שער עבודת התפילה · מאמר שביעי - במקום תפילה בציבור מתפשרים על תפילה ביחידות האם הדבר כ"כ חמור?
תשובה: בודאי שהדבר חמור מאד. וזאת ע"פ קביעת חז"ל, שקבעו שאיכותה של תפילה בציבור, ואיכותה של תפילה ביחיד - אין להשוותם כלל זה לזה, ותהום עמוקה מפרידה ביניהם!
והיכן חז"ל קבעו דבר זה? במסכת תענית דף ח'., שם מובא שחז"ל מצאו פסוק בתהילים, שלכאורה תמוה מאוד.
הנה במזמור ע"ח, מדבר דוד המלך על סוג אנשים המתוארים בלשונו "..ויפתוהו בליבם, ובלשונם יכזבו לו, וליבם לא נכון עמו" וכו'.
כלומר, מדובר כאן על בנ"א ש"מכזבים" (משקרים) בתפילתם את בורא עולם, מתפללים רק בלשונם מהפה ולחוץ, ואולם בפנים הלב "לא נכון עמו", דהיינו - הם לא בוטחים רק בהקב"ה, אלא גם סומכים על כוחם וחילם.
ומה מסוגלת כבר לפעול תפילה כזו? ממשיך דוד המלך לגלות בפסוק הבא: "והוא רחום יכפר עוון", כלומר - הקב"ה שהוא רחום, מכפר להם על עוונותיהם, מחמת תפילה זו!!!
איך זה יתכן? תפילה שדוד המלך מעיד עליה שהכל זה רק "הצגה", והמתפלל בפנימיותו ליבו לא נכון עם הקב"ה, ולא נאמן לבריתו, ובכ"ז יכולה היא לפעול בשמים? מהו סוד ההצלחה שטמונה בתפילה זו?
על זה באו חז"ל (שם) והסבירו לנו, שדוד המלך מתכוון על סוג תפילה מיוחדת שטמון בה כוח רב עוצמה, שנקראת בשם תפילה בציבור, ומפרש רש"י שם: "תפילה בציבור נשמעת בשמים, אפי' אם לא כולם התפללו בכוונה ורצון הלב"!!!
א"כ קיבלנו מדוד המלך הגדרה ברורה - מה ההבדל בין תפילה ביחיד, לתפילה בציבור:
תפילה ביחיד - זקוקה "למעלית" בכדי להגיע עד השמים. כלומר, היא זקוקה לכוחם של המלאכים, שיעלו אותה לפני כסא הכבוד, ואז באמצע הדרך, המלאכים בודקים את התפילה, ומעיינים בה אם היא ראויה להמשיך הלאה...
משא"כ תפילה בציבור - לא זקוקה לשום כוח אדם או מלאך, אלא היא עולה "אקספרס" ישירות למעלה, ומתקבלת בשמים ללא שום ביקורת באמצע הדרך!
ולאחר הגדרה נפלאה זו, שקבלנו על מעלת החשיבות של תפילה בציבור, ננסה להמשיך את הדברים, ולקשר אותם גם עם 'ההגיון והשכל'. שהרי כל בר דעת עוצר את עצמו, ועומד ושואל: מדוע באמת זה כך? מדוע בתפילה בציבור מתעלמים מכל מיני חסרונות שיש בה, ואפי' תפילה בלא הרבה כוונה - ג"כ רצויה למעלה?
ובתשובת הדבר, נעתיק כאן משל נפלא - אשר ימתיק לנו היטב את הדברים, ויאיר לנו את העיניים במושג הנקרא - תפילה בציבור:
מעשה שאירע במלך אחד, שולט עריץ, אשר יום אחד רצה לדעת מהו 'מספר המדויק' של האזרחים אשר מתגוררים בארצו. חשב המלך באיזו דרך יבצע את "מיפקד האוכלוסיה", ומצא עצה, אשר אגב גם תכניס לו רווחים אל אוצר המלך, אגזור על כל בני ארצי - חשב המלך, שכל אחד יביא איתו ליטר אחד של בקבוק יין, וישפכנו אל החבית הענקית אשר תעומד במרכז העיר, וכך לפי מספר כמות הליטרים של יין - אדע את מס' הנפשות שיש בעירי, ובנתיים ארויח מאות ליטרים של יין, אשר כל הרווחים יכנסו ישר אל אוצר המלך!
המלך אשר התלהב מהעצה המתוחכמת, לא היסס הרבה, ועוד באותו יום העביר כרוז בתוך מדינתו שהודיע בזו הלשון: "לכל אזרחי המדינה! בשם אדוננו המלך ירום הודו, מתבקשים כל בני המדינה להביא ליטר יין- לכל נפש במשפחה, ולרוקנו לתוך חבית הגדולה שתעומד מחר במרכז העיר. מטרת המבצע כדי לאתר את מס' הנפשות, שמסתכם בתוך מדינתנו.
המיפקד מסתיים בשעה 8.00 בערב, כל מי שֶיִמָצֵא "משתמט" יושלך ישירות לבית הכלא!
כרעם ביום בהיר נפלה הידיעה על אנשי העיר, וכולם רטנו בליבם על שיגעונותיו של מלכם הטיפש, ואולם בלית ברירה הכין כל אחד לעצמו בקבוק יין, כדי לעשות מחר כרצון המלך.
והנה בתוך אנשי העיר, חי לו איש עני מסכן, אשר בקושי היה משתכר לפרנסת בני ביתו, ובודאי שלא היה לו כסף כדי לקנות ליטר יין, להביאו למרכז העיר. ואולם המלך גזר ומה עושים?
חשב העני ומצא תחבולה נפלאה, חיכה עד לשעות הצהרים, שאז היה עומס אנשים שבאו עם בקבוקי יין אל מרכז העיר. והעני הביא גם הוא בקבוקי יין, אולם הם היו מלאים ליטרים של... מים!!! וכך חיכה בתור כדי לשפוך אותם אל תוך החבית הגדולה.
כשהגיע תורו, מצא שהחבית הענקית מלאה כמעט עד שְפַתָה, ולכן כששפך את בקבוקי המים שלו לא הבחינו החיילים בשינוי, כיון שהמים 'נתערבו' מיד עם כמות היין הגדולה, ולא הורגש כלל שנעשה פה איזה מזימה של מירמה!
והיות והחיילים לא זיהו שום דבר חשוד, רשמו את העני בתוך הרשימה של האנשים, שקיימו את צו המלך, והעני חזר לביתו כשהוא עליז ושמח, ומרוצה מאוד מתוכניתו.
שכנו של העני, שגר סמוך לבנין מגוריו, הבחין בפתע בעני שחזר לביתו ופניו מאירים יותר מהרגיל. הדבר סיקרן אותו, והוא ניגש לשאלו לפשר הדבר.
העני ששמע את שאלתו של שכנו, סקר תחילה בעיניו את השטח, ומשנוכח לדעת שאף אחד לא שומע אותו, לחש באזני שכנו את כל תכנית המירמה, אשר הצליח לעשות!
הלה שקינא בשכנו העני, החליט לאמץ את התכנית גם לגביו, ואכן כך עשה. במקום יין תוסס - מילא את כל תכולת הבקבוקים במים, וכך צעד לעבר החבית המרכזית.
ואולם לרוע מזלו, כשהגיע למקום - כבר היה זה בשעות הערב, שהאזור היה כמעט ריק מאנשים. וגם החבית עצמה רוקנו אותה מתכולתה המלאה, כך שהיתה עומדת ריקה לגמרי.
ניגש השכן בבטחון עצמי, והחל לשפוך את תכולת הבקבוקים לתוך החבית הריקה...
החיילים זיהו מיד את צבע המים, והבינו שמתרקמת פה מזימה. חיש קל אסרו את ידיו של אותו האיש באזיקים, וגררו אותו לתוך ריכבם הצבאי, לכיוון בית הכלא.
זדונו של האיש נתפרסם לקלון בין כל אנשי המדינה, והגיע גם לאוזניו של אותו עני.
העני נצטער בצער שכנו, והלך לבקרו בבית האסירים. כשראה השכן את העני שבא לקראתו, התנפל עליו מרוב כעס, והחל לקלל אותו, על שהכשיל אותו בעצה מרושעת כזו! העני ריחם על שכנו המסכן ואמר לו בקול לוחש: טיפש! וכי אינך מבחין בהבדל הגדול שיש ביני לבינך? אני - באתי בשעה שהיה ציבור גדול של אנשים, ובמילא חיסרון של צבע המים נבלע בין כל מאות הליטרים של היין שהיה בחבית, משא"כ אתה שבאת באופן עצמאי, לבד, ללא כל מסווה, ודאי שאז אתה בולט יותר, וכל תנועה חשודה שבאה מצידך כבר מחשידה את אנשי החָיִיל!!!
והלקח המאלף שיוצא מסיפור נפלא זה, עונה גם על שאלתנו אנו:
אדם שמתפלל עם כנופיה שלימה של עשרה אנשים, אפי' אם הוא עצמו אין לו "סחורה" למכור להקב"ה [יש לו רק בקבוק מים פשוטים, במקום ליטר יין משובח...] אף על פי כן תפילתו "נבלעת" בתוך כל תפילות הציבור, וחסרונו לא בולט כ"כ, ולכן התפילה עולה למעלה - ללא כל מפריע.
משא"כ אדם שמתפלל ביחיד, שם תפילתו "חשופה" לגמרי, וכל מחשבה זרה באמצע התפילה - כבר בולטת לעין המלאכים. ואז זקוק הוא להרבה רחמי שמים, עד שתפילתו תזכה לעלות ולהגיע לשערי התפילות, אחרי כל המחסומים והביקורת שניצבים לה באמצע הדרך...
עד כעת, ביארנו ע"פ השכל וההגיון איך מצליחה תפילה בציבור, לעלות למעלה ללא כל מפריע.
וכעת נתקדם עוד שלב קדימה, ונתייחס לטענה - שלצערנו, אנו הרבה לקויים בה:
בדרך כלל, אחת הסיבות העיקריות שגורמות לאדם להתפלל ביחידות - הוא משום שלא הזדרז לקום בבוקר בזמן לתפילה, וכך מפסיד הוא את המנין.
והסיבה לאיחור התפילה, היא מפני העייפות הגדולה שרובצת עליו בשעות הבוקר, עד כדי כך שאפי' אם הוא רוצה לקום מ"מ מרגיש את עצמו מותש, ומרותק אל המיטה...
וכאן - יש לברר נקודה מפליאה: וכי 7-8 שעות של שינה, לא מספיקות לרענן את כוחותיו, לקראת יום הבא?
התשובה: נכון, אולם הבעיה שהוא לא ישן 7-8 שעות, מחמת שהוא "מתמיד" ורוצה להספיק ללמוד הרבה, ונמצא שמחמת לימודו הוא מאחר לישון, ובבוקר הוא משלים את חסרון השינה - על חשבון זמן התפילה.
והנה זוהי תופעה לקויה - שיש לתקנה, ונעלה כאן ע"ג הכתב את התרופה למחלה זו. ואני אינני מדבר זאת בשמי, שכן כתוב "קשוט עצמך תחילה - ואח"כ קשוט אחרים", אלא מעלה אני ע"ג הכתב את התרופה שגדולי ישראל כתבו, ובעזהי"ת הדברים יוסיפו חיזוק לכולנו.
ראשית כל, צריכים להחדיר לעצמנו היטב את יסודו של החזו"א זצ"ל, שהגדיר לנו מהו היחס שיש לתת לכל המצוות שמוטלות עלינו:
לפני כ - 40 שנה, בתקופת חייו של החזו"א, גר יהודי זקן בבני ברק, אשר היה ניצול השואה, וחסידו המובהק של החזו"א. והנה בערוב ימיו נחלש יהודי זה מאד, וכוחותיו אזלו ממנו, והרופאים צוו עליו בתוקף שלא יצום ביוהכ"פ, כיון שבזה הוא מסכן את חייו!
היהודי הזקן - לא רצה כלל לשמוע על צד כזה. היתכן? 75 שנה הוא מקפיד לצום ביום הקדוש הזה, וכעת דוקא לקראת סוף חייו הוא יעיז לחלל את היום הקדוש במאכל ומשתה?! - היה לא תהיה!
לא הועילו כל השכנועים של מקרוביו של אותו זקן, שיחוס על עצמו וידאג לגופו החלש, הוא כלל לא רצה להאזין להם, ואף סילקם מעל פניו.
בצר להם, ניסו את האפשרות האחרונה שהיתה בידם: פנו אל רבו החזו"א, ביודעם את כח ההשפעה העצומה שיש לחזו"א - על אותו יהודי.
החזו"א נבהל לשמע הדברים, ומיד נזדרז ללכת למיטתו של אותו זקן, ואמר לו בקול תקיף, שהוא גוזר עליו בגזירת התורה - שעליו לאכול ולשתות ביוהכ"פ, כהרגלו ללא שום שינוי!
היהודי בשומעו את הדברים, שיוצאים מתוך פה קדוש, פרץ בבכי, ושטח בפני החזו"א, את יסורי המצפון שיש לו, היאך עלה בגורלו שדוקא לימי זיקנותו - יפר את היום הקדוש!
"הסכת ושמע סיפור - הרגיע אותו החזו"א. לפני כמה שנים, חליתי ל"ע בחולי מעיים, ומחמת זה נמנע ממני להניח תפילין במשך כמה ימים!
היודע אתה מה עשיתי - המשיך החזו"א להסביר ליהודי הנבוך, הרמתי את עיני כלפי מעלה - ואמרתי: רבש"ע! צוית אותי להניח תפילין והנחתי, וכעת אתה מצווה אותי שלא להניח תפילין - ואני לא מניח!!!
עליך לזכור כל ימיך - סיים החזו"א את דבריו, שאין אנו אלא כ"חיילים" הממלאים את הפקודות שנותנים לנו. אומרים לנו לצום - אנו צמים. ואם אומרים לנו לא לצום - אז אנחנו לא צמים, אלא אוכלים ושותים...
ואף אנו נמשיך את דברי החזו"א - לנידון שלנו:
"אומרים לנו ללמוד תורה - אנו לומדים. ואולם יש גם זמנים, שרצון הקב"ה הוא שכרגע לא ללמוד, כיון שבסופו של דבר זה יפגע 'בעירנות' של התפילה, או ח"ו יגרום לנו לבטל לגמרי את התפילה בציבור, במצב כזה, צריכים להבין זאת, ולסגור בצער את הגמרא, ולצאת - מתוך ידיעה שבמעשה זה אני ממלא את רצונו של בורא עולם!
יש לזכור תמיד: "אנו בסך הכל חיילים, הממלאים את הפקודות שנותנים עלינו מלמעלה" וכלשונו של החזו"א.
ולפני שאנו חותמים את מאמר זה, נעתיק כאן את דעתם של שניים מגדולי הדור בימינו, אשר כתבו דברים חריפים בנושא זה, וגם הביאו לנו עצות כיצד ניתן לתקן זאת:
הנה הגאון ר' משה פינשטיין זצ"ל (גדול הדור מפורסם באמריקה וארה"ב. והיה נחשב מפוסקי הדור) נשאל בספרו "אגרות משה" (או"ח ח"ב, ס' כ"ז) בנידון - של ת"ח שרוצה להמשיך ללמוד עד מאוחר בלילה, ואולם יודע מראש, שאח"כ יקשה עליו לקום בבוקר ולהספיק את התפילה בציבור, האם מותר לו בכ"ז ללמוד כעת, ולהתפלל למחרת ביחידות?
ולאחר משא ומתן ארוך, מסיק הרב, שאין בזה היתר כלל. ומסיים הוא את תשובתו בלשון הזו (הובא בשינוי מעט, לסגנון הדיבור שלנו) "...ובעצם איני רואה כאן שום צד שאלה, שהרי יכול הוא לתאם את זמן לימודו באופן שלא יפריע להתבטל מתפילה בציבור, וזאת ע"י עצה פשוטה: במקום להמשיך לשבת ללמוד עד מאוחר בלילה, יעדיף את הזמן הזה לשינה, ואח"כ ישלים את זה בבוקר שיקום קצת יותר מוקדם, וילמד קודם התפילה! [ועיין עוד בכף החיים (סימן א', אות כ"ד) שכתב בזו הלשון: "טוב לעסוק בתורה שעה א' קודם אור היום - יותר מכמה שעות ביום"!!!]
ובכך ירויח הוא ג' דברים:
א. הלימוד בשעות הבוקר יהיה מתוך כוחות רעננים וראש צלול, ובמרץ רב יותר, משא"כ לימוד של שעות המאוחרות של הלילה, שנעשה ע"פ רוב מתוך עייפות וראש כבד, אשר כבר הפסיק ל'תפקד'...
ב. באופן הזה - הוא עומד לתפילה מתוך דברי קדושה של לימוד התורה, ואז כל התפילה מקבלת פנים אחרות לגמרי!
ג. והחשוב מהכל - הוא הרויח את שני הדברים: גם לימוד תורה של שעות בוקר, שנעשה באיכות גבוהה. וגם התפילה עצמה שג"כ נעשית באיכות גבוהה: בציבור, ובכוונה צלולה!
ועל אותו משקל - מביע את דעתו גם הגאון ר' בן ציון אבא שאול זצוק"ל (בספרו "חכמה ומוסר" עמוד ק"ד) וכותב שמי שמתחסד בלילות להאריך עד שעות מאוחרות ללמוד, ויודע מראש שזה יעלה לו אח"כ על חשבון זמן תפילה בציבור, הרי זה לוקח את תורתו של הקב"ה ומשתמש בה - נגדו, ח"ו. שע"י לימוד התורה מוצא הוא 'סיבה' שלא להתפלל במנין.
לב מי לא יחרד - בשומעו תיאורים כאלו, וכל חכם לב - יכלכל את זמנו במשפט. ולפחות להתייחס לתורתו כמו "סוחר" ממולח, שיש לו זמנים מדויקים ומחושבים היטב, מתי אפשר להרויח יותר בעסק, ומתי פחות. וה"ה בעסק התורה, שיש להתחשב עמה לפחות כמו כל 'עסק' רגיל, ולחשוב מה בא - על חשבון מה!!!
נזכור תמיד לנגד עינינו, את ביטוי חז"ל, שאחרי כל גדלותם והתמדתם בתורה, הורו לנו (במס' שבת דף י'.) במילים קצרות וחותכות: "זמן תורה לחוד, וזמן תפילה לחוד"!
ומי שבאמת שומע בקול חז"ל ומקצר מזמן לימודו, וק"ו - מכל מיני עסקים אחרים, כדי שיוכל אח"כ להתפלל כמו בנ"א, יידע לו שחז"ל גם מבטיחים לו, שיראה 'ברכה' בעמל תורתו, וכל עסקיו.
ולדוגמא: את ההשגים שחברו השיג במשך לימוד של שעה וחצי בלילה [שבאה לו בסוף על חשבון תפילה בצבור] ישיג הוא בלימוד של חצי שעה בלבד!!!
והיכן הבטיחו לנו חז"ל כן? במסכת ברכות דף ל"ב:, שם מסופר על חסידים הראשונים, שהיו משתהין 3 שעות בכל תפילה! ובסיכום כל היום - 9 שעות שלימות היה לוקח להם על 3 תפילות שיש ביום!
ועל זה שואלת שם הגמ': א"כ היאך היו נעשים לת"ח? מתי היו מספיקים ללמוד - אם בשביל תפילה בלבד היה לוקח להם 9 שעות?
ומשיבה הגמ': מתוך שחסידים הם, ומקדישים את זמנם לתפילה, א"כ מהשמים היו מסייעים להם, שתורתם תשתמר בתוך ליבם, ואין תלמודם משתכח!
כלומר, כל מה שאדם רגיל לומד במשך 9 שעות, אין לו 'הבטחה' שהלימוד ישאר בידו. ותוך זמן קצר עלול לשכוח הכל! ואולם לחסידים יש הבטחה מחז"ל שבזמן מועט יקלטו הכל, ולא ישכחו זאת לעולם!
אמת, תפילה של 9 שעות זוהי דוגמא קיצונית, ואולם בכ"ז למדנו לימוד גדול גם לעצמנו: שאף פעם לא מפסידים, אם יודעים להקריב ולהקדיש מזמנו הפרטי - למען התפילה, שתהיה בציבור, ובכוונה הרצויה!
מאמר שמיני - אנחנו יותר מדי "קרים ואדישים" בתפילה בלא דביקות והתלהבות. מה הסיבה?
תשובה: כמה וכמה סיבות יש לתופעה לקויה זו. ואולם אנו נמנה כאן רק שניים מהם, אשר הם הגורמים העיקריים שנותנים לנו תחושת אטימות ואדישות בתפילתנו.
א. סיבה הראשונה, היא משום שאנו חיים ב"שיגרה", בתוך זרם החיים, וחושבים שהכל צריך 'להתגלגל' מאליו, הכל מגיע לנו! אם אנו הולכים לישון בלילה - זה כבר דבר מובן מאליו, שבבוקר קמים עם המשך חיים רגילים. עם ידיים ורגליים מתפקדות, ועם עינים שנפקחות ורואות, ולא רואים בזה 'חידוש' מיוחד, וכך כל החיים חוזרים למסלולם הרגיל.
התרגלנו כבר לכל הטובות, ולא מרגישים שנתנו לנו כאן משהו מיוחד יוצא דופן. וא"כ מדוע שנתאמץ להודות להקב"ה בתפילתנו? על מה?
ומאידך, האם באמת כך הם פני הדברים?
בודאי שלא. ויש על זה הוכחה פשוטה מאד: סיור קל בבתי חולים - יורידו לנו מהר את כל הספיקות שיש לנו! הם יֵשָדְרוּ לנו מהר מאוד את המסר הברור: על חיי האדם, על בריאותו, על תיפקוד כל מערכת גופו - אין כלל וכלל "ביטוח מקיף", ועל שום דבר האדם לא 'בטוח' בעצמו. ואם בכ"ז האדם קם בכל יום בבוקר, אחרי שלילה שלם גופו היה רדום לגמרי (מאחד חלקי שישים של "מיתה") ומבחין שהקב"ה ריחם עליו, והחזיר לו שוב את מאור עיניו, את תיפקוד אבריו, וכו', א"כ הרי זה כנתנו לו מתנה חדשה, שמחויב הוא להודות על כך!
ואיך מודים? ע"י התפילה! שמתפללים מתוך הכרה וידיעה - שכרגע אני בא להודות לבורא עולם, שהחזיר לנו את בריאותנו התקינה, ונתן לנו עוד יום של חיים, שיש לנו אפשרות והזדמנות למלאות אותו בהרבה מצוות.
כך היתה צריכה להראות המציאות האמיתית!
ומדוע בכ"ז אנחנו לא מרגישים זאת על בשרנו?
התשובה: מפני שאנו חיים בתוך העולם, שהוא מלשון "העלם", שהאמת נעלמת בו, ובכל מרוצת החיים - לא רואים שום דבר מיוחד, שנתאמץ להודות על כך בתפילתנו.
וכדי שנבין היטב, מהי בדיוק התביעה כלפינו, בזה שלא מתעוררים להודות להקב"ה, אעתיק כאן מעשה עם לקח נוקב, אשר ינקוב את כל הסדקים האטומים אשר בתוך ליבנו:
מעשה היה ביהודי עשיר אחד, אשר זיכהו ה' רק לבן יחיד, ומחמת זה אהבו אהבה יתירה, והיה נותן ומעניק לו ככל אשר יחפוץ, עד שהבן לא ידע מהו מחסור כלל.
וכך התרגל הבן לפינוקי אביו, והתחיל כבר לחיות מתוך הרגשה כאילו אביו כבר "חייב" לו את כל הטובות הנ"ל.
ולמותר לציין, שאף פעם לא העלה על דעתו, להביע את תודתו לאביו, כאות הערכה על כל מאמציו להטיב לו.
והנה, באחד מן הימים, כאשר ישבו העשיר ואשתו לסעוד ארוחת צהריים, שמעו לפתע נקישה קלה על הדלת. העשיר שקם לפתוח את הדלת, גילה להפתעתו - איש עני לבוש קרעים, אשר מתחנן למתן צדקה.
ריחם העשיר על ההלך הזר, תחב ידו לכיס מעילו, והושיט לו שני מטבעות כסף.
העני בראותו זאת, החל להודות ולברך את בעה"ב, על נדיבות ליבו. וגם כאשר יצא מפתח הבית - לא הפסיק פיו מלהלל ולשבח את העשיר הנדיב.
אשת העשיר, בראותה זאת השתוממה מאד, ופנתה מיד אל בעלה העשיר:
"כיצד יתכן הדבר - שאלה במרירות, שלעני זה נתת בסך הכל רק מעט כסף, והוא לא מפסיק מלהודות ולהלל. ואילו בנינו הגדול שאנו מעניקים לו פי כמה, ודואגים לכל מחסורו, ובכ"ז לא שמעתי ממנו אף לא פעם אחת - שיאמר איזה מילת הערכה והוקרה !
לא אסכים - קראה האישה בתוקף, שבננו יגדל ויפתח לעצמו את מידת "האנוכיות". שיתרגל כל הזמן רק לקבל טובות, ואין לו כל רגש של "הכרת הטוב"!
העשיר - ששמע את דברי התוכחה של אשתו, ניענע לה בראשו, והבטיח לה שהדבר יבוא לתיקונו תוך מספר ימים.
ואכן, עוד באותו ערב, קרא העשיר לבנו, והודיע לו בקול קשוח ותקיף:
"ראה ! עד עתה תמכתי בך, ודאגתי לך לכל מחסורך. מעתה - אינני רואה חובה לעצמי להמשיך לדאוג לכלכלתך. אתה כבר 'גבר' שנושא את עצמו. לכן, בבקשה צא מביתי, והתחיל להתפרנס מיגיע כפיך!
הבן היה המום בשומעו זאת. לדברים כאלו - כלל לא ציפה לשמוע מאביו. והחל לבכות ולהתחנן לאביו, שימשיך לתמוך בו, ואולם כל תחנוניו היו לשוא.
בלית ברירה עזב הנער את ביתו, ויצא לשוק החיים. הסתובב וחקר, עד שהחליט להשכיר את עצמו אצל איכר אדמה, לעבודות השדה. שם הבחין גם בנערים בני גילו, שעובדים שם בעבור פת לחם. וכך מצא לו בקושי את פת לחמו, וכן בית מחסה לעורו.
ואולם כידוע, הטביע הקב"ה בבריאה, שרחמי האב על הבן. וגם מיודענו העשיר נכמרו רחמיו על בנו, בשמעו את כל אשר עובר עליו, ואיך הוא מושפל ומשועבד בידי איכר מגושם. ולכן שלח לקרוא לו אל ביתו, שיחזור לחיות שוב כבן עם אביו.
הבן קיבל בשמחה את הבשורה הטובה, ושב בגעגועים אל בית אביו.
ואולם כאן חל כבר השינוי המפתיע: בשעה שהגיש האב - לבנו התשוש, ארוחה דשינה ועריבה, החל הבן הנרגש להודות לאביו, על האוכל הַעָרֵב והטעים אשר טרח למענו.
וכך חזר הדבר על עצמו בכל פרט ופרט: הבן הודה לאביו על החדר שינה שהיקצה לו, על הביגוד, הנעלה, וכו' וכו'.
האֵם המופתעת שלא האמינה למשמע אזניה, ניגשה בהשתוממות לבעלה, ושאלה אותו כיצד הצליח להפוך את טבעו של הבן בצורה קיצונית כזו? מאדם "איגואיסט" - לבעל תכונות טובות של מידת הכרת הטוב?
פשוט מאד - השיב לה העשיר, שמתי לב שהסיבה שבנינו לא מרגיש מחויבות של הכרת הטוב כלפינו, היא משום - שאין הוא יודע 'להעריך' מספיק את הטובות שאנו הענקנו לו!
הוא תמיד חשב - שכך הוא דרך העולם, וכולם באמת מקבלים כמוהו בדיוק, וא"כ מה ידחוף אותו לומר "תודה"?
רק כאשר יצא בחוץ, וראה איך שנערים חסרי בית - נאבקים להשיג קורת גג לראשם. ועובדים בפרך כדי שיוכלו לקנות פת לחם - רק אז הוא התחיל להבין, שבעצם כל הטובות שאביו העניק לו, הם לפנים משורת הדין, הם בגדר "לוקסוס" של אב אוהב. ורק אז הוא ידע, על מה הוא אומר "תודה"!!!
עד כאן הסיפור. וכל בר דעת כבר מבין מאליו - עד כמה סיפור זה מדבר גם אלינו:
אחרי כל שפע הטובות שאנו מקבלים מהקב"ה: בריאות, חכמה, עושר, בית חם, בנים, וכו'. ובכ"ז כשבאים להודות לו בתפילתנו - אנו נשארים קרים ואדישים כאבן!
ומדוע? מפני שאנו חושבים שכך הוא דרך העולם, שהקב"ה חקק בטבע הבריאה, שהאדם צריך לקבל את כל ההנאות מהעוה"ז. וממילא אין מה שדוחף אותנו לומר - תודה!
מדוע לחכות שבעה"ב (הקב"ה) יסלק אותנו מביתנו, או ח"ו יערער את בריאותנו, ורק אז נדע להעריך את כל הטובות שהוא נתן לנו כל הזמן?
מדוע שלא ניהיה חכמים, וכבר מראש נדע להודות לו, על כל הטובות אשר הוא גומל איתנו ערב, ובוקר, וצהרים! ואם נסגל זאת לעצמנו, את המידה היקרה של "הכרת הטוב" - אז כל תפילתנו תיראה אחרת, ויותר לא נישאר אדישים וקרים!
ב. וכעת נעבור לבאר את הסיבה השניה, לבעיה שהעלנו בפירקנו. ובזה נחתום בס"ד את מאמר זה.
עוד סיבה לאטימות הלב, היא משום שאנו בעצמנו, אוטמים את כל הרגש היהודי - שטמון בתוך נשמתנו. ועי"ז הולך גם ודועך כל אש ההתלהבות שבקרבנו.
ומימלא כבר לא פלא, שבתפילה לא מרגישים שום טעם של התלהבות דקדושה!
ובאיזה "אמצעי" יכול יהודי לאטום את ליבו, באיטום כ"כ חזק?
התשובה: ע"י אכילת מאכלות אסורות - או - שאינם כשרות!
ומי אמר שזה פועל כך? התורה הקדושה!
בחומש ויקרא, פר' שמיני פרק י"א, לאחר שהתורה מפרטת לפרטים את דיני מאכלות אסורות, מסיימת היא במילים אלו: "אל תשקצו את נפשותיכם וכו', ולא תטמאו בהם ונטמתם בם".
התורה בעצמה מעידה, שכל מי שיטמא את עצמו במאכלות אסורות, התוצאה שתהיה לו "ונטמתם בם"! והסבירו חז"ל (במסכת יומא דף ל"ט.) שליבו יהיה "מטומטם" ע"י אכילת המאכלות האסורות!!
כלומר, כל התכונות הרעות, הבהמיות, וכוח הטומאה, שיש בגופם של הבע"ח הטמאים - כל אלו נבלעים בתוך אבריו, והופכים אותו לאדם גס ומגושם. וסותמים לו כל זיק של קדושה. ואח"כ כשבא להתפלל לא מרגיש שום חשק ומרץ, לשפוך את ליבו לפני בורא עולם!
ומדוע? משום שהאדם מתפלל עם "רגישות הלב", וכעת הלב שלו - אטום וסתום ע"י מלאכות אסורות. וכיצד יתפלל?
נמצא בסיכום - מחמת 2 סיבות, האדם מאבד את רגש התפילה:
א. מפני שחי בתוך תרדמת החיים, ולא חש מחויבות להתעורר ולפקוח עיניים, ולראות כמה טובות עושה איתו בוראו, ועד כמה מחויב הוא לו תודה!
ב. אכילת מאכלות אסורות, או שאינם כשרות (עם השגחה 'מוסמכת', שאפשר לסמוך עליה, וד"ל). כל זה גורמות לאדם לאבד כל רגש של קדושה, ומימלא נאבד ממנו גם כל טעם של "חָיוּת" בתפילה.
ולאחר שביררנו בס"ד את פרטי המחלה, נעלה כאן עוד רעיון אחד:
אדם שכבר לקוי בתופעה זו, ורוצה כעת להתפלל עם כל ליבו לפני ה', איזה 'תרופה' יש בשבילו, שתשפיע עליו כעת שיחזור לו ההתלהבות, הרגש, וההנאה - לדבר עם בורא עולם?
גם לזה מצינו פתרון! יש תרופה שמשפיעה על "הרגשות הפנימיים" של האדם!
ומיהו ה"רופא" שהציע לנו תרופה זו? רבינו הרמח"ל! שהיה מענקי בעלי המוסר, ומבין טוב מאד - בבעיות הנפש של האדם, והוא כתב בספרו "מסילת ישרים" את התרופה, שנקראת בשם "תנועות החיצוניות, מעוררות את הפנימיות".
ולתועלת הדבר, אעתיק כאן את לשונו הזהב:
בפרק ו', כותב הרמח"ל "ותראה, כי טבע האדם כבד מאד, וכל עפריות החומריות שלו - גס... וכו'.
זוהי גילוי המחלה, ואולם מה התרופה?
על זה בפרק ז': "...ואמנם התבונן עוד...שמי שממהר את תנועתו החיצונית, הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית, והחשק והרצון שלו - יגבר וילך...!
אך אם התנהג בתנועת אבריו - בכבדות. גם תנועת רוחו תשקע ותכבה! וזה דבר שהנסיון יעידנו!!! עכ"ל.
וא"כ מדברי הרמח"ל אלו, מצאנו לנו תרופה:
מי שמרגיש אדיש וקר בתפילה, ולא נכנס לו חשק וטעם בתפילתו, העצה בשבילו - שיתחיל לתפקד עם אבריו ה'חיצוניים'. כלומר, ינענע את כל גופו בשעת התפילה! אדם כזה שמתפלל במרץ, בעירנות, ובהתלהבות, וכל כולו "תוסס וחי" בתפילתו - מבטיח לו הרמח"ל שזה "יבעיר" לו גם את החשק הפנימי, ופתאום ירגיש שבא לו התרגשות גדולה בליבו - להדבק בבוראו בעת התפילה!
הנה חתמנו את פירקנו זה. השתדלנו לנתח את הבעיה משורשה. וכמו שנתבאר לעיל באורך, 2 סיבות - שאיבחנו לנו את המחלה. וגם רשמנו בס"ד את "התרופה" שתעלה מרפא למחלה זו.
אז קדימה - לפעולה!
אדם אחד בא להתלונן בפני הרבי מקוצק, על טרדותיו שיש לו בחיים.
"אין שום בעיה כלל" - ענהו הרבי, "התפלל לבורא עולם"...!
"אולם קשה לי להתפלל"...
"אם כך - אתה באמת ב"בעיה"...! השיב הרבי בדאגה.