אור ברסלב
אמרי יחזקאל שער עבודת התפילה › מאמר שני - תפילה "מעמקי הלב" פורצת את כל השערים הנעולים!

אמרי יחזקאל

שער עבודת התפילה · מאמר שני - תפילה "מעמקי הלב" פורצת את כל השערים הנעולים!

מאמר ראשון - התפילה "שיחת טלפון" עם בורא עולם!

ראשית יש להבהיר, שזה פשוט שכל תפילה צריכה שתהיה נובעת ממעמקי ליבו של המתפלל, שהרי כל המקור לחיוב תפילה למדנו (בירושלמי ברכות ד', וכן במס' תענית ב'.) מהפסוק "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" איזהו עבודה שבלב - הוי אומר זהו תפילה.

וא"כ מפורש כאן שתפילה צריכה לצאת מתוך הרגשת 'הלב', שבתוך תוכו יזעק את בקשתו, ולא רק יניע את שפתיו. ולכן קראה לזה התורה שדבר זה מכונה בשם "עבודה שבלב".

אלא דעדיין צריכים להגדיר, איך זוכים להרגשה כזו שהתפילה תצא בכנות ובאמת, מתוך פנימיות הלב?

לשם הבנת הדברים, ניקח לזה דוגמא מהחיים, וזה יוסיף לנו תמונה ברורה - מה היא 'הדרך' שמובילה את האדם לזכות לתפילה אמיתית שתצא מעמקי הלב!

ונשאל שאלה: שמעתם פעם תינוק שמתעורר, ומתחיל לבכות בשעה 3.00 בלילה? האם שמתם לב לדבר פלא? הוריו שמתעוררים מקול בכיו, אינם רוטנים כלל על הטרחה שנגרם להם עקב כך. אלא אדרבא הפוך: מקבלים זאת בהבנה גמורה, ומשתדלים כמה שיותר להעניק לו, להאכילו, להשקותו, ולהרגיעו, וכל זה - מתוך רצון עצמי ואהבה גמורה, ללא שום כפייה !

וכעת ניקח דוגמא נוספת: כאשר הילד גודל קצת, ועומד בכוחות עצמו, קורה שלפעמים מתעורר באמצע הלילה, וג"כ מעיר את הוריו לקול בכיו. האם גם אז הוריו קמים לעזרתו - באותו חשק ורצון כפי שקמו לו כשהיה תינוק?

ודאי שלא! ומסתבר שהוריו אף כועסים ורוטנים עליו על שמטריח אותם. וקמים אליו באי רצון, ומחוסר ברירה.

מה ההבדל? הרי בשני המקרים זה הבן שלהם שבוכה ומבקש מהם שיתנו לו אוכל, וא"כ מדוע בתחילה עושים זאת מתוך רצון וחשק, וכאן לא?

התשובה: אז - היה זה בכי 'אמיתי'. ועכשיו - זה בכי של 'פינוק' בלבד.

כלומר, תלוי מה "מסתתר" מאחורי קול בכיו של הילד:

'תינוק' שבוכה - הבכי שלו זה בכי אמיתי, שמשדר מסר להוריו באופן ברור: "אני תלוי אך ורק בכם, ואם אתם לא תקומו להאכיל אותי - אני יגווע ברעב"! ! !

בכי מסוג זה, נוסך בהורים כוחות חדשים, ונותן להם את החשק והרצון לקום לעזור לו, כיון שיודעים שיש מישהו שתלוי - רק בעזרתם!

ואולם סוג הבכי השני של הילד, נכון הוא בוכה, ואולם הוא לא תולה את עצמו רק בהוריו, הרי יש לו גם אפשרות להעזר בכוחות עצמו. א"כ הוריו מרגישים שאין זה בכי שפורץ מכל הלב, וזה מה שמרפה את כוחם, ומוריד להם את המרץ לקום לעזור לו - מתוך רצון ואהבה.

וכעת נעביר את המסר - כלפינו אנו.

גם אנו נקראים בנים של הקב"ה. ויש שני סוגי בנ"א שמבקשים ממנו עזרה:

1. יש אדם שמתפלל אליו, ו'מפיל' את עצמו רק בידי הקב"ה. מרגיש הוא שאם הבורא לא ירחם עליו - אין לו כתובת אחרת לפנות! ובגלל זה הוא מתפלל ב'התבטלות' גמורה - סוג תפילה כזו, שיוצאת באמת מעמקי הלב, כביכול היא מחייבת את הקב"ה לקום ולעזור לו, כיון שבלעדי זה - המתפלל ישאר אומלל ומסכן!

2. ואולם ישנם בנ"א שמתפללים, אבל הבקשה לא יוצאת מעומק ליבם. כלומר, הם לא מרגישים שחייהם ופרנסתם תלויה בהקב"ה בלבד, אלא עומדים לרשותם עוד אמצעים שיכולים לעזור להם, וכגון: אמצעים כספיים, עזרת החברה, לשכת הסעד, וכו'.

תפילה מעין זו - לא מעוררת את הקב"ה לקום ולעזור לו - בדיוק כמו שהאמא לא מתעוררת לקום ולעזור לבנה הגדול, כיון שהיא לא מרגישה שבאמת הוא זקוק ותלוי רק בעזרתה בלבד!

הכלל הוא: אחוז הסיכויים שהתפילה תתקבל ברצון לפני הקב"ה - תלוי לפי מידת הכניעה, ההתכופפות, וההתבטלות, שאדם מרגיש בעצמו כשעומד לפני הקב"ה!

ועתה נגלה לכם את הסוד: היודעים אתם מי היה הראשון, שהמשיל את התפילה לדוגמת 'תינוק שבוכה'? דוד המלך בספר תהלים! וכך הוא מתבטא (בפרק קל"א) "אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו". כלומר, דוד המלך שואף להגיע לידי מידת ההתבטלות בעת התפילה. וכשהוא רוצה לתאר איך ההרגשה צריכה להיות, הוא מדמה את זה כגמול (תינוק) שנמצא עלי אמו. שאין לו כלום משלו, וכל הָתְלוּת שלו - זה רק באמו!!!

ובאמת כבר מצינו 'בתורה', שישנם סוגי בנ"א, שממש מרגישים על בשרם, שכל מאורעות חייהם - תלויים אך ורק בידי הקב"ה, ועל כל צעד וצעד - מרגישים יד מכוונת מלמעלה.

ועליהם מבטיחה התורה, שהקב"ה יענה מיד לקול שועתם !

ומיהו אותם בנ"א? - יתומים ואלמנות!

והרי לפניך פסוק מפורש המבטיח זאת. עיין חומש שמות פרק כ"ב:

"כל אלמנה ויתום לא תענון. ואם ענה תענה אותו... 'צעק יצעק' אלי, ואז - שמוע אשמע צעקתו".

מה רוצים לרמוז ב'כפילות' המילים "צעק יצעק"?! התשובה פשוטה: בדרך כלל אדם צועק להקב"ה פעם אחת. וכשרואה שלא נענה - עוזב והולך לחפש את ישועתו - בהשתדלות אצל חביריו ומכריו !

זה הכל בסתם בנ"א. ואולם ישנם אנשים גלמודים ומסכנים, וכגון יתומים ואלמנות - הם אין להם כתובת אחרת, והם יודעים לפנות רק אל אבא שבשמים! ואם הם לא נענים פעם הראשונה - הם לא מניחים, אלא חוזרים שוב וצועקים "צעק יצעק"! וכשהקב"ה מרגיש שבאמת הם תלויים רק ברחמיו - אז הוא מבטיח: "שמע אשמע צעקתו"!!!

עד כאן הבאנו ראיה ליסוד הנ"ל - מן התורה.

וכעת נעתיק כאן עוד ראיה מפליאה מן התלמוד:

הגמ' בתענית (דף כ"ד:) מתארת את תפילתו של הכהן הגדול ביום הכפורים, כשנכנס לבית קודש הקדשים. ומה התפלל שם?

מפרטת הגמ', היה מתפלל תפילה "קצרה", ואומר: יה"ר מלפניך ה' אלוקינו, שתהא השנה הזו גשומה וכו'. ואל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים וכו'.

פירוש הדברים: הכהן הגדול שהיה נכנס פעם בשנה למקום המקודש ביותר לעם היהודי - בית קדשי הקדשים, היה חייב לצמצם את תפילתו במילים ספורות בלבד, ולהתפלל תפילה 'קצרה'.

וכל כך למה? כדי שלא להבעית את ישראל. שלא יפחדו שמא ח"ו לא נמצא ראוי, ומת בפנים.

ועכ"פ - כשתקנו לכה"ג נוסח תפילה "מקוצר", מה כתבו שם? שיתפלל לפני הקב"ה, שאם יהיה יום גשום, ועובר אורח ברחוב יהיה פתאום נושא על כתיפו שק קמח כדי לעשות מהם מצות לפסח, וכשיבחין בגשמים המחמיצין את קמחו - ישא עיניו למרום, ויתחיל לבכות לפני הקב"ה, שיחוס על מידת הקמח המצומצמת שיש ברשותו, ויפסיק את הגשמים לזמן מה !

ועל זה ביקש הכה"ג, "שֶאָל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים", כיון שס"ס כללות עם ישראל זקוקים לגשמים.

והדברים מזעזעים: וכי חסר צרות לעם ישראל? והרי כל יום עובר העם היהודי הריגות, רדיפות, ועינויים. ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו!

ומכל זה הכהן הגדול כביכול 'מתעלם', ולא מתפלל על המצב הקשה שבו שרוי עם ישראל. ועל איזה דבר "חשוב" הוא כן מוצא לנכון להתפלל בדקות אלו? על מקרה נדיר, שאם ימצא אחד מאלף שפעם יִתָקָע עם שק קמח על כתפו בעת ירידת הגשמים- שהקב"ה לא יעצור את הגשמים בגלל תפילתו.

ולכאורה אין כל הגיון שכלי - לסדר התפילה שתקנו לכה"ג.

ואולם לפי היסוד שהשרשנו בס"ד במאמר זה, הדברים מאירים להפליא! דוקא על מקרה זה ראה הכה"ג 'צורך דחוף' להתפלל. ומשום שתפילה זו יוצאת מפי איש עני מסכן, שנמצא רטוב עד לשד עצמותיו מפני הגשמים, וכולו רועד מקור, ועוד הולך לאבד את השק קמח האחרון שנשאר לו. וא"כ כשהוא מתפלל - התפילה יוצאת באמת מעמקי ליבו להקב"ה, שיחוס עליו ויפסיק לכמה דקות את הגשם, ותפילה כזו היא "מסוכנת" ועלולה להבקיע את כל הרקיעים, ולהפסיק את ירידת הגשמים. ולכן שטח הכה"ג את בקשתו שאעפ"כ יעדיף את טובת הכלל, וימשיך את הגשמים !

ממש להשתומם, מה יכולה לעשות תפילה אחת שיוצאת מעמקי הלב - לפעול אף לשינוי טבע בעולם, ולהפסקת הגשמים באופן פתאומי!

ואם נהיה כנים ואמיתיים עם עצמנו, ונתחיל לעשות חשבון, מתי אנו מתפללים תפילה כנה ואמיתית - נגלה להפתעתנו שרק בזמנים 'לחוצים' וקשים - של חולי, וחוסר פרנסה וכו', כשכבר כלו כל הקיצין - רק אז אנו נזכרים להתעורר ולהתפלל מכל הלב אל הקב"ה !

ומדוע לא נלמד מהנהגת שרה אמנו? אצלה כתוב בפסוק "ויהיו חיי שרה - מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים". ושואל רש"י, בשביל מה צריך להאריך ולפרט את גיל הילדות (7) גיל הבגרות (20) וגיל הזיקנה (100)? שיכתוב בקיצור - 127 שנים!

ומתרץ רש"י, להודיעך "שכולם שווים לטובה"! - כלומר, כל החָוָיוֹת שעברו עליה בחיים, בכל הזמנים ובכל המצבים לא הזיזו ושינו אפי' במשהו - את הדבקות ורמת ההתלהבות אשר היתה בתפילה!

היא התפללה בזמן שכבר קיבלה את הבן - בדיוק - כאותו מצב שהיתה עדיין עקרה ולא ילדה בן!!!

שום דבר לא הזיז אותה! בזמן שמחה וח"ו בזמן עצב, תמיד התפילה היתה על אותה דרגה: תפילה מעומק הלב!

וזה לקח מאלף לגבינו: לא לשנות את דרגת רוממות התפילה, בכל תקופה ובכל זמן. שהתפילה לא תהיה נתונה לשינויים - כפי ה'מצב רוח' שלנו, אלא נשתדל לשאוף להגיע תמיד לדרגה של: "כל תפילות החיים - שווין לטובה"!

נזכור תמיד לנגד עינינו

איך צריכה להראות תפילה לפי תיאורו של דוד המלך:

כעיני עבדים - אל יד אדוניהם.

כעיני שפחה - אל יד גבירתה.

כן עינינו אל ה' אלוקינו - עד שיחננו"!

מאמר שלישי - מה עוזרת תפילה? הרי הכל בידי שמים וא"כ כבר נקבע ונגזר מלמעלה?!

תשובה: מטרת פרק זה בעיקרו בא להרים את ה'מסך' - שמכסה על התוכן האמיתי של תפילה. ולגלות מה טמון בכחה של התפילה !

ונפתח תחילה בשרשם של דברים:

ראשית יש להבהיר, שיסוד שאלה זו - מבוססת על הנחה מוקדמת יותר, שיש לדעת אותה:

קביעת גורלו של האדם - נקבע ע"י גזירת עליון. ואם ח"ו נגזר על האדם חולי, או שירד מנכסיו, הרי החלטה זו באה מלמעלה לאחר חישוב וחשבון מדוקדק בדיוק רב, שבאמת זהו הנצרך ל'טובתו' של האדם בשעה זו. שיסבול קצת בעוה"ז, כדי שיזכך את נשמתו לנקותה מעוונות שעשה, ובזה יבוא על תיקונו. ובלא"ה - תשאר נשמתו פגומה, ותסבול הרבה יותר בעוה"ב!

ולאחר ידיעה בסיסית זו - מתחילה השאלה לקרום עור וגידים: אם באמת קבעו מלמעלה, שיסורים אלו הם "המנימום המקסימלי" שחייב הוא לעבור בכדי לצרף את נשמתו, א"כ איך "מכסים" את זה ע"י תפילה? והרי את הפגם שפגם בנשמתו - חייב הוא לנקות ולכבס ע"י "יסורים" וכיצד פעולה זו יכולה להתבצע ע"י עבודת התפילה?

והנה עוצמת חומרת השאלה - מובילה אותנו לידי מסקנה חד משמעית: שבאמת יש איזה "סגולה" בתפילתנו, שבכוחה לשנות גזירת עליון. ובכוחה לתת לאדם את הזכות "להשתתף" עם ה' בקביעת גורלו. וע"י קצת מאמץ בתפילה - יכול הוא לחסוך לעצמו בעתיד - סבל ועגמת נפש מרובה!

ורק הבעיה - שצריך לגלות איך 'סגולה' זו פועלת בדיוק למעלה בשמים, כדי שנוכל אנו בכל תפילה לנצל את ההזדמנות, לרצות ולפייס את בורא עולם ע"י תפילתנו.

ולתועלת המעיינים, אעלה כאן שני ביאורים, שמנתחים היטב לבאר מהו הכח הסגולי שיש בתפילה, ובעזהי"ת עי"ז יפקחו העיניים, ונגלה איזה מכשיר 'רב עוצמה' אנו מחזיקים בידינו - ג' פעמים ביום !

ונתחיל בס"ד בביאור היסוד הראשון. [ועיקרו מבוסס על דברי ראשונים, הר"ן בדרשותיו. (דרוש ח', דף כט:) וכן בספר העיקרים. (מאמר רביעי, פי"ח) וע"ע במהרי"ל נתיב התפילה, פ"ב].

ותוכן הדברים: יש לנו טעות חמורה בכל הגישה לנושא של התפילה. חושבים אנו, שהתפילה זה איזה 'כח אמצעי', שבאמצעותו אפשר לפעול ו"לשכנע" את הקב"ה שיבטל מעלינו כל מיני גזירות רעות.

וכאן טמון עוקץ הטעות !

התפילה לא משנה מאומה מגזר הדין. ואת אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב! [וכדמוכח מהגמ' בתענית (דף כ"ה.) דהיה צריך הקב"ה להפוך את כל גלגל המזלות (!) בכדי לשנות את מזלו של ר"א בן פדת, מעניות לעשירות. ומוכח שתפילה לא היתה מועילה לשנות קביעת מזלו. וע"ש עוד במהרש"א].

ואם תשאל, איך בכ"ז מועילה התפילה "לעקוף" את גזר דין שמים ולמחוק מעלינו את מנת היסורים שגזרו עלינו?

תשובתו בצידו: משום שהתפילה יש בה סגולה לשנות לא את הגזר דין, אלא את האדם. שע"י התפילה מתרומם האדם יותר ברוחניות, והוא כבר לא אותו האדם שנגזרה עליו הגזירה !

כלומר - זה פועל כך: התפילה מחדירה לתוכו את ההכרה שיש מנהיג לעולם. ועי"ז האדם מתגמד ומכיר בחטאו.

נמצא שע"י התפילה התחולל אצלו 'מהפך פנימי' ברוחניות, ולמעלה בשמים היה כתוב בהתחלה על שטר הגזירה "ראובן החוטא", ולאחר שאדם התפלל - זה כבר לא אותו ראובן שהיה לפני כן. כיון שכעת יש לו את ה'נכונות' להשתפר, וממילא התפילה כבר פעלה בו את התוצאה המבוקשת, ושוב אין מקום לביצוע הגזירה.

וכעת יש לשים לב לדבר נורא, שיוצא לנו כתוצאה מהתשובה הנ"ל:

לפי הנאמר לעיל, א"כ יוצא שהתפילה פועלת קודם כל - שינוי באדם עצמו, ורק אח"כ מתחיל לחול שינוי גם בגזר דינו. ואם כך הדברים עובדים א"כ יתכן שיהיה גם מצב הפוך: אדם שמתפלל, ואולם התפילה שלו קרה ויבשה, בלי לחלוחית של סימני התעוררות, ובמילים אחרות - תפילתו לא 'הזיזה' אותו מהחטאים בו היה שרוי, א"כ במקביל גם הגזירות למעלה לא זזו ממקומם, ונמצא שתפילתו לא הועילה לו ח"ו ! !

והדברים מבהילים- ומחייבים! ורק מי שליבו מאובן וחסר רגש - יכול עדיין להשאר אדיש למשמע גילויים אלו, ולהמשיך בשיגרה היומית שלו, להתפלל תפילה קרה ויבשה, ב"מ.

וכדי לעכל את הדברים היטב, אעתיק כאן מעשה, שיחדיר היטב לעצמותינו את היסוד הנ"ל.

מעשה היה בארץ ספרד, לפני הרבה שנים, גר יהודי נכבד בשם ר' שמואל הנגיד. אשר היה חכם ונבון מאד, עד אשר המלך התפעל מאד מעוצם פיקחותו, וקרבהו אליו כדי להתייעץ עמו בעניני המדינה. וכך עלה ונתעלה מדרגה לדרגה עד אשר מינהו המלך לראש השרים אשר בממשלתו, וליועצו האישי.

קירבה יתירה זו שקירב המלך את ר' שמואל, לא מצאה חן בעיני אחד השרים הגויים. ועינו היתה צרה בכבוד המופרז שחולק המלך ליהודי. וכל הזמן חרש בליבו מזימות, כיצד יוכל להפיל ולהדיח את היהודי ממעמדו המכובד.

והנה בבקרו של יום יפה, יצא המלך עם ר' שמואל, לטייל ולסייר ברחובות העיר, לדעת את שלום מדינתו ואת אשר נעשה בה.

ואולם, כאשר עברו דרך ביתו של אותו שר הגוי, לא יכול היה אותו שר לשלוט בעצמו מרוב קנאה, ומיד יצא אל פתח ביתו והחל מחרף ומגדף את ר' שמואל בקללות וגידופים, אותו ואת כל יתר אחיו היהודים הבזויים.

המלך נדהם מן המחזה הנרעש, וחש עלבון צורב - על אשר השפילו את יועצו של המלך, באופן מחפיר בפני ציבור אנשים. ומתוך כעס עָצוּר, פקד על ר' שמואל, שידאג עד למחרת לכרות את לשונו של גוי נבזה זה!

ר' שמואל הנהן בראשו לאות הן, והאנשים המשיכו בדרכם. ואולם מה עשה ר' שמואל? באותו ערב ציוה לעבדיו, ללכת לכיוון ביתו של הגוי, ולתת לו משלוח של מתנות יקרות ערך - כאות הוקרה מאת השר היהודי.

עשו העבדים כאשר נצטוו, וחיש קל יצאו אל עבר בית השר הגוי. כשידיהם מלאים מכל טוב, ונתנו לגוי באמרם "מנחה זו שלוחה לך מאת השר היהודי". הגוי קיבל בתדהמה את המתנות, ובנתיים שמר את הדבר בליבו.

והנה לאחר ימים אחדים, שוב עברו המלך והשר היהודי ליד ביתו של הגוי, ולפתע הוכו בתדהמה: הם הבחינו שהשר הגוי יוצא לקראתם, ומשתחווה לפני ר' שמואל, ומתחיל להלל ולשבח אותו על כל הטובות אשר עשהו, וכך הודה לו שעה ארוכה, וחלק לו כבוד ויקר לאורך כל הדרך!

המלך שהשתומם למראה הגוי, היה כולו אחוז תדהמה, ופנה מיד לעמיתו היהודי, ושאלו: "הן צויתי אותך לכרות את לשונו של ערל זה, ומדוע לא מילאת אחר פקודתי"?

"פקודתך נתקיימה במלואה - השיב ר' שמואל בהכנעה, כרתתי לגוי את לשונו הרעה, ותחת זה שמתי שם לשון טובה ומשובחת...

נהנה המלך מתשובתו המחוכמת של היהודי, ושיבח אותו על מעשהו!

ואותו הרעיון בדיוק אנו מקבלים מן התפילה: אם גזרו מהשמים, שח"ו צריכים לכרות או להזיק ליהודי בממונו, התפילה עוזרת שבמקום לכרות - היא מחליפה את נשמתו של היהודי, מנשמה חוטאת - לנשמה טובה. ובמקום שהיסורים יהפכו את היהודי מאדם רע לטוב, כבר נפעל פעולה זו ע"י התפילה. בדיוק כמו ר' שמואל הנגיד שהפך את לשונו של הגוי - מלשון רעה לטובה, ואולם לא באמצעות סכין וחרב - אלא באמצעות מתנות...

ב. ונסיים בביאור היסוד השני:

אפילו אם נניח, שישנם מקרים חריגים - שבהם התפילה לא עוזרת לבטל את מה שנגזר, מ"מ מועילה היא שלכה"פ הגזירה תינתן ב"שיעורים" מצומצמים מאוד, עד שאדם לא ירגיש כלל בָּסֵבֶל שבה!

משל למה הדבר דומה? למלך שמרד בו עבדו, כעס המלך וצווה לזרוק עליו צוק של סלע שגובהו מגיע לכ - 500 מטרים! נבהל העבד מאד, ונפל לרגלי המלך, והחל לבכות ולהתחנן בעד נפשו שיחוס וימחל לו על פישעו. כראות המלך זאת - נכמרו רחמיו עליו, אולם מה לעשות - וכבר נגזרה הגזירה?

חשב המלך ומצא עצה: צווה לעבדיו שיפוררו את כל הסלע הענק לפירורים דקים, עד אשר יהפך לתל גבוה של 'חצץ דק'. וכך יזרקו מעט מעט מן החצץ - על עבדו שמרד בו.

ועי"ז שמחו גם המלך וגם העבד: המלך שמח, שס"ס נתקיימה גזירתו שהרי במציאות זרקו עליו סלע ענק, רק שהיה מפורר לחלקיקים קטנים. והעבד שמח, שלא ניזוק בגופו מחמת גזירתו של המלך.

והנמשל מובן מאליו: בורא עולם שהוא מלא רחמים, אם רואה אדם שנכנע אליו בתפילתו - אזי אפי' במקרים שלא שייך לעבור 'בשקט' על הגזירה, מ"מ מפורר אותה לחלקיקים דקים מאוד, עד שהאדם כלל לא מרגיש שניזוק בגופו מחמת הגזירה !

ולסיום - הלקח שלומדים מפרק זה:

אָל לנו להרפות מרחמי שמים. נתפלל אל בורא עולם - שתפילתנו תועיל להשיג את ההישג הראשון שהבאנו לעיל. והיינו: שתועיל לבטל כליל את הגזירות מעם ישראל, אכי"ר.

תוכן העניינים

אמרי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה