שער עבודת התפילה · מאמר רביעי - האם יש תפילה שנתקלת למעלה ב"מחסום" וחוזרת ריקם?
תשובה: בודאי שיש פעמים שהתפילה "עוצרת" באמצע הדרך, ולא מאפשרים לעלות אותה לפני כסא הכבוד.
ובמי הדבר תלוי? באדם עצמו! עד כמה הוא מוכן 'להשקיע' בתפילתו, כדי שהתפילה תיראה יותר ברצינות ובכובד ראש, ויותר בלשון כניעה ותחנונים, וכו'. ולפי כמות ההשקעה שמשקיע - כך ילך ויגדל אחוז הסיכויים, שתפילתו תחתור למעלה עד כסא הכבוד !
וכל הגילוי הזה גילו לנו חז"ל. וכפי שמתבאר מתוך דבריהם בש"ס, ונעתיק מקור אחד מהם:
הגמרא (בברכות דף ל"ב:, ובמסכת בבא מציעה דף נ"ט:) כותבת דברים ברורים בנושא: "מיום שחרב בית המקדש - כל השערים של תפילה ננעלו, וחומה של ברזל מפסיקה ביניהם לבין אביהם שבשמים" !
כלומר, שיש הרבה מחיצות ומחסומים בדרך, שמפריעים לתפילה לעלות למעלה לפני כסא הכבוד.
ורק על תפילה אחת, יש עליה 'הבטחה' מחז"ל, שלעולם אינה חוזרת ריקם. וחייבת היא לפעול למעלה בשמים. ומה היא אותה תפילה? זו תפילה עם דמעות! שכן מפורש (שם בגמ') שאע"פ שכל השערים ננעלו, אולם - שערי דמעה לא ננעלו!!!
הדמעות יש להם כח לשבור ולפרק את כל המחסומים אשר בדרך, ולפרוץ את כל שערי שמים הנעולים!
ניקח דוגמא מלאה אמנו. הגמרא (במסכת בבא בתרא דף קכ"ג). מתארת תיאור מזעזע בנושא זה:
לאה שמעה שהיו אנשים מדברים, 2 בנות יש ללבן, ו - 2 בנים יש לאחותו רבקה. וא"כ לפי מנהג המקום צריך להיות - שהגדולה מיועדת לגדול, והקטנה - לקטן.
כלומר, שלאה הגדולה היתה מיועדת להנשא לבן הגדול של רבקה, שהוא עשיו הרשע. וכך באמת נקבע גם בשמים, שהבן הבכור של יעקב, יהיה יוסף שיבוא מרחל. (ע"ש בגמרא).
ואיך בכ"ז התהפכו הדברים בצורה 'דרסטית', ולאה זכתה להנשא בסוף לאח הצעיר ממנה - יעקב. ולהעמיד ממנו את חצי בנין עם ישראל - 6 שבטים שלמים?
התשובה כתובה בפסוק עצמו - "ועיני לאה רכות", ודורשת הגמ' שהיו רכות ואדומות מרוב בכי. שהיתה יושבת ובוכה לפני הקב"ה, על שנגזר בגורלה להשתדך עם עשיו, עד שמרוב בכי - נשרו כל ריסי עיניה!!!
ודמעות אלו - לא הלכו חינם, אלא הם עלו לפני כסא הכבוד ומיד ריחם עליה הקב"ה וביטל מעליה את הגזירה. וזכתה בסוף לא רק ששינו את זיווגה מעשיו ליעקב, אלא אף זכתה שבנה יהיה 'הבן הבכור' הראשון שיצא מיעקב "ראשית אונו". וכן גם זכתה להיות היחידה מכולם שתלד ליעקב 6 בנים, שהעמידו בסוף 'חצי בנין' מעם ישראל!!!
ממש להשתומם - עד כמה דמעות מסוגלות לפעול למעלה בשמים!
וכבר מסופר על יהודי אחד, שנכנס אל הצדיק אשר בעירו, וביקש ממנו שיתפלל עבור בנו שנולד לו - שיזכה להיות "תלמיד חכם וירא שמים" - כפי שאיפת הוריו.
נענה לו אותו צדיק: שני המעלות שאתה רוצה שיתקיימו בבן שלך, לא תלוי בשום אדם - אלא רק בך ובאשתך!
ואם תשאל כיצד? אסביר לך: "תלמיד חכם" - זה תלוי בעבודה שלך, עד כמה תשקיע להחדיר בו את אהבת התורה, ותראה לו דוגמא אישית, שאין דבר שתופס אצלך מקום חשוב יותר מאשר לימוד התורה !
והמעלה השניה שיהיה "ירא שמים" - זה כבר תלוי בדמעות של האמא, עד כמה באמת 'איכפת לה' שבנה יצא דוקא ירא שמים אמיתי, ועד כמה תהיה מוכנה לבכות ולהתחנן להקב"ה בשביל דבר זה !
ובאמת על גדול הדור ה"חפץ חיים" מספרים, שפעם בימי זקנותו הוציא מארון הספרים ספר תהלים, אשר דפיו הצהיבו כבר, וכל כולו היה כבר בלוי ומיושן.
תפס הח"ח ברעדה את ספר התהלים, והחל מנשקו, כשהוא קורא בקול בוכים וכל כולו נרגש: כמה דמעות שפכה אמי על ספר תהלים זה, כדי ש"ישראל מאיר" שלה יצא יהודי טוב, נאמן לה' ולתורתו...!
הנה, זהו כוחה העצום של תפילה, שיוצאת מעמקי הלב בדמעות שליש !
וכעת נתקדם עוד שלב קדימה:
איך באמת זוכים להרגשה נפלאה זו? לזכות לתפילה נרגשת של בכי והכנעה - כשמדברים עם בורא עולם ?
הנה חז"ל נתנו לנו כמה דרכים שיובילו אותנו לידי הרגשה זו, ולמשל: "איסור האכילה לפני התפילה", באה משום שאדם שאוכל מרגיש יותר מדי 'בטוח' בעצמו, ומאד קשה לו להרגיש נכנע, לפני בורא עולם. (ותפילה ביום צום תוכיח...!)
ומאותה סיבה יעץ פעם אחד מגדולי המוסר, שֶיִמָנָע אדם מלהתפלל כשיש בכיסו סכום ממון רב. (המדובר כאן מ 500$ ומעלה...) שגם זה מרים את ה"מורל" של האדם, ומעניק לו הרגשה של "כוחי ועוצם ידי", ובמצב כזה קשה לאדם להכנע, ולהוריד את הראש בפני בורא העולם.
כל זה עצות והדרכות לאדם, שיכולים להוביל אותו לזכות בתפילה כנה ואמיתית, ובכך להגביר את סיכוייו, שתפילתו לא תשוב ריקם.
וכעת נתקדם עוד שלב אחד קדימה - ובזה נחתום את פרקנו. צריך לדעת, שהדברים שנכתבו כאן הם ב"ערבון מוגבל". כלומר, יתכנו מקרים שהאדם באמת ישפוך את כל מה שמעיק לו לפני הקב"ה, ויתפלל מקירות ליבו - ובכ"ז יראה שעדיין לא נענה מן השמים, ולא השיג את מבוקשו.
ואולם גם אז - לא להתייאש ! ! !
יש לזכור, שמחמת ג' סיבות - התפילה לפעמים מתעכבת בשמים, ולתועלת הרבים נעתיק אותם כאן:
א. פעמים שהתפילה באמת התקבלה, אלא רק מחכים מהשמים לשעת הכושר. כלומר, שיגמר 'קיצבת היסורים' שקצבו לו מן השמים לסבול, ואז יתחילו להשפיע עליו שפע של טובה וברכה - כפי בקשתו.
ומה עושה האדם? דוקא שעומד כבר לקראת הסוף, ועוד מעט ממש נגמר קיצבת היסורים שלו - דוקא אז הוא מחליט, שאין בכוחו לסבול יותר, והוא נשבר ומתייאש, ועוזב הכל והולך...
נמצא שהוא מפסיד ומאבד בידיים - את הטובה שעומדים לתת לו מן השמים! ואח"כ באים בטענות "מדוע התפללתי ולא נענתי" והרי הוא בעצמו גרם לאבד ממנו את רוב הטובה, וכנ"ל !
נספר לכם סיפור קצת מבדח, ואולם עם הרבה לקח לגבינו:
בעיירה נידחת אשר בקצה מדינת פולין, חיו שני קבצנים - יהודי וגוי. אשר היו מסתובבים יחדיו מבית לבית, ואוספים קצת נדבה להחיות בזה את נפשם הרעבה, וכך קשרו ביניהם קשרי ידידות, והיו שותפים לכל עסקיהם.
יום אחד הגיע הקבצן היהודי, ובישר לחבירו הגוי בשמחה: היודע אתה, היום בערב הוא יום חג אצל היהודים, שמכונה בשם "חג הפסח". בערב זה הם שמחים מאד, ומעלים בשר ויין וכל טוב על שולחנם, וחבל שתפספס הזדמנות נדירה זו!
על כן עצתי אליך: שתתלבש כיהודי, ותתצטרף עימי היום לבהכנ"ס, ובסיום התפילה ודאי שֶיִמָצֶא מישהו מבין הקהל שיזמינך לסעוד את הסדר בביתו. ואז תהיה פתוחה לפניך הדרך למלא את כריסך בסעודה דשנה - שמִיָמֶיך לא באה אל פיך!
צהל הגוי לשמע הבשורה המשמחת, וחיכה בכליון עינים לקראת הערב המיוחל.
כשהעריב היום, הגיע הגוי אל המקום שקבע עם היהודי, ויחדיו נכנסו אל הרובע היהודי לתוך הבהכנ"ס. היהודי נתן לגוי סידור תפילה והחל להדריך אותו את 'כללי התפילה': להחזיק את הסידור פתוח לאורך כל שעת התפלה, כל 2 דקות לדפדף דף מהסידור, לנענע את השפתיים כפי הצורך הנדרש, וכן לנענע את ראשו וגופו בשעת התפילה.
הגוי קיבל את ההדרכה, והסכים לפעול כפי "הכללים" שקיבל. עד שס"ס הגיע שעת סיום התפילה, ומיודענו הגוי הציץ ב'עין פוזלת' לעבר המתפללים, וחיכה לאיזה יהודי שיגש אליו ויזמינהו לביתו.
ואכן תקוותו לא התאכזבה, הוא ראה שצועד לעברו יהודי שהבחין בו, ומושיט לו את ידו, ואומר בחגיגיות "חג שמח"! הגוי הפעיל מיד את 'מערכת החיוך' שעל פניו, וג"כ השיב לו בחגיגיות. והלה הזמינו לערוך עמו את הסדר.
הגוי הרים את רגליו בקלילות, וצעד בשמחה אחרי היהודי לעבר כיוון ביתו.
כשהגיע לפתח הבית השתומם הגוי למראה עיניו: שלחן ערוך וגדוש עם כל מיני מעדנים, נרות דולקים. וכל הבית כולו לבוש חגיגיות. הגוי בקושי הצליח להסתיר את ההתלהבות שאחזה בו, והחל מלקק בלשונו את הריר שהחל לזוב מתוך פיו, מרוב רעב.
והנה תוך דקות ספורות החל הסדר, והגוי שעקב בקוצר רוח אחר כל הנעשה, ראה שמגישים לפני כל אחד מהמסובים - כוס יין גדושה ומלאה. הבעה"ב קידש, וכולם שתו את כוס היין בהסיבה. אולם הגוי ששתה את היין על בטנו הריקה - הגביר בכך יותר את רעבונו, והוא כבר התחיל לשמוע את קיבתו הריקה שהחלה כבר ל"קרקר"...
תוך כדי שהוא מעכל את היין, ראה הגוי שכולם קמים ממקומם ונוטלים את ידיהם, ואח"כ מגישים לפניהם עלים ירוקים (כרפס), ומטבילים בתוך צלוחית של מי מלח. לעס הגוי מקלחים אלו - והרגיש שהוא כבר מתחיל לקבל בחילות וצריבות בתוך בטנו, מחמת "מערבולת" היין והקלחים שאכל ושתה...
ואולם מה יעשה המסכן שלנו? ישב והמתין מה יביאו הלאה. וכאן הוא מגלה שכולם יושבים במתינות ובישוב הדעת וקוראים בשמחה את ההגדה, ושוב דבר לא בוער אצלהם...
הגוי ישב כל הזמן על 'קוצים', וחיכה מתי כבר יסיימו את המזמורים והשירים ששמע מהם כל הזמן, והנה סוף סוף סיימו, ואולם במקום לקבל צלחת אוכל - משקים אותו בעוד כוס יין גדושה. והגוי כבר הרגיש ש"הפיוזים" שלו מתחילים לעלות... ואולם, מפני הכבוד התאפק וישב בסבלנות.
לאחר כוס היין, ראה שקמים שוב ליטול את הידיים, והגוי שלנו כבר חיכה לאיזה חלה מתוקה וריחנית, ואולם מה רואות עיניו? מגישים לו במקום חלה ריחנית - מצה יבשה ודקה, אשר צריכים לשבור את השיניים כדי ללעוס אותה...
הגוי החל כבר להתנדנד על הכסא, ועיניו יצאו כבר מחוריהן מרוב רעב. המסובין הביטו בתימהון באורח הזר, על אשר לא יכול למצוא את מקומו בשקט על הכסא, כמו כל יתר המסובים.
"אברח מכאן" - לחש הגוי אל עצמו, ואולם הפחד והבושה שיתקו את גופו, וריתקו אותו אל הכסא.
בלית ברירה המשיך הגוי לשבת. וחיכה שיביאו לו כבר איזה מאכל, כדי להשיב את 'בולמוס' הרעב אשר תקף אותו. והנה גילו עיניו, שכעת כל אחד מהמסובין לוקח כפית קטנה, וממלא לתוכה מעט מאד מן צלחת הרסק שהיה במרכז השלחן.
בודאי זהו התבלין המשובח, שעליו דיבר חברי היהודי - הרהר הגוי בלבו, ולכן הם לוקחים ממנו רק מעט מאד...
צהל הגוי בליבו, ונזדרז לקחת גם הוא כפית, וגדש לתוכה מתוך צלחת הרסק - בכמות מרובה, והכניסה לתוך פיו...
אך אויה! היה זה מרור! ("חריין" של האשכנזים...) הגוי שלנו האדים כולו, וחריפות המרור שרפה לו את המעיים. הוא לא היה יכול לסבול יותר, קפץ מכסאו, זרק את הכפית, ורץ לעבר פתח הבית - וברח, כשהוא מקלל אחריו את כל היהודים הרמאים והנוכלים...
באותו ערב בשעת חצות, כשחזר הקבצן היהודי שמח ועליז - מליל הסדר המשובח שעבר עליו, קידמו חברו הגוי, והחל להתנפל עליו במכות בקללות וגידופים, תוך כדי שהוא צועק עליו בקול כואב - "למה רימיתני"?
היהודי הנדהם - לא הבין מה רוצה ממנו חברו הגוי. ובקושי עלה בידו להרגיעו ולפייסו, ולהשיב לו את שלוות רוחו, תוך כדי שהוא מבקש ממנו לספר לו - מה עבר עליו?
"רימאת אותי"! צעק הגוי אליו, לא סעודה ולא בשר ויין! כל הזמן השקו אותי רק כוסות של יין, ובתור "קינוח" נתנו לי פת חריבה, שרופה ויבשה. והעולה על כולם - האכילו אותי דבר חריף מאוד, ששרף לי את הבני מעיים!
היהודי כשומעו זאת, פרץ בצחוק גדול וענה לגוי הנדהם - "טיפש! כל כך הרבה סבלת והתענת, ואכלת מרורות, ודוקא אז לקראת הסוף - החלטת לקום ולברוח? הרי אם היית מתאפק עוד קצת בסבלנות, ונשאר במקום עוד שניה אחת - אז כבר היית זוכה "לשלחן עורך" שהיה נותן לך פיצוי גדול על כל הסבל שעברת עד אז...!!!
ואותה טעות חמורה שעבר הגוי - עוברים הרבה אנשים מאיתנו אנו. ועל זה יש לצעוק ולהתריע: "טיפשים! כל כך הרבה סבלתם בחיים, והחזקתם מעמד בכל התלאות והנסיונות, כ"כ הרבה כוחות ומאמצים כבירים השקעתם בתפילה, ודוקא לקראת "הסוף", שכבר שמעו לתפילתכם, ועוד מעט נותנים לפניכם "שלחן עורך" דוקא אז נשברתם, והחלטתם לקום ולברוח? הרי זו טיפשות שאין כמותה! ורק ראש של 'גוי נבער' יכול לפעול כך, מבלי לחשוב קצת עם השכל!!!
הכלל הוא: אף אחד מאיתנו לא יודע, מתי הגיע הרגע, שבו נתמלאת כבר הסיאה שלו, והקב"ה כבר מוכן לשלוח לו את ישועתו. יתכן שבשמים רוצים ומחכים ממך לעוד תפילה אחת (!) ואז כבר מרחמים עליך ושולחים את הישועה!
ואולם היצר הרע, שרואה למעלה שקרובה ישועתו לבוא, דוקא אז מכניס 'יאוש ומשבר' לאדם, שיקום ויברח מן הישועה - שעוד מעט רוצים להעניק לו מהשמים!
נוּ, לא חבל להפסיד את הישועה - שלפעמים זה בהמתנה של רק עוד כמה רגעים?
ישמע חכם - ויוסף לקח !
ב. וכעת נוסיף כאן, עוד חיזוק אחד - לעודד לב נשברים:
עצם הטענה שאדם "התפלל ולא נענה" היא כלל וכלל לא מדויקת, ואם תשאלו מדוע? פשוט מאד: מפני שיש לנו עדות מהסטייפלר, [שכידוע היה קודש קודשים, מלאך בדמות אדם. וידע היטב מה פועל למעלה בשמים]. והוא העיד ששום תפילה לא חוזרת ריקם. והנה לשונו הזהב מילה במילה (הובא בספרו "חיי עולם", ח"א פרק כ"ח) "...ובעיקר מה שנדמה לו שאינו נענה בתפילתו, ואע"פ שהתפלל על זה זמן רב, אינו נכון כלל, שהרי אי אפשר לדעת היאך היה המצב אצלו - אילו לא התפלל. דאולי לולי תפילתו היה ח"ו המצב גרוע יותר ויותר..."
הרי לנו עדות מרבנו הסטייפלר, שודאי כל תפילה נותנת תוצאות בשטח. ותמיד א"א לדעת כמה סבל ועגמת נפש 'חסכה' ממנו התפילה, ובכמה זמן קיצרה לו את הדרך כדי להגיע אל האושר האמיתי!
ג. ולפני חתימת הפרק, נוסיף עוד מילה אחת על נושא זה:
לפעמים אדם רואה, שֶהִרְבָּה להפציר בתפילתו, ובכ"ז לא מרגיש שום השתפרות לטובה באותו הענין, במקרה כזה, עליו לדעת שמהשמים בודאי יודעים שזהו טובתו האמיתית, שישאר כך על אותו מצב. ואילו יקבל את אשר ביקש, יהיה לו יותר נסיונות קשים, אשר לא יוכל להתמודד איתם לפי כוחותיו. ולכן מרחמים עליו מהשמים, ומעדיפים להשאיר אותו על אותו מצב שהוא נמצא עכשיו. [ובאמת, כל אדם יודע זאת מנסיונו האישי, על כמה וכמה דברים שהתפלל והפציר עליהם, ובמשך הזמן נוכח לדעת כמה באמת היה זה ממש לטובתו - בזה שלא השיג את הדברים שעליהם התפלל!!!]
וניקח דוגמא פשוטה: חז"ל הבטיחו לנו, שמי שמפריש מכספו לצדקה, ונותן "מעשר כספים", מובטח לו שיתעשר. שכן כתוב "עשר בשביל שתתעשר". ואף מותר לנסות את הקב"ה בדבר זה. (וכמבואר במס' תענית דף ט'.)
וראו איזה פלא! יש הרבה אנשים שמפרישים מכספם "מעשר כספים" ובכ"ז לא רואים שהם נמנים בין עשירי העיר! מדוע? וכי ח"ו הבטחת חז"ל לא התקיימה? עונה על כך ר"ח קנייבסקי (בנו של הסטייפלר) בספרו "דרך אמונה" (ח"ג, הל' מתנות עניים) "שבודאי יודעים מהשמים שזהו טובתו האמיתית שלא יקבל את נסיון העושר, שמי יודע אם יעבוד את ה' כשיש לו עושר ונכסים, וזהו הסיבה שרואים שמפרישים ולא מתעשרים לרוב".
וה"ה גם בנידון שלנו: אדם שמתפלל, ולא מרגיש שהשיג בזה את מבוקשו, יידע לו שמהשמים יודעים שעדיף לו שישאר בנתיים במצבו הנוכחי, שאם באמת יקבלו את בקשתו - אז יהיו לו נסיונות יותר קשים שיהיה צריך להתמודד איתם!
לסיכום: מחמת ג' סיבות יכולה תפילתו של האדם להתעכב "זמנית":
א. מחמת שיודעים שזה לטובתו, שבנתיים ישאר על מצבו הנוכחי.
ב. ממתינים לעוד תפילה אחת או שניים ממנו - ואז כבר ייענה.
ג. או אולי קיבלו באמת את תפילתו, שהרי לעולם אין אדם יודע האיך היה מצבו אילולי התפלל, וכנ"ל.