שער לימוד התורה · סיכום ההוכחות על נצחיות התורה
* הוכחה "שיכלית" - שלא יתכן לייצר מוצר משוכלל ומתוחכם, כמו מיבנה גוף האדם - ללא הנחיות של "הוראות יצרן", שיורה לנו כיצד אפשר להצליח במשימה, ולעבור את עולם הנסיונות בשלום, ללא פגע!
* הוכחה "מציאותית" - משום שהנביא ירמיהו כתב לנו "חוזה" ברור וחד משמעית: קיום העולם - תלוי ועומד אך ורק על המשך קיום התורה! ואם חלילה תיפסק התורה - א"כ גם חוקות שמים וארץ - ייפסקו! ולכן, אם אנו רואים שיש המשך נצחיות לעולם והוא משגשג ופורח - זה סימן מובהק - שבהכרח יש גם נצחיות לתורתינו הקדושה!
* הוכחה "אמונתית" - כלומר, הוכחה שקשורה ל"אמונה", שיש לנו הבטחה אלוקית, שהבטיח לנו מפורשות, שהתורה לא תשכח מפי זרעינו! והבטחה זו - אינה זקוקה לשום ראיות וחיזוקים, כיון שאנו רואים זאת במציאות, איך שהעם היהודי עבר על ראשו תלאות ועינויים קרוב ל - 3.500 שנה (!) ובכ"ז - הצליח להחזיק מעמד, ביחד עם יהדותו ותורתו!
מאמר שלישי - קיום התורה והמצוות - לטובת מי ?
ואבאר את צדדי השאלה: ישנם בני אדם, שגישת החיים שלהם לגבי נושאי דת ויהדות היא מתוך הרגשה: צריך להית דתי, לשמור על המסורת פחות או יותר, ואולם גם לא להגזים... כלומר, מספיק להיות "בדרך כלל" בסדר. לשמור על מצוות התורה, ואולם גם לא להתנתק מזרם הנאות העוה"ז, פה ושם עוברים על עבירה קטנה, נכשלים במראות של עריות שמגרות את העין, מטמטמים את הלב במאכלים עם הכשר מינימלי מפוקפק, ובסוף היום המצפון מרגיש טוב מאד!
למה לא? הרי הייתי גם בבהכנ"ס והתפללתי, ברכתי גם ברכות, ובמקרה הטוב נכנסתי ג"כ לשמוע שיעור תורה, וא"כ יש לי די הרבה מצוות היום. ולא נורא אם נכשלים פה ושם בכמה עבירות קטנות.
מה לא בסדר ומה חסר בצורת חיים זו? והנה אנשים כאלו הם ממש מסכנים, ומשום שחסר להם יסוד חשוב מעיקרי הדת, שא"א לנהל חיים יהודים בלעדיו! ונפרט מעט כלפי מה הדברים אמורים.
הנה במבט שטחי חושבים: למה דורשים מיהודי לעשות מצוות? משום שהוא מרגיש חיוב "פרעון חוב" לבורא עולם, שהעניק לו במתנה חיים, פרנסה, בנים וכו'. וזה יוצר אצלו הרגשת 'מחויבות' כלפיו. וא"כ בקיום המצות הוא מרגיש, שהוא 'נתן' משהו להקב"ה, והשיב לו כגמולו הטוב.
רק אדם כזה, שהשקפה משובשת זו מלווה אותו לאורך כל חייו - הוא זה שיכול 'למרוח' את המצוות, ולהשתדל לצאת רק ידי חובה! וההסבר פשוט, כשהוא גומר להתפלל את ג' התפילות, ואת הברכות, השיעורי תורה וכו' הוא חי בהרגשה, שהנה הוא כבר פרע את 'היומית' שלו, וכעת כל היום פתוח לפניו, לעשות חיים ככל העולה על רוחו!
ואולם השקפת התורה בנידון, כפי שרואים אותה מתוך ה"משקפים" של עיני חז"ל - שונה לחלוטין!!! היהודי נדרש ומצווה לקיים תרי"ג מצוות, לא בגלל שום שיקול של 'מצפון אישי', ולא בגלל שיקולים של 'רווחים' שיהיה לו חלק בעוה"ב וכו'. אלא רק מפני סיבה אחת ויחידה: מפני שהוא חתום על "שטר עבדות" להקב"ה!
שש מאות אלף איש גברים הצהירו בפני כל העולם על קבלת עבדות להקב"ה, כשעמדו על הר סיני. וכללו את זה בשני מילים קצרות: "נעשה ונשמע". וכל יהודי שנולד, במשך כל הדורות, נשמתו ג"כ עמדה על הר סיני, וירדה כעת לעולם כדי לממש בפועל את הצהרתה שהצהירה בהר סיני!
ואם מסתכלים על מסלול החיים מתוך מבט כזה, א"כ גם קיום המצוות שלנו מקבלים חיות אחרת לגמרי... שאם האדם יודע שקיום המצוות זה "אורחות חיים" מהאדון למעלה שמטיל על עבדו, א"כ בודאי גם סומך עליו שהוא עושה זאת רק לטובתו. שאין אדון שחפץ ברעתו של עבדו, אלא הפוך, רוצה הוא כמה שיותר לקרב אותו אליו ולטפח ולעצב את אישיותו שיהיה 'נעלה' מכולם. ועל כן נותן לו חומר שיבנה בו את אשיותו, שזהו קיום המצוות.
ואולם הכרה זו יכולה לבוא לאדם אך ורק אם קודמת לה הידיעה שקיום המצוות נעשים מתוך עבדות וכניעה מוחלטת, מבלי שום 'אינטרסים' אישיים ואחרים. וכשעושים מצוות מתוך ההרגשה הנ"ל אז מרגישים דחף פנימי, לעשות עוד ועוד מצוות. וכל מצוה שאדם מוסיף לעשות - זה מוסיף לו סיפוק רוחני רב יותר, וזאת משום שגם הנשמה באה בזה אל סיפוקה האמיתי, וכנ"ל.
ובאמת שכל דברינו הנ"ל זו משנה מפורשת (בסוף מסכת מכות) "ר' חנניה בן עקשיה אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל - לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". פלאי פלאים! רוצים לזכות את ישראל מוסיפים להם 'התחיבויות' ? התשובה: כן! משום שמהות המצוות זה לא בגדר התחיבויות שצריכים לשלם, אלא אמצעי התקרבות יותר להקב"ה, שבזה שאנו ממלאים את רצונו, זה משמש כאמצעי להתקרב ולהדבק בבורא עולם. וניקח דוגמא קטנה להמחשת הדברים:
יש דברים גשמיים שהם ה"סטנדרט" של בני אדם שמתגלגל להם סביב מעגל החיים, כגון, אכילה, שינה, נישואין, בנים, וכו'. וממש להשתומם: דברים אלו הרי מוכרחים לעבור בחיים, ובאל"ה עושים אותם כולם לצורך קיום האדם, ובכ"ז הקב"ה שרצה לזכות את ישראל בהרבה מצוות נתן גם למעשים אלו קיבול שכר, ואמר לנו: אם תאכל, תשתה, תישן, תבלה, תישא אשה, ותיכוון בכל אלו לשם שמים (שיהיו לי יותר כוחות, ויותר ראש צלול לעבודת הבורא) אז יש לך שכר מושלם - לא פחות מאדם אחר שהתענה וציער את גופו 26 שעות של יוהכ"פ!
וזה הכוונה "הרבה להם תורה ומצוות" - כלומר, גם בדבר 'גשמי' שמוכרח לעשותו בכ"ז אם יעשה אותו כהלכה אז יוכל גם להנות, וגם לקיים בזה מצוה!
בקיצור: כל ריבוי מצוות התורה מורים לנו באצבע - שעד כמה שהאדם דוחס ומעמיס את כל יומו בתורה ומצוות באותה מידה ילך ויתחזק הקשר בינו לבין בורא עולם, והרווח כולו שלך נקי !
אם רצונך להוסיף להתחזק ולעלות שלב נוסף בהכרה וידיעת ערכי התורה והמצוות - עבור בבקשה לשאלה הבאה !
מאמר רביעי - "הנאות העולם הזה" האם זו מציאות שמתנגדת לחוקי התורה?
תשובה: הנה שאלה זו נובעת מחוסר ידיעה מה נקרא "הנאות" בעולם הזה. ונקדים הקדמה:
זה פשוט, שהנאות העוה"ז לא מתנגדים לתורה, אלא ההיפך בדיוק, הנאות עוה"ז הם 'משלימים' ומאפשרים את לימוד התורה!
ובודאי שקורא שורות אלו, עומד ומשתומם על התשובה הנ"ל, ואולם נרחיב מעט את הדיבור, ואז יאירו הדברים ויסלקו כל צל של ספק.
ראשית יש להבהיר שהתורה היא זו שדורשת מאתנו 'לשלב' את שני המרכיבים יחד: תורה - עם הנאות העוה"ז. וכל אחד תורם לרמת האיכות של השני. ויותר מזה: היא גם מבטיחה לנו שמי שמקבל עליו עול תורה הוא יקבל גם את כל תענוגי העולם, וכדי שלא להשאיר במתח את הקורא, אציג לפניו שלשה מקורות מהתורה, מהש"ס, ומהמציאות בימינו, שׂמֵאָמְתִים ומוכיחים את דברינו הנ"ל:
א. הרי פסוקים מפורשים בתורה המוכיחים כן: בחומש ויקרא (כו-ג) מבטיחה התורה: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו [אז תקבלו את כל מיטב העוה"ז. והרי רשימה חלקית:] "...ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה (אפי' אילני סרק!) יתנו פרים. ואכלתם לחמיכם לשובע והרביתי אתכם... וכו'. ובחומש דברים (כח-ג) ממשיכה התורה להבטיח: "ברוך פרי בטנך, ופרי אדמתך... יצו ה' את הברכה באסמיך, יפתח ה' לך את אוצרו הטוב" וכו'. ובהמשך (פסוק מ"ח) דורשת התורה "...לעבוד את ה' אלוקיך בשמחה, בטוב לבב, ומרב כל"!
ב. וכעת ניגש להוכחות מן התלמוד. דהנה כל לומד בש"ס, יפגש לכה"פ ב– 2-3 סוגיות המוכיחות כדברינו לעיל. ואלו הם:
1. הגמרא בחולין ק"ט: חז"ל אומרים, שכנגד כל דבר שהתורה אסרה בעולם - בראה לעומתו דבר כשר. כך שאין הנאה בחיים שא"א להשיג אותה דרך התורה!
2. הגמרא ברכות ו: חז"ל אומרים "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל יראי ה'"!
3. הגמרא ירושלמי (סוף מס' קידושין) מתריעים חז"ל, שאדם עתיד ליתן את הדין על כל מה שראו עיניו בעוה"ז ולא 'נהנה' ממנו !
ג. והאמת שההוכחה הפשוטה היא מן המציאות שעינינו רואות: התורה מדגישה מאוד את השמחה כשמגיעים לחגי ישראל, ומעשירה אותם, ע"י צווי לאכול בשר ויין, שירה שמחה וריקודים, ומחייבת את האדם להרגיש את עצמו כבן חורין שכל העוה"ז שלו...
בקיצור, התורה מאפשרת לחיות חיי תורה אשר אינם תלוים ואינם מותנים כלל בהמנעות "מהנאות גופניות". [ובתנאי שיהיה מחושב ע"פ דעת תורה. כדי שלא יהפכו ההנאות לחיי הוללות והפקרות. וכמו שיבואר דבר זה בהמשך התשובה אי"ה].
אלא שאז מסתערת עלינו קושיא עצומה: אם גם השקפת התורה - זה בעד לעשות "חיים", א"כ מהו ה'קו המבדיל' בין בני תורה לאנשי הרחוב שג"כ עושים חיים? התשובה לדבר נעוצה בשורש הדבר, איך אנחנו מגדירים את הנאות העוה"ז? כלומר מה התכלית המבוקשת מעצם ההנאה: האם ההנאה זו "מטרה" לכשעצמה. (הנאה לשם הנאה) או שזה רק "אמצעי" כדי שנוכל להשתלם יותר ברוחניות?
ואמחיש את הדברים בסיפור קולע:
אדמו"ר מפורסם, ישב וסעד את סעודת שבת עם קהל חסידיו. וכדרכם של חסידים הקריבו על השלחן מעדני מלכים, בשר וכל תענוגים, שרו וזימרו זמירות שבת, וכשהגיע שעת ה"טיש" (שעת הסעודה) התכבד האדמו"ר לפתוח ראשון בכיבוד שעל השלחן. והנה האדמו"ר לקח מכל המעדנים שהיו על השלחן, בירך, ואכל מכל מין ומין בהנאה גדולה, עד אשר מילא את כרסו בברבורים, בשר, ודגים.
חסיד אחד, שעמד מן הצד, ועקב אחר כל תנועה שהרבי עושה, השתומם למראה עיניו והתחיל להרהר בליבו: האיך הרבי אוכל מתוך התלהבות והנאה גדולה כזו ככל אדם, וככל העולה על רצונו? ואם באמת הוא כך מבחינה גשמית, א"כ מה ההבדל ביני לבינו? ומהו הדבר שמייחד את הרבי יותר משאר בני אדם?
הרבי, שקרא על פניו של החסיד את כל הרהוריו, קרא לו ופתח איתו בשיחה לבבית: ראה, שנינו אוכלים ושנינו נהנים, ואולם היודע אתה מה ההבדל ביני לבינך? אני 'הבעיה' שלי מתחילה מהברכה. ואתה 'הבעיה' שלך מתחילה מהרעב שמציק לך. כלומר, אני יש לי תשוקה והתלהבות להתקרב יותר להקב"ה, ולהודות לו ולשבח אותו בקול. "ברוך אתה ה'... על שבראת עולם מופלא, עם כל טוב! רק מה? חז"ל מנעו את זה ממני, והזהירו שאסור סתם כך לשבח, משום אזכרת שם ה' לבטלה, וא"כ האופן היחיד שמתאפשר לי לשבח את הקב"ה זה באמצעות האכילה. וזאת הסיבה שאני אוכל, כדי להשיג עי"ז את הברכה, ולהתקרב בכך יותר להקב"ה!
משא"כ אתה, נקודת המבט מתחילה אצלך מהגוף שלך, כיצד אוכל להשקיט את רעבוני! אלא מה? חז"ל אסרו עליך להשקיט את רעבונך בלא שתברך תחילה, א"כ נמצא שהברכה היא רק 'כאמצעי' שעוזרת לך למלא את סיפוקך האישי, ואין בה מטרה בפני עצמה...
ואותו רעיון ממש - ישנו בעולם ההנאות: יש אדם, שנקודת הרצון שלו זה "רוחניות". אלא מה? כיוון שאנחנו ס"ס יש לנו את "החומר" של הגוף, שחוסם במידת מה, לתת לנו גישה ישירה לרוחניות, לכן אנחנו נעזרים באמצעות הנאות העוה"ז כדי שנוכל להשיג את המטרה העיקרית: שהראש יהיה יותר מיושב, ויותר צלול לעבודת ה'!
ואולם יש אדם שרוצה את ההנאות לא כ"כלי עזר" שעי"ז יהיה יותר שמח בעבודת ה', אלא רוצים אך ורק לשם מילוי רצונו הגשמי, ומֶגָרִים בעצמם את היצה"ר עליהם כדי להתאוות תאוה! ה' ישמרנו.
ובאמת ששני סוגי הנאות אלו תהום עמוקה מבדילה ביניהם. שכל ההנאות של התורה נקראים בשם "שמחה". ואולם ההנאות של הרחוב מוגדרים בשם "הוללות". כלומר, הנאות בלא שום מעצורים, בלא שום רסן ואיפוק, התפרקות גמורה!
ומאידך במגזר השני, נכון שהתורה אוסרת ומגבילה אותנו בכמה דברים, אולם כל בר דעת מבין שזה רק לטובתנו. שהרי אם יהנה אדם בלא הגבלה - במשך הזמן הוא יתרגל לזה, ויתחיל להמאס עליו והוא יזרוק את זה!
ובורא עולם שרוצה שאנחנו נהנה מהעולם כמה שיותר (הנאה מקסימלית ואמיתית) לכן הוא 'מדרג' ו'מסווג' את זה בכמות מדודה ומדורגת.
ונקח על זה דוגמה פשוטה מן החיים: כולם אוהבים לאכול 'פיצה'. אולם מי זה הוא האיש שכבר נמאס לו, ולא יכול יותר להסתכל על זה? מוכר הפיצה בעצמו! הוא כבר לא מתלהב מההנאה הזו, כיוון שהוא כבר רגיל אליה, ומזה נקיש לכל הנאות העוה"ז, ואז נבין כמה טוב שיש לנו ספר הדרכה כיצד להנות מהחיים.
ועל דרך הרמז, אפשר להעמיס את עצם ה'רעיון' שמשתקף מתוך התשובה הזו - בתוך דברי גדול בעלי המוסר - רבינו הרמח"ל זצ"ל, בספרו מסילת ישרים (בפרק א') כשבא לבאר, מהו חובת האדם בעולמו, כתב "...והנה הורונו חז"ל, שהאדם לא נברא - אלא להתענג"!!! ואולם זה לבד לא מספיק, והרמח"ל מוסיף עוד שתי מילים: להתענג - "על ה'", זאת אומרת שהמטרה בהנאה תהיה בשביל להשיג את ה', שההנאות לא יתפסו אצלך אתגר מרכזי בחיים, אלא יהוו לך כ'כלי עזר' להתענג על ה' באופן יותר מוחשי!
ולפי האמור, נבין היטב את מאמר חז"ל, בגמרא מסכת קידושין (דף ל:) "בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין". לא נאמר כאן, שהתורה משמשת כרפואה – לדכא ולעקור את היצרים הרעים של האדם, אלא היא משמשת לו כתבלין. וניתן על זה דוגמא:
היה לכם פעם מאכל טפל או מר? כשרציתם לשפר ולהמתיק את טעמו, במה נעזרתם? בתבלין! התבלין לקח את הטעם המר, והפך אותו למתוק!
וכך בדיוק התורה פועלת על היצרים הרעים של האדם: היא לא מדכא ומסלקת אותם, אלא אדרבא, היא 'מקדשת' לו אף את טבעיו הרעים, וכך הוא יכול להעזר אף ביצריו הגופניים – לעבודת השם !
והדברים זוהרים ומאירים!!!
מאמר חמישי - "גרוע באישיותו" "ותלמיד חכם" – האם שני ניגודים אלו יכולים להשתלב ביחד?
תשובה: כדי להבליט את הניגוד הקיצוני המסומן בשאלה, יש צורך קודם להקדים ולהבהיר נקודה שחייבת להיות ברורה:
אם לומדים את התורה בגישה הנכונה - היא חייבת לפעול, ולחדור גם לתוך מידותיו של האדם, ולהופכם להיות מזוככים יותר!
וזאת משום שהתורה יש לה כח, כמו 'כור הברזל', שהאדם נכנס לשם מזוהם ויוצא מצורף ומזוקק. וההבדל בינו לבין אדם מן השוק, צריך להתבטא: באופי, באישיות, בתכונות, ובמידות, ובכל אורחות החיים שלו.
ובמילים אחרות: מידת השפעה של התורה על האדם חייבת לתת תוצאות ולהצמיח ממנו אישיות אחרת לגמרי, וכמפורט דלהלן:
א. אדם ללא תורה מסוגל לצאת - מגושם, בהמי, חצוף, עז פנים, אנוכי, אגואיסט, שטוף בתאוות ויצרים שאין לו שליטה עליהם.
ב. אדם שעבר את הצירוף של התורה נהפך להיות - אצילי יותר, עדין יותר, מנומס יותר, בעל לב טוב, ומחושב ושקול יותר בכל מעשיו.
וכמו שמסופר על הסבא מסלבודקא (גדול בעלי המוסר, בדור הקודם) שהקים "בית המוסר" ששם ישבו ולמדו בחורים צעירים, ובסוף היום היו לומדים מוסר, ועורכים לעצמם 'חשבון נפש' על כל מעשיהם, והלימוד היה מתוך התלהבות גדולה, ומתוך צעקות וביקורת נוקבת על עצמם, עד שכל האוירה שם היתה תוססת ומחושמלת.
והנה - לפתע עברה דרך הישיבה, מרכבה של ממשלת פולין, והשר בשומעו את קולות ההמולה שבוקעים מתוך הבית, נבהל ונסתקרן לראות על מה זועקים כ"כ שם? מי 'מת' להם? יצא ממרכבתו, ונכנס לבית המדרש והשתומם למראה עיניו: שורות שורות של בחורים צעירים, יושבים וספרים לפניהם, וכל אחד צועק יותר חזק מהשני... בקול, בכאב, ובמנגינה עצובה...
הלה - שהיה נדהם מהמראה המופלא, לא יכול היה להתאפק, וניגש אל הסבא שישב בפתח הבית, ושאלו באופן ספונטאני: מה זה כאן "בית משוגעים..."? - אמנם כן - השיב לו הסבא, כאן נכנסים 'משוגעים' ויוצאים - בני אדם! ! !...
ובאמת שכל דברינו, זה גמ' מפורשת (במסכת ב"ב ט"ז. וכ"ה בקידושין ל:) "ביקש איוב לפטור את כל העולם מן הדין (כלומר מעונש גיהנום) ובא בטענה כלפי הקב"ה: כמו שבראת בסוגי הבהמות שור טהור, וחמור טמא, כך גם בבנ"א, זה הולך עם שני הסוגים; יש צדיקים ויש רשעים, שכן הוא טבע הבריאה שיש יצר הטוב, ויש יצר הרע, וא"כ באיזו תביעה אתה בא נגדינו?
השיב לו הקב"ה: נכון, בהמת החמור אין לו דבר שיכול להפוך אותו מטמא לטהור, כיון שכך הוא נברא, מיום הולדו הוא כבר נקרא "חמור" ומת ג"כ בתור "חמור" ולא מצפים ממנו לשום מעלה... ואולם, הבן אדם, נכון שנולד כמו חמור - עם תכונות רעות של יצה"ר, אבל הוא - כן יש לו את היכולת ואת הכלים שבהם יכול לשנות את עצמו, וזה ע"י התורה. שבראתי יצה"ר - בראתי כנגדו תורה תבלין שיכול לשנות את הבן אדם מ'החומריות' שבו - עד לדרגת מלאך... !
וא"כ הרי לנו גמ' מפורשת - מה התורה יכולה לעשות לאדם, להכנס 'לעורקים' של האדם, ולהפוך אותו מתכונת חמור לתכונת אדם קדוש, שיכול אף ביצריו הגופניים לעבוד את ה', וכל זה בזכות התבלין של התורה!
וכעת ניגש לעצם הנידון: האם יתכן מציאות שיהודי יעסוק בתורה, ובכ"ז המאור שבתורה - לא יצליח להשפיע על מידותיו - את הטיפול הרצוי?
התשובה: ודאי שיתכן מציאות כזו. וכל תלמוד הש"ס מלא עם דוגמאות כאלו, שהיו אישיים דגולים ביהדות, שידעו הרבה תורה - ובכ"ז סטו אח"כ מן היהדות, עד כדי שאיבדו את העולם הבא שלהם, ונמחקו כליל מן המפה!
וכדי שנפיק את הלקח הרצוי, אֶמְנֶה ששה מהם, ואח"כ נבאר מדוע זכות לימוד התורה שלהם לא הגינה עליהם. ומזה נפיק מסקנות לגבינו - ששוב לא נחזור על הטעות שלהם. ונדע ממה צריך להשמר, וממה לברוח .
(הערה - והנני להדגיש ולהבהיר, שח"ו שיעלה על הדעת, שאנו הקטנים יכולים למתוח ח"ו "ביקורת" על גדולי עולם אלו. שעל כיוצא בזה כבר אמרו חז"ל (במסכת שבת דף קי"ב:) "אם ראשונים כמלאכים - אנו... כ"חמורים"! אלא כל המטרה ברשימה שנביא להלן, זה אך ורק בכדי שנלמד ק"ו לגבינו אנו. שאם גדולי עולם אלו - עם כל גדלות תורתם - בכ"ז נתבעו על עבירה קלה שנכשלו, א"כ אנו שרחוקים הרבה מאד מהדרגה הרוחנית שלהם - בודאי שכל עבירה משפיעה עלינו מאד לרעה! ואנו כאן לא כתבנו דברים משלנו, אלא רק העתקנו את הרשימה שמובאת במשניות סנהדרין - פרק 'חלק'. עיין שם.)
א. קרח - המעלות שהיו לו:
ענק בתורה - והיה לו תפקיד קדוש ביותר - "נושא ארון הברית על כתפו" (מדרש רבה - י"ח). בעל רוח הקודש, שראה את כל התולדות אחריו – ברוח קדשו.
צנוע - באופן בולט, [שרק ראה שערות אשה - נרתע וברח לאחוריו, עיין סנהדרין ק"ט:]
ובכ"ז נענש: מת מיתה משונה (שנבלע באדמה) ואיבד את חלקו לעוה"ב. (סנהדרין ק"ט. ועיין במסכת בבא בתרא דף ע"ד. דברים מבהילים בזה)
הסיבה לדבר: היו לו 'מידות רעות' של קנאה וכבוד, והם שהוציאו אותו מן העולם!
ב. דואג - המעלות שהיו לו:
אב בית דין. (מדרש תהלים ג'). שקדן גדול בתורה (שמואל ב', רש"י - כ"א ח') ראש הסנהדרין. (סנהדרין ק"ו:)
ובכ"ז נענש: כל גופו נצטרע. שכח כל תלמודו. מת בקיצור ימים (גיל 34). ואיבד את חלקו לעוה"ב. ופיזרו את עפרו בבתי כנסיות ובתי מדרשות. (סנהדרין ק"ו:)
הסיבה לדבר: היו לו 'מידות רעות' של צרות עין, וקנאה בדוד המלך. מכח זה - סיפר לשון הרע על דוד, ורצח במו ידיו 85 כהנים נושאי אפוד! ועוד עיר שלמה של נב עיר הכהנים, הרג את כולם: אנשים, נשים וטף!
ג. אחיתופל - המעלות שהיו לו:
היה רבו של דוד המלך (אבות פ"ו מ"ג). ענק בתורה - שהיה יודע להוציא 300 הלכות במגדל הפורח באויר. (סנהדרין ק"ו:) והיה יודע לספור ולדרוש כל אותיות שבתורה. (שם).
ובכ"ז נענש: מת בקיצור ימים (34) וגם ע"י מיתה משונה שחנק את עצמו. (שמואל ב', י"ז-כ"ג) וכן איבד את חלקו בעוה"ב. (סנהדרין פ' חלק).
הסיבה לדבר: קינא במלכות דוד, ורצה להורגו בשני הזדמנויות: א. כאשר היה שותף עם אבשלום, במרד נגד אביו. ויעץ לו איך להרוג את דוד. ב. כאשר עלה התהום וביקש לשטוף העולם, שתק אחיתופל, כי חיכה שדוד קודם יחנק במים. (עיין בגמרא מסכת מכות, דף י"א.)
ד. ירבעם בן נבט - המעלות שהיו לו:
היה תלמידו של הנביא אחיה השילוני. היה מלך על 10 שבטים מישראל, היה גדול בתורה וראש הסנהדרין - עד שהיה מחדש חידושים שלא שמעתן אוזן מעולם, וכל חכמי ישראל היו דומים לפניו כעשבי השדה (עיין בגמרא סנהדרין, דף ק"ב:)
ובכ"ז נענש: 22 שנה התפקר מתורתו. והעמיד שני עגלי זהב, אחד – בדן, ואחד - בבית אל. והסית את כל העם לעבוד אותם, במקום לעלות לביהמ"ק התנה תנאים עם הקב"ה ואמר לו: "אם לא תולכני בראש, איני רוצה לחזור בתשובה" (סנהדרין שם). סופו היה שנכרת הוא וכל משפחתו מהעולם, ואיבד את חלקו לעוה"ב!
הסיבה לדבר: מגלה לנו הגמ' בסנהדרין (ק"א:) "אמר רב נחמן, גסות הרוח שהיתה בירבעם - טרדתו מן העולם". דהיינו שהיה 'חולה כבוד'. והיה מוכן להתאבד משני עולמות, ובלבד שלא ירגיש נחיתי שהורידו לו קצת מן הכבוד. והרי התיאור של ניסיון הכבוד, שהתנסה בו ירבעם: א. בסוף שנת שמיטה יש מצוות הקהל. ששם המלך מזרע בית דוד יושב ומקריא לכל ישראל מספר התורה. ירבעם עשה שיקול כזה: רק מלכי בית דוד רשאים לישב בעזרה, (וכדאיתא בירושלמי פ"ק דמגילה) וא"כ כשרחבעם יישב (שהיה מזרע דוד) ואני אעמוד, מה יגידו כולם? "רחבעם הוא המלך, וירבעם עבדו"! ומתוך שלא היה יכול לסבול בזיון כזה - קם ועשה 'מרד' בהקב"ה: במקום לעלות לביהמ"ק הכריח את כולם להשתחוות לעגלי זהב! ב. היתה לו הזדמנות פז - לחזור בתשובה, ולטייל עם הקב"ה בגן עדן!!! ובכ"ז "הכבוד" העביר אותו על דעתו, וטען להקב"ה: אם אתה לא קובע לי מקום בראש כולם - אז אני לא רוצה, ומוותר על הכל!!! (וע"ע בספר מסילת ישרים, פרק י"א, שג"כ כתב כנ"ל).
ה. אלישע בן אבויה - המעלות שהיו לו:
היה רבו של התנא ר"מ בעל הנס (חגיגה ט"ו.). הגיע בתורתו לדרגת "תנא" שהיה יכול להחיות מתים.
ובכ"ז נענש: בסוף ימיו נתפס למינות ויצא לתרבות רעה. חילל שבתות ויוהכ"פ, היה נואף, וכפר בתורה (עיין באריכות מסכת חגיגה, ט"ו - א'-ב'). בגד בעמו ושיתף פעולה עם הרומאים נגד חכמי ישראל. (ירושלמי חגיגה, פ"ב ה"א). כשמת - ירדה אש מן השמים ושרפה את קברו! (תוס' חגיגה, שם)
הסיבה לדבר: נתפס לאוירת הרחוב, היה שָׂר בביהמ"ד - שיר זמר יווני. וכן היה קורא גם בספרים של מינים (בימינו = עיתונים חילונים ('חולניים') שהיו נושרין מחיקו! ) (גמ' חגיגה ט"ו: בסוה"ע, וע"ש עוד בתוס').
ו. חכמי התורה בתקופת בית שני: המעלות שהיו להם:
הגמ' (ביומא דף ט':) מעידה עליהם, שהיו בהם כל שלש המעלות: עוסקים בתורה, ובמצוות, ובגמילות חסדים, ולמראית עין - היו כולם נראים צדיקים גמורים. (עיין נדרים פ"א.) [והיתה זו תקופה של תנאים הראשונים. וכגון הלל ושמאי, עד תקופת ר' יוחנן בן זכאי].
ובכ"ז נענשו אותו דור - לדורי דורות:
כל אותו דור נהרגו במיתות משונות: 300 מוחות של תינוקות היו רצוצים על אבן אחת! 150.000 ילדי ת"ת נשרפו. וזרם הדם - זרם כ - 4 ק"מ! [ראה עוד במדרש רבה, איכה ב' ד'. וכן בגמרא גיטין נ"ו. והלאה, תאורים מזעזעים].
גם ביהמ"ק נשרף כליל, וגרר אחריו צרות נוראות: סילוק גילוי השכינה מישראל ויציאתה לגלות (עיין ברכות ג'.). כל הדברים הגשמיים ירדו פלאים: ניטל טעם שבפירות, לא יורד יותר טל לברכה, וכו'. (עיין סוטה מ"ח, וע"ע בברכות ל"ב: ואכמ"ל).
הסיבה שגרמה לדבר: אע"פ שהיו בעלי תורה ומצוות וכנ"ל, מ"מ התורה שלהם היתה מלווה עם 'צרות עין' ע"י שנאת חינם, ולשון הרע. (עיין יומא ט: וגיטין נ"ז.)
ואחרי כל הגילויים המדהימים שהובאו לעיל, עומד כל לומד משתאה ומשתומם:
* מדוע קרה להם כך ?
* מדוע כל התורה שהם למדו - לא עמדה להם בשעת דחקם?
* ומה שמפליא שבעתיים: היאך יתכן שהיו "גדולים בתורה" - ומצד שני "גרועים באישיותם"?
ואף אנחנו נוסיף לתמוה - ועל סמך מאמרי חז"ל:
א. חז"ל הבטיחו לנו (במס' סוטה כ"א.) שהתורה מגנא ומצלא!
ב. חז"ל הבטיחו לנו (בפתיחתא איכא רבתי) שהתורה - המאור שבה מחזירה למוטב!
וכל מי שיראת ה' נגעה בליבו - עומד ומהרהר לעצמו את מאמר חז"ל שאמרו, (במסכת מועד קטן - דף כ"ה:) "אם בארזים נפלה שלהבת - מה יעשו אזובי הקיר..."?
והנה - אף שאין אנו כדאיים וראויים לדבר על ענקי רוח, שאין לנו שום מושג בגדלות שלהם. (עיין סנהדרין ק"ב: שר' אשי אמר על מנשה (שכפה את כל דורו לעבוד ע"ז) "מנשה חברינו", ובאותו לילה בא אליו מנשה, והוכיח אותו ע"ז קשות, ע"ש) אעפ"כ תורה היא, וללמוד אנו צריכים (עיין מסכת ברכות דף ס"ב.) ומאמינים אנו שכל מה שחז"ל כתבו, אין זה סתם סיפורי הסטוריה, אלא כל פרשה היא 'אקטואלית' גם לזמנינו. ונכתבה מתוך מטרה - כדי שאנו הקטנים לא נשאר קרים ואדישים, אלא נפיק מזה את הלקח, ולא נחזור על הטעות שהם שגו בה!
ולכן נשתדל לנתח את הדברים, ולגלות את שורש הבעיה:
הנה, אם רוצים להפיק את מירב התועלת הרוחנית שהתורה מזרימה לאדם, חייב כל לומד תורה לדעת - קודם לכל את הגישה הנכונה איך להתייחס לחכמת התורה. ועם איזו מטען רב עוצמה יש לו עסק במשך שעות היום.
ונקדים הקדמה: הנה בכל חכמות העולם (חשבון, מתמטיקה, גאוגרפיה, פיזיקה, וכדו') כדי 'לקלוט' את החכמה לא דרוש לזה תנאים "מיוחדים", אלא מספיק אם יש ללומד: ראש מבריק, כישרון ברזל, ותפיסה מהירה - וכבר החכמה נכנסת לתוכו. ואין הוא מחויב כלל לרסן את 'המידות החומריות' שלו בעת שעוסק בחכמה!
ולמשל, יתכן שיהיה פרופסור ש"מצטיין" במעשים רעים ומתועבים, תאוות, יצרים, ומידות מושחתות - ובכ"ז כשמגיעה השעה שהוא צריך לשרת את הציבור במקצוע שהוא למד, הוא יהיה גאון בעל שם עולמי, ואין כלל 'סתירה' ופלא בין שני הדברים !
וכך יכול אדם, מצד אחד להיות שקוע בשיא הזוהמה והטומאה, ומצד שני יכול הוא להשתלם עם 'מקצוע' ביד - ודרגה זו לא מחייבת ולא מדברת אליו כלל, איך להתנהג בכל אורחות החיים.
כל זה ביחס לחוכמות העולם, שאינם אלא חכמה 'אנושית'. ואולם חכמת התורה שהיא חכמה 'אלוקית', בזה בורא עולם קבע, שהיא תהיה שונה לחלוטין - משאר חוכמות העולם.
ונבאר יותר את הדברים: הגמ' (בערובין דף נ"ד. וכן בנדרים דף ל"ח.) מביאה, שבתחילה היתה התורה ככל שאר חכמות, שמספיק היה בפעם אחת ללמוד את התורה, וכבר היה שמור בזכרונו. וכדי לרכוש אותה לצמיתות - לא היו חייבים לעבור דרך "קניני התורה".
ואולם, לאחר שניתנו לוחות 'שניים' (שהיו מעשה ידי אדם) איבדה התורה את סגולתה, ויותר היא אינה מתקיימת בכל אדם אלא רק באדם שיש לו נכונות לקבל עליו: את כל 48 קניני התורה וכן עוד תנאים וגדרים מסוימים (שנפרטו בכמה מסכתות בש"ס, כגון: תענית ז'. ערובין נ"ד. כ"א: כתובות ס"ב: ברכות ס"ג, שבת פ"ח, מגילה ו: ואידך זיל גמור). ואם האדם לא מכשיר את עצמו לקיים את התנאים הדרושים - א"כ גם התורה לא תיקלט אצלו!
וכאן יש להבהיר, שאין הכוונה שמי שלא ישלים בדייקנות אחר קניני התורה אז הוא לא "יידע" תורה, שהרי במציאות רואים אנו, הרבה אנשים דמיקרי "רבנים" (וגם עם תלבושת 'האופנה' של רבנים: חליפת פראק, עניבה, וזקן. ועיין בזה במס' שבת קמ"ה: "שיש רבנים שמכבדים אותם רק מחמת לבושיהן, שנראים חשובים" ע"ש בפרש"י). ובאמת הם יודעים תורה! רק ברור שכוונתנו, שמי שלא ימלא את קניני התורה א"כ התורה לא תשפיע עליו לקדש את גופו במאומה! הוא ילך כמו "רובוט" שיש לו 'מחשב' בראש, שהקלידו בתוכו הרבה ידיעות... ואולם לא יהיה שום קשר, בין מה שיודע בשכלו - לבין מה שפועל בגופו, וכל תורתו אינה אלא מן השפה ולחוץ!
ולאור החילוקים הללו, עומד כאן הבן ושואל: כיצד יהיה ניתן להבחין בין אדם שכרת ברית עם התורה להיות רק "בעל" תורה, כלומר כמו קשר בין בעל לאשה, שאם רוצה יכול לנתק זאת ע"י גט. ולעומתו יש אדם שנקשר עם התורה קשר 'נצחי' - לכל אורחות חייו, הוא נהפך להיות "בן" תורה, שלעולם בן לא יכול להתנתק מאביו! כיצד אפשר לגלות דבר כזה אצל הלומד תורה?
תשובתו בצידו: המודד להבחין בין "בעל" תורה ל"בן" תורה - זה איך הם מתנהגים מחוץ לכותלי ביהמ"ד, איך הם מתנהגים 'בחדרי חדרים' כשאף אחד לא משקיף עליהם, האם אז הם פורקים מעליהם את כל הרושם שעשתה עליהם התורה, והופכים להיות 'בהמיים', או שגם שם, ניכר עליהם שהתורה מכוונת אותם ומדריכה אותם כיצד יש לפעול בכל פעולה ומעשה בחיים!
וזהו גם מה שנשתבח מרדכי הצדיק "איש יהודי היה" - לא רק בביהכנ"ס ובביהמ"ד - אלא אף "בשושן הבירה"! בחוץ, ברחוב, בחנות, גם שם היה ניכר עליו שהוא "איש יהודי". גם שם השפעת התורה היתה ממשיכה ללוות אותו...!
ולהמתיק את הדברים, נסיים עם מעשה שהיה עם רבנו החזו"א. היה אברך, שבתו בגרה והגיעה לגיל הנישואין. והנה הציעו לה בחור ישיבה. וכרגיל שיבחו אותו שהוא בעל מידות, ויר"ש, וכו'. האבא - לא היה שלם עם עצמו, ולא האמין בודאות לכל השבחים, ולכן נכנס פנימה אל הקודש לביתו של החזו"א, כדי להתייעץ עמו, כיצד אפשר לברר בוודאות שאכן בחור זה הוא ירא שמים בכל הליכותיו?
השיב לו מרן החזו"א: ב'בין הזמנים' כשהבחור נכנס לביהכנ"ס להתפלל שחרית, תעלה אתה לעזרת נשים, ותציץ עליו משם איך הוא מתפלל... האם מתוך יראת שמים, ובכובד ראש, או רק - מהפה ולחוץ...
והלקח מסיפור נפלא זה נוקב ומחייב: האדם נמדד לא מתי שרואים אותו, אלא דוקא מתי שיש לו 'הזדמנות' לזרוק מעליו את מה שקיבל מהתורה, ולהתנהג כפי העולה על רוחו - אז נמדד האדם, האם הקשר שלו עם התורה זה קשר יציב וחזק, וראוי לקרותו "בן תורה" או חלילה להיפך!!!
ומי שעדיין רוצה להתחזק יותר בנושא זה - ימשיך לקרוא את הנקודה הבאה:
אצל טהרת הבע"ח, מצינו, שהתורה דורשת מהם 2 סימני טהרה:
מבחוץ - צריך שיהיה מפריס פרסה.
ומבפנים – צריך שיהיה מעלה גרה.
ואם אין לו אחת מסימנים אלו, הרי הוא טמא!
וא"כ, גם לגבי הבני אדם, למדנו מכאן, מי נקרא יהודי כשר, ומי ח"ו להפך: מי שירא שמים, גם 'מבחוץ' וגם 'מבפנים' (בתוך פנימיותו) זהו יהודי כשר. שיש לו סימני טהרה.
ואולם, מי שפגום, ואין לו סימני טהרה גם כלפי "חוץ", אלא רק בפנים – הרי הוא טמא לדעת התורה…
מאמר שישי - טעם מתיקות התורה - מי מרגיש?
תשובה: הנה על שאלה זו, אין ביכולתנו להביע את ההרגשה ע"ג הכתב... ומסיבה פשוטה: כמה שנסביר - עדיין לא יבינו על מה מדברים, עד אשר יעברו את החויה והעונג הזה - על 'בשרם' ממש!
וזה דומה בדיוק, כמו שניקח עוור מלידה, ונבוא ונסביר לו על יופי שלל הצבעים - אדום, ורוד, וכו'. חרש - תסביר לו את הָעַרֶבוּת והרוגע שיש בשמיעת צלילי כלי הנגינה... הם לא יבינו בכלל על מה אתה מדבר, ומסיבה אחת ויחידה: מפני שאף פעם, הם לא ראו ושמעו איך זה נראה... ולכן במילים לבד א"א לתאר להם.
הכלל הוא: כל דבר 'מופשט' שתלוי בהרגשת החושים של אדם, לא ניתן להמחיש זאת תאורתי ע"י מילים בלבד!
וכדי שנבין את עומק משמעות הדברים, אעתיק כאן סיפור מרתק, אשר ממחיש לנו באופן נפלא את הכלל הנ"ל.
לפי כ - 200 שנה, שלט בארץ צרפת, קיסר בשם נפוליאון. היה לו אימפריה גדולה, ושמו היה הולך לפניו כלוחם עריץ, וכובש מדינות תחת שלטונו.
והנה - באחד ממסעיו, הגיע הוא עם חייליו לעיר גדולה. וכשניסה להיכנס לתוכה נתקל בחומה בצורה, אשר שימשה כמגן על אנשי העיר. וחומה זו היוותה לקיסר מחסום שמנע ממנו את הגישה לעיר.
מה עשה נפוליאון ? פיזר את חייליו לאורך כל סביב החומה, והקיף את העיר במצור. אין יוצא ואין בא - עד שירימו דגל כניעה!
חלפו ימים, שבועות, ואף חודשים, ולהפתעתו עולם כמנהגו נוהג, ואין הוא רואה שום סימני כניעה מצד אנשי העיר.
חייליו של נפוליאון היו ג"כ כבר שבורים ומותשים, מחמת תנאי השדה שהיו נאלצים להתעכב במקום המערכה, וללא שום סימן של התקדמות בשטח...
עשו החיילים משלחת, ובאו אל הקיסר בטענה - שיִוָותֶר ויסוג מהעיר מחמת שהם לא מסוגלים יותר להמשיך בתנאים כאלו!
הרהר נפוליאון, וחשב רבות מה לעשות כדי לחלץ את צבאו מהמצב אליו נקלע, ולבסוף החליט לבצע 'מבצע' נועז: הוא עצמו יתחפש לאיכר אלמוני ויכנס לתוך העיר, ויאזין מהי תגובתם של החיילים. אם יראה שהם נמצאים כבר על סף היאוש, ועומדים הם להכנע - אזי ימשיך הוא את המצור על העיר, עד לכיבושה.
ואם לאו, דהיינו אם יראה שהם עדיין מבוססים וחזקים ולא נראה עליהם אותות כניעה, או אז - יקפל הוא את צבאו, ויחזור לארצו.
מפקדי הצבא ניסו להניעו מביצוע צעד גורלי זה, בטענה שבזה הוא מעמיד את חייו על כף המאזניים. שהרי אם יגלו את זהותו שהוא בעצמו הקיסר - הוא גמר בזה את חייו!
ואולם הקיסר, שהיה החלטי בדעותיו וגם אמיץ, לא שעה לדבריהם ועוד באותו לילה ניגש לבצע את תכניתו. שינה הוא את זהותו, לבושו, ופניו, לבלתי הכר, והשתחל לתוככי העיר.
וכידוע, אדם שרוצה לגלות את סודות המדינה, הולך הוא לבית המרזח מקום שמתגודדים שם החיילים, ומאזין לדבריהם, אולי בֶּמָקום ששם נכנס יין - שם יצא סוד.
וכך באמת עשה. נכנס לבית המרזח, הזמין כוס שתיה, וישב ליד חבורת חיילים, והטה אוזנו כאפרכסת - לשמוע את שיחתם.
והנה, גילה הוא מתוך דבריהם, שבאמת העיר עומדת כבר על סף התמוטטות והחיילים עצמם תשושים ומיואשים, מצב הכלכלי של המדינה גם הוא ירד פלאים מחמת המצור, עד אשר לא ניתן כבר להשיג אפילו פת לחם. ובקרוב עומדים הם בפני החלטה - להכנע לקיסר נפוליאון, ובכך להציל את עורם.
מיודענו נפוליאון שמח מאד לשמע בשורות אלו, ובדמיונו כבר ראה את העיר כבושה בידו, מיד מיהר הוא לשלם למוכר, ולצאת מהר אל מחנהו.
ואולם להפתעתו - - - שוד ושבר!!! חייל אחד זיהה את מראהו, והתחיל לצעוק לחבריו "חבר'ה, בחיי ראשי הנה הקיסר נפוליאון"! חבריו בתחילה לא האמינו לו, וחשבו כי רוצה הוא להתבדח איתם. ואולם משראו את רצינות פניו, התחיל החשד מכרסם גם בליבם...
נפוליאון הרגיש שהאדמה בוערת תחתיו, וכדי להציל את חייו - לקח את רגליו ועזב במהירות את המקום.
עובדה זו - הגבירה יותר את החשד בלב החיילים, והם התחילו במרדף אחריו, הקיסר החל לרוץ לתוך השוק, ותר בעיניו אחר מקום מחבוא. והנה לפתע רואות עיניו חנות סנדלריה, והסנדלר עומד על עבודתו.
"חושה מהרה", קרא נפוליאון לסנדלר, והצילני מפני הרודפים אחרי להורגני, ואשלם לך את שכרך בכפל כפליים!
הסנדלר תפס מיד את אשר עליו לעשות, ורמז לו שיכנס איתו במהירות בפנים החדר. אשר בקצהו נערמה ערימה של מזרונים. הרים הסנדלר את כל המזרונים, והורה לו להכנס ולהחבא מתחת כל ערימת המזרונים. עשה הקיסר כאשר נצטווה, וכשגמר הסנדלר את מעשהו, שב במהירות לעבודתו - כאילו לא אירע דבר.
החיילים שדלקו אחר הקיסר, הצליחו לראות לאיזה סמטא הוא פנה, ותגברו כוחות נוספים, וביחד איתם נכנסו לערוך חיפושים במבואות הסמטא.
והנה בשעת חיפושיהם הבחינו, שבסוף הסמטא ניצבת חנות של סנדלר. והעלו השערה שמין הסתם הוחבא האלמוני בתוך חנות זו. כיוונו את צעדיהם לעבר החנות, ובקול תקיף פנו לסנדלר, האם ראה אדם זר שנמלט לשטח זה? ומשהשיב הלה בשלילה, נתן המפקד פקודה להכנס בפנים, ולערוך חיפוש מדוקדק - בכל חור וסדק אחר הנמלט!
נכנסו החיילים לביצוע הפקודה, חיפשו והפכו את כל תכולת הבית ואולם העלו חרס בידם. אך לרגע שמו לב, שבפינת החדר יש גם ערימת מזרונים. ניגש המפקד והחל להרים את המזרונים בכדי לוודא שאין שם משהו חשוד
שִבְעָה מזרונים היו שם בערימה, והמפקד החל להרים מזרון אחר מזרון... עד שהגיע למזרון השישי... ואולם דוקא אז - כבר נתיאש מלהרים עוד, וזרק את כל המזרונים בכעס גדול, ופקד על חייליו לצאת מהבית ולהמשיך בחיפושים בהמשך רחובות הסמטא, ואחריהם יצא גם המפקד כשהוא טורק אחריו את הדלת תוך קללות וגידופים...
הסנדלר - חיכה עד שירגעו הרוחות, והחיילים יעלמו לגמרי מן האופק, וכעבור זמן מה שכבר נעלמו עקבותיהם - אז ניגש לערימת המזרונים, הרים את כולם וראה את הקיסר שוכב שם כולו רועד וחיוור כסיד...
חיש הזדרז הסנדלר, והביא מים להשקות את הקיסר, להרגיעו ולהשיב לו את רוחו. ומשהתאושש הקיסר וחזר לאיתנו, לחש לו הסנדלר: "תשאר כאן עד חצות הלילה, ואז הוריד אותך בעזרת 'חבל' דרך החלון שבחנותי, הפונה חוץ לחומת העיר, ובכך תציל את נפשך".
הקיסר הנהן בראשו, ולא היה מילים בפיו להודות לאיש מצילו.
משהגיע שעת חצות לילה, קשר הסנדלר חבל דרך חלונו, והשחיל דרכו את הקיסר. לפני שנפרד ממנו, אמר לו הקיסר בהתרגשות "לעולם לא אשכח את החסד שעשית עמדי. יבוא יום ואשלם לך שכרך"!
וכך הצליח הקיסר לברוח, ולבוא לתוך מחנהו. ובאמת בתוך ימים ספורים נכנעה העיר, וחיילות הקיסר נכנסו, ונחלו ניצחון אדיר.
הקיסר לא שכח את איש מטיבו, ולכן נתן פקודה שיביאו את הסנדלר אל ארמונו, לפגישה ראיונית עם המלך.
כשהגיע איש מטיבו - פנה אליו הקיסר: אתה הצלת את נפשי, עתה בקש ממני ככל אשר תאווה נפשך, עד חצי המלכות ותעש !
הסנדלר, שלא ניחון בחכמה מרובה, זחה עליו דעתו באותו שעה, ופנה לקיסר בבקשה משונה: "איני מבקש מהוד מעלתו מאומה. ורק שאלה אחת בנפשי לשאול: כיצד היתה ההרגשה של אדוני הקיסר, בשעה שהמפקד נכנס לחיפושים בביתי, והרים את המזרונים - שאתה היית מתחתיהם, כמה פעמים בדקה - ליבך דפק באותה שעה" - - - ?
הקיסר, בשומעו זאת, האדימו פניו מכעס, ופנה מיד לשומרי ראשו: "קחו מיד את החצוף הזה אל עמוד התליה"!