אור ברסלב
אמרי יחזקאל שער השקפה - שכר ועונש › מאמר שמיני - שמירת העיניים ברחוב: האם זה חובה גמורה מהתורה, או רק - חסידות וצדקות?

אמרי יחזקאל

שער השקפה - שכר ועונש · מאמר שמיני - שמירת העיניים ברחוב: האם זה חובה גמורה מהתורה, או רק - חסידות וצדקות?

מאמר שביעי - איך יהודי צריך להתייחס למושג שנקרא "יסורים"?

תשובה: בפרק זה, באנו לעורר ולחזק את עצמנו, ואת כל הקוראים יחד איתנו, בנסיון הקשה ביותר, שכמעט כולם נכשלים בו. ובמיוחד בדורנו, דור עזוב ויתום, אשר ההפקרות בו רבה עד למאד. נוצר כבר מצב, שאשה שהולכת בבגדים בולטים ברחוב, אין לה כלל יסורי מצפון, אדרבא - היא מתגאה בזה, שהיא "שומרת" בדקדוק רב - על "אופנת פריז". וכך מָבּוּל הפריצות הולך וחוגג ברחובות, ועל כל צעד ושעל שאתה פונה (אפי' ברחובות של ערים חרדיות!) אתה נתקל בתמונה או בראיה של פריצות. ["ופריצות" - פירושו: אפי' בגדים שמכסים את כל הגוף, אולם אם צבע הבגדים: צבעונים, אדומים, רועשים, צעקניים, וכיוצ"ב. הרי זה "פריצות" שכל הלובשות אותם - זה רק מתוך מטרה ברורה, כדי למשוך את עין הרואים!].

וכך אנו הולכים ונכשלים, בעל כורחנו, במאות ואלפי עבירות של "לא תתורו אחרי עיניכם", וחוזרים הביתה עם "שק" מלא עבירות. ולפעמים כבר בוקעת מליבנו זעקה: מה יהיה? עד מתי נמשיך כך?

ישנם כאלה, שבלית ברירה, משלימים עם המצב העגום, ומנחמים את עצמם בטענה שאין מה לעשות, שהרי זוהי צרת הכלל, וכלל מסור בידינו ש"צרת רבים - זה כבר חצי נחמה"!

וכך עוברים וחולפים להם הימים, החיים עושים את שלהם, ובנתיים, משקל העבירות שלנו בפגימת העיניים - תופח ועולה, ואין לנו על מי להשען, אלא רק על אבינו שבשמים !

כך נראה, המצב העגום שלנו, בתחום זה.

והבעיה שכואבת שבעתיים בדור שלנו, שאפי' מי שכבר כן מדבר על הנושא הזה, ומעלה את הבעיה על שלחן הדיונים, מכל מקום - השתמטו מלדבר באופן גלוי ומפורט על נושא זה. הם לא לקחו בחשבון, שיש להתאים את דברי המוסר - למציאות שקיימת ברחוב, ולהיות ערים לפירצה הנוראה, שמשתוללת ברחוב בתחום זה!

וכל כך למה? מדוע אנשים שכואב להם באמת, לא קמים להביע באופן גלוי, מה דעת התורה בנושא זה? מפני "שלא נעים" לדבר, על דבר שנהפך להיות "נורמה" בעיני הבריות, ועוד באים לך עם כל מיני טענות "תלמודיות", שנותנים להם גיבוי מלא - על שתיקתם בנושא זה. ולמשל:

* "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים, ואל יהיו מזידים"! (גמרא מסכת שבת, דף קמ"ח:)

* "תפסת מרובה - לא תפסת, תפסת מועט - תפסת"! (גמרא מסכת סוכה, דף ה'.) וגם בשמירת העיניים, עדיף לתפוס "ציפור ביד, מאשר שניים - על העץ"!

* "אין גוזרים גזירה על הציבור, אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה". (גמרא מסכת בבא קמא, דף עט:, וע"ש). וגם שמירת העיניים - לטענתם - זוהי גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה.

* ויש גם טענה של "כוחא דהיתרא עדיף" (גמרא מסכת ביצה דף ב':) ולכן יש לחפש קולות של היתרים בנושא זה.

ומחמת כל אלו הטענות, מעדיפים הם לתפוס את מידת השתיקה, ולא לגלות לעם - את חומרת העוון של שמירת העיניים.

ובאמת, שלא זו הדרך, ולא זו ההנהגה שיש ללכת בה. שהרי מדברי חז"ל אנו רואים שהנהגה זו פסולה היא! ולשם הבהרת הדברים, נסביר את הנושא, קצת יותר במפורט:

יש רב, שהוא מאד "נחמד" בעיני קהילתו, בליל שבת הוא נותן דרשה, עם "וורט" יפה מפרשת השבוע, מספר סיפור נחמד, וזה דוקא מאד מוצא חן בעיני השומעים. ואולם עיקר הבעיה - שמעולם הוא לא אומר להם מילה להוכיח אותם!

רב כזה - יתבעו אותו בשמים, על כל העבירות שחוטאים בני קהילתו! שהרי אתה ידעת את המצב! וגם ידעת את חומרת האיסור! א"כ - מדוע לא הוכחת? מדוע לא דיברת? אולי אם היית מדבר, והאנשים היו שומעים שהדבר הזה כ"כ חמור, הם היו נמנעים מלעשות זאת. או לכה"פ היו "נזהרים" יותר. א"כ מדוע שתקת? עכשיו אתה תישא באחריות של כולם! וכל העבירות שלהם - יפלו על הכתפיים שלך!!!

ודברים אלו, לא בדינו מליבנו, אלא הם כתובים מפורש בדברי חז"ל בגמרא מסכת כתובות (דף ק"ה:), שם לימדו אותנו חז"ל "האי צורבא מרבנן, דמרחמין ליה בני מתא - לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא". [ובתרגום לעברית: תלמיד חכם, שבני העיר אוהבים אותו, אין זאת משום דהוא נעלה יותר מאחרים, אלא משום שהוא לא מוכיח אותם ביראת שמים!]

אתה רואה רב, שכולם אוהבים אותו, כולם "מָפְסוּטִים" ממנו, כולם אומרים עליו: איזה רב נחמד, שקט, מבדח, שתמיד מצחיק אותנו בדרשותיו, זה בטח! זה כולם אוהבים!

ואולם חז"ל הקדושים הסתכלו עליו במבט לגמרי אחרת: תבדוק קצת אחריו, ומיד תגלה שזה נובע מחמת שהוא לא מוכיח אותם במילי שמים! לא אומר להם כמה מילים נוקבות על עוונותיהם!!

אז מה העצה? מהי הדרך שבה צריך הרב להנהיג את בני קהילתו?

גם על בעיה זו, מצאנו את העצה בדברי חז"ל הקדושים, הנה בגמרא מסכת סוטה (דף מ"ז.) הדריכו אותנו חז"ל בשיטה זו: "לעולם תהא שמאל דוחה, וימין מקרבת"! כלומר, קודם כל תהא "שמאל דוחה", חייבים להעמיד את היהודי במקום, להראות לו את החומרא שבדבר, ואת גודל הסכנה שהוא נמצא בה, ואח"כ "ימין מקרבת", לרומם אותו משם, ולהראות לו מָהֵם האפשרויות, שבהם הוא יכול להתקדם ולעלות!

וכדי להמתיק יותר את הדברים, נוסיף לזה דוגמא מהחיים: אדם תמיד צריך לדעת, שיש הבדל מהותי בין רופא לרב: "רופא" צריך להגיד לפציינט שלו, מה שהוא רוצה לשמוע. "רב" - צריך להגיד לפציינט שלו, מה שהוא לא רוצה לשמוע! כלומר, רופא אומר לחולה: תראה, כמה נשארו בחיים מזה! הוא לא אומר לו שהרוב מתו! כי מה החולה רוצה לשמוע? כמה נשארו בחיים. ולכן הוא לא מראה לו את גודל הסכנה, כי זה תפקידו של רופא! אבל רב מתפקידו להעביר לו מסר הפוך: כמה אנשים נפלו מזה, ואיבדו את עולמם! שרק דרך כך הוא ישיג את המטרה, שהאדם ירתע, ויחזור בתשובה. שאם לא כן - מה הועיל?

ולכן - גם בפרק זה, ננקוט באותה שיטה:

נציג תחילה, את גודל הסכנה העצומה, שיש בפגימת העיניים. כמה אנשים כבר מתו (מבחינה רוחנית) מדבר זה, ואח"כ נחזור להשתמש בשלב השני שהורו לנו חז"ל "ימין מקרבת". כלומר, להראות לו גם את הצד ההפוך: כמה עצום ונורא שכרו של כל מי שנזהר בדבר זה. וכמה גדול אושרו בעוה"ז ובעוה"ב.

סמוכים אנו ובטוחים, שדברי מאמר אלו, יוסיפו בס"ד חיזוק עצום, למי שקצת רוצה להתחזק ולהשתפר בנושא זה. וזאת משום שכל דברינו מבוססים ע"פ דברי חז"ל הקדושים, ומן הבאר ההוא, שאבנו מים חיים, כדי להרוות בה את צמאוננו הרוחני, ולשאוב מטען רוחני לכל המשך מירוץ החיים שלנו.

ויה"ר, שחפץ ה' בידנו יצלח, שיהיו הדברים לתועלת, ומיניה ומינה - יתעלה ויתקלס שמו יתברך.

לשם בהירות סדר הדברים, נחלק את הנידון - לשבעה סעיפים עקרוניים, שיקיפו לנו את כל הסוגיא לפרטיה:

1. על מה כל הרעש, הרי בסך הכל רק "הסתכלתי"!

2. אם התגברתי, ושמרתי על עייני, מהו השכר שהבטיחו חז"ל?

3. אדם שפגם בעיניו, איזה הרס וחורבן הוא גרם לעצמו?

4. למה יש נסיונות ופיתויים כל כך קשים וחזקים, בנושא הזה של "שמירת העיניים"?

5. מהם העצות הבדוקות, שיכולות לעזור לנו, להתגבר על המכשולים, ולהצליח לשמור על קדושת עינינו?

6. אתה רוצה לפגום בעיניך? בבקשה, אבל לא בעיניים שהקב"ה העניק לך!

7. האם גם לאשה, יש איסור להרהר אחרי גבר?

אלו הם כותרות המאמר, וכעת ניגש בס"ד, לנתח כל נקודה - לשרשיה ולטעמיה.

שאלה א' - על מה כל הרעש, הרי בסך הכל רק "הסתכלתי"?

תשובה: ישנם הרבה אנשים, שמהלכים ברחובות אשר פרוצים בנשים לא צנועות, והולכים בשאננות, מסתכלים פה ומביטים שם, ומטמאים את עיניהם. וכשמעירים להם על גודל האסון שהם מביאים לעצמם, הם מושכים כתפיהם בתימהון, ואינם מבינים כלל על מה יצא הקצף? ועל מה כל הפחד הגדול הזה? ובכלל, למה להיות כל כך "חשדניים" על כל דבר קטן, הרי בסך הכל אני רק מסתכל! - - -

אותם אנשים דומים ממש, לאותו תינוק שמהלך בשלווה בתוך יער של אריות טורפים, ואינו מבין על מה הרעש הגדול... ואולם כיון שכל מטרת הפרק, לפקוח לאנשים את העינים ולהראות להם את גודל הסכנה, לכן גם לשאלה זו -נתייחס בכובד ראש, ונשתדל לענות תשובה מלאה, שתניח את דעתם של כל השואלים.

ראשית, ברצוננו לגלות, ששאלה זו כבר כתובה בספרו של הרמב"ם הקדוש (בפרק ד', מהל' תשובה, הלכה ו') וזה לשונו שם "...המסתכל בעריות, מעלה על דעתו שאין בכך כלום, הוא מתפלא ושואל: מה עשיתי? וכי קרבתי אליה? וכו', ע"כ. ולפני שנמשיך את תשובתו של הרמב"ם, רצוננו להקדים הקדמה קצרה:

אילו המציאות היתה, שזה נגמר רק "בראיה" בלבד, יתכן באמת שהשאלה היתה בצדק, שהרי הוא רק הסתכל, ויותר מזה - לא נפעל אצלו כלום!

ואולם, הבעיה שזה לא כך! זה לא נגמר בראיה בלבד, אלא זה חודר לעומק פנימה - בפנים המח, וכמו שלימד אותנו רש"י הקדוש (בפרשת במדבר, פרק ט"ו - ל"ט) "שכל זה מתחיל מעין רואה, ואח"כ הלב חומד, וזה נגמר בסוף בגוף, שפועל את העבירות למעשה. [וכעין זה, מפורש גם בירושלמי ברכות (פ"א ה"ה) שהלב והעינים, הם שני הגורמים העיקריים, לחטא הידוע, ע"ש.]

ומחמת שזוהי המציאות בשטח, יכלו חז"ל (בגמרא מסכת נדרים, דף כ'.) לומר בבטחון גמור "כל המסתכל בנשים, בודאי שסופו לבא לידי עבירה"! כיון שהראיה מעבירה את התמונה ללב, ואז - ההרהור והמחשבות הזרות, פועלות בראשו בצורה מדהימה, ומשם הוא יכול להגיע לידי עבירה!

ואם תבקשו הסבר "הגיוני" בדבר, ותשאלו: מדוע באמת זה פועל כך? מה הקשר בין העיניים - ללב?

גם על דבר זה, נסביר לכם איך זה פועל בדיוק:

נשאלה תחילה שאלה תמימה: כיצד האדם מצליח לראות את חברו, או שאר חפצים גולמים, האם ע"י העיניים, או ע"י הנשמה? כולם ישיבו - ודאי ע"י העיניים!

ואולם, לתדהמת כולם, תשובה זו - טעות! ומהוכחה פשוטה: אם האדם ח"ו מת, אפי' אם יפקחו לו את העיניים, הוא לא יראה כלום! למה? מה חסר לו? והרי העיניים שלו "פתוחות"?

ללא ספק, דבר זה מוכיח לנו, שבעצם הנשמה היא הרואה, רק היא עושה זאת "דרך" העינים! כלומר, הגוף משמש לנשמה רק כאמצעי - שדרכו היא תוכל להוציא את הכוחות הרוחניים שלה, שזה מתבטא בכוח הראיה, השמיעה, הדיבור, וכו'.

[וזה ממש דומה, לאחד שלוקח חתיכת בד בצורה של בובה, מכניס את אצבעותיו בתוך הבובה, וע"י כך -הוא מזיז את כל איברי הבובה. בזה ברור לכולם, שהאיש העומד מאחורה - הוא זה שמפעיל ומזיז את הכל, והבובה לא עושה כלום, כיון שאינה אלא חתיכת בד. ואותו רעיון בדיוק, פועל אצלנו באברי הגוף, הנשמה - היא זאת שמתפקדת ומזיזה את כל האברים הדוממים, ואם היא תצא, ישאר רק "חתיכת עפר", ותו לא].

וא"כ, לאחר שגילנו גילוי מדהים כזה, שהנשמה היא זו שצופה ומסתכלת החוצה, ורק עושה זאת דרך "חלונות" העיניים, שדרכם היא מקבלת מידע מן העולם החיצוני והגשמי, א"כ לאור זה - יצא לנו גילוי מסעיר ומבהיל:

כל אדם שפוגם בעיניו - הוא בעצם פוגם ישירות בנשמתו, שמסתתרת אחרי כל מערכת הראיה שלו, והוא מאלץ אותה לראות מראות מקולקלות! ובמילים קצרות: בכל הסתכלות אסורה, מקבל האדם ישירות - "כתם" על נשמתו, שקשה מאד אח"כ, לכבס ולהוריד אותו!

והאמת היא, שההיזק של ראיה אסורה, לא ניגמר בזה שרק הנשמה מתקלקלת, אלא כל המח של האדם סופג את הדברים, והוא נהפך להיות מטושטש ומבולבל!

ונסביר את הדברים:

כל תמונה, וכל ראיה שהאדם נתקל בה, כשהוא מתחיל להתפעל מהמראה שהוא ראה, באופן אוטומט - העין מצלמת את זה, והמח "מפתח" את התמונה בין רגע, וזה נשאר ספוג במוחו לעוד עשרות שנים!

תשאלו מאין אנו יודעים זאת? מדברי חז"ל הקדושים! הנה רבותינו בעלי התוס' כתבו לנו בגמרא מסכת סוטה (דף ח', ד"ה "גמירי") שכל פעם, שהאדם רואה תמונה של ערוה - "שוב מהרהר אחריה ל-ע-ו-ל-ם" !!! ואם חז"ל כתבו לנו כך, הרי בהכרח זו האמת המציאותית!

כן! כך ברא הקב"ה את עולמו, שלכוחות הטומאה יהיה יותר שליטה על האדם, מאשר כוחות הקדושה. ואנו רואים זאת בחוש יום יום: כדי לזכור ולקלוט את הלימוד תורה שאנו לומדים, כמה מאמץ, עמל, ויגיעה - אנו צריכים להשקיע, עד שהתורה תיספג במוחנו, ונזכור את לימודנו. ובלי כל העבודה הזו - התורה לא תשאר במוחנו אפי' לכמה שעות!

אבל כשמגיעים לצד של הטומאה, שם המח קולט וזוכר - מהר מאד! כל תמונת תועבה או מראה פריצות שהוא רואה, זה אוטומט נספג במוח לעולמי עד, לא צריך על זה שום "מאמץ מיוחד" כדי לזכור את תמונות התועבה!

ויותר מזה, לא רק שזה נקלט במוחו בלי שום מאמץ, אלא אפי' ירצה להתנתק מזה, וישתדל לשכוח מזה - הוא לא יוכל! בעל כורחו זה ישאר מצולם במוחו כל הזמן. וכל החיים שלו, הוא יסבול - בזה שתמיד הוא יזכר בתמונה, וזה יעמוד לו מול עיניו בצורה "חיה" ממש!

שמעתם מה יכול לגרום הסתכלות אחת מיותרת, שמסתכלים ברחוב ללא צורך?

ואם הקורא יחשוב שאנו מגזימים בדברינו, ולא יתכן שעד כדי כך הדברים נקלטים מהר בראש, א"כ בואו ונקרא ביחד את מכתבו של הסטייפלר הקדוש (הובא בספר "קריינא דאיגרתא", ח"א סימן קט"ז) ואז תווכחו לראות, שאין בדברינו שום גוזמא, ושום מליצה מיותרת, אלא זו המציאות ממש! וזה לשונו הקדושה של הסטייפלר, מילה במילה:

"...וְרֵאִיָת כל דבר פשע... ובפרט מה שהאדם רואה בהתפעלות, נחקק הדבר בדמיונו לכל ימי חייו, עד כאן שאפי' אם יזכה להיות שומר תורה ומצוות, ואפ'י אם יזכה גם לשקוד על התורה ובמקום של תורה - מ"מ נפשו ויהדותו תסבול מרורות, מאותם ציורי התועבות החקוקים לו בדמיונו, הם יהיו ניצבים לפניו כמו חי, ויביאו אותו לבלבולים ונסיונות נוראים. רחמנא ליצלן וכו'.

לב מי לא יזדעזע, בשומעו דברים מחרידים כאלו? מיהו הפתי וחסר דעת, שמוכן לאבד את כל יהדותו ורוחניותו, בשביל מבט אחד של תמונת תועבה שתיקלט במוחו!

כל בר דעת, מחוייב לשקול היטב, את שכר העבירה "הרגעית" - כנגד הפסדה העצום שיגרם לו בגינה, ולשמור על קדושת עיניו ברחוב בשֶבָע עינים, כדי להציל נפשו מרדת שחת!

וכעת נגלה לכם סוד גדול: מי שבכ"ז, לא איכפת לו לאבד את קדושתו, והוא נשאר פרוץ בענין זה, ומאפשר לעיניו לראות באופן "חופשי", ככל העולה על רוחו, היודעים אתם למי הוא דומה? לעשיו הרשע - - -!!! שכך מעיד עליו הפסוק (בבראשית פרק ל"ג ה') "וישא (עשיו) את עיניו, וירא... את הנשים!

מבט ראשון, הוא ישר מסתכל על נשים! כך נראית הנהגתו של אדם רשע, שהעינים שלו הם בבחינת "הפקר"! ומצד שני, להבדיל בין הטמא לטהור, הסתכלו על הנהגת אברהם אבינו, הוא היה בדרגה כזו גבוהה של שמירת העינים, עד שאפי' על אשתו הוא לא הסתכל, להביט ביופיה!

כן! כך גילו לנו חז"ל בגמרא מסכת בבא בתרא (דף ט"ז.) שבזמן שאברהם בא למצרים, ופתח את התיבה להוציא את שרה, רק אז הוא גילה את יופיה, ואמר לה "הנה נא ידעתי, כי אשה יפת מראה את", ודרשו חז"ל, "הנה נא ידעתי" - שרק כעת ידעתי מזה, ולא קודם לכן! כזו דרגה עצומה, בשמירת העינים!

לא יאומן! אילולי שחז"ל הקדושים דרשו כך מהפסוק, קשה היה להאמין, שאדם מסוגל להגיע לכזו דרגה גבוהה!!

ובאמת מה היה סוד ההצלחה אצל אברהם? כיצד הוא זכה להגיע לדרגה גבוהה כזו?

גם על שאלה זו, מצינו תשובה בדברי חז"ל. הנה רבותינו במדרש תנחומא (פרשת וישב, אות ו') גילו לנו במה היה כוחו גדול: דרשו שם חז"ל מהפסוק (בבראשית, פרק כ"ב- י"ג) "וישא אברהם את עיניו, וירא והנה איל וכו'" מה פירוש המילה "וישא" אברהם את עיניו? וכי כדי להסתכל על איזה דבר, צריך לשאת את העינים? היה צריך להיות כתוב "ויראה אברהם, והנה איל וכו'? אלא - למדו מכאן חז"ל, שאצל אברהם העינים לא היו מתרוממות סתם כך, הוא היה צריך לעשות "פעולה מיוחדת" כדי לשאת ולהרים אותם, שיראו את המתרחש מולו, אחרת - העינים לא היו זזים סתם, הם לא היו הפקר!

אצל אברהם אבינו, כל מבט בעינים, היה לקוח בחשבון מדוקדק מראש, העיניים שלו - לא היו זזים סתם ככה מאליהם באופן "אוטומטי", מבלי הביקורת של בעליהם!

נו, למי אנו רוצים להדמות בשמירת העינים? לעשיו הרשע, או לאברהם אבינו?! הדבר נתון לבחירה, בידי כל אחד ואחד!

עד כאן, כתבנו נימוקים מוסריים, שיחזקו אותנו לשמירת העינים. ואולם, גם מי שעדיין לא השתכנע מכל זה, יש לנו דבר אחר בשבילו, שבודאי ישכנע אותו!

ומהו אותו דבר? הגילוי המדהים של הרמב"ן הקדוש! הרמב"ן לימד אותנו, שלא כדאי להסתכל בעריות, לא רק מבחינה "הלכתית", אלא גם מבחינה רפואית! שכן, אם האשה הזו היא באותה שעה - נידה, היא יכולה להזיק בעיניה, על כל דבר שמביטה בו! נשמע מפחיד? בבקשה תשמעו את לשונו של הרמב"ן בעצמו, מילה במילה:

הרמב"ן בפירושו על חומש ויקרא, בפרשת העריות (פרק י"ח - י"ט) כותב בזה הלשון: "...ועוד הגידו בו נסיון אמיתי... כי הנידה בתחילת זיבה, אם תביט במראה, ותאריך לראות בה, יִרָאוּ במראה טיפות אדומות כשל דם, כי טמון בנידה - טבע רע שמזיק, ומזה תוליד את הגנאי הזה... והרי היא (באותה שעה) כאפעה (נחש) ה"ממית" במבטו...!

נו, מי רוצה לקחת על עצמו סיכון, ולהסתכל על נשים ברחוב? והרי בימינו כל הבתולות (וגם חלק מנשים נשואות) הם בחזקת "נידות", והם עלולות להזיק לנו במבטן, וכמו שכתב הרמב"ן הנ"ל.

ולכן, כל בעל נפש יחוס על עצמו, הן מבחינה רוחנית, והן מבחינה רפואית, וישמור היטב על עיניו ברחוב! [וכל זה, מבלי להתייחס לשאר הבעיות, שנגרמים מפגם העינים, ובכללם: עוון מהתורה של "לא תתורו אחרי עיניכם" - על כל מבט, שהאדם מתכוון להסתכל על האשה. שכך נפסק להלכה אצל כל גדולי פוסקי זמנינו, ומהם: המשנה ברורה (בסימן ע"ה, סק"ז) וכן בביאור הלכה (סימן רכ"ה, סעי' י'), שו"ת יביע אומר (חלק אורח חיים, ח"א סימן ז' אות ה'. וח"ג סימן ז' אות ג'. וחלק ו', ס' י"ג, אות ג'.) וכן בשו"ת "אגרות משה" (או"ח ח"א, סימן מ'). ועוד].

ובעיה נוספת - שנגרמת מפגימת העינים, זה הסכנה, שח"ו יכול להגיע לידי הוצאת זרע לבטלה, וכמו שהעידו לנו חז"ל בגמרא מסכת עבודה זרה (דף כ':) "שכל המהרהר ביום, בא לידי טומאת קרי בלילה". ומלבד גודל עוון שז"ל שזה החמור ביותר מכל העבירות שבתורה, (וכמו שנפסק כן בהלכה, בשו"ע אבן העזר, סימן כ"ג, סעי' א'). והסיבה שהחמירו דוקא בעוון זה, משום שבימינו גילו חכמי המדע, ע"פ מיקרוסקופ, שבטיפת הזרע יש את כל גוף תבנית האדם, והמשחית זרעו - הרי הוא כהורג נפש, חלילה, וכן מפורש בשו"ע (אבהע"ז שם, סעי' ב') שהעושה כן, עליו נאמר "ידיכם דמים מלאו", וכאלו הרג את הנפש, ע"ש. ולא לחינם דרשו דורשי רמזות, שר"ת של המילה "מזל" זה: מוציא זרע לבטלה, כלומר, שמי שנגוע בעוון זה, מאבד ח"ו את מזלו!

עוד בעיה - שקיימת מתופעה זו, בקשר ללימוד התורה. שכן בעל קרי נאסר בלימוד התורה מתקנת עזרא, וכמבואר בגמרא מסכת ברכות (דף כ"ב:). ואע"פ שביטלו אח"כ את אותה תקנה (וכן פשט המנהג, כמבואר בשו"ע או"ח סימן פ"ח) מ"מ כבר כתב המשנ"ב במקום [ס"ק ב'-ד'] ש"המחמיר לטבול - תבוא עליו ברכה, ושכן נוהגים חסידים ואנשי מעשה". עי"ש. ובפרט ראוי לטבול, לפי מה שכתב הכף החיים (סימן ע"ו, אות כ"א-ב) "שכל מי שטובל באותו יום שראה קרי - זוכה למחות ולבטל את אותו מזיק של קרי"! ע"ש. הרי לנו, עד כמה טבילה זו נחוצה ומועילה!

וא"כ, למה לו לאדם להכניס ראשו לכל ה"בעיות" האלו? וכי לא עדיף שישמור עיניו, ובזה לא יבוא כלל לטומאת קרי, ויחסוך לעצמו את כל הבעיות הנ"ל? נקודה למחשבה - למי שרוצה קצת להתבונן!]

לא לחינם, דרשו דורשי מליצות - "נשים" - ר"ת - שומר נפשו ירחק מהם ! וזה לא רק מליצה בעלמא, אלא כך נפסק גם בהלכה, בשו"ע (אבן העזר, סימן כ"א) וזה לשונו "צריך האדם להתרחק מן נשים - "מאד מאד". ע"ש.

וצריך לדעת, שמי שח"ו גורם לעצמו חטא, ע"י הרהור נשים, סופו שיתקיים בו הפסוק: "ופורץ גדר (של העינים) ינשכנו נחש"! איך נכנס נחש לכאן? פשוט מאד: תכניס את האות ח' למילה נשים - מה יצא לך?

"נ ח ש י ם"! בר מינן!!!

הנה, כדי לחזק הלבבות, תשמעו עוד דבר מדהים, מדברי רבותינו הקדושים:

הגמרא במסכת ברכות (דף ס"א.) אומרת "אמר ר' יוחנן, אחורי ארי, ולא אחורי אישה"! וביאר המהרש"א שם, שהדברים הם כפשוטם, ללא כל הגזמות: במקום שאין לו דרך אחרת, אלא רק ללכת דרך גוב האריות, או דרך שיש בהם נשים פרוצות, פוסקים לנו חז"ל, אחורי ארי! ואפי' שידוע מראש, שיכולים האריות לאכול אותו חי, ולרסק כל עצמותיו, מכל מקום, אצליהם הוא יאבד רק את העוה"ז שלו, ואולם אם ילך אחרי אשה, ויהרהר אחריה, בזה הוא יאבד את כל העוה"ב, שזה נצח נצחים!

מדהים ממש לשמוע, שההסתכלות בעריות, יותר מסוכנת מאשר התרסקות בידי חיה טורפת!!! [ולכן, כשהאדם הולך ברחוב, ורואה שלפניו הולכת אשה - לא ימשיך ללכת אחריה! אלא יבחר לו אחת מהשתים: או שיעבור ללכת בצד השני של הרחוב, או שיגביר את מהירות הליכתו, ויעבור אותה. כך למדנו מדברי הגמרא הנ"ל].

ומי שזוכה ושומר את עיניו, מובטח לו שלא יחטא בענין זה, שכן כלל קבעו לנו חז"ל בגמרא מסכת סוטה (דף ח'.) "שאין יצה"ר יכול לשלוט על האדם, אלא רק במה שעיניו רואות!

ולאחר שבארנו חומר האיסור בהסתכלות על עריות, נעבור לפרט את "התכל'ס" שיוצא מכל זה, מהם ההשלכות למעשה, שמצוי מאד שבנ"א נכשלים בהם מחוסר ידיעה:

ניקח דוגמא פשוטה ומצויה: בכל מאורע של שמחת חתונה, היצר הרע מזמין לאדם כמה הזדמנויות, שבהם הוא עלול לבא לפגום בקדושת העיניים, ולכן נפרט אותם כאן, כדי שהאדם יהיה ער לסכנה, וינקוט בזהירות יתירה בזמנים אלו:

א. בזמן החופה כשכל הנשים והגברים מצטופפים סביב המקום שנערך שם טקס החופה, בזמן הזה יש להישמר משני דברים:

1. יש לעמוד בצד הנגדי של הנשים, במקום שלא יוכלו לראות משם את הנשים, או את בגדיהם. ואוי להם ולנשמתם, אותם אנשים שעומדים ממש בצידי הנשים או מאחוריהם, שבכך משחיתים הם את נפשם בעשרות עבירות מהתורה של "לא תתורו", ובמעמד כזה קדוש, של עריכת חופה וקידושין, בו בזמן הם צוברים לעצמם עבירות חמורות, ומורידים את נפשם לבאר שחת!

2. וקל וחומר, שיש להזהיר לאותם אנשים שעומדים סמוך ממש לחתן ולכלה, שאין כל היתר להסתכל על הכלה, ומי שיודע בעצמו, שלא יוכל להזהר בזה, א"כ ינוס ויברח משם, ולא יביא את עצמו למקום נסיון.

[ומה שמובא בגמרא מסכת כתובות (דף י"ז.) שחז"ל התירו לעצמם להסתכל בפני הכלה, ומתוך כוונה לחבבה על בעלה - הלא כבר מפורש שם בגמ', שדוקא הם בדרגה הגבוהה שלהם, שעבדו הרבה על עצמם לדכא את יצר הרע של עריות, עד כדי כך, שכבר אשה היתה נראית בעיניהם כמו "קרש" בעלמא, ולכן התירו לעצמם לעשות זאת. ואולם לגבינו, נפסק שם בגמרא, שודאי אסור להסתכל בכלה, אפי' מתוך מטרה לחבבה על בעלה. שכן אסור לו לאדם להשחית את נפשו, בעבור טובתו של השני].

ב. ואותה בעיה קיימת גם בסיום החתונה, כשבאים לברך ברהמ"ז ושבע ברכות, ליד שלחן הכבוד. אז נעשה שורות של אנשים, מול שורות של נשים, ומביאים גם את הכלה לפני כל הרואים, וכולם יחד שומעים את הברכות.

מי התיר את זה? והרי דבר כזה גורם מכשול של הסתכלות זה על זה, ומיהו "הגיבור" שיכול לומר, שעליו זה לא משפיע לרעה? ובפרט, שהמדובר כאן בשעת שמחה, שיש יותר קלות ראש, והנשים באות במיטב קישוטיהן, ונתון תמרוקיהן, שאז היצה"ר חוגג להחטיא את האדם, לפחות בהסתכלות אחת אסורה, וכל שומר נפשו, ירחק ממקומות אלו! (והעצה היעוצה בזה, שהכלה לא תשב בשלחן הכבוד מול כל הגברים, אלא לשבת בצד השני של האולם, קרוב לשלחן הכבוד, כשמחיצה מפרידה בין הנשים לגברים).

[ואיננו מדברים כאן, על המנהג שנפרץ בכמה חוגים דתיים, שבאמצע השמחה, מביאים את כלה לתוך אולם הגברים, ורוקדים סביב החתן וכלה!]

והרי אפי' אם לא מסתכלים בפניה, מ"מ עצם זה שהיא מלובשת במיטב הבגדים היפים, זה עצמו מעורר הרהור לאדם, והרהורי עבירה - קשים מעבירה, והיאך יתכן לעשות פירצה כזו, בגלל טענה של "שמחה"? וכי אז הותרה הרצועה, והעינים צריכים להיות הפקר?

אמנם נכון שהרמ"א פסק בשו"ע אבן העזר (סימן ס"ה, סעיף ב') שאסור להסתכל בכלה, אבל מותר להביט בתכשיטים שעליה, או בפריעת ראשה (ומטעם כדי לחבבה על בעלה).

ואולם גם על פסק זה אסור לנו לסמוך!

ולמה? משום שאיך האדם יכול להכניס את נשמתו, בסכנת אבדון, בטענה שכל כוונתו רק "כדי לשמח את הכלה, ולחבבה על בעלה"? ובפרט בדורנו, דור שהפריצות בו בשיא עוצמתה, וכל מבט קטן של איסור - כבר מבלבל את מוחו של האדם, ולא מאפשר לו לתפוס אח"כ את לימוד התורה, ולא יעזור לו כל "התירוצים" האלו, שיאמר שמתכוון לשם מצוה, וכדו', הַרֶגָשוֹת שלו יפעלו עליו בעל כורחו!

וכבר לימדו אותנו חז"ל באבות דר' נתן (פרק ב', הלכה ב') שבעניני עריות, צריך האדם לתפוס את הכלל: "התרחק מן הכיעור, ומן הדומה לכיעור, ומן הדומה לדומה לו"!

ולכן, כל המיקל לעצמו בענינים כאלו, בטענה שהוא סומך על שיטת הרמ"א הנ"ל, מקיים בעצמו את מאמר חז"ל שהובא בגמרא מסכת פסחים (דף קי"ב.) "אם ביקשת ליחנק - התלה באילן גדול"!

ואשריו מי שיודע, לשמור את עיניו גם בענינים כאלו, ולא להיות "נבל ברשות התורה", ואז טוב לו בעוה"ז ובעוה"ב.

ג. נקודה נוספת שיש לעורר בנושא החתונות: כל בעל שמחה שעורך שמחת חתונה, עליו להשתדל לעמוד על כך, שגברים לא ישרתו במקום של הנשים. וזה כולל, את כל סוגי השירות, כגון:

* הסרטת וידאו במחלקת הנשים.

* צילום המאורע בתמונות במחלקת הנשים.

* שירות חלוקת תפריט המאכלים, במחלקת הנשים.

כל השירותים האלו, צריך להשתדל שיתבצעו אצל הנשים אך ורק ע"י אשה, שהרי ע"י גבר ישנם הרבה תקלות שנגרמות מדברים אלו, וכמפורט להלן:

יש להבהיר, שמבחינת ההלכה, יש להחמיר על הגבר, שלא ילך לצלם בצד של הנשים, שהרי כשרוצה לכוון במדוייק את התמונה, שתצא מוצלחת (ב"פוזה" הנכונה, וב"גודל" המתאים, וב"צבע" המרשים). א"כ מוכרח הוא להסתכל היטב על האשה המצטלמת, ובזה הוא נכשל בהרהורי עבירה מחמת זה!

[וכבר דן בשאלה זו בשו"ת עולת יצחק (חלק ב', אבהע"ז סימן רל"ה) והעלה שם, ש"דבר זה מסור ללב, ומי שיודע שיצרו גובר עליו, כשמתעסק בענינים כאלו, א"כ מה לו ולצרה הזו? ושומר נפשו ירחק מזה, ולא יאבד עולמו בשכר כמה פרוטות של מקצוע מסוכן כזה", וכו'. ע"ש].

וכמו כן, יקפידו לבקש מבעל האולם, שרק נשים מלצריות ישרתו את חלק הנשים, ולא מלצרים. ומחשש הנ"ל. [ואמנם, בזה יש עדיין להשגיח, שלא תהא קלות ראש בין המלצרים והמלצריות כשהם יחד במטבח, אלא שדבר זה, כבר מוטל על כתפיו של מנהל האולם, והוא נושא באחריות עוון זה].

ועוד נקודה שיש לעורר: כשמפתחים את תמונות החתונה, יקפידו לחלק את התמונות ב - 2 אלבומים: אלבום אחד - תמונות של החתן וחבריו. אלבום שני - תמונות של הכלה וחברותיה. שכן, אין שום היתר, אפי' לחתן בעצמו, להסתכל בתמונות שנשים זרות מצולמות שם. ובפרט אם הם מצולמות כשהן רוקדות, וכדו', שדבר זה יכול להכשיל אותו בהרהורים אסורים (ובפרט, אם התמונות הם צבעוניות, שאז כח הדמיון, פועל חזק על האדם)!

ואם כלפי תמונות כך, כלפי הסרטת וידאו - על אחת כמה וכמה! שאסור באיסור חמור, להסריט את הנשים בשעה שרוקדות לפני הכלה, כיון שלאחר החתונה, יושבים גם גברים, וצופים בריקודים שלהם, ורואים בתנועה חיה את כל התנועות של הנשים, וכו', והרי זה ממש עוון פלילי, שהרי הוא מגרה את היצה"ר בעצמו !

וכבר יצא פסק מאת פוסקי דורנו (הובא בספר "הבית היהודי" (להרה"ג אהרן זכאי שליט"א) חלק ד', עמוד 327) "שכל אשה שנקלעת לחתונה, ורואה שיש שם מסרטת וידאו לנשים, אסור לה לרקוד בשעה שהמסריט מכוון את אורות המסרטה לעבר הנשים, שהרי בזה היא מכשילה את כל הרואים אח"כ, שיכשלו באיסורים חמורים. וכל העבירות שיחטאו האנשים עקב כך - לוקחת האשה הזו על צוארה! כיון שהיא בריקודיה, גרמה להכשיל אותם. (ואף לאחר מיתתה, אישה זו תסבול, כיון שהסרטת הוידאו נשארת לנצח, וכל אדם שיצפה בזה בעוד עשרות שנים - יכשל מחמתה, ובשמים יזקפו זאת לחובתה, והיא תמשיך ליתן את הדין בשמים, על כל אחד ואחד, שפגם את עיניו בגללה!)

מי מוכנה, לשאת באחריות כה כבידה? [ומצאתי דבר מבהיל, שפסק הבן איש חי, בספרו "רב ברכות" (דף קל"א ע"ב) "שראוי לנשים, שלא להצטלם בתמונה פוטוגרפית (כעין "תמונת דרכון" בימינו) מחשש פן תגיע התמונה לידי אינשי דלא מעלי, ונמצאת מכשילה את הרבים, בעוון הרהור בתמונתה"! עכת"ד. ואם הבן איש חי, אמר כן לגבי תמונה - קל וחומר - לגבי הסרטת וידאו, ששם רואים את התמונה יותר חי, ויותר מוחשי, שבודאי שראוי לכל אשה כשרה, להמנע מלרקוד בעת שהמסרטה מכוונת כלפיה!]

אלו הם מקצת מן המכשולות, שיש להתחזק בהם, בתחום שמירת העיניים - בעת שמחה של חתונה. [ומיותר לציין, שאם החתונה מתנהלת באופן בלתי צנוע, וכגון שיש שם מכת "ערוב", ויושבים בערבוביא - נשים וגברים ביחד, וק"ו אם מתחילים גם לרקוד ביחד, שבודאי הגמור שחובה על אדם לברוח ממקום זה! והנשאר במקום כזה - הוא ממש "משחק באש" של עריות, וחייב הוא להיכוות מזה! ויותר מזה: הוא לא רק משחק באש, אלא הוא משחק עם איבוד העוה"ב שלו, לא פחות! וכמו שגילו לנו חז"ל, בגמרא מסכת נדרים (דף ט':) שהשלטון של יצר העריות - הוא נורא, עד כדי ש"פחז עלי יצרי, וביקש לטורדני מן העולם"!!! וא"כ מי זה שרוצה לֶהִטָרֵד מן העולם, בעד הנאה של ערב אחד?!]

ועוד צריכים לדעת החתן והכלה, ובעלי השמחה, שאם מתנהלת אצליהם חתונה מעורבת, הם נושאים באחריות הכבדה הזו! כל המכשולים והעבירות שיגרמו בערב זה, נופלים על כתפיהם! שהרי הם אלו, שאירגנו ואפשרו לעשות חתונה שכזו, ועתידים הם ליתן את הדין, על כל אחד ואחד, שנכשל מחמתם! [והנסיון הוכיח, שבמקום שהחתן ביקש דרך הרמקול, שדבר זה מהווה "פגיעה" עבורו, אם לא ישמרו על גדרי הצניעות ביום שמחתו, שאז באמת דבריו נשמעו - אפי' אצל חילונים גמורים]!

ויקחו זאת בחשבון, בעיקר הזוג הצעיר, אם החתונה שלהם מתנהלת נגד רצון הקב"ה, (מעורבת - אנשים ונשים) הרי שגם השכינה - מסתלקת משמחתם! הם עושים חופה וקידושין ללא שותפותו של הקב"ה במקום!

ואתם כבר יודעים, שכאשר מסתלקת השכינה מבני הזוג, כבר בלילה הראשון של חייהם, קשה מאד מאד להצליח אח"כ, להקים בכוחות עצמם, בית עם יסודות איתנים, שיחזיק מעמד לאורך כל חייהם!

ומנין אנו יודעים, שבחתונה שיש בה "תערובת" הקב"ה מסלק את שכינתו מהמקום? מהפסק שפסק הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א, בספרו יביע אומר (חלק ג', אהע"ז סימן י' אות ט'). שם הביא הרב פסק דין בשם ספר חסידים, שכל חתונה שיש בה פריצות של תערובות, אסור להזכיר בזימון של ברהמ"ז "שהשמחה במעונו" (של הקב"ה) כיון שהקב"ה לא שמח במקום כזה, ומסלק את שכינתו מבניהם! ע"ש.

צריך תמיד לזכור את הכלל: אם רוצים את עזרתו ושותפותו של הקב"ה, שיעזור לזוג הצעיר בבנין ביתם בעתיד, יש לזה "תנאי" בסיסי, שלא שייך בכלל לדבר בלעדיו, והוא: "ולא יראה בך ערות דבר! שלא יעשו שום פירצה בחומת הצניעות, שיכולה להביא לידי גילוי עריות. ואם הם בכ"ז רוצים לעשות - הם ישאו בתוצאות שיהיו אחר כך!!!

וכל בר דעת, ישקול היטב היטב את הדברים, ויחשוב האם כדאי לו בשביל חגיגה של ערב אחד (שבין רגע היה, ובין רגע נעלם) לאבד בשביל זה, את שותפותו של הקב"ה מן הבית - לצמיתות???

ולשם תוספת חיזוק הדברים, נעתיק כאן את מכתבו של הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א, שהתפרסמה בזמנו ברחבי הארץ, והועתקה בחוברת "ילקוט יוסף" (תשמ"ו, הוצאת "אור ודרך"). וזה ציטוט לשונו, מילה במילה:

"הנני לעורר בזה, בדבר המכשול החמור של ריקודים מעורבים. דבר שלפי דיני ישראל, איסורו מוחלט וברור, מעל לכל ספק. והעובר על זה, עוונו גדול מנשוא, והיא פירצה חמורה בחומת הצניעות, ואף המסתכלים ברקודים אלו - לא ינוקו מעוון, ועתידים הם ליתן את הדין על כך!

"...וחובה מוטלת על המשתתפים בחתונה, וביחוד - קרובי המשפחות של החתן והכלה, למנוע בכל תוקף ריקודים כאלו, ואם לא ירצו לשמוע להם - עליהם לעזוב באורח "הפגנתי" את המקום מיד, ואף אם הם קרובים לחתן והכלה, אסור להם להשאר במקום פריצות כזו... וכו'.

.בברכת התורה

.עובדיה יוסף - ראשון לציון, הרב הראשי לישראל

הרי לנו, דברים ברורים וגם נוקבים, מאת פוסק הדור. ומי הוא זה אשר ניסה להמרות את פי הצדיק, וניקה מעונש? ולכן כל בר דעת, יחוס על נפשו, ויברח ממקומות כאלו, ואז מבוטח לו שיזכה לברכתו של שלמה המלך, שבירך אותו בספרו משלי (פרק י"א, ב') "ואת צנועים - חכמה"! מי שצנוע בכל הליכותיו, ומצניע את עיניו מלראות במראות אסורות, שכרו - שיגיע לידי חכמת התורה!

יהודי צריך תמיד, בכל מקום, ובכל מצב, ובכל זמן, להציב לנגד עיניו, סימן של 5 אותיות: ס', ע', פ' - צ', ק', כלומר:

"סמ"ך" - אם האדם נזהר לסגור ב"מעגל סגור", כמו האות סמ"ך, שסגורה מכל צדדיה. ואת מה הוא סוגר?

"עין" - את העינים הוא סוגר - בזמן שיש פריצות.

"פה" - וגם את פיו, הוא סוגר ולא מדבר דיבורים אסורים.

אז מה שכרו?

"צדיק" - הוא נקרא צדיק ! - - -

"ק" - וגם קדוש ! ! !

(וכעין כל זה נמצא כבר בחז"ל, עיין בגמרא מסכת שבת (דף ק"ד.) שג"כ רמזה לכל רמז האותיות הנ"ל.) נזכור תמיד: "מעגל סגור" על העין והפה - מזכים לאדם להיות: צדיק וקדוש!

ונעבור לשאלה ב': אם התגברתי, ושמרתי על עיניי, מהו השכר שהבטיחו חז"ל?

תשובה: ראשית, יש לדעת ברור, את דברי התנא באבות "הוו משמשין את הרב, שלא ע"מ לקבל פרס", ויהודי צריך לקבל עליו את המצוות "כחוק", ואפי' ללא כל טעם ונימוק, וללא כל צפייה לקבל שכר. אלא הכלל הוא: "עשה מאהבה, וסוף הכבוד לבוא"!

ואעפ"כ, לא נמנענו מלפרט את שכר המצוה בנושא זה, כיון שדורנו, לצערנו - הוא דור שיש בו פיתויים חזקים לצד של הטומאה, וכנגד זה צריך חיזוק ועידוד רב - כדי להתגבר, ולהמשיך להחזיק בצד של הקדושה. ולשם כך, הננו מפרטים כאן, את גודל שכרו העצום, של כל מי שכובש יצרו, ועוצם עיניו מראות ברע. ורק מי שאין לו מוח בקדקודו, יהיה מוכן לוותר על כל השכר האדיר הזה - תמורת הנאה נבזית של רגע אחד!!!

ראשית, צריך לדעת, שהתורה עצמה כתבה לנו, את שכרו של מי שזוכה לשמור עיניו: שהרי כך מפורש בפסוקים: "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם! ומי שמצליח, ולא תר אחרי ליבו ועיניו, מה שכרו? על זה ממשיך הפסוק ומבטיח: "למען תזכרו... והייתם קדושים לאלהיכם"! כלומר, הקב"ה מבטיח לנו, שמי שלא יכניס למוחו מראות אסורות, הוא ירויח בתמורה לזה, שמוחו יתקדש, ויצליח לשמור בתוכו את כל דפי הגמרא וההלכות שהוא לומד! הוא יזכור את כל הלימוד שלו, שום דבר לא יִשכח מהמוח שלו! ולמה? בגלל שהמוח שלו נקי ממראות והסתכלויות אסורות!!!

נתבונן רגע ונחשוב: כמה מאמצים, וכמה טירחה, וכמה עמל ויגיעה, משקיעים לומדי התורה, כדי שיזכו לזכור את לימודיהם! והנה כאן, הקב"ה מבטיח להם, סגולה נפלאה וקלה מאד, לשפר את כח הזיכרון, ולזכות להיות קדושים, וזאת ע"י - שמירת העינים!!!

[ומכלל הן - אתה שומע גם לאו, שמי שלא שומר את עיניו, א"כ חבל לו על כל הלימוד שהוא לומד! אמנם, "שכר" תלמוד תורה - הוא יקבל, שכן הקב"ה לא מקפח שכר כל בריה, אולם התורה לא תישאר להתקיים בידו! התורה לא תיקלט במח מלוכלך, שנספג בתוכו מראות אסורות! ומכאן תוכחה מגולה, לאברכים שלומדים בכוללים מחוץ לעיר, ונאלצים לנסוע דרך כבישים שמלאים בפריצות ובפרסומות תועבה. עליהם לזכור היטב: בהסתכלות אחת, שמביטים לרחובות, ומטמאים את עיניהם, הם עלולים לאבד את כל לימוד התורה שלמדו במשך כל היום בכולל!!! וחכם עיניו בראשו, להשמר מאד בזה, שלא יאבד הוא ותורתו, ב"מ.]

והאמת היא, שיש כאן עוד רווח, כפול ומכופל, למי שזוכה לשמור את עיניו: הוא לא רק יזכור את תורתו, אלא הוא עוד יזכה לדבר עצום ונורא, שא"א כלל להעלות על הדעת: לזכות להיות מוכתר בשמים, בתואר של "צדיק", שכל הבריה כולה, פוחדת ויראה ממנו!!!

וכל כך עבור מה? עבור זה שהוא זכה לשמור את עיניו, ובכך הוא לא פגם באות ברית קודש! וא"כ חותם המילה - שזהו חותמו של אברהם אבינו נמצא עליו בשלימות ובטהרה, וזה עצמו - משרה עליו "צלם אלוקים", עד שכל הבריה, פוחדת ורועדת, מזיו פניו הקדושות!

[ומטעם זה, אמרו חז"ל בגמרא מסכת שבת (דף קנ"א:) "שאין חיה רעה יכולה לפגוע באדם, אא"כ נדמה לה כבהמה" כלומר, שכבר איבד את הצלם האלוקי שבו, ע"י - שפגם באות הברית!]

ויסוד זה, שמי ששומר את עיניו ובריתו - כל הבריאה "כפופה" אליו, לא בדינו מליבנו, אלא הוא מוצק על יסודות נאמנים של דברי רבותינו, וכדי לא "למתוח" את הקורא, נעתיק כאן כמה ראיות לזה, מן התורה, ומן התלמוד הבבלי:

הנה, בתורה שבכתב מצינו, אדם שעבר את שיא ההצלחה, בנושא הזה של שמירת העינים והברית. היה זה - יוסף הצדיק! חז"ל מתארים לנו (בספרי המדרשים, פרשת וישב) שהנסיון הקשה שהיה ליוסף בשמירת העיניים, זה היה עניין, לא רק של יום אחד או יומיים, וגם לא שבוע ולא שבועיים, ואף לא חודש וחודשיים... שנים עשר חודשים רצופים, הוא היה בתוך הגיהנום הזה!

יום אחר יום, היתה באה לפניו אשת פוטיפר, עם בגדים חדשים, ועם כל מיני איומים ופיתויים שונים, שלפחות יסתכל עליה! ויוסף התמודד בגבורה עילאית, במשך כל זמן הנסיון הנורא הזה, והיה מרכין את ראשו, ומוריד את עיניו למטה, כדי שח"ו לא יכשל בהסתכלות עליה, ואפי' את ראשו - הוא לא היה מפנה לעבר הכיוון שלה. [ומסָפֶר מדרש תנחומא, שעל דבר זה, הוא שילם ביוקר: אותה רשעה, העמידה לו "שיפוד" דוקר מתחת לסנטרו, ובכל פעם שיוסף היה מרכין ראשו למטה, היה נדקר בחוד של השיפוד! כלומר: יוסף היה מוכן לפצוע את עצמו, עד זוב דם! ובלבד שלא לטמא את עיניו!!!]

כך נמשך הגיהנום הזה, במשך 12 חודשים תמימים! ! ! ומה חושבים אתם? לאיזה דרגה זכה יוסף הצדיק להגיע, בזכות שמירת העינים עצומה כזו? הוא זכה לעלות בדרגה גבוהה כזו, שאפי' משה רבינו ואהרן הכהן, לא זכו לה!!

והיכן ראינו זאת? בשעה שברחו בני ישראל ממצרים, ועמדו על שפת הים, ורצו לעבור אותו. מספרים לנו חז"ל (במדרש ילקוט שמעוני, פרשת בשלח, אות רל"ד) שהתפתח ויכוח בין משה רבנו לשרו של ים, האם להסכים לשנות את מערכת הטבע, ולבקוע את הים לשניים, או לא. שרו של ים טען למשה: אני גדול ממך! שאני נבראתי ביום השלישי לבריאה, ואתה רק ביום השישי, וא"כ איני מוכן לשמוע בקולך ולהבקע! ומוסיף המדרש, שמשה רבינו הראה לו את "מטה האלוקים" שהיה בידו, ועדיין לא נרתע הים, ולא רצה להבקע!

והיודעים אתם, מה בסוף "שיכנע" את הים להבקע? דורשים חז"ל במדרש (מדרש שוחר טוב על תהלים, אות קי"ד) "הים ראה וינוס"!

איזה דבר הים ראה, עד כדי כך שהוא כבר נס מפניו?

דורשים חז"ל - את ארונו של יוסף! הוא ראה את עצמות יוסף, ומיד - בלי שום ויכוחים ושידולים, הוא נרתע לאחוריו, והסכים להכנע מפניו, ולהקרע. מאף אחד הוא לא נירתע!!! לא ממשה רבינו שעמד שם, ולא מאהרן הכהן, ולא ממטה האלוקים שהיה ביד משה, ולא משישים ריבוא שניצבו במקום. רק מאדם אחד, הוא פחד והתיירא! ממי? ממי ששמר על עיניו, ולא פגם בבריתו! היה זה יוסף הצדיק, שבזכות זה, שהוא נס וברח מהנסיון של אשת פוטיפר גם הים נס וברח מפניו!!! ממש להשתומם לראות, עד היכן מגיע כח "שלטונו" של מי ששומר את עיניו ובריתו, ולא פוגם בהם! הוא זוכה לשלטון מלא, על כל הבריאה כולה, ואפי' עד לשינוי מערכת הטבע! כולם נכנעים מפניו!

וכעת, נגלה לכם עוד דבר מדהים: היודעים אתם, ממי יוסף קיבל את הכוחות העצומים האלו, לעמוד ולהיות יציב כמו "ברזל", בענין הזה של שמירת העינים והברית? מאביו הצדיק - יעקב אבינו!

כן, יעקב אבינו ג"כ שמר על בריתו, באופן מופלא, והוא העיד על עצמו (בחומש בראשית, פרק מ"ט - ג') שבנו ראובן היה כוחו, "וראשית אונו"! והסבירו זאת חז"ל, בגמרא מסכת יבמות (דף ע"ו.) שיעקב לא ראה קרי מימיו, ובנו ראובן, היה הטיפה הראשונה של כוחו וראשית אונו!!!

מדהים ממש! הרי יעקב התחתן רק בגיל 84 (עיין רש"י בראשית ל"ה - כ"ט), וא"כ 80 שנה הוא הצליח להתגבר ולשמור על קדושת עיניו, ובריתו!

ובמקרה שלו, זה לא היה דבר פשוט כל כך, שהרי מיום שיעקב עשה "וורט" עם ארוסתו רחל, ועד יום הנישואין שלו - איתה, עברו 7 שנים תמימות! (ואחרי הנישואין, התחיל לעבוד עוד 7 שנים נוספות, עיין רש"י פרק כ"ט - כ"ז). ובכל השנים האלו, יעקב מעיד, שהוא שמר על עצמו, ולא חטא ולא פגם לא בעיניו, וממילא גם לא בבריתו !

מדהים לראות, איזה כוחות עצומים טמונים באדם, שנותנים לו את היכולת לשמור על עצמו, בכל המצבים ובכל התנאים.

והיודעים אתם, איזה שכר עצום קיבל יעקב, בזכות זה ששמר על בריתו?

בדיוק כמו אצל יוסף הצדיק: כל הבריאה היתה כפופה אליו, ורצתה לשרת אותו! והיכן ראינו זאת? כשיעקב יצא ללכת לחרן, ונטה ללון בדרך, פתאום מתגלה דבר מדהים: אבנים דוממות החלו לריב ביניהם, מי יזכה להיות תחת ראשו של הצדיק! ממש, כל הבריה כולה, משתוקקת לשרת אדם כזה, ששומר על בריתו, ונשאר עליו צלם אלוקים!

וא"כ לא פלא, שגם בנו יוסף הצדיק, ירש מאביו את הכוחות האלו, לעמוד בנסיונות הקשים ביותר, ובלבד שהעינים והברית קודש לא יפגמו.

ואותו רעיון ממש, מצינו ג"כ בתורה שבע"פ. בגמרא מסכת תענית (דף כ"א:) מספרים לנו שם חז"ל, שהיה אדם פשוט, שהיו קוראים לו "אבא אומנא", והוא היה "מקיז דם" במקצועו. ובכל זאת, הוא זכה להגיע למדרגה הגבוהה ביותר, אפי' יותר מהאמוראים הקדושים אביי ורבא, וכך מתארים לנו חז"ל:

תוכן העניינים

אמרי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה