שער לימוד התורה · יש לנו תרופה נפלאה בשבילך!
ותרופה זו, כתובה בתורה עצמה, בחומש שמות (פרק ט"ו - פסוק כ"ג) בזה הלשון: "ויבואו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה, כי מרים הם, וכו'. ויצעק אל ה'... וישלך אל המים - וימתקו המים"!
ופסוק זה, הוא בדיוק ה"רצפט" של מרשם התרופה, כנגד המחלה שלך! ונבאר את הפסוק - ותבין בדיוק למה כוונתינו:
"ויבואו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה". כלומר, האדם מעונין ורוצה לשתות מים, ואין מים אלא - תורה, ואולם הוא לא יכול! למה? על זה ממשיך הפסוק ומסביר את הסיבה "כי מרים הם", הוא מרגיש שהתורה נותנת לו 'הרגשה מרה'! ולמה? בגלל שיש לו כל מיני עיכובים שונים:
* מצד קושי - הבנת התורה!
* מצד קושי המשפחה - שמקשה עליו!
* מצד קושי החבר'ה - שצוחקים עליו!
* מצד קושי עייפות, או שאר 'תאוות' שמבלבלים לו את הראש, ולא נותנים לו מרגוע בשביל ללמוד תורה!
ובקיצור: מר לו ללמוד את התורה הקדושה !
מה העצה? מה התרופה - בשביל יהודי שרוצה להיחלץ מ'הבוץ' הזה???
על זה ממשיך הפסוק, ונותן בשבילו 'מינון' של 2 תרופות, שעשויות מאד לעזור לו:
א. תרופה ראשונה - "ויצעק אל ה'". כלומר, בראש ובראשונה חייב הוא להשתמש בנשק של התפילה! לבקש רחמים - ממי שהחכמה לו - שׂיֶזָכֶּה אותו להרחבת הדעת, ויסלק ממנו את כל המפריעים בדרך.
ב. התרופה השניה: "וישלך אל המים". כלומר, לאחר שהתפלל - הוא חייב לקפוץ לתוך המים! לקפוץ לתוך ים התורה! לעשות את הצעד הגורלי - לפתוח ספר ולשבת ללמוד!
ואז - - - מבטיח הפסוק ואומר: "וימתקו המים"!!! כל המרירות, כל הבעיות, וכל הקשיים- ייעלמו לך!!!
מי שמשליך את עצמו - כולו - לתוך ים התורה, יידע לו בוודאות - שמצעד כזה - אף פעם לא מתחרטים! ! !
קשה להאמין? נסה זאת על עצמך - ותופתע לאור התוצאות הטובות! - בדוק ומנוסה!
מאמר שביעי - עשיר גדול, וכלום לא חסר לו, ובכ"ז מרגיש שרע לו, מדוע?
תשובה: נשתדל להקיף את כל חלקי התשובה, כאשר יעלה בהשגתינו בס"ד. ומאידך לתמצת את הדברים בקצרה ככל האפשר.
ראשית דבר, צריך להקדים יסוד פשוט וברור: כל יצור חיים בעולם, הטביע בו הקב"ה את התכונות והטבעים שלו. וכל נסיון לשנות את המהות האישית שלו - תעלה בתוהו! כי כך חקק הקב"ה בבריאה, שכל בעל חי ימשך לטבעים שהטביע הקב"ה בגופו - מששת ימי בראשית.
וניתן דוגמא פשוטה: ניקח קוף מגן חיות, נסלק אותו מכלובו, ובמקום זה ניתן לו דירת וילה, עם מכונית אמריקאית, וכל המכונות המשוכללות, האם הקוף יהנה יותר? בדבר זה, כל בר דעת מבין שזה טירוף! ומשום שכך טבע הקב"ה בתכונותיו, שלקוף טוב לו, רק כשהוא בתוך הכלוב ואוכל בננות...
וכעת - להבדיל אלפי הבדלות, ניקח לדוגמא את בחיר היצירה שבבריאה - האדם. זה פשוט שיש לו 'נשמה אלוקית' והוא חייב להזין ולהשביע אותה - במושגים שהיא מבינה!
וכעת - איך נדע מהו הדבר, שמביא את הנשמה אל סיפוקה האמיתי?
כדי לגלות את זה, צריך למשש ב"שורש" הדבר: איזה "מושגים" חקק הקב"ה במהות הנשמה כשהורידה לעולם? וכשנגלה את זה - במילא נדע, שדוקא למושגים האלו הנשמה תמיד נמשכת ושואפת להגיע, ובהם היא מוצאת - מרגוע ושלווה אמיתית!
והנה, לא אאריך בראיות מן התלמוד. אלא אעתיק כאן רק רֵאַיָה אחת - ובעזה"י, על פי מקור זה יאירו הדברים, ויאורו העיניים.
א. נפתח מסכת נידה, דף ל: "ת"ר, תינוק במעי אמו... נר דלוק לו על ראשו, ומלמדין אותו את כל התורה כולה. וכיון שיוצא לאויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו, ומשכחו את כל התורה שלמד וכו'.
מאמר חז"ל זה, גילה לנו את הסוד: איזה "מזון" מחפשת הנשמה בעולם הזה? התשובה: היא מחפשת שיחזירו לה את כל מה שהמלאך השכיח ממנה - ברגע שיצאה לאויר העולם!
כלומר, היא רוצה שיחזירו לה את העונג שהיה לה בעת שלמדה את כל התורה כולה. ובשום אופן אינה מוכנה להסתפק 'בתחליף' של מזון גשמי וחומרי, אלא רוצה דוקא את המקור, שזה המזון הרוחני.
ואמנם קשה לנשמה למצוא מהר את מבוקשה, כיוון שעומד לפניה "מחסום". שהרי האדם הוא תרכובת של גוף ונשמה, ובתוך אישיותו קיימים שני כוחות - רע, וטוב. רוחניות, וגשמיות. וכל הזמן נמצאים שניהם במאבק, ומושכים את האדם לשני הצדדים:
הנשמה - מושכת את האדם להשיג את מה שהשרישו לה במעי האם, כלומר את כל התורה כולה!
והגוף - ג"כ מושך, ורוצה להשיג את השורש ממנו הוא בא. כלומר את העפר, שזה החומריות, רצונות, ותשוקות לעניני העוה"ז. ושני ניגודים אלו נלחמים, וכל אחד מושך לצידו...
והאדם, לפעמים מנסה 'לסגור' את העיניים ולברוח מן המציאות, ואז - הנשמה פוגעת בו, והורסת לו את כל ההנאות החומריות, ומכניסה אותו לדיכאון ויאוש עד אשר הוא כבר קץ בחייו. וכך הוא יוצא "קרח" משני הצדדים!
ולכן תפקיד האדם להתנהג בחכמה, 'ולהשלים' בין הנשמה לגוף.
וזאת - ע"י שמנווט ומכוון את הרצונות והתאוות החומריים - לצד הטוב. שיעזרו לו במילוי המשימה של הנשמה: קיום התורה.
הנה למשל, רבנו הגר"א נתן לנו עצות על ד' תכונות רעות: עזות, תאוה, רציחה, סקרנות. היאך אפשר להטותם לצד הטוב: [וחלק מדבריו, הובאו בספרו אבן שלמה פ"ב ה"ה. וכן בסוף פרק ט' דברכות, על המשנה "ואהבת... בשני יצריך". ע"ש].
עזות - אע"פ ש"עז פנים לגהינום" (וכמבואר במסכת אבות סוף פ"ה) מ"מ מי שמוצא שיש בנפשו תכונת העזות - כלומר, שהוא רותח וסוער כל הזמן. ישתמש בה בלימוד התורה. ובכל ריתחא דאורייתא יהיה עז כנמר!
תאוה - יוציא את תאוותו בסעודות מצוה. וכגון בשבת ויו"ט וכיוצ"ב. שהעונג בהם הוא מצוה.
וכן בימות החול, יכוון בכל תאוותיו - שעושה כן להחיות הגוף ולקיומו. [ואולם לא ירבה על המידה בזה, שכן הורונו חז"ל (בסנהדרין ק"ז.) שבכל התאוות אם האדם משביעו - הוא מוסיף להיות רעב! ע"ש.]
רציחה - מי שנולד במזל מאדים, שטבעו הוא לשפוך דמים, תקנתו שילך ויהיה שוחט או מוהל. שגם באלה יש שפיכות דמים, אלא שזה במסגרת של מצוה. (ודבר זה מבואר במס' שבת דף קנ"ו. ע"ש)
סקרנות - מי שמטבעו להיות סקרן, וכל דבר קטן שקורה בסביבתו מסקרן אותו לראות - התיקון שלו, להגביר את מידה זו לאיסוף ידיעות התורה !
כלומר, שיהיה איכפת לו יותר מה הדין בהלכה פלוני, ובמצב פלוני, ומה השו"ת הזה אומר בדין זה וכו'.
[ואנשים שלא מנצלים את מידת הסקרנות שלהם לאופק של ידיעות התורה, א"כ חייבים להשלים את סקרנותם בהבלים אחרים, ובשבילם דאגו אנשי השלטון שכל שעה(!!!) מעדכנים אותם בחדשות, מה נתרחש בעולם כדי לספק את יצר הסקרנות שלהם... ממש מסכנים!]
ואחרי כל ההקדמה הנ"ל, הגענו גם לפתרון התעלומה המופלאה: מדוע יש בנ"א, שעומדים לרשותם כל תפנוקי העוה"ז, ובכ"ז לא רואים אותם מאושרים, אלא כל הזמן שומעים אותם עם הפתגם הידוע - "סוחבים" את החיים...
התשובה: משום שכשהיו במעי אימם, השרישו בתוך תוכם בפנים נפשם, את כל התורה כולה, ע"י מלאך.
ונמצא - שב'תָת ההכרה' שלו נמצאים כוחות כהים שספגו את כל התורה. וכוחות אלו מתגלים ומתפרצים, ורוצים לחזור לשרשים שטמנו בהם, והנשמה מחכה שהגוף ישלים לה, את מה שרוקנו ממנה!
וכשהאדם מתעלם מזה, ובמקום זה הוא ממלא את שנותיו בחיי הנאות והוללות, הרי הוא "מסרס" את מהותו האמיתית. ואז הריקנות שנשארה בנשמתו, לא נותנת לו מנוח, ומתחילה לכרסם את כל אושרו בחיים, ודוחפת את האדם עד אשר הוא מרגיש זעזוע פנימי חזק, להתחיל להדבק בתורה, ולפתוח חיים רגועים ושלוים.
ונחדד את דברינו הנ"ל, ע"פ מעשה מעניין:
בעיירה נידחת במדינת פולין, חי יהודי עני מרוד, אשר בעמל רב היה מוצא מזון למחיתו. והיו אף פעמים - שבקושי עלה בידו להשיג פרוסת לחם - להחיות בזה את בני ביתו.
והנה כבר הורונו חז"ל (בגמרא מסכת ערובין, דף מ"א:) שהעניות מעבירה את האדם על דעתו, ועל דעת קונו. וגם אצל מיודענו העני, הגיע היום שיותר לא היה יכול לסבול את חרפת הרעב אשר בביתו, ואז התחיל לחשוב לעצמו: אלך ואנסה את מזלי אצל הנוצרים. אָמִיר את דתי ובודאי הכומר יתן לי עבודה מכובדת, אשר מכניסה רווחים, ושוב לא אאלץ לסבול חרפת רעב.
ומן המחשבה - אל ההוצאה לפועל, היהודי לא הסס הרבה, קם והלך אל הכומר, ושטח בפניו את בקשתו. הכומר בשומעו זאת קפץ על המציאה, וענה לו בהתלהבות: אין שום בעיה, אצלנו תוכל להתפרנס בכבוד ויקר, רק תעבור אצלנו את טקס דת הנצרות - והנך 'מסודר' בחיים!
היהודי, שהממון עיור לו את עיני שכלו, לא חשב פעמיים, והביע את הסכמתו לכל הנאמר. והכומר מצידו נזדרז ללא שהיות - ולקח את היהודי לטבילת הנצרות, ולאחר מכן היזה עליו "מים טהורים" ג' פעמים, שבכל פעם אומר לו "תהיה נוצרי!" וכשסיים את מעשהו, אמר לו בשמחה - זהו! כרגע נהפכת מיהודי לנוצרי, והנך כעת כאחד מעמנו, הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב, והתאחז בה, ותתפרנס בכבוד.
וכך היה, מיודענו היהודי העתיק את מקום מגוריו, ואט אט נשקע בין הנוצרים, עד אשר התנהג כנוצרי אדוק לכל דבר.
והנה, אצל הנוצרים שבאותה עיירה, היה נהוג מנהג עתיק, שביום פטירת מנהיגם היו מסגפים את עצמם, ונאסר עליהם באותו יום בבשר ויין.
ואעפ"כ, היהודי המומר הנ"ל לא שת ליבו למנהג זה, ואכל לשובע נפשו, ברבורים, שליו ודגים.
שכניו הנוצריים, שהבחינו דרך החלון בנעשה, רצו מיד לאדונם הכומר, וסיפרו לו את העבירה החמורה שעבר היהודי המומר.
הכומר - התפלא למשמע אוזניו, ושלח לקרוא מיד ליהודי המומר. ושאלו - האם אמת נכון הדבר, שהפר את דתי הנוצרים, ואכל בשר ויין בפרהסיה בריש גלי ?
היהודי העמיד פני תם, והכחיש מכל וכל - כל שייכות לעבירה. וטען שכל סעודתו הסתכמה בסך הכל 'בלחם ותפוחי אדמה'!
"תפוחי אדמה"?! השתומם הכומר, והרי שכניך העידו שראו במו עיניהם כיצד הנך אוכל בביתך נתח בשר שמן וצלוי?
"אני לוקח אחריות לכל מילה שאמרתי" - נשאר היהודי איתן בדעתו, שלא היה זה אלא רק תפוחי אדמה בלבד.
הכומר בשומעו את דבריו, גברה סקרנותו, ושלח מיד פלוגת חיילים אל ביתו של היהודי, שיביאו משם את כל מה שנשאר על השלחן.
ובאמת לא עבר זמן רב, והחיילים שבו כשהם נושאים בידיהם מגש עם נתחי בשר צלויים...
הכומר זקף את גבות עיניו, ומשהבחין בתכולה - קפץ דמו לראשו, וזעק על היהודי בקול מטורף: כיצד העזת לרמותני בשקר גלוי לאור היום, ולטעון על הבשר הזה שהוא רק תפוחי אדמה, ובכך שמת אותי ללעג ולקלס בפני כולם?
ואולם היהודי, לא יצא משלוות רוחו, וענה בקול רגוע ובוטח: גם כעת - אדוני הכומר - הנני נשאר בדעתי, שלא היה זה אלא רק תפוחי אדמה!
"היצאת מדעתך" - שאג הכומר, וכי אינך רואה בעיניך שזה נתח בשר?
כאן - כבר הגיע תורו של היהודי להתרתח על הכומר, וענהו בכעס עָצוּר:
"הוי - כומר טיפש! אינך מבין? בתחילה אמנם היה זה נתח בשר, אולם כשהבאתיו לתוך ביתי, לקחתי "מים טהורים" והזאתי עליו 3 פעמים, ובכל פעם קראתי בקול: "תהיה תפוח אדמה, תהיה תפוח אדמה"! וכך נהפך הוא להיות תפוח אדמה...!
"המשטה אתה בי" - התפרץ הכומר, וכי אפשר להפוך נתח 'בשר' - לחתיכת 'תפוח אדמה' ע"י הזאה וכמה מילים? מה זה "כישוף"?
איני יודע - השיב לו היהודי, אולם כמו שלדעתך אפשר להפוך יהודי לגוי - ע"י הזאה וכמה מילים, א"כ באותה צורה - אפשר גם להפוך בשר לחתיכת "בטטה" בכמה מילים - סיים היהודי את דבריו בתרועת ניצחון...!
ויסוד זה של היהודי הנ"ל, צריכים אנו לחזור ולשנן לעצמנו: כמו שלא שייך במציאות - להפוך נתח בשר לחתיכת תפוח אדמה - באותה מידה בדיוק לא יצליח האדם לסרס ולשבש את מהותו הפנימית ע"י כל מיני "הזאות והזיות" למיניהם... הניצוץ היהודי שבו - תמיד ישאר דולק, עד אשר יצליח להדליק ולהאיר את כל אורח חייו באור יקרות זה !
ובכדי להשלים את התמונה, חייב אני להשיב על עוד נקודה קטנה - שצומחת מאליה עקב דברינו הנ"ל:
אם באמת כך הם פני הדברים, שכל מי שלא משביע את נפשו בתורה, אזי מתחיל הוא להרגיש ריקנות בחייו - א"כ מדוע אנו פוגשים אנשים מהסוג הנ"ל שבכ"ז נראים עם 'חיוך מאושר' על הפנים, שמחים ומרוצים וטוב להם בחיים?
האין זה סותר לכל הדברים שנאמרו לעיל - - - ?
והנה מחמת הכרח הקיצור - אין באפשרותי להאריך את הדיבור על הנקודה הנ"ל, ואולם אענה על שאלה זו בסיפור שהתרחש מהחיים, ואשר הרעיון שעולה מהסיפור - יענה ודאי על השאלה הנ"ל.
המאורע התרחש לפני כ- 150 שנה, בארץ ישראל חי יהודי חילוני, אשר אורחות חייו לא תאמו לדיני התורה. ותמיד העצבון והיאוש היו מנת חלקו, הרגיש תמיד מדוכא בחיים, ולא מצא לעצמו מזור - כיצד לחלץ את נפשו מזה.
והנה ביום מן הימים, נודע לו שבעיר הסמוכה, הגיע לביקור בארץ "פסיכולוג" מומחה, בעל שם עולמי, אשר נודע בנסיונו הרב, שהשיב להרבה אנשים בעייתים את אושרם בחיים.
הרהר היהודי הנ"ל לעצמו, ואמר: אלך ואנסה את מזלי אצל פסיכולוג זה, אולי הוא יצליח להוציאני מן הדכאון אשר אני שרוי בו, ואם לא יועיל - גם לא יזיק.
אמר ועשה, קם ונסע אל אותו פסיכולוג, ושטח בפניו את בעייתו.
הקשיב הפסיכולוג לדבריו, הרהר רגע קט, ומיד נינער ממחשבתו והשיב: מצאתי! יש לי פתרון מצוין בשבילך! שמעתי שבעיר הזו בכל יום שישי, קיים "מופע בידור" לציבור הרחב. בדרן מעולה! רק עולה לבימה וכבר האנשים צוחקים. וכשמתחיל את להטוטיו האנשים "מתגלגלים" מרוב צחוק... חושבני, שגם אתה תצליח להפיג שם את עצבונך, וכך תהיה מאושר יותר.
הלה ששמע זאת, החויר כולו, והשיב לפסיכולוג בקול מיואש "זה כלל לא יעזור, אדוני"!
"מדוע" - תמה הפיסכולוג, והלא שמעתי שהרבה אנשים נהנו מאוד כשהלכו לשם?
"נכון" - השיב לו היהודי במבוכה, אולם היודע אתה מיהו אותו בדרן מעולה שמגלגל את האנשים מרוב צחוק?
"מי הוא באמת" - נסתקרן הפסיכולוג.
"זה אני בעצמי..."!!! גמגם היהודי, והוריד את ראשו מרוב בושה...
הנה - זו התמונה האמיתית לכל האנשים "שנראים" מאושרים ושמחים ועם חיוך רחב על הפנים: 'נהנים' - כן ! 'מאושרים' - לא !!!
מאמר שמיני - מהם "התנאים" לקבלת התורה?
הנה במאמר זה, נתייחס רק על הנקודות שמוזכרים בתורה שבכתב בלבד! נסכם לעצמנו כמה תנאים כתב הקב"ה בתורתו, אשר בהם התנה את ההבטחה לקיום התורה בידי האדם.
והנה מי שיסקור את פרשיות התורה, יבחין בשלשה תנאים שהדגישה התורה - קודם שניתנה לישראל בהר סיני.
והרי הפסוק שנכתבו בו כל שלשת התנאים הדרושים:
חומש שמות, פרק י"ט - פסוק ב':
א. ויסעו מרפידים.
ב. ויבואו מדבר סיני.
ג. ויחן שם ישראל.
שלשה תנאים, מצוטטים בכמה מילים, אולם טמון בהם הרבה הרבה חכמת חיים, למי שמתבונן בהם...!
וכדי שהדברים יהיו "אקטואלים" לכל מי שרוצה לזכות בכיתרה של תורה, לכך נבאר מעט את התנאים, בסגנון הלשון שלנו.
תנאי ראשון: "ויסעו מרפידים". כלומר, אדם שרוצה לקבל את התורה, חייב קודם כל לצאת ולהשתחרר מכל תחושת הרפיון, הכבדות, והעצלות, אשר תופסת ומאיטה את גופו, ולהתחיל לקחת את הענינים לידיים, ולהיות "בעל יוזמה" !
כלומר, אם מרגיש שיש לו רצון ללמוד תורה - שלא ידחה זאת עד מחר בבקר, אלא יבצע זאת מיד באותו יום. שכן המשנה באבות (פ"ב, מ"ד) מתריעה "ואל תאמר לכשאפנה - אשנה, שמא לא תפנה" [ובלשוננו: "אל תסמוך על מחר, פן יהיה מאוחר"!].
ובאמת שטמון כאן הסבר יותר עמוק: נניח שמחר עדיין לא יהיה כ"כ מאוחר, והוא כן יתפנה מזמנו ללמוד - אולם מי מבטיח לך אז, שהתורה כבר תרצה אותך? והרי הירושלמי (סוף מסכת ברכות) לימד אותנו "אם תעזבני יום - 'יומים' אעזבך"!
וממחיש זאת הירושלמי: שני בנ"א אשר נפגשו בדרך, ורוצים אח"כ להפרד אחד מהשני, זה פונה לדרכו לצד ימין, וזה לצד שמאל. כל אחד עשה רק צעד אחד, כמה נתרחקו אחד מהשני?
שני צעדים! משום שברגע שהראשון התרחק צעד, השני ג"כ פסע לעומתו צעד, נמצא שהמרחק בניהם - שני צעדים!
וכך הוא בדיוק בלימוד התורה. דוד המלך אומר בתהלים (במזמור קכ"א) "ה' צילך על יד ימינך". זאת אומרת, הקב"ה פועל איתך כמו דוגמת הצל שלך. כלומר, כל תנועה שאתה עושה - אתה רואה שהצל שלך פועל אחריך, ומחקה אותך בדיוק - וכך גם ברוחניות, כל מה שאתה עושה - באותו יחס בדיוק פועלים איתך גם למעלה !
ולכן, אם האדם מתיר לעצמו להתרחק יום אחד מהתורה, גם התורה עושה לעומתו בדיוק אותה פסיעה, ומתרחקת ממנו ג"כ יום אחד. נמצא שה"קרע" שמפריד ביניהם - התרחב למשך יומיים שלמים !
ואסור לאדם לנחם את עצמו בטענה "שאני מטבעי יש לי את מידת הרפיון והעצלות, ואני לא מסוגל לפעול בענינים רוחניים - באופן מיידי. שזה למעלה מכוחותי, ומכניס אותי ללחץ ולמשבר..."
טענה זו, שלא במקומה היא. והיא מופרכת מעיקרא. שהרי כלל בידינו שכל מה שאבות העולם פעלו בחייהם, הם גם השרישו זאת ב'תורשה' לכל עם ישראל, שבכוחות הנפש שלהם, טמון האומץ לפעול זאת.
וכיון שכן בואו ונעשה חשבון: הרי מצינו אצל אברהם אבינו, אבי האומה. שכאשר נולד לו בן לאחר 100 שנות סבל וצער, וגידל וטיפח אותו עד גיל 37, ופתאום מצווה אותו הקב"ה בחלום הלילה: "לך ותעקוד אותו ע"ג המזבח, ותעלה לי אותו כקרבן עולה".
ואברהם אבינו, לא רק שלא התווכח עם הקב"ה, אלא הפסוק מעיד עליו "וישכם אברהם "בבקר", כלומר - היה מקום לחשוב: בסדר, אברהם אבינו שומע בקול הקב"ה, ואולם הקב"ה לא אמר לו באיזה שעה ביום, ללכת לעקוד את בנו, וא"כ מה 'בוער'? בשביל מה צריך לרוץ כבר בהשכמה? תשב עם בנך לפחות עד שעות הצהרים, תדבר, תשוחח, ותהנה ממנו עוד קצת. הרי אתה הולך להפרד ממנו לעולמים ! !
ובכ"ז אברהם אבינו לא עשה כן, מדוע? בגלל שהוא ידע את הסוד של "ויסעו מרפידים"! אם זה ציווי ה' - אסור לעשות זאת ברפיון ובעצלות, לחכות עוד כמה שעות. אלא יש להזדרז מיד לעשות רצון השי"ת!
ותכונות אלו הוא השריש גם בנו, וא"כ מוכרח שיש לנו את הכוחות לזה. רק צריך קצת רצון, קצת מאמץ, וכבר אתה 'משתחרר' מהרפיון, ומקיים בזה את התנאי הראשון של קבלת התורה !
תנאי שני: "ויבואו מדבר סיני". כלומר, מי שרוצה להיות "כלי קיבול" כדי שתתקיים בו חכמת התורה, חייב לקיים גם את התנאי השני: להפקיר את עצמו כמדבר. [ומטעם זה, נכתב בשלחן ערוך (סימן תכ"ח, סעיף ד') שפרשת במדבר תחול לעולם דוקא בשבוע שחל בו חג מתן תורה. והוא פלא !].
ו"מדבר" - פירושו להיות עניו, שפל, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. וכמש"כ הרמב"ם (פ"ב מדעות ה"ג. וכ"ה בפירוש המשניות, אבות פ"ד) שבמידת הענווה, צריך להרחיק עד הצד הקיצוני שתהיה רוחו נמוכה למאוד, וכמש"כ "מאד מאד הוי שפל רוח". עכ"ל.
ואולם כאן הדברים חייבים להיות מוגדרים וברורים:
להיות 'עניו ושפל רוח' - אין פירושו לכופף את קומתו עד העפר ולתת לכולם "שירכבו" עליו - שזהו ודאי ענוה פסולה, ואינה לפי רוח התורה !
צא ולמד ממשה רבנו, שהגיע לשיא מידת הענוה, וכמש"כ "והאיש משה עניו מאד מכל האדם" ובכ"ז, במקום שהיה צריך להביע את דעתו בקול תקיף - לא הסס מלעשות זאת. וכמו שהתורה מספרת עליו בהרבה מקומות [וכגון: שהרג מצרי, וקבר אותו בתוך החול. הציל את בנות יתרו, והבריח את נוגשיהם. עמד בגבורה נגד 3000 עובדי העגל, וגם עמד נגד קרח וכל - 250 איש מעדתו והשמידם, וכו' וכו'.]
כל העובדות הנ"ל מוכיחים, שהמושג "עניו" פירושו - שיש לו את ה'שליטה' על מידת הענוה. כלומר, שיודע הוא מתי ובאיזה מקום וזמן יש לנצל את מידת הענוה, ובאיזה מקום דורשים ממנו להתאפק ולכבוש את הענוה, ולהתנהג בגבורה ואומץ - במידה המבוקשת ממנו.
וכעין כל החזיון הזה מצינו גם אצל יעקב אבינו: מצד אחד התורה מעידה עליו שהוא "איש תם". כלומר - יהודי 'תמים', שמכיר רק את הד' אמות שלו, ואינו חריף לרמות...
ומצד שני כשמגיע לבית דודו לבן, מגלה הוא לרחל שאם אביה ירמה אותו - אזי הוא ירמה אותו כפליים! "אחיו אני ברמאות"! האם דבר כזה מתאים לאדם שנקרא "איש תם"?
התשובה - כן! ומשום שיעקב לא היה "אדם" תמים, אלא "איש" תם, וזאת אומרת - איש ששולט על התמימות שלו, ויודע להבחין עם מי מותר לו להיות "תמים", ועם מי 'אסור' לו להשאר עם התמימות שלו...
וכל היסוד הזה, כבר התריע דוד המלך בתהלים (פרק י"ט -כ"ו) וכתב "עם חסיד תתחסד, עם תמים תתמם, עם נבר תתברר, ועם עיקש תתפתל". והוא ממש כדברינו הנ"ל, עיין היטב והבן!
תנאי שלישי: "ויחן שם ישראל נגד ההר". כאן הגענו אל הנקודה המרכזית, המאחדת את כל התנאים יחד ומשלימה את בנין אישיות האדם. והוא: סמל "האחדות" - ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד!
אדם שפיתח לעצמו תכונות של: מחלוקת, פירוד, שנאת חינם וכו', אדם כזה אין לו הרבה סיכויים שתשמר בתוכו חכמת התורה. ומסיבה פשוטה: יהודי שבגופו נטועים שורשים של מידות רעות - אין קדושת התורה יכולה לסבול את זה, ובורחת ממנו!
והנה, רגילים אנו לחזור תמיד על המושג "אחדות", ולא תמיד מבינים אנו את עומק המשמעות של מילה זו, עד כמה היא מחייבת אותנו.
ועל כן, ננסה להמחיש לנו את המושג הזה - ע"פ מעשה מרתק שהתרחש בתקופת ימי הביניים, וזה יוסיף לנו תמונה בהירה יותר במושגים הנ"ל, וגם יוביל אותנו למסקנות מעשיות - בשטח מידת האחדות:
לפני כ - 700 שנה, בארץ צרפת אשר בארופה, גזרו הנוצרים הקנאים גזירת שריפה על כל ספרי התלמוד, וזאת בטענה שבתלמוד כתובים דברי הסתה ונאצה - נגד העם הגוי הנוצרי.
אחד המקורות שעליהם ביססו את טענתם, היה מתוך הגמרא במסכת יבמות דף ס"א. שם נאמר "רשב"י אומר, קברי עכו"ם לא מטמאים טומאת אהל. שנא' "אדם כי ימות באהל" אתם קרויים אדם - ואין העובדי כוכבים קרויים "אדם".
א"כ כתוב כאן מפורש, שהגוים לא נקראים 'בני אדם' ולכן לא שייך בהם את הדין "אדם כי ימות באהל".
קפצו הנוצרים על המציאה, ורצו עם הוכחה זו אל האפיפיור שלהם ('פיאוס' הרביעי) והראו לו את הכתוב בו, וביקשו ממנו להוציא צו החרמה על כל ספרי התלמוד. וגזירה שריפה כללית למען לא השאר מהם שריד !
האפיפיור נשתכנע לשמע הדברים, והכין צו מלכותי הקורא לאסוף את כל ספרי התלמוד אל מרכז העיר. אלא לפני שחתם על הצו עצר את עצמו ואמר: נקרא לרבם של היהודים, ונשמע מה יש בפיו להגיב. והיה אם ישאר ללא מענה - נוציא את הצו הזה לפועל!
פלוגת חיילים נשלחה אל הרובע היהודי, ודפקו בחזקה על פתח ביתו של הרב באמרם: "האפיפיור מבקש אותך בבית המלכות. התלווה עמנו ללא שהיות"!
הרב נבהל בתחילה לשמע הדברים, וליבו לא ניבא לו טובות, ואולם מיד התעשת ושם בטחונו בה', אשר בודאי ישים בפיו מענה לשון להשיב על דבריהם.
הרב לבש את גלימתו הרבנית, והתלווה עם החיילים לעבר כיוון בית המימשל, בהגיעו לשם, הבחין שמצפים לו כל הפמליא של בית המימשל, ובראשם יושב האפיפיור, שקִדְמוֹ ואמר לו בקול תקיף: "מצאנו בספרי דתיכם אימרה שפוגעת קשות בבני גזע הנוצרים, עליך מוטל להשיב על טענתם. ובאם לא - יוחרמו כל ספרי התלמוד, ויעלו על המוקד!
הרב בשומעו זאת הרצינו פניו, ונשא תפילה בליבו שינחהו ה' בדרך אמת. הנוצרים שטחו את טענתם: היאך אתם כותבים בספרי דתיכם, שעכו"ם לא נקראים "אדם", וכי אנו נחשבים בעיניכם ל'בהמות'?
עיני כולם הופנו כלפי הרב. אשר נשא את קולו וענה בקול בוטח: "ישמעני אדוני! כפי אשר ידוע לכם, שֶם העצם של "אדם" מתחלק בלשון הקודש לכמה תוארים: איש אנוש. גבר. וגם מכונה בלשון "אדם" (עיין בזה בספר הזוהר, ויקרא - מ"ח)
ואולם הבדל משמעותי - יש בין שלשת השמות הראשונים, לבין התואר "אדם". והוא: בכל שלשת השמות איש, אנוש, גבר, יש אפשרות לכנותם בלשון יחיד. ואולם הם גם יכולים להכנות בלשון 'רבים': אנשים, אנושיים, גברים.
הדבר המפליא, שרק בתואר של אדם א"א לכנות זאת בלשון רבים ("אדמים") אלא הוא משתמע רק בלשון יחיד "אדם".
וא"כ - השיב הרב לנוצרים הנדהמים - בזה נעוץ הדבר שמייחד אותנו משאר הגויים:
כל הגויים נתונים לשינוי לפי מצב הזמן: פעמים שהם מאוחדים ומאוגדים, ונעשים לחטיבה אחת, ואז נקראים כולם בלשון "יחיד". ואולם יש גם פעמים, שיש פירוד ביניהם, וכל אחד נחשב בפני עצמו, ואז התואר שלהם משתנה לכינוי של "רבים".
גזע העם היהודי - שונה הוא לחלוטין, בזה שהוא מתואר רק בכינוי של "אדם". כלומר, לעולם לא תראה אותם מפורדים אשר כל אחד חושב רק על עצמו, אלא תמיד כל העם מאוחד ומגובש עד אשר נחשב לגוף אחד של "יחיד" !
רגל של אחד מאיתנו שכואב - זה כואב לכל גוף עם ישראל, ומשתדלים לעוזרו כאילו היה זה עצם מבשרנו !
על סוג עם כזה, מתאים לכנותו רק בשם אחד: "אדם" שלעולם לא תצליח לעשותו לרבים מפורדים! סיים הרב את דבריו.
האפיפיור נשתומם מן הרעיון הנפלא שביאר הרב בכוונת דברי התלמוד, והנוצרים יצאו מלפניו - אבלים וחפויי ראש...
[אגב: סוף דבר היה, שהנוצרים לא ויתרו וכמעט הצליחו במזימתם, ורק לאחר תחנונים מצד גדולי הדור - נעתר להם האפיפיור להדפיס שוב את התלמוד. ואולם רק אחרי 'צנזורה' מטעמו. ובין היתר צינזר קטע ממס' סנהדרין דף מ"ג. שהיה מסופר שם על יש"ו ימ"ש].
וכעת נפנה את ה'זרקורים' לגבינו:
למדנו מסיפור נפלא זה, הגדרה מדוייקת - מה פירוש המושג של "אחדות", ותוכן הדברים: כמו גוף אחד - שלעולם לא יתכן לפצל אותו לשנים , לעולם א"א להפוך אותו ל'רבים' במקום 'יחיד' - כך צריכה האחדות לפעול בעם ישראל !
לאחד את כולם לגוף אחד - עד כדי כך שאפי' על שישים אלף אנשים (!) יהיה שייך לכתוב עליהם בלשון יחיד "ויחן" שם ישראל". וזהו הסמל המבטא את מעלתו ושלימותו של העם היהודי: דרגת התואר העליונה של השם "אדם"!
אדם שיקיים את ג' התנאים של קבלת התורה ע"פ מה שנתבארו בפרק זה, ויחזק אותם שיהיו: חזקים, מוצקים, ומושרשים. מובטח לו שלא תמוש התורה ממנו לעולם!!!
מאמר תשיעי - "כיצד זוכים להגיע לדרגת לימוד תורה "לשמה"?
תשובה: הנה קודם שנבאר כיצד זוכים לזה, נברר תחילה את שורש הדין, האם בכלל יש דין במצות ת"ת שתהיה "לשמה"? או שמא מצוה זו - שווה לכל יתר המצוות שלא נאמר בהם דין מיוחד של "לשמה". [פרט למצוות מסוימות. וכגון: אפיית מצה, טווית ציצית, נתינת גט, מצות קידושין, וכו'].
ובפתרון שאלה זו מצינו 'מבוכה' בין סוגיות הש"ס:
דהנה בפסחים (נ:) נאמר "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
ומאידך בגמ' (בברכות י"ז. וכן בירושלמי בברכות פ"א ה"ז, וכן במס' תענית ז.) נאמר "כל העוסק בתורה שלא לשמה - תורתו נעשית לו סם המוות, ונוח לו שלא היה נברא והיתה נהפכת שִלְיָתוֹ על פניו!!!
וכאן עוצר הלומד בפרשת דרכים זו, נבוך ותוהה: מה בעצם ההנהגה למעשה? האם יש צד היתר ללמוד "שלא לשמה" ע"מ שאוכל להרויח כסף, ולעשות מלימוד התורה "קריירה" בחיים? ואם לא, א"כ מהם הסימנים שבהם אפשר לזהות את הדרך הפסולה, כדי לדעת להתרחק ממנה!
ננסה לחתור ל'עומק' מצולות ההלכה, ולדלות משם דברים מוגדרים בנידון הגורלי הנ"ל. שהרי הוא גם קו הנהגה לכל החיים!
הנה בעלי התוס' (שם) עמדו כבר בסתירה הנ"ל. ותירצו ליישב, ע"ש. ואולם אנחנו ננסה לגבש לנו מסלול אחר בישוב הסתירות (ואולי יהיה זה ג"כ עומק כוונת דברי התוס' הנ"ל) ובס"ד יפתח לנו דרך סלולה ומאירה בנידון הנ"ל.
דהנה המעיין היטב בלשון הגמ', יראה דלכאורה כל הקושיא מעיקרא ליתא. שהרי הגמ' בפסחים הדגישה והוסיפה בלשונה "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, ואולם הוסיפה - בתנאי "שמתוך שלא לשמה יבוא בסוף לשמה".
פירוש הדברים: כל מה שמתירים לו ללכת בדרך "שלא לשמה" זה רק בתנאי שכיוון ה'יעד' שלו יהיה בסוף להגיע לדרגת לימוד תורה - לשמה!
ואולם, אם האדם שֹם לנגד עיניו מטרה ללמוד כל הזמן רק בשביל להרויח: כסף, כבוד, שלטון, ושררה. על זה דיברה הגמ' בברכות, וקבעה שבמקרה כזה עדיף לו שלא היה נברא כלל! שכן אסור להפוך את התורה למקצוע כדי שזה ישמש לו כאמצעי להרויח ממון, אלא יש ללמוד את התורה - בדיוק כפי שהגדירו לנו חז"ל (במס' ע"ז י"ז:) "אמאי קא עסקת באוריתא? - א"ל: כאשר צווני ה' אלוקי"! וסוף השכר לבוא. וכמש"כ (באבות פ"ו) "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה וגו'.
[ולכן באמת נפסק להלכה בשלחן ערוך (יור"ד, ס' רמ"ו, וע"ע באריכות שם ברמ"א סעי' כ"א, ובנושאי כלים שם). שגם השכר שאברכי הכולל מקבלים, אין זה על עצם התורה שלימדו ולמדו, אלא זה מוגדר בשם "שכר בטלה". ואולם עצם הלימוד צריך שיהיה "נטו" לשמה].
א"כ זכינו בס"ד ויצאנו עם מסרים ברורים בנידון הנ"ל, וכדלהלן: הלימוד בתורה "שלא לשמה" מותרת - 'בתנאי' שתשמש בתור "קרש דחיפה", לדרבן ולהמריץ אותו לקפוץ להגיע אל המטרה התכליתית שזהו לימוד התורה לשמה !
ויסוד הרעיון הנ"ל, מצאתי שכבר כתבו כן גדולי האחרונים, ומהם הגר"א. [באבן שלמה פ"ח י"ב. וכן בפירושו למשלי פכ"ה כ"א). וכ"כ תלמידו הגר"ח מוואלוזין, בספרו נפש החיים פרק ג'. וע"ש שמתבטא בלשון מפליאה, בנושא הנ"ל, ע"ש].
וכעת נצעד עוד צעד קדימה, ונמשיך לברר שלב הבא: 'איך זוכים' להגיע בסוף אל המטרה של לימוד תורה "לשמה"? ועל סעיף זה, יש באפשרותנו לשלוף תשובה מן המוכן, אשר מצוטטת מתוך נוסח "ברכות התורה" שאנו מברכים בכל יום.
וכך הוא נוסח הברכה: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו, ונהיה אנחנו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה". מה פירוש "יודעי שמך"? כולם היום מצהירים שהם מאמינים בתוך 'ליבם' שיש בורא עולם אשר משלם שכר ועונש, ואולם זה עדיין לא מספיק!
חובת האדם "לדעת" שיש ה'! "לדעת" פירושו: להתחבר להתקשר ולהדבק בהקב"ה - כגוף אחד! (וכמש"כ בבראשית (ד'-א') "והאדם ידע את חוה אשתו, ותהר ותלד את קין).