אור ברסלב
אמרי יחזקאל שער עבודת התפילה › מאמר חמישי - תפילה במהירות מהשפה ולחוץ – עולה עד 'התקרה' בלבד!!!

אמרי יחזקאל

שער עבודת התפילה · מאמר חמישי - תפילה במהירות מהשפה ולחוץ – עולה עד 'התקרה' בלבד!!!

מאמר רביעי - האם יש תפילה שנתקלת למעלה ב"מחסום" וחוזרת ריקם?

תשובה: מאמר זה נכתב, כדי לחזק את עצמנו ולהאט יותר את מהירות התפילה, שכידוע לצערינו היום גם בחוגים החרדים ביותר, יש חלק מהם שמזניחים את הנקודה הזו - וכל מי שיודע יותר מהר להריץ את התפילה - הרי הוא משובח יותר. שהרי כך כתוב במפורש בתוך נוסח העמידה "ותפילתם "מהרה" באהבה תקבל ברצון..."!

וכך עוברים להם זרם החיים, כשבסוף ימיו האדם מגיע, ואין בידיו אף תפילה שלימה אחת !!!

על כן התעוררתי לכתוב מאמר מוסרי, שיוסיף בס"ד חיזוק גדול בנושא זה. ואם מכל זה יצא שנתחזק להתפלל בנחת ובכוונה, לפחות תפילה אחת ביום - והיה זה שכרנו מכל עמלנו.

ראשית, ננסה בס"ד לנתח את הבעיה לשרשה, ולגלות מהי נקודת הרפיון, שגורם לנו להתפלל בנענוע השפתיים בלבד, בלא רגשות הלב.

וכדי לגלות דבר זה, יש להגדיר ברור את 'המחלה'. כלומר, לבאר היטב איזה ערך יש לתפילה שמתפללים אותה מתוך בהילות ודחיפות, והאם יש נחת רוח מזה - למעלה בשמים?

ועל שאלה זו, השיב לנו כבר הסבא קדישא "החפץ חיים" ע"י משל קולע:

מעשה היה בעשיר אחד, שהיה לו משרת נאמן בכל ביתו. וכל אשר יעשה ה' מצליח בידו. וע"כ אהבו בעה"ב אהבה יתירה, והפקיד בידו את כל מפתחות ביתו.

פעם אירע, והעשיר היה נאלץ לנסוע לשוק היריד, לרגל עניני מסחרו. ובתכנית נקבע, שהוא התעכב שם בעסקיו שבוע עד שבועיים.

ואולם בינתיים מי ישגיח וינהל את עסקי ביתו? ע"כ קרא למשרתו הנאמן, והודיע לו שחייב הוא לצאת מביתו לערך כשבועיים, לרגל מסחריו, וכיון שסידור עניני הבית והוצאותיו - מסועפים מאד, ע"כ אפרט לך ע"ג גליון, מה עליך לעשות בכל יום, איזה סחורה לקבל, ואיזה עסק לקנות וכו'. וכשאחזור ואראה שעשית הכל על הצד הטוב, אכפיל לך את משכורתך בכפליים!

ואולם תנאי כפול מתנה אני עמך - המשיך העשיר להזהיר את משרתו, שתחזור ותשנן לעצמך כל יום מתוך הגליון את פרטי העסקים שעליך לעשות. כדי שע"י כך לא תשכח פרט אחד, ונמצא שתגרום לי היזק רב!

הנהן לו המשרת לאות הסכמה. והעשיר ישב ופירט לו ע"ג הנייר, את כל התפקידים שעליו לנהל אותם. וכן את כל הסחורות שעליו לקבלם ולשווקם במשך כל ימי העדרו, וכשסיים - מסר העשיר את הגליון ביד משרתו, ויצא לעסקיו בלב שקט ובוטח.

וכך עברו וחלפו שבועות המסחר, ומיודענו העשיר האיץ לחזור לביתו, לראות מקרוב את אשר התנהל בביתו, והנה בהגיעו לפתח ביתו - חשכו עיניו: כל ביתו היה מוזנח, כל עסקיו נדלדלו, וכל הסוחרים שהיו אמורים להגיע לו באותו שבוע - חזרו מחוסר מענה.

כעס העשיר על משרתו מאד, וחמתו בערה בו על הפשיעה שֶמָעַל משרתו בתפקידו, אשר הפקיר את כל עניניו ומסחריו, וגרם לו הפסד רב. בכעס עָצוּר קרא מיד למשרתו וגער בו בקול: מדוע לא עשית ככל אשר כתבתי לך בתוך הדף?

התפלא המשרת לשמע הדברים, ואמר - "הרי קיימתי את פקודתך במלואה, שכן כל יום ויום קראתי, וחזרתי וקראתי בעיון רב, את כל ההוראות. בדיוק כפי שהזהרת אותי לעשות טרם צאתך למסחר!

"אוי - שוטה נבער! האדים העשיר מכעס, וכי אמרתי לך לקרוא את הדף לשם 'קריאה' בעלמא? והלא כל המטרה בקריאה זו - היתה כדי שתבין מה מוטל עליך לעשות בתחום הבית, וכי מה בצע לי בקריאה שלך לבד - מבלי שתבצע ב'פועל' את הדברים שקראת? הרי בעצם הקריאה לבד, עדיין לא פעלת כלום!

אנחנו צוחקים לשמע טיפשותו של המשרת התמים, ואולם דומה שהצחוק יעלם מאיתנו - ברגע שנגלה שגם אנחנו נוהגים ממש כאותו משרת הטיפש!

מתפללים אנו 3 תפילות ביום, וקוראים אותם במרוצה מבלי לשים לב כלל על משמעות המילים שאנו מוציאים מפינו.

ובסוף התפילה יוצאים 'מאושרים'! מדוע? מפני שאנו חושבים שבקריאת נוסח התפילה לבד כבר יצאנו ידי חובתנו, וזהו ממש אותה טעות של אותו משרת שוטה!

כל מטרת התפילה, כל פרשת ק"ש, כל העמידה - אינם אלא בתור "מירשם" עבורנו, שמפורטות בהם קבלת עול מלכות שמים, וכן הכרה - בכח הבורא שהוא הנותן את החכמה, הבריאות, הבנים, וכו'.

ואם אנו מסתפקים רק בקריאת פקודותיו של בעה"ב, מבלי להבין את תוכן משמעות המילים שאנו מוציאים מפינו - הרי זה כמעלה אבק פורח באויר, שלא נשאר בידו כלום! ואף מעלים בזה את רוגזו של בורא עולם, בדיוק כאותו משרת שהעלה את רוגזו של העשיר, בכך שהסתפק בקריאה בלבד!

וקורא שורות אלו, עלול לבוא וללמד 'זכות' על דרכו, בטענה - שכולם ב"שטייבלך" מתפללים כך במהירות וחיפזון. מתחילים ב"הודו" וכשגומרים מוצאים את עצמם בארץ "כוש"... וכשמגיעים "לבא לציון גואל" - בא 'הגואל' לגאול אותם מן התפילה...

וא"כ יש לו כבר "מורה היתר" שאם כולם נוהגים כך, סימן שזה לא כ"כ נורא, וממילא גם אני 'נסחב' איתם באותו זרם...

טענה זו - טעות חמורה היא!

ונבאר כוונתנו ע"פ מעשה שהיה: לפני שנים רבות, חי לו יהודי עשיר באמריקה, יהודי זה היה נאמן לה' ולתורתו, וברוח זו חינך גם את בנו יחידו.

תמיד החדיר בו את ההכרה, שהתורה שווה למעלה מהכל, ואין ערוך לשכר של מילה אחת של התורה וכו' וכו'. וכך ספג הבן את אהבת התורה בליבו, ושם אותה בראש כל מעיינותיו.

והנה יום אחד יצא הבן לשוק. והרגיש את עצמו צמא מאד, ואולם כסף לא היה בכיסו, מה עשה? ניגש לדוכן המשקאות, וביקש מהמוכר בקבוק משקה. והדגיש לו שאמנם כסף לשלם אין לו, אך בתמורה לזה הוא מוכן ליתן לו שעה אחת של לימוד תורה שלמד, ששווה הרבה יותר מבקבוק שתייה אחת!

צחק המוכר בצחוק פרוע על דבריו המוזרים של הנער, והגיב בזלזול: "היצאת מדעתך? וכי מה ישווה לי שעה של לימוד תורה שלך? אין אני חפץ כלל בדבר כזה, אם יש לך כסף - מוטב, ואם לאו - קח את רגליך והסתלק"!

הנער בשומעו זאת - נפגע עד עמקי נפשו. ורץ בבכי אל אביו ואמר לו: אבא! כל מה שלימדת אותי כל השנים שהתורה יקרה יותר מכסף וזהב וכו', הנה ראה איך מעריכים אותה בחוץ, אומרים לי - שהתורה לא שווה אפי' 'בקבוק טמפו' אחד!

האבא שהיה פיקח - שמע את דברי בנו, ולא ניסה מיד להעמידו על טעותו. אלא במקום זה - הוציא מהכספת הקבועה בקיר חדרו, מרגלית יקרה ואמר אל בנו:

בני היקר! רוצה אני שתעשה לי טובה, קח את המרגלית וצא אל השוק כדי למכור אותה, וכאשר תשיג קונה תבוא ותודיע לי על כך.

הנער לא הבין את הקשר בין דבריו - לבין השליחות שנשתלח ע"י אביו, ואולם עשה כאשר נצטווה.

יצא לשוק, ופגש בתחילה במוכר הירקות, שניצב על ה"בסטה" ומכריז בקול על סחורתו, ניגש אליו הנער ושאלו - בכמה אתה מעריך את האבן הזו?

מוכר הבסטה שהיה אדם מגושם וחסר דעת, וראשו ורובו היה מונח רק ב'פירות וירקות', לא היה מודע כלל להעריך מה זה ערכה של מרגלית, אלא הברק החיצוני של האבן הלהיב אותו, ולכן ענה שהוא מוכן לשלם סך של 10 ש"ח עבורה.

שמע הנער את הצעת המחיר, והמשיך בדרכו.

והנה נתקל הוא שוב בפתח חנות, שמתנוסס עליה השלט "מוכר עתיקות" - אנסה כאן את מזלי, אולי הוא יעלה קצת את המחיר.

נכנס הנער, והראה למוכר את האבן. התבונן הלה באבן, וכיון שהיה מבין קצת בערכם, אמר שהוא מוכן להשקיע עליה סך של 100 ש"ח.

הנער שהיה פיקח, וראה את השתלשלות הדברים, תפס פה את ה"פְּרֶנְצִיפ", והבין שעד כמה שהאדם יהיה "מבין יותר" בערכם של מרגליות - כך תעלה ערכה של האבן יותר ויותר!

החליט וביצע, ניגש הוא ישירות אל "חנות התכשיטים", והראה לו את האבן, הלה התפעל כבר יותר מקודמיו מערכה של האבן, ואמר שהוא מוכן לתת עליה סך של 1,000 ש"ח!

הנער לא התלהב מהמחיר, וידע שיש עוד מקום ששם מבינים יותר ביהלומים. הלא היא "בורסת היהלומים", שם ודאי יעריכו את האבן בשוויה האמיתי - הרהר הנער.

אמר ועשה, ניגש הוא אל הבנין הגדול שהתנוסס עליו השלט "בורסת היהלומים", והראה לסוחרים שהיו מסביב את האבן.

הסוחרים ראו את האבן, נדהמו ולא האמינו למראה עיניהם, "אבן זו ראוי לכתר מלכות"! אמרו הסוחרים מרוב התפעלות. ומיד החלה להיות ביניהם תחרות מחירים, אשר 1000 ש"ח 'התגמד' לעומת המחירים שזרקו שם!

שמר הנער את הדברים בליבו, חזר לאביו וגולל בפניו את כל פרשת הכסף אשר עבר עליו.

שמע אביו את הדברים ושאל בפליאה: היאך יתכן שממחיר של 10 ש"ח קפץ מחירה של האבן למליוני דולרים?

בודאי! - השיב הנער, תלוי 'אצל מי' אתה הולך להעריך את שווי האבן! האם אצל אנשים מביני דבר, או אצל מוכרי ירקות, שלא ראו מימיהם צורת אבן יקרה!

"ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר" - השיב האב לבנו הנבוך, תשובתך היא גם תשובה לשאלתך הקודמת: "וכי תורה לא שווה לכה"פ בקבוק שתיה"?

התשובה - בודאי! תלוי רק אצל מי אתה הולך כדי להעריך את שווי התורה, האם אצל מביני דבר - גדולי התורה, או אצל מוכרי ירקות, אנשי הרחוב - שמימיהם לא טעמו מהו טעם של תורה!!!

ותשובת האב היא גם תשובה לשאלתנו הקודמת: נכון, הרבה אנשים מזלזלים לצערנו, ומתפללים במרוצה ובחיפזון. (וכפי שהעידה הגמ' בברכות דף ו':, שתפילה זה דבר שעומד ברומו של עולם, ובנ"א מזלזלים בה. ע"ש). ואולם תלוי מי הוא ה"קנה מידה" שלך - שבו אתה מודד להעריך את ערך התפילה: האם אתה לומד זאת אצל מביני דבר - אנשים בעלי יראת שמים טהורה. או אצל אנשים שמימיהם לא טעמו מהו טעם אמיתי של תפילה רגועה, שמלווה עם ישוב הדעת!

מדוע שלא נלמד מהגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שפעם שאלו אותו כמה זמן לוקח לו תפילת י"ח? '19 דקות' - ענה להם הגאון בפשיטות, וכשהתפלאו בפניו היאך לוקח כ"כ הרבה זמן? הסביר להם בתמימות, שהרי בעמידה יש 19 ברכות, ולכל ברכה לוקח לכה"פ דקה, כדי לכוון ולהבין פירוש המילים. נמצא כל תפילת העמידה, כוללת בסיכום: 19 דקות!

אדם כזה - נחשב ש"מבין טוב" בערך שווי מרגליות, ואליו צריכים לשאוף להגיע. ולא להתנחם כלל שיש מקצת אנשים שלא מבינים כלל, בערכה של המרגלית היקרה שזוהי - התפילה!

מאמר שישי - להיות "עקשן" בתפילה. לא לוותר, להתחנן ולבקש - עד שישיג מבוקשו!

היודעים אתם מיהו ה"עקשן" (במובנים שלנו) הגדול ביותר, שהחזיק חזק בתפילתו, ולא ויתר, עד שהקב"ה נענה לו והסכים לבקשתו?

בכל ההיסטוריה של עם ישראל, היה רק אחד - ששבר את ה'שיא' בתחום הזה !

ואיזהו? - זה משה רבנו ע"ה!

היכן ומתי? - במעשה העגל!

בני ישראל החליפו את האלוקים בעגל מסכה. והקב"ה מרוב כעסו עליהם, העניש אותם בגזר דין של כלייה על כל אותו הדור, ב"מ.

שום דבר לא הצליח לפייס את הקב"ה, ולהזיז את חומרת פסק הדין!

* שלושת אלפים אנשים נהרגו - והקב"ה לא נתפייס!

* לוחות בכתב האלוקים נשברו - והקב"ה לא נתפייס!

* שמו של משה נמחק מפרשה שלימה - והקב"ה לא נתפייס!

ומה בסוף 'שיכנע' את הקב"ה להסכים להתפייס, ולחזור ולחדש שוב את הקשר עם בני ישראל, וליתן להם לוחות שניים? היו אלו תפילות הברזל של משה רבנו!!!

משך תקופה של 40 יום רצוף, עם ניתוק מלא מכל העוה"ז, הכולל התנזרות גם מאכילה ושתיה - זה מה שהצליח לשבור ולקרוע את רוע הגזירה!

אע"פ שמשה רבינו ראה, שאין כ"כ סיכויים לפייס את הקב"ה, בכ"ז עלה אל הר האלקים - הר סיני, מתוך תענית ותפילה, ויום אחר יום היה מתחנן וחוזר על אותה בקשה: שהקב"ה ימחל לישראל על אותו עוון. ולא זז משם עד שהשיג את מבוקשו, והקב"ה בישר לו "סלחתי כדבריך"!

זהו כוחה של תפילה מתמדת ועיקשת, לא להתייאש, להפציר ולהפציר - עד שמין השמים ירחמו עליו!

ובאמת, מצינו עוד מאורע מסעיר שנכתב בתורה, שגם שם התגלו כוחות הנפש שהיו למשה רבינו. להתמיד בתפילה לפני בורא עולם - ואפי' אם בנתיים רואים שלא נענים מהשמים, מ"מ לא להרפות, להמשיך לעורר רחמי שמים בלא הפוגות!

והיכן זה היה? סמוך לפטירתו של משה רבנו (בפר' ואתחנן). כשהקב"ה גזר עליו שלא להכנס לארץ, הפעיל משה מיד את כח התפילה, והתפלל תפילה אחר תפילה, ואפי' שראה ששערי השמים נסגרו בפניו, בכ"ז לא התייאש. והמשיך להתחנן ולבקש.

כמה תפילות? - 10 תפילות... 20.... 30... 100...! 200... 300... 400... 500!!!

וכשהגיע ל - 515 תפילות -עצר אותו הקב"ה ואמר לו "רב לך"! עוד תפילה אחת - ואאלץ כבר להענות לך, ולקרוע את גזר דינך, ולאפשר לך את הכניסה לארץ!

ואולם דע, שאז בני ישראל יסבלו מזה! שאם תכנס לארץ ותבנה אתה את ביהמ"ק, הוא לא יחרב שוב לעולם, וכשבני ישראל יחטאו לי - לא אוכל לשפוך חמתי על ביהמ"ק, ואאלץ ח"ו להשמיד בִּמְקוֹם זה את ישראל!

כששמע זאת משה - העדיף את טובת כלל ישראל, והפסיק את תפילתו.

[וכעין זה מצינו גם אצל חוני המעגל (בגמרא תענית דף כ"ג.) שיתעקש בתפילתו, ואמר להקב"ה "איני זז מכאן עד שתרחם על בניך, ותוריד להם גשמי ברכה"! ובסוף באמת נתפייס לו הקב"ה, וירדו גשמים שכל טיפה שלהם היתה כגודל פי חבית!!! ע"ש בגמ'].

הנה, זהו כוחה של תפילה מתמדת, תפילה של 'התבטלות' מלאה, שמראה שכולו תלוי ועומד רק ברחמיו של בורא עולם, ולכן חוזר הוא ומתפלל שוב ושוב דוקא אליו יתברך, תפילה מעין זו מן ההכרח שתביא בודאי את התוצאה המיוחלת!!!

אלא שדבר אחד צריך לזכור: לפעמים אדם מתעקש בתפילתו על איזה בקשה אישית שיש לו, והופך עולמות בתפילתו. ובשמים מסרבים לתת לו, מסיבה פשוטה: הקב"ה שצופה כל העתידות, יודע מראש שבקשה זו רק תזיק לו, וכלל וכלל לא תהיה לטובתו האמיתית.

ולכן במצב כזה, אין טעם "לעמוד על דעתו" כדי להשיג את מבוקשו. אז מה העצה? כיצד נתפלל?

העצה היא - שיקפיד לבקש את כל בקשותיו - רק באופן "כללי" - ולא להתמקד לפרטי פרטים. כלומר, לבקש רק את עיקר בקשתו, ואולם את דרכי 'ביצוע הבקשה' - להשאיר לטיפולו של הקב"ה!

ובתור משל: אדם שמתפלל על פרנסתו, יבקש זאת בלשון "כוללת" דהיינו "אנא ה', הזמן לידי שאמצא את פרנסתי בכבוד, בדרך שאתה מבין ויודע - שזה יהיה לטובתי, הן מבחינה גשמית, והן מבחינה רוחנית".

וכן אם מתפלל על שידוך, יתפלל בלשון כוללת: "שהקב"ה יזמן לו את בת זיווגו המיועדת לו. שיודעים מהשמים שהיא תהיה לו לעזר אמיתי בחייו, לסייע לו לשקוד על התורה בשלווה.

ואולם לא יתפלל באופן פרטי "שהקב"ה יזמן לו דוקא את בת פלונית מסוימת", שכן מנין לו ששידוך זה הוא באמת זיווגו האמיתי?

[וכל האמור כאן, זה גמרא מפורשת במסכת מועד קטן דף יח: שהזהיר רבא, שלא להתפלל ולפרט שיזמינו לו אשה פלונית דוקא, ומהטעם הנ"ל, ע"ש].

הכלל הוא: בכל עניני העוה"ז, לעולם לא להתעקש בתפילתו שרוצה פרט מסוים דוקא. אלא תמיד לבקש על הענין "בכללות", ואת 'פרטי' הדברים - להשאיר בידי הקב"ה, שהוא בודאי מבין טוב, באיזו צורה לתת לו את הבקשה, כדי שתהיה לטובתו האמיתית בהמשך עתיד חייו.

וכעת נתקדם שלב נוסף:

לאחר שבארנו על מה צריך להתעקש בתפילה, נותר לנו כעת לברר: איך זה פועל במציאות בשטח?

כלומר, תפילה שמגלים בה עקשנות, וחוזרים שוב ומבקשים, איך זה פועל בדיוק לשכנע את בורא עולם, שלבסוף מתרצה הוא לבקשתו?

הרבה הסברים יש לדבר, ואולם אנו ננקוט בביאור אחד שגם ימתיק לנו היטב את הענינים: לפני הרבה שנים, גרה לה משפחה צנועה בעיירת פולין אשר בארופה. אשר זכו לבן פיקח ונבון בשם "חיימקה" שהדהים את כל רואיו, מעוצם פיקחותו.

והנה ערב שבת אחת, הבחין חיימקה, שאביו חזר מהשוק כשהוא נושא בידיו שני סלים מלאים מכל טוב, לכבוד שבת קודש.

הצצה קטנה לתוך הסל גילתה לחיימקה, שבסל ארוזים גם עוגות מאפה טריות, אשר ריחם הטוב נודף למרחוק - - -

חיימקה החל מלקק את הריר שנזל מתוך פיו, ורצה מאוד להשיב את נפשו במעט מן העוגות הריחניות, ואכן הוא לא חשב פעמיים, והחל ללכת לכיוון הריח של העוגיות...

ואולם ברגע שבא לפתוח את שקית העוגיות, זיהה חיימקה את קול צעדיו של אביו, אשר לרוע מזלו הבחין במעשהו. חיימקה ניסה לברוח, ואולם כבר היה מאוחר...

ואכן, הצעקות של אביו לא אחרו לבוא: "חיימקה! אני רואה שאתה דואג "לטפל" בעוגיות, הם לא זקוקים לטיפולך! עזוב אותם, והסתלק מיד לחדרך!

חיימקה התחיל להתחנן לאביו, שיאפשר לו לפחות עוגה אחת, ואולם דיבורו עלה על אזניים אטומות, אביו כלל לא הסכים לפתוח כעת את השקית.

אני "אסדר" אותו - הרהר חיימקה, וחשב על תחבולה כיצד יוכל לצאת מכאן עם עוגה ביד.

והנה לפתע הבזיק רעיון במוחו, מה עשה? צעד לאמצע הסלון, והחל לברך בקול: "ברוך אתה ה' אלוקינו... בורא מיני מזונות"! ומיד היפנה חיימקה מבטו לעבר אביו, תוך כדי שהוא מרמז לו באצבעו על פיו הפתוח, וצועק - נו, נו...

האב שהיה המום מברכתו הפתאומית של הבן, נאלץ בלית ברירה לתת לו מן העוגות, כדי שברכתו של הבן לא תהא לבטלה...

וחיימקה חזר בשמחה לחדרו, כשאותות שמחת הנצחון ניכרים על פניו..!

וכעין זה ממש - קורה בדיוק אצלנו:

בגלל חטאנו - הקב"ה לא רוצה לתת לנו את ה"עוגות". כלומר, את מילוי בקשתנו לטובה - בכל עניני העוה"ז.

ואולם אנו הקטנים - מה עושים? מברכים וחוזרים ומברכים 3 פעמים ביום, בהזכרת שם שמים את הקב"ה "ברוך אתה ה'... חונן הדעת. ברוך... רופא עמו ישראל. ברוך... נותן הפרנסה וכו', ואז באים וטוענים להקב"ה: אף שלא מגיע לנו מ"מ כדי שברכתינו לא תהא "לבטלה" אנא מלא לנו את בקשתנו, שלפחות תהא לברכתנו על מה לחול..!

זהו הסבר על דרך החידוד. ואולם כעת נבאר את הדברים קצת יותר לעומק:

בָּחֶבְרָה אצלנו מקובל לומר, שלהתעקש יותר מדי - זה גם לא טוב. [לא בריא להיות "עקשן פרד".]

וכך גם הוא מסתמא בענייני דיני שמים. שלא טוב להיות עקשן יותר מדי, ואם תשאלו מדוע? התשובה היא, משום שאם האדם מבקש שיעשו לו טובות והנאות, ומתעקש על זה, אז בשמים מתעוררים לבדוק את מעשיו, כדי לברר על מה הוא כ"כ סומך - עד כדי כך שהוא 'בטוח' כ"כ בבקשתו? האם יש לו על זה "כיסוי" בחשבון המצוות שלו?

וכשמחפשים בפנקסו, ומוצאים שהעבירות "טופחים" בחשבון שלו, אז כבר מתחילה מידת הדין לקטרג, שלא ישמעו כלל לבקשותיו!

אז מה העצה? לרדת לגמרי מזה, ולא להמשיך לבקש ולהתחנן?

התשובה - לא!!! להמשיך הלאה להתעקש בתפילה, ואולם להדגיש שאין הוא מתעקש לכבודו האישי, כדי למלא את "האינטרסים" האישיים שלו, להשיג הטבות גופניות, או כלכליות, אלא כל מה שהוא מבקש זה רק לכבודו יתברך! שע"י שיתנו לו: עושר, פרנסה, שידוך, בנים, וכו' - ממילא ראשו יהיה יותר עם 'ישוב הדעת', דעתו יותר 'תתרחב', וכך יוכל ללמוד יותר טוב את התורה, ולקיים את מצוותיה!

ואז, כשתולה את בקשותיו למען הרבות "כבוד שמים", ממילא פשוט, שכנגד בקשה זו, לא יוכל שום משטין ומקטרג לעמוד!

ודוקא על תפילה מעין זו התכוונו במאמר זה, שראוי לאדם שיתמיד ויתעקש בתפלתו, עד שירחמו עליו מן השמים.

ולפ"ז יובן לנו באופן נפלא, מה שאנו אומרים כל יום בתפלתנו: אחרי שאנו מבקשים בעמידה את כל צרכי הגוף: חכמה, דעת, טל ומטר, פרנסה, וכו', אנחנו מדגישים בסוף כל הבקשות (באלוקי נצור) שלא למעננו ביקשנו את כל זאת, אלא ביקשנו למען "שמך"! למען "ימינך"! למען "תורתך"!

כלומר:

עשה - כדי ששמך יתקדש יותר בפי הבריות, שיראו שמטיב אתה ליראיך!

עשה - כדי שיד ימינך תתרומם מעפר דגלותא!

עשה - כדי שלימוד תורתך שאנו למדים, יהיה יותר בישוב הדעת!

כשמצהירים להקב"ה הצהרה כזו בסוף כל תפילה - אזי מתעוררת מידת הרחמים, ומקבלים בשמים את כל שרשרת הבקשות שביקשנו במשך התפילה!

ואותו רעיון מצינו גם בנוסח התפילה של 'עשרת ימי תשובה', שם אנו מבקשים מהקב"ה שיתן לנו חיים לשנה הבאה - לא בגלל אינטרסים אישיים שיש לנו, שאנו רוצים ליהנות מהחיים, אלא מדגישים להקב"ה שכל כוונתנו - "למענך אלקים חיים", כדי שנוכל אח"כ להקדיש את החיים למענך! שע"י רוב הטובות שתשפיע עלינו - יהיה לנו יותר מרץ, וכוחות, להפיץ את שמך בעולם!

בסיכום: אדם שרוצה מאד להשיג את מבוקשו בתפילתו - נתבאר בפרק זה - שצריך הוא להקפיד על שני דברים:

א. שהבקשה תהיה מנוסחת באופן "כללי" על אותו ענין, ולא להתמקד על פרטים באיזו צורה הוא רוצה זאת, ומשום שאין הוא יודע איזה דרך טובה לו בדיוק.

ב. גם כשמבקש בכלליות - ידגיש שלא מבקש זאת למילוי הנאותיו הגופניות, אלא כל מטרתו דעי"ז יוכל יותר להתעלות ולהרבות כבוד שמים !

מילים אלו מדברות בעד עצמם, ולא נותר לנו אלא לסיים במה שהתחלנו: אם האדם מתפלל מתוך כוונה שחס הוא על כבוד קונו - בטוח הוא שבמשך הזמן יענה מן השמים!

תוכן העניינים

אמרי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה