אור ברסלב
אמרי משה סימן ד › י)

אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי

סימן ד · י)

ט)

והנה הגרע"א בתשובותיו ס' קנ"ח הקשה להשיטות דספק ספקא במקום דאתחזק איסורא לא אמרינן מב"ק די"א דהוכיח הגמרא דאין שליא בלא ולד מהך דשליא שיצתה מקצתה דאסורה באכילה דאם לא כן הוי ספק ספקא. והקשה דהא אתחזק איסורא דאינו זבוח. ונשאר בצ"ע. וראיתי בבא"י סימן ט"ו שתירץ על פי מש"כ התוס' בחולין דאיסור אבר מן החי אינו חל עד שיולד. וכן צ"ל דגם איסור דאינו זבוח ליכא במעי האם. דאם לא כן עדיין יקשה מהך דנטרפה עם יציאת רובא דאיך חייל על איסור דאינו זבוח. וכמו שהקשה הריצב"א בתוס' שבועות (דף כ"ד). וע"כ אם נימא דיש איסור דאינו זבוח צריך לומר דבמעי האם ליכא אינו זבוח ועל כן לא שייך חזקת איסור עיין שם. ואני תמה מאוד דאם ליכא שום איסור על העובר במעי האם עד שיולד. אם כן איזה איסור יש על האבר היוצא. דבפשטות האיסור הוא משום חסרון שחיטה וכאבר מן החי. וכן מתבאר בסוגיא דמהו לגמוע את חלבו עיין שם וברשב"א. ואף אם נימא דיש על האבר איסור בפני עצמו משום טרפה וכמ"ש להלן. אבל גם האיסור דבשר בשדה טרפה לא שייך רק אם האבר צריך שחיטה. אבל אם נימא דכל זמן שלא נולד ליכא לא אבר מן החי ולא אינו זבוח. והא דצריך להיות העובר ניתר בשחיטת אמו. היינו שלא יכול עליו כשיולד איסור אבר מן החי ועל זה הוא ההיתר דשחיטת האם. אבל אם כן לא שייך איסור על היוצא. ואולם בזה יש לומר דאחרי שהעובר יוצא חי אף דהוא כשחוט מ"מ לגבי האבר מהני חיותו דרהיט ואזיל ופודין בו שיחשב כחי וחל עליו אבר מן החי ביציאתו. וכן מוכרח דאם לא כן יחול על האבר היוצא איסור אבר מן החי קודם שנחתך. אבל קשה מבשר שתולש מהעובר קודם שחיטה דמבואר בכ"ד דאסור. איזה איסור יש כיון דאבר מן החי ואינו זבוח ליכא עד שיולד. ואם נימא דלא בעינן דוקא לידה רק שיצא לאויר העולם. ועל כן כשתולש בשר מעובר קודם השחיטה כיון שהוציא לאויר העולם נאסר משום אבר מן החי אף דאין לידה לאברים. אם כן עדיין יקשה הסוגיא דנטרפה עם יציאת רובא דאמרינן דחל בבת אחת אבר מן החי וטרפה והרי אין יוצא העובר בפעם אחת רק במעט מעט. ואם כן כל מיעוט שיוצא לאויר העולם חל עליו אבר מן החי. ועדיין קשה איך חל טרפה על אבר מן החי. וזה ודאי דוחק לאמר דאיירי שאכל האבר מהמיעוט שיצא באחרונה דכיון שיצא הרוב וחשיב גם המיעוט שבפנים כילוד חל בבת אחת על המיעוט אבר מן החי וטרפה. דפשטות הסוגיא לא משמע דאיירי בכהאי גוונא. והאומנם יש לומר דמ"ש התוס' דאבר מן החי לא חל עד שיולד היינו למאן דאמר דבחיי' לאברים עומדת שחל על כל הבהמה אבר מן החי. זה האיסור אין חל עד שיולד העובר כולה ולא חל על המיעוט אף שיצא לאויר העולם עד שינא רובו דהוי כילוד ואז חל אבר מן החי על כל הבהמה. אבל אם תלש מהעובר דהוי אבר מן החי בפשוט אחרי התלישה על זה לא בעינן לידה רק אויר העולם להך אבר שתלש לחוד. ובזה הי' ניחא גם מה שהקשינו לעיל (באות ת') דכל שתלש וחתך חבר מהעובר אף שהעובר בפנים חל עליו דין אבר מן החי. ועיין במ"ש התוס' (בדף ק"ג) ד"ה דאיסור דלר"י בחלב לא בעינן אויר דבהמה אבל אויר העולם בעי. וכהאי גוונא יש לומר. לענין אבר מן החי. אבל לא משמע כן בתוס' ועיין (בדף צ') בתוס' ד"ה הכא. וקשה לפי זה איזה איסור יש על אבר שתלש מהעובר קודם השחיטה וכן באבר היוא וכנ"ל. ובאמת לענין קושית הגרע"א הכא בשליא דאיירי שהעובר מת ונמוח הרי יש עליו איסור דנבלה. ואם כן אף אם נימא דליכא אבר מן החי ואינו זבוח במעי האם הרי אתחזק איסורא משום איסור נבלה. ואם כן בלא זה אין מקום לכאורה לתירוץ הבא"י. ואולי דגם נבלה אין חל עד שיולד כמ"ש התוס' הנ"ל לגבי טרפה וחלב.

תוכן העניינים

אמרי משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה