שער לימוד התורה
מאמר ראשון - מהו הדבר 'הסגולי' המאפיין את מעלת התורה יותר משאר המצוות ?
תשובה: ראשית, הנחה זו שת"ת מעלתה יותר משאר מצוות - זו קביעה שחז"ל קבעו לנו אותה. והדבר מפורש בעשרות מקורות בש"ס. ואציין שניים מהם:
1. הירושלמי [ריש מסכת פאה, וכ"ה בש"ס דילן מו"ק ט':] כתב וז"ל: "כל העולם כולו וכל המצוות כולם - אינם שווים לדבר אחד מין התורה, ששכרה כנגד כולם - שנא' "כל חפציך לא ישוו בה ואפי' חפצי שמים". והובא ג"כ להלכה ברמב"ם (פ"ג מהל' ת"ת, ה"ג).
2. גמ' סוטה כא. "כי נר מצוה ותורה אור, תלה הכתוב מצוה בנר. ותורה באור". ע"כ. [והסבר הדברים: הנה מי שיקח וידליק נר, בתוך חדר אפל, יגרש בזה מעט מן החשך. ואם יוסיף שתים או עשרה או אלף נרות - ילך עוצמת האור ויגדל בהתאם למספר הנרות. ואולם אם ידליק את כל הנרות הנ"ל בצהרי היום מול אור השמש, הרי אור הנרות יהווה חיקוי עלוב למול אורה של השמש המסנורת. וזה פשוט. ואותו מבט יש לייחס גם לגבי מצוה ותורה, "מצוה" מאירה לאדם את הדרך, ואולם בהגבלה מסוימת של אור נר. ואולם כשלומד "תורה" הרי זה אור השמש, שאור הנר מתגמד לעומתה, ושקולה היא כנגד אלף נרות ויותר, וה"נ כלפי תורה ומצוות, ודו"ק].
וכעת לאחר שעלה בידנו לאמת את הדברים ע"פ מקורות חז"ל, נעלה כאן שני 'נימוקים' מדוע הניחו חז"ל את מעלת התורה בראש סולם העדיפויות? ותשובת הדבר מתפצלת לשנים: א. במישור הריוחי (שכר מצוות) ב. במישור הרוחני (התקרבות לאלוקים). שני הסגולות הנ"ל, טמונים דוקא בכח התורה והם גם שמדרגים אותה לדרגה הגבוהה ביותר. ונרחיב מעט את הדיבור:
א. במישור "הרווחי", הנה בואו חשבון, ונחשוב שכר מצות ת"ת כנגד הפסדה. הנה לפניכם תרגיל חשבון מסובך
176,544,000 = 24 * 60 * 200 * 613 * 1.
מה פירוש המספרים המבהילים שרשומים כאן?
פשוט מאד, הנה הגר"א מוילנא [בספרו שנות אליהו מסכת פאה פרק א', משנה א'] הוכיח מהירושלמי (במשניות פאה, שם) שבכל תיבה של תורה שאדם מוציא מפיו, שווה הוא כנגד כל ה- 613 מצוות. וכמו שנכתב "ות"ת כנגד כולם". וכעת נמשיך בחשבון: החפץ חיים (בספרו "תורת הבית" חלק ב') כתב, שבדק ומצא שאדם יכול לדבר בממוצע 200 מילים בדקה, וא"כ נכפיל תיבה אחת * 613 מצוות 200 * מילים בדקה, ו - * 60 דקות שיש בשעה, וכפול 24 שעות שיש ביממה...
ועדיין יש עוד חשבון שעדיין לא הכנסנו אותו בחשבון... כל הנ"ל בלומד ביום חול. אולם הלומד בשבת שכרו פי אלף (ומש"כ הבן איש חי, בהלכות שנה שניה, בהקדמה לפר' שמות, בשם המקובלים) א"כ תכפילו שוב את כל התוצאה הנ"ל * 1000!
וכל הנ"ל כשלומד מתוך נחת ושלווה. אולם מי שיש לו טרדות מבית ומחוץ, ובכ"ז מתאמץ לבוא ולשמוע ד"ת, הרי על זה חשבו חז"ל את שכרו, ואמרו (באבות דר' נתן, פ"ג אות ו') "טוב אחד בצער, ממאה שלא בצער" א"כ שוב תכפילו את התוצאה שקיבלתם * 100 !
כל הנ"ל כשלומד ביחיד. אולם הלומד בציבור שקיי"ל (בברכות ו'. ע"ש היטב וכ"ה מפורש בירושלמי ברכות פ"ט הלכה ה'. ע"ש) שכל אחד נוטל שכר כנגד כולם - א"כ שוב תכפילו את התוצאה שקיבלתם פי 10 לפחות...
ויש להדגיש! כל המימצאים המדהימים הנ"ל, נאמרו אך ורק במצות 'תלמוד תורה' בלבד.
ואולם בשאר מצוות, אפי' אם יעשה אותם בעמל וזיע, וגם יוציא "דמים" ('תרתי' משמע) בכ"ז לא ירויח אלא שכר מצוה אחת בלבד!
ולמי שזקוק לראיות, הרי לפניו כמה דוגמאות:
26 שעות של צום יוהכ"פ = מצוה אחת בלבד.
7 ימים שלמים בתוך סוכה = מצוה אחת בלבד.
100.000 שקלים מבזבז כדי לקנות לעצמו ס"ת קיים רק = מצוה אחת בלבד.
ולאחר כל הגילויים המרעישים כנ"ל, כבר מובן מאליו מהו הדבר המאפיין את מעלת לימוד התורה יותר מאשר שאר מצוות!
[אגב, כל זה כשלומד תורה. אולם מי שמתבטל מן התורה - ודאי שהוא יִתָבָע על כל רגע של ביטול תורה - כפול כל החשבון הנ"ל שהיה יכול להרויח באם היה יושב ולומד! מזעזע!!!]
ב. וכעת נמשיך לחשב מעלת התורה במישור הרוחני:
הנה כבר אמר החכם מכל אדם "ומותר אדם מן הבהמה אין" (קהלת ג'-ט') זאת אומרת שמבחינה 'גופנית' ודאי שאין יתרון לאדם על הבהמה. שהרי בהרבה דברים הבע"ח "מסודרים" יותר טוב מאשר האדם [כגון: אין להם בעיה של ביגוד, מזון, פרנסה. הקב"ה ברא להם עור שמתאים לשני התקופות, וכו'.] ומאידך גיסא האדם בטבעו חלש יותר, חדל אונים, וחשוף יותר לפגעים מאשר הבהמה. הוא צריך לעמול ולהתיש כוחו בעבור מזונות לקיומו. כל דבר צריך לעמול וללמוד, ואם לא ילמד לא ידע, ואם לא ידע לא הסתדר בחיים. משא"כ הבע"ח מסתובבות חופשיות מכל הטירדות הנ"ל.
בקיצור: כל החלק ה"בהמי" שבאדם (שמסתתר אחרי מחיצות החומר שבו) בזה אין לאדם שום 'מעלה' על פני הבהמה, אלא אדרבה פחות הוא ממנה, וכנ"ל.
ומה שבכ"ז קובע ומשקף את אישיות האדם זה חלק הנשמה שנוספה בו שהיא מהות רוחנית אלוקית.
ויש להבהיר, נשמה זו אין זה סתם דבר "אורירי" רוחני ותו לא, אלא הנשמה יש לה כח עצום שיכולה לפעול בתוך גוף האדם, וזאת באמצעות מערכת ה'דיבור' שבאדם. שזה הצינור המקשר בין הנשמה לבורא עולם, שבא לידי ביטוי מעשי בכוח ה"דיבור" שלו.
והדברים הנ"ל מפורסמים, ומפורשים הם בפסוק (בראשית, ב'-ז) "וייצר ה' אלוקים את האדם... ויפח באפיו נשמת חיים" ובאיזה חלק באדם, בא לידי ביטוי מעשי "נשמת חיים" זו? ע"ז באה התשובה בהמשך הפסוק: "ויהי האדם לנפש חיה". ופירש"י שם: (שע"י הנשמה) נתווסף בו דעה ודיבור. וכ"ה בתרגום אונקלוס "לנפש חיה, כלומר לרוח ממללא". ובזוה"ק הוסיף "מאן דנפח מדיליה נפח" (וכע"ז ברמב"ן כאן).
והדברים מבהילים: נאמר כאן, שהקב"ה כביכול נפח בפיו (מדיליה) אל תוך גוף האדם, והכניס בו כח "דיבור" שעל ידו תוכל הנשמה להתבטאות ולהתקשר עם בוראה!
ומעתה קיבלנו גם אור של הבנה, במה שרגילים העולם לחלק את הבריאה כולה לארבעה דרגות: דומם, צומח, חי, ואילו האדם הוגדר דוקא בשם "מדבר". ולפי מה שנכתב לעיל - הדברים מדויקים הפלא ופלא, שהרי רק כח הדיבור שבאדם, הוא זה שמופעל ע"י הנשמה, ואם זוכה האדם ומקדש את דיבורו, נהפך דיבורו להיות דיבור אלוקי [ולזה גם רמז רבנו הגר"א באגרתו, שכתב "כי הפה קדש קדשים"]. נמצא הפוגם במערכת הדיבור הרי הוא: מחלל את קדש הקדשים כדברי הגר"א, וכן גם מאבד הוא את צורת האדם שבו, ועושה אותו ככל בע"ח, שיש להם תקשורת של "פיטפוט" בעלמא. וכמו שנתבאר לעיל באורך.
ולאחר שלמדנו את יסוד הבסיס שעליו נשענת כל מערכת האדם, א"כ מובן כבר מאליו שדוקא התורה הוא הנשק האטומי החזק ביותר שמביאה את האדם לקרבת ה', ולהתדבקות בשכינה. שהרי בזה שלומד את תורת ה' דרך פיו (ששם זה מישכן הנשמה) עי"ז נהפך פיו להיות ה"צינור" שיוצר את האיחוד בין הנשמה להקב"ה.
ויותר מזה, הנשמה שמכירה שיש בורא עולם, יש לה רגשות אהבה כלפי בוראה. ולפי מה שנתבאר לעיל - רגשות אלו אינם "כלואים" בתוך מעמקי הלב, אלא הם גולשים ומתפרצים החוצה ובאים לידי ביטוי מעשי בזמן שמוציא מפיו דברי תורה, שאז מתאחדת הנשמה עם בוראה, והבן.
סיכום תוכן מאמר ראשון:
שלשה מעלות בולטות - יש לתורה יותר משאר המצוות. וכמפורט להלן:
* מעלה ראשונה - מחמת השכר הגבוה שמשלמים עבור לימוד התורה. עד כדי שיתכן מציאות, שעבור דקה אחת של לימוד תורה (שלומד בשבת, בציבור, ומתוך צער, וכו'.) יכול לצבור לעצמו - 100.000 (מאה אלף!) מצוות!! (חשבון מפורט לזה - ראה בגוף התשובה). ושכר כזה מדהים, לא מצינו שנתנו עבור שום מצוה, בכל התורה כולה!
* מעלה שניה - שמצינו דוקא בתורתינו הקדושה: שדוקא התורה היא האמצעי היחידי שדרכה אפשר להתחבר ולהדבק להקב"ה! וזאת - ע"י כוח הדיבור שנפח בנו הקב"ה, שדרכו אנו לומדים את התורה הקדושה, ובכך יוצרים את ה"חיבור" - בין הנשמה לבורא עולם.
* והמעלה השלישית - והעיקרית שמצינו בתורה: שהיא שקולה כנגד כל ה - 613 מצוות! שום מצוה בתורה - אין בכוחה להתחרות - בשכר, באושר, ובסיפוק הרוחני - שמקבלים כתוצאה מלימוד התורה הקדושה!
[אמנם, הן אמת נכון הדבר, שנפסק להלכה בשו"ע יורה דעה (סימן רמ"ו, סעי' י"ח). "שמבטלין תלמוד תורה - מפני מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים" - בכל זאת - אין זה סתירה לדברינו הנ"ל, וזאת ע"פ חידושו של רבינו הט"ז (בשו"ע יורה דעה, סימן רנ"א, אות ו'.) שחידש, שאע"פ שנפסק להלכה, שפקוח נפש דוחה הכל, ואפי' מצות ת"ת - מכל מקום - יש יותר זכות לזה שזוכה לשבת וללמוד תורה - יותר מזה שהפסיק לימודו, והלך ועסק במצוות פיקוח נפש ! ! !
ואם נתרגם את דברי הט"ז - ללשוננו - נגדיר זאת כך: "נכון שאתה אנוס, ומוכרח להפסיק מהלימוד בשביל לקיים מצוה, ואולם דע לך: כל מצוה שתעשה - לא תגיע אפי' ל'חצי' - מהזכות שיש לזה שיושב עכשיו ולומד תורה ! ! ! עד כדי כך - כוחה העצום של תורתינו הקדושה ! - - - מדהים ממש !]
מאמר שני - "הוכחות" על קיום נצחיות התורה!
כידוע, אין דבר שהחזיק מעמד לאורך כל הדורות אלא רק תורה"ק! כל שאר ספרי חכמות העולם היו טובים לשעתם בלבד. ובמשך הזמן התפוררו ונהפכו לספרי הסטוריה, ומה שכתבו אז - לא מדברים אל המציאות בימינו. [וגם כל התרבות של הגויים שיש היום - הכל צמח רק מהעם היהודי, הכל הם לקחו 'חיקוי' מהיהדות, ומספר התנ"ך].
רק תורתינו הקדושה, שניתנה לפני כ- 3338 שנה, עדיין 'אקטואלית' ומעשית עד לימינו אנו. ומעבירה לנו לקחים, ומסרים, מידות, השקפות, ואורחות חיים לחיי היום יום, שעה שעה. מהו הסוד? מדוע רק התורה חייה ותוססת לאורך כל האלפי שנים מבלי שיצטרכו לשנות בה אפי' כקוצו של יוד, ואילו שאר החכמות התמוטטו במשך הזמן כבנין קלפים ונשארו רק ב"חלון הראוה" של המוזיאון?
שני תשובות בדבר: א. הקב"ה כרת ברית לנצח עם ישראל, והבטיח לנו שהתורה לא תמוש, ולא תשתנה כלל לאורך כל הדורות. וכמש"כ בפסוק (דברים, ל"א כ"א) "וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו". ופירש"י: הרי זו הבטחה לישראל, שאין התורה משתכחת מזרעם לעולם!!!
סיבה שניה: דבר שהוא "אמת" - הוא גם ניצחי, כלומר יש לו בסיס ויסודות חזקים שעליו יכול לעמוד בכל תקופה ובכל מצב. ואולם דבר שהוא שקר מיסודו, א"כ אין לו רגלים להחזיק את עצמו, ובמשך הזמן הוא 'מתקפל'...
והנה כל זה הוכחה על נצחיות התורה מבחינה 'חשבונית', ואולם גם מבחינה "שיכלית" יש הוכחה פשוטה, לנצחיות קיום התורה בכל דור ודור.
ותוכן הראייה: הנה זה פשוט לכל בר דעת, שלא יתכן אדם חכם שממציא דבר ללא צורך, הדבר ברור שהוא רוצה שהמוצר שלו ישמש לאיזה 'תכלית' מסוימת.
וא"כ אם אנחנו מאמינים שבורא עולם זה ה"יצרן", ואנחנו ה"מוצר" שלו, א"כ חייב להיות "הוראות יצרן", ותורתנו הקדושה - היא ההוראות יצרן של בורא עולם, ולא יתכן שיצרו מכונות כה מתוחכמות ומשוכללות (כמו האדם, והעולם) לשם מטרה שכל אחד יעשה ויפעל ככל העולה על רוחו!
וניקח דוגמא פשוטה מעניני העוה"ז: מכונת 'מיקסר' פשוטה, שכל אחד יודע להפעילה בלחיצת כפתור, בכ"ז רואה היצרן חובה לעצמו לצרף למכונה 'הוראת הפעלה', דשמא יהיה אדם שלא יהיה בקי בהפעלתה. וא"כ ק"ו למכונה מסובכת ומורכבת כמו גוף האדם, שיכול להחריב ולבנות עולמות, שבודאי השכל מחייב שיש איזה "חוברת הפעלה" איך צריך להתנהג בגוף האדם, על כל צעד ושעל שעושה בחייו.
וא"כ הרי לנו הוכחה "הגיונית", שמחייבת את כל מי שיש לו מח בקודקדו, להתחיל להתאים את עצמו ל'הוראות היצרן' שכתובים בתוך תורתינו הקדושה, שיש לה קיום ונצחיות גם בימינו אנו!
הנה, נעצור ונתבונן בדבר מדהים: הנביא ירמיהו (בפרק ל"ג) מכריז ואומר: "אם לא בריתי יומם ולילה – חוקות שמים וארץ – לא שמתי"!
והסביר ר' חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" (שער ד', פרק י"א) שאין כאן דברי גוזמא כלל! הקב"ה קבע, שאילו יהיה רגע אחד פנוי בכל חלל כדור הארץ - שלא ישמע בו קול תורה – אזי היו כל העולמות נהפכין ונחרבין, ממש כמהפכת סדום ועמורה ! ! !
ולכן, סידר הקב"ה בטבע הבריאה, שכאשר כאן לילה – בחצי השני של כדור הארץ זה יום, וכאשר אצלהם לילה - כאן אצלנו זה יום. וכל כך למה? כדי שח"ו קול לימוד התורה לא יפסק אפילו לרגע אחד - בכל העולם כולו!
ולאור האמור נמצא, שכל יהודי שלומד תורה (ובמיוחד בזמנים של חופש, שאז אין כל כך תורה בעולם) – הרי הוא שותף בקיום העולם בכל שניה ושניה…!
סיכום ההוכחות על נצחיות התורה
* הוכחה "שיכלית" - שלא יתכן לייצר מוצר משוכלל ומתוחכם, כמו מיבנה גוף האדם - ללא הנחיות של "הוראות יצרן", שיורה לנו כיצד אפשר להצליח במשימה, ולעבור את עולם הנסיונות בשלום, ללא פגע!
* הוכחה "מציאותית" - משום שהנביא ירמיהו כתב לנו "חוזה" ברור וחד משמעית: קיום העולם - תלוי ועומד אך ורק על המשך קיום התורה! ואם חלילה תיפסק התורה - א"כ גם חוקות שמים וארץ - ייפסקו! ולכן, אם אנו רואים שיש המשך נצחיות לעולם והוא משגשג ופורח - זה סימן מובהק - שבהכרח יש גם נצחיות לתורתינו הקדושה!
* הוכחה "אמונתית" - כלומר, הוכחה שקשורה ל"אמונה", שיש לנו הבטחה אלוקית, שהבטיח לנו מפורשות, שהתורה לא תשכח מפי זרעינו! והבטחה זו - אינה זקוקה לשום ראיות וחיזוקים, כיון שאנו רואים זאת במציאות, איך שהעם היהודי עבר על ראשו תלאות ועינויים קרוב ל - 3.500 שנה (!) ובכ"ז - הצליח להחזיק מעמד, ביחד עם יהדותו ותורתו!
מאמר שלישי - קיום התורה והמצוות - לטובת מי ?
ואבאר את צדדי השאלה: ישנם בני אדם, שגישת החיים שלהם לגבי נושאי דת ויהדות היא מתוך הרגשה: צריך להית דתי, לשמור על המסורת פחות או יותר, ואולם גם לא להגזים... כלומר, מספיק להיות "בדרך כלל" בסדר. לשמור על מצוות התורה, ואולם גם לא להתנתק מזרם הנאות העוה"ז, פה ושם עוברים על עבירה קטנה, נכשלים במראות של עריות שמגרות את העין, מטמטמים את הלב במאכלים עם הכשר מינימלי מפוקפק, ובסוף היום המצפון מרגיש טוב מאד!
למה לא? הרי הייתי גם בבהכנ"ס והתפללתי, ברכתי גם ברכות, ובמקרה הטוב נכנסתי ג"כ לשמוע שיעור תורה, וא"כ יש לי די הרבה מצוות היום. ולא נורא אם נכשלים פה ושם בכמה עבירות קטנות.
מה לא בסדר ומה חסר בצורת חיים זו? והנה אנשים כאלו הם ממש מסכנים, ומשום שחסר להם יסוד חשוב מעיקרי הדת, שא"א לנהל חיים יהודים בלעדיו! ונפרט מעט כלפי מה הדברים אמורים.
הנה במבט שטחי חושבים: למה דורשים מיהודי לעשות מצוות? משום שהוא מרגיש חיוב "פרעון חוב" לבורא עולם, שהעניק לו במתנה חיים, פרנסה, בנים וכו'. וזה יוצר אצלו הרגשת 'מחויבות' כלפיו. וא"כ בקיום המצות הוא מרגיש, שהוא 'נתן' משהו להקב"ה, והשיב לו כגמולו הטוב.
רק אדם כזה, שהשקפה משובשת זו מלווה אותו לאורך כל חייו - הוא זה שיכול 'למרוח' את המצוות, ולהשתדל לצאת רק ידי חובה! וההסבר פשוט, כשהוא גומר להתפלל את ג' התפילות, ואת הברכות, השיעורי תורה וכו' הוא חי בהרגשה, שהנה הוא כבר פרע את 'היומית' שלו, וכעת כל היום פתוח לפניו, לעשות חיים ככל העולה על רוחו!
ואולם השקפת התורה בנידון, כפי שרואים אותה מתוך ה"משקפים" של עיני חז"ל - שונה לחלוטין!!! היהודי נדרש ומצווה לקיים תרי"ג מצוות, לא בגלל שום שיקול של 'מצפון אישי', ולא בגלל שיקולים של 'רווחים' שיהיה לו חלק בעוה"ב וכו'. אלא רק מפני סיבה אחת ויחידה: מפני שהוא חתום על "שטר עבדות" להקב"ה!
שש מאות אלף איש גברים הצהירו בפני כל העולם על קבלת עבדות להקב"ה, כשעמדו על הר סיני. וכללו את זה בשני מילים קצרות: "נעשה ונשמע". וכל יהודי שנולד, במשך כל הדורות, נשמתו ג"כ עמדה על הר סיני, וירדה כעת לעולם כדי לממש בפועל את הצהרתה שהצהירה בהר סיני!
ואם מסתכלים על מסלול החיים מתוך מבט כזה, א"כ גם קיום המצוות שלנו מקבלים חיות אחרת לגמרי... שאם האדם יודע שקיום המצוות זה "אורחות חיים" מהאדון למעלה שמטיל על עבדו, א"כ בודאי גם סומך עליו שהוא עושה זאת רק לטובתו. שאין אדון שחפץ ברעתו של עבדו, אלא הפוך, רוצה הוא כמה שיותר לקרב אותו אליו ולטפח ולעצב את אישיותו שיהיה 'נעלה' מכולם. ועל כן נותן לו חומר שיבנה בו את אשיותו, שזהו קיום המצוות.
ואולם הכרה זו יכולה לבוא לאדם אך ורק אם קודמת לה הידיעה שקיום המצוות נעשים מתוך עבדות וכניעה מוחלטת, מבלי שום 'אינטרסים' אישיים ואחרים. וכשעושים מצוות מתוך ההרגשה הנ"ל אז מרגישים דחף פנימי, לעשות עוד ועוד מצוות. וכל מצוה שאדם מוסיף לעשות - זה מוסיף לו סיפוק רוחני רב יותר, וזאת משום שגם הנשמה באה בזה אל סיפוקה האמיתי, וכנ"ל.
ובאמת שכל דברינו הנ"ל זו משנה מפורשת (בסוף מסכת מכות) "ר' חנניה בן עקשיה אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל - לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". פלאי פלאים! רוצים לזכות את ישראל מוסיפים להם 'התחיבויות' ? התשובה: כן! משום שמהות המצוות זה לא בגדר התחיבויות שצריכים לשלם, אלא אמצעי התקרבות יותר להקב"ה, שבזה שאנו ממלאים את רצונו, זה משמש כאמצעי להתקרב ולהדבק בבורא עולם. וניקח דוגמא קטנה להמחשת הדברים:
יש דברים גשמיים שהם ה"סטנדרט" של בני אדם שמתגלגל להם סביב מעגל החיים, כגון, אכילה, שינה, נישואין, בנים, וכו'. וממש להשתומם: דברים אלו הרי מוכרחים לעבור בחיים, ובאל"ה עושים אותם כולם לצורך קיום האדם, ובכ"ז הקב"ה שרצה לזכות את ישראל בהרבה מצוות נתן גם למעשים אלו קיבול שכר, ואמר לנו: אם תאכל, תשתה, תישן, תבלה, תישא אשה, ותיכוון בכל אלו לשם שמים (שיהיו לי יותר כוחות, ויותר ראש צלול לעבודת הבורא) אז יש לך שכר מושלם - לא פחות מאדם אחר שהתענה וציער את גופו 26 שעות של יוהכ"פ!
וזה הכוונה "הרבה להם תורה ומצוות" - כלומר, גם בדבר 'גשמי' שמוכרח לעשותו בכ"ז אם יעשה אותו כהלכה אז יוכל גם להנות, וגם לקיים בזה מצוה!
בקיצור: כל ריבוי מצוות התורה מורים לנו באצבע - שעד כמה שהאדם דוחס ומעמיס את כל יומו בתורה ומצוות באותה מידה ילך ויתחזק הקשר בינו לבין בורא עולם, והרווח כולו שלך נקי !
אם רצונך להוסיף להתחזק ולעלות שלב נוסף בהכרה וידיעת ערכי התורה והמצוות - עבור בבקשה לשאלה הבאה !
מאמר רביעי - "הנאות העולם הזה" האם זו מציאות שמתנגדת לחוקי התורה?
תשובה: הנה שאלה זו נובעת מחוסר ידיעה מה נקרא "הנאות" בעולם הזה. ונקדים הקדמה:
זה פשוט, שהנאות העוה"ז לא מתנגדים לתורה, אלא ההיפך בדיוק, הנאות עוה"ז הם 'משלימים' ומאפשרים את לימוד התורה!
ובודאי שקורא שורות אלו, עומד ומשתומם על התשובה הנ"ל, ואולם נרחיב מעט את הדיבור, ואז יאירו הדברים ויסלקו כל צל של ספק.
ראשית יש להבהיר שהתורה היא זו שדורשת מאתנו 'לשלב' את שני המרכיבים יחד: תורה - עם הנאות העוה"ז. וכל אחד תורם לרמת האיכות של השני. ויותר מזה: היא גם מבטיחה לנו שמי שמקבל עליו עול תורה הוא יקבל גם את כל תענוגי העולם, וכדי שלא להשאיר במתח את הקורא, אציג לפניו שלשה מקורות מהתורה, מהש"ס, ומהמציאות בימינו, שׂמֵאָמְתִים ומוכיחים את דברינו הנ"ל:
א. הרי פסוקים מפורשים בתורה המוכיחים כן: בחומש ויקרא (כו-ג) מבטיחה התורה: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו [אז תקבלו את כל מיטב העוה"ז. והרי רשימה חלקית:] "...ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה (אפי' אילני סרק!) יתנו פרים. ואכלתם לחמיכם לשובע והרביתי אתכם... וכו'. ובחומש דברים (כח-ג) ממשיכה התורה להבטיח: "ברוך פרי בטנך, ופרי אדמתך... יצו ה' את הברכה באסמיך, יפתח ה' לך את אוצרו הטוב" וכו'. ובהמשך (פסוק מ"ח) דורשת התורה "...לעבוד את ה' אלוקיך בשמחה, בטוב לבב, ומרב כל"!
ב. וכעת ניגש להוכחות מן התלמוד. דהנה כל לומד בש"ס, יפגש לכה"פ ב– 2-3 סוגיות המוכיחות כדברינו לעיל. ואלו הם:
1. הגמרא בחולין ק"ט: חז"ל אומרים, שכנגד כל דבר שהתורה אסרה בעולם - בראה לעומתו דבר כשר. כך שאין הנאה בחיים שא"א להשיג אותה דרך התורה!
2. הגמרא ברכות ו: חז"ל אומרים "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל יראי ה'"!
3. הגמרא ירושלמי (סוף מס' קידושין) מתריעים חז"ל, שאדם עתיד ליתן את הדין על כל מה שראו עיניו בעוה"ז ולא 'נהנה' ממנו !
ג. והאמת שההוכחה הפשוטה היא מן המציאות שעינינו רואות: התורה מדגישה מאוד את השמחה כשמגיעים לחגי ישראל, ומעשירה אותם, ע"י צווי לאכול בשר ויין, שירה שמחה וריקודים, ומחייבת את האדם להרגיש את עצמו כבן חורין שכל העוה"ז שלו...
בקיצור, התורה מאפשרת לחיות חיי תורה אשר אינם תלוים ואינם מותנים כלל בהמנעות "מהנאות גופניות". [ובתנאי שיהיה מחושב ע"פ דעת תורה. כדי שלא יהפכו ההנאות לחיי הוללות והפקרות. וכמו שיבואר דבר זה בהמשך התשובה אי"ה].
אלא שאז מסתערת עלינו קושיא עצומה: אם גם השקפת התורה - זה בעד לעשות "חיים", א"כ מהו ה'קו המבדיל' בין בני תורה לאנשי הרחוב שג"כ עושים חיים? התשובה לדבר נעוצה בשורש הדבר, איך אנחנו מגדירים את הנאות העוה"ז? כלומר מה התכלית המבוקשת מעצם ההנאה: האם ההנאה זו "מטרה" לכשעצמה. (הנאה לשם הנאה) או שזה רק "אמצעי" כדי שנוכל להשתלם יותר ברוחניות?
ואמחיש את הדברים בסיפור קולע:
אדמו"ר מפורסם, ישב וסעד את סעודת שבת עם קהל חסידיו. וכדרכם של חסידים הקריבו על השלחן מעדני מלכים, בשר וכל תענוגים, שרו וזימרו זמירות שבת, וכשהגיע שעת ה"טיש" (שעת הסעודה) התכבד האדמו"ר לפתוח ראשון בכיבוד שעל השלחן. והנה האדמו"ר לקח מכל המעדנים שהיו על השלחן, בירך, ואכל מכל מין ומין בהנאה גדולה, עד אשר מילא את כרסו בברבורים, בשר, ודגים.
חסיד אחד, שעמד מן הצד, ועקב אחר כל תנועה שהרבי עושה, השתומם למראה עיניו והתחיל להרהר בליבו: האיך הרבי אוכל מתוך התלהבות והנאה גדולה כזו ככל אדם, וככל העולה על רצונו? ואם באמת הוא כך מבחינה גשמית, א"כ מה ההבדל ביני לבינו? ומהו הדבר שמייחד את הרבי יותר משאר בני אדם?
הרבי, שקרא על פניו של החסיד את כל הרהוריו, קרא לו ופתח איתו בשיחה לבבית: ראה, שנינו אוכלים ושנינו נהנים, ואולם היודע אתה מה ההבדל ביני לבינך? אני 'הבעיה' שלי מתחילה מהברכה. ואתה 'הבעיה' שלך מתחילה מהרעב שמציק לך. כלומר, אני יש לי תשוקה והתלהבות להתקרב יותר להקב"ה, ולהודות לו ולשבח אותו בקול. "ברוך אתה ה'... על שבראת עולם מופלא, עם כל טוב! רק מה? חז"ל מנעו את זה ממני, והזהירו שאסור סתם כך לשבח, משום אזכרת שם ה' לבטלה, וא"כ האופן היחיד שמתאפשר לי לשבח את הקב"ה זה באמצעות האכילה. וזאת הסיבה שאני אוכל, כדי להשיג עי"ז את הברכה, ולהתקרב בכך יותר להקב"ה!
משא"כ אתה, נקודת המבט מתחילה אצלך מהגוף שלך, כיצד אוכל להשקיט את רעבוני! אלא מה? חז"ל אסרו עליך להשקיט את רעבונך בלא שתברך תחילה, א"כ נמצא שהברכה היא רק 'כאמצעי' שעוזרת לך למלא את סיפוקך האישי, ואין בה מטרה בפני עצמה...
ואותו רעיון ממש - ישנו בעולם ההנאות: יש אדם, שנקודת הרצון שלו זה "רוחניות". אלא מה? כיוון שאנחנו ס"ס יש לנו את "החומר" של הגוף, שחוסם במידת מה, לתת לנו גישה ישירה לרוחניות, לכן אנחנו נעזרים באמצעות הנאות העוה"ז כדי שנוכל להשיג את המטרה העיקרית: שהראש יהיה יותר מיושב, ויותר צלול לעבודת ה'!
ואולם יש אדם שרוצה את ההנאות לא כ"כלי עזר" שעי"ז יהיה יותר שמח בעבודת ה', אלא רוצים אך ורק לשם מילוי רצונו הגשמי, ומֶגָרִים בעצמם את היצה"ר עליהם כדי להתאוות תאוה! ה' ישמרנו.
ובאמת ששני סוגי הנאות אלו תהום עמוקה מבדילה ביניהם. שכל ההנאות של התורה נקראים בשם "שמחה". ואולם ההנאות של הרחוב מוגדרים בשם "הוללות". כלומר, הנאות בלא שום מעצורים, בלא שום רסן ואיפוק, התפרקות גמורה!
ומאידך במגזר השני, נכון שהתורה אוסרת ומגבילה אותנו בכמה דברים, אולם כל בר דעת מבין שזה רק לטובתנו. שהרי אם יהנה אדם בלא הגבלה - במשך הזמן הוא יתרגל לזה, ויתחיל להמאס עליו והוא יזרוק את זה!
ובורא עולם שרוצה שאנחנו נהנה מהעולם כמה שיותר (הנאה מקסימלית ואמיתית) לכן הוא 'מדרג' ו'מסווג' את זה בכמות מדודה ומדורגת.
ונקח על זה דוגמה פשוטה מן החיים: כולם אוהבים לאכול 'פיצה'. אולם מי זה הוא האיש שכבר נמאס לו, ולא יכול יותר להסתכל על זה? מוכר הפיצה בעצמו! הוא כבר לא מתלהב מההנאה הזו, כיוון שהוא כבר רגיל אליה, ומזה נקיש לכל הנאות העוה"ז, ואז נבין כמה טוב שיש לנו ספר הדרכה כיצד להנות מהחיים.
ועל דרך הרמז, אפשר להעמיס את עצם ה'רעיון' שמשתקף מתוך התשובה הזו - בתוך דברי גדול בעלי המוסר - רבינו הרמח"ל זצ"ל, בספרו מסילת ישרים (בפרק א') כשבא לבאר, מהו חובת האדם בעולמו, כתב "...והנה הורונו חז"ל, שהאדם לא נברא - אלא להתענג"!!! ואולם זה לבד לא מספיק, והרמח"ל מוסיף עוד שתי מילים: להתענג - "על ה'", זאת אומרת שהמטרה בהנאה תהיה בשביל להשיג את ה', שההנאות לא יתפסו אצלך אתגר מרכזי בחיים, אלא יהוו לך כ'כלי עזר' להתענג על ה' באופן יותר מוחשי!
ולפי האמור, נבין היטב את מאמר חז"ל, בגמרא מסכת קידושין (דף ל:) "בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין". לא נאמר כאן, שהתורה משמשת כרפואה – לדכא ולעקור את היצרים הרעים של האדם, אלא היא משמשת לו כתבלין. וניתן על זה דוגמא:
היה לכם פעם מאכל טפל או מר? כשרציתם לשפר ולהמתיק את טעמו, במה נעזרתם? בתבלין! התבלין לקח את הטעם המר, והפך אותו למתוק!
וכך בדיוק התורה פועלת על היצרים הרעים של האדם: היא לא מדכא ומסלקת אותם, אלא אדרבא, היא 'מקדשת' לו אף את טבעיו הרעים, וכך הוא יכול להעזר אף ביצריו הגופניים – לעבודת השם !
והדברים זוהרים ומאירים!!!
מאמר חמישי - "גרוע באישיותו" "ותלמיד חכם" – האם שני ניגודים אלו יכולים להשתלב ביחד?
תשובה: כדי להבליט את הניגוד הקיצוני המסומן בשאלה, יש צורך קודם להקדים ולהבהיר נקודה שחייבת להיות ברורה:
אם לומדים את התורה בגישה הנכונה - היא חייבת לפעול, ולחדור גם לתוך מידותיו של האדם, ולהופכם להיות מזוככים יותר!
וזאת משום שהתורה יש לה כח, כמו 'כור הברזל', שהאדם נכנס לשם מזוהם ויוצא מצורף ומזוקק. וההבדל בינו לבין אדם מן השוק, צריך להתבטא: באופי, באישיות, בתכונות, ובמידות, ובכל אורחות החיים שלו.
ובמילים אחרות: מידת השפעה של התורה על האדם חייבת לתת תוצאות ולהצמיח ממנו אישיות אחרת לגמרי, וכמפורט דלהלן:
א. אדם ללא תורה מסוגל לצאת - מגושם, בהמי, חצוף, עז פנים, אנוכי, אגואיסט, שטוף בתאוות ויצרים שאין לו שליטה עליהם.
ב. אדם שעבר את הצירוף של התורה נהפך להיות - אצילי יותר, עדין יותר, מנומס יותר, בעל לב טוב, ומחושב ושקול יותר בכל מעשיו.
וכמו שמסופר על הסבא מסלבודקא (גדול בעלי המוסר, בדור הקודם) שהקים "בית המוסר" ששם ישבו ולמדו בחורים צעירים, ובסוף היום היו לומדים מוסר, ועורכים לעצמם 'חשבון נפש' על כל מעשיהם, והלימוד היה מתוך התלהבות גדולה, ומתוך צעקות וביקורת נוקבת על עצמם, עד שכל האוירה שם היתה תוססת ומחושמלת.
והנה - לפתע עברה דרך הישיבה, מרכבה של ממשלת פולין, והשר בשומעו את קולות ההמולה שבוקעים מתוך הבית, נבהל ונסתקרן לראות על מה זועקים כ"כ שם? מי 'מת' להם? יצא ממרכבתו, ונכנס לבית המדרש והשתומם למראה עיניו: שורות שורות של בחורים צעירים, יושבים וספרים לפניהם, וכל אחד צועק יותר חזק מהשני... בקול, בכאב, ובמנגינה עצובה...
הלה - שהיה נדהם מהמראה המופלא, לא יכול היה להתאפק, וניגש אל הסבא שישב בפתח הבית, ושאלו באופן ספונטאני: מה זה כאן "בית משוגעים..."? - אמנם כן - השיב לו הסבא, כאן נכנסים 'משוגעים' ויוצאים - בני אדם! ! !...
ובאמת שכל דברינו, זה גמ' מפורשת (במסכת ב"ב ט"ז. וכ"ה בקידושין ל:) "ביקש איוב לפטור את כל העולם מן הדין (כלומר מעונש גיהנום) ובא בטענה כלפי הקב"ה: כמו שבראת בסוגי הבהמות שור טהור, וחמור טמא, כך גם בבנ"א, זה הולך עם שני הסוגים; יש צדיקים ויש רשעים, שכן הוא טבע הבריאה שיש יצר הטוב, ויש יצר הרע, וא"כ באיזו תביעה אתה בא נגדינו?
השיב לו הקב"ה: נכון, בהמת החמור אין לו דבר שיכול להפוך אותו מטמא לטהור, כיון שכך הוא נברא, מיום הולדו הוא כבר נקרא "חמור" ומת ג"כ בתור "חמור" ולא מצפים ממנו לשום מעלה... ואולם, הבן אדם, נכון שנולד כמו חמור - עם תכונות רעות של יצה"ר, אבל הוא - כן יש לו את היכולת ואת הכלים שבהם יכול לשנות את עצמו, וזה ע"י התורה. שבראתי יצה"ר - בראתי כנגדו תורה תבלין שיכול לשנות את הבן אדם מ'החומריות' שבו - עד לדרגת מלאך... !
וא"כ הרי לנו גמ' מפורשת - מה התורה יכולה לעשות לאדם, להכנס 'לעורקים' של האדם, ולהפוך אותו מתכונת חמור לתכונת אדם קדוש, שיכול אף ביצריו הגופניים לעבוד את ה', וכל זה בזכות התבלין של התורה!
וכעת ניגש לעצם הנידון: האם יתכן מציאות שיהודי יעסוק בתורה, ובכ"ז המאור שבתורה - לא יצליח להשפיע על מידותיו - את הטיפול הרצוי?
התשובה: ודאי שיתכן מציאות כזו. וכל תלמוד הש"ס מלא עם דוגמאות כאלו, שהיו אישיים דגולים ביהדות, שידעו הרבה תורה - ובכ"ז סטו אח"כ מן היהדות, עד כדי שאיבדו את העולם הבא שלהם, ונמחקו כליל מן המפה!
וכדי שנפיק את הלקח הרצוי, אֶמְנֶה ששה מהם, ואח"כ נבאר מדוע זכות לימוד התורה שלהם לא הגינה עליהם. ומזה נפיק מסקנות לגבינו - ששוב לא נחזור על הטעות שלהם. ונדע ממה צריך להשמר, וממה לברוח .
(הערה - והנני להדגיש ולהבהיר, שח"ו שיעלה על הדעת, שאנו הקטנים יכולים למתוח ח"ו "ביקורת" על גדולי עולם אלו. שעל כיוצא בזה כבר אמרו חז"ל (במסכת שבת דף קי"ב:) "אם ראשונים כמלאכים - אנו... כ"חמורים"! אלא כל המטרה ברשימה שנביא להלן, זה אך ורק בכדי שנלמד ק"ו לגבינו אנו. שאם גדולי עולם אלו - עם כל גדלות תורתם - בכ"ז נתבעו על עבירה קלה שנכשלו, א"כ אנו שרחוקים הרבה מאד מהדרגה הרוחנית שלהם - בודאי שכל עבירה משפיעה עלינו מאד לרעה! ואנו כאן לא כתבנו דברים משלנו, אלא רק העתקנו את הרשימה שמובאת במשניות סנהדרין - פרק 'חלק'. עיין שם.)
א. קרח - המעלות שהיו לו:
ענק בתורה - והיה לו תפקיד קדוש ביותר - "נושא ארון הברית על כתפו" (מדרש רבה - י"ח). בעל רוח הקודש, שראה את כל התולדות אחריו – ברוח קדשו.
צנוע - באופן בולט, [שרק ראה שערות אשה - נרתע וברח לאחוריו, עיין סנהדרין ק"ט:]
ובכ"ז נענש: מת מיתה משונה (שנבלע באדמה) ואיבד את חלקו לעוה"ב. (סנהדרין ק"ט. ועיין במסכת בבא בתרא דף ע"ד. דברים מבהילים בזה)
הסיבה לדבר: היו לו 'מידות רעות' של קנאה וכבוד, והם שהוציאו אותו מן העולם!
ב. דואג - המעלות שהיו לו:
אב בית דין. (מדרש תהלים ג'). שקדן גדול בתורה (שמואל ב', רש"י - כ"א ח') ראש הסנהדרין. (סנהדרין ק"ו:)
ובכ"ז נענש: כל גופו נצטרע. שכח כל תלמודו. מת בקיצור ימים (גיל 34). ואיבד את חלקו לעוה"ב. ופיזרו את עפרו בבתי כנסיות ובתי מדרשות. (סנהדרין ק"ו:)
הסיבה לדבר: היו לו 'מידות רעות' של צרות עין, וקנאה בדוד המלך. מכח זה - סיפר לשון הרע על דוד, ורצח במו ידיו 85 כהנים נושאי אפוד! ועוד עיר שלמה של נב עיר הכהנים, הרג את כולם: אנשים, נשים וטף!
ג. אחיתופל - המעלות שהיו לו:
היה רבו של דוד המלך (אבות פ"ו מ"ג). ענק בתורה - שהיה יודע להוציא 300 הלכות במגדל הפורח באויר. (סנהדרין ק"ו:) והיה יודע לספור ולדרוש כל אותיות שבתורה. (שם).
ובכ"ז נענש: מת בקיצור ימים (34) וגם ע"י מיתה משונה שחנק את עצמו. (שמואל ב', י"ז-כ"ג) וכן איבד את חלקו בעוה"ב. (סנהדרין פ' חלק).
הסיבה לדבר: קינא במלכות דוד, ורצה להורגו בשני הזדמנויות: א. כאשר היה שותף עם אבשלום, במרד נגד אביו. ויעץ לו איך להרוג את דוד. ב. כאשר עלה התהום וביקש לשטוף העולם, שתק אחיתופל, כי חיכה שדוד קודם יחנק במים. (עיין בגמרא מסכת מכות, דף י"א.)
ד. ירבעם בן נבט - המעלות שהיו לו:
היה תלמידו של הנביא אחיה השילוני. היה מלך על 10 שבטים מישראל, היה גדול בתורה וראש הסנהדרין - עד שהיה מחדש חידושים שלא שמעתן אוזן מעולם, וכל חכמי ישראל היו דומים לפניו כעשבי השדה (עיין בגמרא סנהדרין, דף ק"ב:)
ובכ"ז נענש: 22 שנה התפקר מתורתו. והעמיד שני עגלי זהב, אחד – בדן, ואחד - בבית אל. והסית את כל העם לעבוד אותם, במקום לעלות לביהמ"ק התנה תנאים עם הקב"ה ואמר לו: "אם לא תולכני בראש, איני רוצה לחזור בתשובה" (סנהדרין שם). סופו היה שנכרת הוא וכל משפחתו מהעולם, ואיבד את חלקו לעוה"ב!
הסיבה לדבר: מגלה לנו הגמ' בסנהדרין (ק"א:) "אמר רב נחמן, גסות הרוח שהיתה בירבעם - טרדתו מן העולם". דהיינו שהיה 'חולה כבוד'. והיה מוכן להתאבד משני עולמות, ובלבד שלא ירגיש נחיתי שהורידו לו קצת מן הכבוד. והרי התיאור של ניסיון הכבוד, שהתנסה בו ירבעם: א. בסוף שנת שמיטה יש מצוות הקהל. ששם המלך מזרע בית דוד יושב ומקריא לכל ישראל מספר התורה. ירבעם עשה שיקול כזה: רק מלכי בית דוד רשאים לישב בעזרה, (וכדאיתא בירושלמי פ"ק דמגילה) וא"כ כשרחבעם יישב (שהיה מזרע דוד) ואני אעמוד, מה יגידו כולם? "רחבעם הוא המלך, וירבעם עבדו"! ומתוך שלא היה יכול לסבול בזיון כזה - קם ועשה 'מרד' בהקב"ה: במקום לעלות לביהמ"ק הכריח את כולם להשתחוות לעגלי זהב! ב. היתה לו הזדמנות פז - לחזור בתשובה, ולטייל עם הקב"ה בגן עדן!!! ובכ"ז "הכבוד" העביר אותו על דעתו, וטען להקב"ה: אם אתה לא קובע לי מקום בראש כולם - אז אני לא רוצה, ומוותר על הכל!!! (וע"ע בספר מסילת ישרים, פרק י"א, שג"כ כתב כנ"ל).
ה. אלישע בן אבויה - המעלות שהיו לו:
היה רבו של התנא ר"מ בעל הנס (חגיגה ט"ו.). הגיע בתורתו לדרגת "תנא" שהיה יכול להחיות מתים.
ובכ"ז נענש: בסוף ימיו נתפס למינות ויצא לתרבות רעה. חילל שבתות ויוהכ"פ, היה נואף, וכפר בתורה (עיין באריכות מסכת חגיגה, ט"ו - א'-ב'). בגד בעמו ושיתף פעולה עם הרומאים נגד חכמי ישראל. (ירושלמי חגיגה, פ"ב ה"א). כשמת - ירדה אש מן השמים ושרפה את קברו! (תוס' חגיגה, שם)
הסיבה לדבר: נתפס לאוירת הרחוב, היה שָׂר בביהמ"ד - שיר זמר יווני. וכן היה קורא גם בספרים של מינים (בימינו = עיתונים חילונים ('חולניים') שהיו נושרין מחיקו! ) (גמ' חגיגה ט"ו: בסוה"ע, וע"ש עוד בתוס').
ו. חכמי התורה בתקופת בית שני: המעלות שהיו להם:
הגמ' (ביומא דף ט':) מעידה עליהם, שהיו בהם כל שלש המעלות: עוסקים בתורה, ובמצוות, ובגמילות חסדים, ולמראית עין - היו כולם נראים צדיקים גמורים. (עיין נדרים פ"א.) [והיתה זו תקופה של תנאים הראשונים. וכגון הלל ושמאי, עד תקופת ר' יוחנן בן זכאי].
ובכ"ז נענשו אותו דור - לדורי דורות:
כל אותו דור נהרגו במיתות משונות: 300 מוחות של תינוקות היו רצוצים על אבן אחת! 150.000 ילדי ת"ת נשרפו. וזרם הדם - זרם כ - 4 ק"מ! [ראה עוד במדרש רבה, איכה ב' ד'. וכן בגמרא גיטין נ"ו. והלאה, תאורים מזעזעים].
גם ביהמ"ק נשרף כליל, וגרר אחריו צרות נוראות: סילוק גילוי השכינה מישראל ויציאתה לגלות (עיין ברכות ג'.). כל הדברים הגשמיים ירדו פלאים: ניטל טעם שבפירות, לא יורד יותר טל לברכה, וכו'. (עיין סוטה מ"ח, וע"ע בברכות ל"ב: ואכמ"ל).
הסיבה שגרמה לדבר: אע"פ שהיו בעלי תורה ומצוות וכנ"ל, מ"מ התורה שלהם היתה מלווה עם 'צרות עין' ע"י שנאת חינם, ולשון הרע. (עיין יומא ט: וגיטין נ"ז.)
ואחרי כל הגילויים המדהימים שהובאו לעיל, עומד כל לומד משתאה ומשתומם:
* מדוע קרה להם כך ?
* מדוע כל התורה שהם למדו - לא עמדה להם בשעת דחקם?
* ומה שמפליא שבעתיים: היאך יתכן שהיו "גדולים בתורה" - ומצד שני "גרועים באישיותם"?
ואף אנחנו נוסיף לתמוה - ועל סמך מאמרי חז"ל:
א. חז"ל הבטיחו לנו (במס' סוטה כ"א.) שהתורה מגנא ומצלא!
ב. חז"ל הבטיחו לנו (בפתיחתא איכא רבתי) שהתורה - המאור שבה מחזירה למוטב!
וכל מי שיראת ה' נגעה בליבו - עומד ומהרהר לעצמו את מאמר חז"ל שאמרו, (במסכת מועד קטן - דף כ"ה:) "אם בארזים נפלה שלהבת - מה יעשו אזובי הקיר..."?
והנה - אף שאין אנו כדאיים וראויים לדבר על ענקי רוח, שאין לנו שום מושג בגדלות שלהם. (עיין סנהדרין ק"ב: שר' אשי אמר על מנשה (שכפה את כל דורו לעבוד ע"ז) "מנשה חברינו", ובאותו לילה בא אליו מנשה, והוכיח אותו ע"ז קשות, ע"ש) אעפ"כ תורה היא, וללמוד אנו צריכים (עיין מסכת ברכות דף ס"ב.) ומאמינים אנו שכל מה שחז"ל כתבו, אין זה סתם סיפורי הסטוריה, אלא כל פרשה היא 'אקטואלית' גם לזמנינו. ונכתבה מתוך מטרה - כדי שאנו הקטנים לא נשאר קרים ואדישים, אלא נפיק מזה את הלקח, ולא נחזור על הטעות שהם שגו בה!
ולכן נשתדל לנתח את הדברים, ולגלות את שורש הבעיה:
הנה, אם רוצים להפיק את מירב התועלת הרוחנית שהתורה מזרימה לאדם, חייב כל לומד תורה לדעת - קודם לכל את הגישה הנכונה איך להתייחס לחכמת התורה. ועם איזו מטען רב עוצמה יש לו עסק במשך שעות היום.
ונקדים הקדמה: הנה בכל חכמות העולם (חשבון, מתמטיקה, גאוגרפיה, פיזיקה, וכדו') כדי 'לקלוט' את החכמה לא דרוש לזה תנאים "מיוחדים", אלא מספיק אם יש ללומד: ראש מבריק, כישרון ברזל, ותפיסה מהירה - וכבר החכמה נכנסת לתוכו. ואין הוא מחויב כלל לרסן את 'המידות החומריות' שלו בעת שעוסק בחכמה!
ולמשל, יתכן שיהיה פרופסור ש"מצטיין" במעשים רעים ומתועבים, תאוות, יצרים, ומידות מושחתות - ובכ"ז כשמגיעה השעה שהוא צריך לשרת את הציבור במקצוע שהוא למד, הוא יהיה גאון בעל שם עולמי, ואין כלל 'סתירה' ופלא בין שני הדברים !
וכך יכול אדם, מצד אחד להיות שקוע בשיא הזוהמה והטומאה, ומצד שני יכול הוא להשתלם עם 'מקצוע' ביד - ודרגה זו לא מחייבת ולא מדברת אליו כלל, איך להתנהג בכל אורחות החיים.
כל זה ביחס לחוכמות העולם, שאינם אלא חכמה 'אנושית'. ואולם חכמת התורה שהיא חכמה 'אלוקית', בזה בורא עולם קבע, שהיא תהיה שונה לחלוטין - משאר חוכמות העולם.
ונבאר יותר את הדברים: הגמ' (בערובין דף נ"ד. וכן בנדרים דף ל"ח.) מביאה, שבתחילה היתה התורה ככל שאר חכמות, שמספיק היה בפעם אחת ללמוד את התורה, וכבר היה שמור בזכרונו. וכדי לרכוש אותה לצמיתות - לא היו חייבים לעבור דרך "קניני התורה".