שער השקפה - שכר ועונש
מאמר ראשון - מידת הקב"ה שהוא ארך אפיים לבריותיו עד איזה "גבול" יש לו סבלנות לעוברי רצונו?
תשובה: בגמרא במסכת ראש השנה (דף ט"ז:) נמסר לנו מפי חז"ל: "אמר ר' יוחנן, שלשה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים. שני - של רשעים גמורים, ושלישי - של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים לחיים. רשעים גמורים נכתבים למיתה. ובנוניים תלויים ועומדים וכו'".
והנה, ישנם אנשים שכאשר קוראים את דברי חז"ל אלו, יש להם איזה מן הרגשת בטחון עצמי, שגמ' זו לא מדברת אליהם כלל!
ולמה? בגלל שיש להם כבר "נסיון" מן העבר. הם "זכו" כבר מזמן להכנס לתואר של "רשעים גמורים" - ובכ"ז לא קורה להם כלום! 30 פעם(!) לפחות, הזמינו אותם למשפט, ביום הדין של ראש השנה, וברוך ה' הם לא נכתבו כלל למיתה, אדרבא - משנה לשנה הם נעשים יותר בריאים וחזקים, והם טופחים על ביטנם בביטחה, באומרם: "שישו בני מעיי, שישו! שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך"! וכשמראים להם את דברי הגמ' הנ"ל, שרשעים למיתה, הם סותרים את דבריך במחי יד, ומצביעים לך על העובדא שהם עצמם נשארו חיים וקיימים. ושולחים אותך אצל השני, שמן הסתם אליו מכוונים דברי חז"ל אלו...
ובמאמר זה באנו להשיב בס"ד על טענה זו, ולנפץ אותה לרסיסים. להוכיח לכל שתורתינו אמת, וכל דברי חז"ל הם קודש קודשים.
ונתחיל בס"ד בחשבון הדברים, מא' עד ת':
ראשית יש לדעת ברור, שאצל הקב"ה אין מושגים של "חנינה" או "ויתור" על עבירות. וכמו שלימדו אותנו חז"ל במסכת בבא קמא (דף נ'.) וכן בירושלמי מסכת ביצה (פ"ג ה"ח) "שכל מי שאומר שהקב"ה וותרן - יענש ח"ו שיותרו (ימחקו) חייו"!!!
וזה ג"כ אחד מי"ג עיקרי האמונה, שכל יהודי חוזר עליהם בכל יום "אני מאמין באמונה שלמה, שהקב"ה משלם שכר טוב לשומרי מצוותיו, ומעניש לעוברי רצונו"!
ואם כך היא הנהגת הקב"ה, א"כ מה הפירוש שהקב"ה "ארך אפים"?
התשובה: "ארך אפיים" - תירגומו בעברית "דחיית זמן הפרעון". והסביר לנו זאת היטב, רבנו הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פ"ד), שמצד מידת הדין היה צריך להיות, שמי שחוטא וממרא את פיו של הקב"ה, יענש תיכף ומיד בלי המתנה כלל.
רק כשראה הקב"ה שאין העולם יכול להתקיים בכך, שיתף לזה את מידת הרחמים, כלומר, שהוא לא מעניש מיד, אלא הוא מחכה לחוטא בסבלנות גדולה.
ועד מתי? מגלים לנו חז"ל במס' סוטה (דף ט'.) "עד שנתמלאת סאתם". כלומר, רק ברגע שהעבירות עברו כבר למעלה מהראש, והקב"ה רואה שאין עוד סיכוי שהאדם יתעורר עוד לחזור בתשובה, רק אז מתחיל להפרע ממנו. ובנתיים נותן לו "צ'אנס" לתקן את החטא שפגם בו, ולחזור בתשובה !
ולאור היסוד הנ"ל, נפתרה לנו גם פשר התעלומה מדברי חז"ל: אמת, רשעים שרובם עוונות היו צריכים להכתב מיד למיתה, אלא שפעמים רשע זה יש לו איזה זכות שעומדת לו (זכות של מצוה אחת שעשה בחייו, או זכות של אבותיו שהיו צדיקים, וכיוצ"ב.) וזכות זו מעוררת את מידת הרחמים, וממליצה לפני הקב"ה שיאריך עוד קצת את זמן הפרעון, ולא יענישנו מיד !
וזו הסיבה, שאדם רואה שהוא עובר את שנותיו בשלום, ואולם ברגע שזכות זו תיגמר לו - אזי ח"ו האדם יכול להיות אבוד!
וכעת, יש לברר כאן עוד נקודה. כמה זמן זה נחשב אצל הקב"ה שכבר "נתמלאת הסאה"? אצלנו אנו בשר ודם, זה יכול להסתכם מקסימום במתן אורכה של כמה שנים, לא יותר! ואולם הקב"ה, הרי אצלו אלף שנים בעיניו כיום אתמול כי יעבור, ולכן גם האורכת זמן שהוא נותן לפושעים נמדדת בחישובים אחרים לגמרי...
וכדי לחזק את הלבבות, נעלה כאן ראייה אחת מן התורה, שתוכיח לנו שעדיין לא אפסה תקווה, ויש עדיין הזדמנות לכל יהודי לשוב אל הקב"ה, היות והוא לא ממהר לפרוע מן הרשעים, אלא אדרבא, הוא מתנהג בארך אפיים כלפיהם, ויושב וממתין ומייחל ומצפה, מתי יתעורר היהודי מעצמו לחזור בתשובה.
מקור ההוכחה היא: מאנשי דור המבול! הנה המשנה באבות (פ"ה מ"ב) מתארת לנו את מצב אותו דור:
אנשי דור המבול, היו מכעיסים את הקב"ה בכוונה תחילה - במשך תקופה של 10 דורות!!! כלומר: במשך 1000 שנה. (10 דורות - לפי חשבון זמנם) היו עושים עבירות מתוך מטרה מכוונת: להכעיס ולעורר את רוגזו של הקב"ה !
תתארו לעצמכם, אם דבר כזה היה קורה אצלנו, ואיזה אדם היה מכעיס אותנו, הרי בפעם אחת או פעמיים - זה כבר היה מספיק אצלנו, שהסבלנות שלנו תיפקע ויותר לא היינו יכולים לסבול אותו, היינו מאד רוצים להוציא עליו את הרוגז שלנו - לפחות במשהו של נקמה... כדי להרגיע ולהשקיט את העצבים שלנו.
כל זה מדובר, באם יפגעו בכבוד שלנו, כבוד של בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר !
וכעת, כשפוגעים בכבודו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, איך הוא מגיב? הוא שותק ולא מגיב כלום!!! וזה לא פעם או פעמים, אלא במשך כל החיים של האבא - הבן - הנכד - הנין וכו', תקופה של 10 דורות, היו פוגעים בכבודו, ועוברים על העבירות החמורות ביותר, וכגון: גזל, חמס, זימה, כפירה, וכו'. עד כדי כך שחז"ל מגלים לנו (במס' סנהדרין דף ק"ח. והובא ברש"י סוף פר' בראשית) שאפי' הבהמות הושפעו מאותם עבירות, ונזקקו לשאינו בן מינם! עד כדי כך, היתה האוירה מורעלת בעבירות ותועבות !
ואת כל זה הקב"ה רואה, ויושב ומחכה בסבלנות גדולה, ממתין לרגע בו יתעוררו לחזור בתשובה...
וזה עדיין לא נגמר בזה - - - גם כשכבר נתמלאה סאתם, ובאמת הגיע הזמן כבר לתת להם עונש, גם אז הקב"ה עדיין ארך אפיים! הוא לא מוציא מיד את הגזר דין, אלא מתאפק שוב ואומר: אני אתן להם עוד צ'אנס לחזור בתשובה !
ולכמה זמן הוא הוסיף להם את הצ'אנס הזה? למשך תקופה נוספת של 120 שנה!!!
הוא ביקש מנח שיתחיל לבנות תיבה, כיון שהוא מתכונן לבצע גזר דין של מבול, שיחריב את כל העולם, ורק הוא עם עוד קומץ קטן ינצלו מבין כולם.
וכמה זמן נתן לו הקב"ה כדי לבנות את התיבה? במשך 120 שנה!!! תיבה אפשר לגמור לבנות בכמה חודשים, ובשביל מה קצב לו הקב"ה זמן כ"כ מרובה?
התשובה: גם כאן מתגלית לנו שוב מידת הארך אפיים של בורא עולם! כיצד?
הקב"ה רצה שכל העולם כולו יידע מזה שהוא עומד להביא עליהם מבול של כלייה, ואפי' האנשים שגרים בקצה השני של כדור הארץ - ג"כ ישמעו מזה, ויספיקו לבוא במשך 120 שנה הללו, כדי לשמוע את התראתו ואזהרתו של נח, שבורא עולם עתיד להעניש אותם, וימהרו לחזור בתשובה!
וכך באמת היה נח עושה. דופק מסמרים, עצים, ובונה את התיבה בסבלנות גדולה, וכל אחד שעובר ברחוב שואל את נח, מה אתה בונה? והוא עונה להם: אני בונה תיבה, כדי לשוט בה ע"פ המים !
"פה בונים תיבה"? משתוממים האנשים, תיבה בונים ליד החוף! באמצע היבשה אתה רוצה לבנות תיבה? השתגעת? מי יסחוב לך אותה עד החוף - בגודל הזה שאתה רוצה לבנות"?!
ונח עונה להם: התיבה לא תשוט על חוף הים, היא תשוט כאן על הארץ! עתיד הקב"ה להביא מבול, ומי המבול יציפו את כל העולם, והתיבה תתרומם ותשוט מעל גובה המים!
וכולם כששומעים זאת, צוחקים ולועגים עליו, ואומרים לו מתוך רחמנות: נח! למה לא תשב בנוח? תהיה רגוע ושליו מבלי כל דמיונות פורחים באויר, מתי חלמת בפעם האחרונה על שטפונות של מבול שירימו לך את התיבה...?
הם מלגלגים עליו, והוא ממשיך ע"פ ציווי ה', וכך עוברים להם 120 שנה של בניית התיבה, בעוד שהתוצאות בשטח... אף אחד מהם לא התעורר לחזור בתשובה!
נו, מה אתם אומרים במצב "קריטי" כזה, עכשיו כבר מגיע להם מבול, לאנשים מרושעים ומושחתים כאלו, או שעוד לא - - - ?
10 דורות - (1,000 שנים) מורדים וממרידים נגד הקב"ה, ועוד 120 שנים נוספות צוחקים ולועגים על התראתו של הקב"ה!
אנו הקוראים מתקוממים לשמע הדברים, ופוסקים את דינם: ודאי שכבר מגיע להם עונש, אפי' מידת הרחמים לא תצליח לסנגר על אנשים פושעים כאלו!
ואולם הקב"ה, שאינו חפץ במות הרשעים, אלא מעוניין יותר שישובו אליו, הוא פוסק: לא! עדיין יש לי סבלנות!!! ניתן להם עוד הזדמנות לחזור בתשובה!
עד כדי כך אפשר "למתוח" את החבל של מידת הדין!!! ואיזה הזדמנות אחרונה, נתן להם הקב"ה כדי שיחזרו בתשובה? הוא נתן להם עוד צ'אנס של - 40 יום נוספים.
כלומר, הוא לא התחיל ישירות לתת עליהם מבול של קללה וחורבן, אלא הוריד להם זאת בהתחלה - בתור גשמים פוריים רגילים, כדי שאם עדיין יחזרו בתשובה אזי הגשמים הללו יהפכו לגשמי ברכה! (ע' בזה בחומש בראשית, פרק ו' פסוק י"ב, וברש"י שם.)
ואמנם גשמים אלו ירדו בנחת, אבל רצו מהשמים "לאותת" להם ששולחים להם כאן סימן להתעורר, ולכן הורידו את הגשמים ברציפות, וכמו שכתוב בפסוק "ארבעים יום וארבעים לילה".
כלומר, מִימְטָרִים בלתי פוסקים! 24 שעות רצוף גשמים! 48 שעות רצוף גשמים! שבוע שלם רצוף גשמים! וכן הלאה...
אתם יודעים כמה כמויות אדירות של מים זה? אפשר למלא בכל זה את הכינרת כולה - כמה פעמים ! ! !
תארו לעצמכם, מה זה 24 שעות מים * 40 יום רצוף, כמויות אדירות אלו - גורמים לשטפונות, ולביצות, ולנזקים ברכוש, וכו'. והקשה מכולם הם לא היו יכולים יותר להמשיך לגור בבתיהם!!!
מרוב גובה המים, היו צריכים לעלות ולגור בקומה שניה, שלישית... רביעית... על הגג... ועוד יותר קשה שכבר א"א ללכת ברחוב, אלא רק עם "סירות ומשוטים"...
נו, זה כבר סימן ברור של עונש מבול, או שעוד לא?! צריכים כבר להתחיל להתעורר בתשובה - - - ? הרי הם מתחילים כבר להרגיש את העונש על הבשר שלהם! ואעפ"כ, הלב שלהם היה קשה ואטום כמו אבן, הם עדיין לא התעוררו להתחיל לחשוב על סופם המר הצפוי להם, ולחזור בתשובה.
והקב"ה עדיין לא התייאש מהם! הוא חיכה להם במשך חודש + שבוע (=40 יום) עם איתות של גשמים רצופים, אולי אולי יכנע ליבם הערל...
והנה, הם מתחילים לראות בעיניהם את הסוף שלהם שכבר מתקרב, הם רואים גם איך שהתיבה של נח, מתחילה כבר להתרומם, הם גם רואים את נח, שמוציא ראשו מהחלון ומנפנף להם בידיו וצועק להם בשארית כוחותיו: "נו, תחוסו על נפשותיכם ברגעים האחרונים, ותבקשו כבר סליחה"! אולם דבריו נשמעו על אוזניים אטומות ולבבות מאוּבָּנִים! אף אחד מהם אפי' לא חושב לדפוק על הדלת של נח, ולומר לו: נח, אני מתחרט, מבקש סליחה! אנא תכניס אותי ג"כ לתיבה!
ורק אחרי כל ההתראות הנ"ל, והסבלנות הבלתי יתואר שהמתין להם הקב"ה, רק אז - בלית ברירה פתח הקב"ה את מעיינות תהום רבה, וארובות השמים נפתחו, וכל הדור ההוא נימחה!!!
נעשה שוב סיכום סופי בקצרה, כמה "ארך אפים" היה להקב"ה:
* חיכה להם במשך 10 דורות, שזה מסתכם בכ- 1000 שנה. (ובסדר "תולדות האבות" נכתב ש - 1000 שנים עברו מאדם הראשון עד נח. והחשבון מחושב לפי זמנם, שגיל 100 היה אצליהם עדיין "צעיר" יחסית. ועיין בזה.)
* שוב חיכה להם תקופה נוספת של 120 שנה.
* ושוב חיכה להם 40 יום נוספים, ורק אח"כ התחיל להעניש אותם!
תיראו כמה סבלנות היה להקב"ה, סבלנות שא"א לתאר אותה בשכל אנוש של אדם!
וכל העובדות הנ"ל, הם מחייבות אותנו הרבה, ומצד שני גם מעודדות! כלומר; זה מחייב אותנו משום שראינו מדור המבול באופן ברור, שהאדם לא יכול לחיות "באשליות" שאם עד עכשיו עברתי טוב את החיים, ולא נענשתי על עוונותי, א"כ סימן שאני משוחרר...
זו טעות איומה! צריך לדעת שהקב"ה מאוד "ארך אפים", ולכן בכל ראש השנה הוא עוד מחכה וממתין לך, ואתה לא יכול לדעת מתי תיפקע הסבלנות של הקב"ה כלפיך...
ואולם מצד שני זה גם מעודד אותנו: זה נותן לנו עידוד וחיזוק לראות, עד כמה אבינו שבשמים הקב"ה אוהב אותנו, ולא חפץ במות הרשע, רק שישוב מדרכו הרעה ויחיה לאורך ימים טובים!
עובדה זו מוסיפה לנו חיזוק גדול - לא להתייאש! כשם שהקב"ה לא מתייאש מהר מאיתנו, אלא אפי' אם נכשלנו, מ"מ הקב"ה ארך אפים, ממתין ומצפה ומייחל, מתי נשוב אליו!
וכעין כל זה, מצינו ג"כ בדורו של אחשוורוש, היהודים באותו דור קיבלו מכה חזקה: "גזירת שמד" מהמן, להשמיד להרוג ולאבד! ואולם היודעים אתם, על איזה משך זמן ארוך הצטבר כל החוב הזה? הנה לפניכם החשבון שעשו חז"ל:
* על עבירות שחטאו לפני 9 שנים, במה שנהנו אז מסעודתו של אחשורוש. (ע' מס' מגילה דף י"ב:)
* על עבירות שלפני 70 שנה! במה שהשתחוו אז לצלם בימי נבוכדנצאר. (הזמן 70 שנה, מחושב ע"פ הגמ' שם בדף י"א: עיי"ש היטב).
גם כאן רואים את מידת ה"ארך אפיים" של הקב"ה, על חטא חמור מאוד של עבודה זרה הוא מסוגל להמתין 70 שנה! אולי בנ"י התעוררו מעצמם לחזור בתשובה!
הכלל העולה מכל האמור: אין הקב"ה חפץ כלל להעניש את בניו. הוא תמיד עושה כל מה שביכולתו לדחות את מועד העונש, לזמן מאוחר יותר, אולי בנתיים ידלק בהם הניצוץ היהודי, והם יחזרו בתשובה.
ולקראת סיום המאמר, נגלה לכם "סוד" שרק מלאכי השרת יודעים אותו - - - יש איזה "פטנט" שפועל למעלה בשמים, שמסוגל להשפיע רבות ולהאריך יותר ויותר את הארך אפים של הקב"ה כלפינו !
ומהו הסוד של אותו פטנט? זהו קול לימוד התורה! ברגע שהאדם לומד את תורתו של הקב"ה, הוא עושה נחת רוח מרובה לפניו, עד שהקב"ה מעלים עין מכל עוונותיו של אותו יהודי, ודוחק אותם לקרן זוית!
וכדי שהדברים יהיו יותר ברורים, נמחיש לכם זאת ע"י מעשה: מעשה היה במלך אחד, שפעם אחת יצא לסייר ברחובות מדינתו, לראות את שלום מדינתו, ואת אשר נעשה בה.
והנה לפתע שומע המלך, קולות צלילים עדינים של חליל, שובים לב. המלך שהתפעל מאוד מהמנגינות העריבות, הלך אחרי קול הניגון לזהות את המנגן, והנה מגלות עיניו - נער צעיר יושב ומנגן להנאתו בחליל.
ניגש אליו המלך, והודיע לו שהמנגינות מאוד נעמו לחיכו, לפיכך מהיום והלאה הוא יהיה המנגן בבית המלך, ושכרו ישולם לו מאוצר המלך בעין יפה.
שמח הנער מאוד לשמע הבשורה, והודה למלך בקידה. ואכן מאותו היום, היה הנער משמח את המלך במנגינותיו, והמלך היה מחבבו מאוד.
והנה, נער זה היה מיודד לחברת נערים פושעים, ריקים ופוחזים, אשר יום אחד ביצעו מעשה שוד בבנק, והמשטרה שעלתה על עקבותיהם, ביקשה להכניס את הנער, לתקופה ממושכת של מאסר. ואולם מששמע זאת המלך, התערב בנושא, וביקש שימחלו לו הפעם, למען כבוד המלך.
וכך היה הדבר חוזר על עצמו, הנער הולך עם חבורתו ומבצע פשעים פליליים, שוד, רצח, וכו'. ותמיד המלך היה מגין עליו, שלא יפגעו בו לרעה. והנה, יום אחד עבד הנער בבית חרושת ליצור מכשירי חשמל, ובגלל חוסר זהירות נחתכה לו האצבע באחת המכונות! וכתוצאה מכך, נמנע ממנו יותר מלהמשיך לנגן אצל המלך, מחמת ידו הפצועה.
והנה כשמוע זאת המלך, קצף מאוד על הנער, וקרא מיד לשר המשטרה, ופקד עליו להטיל על הנער את כל החשבון מהעבר הפלילי שהצטבר לו במשך הזמן, ולא לוותר על שום דבר!
נדהם הנער לשמע הדברים, ופנה אל המלך בתחנונים: אדוני המלך! הרי עד עכשיו אתה בעצמך היית מגין עלי, ועושה הכל למעני, ואילו כעת, אתה לוקח אותי בידיים ומוסר אותי לידיהם?!
ענה לו המלך: טיפש! הלא תבין, שכל העבירות שעשית, מצד החוק היית צריך לקבל את העונש באופן מיידי, אלא מה? כיון שהיה בך דבר טוב אחד, שהייתי נהנה מהמנגינות העריבות שלך, לכן חיפיתי עליך כל הזמן, והעלמתי עין מכל הפשעים שלך, כיון שסוף סוף היה בך איזה תועלת שנהניתי ממנה! ואולם כעת שנקטעה אצבעך, ויותר לא אוכל להנות ממך, א"כ שוב אין אתה אלא ככל שאר אנשי המדינה, שחייב להיענש על כל עבירות על החוק! ללא כל פשרות!!!
ואותה הנהגה בדיוק - מתנהג עמנו מלך מלכי המלכים הקב"ה: אדם שעובר עבירות, מצד הדין חייב להענש מיד. אלא מה? הקב"ה מתערב בנושא, ואומר להם: הניחו לו כעת, כיון שאני נהנה לשמוע את קול נגינת לימוד התורה שלו! ולכן תעלימו ממנו עין, משום שאני רוצה להמשיך להנות ממנגינתו!
ואולם ברגע שהאדם פוסק ועוזב את לימודו, א"כ שוב אין בו שום תועלת הנאה כלפי הקב"ה, ואז פורעים ממנו למפרע על כל עוונותיו. ולא מתנהגים עמו יותר ב"פרוטקציה", כיון שכעת הוא כבר שווה בדיוק לכל שאר האנשים הפשוטים!!!
נורא נוראות לראות, עד כמה קול לימוד התורה חביב אצל הקב"ה, ויכול להגן על האדם, ולהאריך לו את מועד זמן פרעון העונשים. [וזהו עומק דברי הגמ' במסכת קידושין (דף ל:) "...נמשלה תורה כסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו "רטייה" על מכתו, ואמר לו: בני! כל זמן שרטייה זו מונחת על מכתך, אכול ושתה מה שתרצה, ותהנה בכל, ואי אתה מתיירא מכלום! וכו'. וההסבר בזה כמו המשל הנ"ל, שנגינת לימוד התורה, מעבירה לו בנתיים על כל פשעיו. ודו"ק].
סיימנו פרק זה. ביארנו באורך, וברוחב, ובעומק, מה משמעות המושג "ארך אפים" אצל הקב"ה, ואשריו מי שיודע להדבק במידותיו של הקב"ה, ויאמץ לעצמו מידה יקרה זו: מה הוא סבלן וארך אפים לעוברי רצונו - אף אתה תהיה סבלן ותבליג לעוברי רצונך! וותר על כבודך כלפי אחרים - כשם שהקב"ה מוותר על כבודו, ומאריך אפו לאחרים!!!
ואם זכינו, ואימצנו לעצמנו מידה יקרה זו - הרי זה שכרינו מכל עמלנו!
החפץ חיים חיכה לעונש שיבוא משמים!!...
מסופר בימי חייו של החפץ חיים, היתה אלמנה אחת ששכרה דירה בעירו, ואולם ענייה מרודה היתה, ולא השיגה ידה לשלם את כסף השכירות מיד בסוף החודש.
משהצטברו החובות, הזהיר אותה בעל הדירה, שאם לא תפרע את החוב תוך זמן קצר, יוציא אותה ואת עולליה מן הדירה, ללא כל חשבונות!
ואכן, משהגיע פרק הזמן ולא שילמה, הסיר בעה"ב את הרעפים מגג דירתו, וכך אילץ את האלמנה לעזוב את הבית, ולצאת לִחיות תחת כיפת השמים!
הדבר היה בעיצומו של קור החורף, וכל אנשי העיר ראדין הזדעזעו לגודל האכזריות שהתנהג בעה"ב כלפי אשה מסכנה עם ילדים קטנים. הם התאספו בביתו והתחננו אליו, שירחם על האשה, ובמשך הזמן הם ישתדלו לאסוף את הסכום. ואולם הבעה"ב אטם את אוזניו, ולא שת ליבו לקול הזעקות והמחאות.
כששמע על כך רבנו הח"ח, נחרד כולו ופסק את דבריו בדאגה: "בטוחני, שיבוא אדם זה על עונשו מהשמים! שהרי התורה הזהירה במפורש "כל אלמנה ויתום לא תענון... ואם צעק יצעק אלי... וחרה אפי בכם.. והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים"!
עברו ימים וחלפו חודשים, ועולם כמנהגו נוהג. שום עונש לא הגיע לבעל הדירה, אדרבא הוא עלה ונתעשר עושר רב, והיה שש ושמח בחלקו.
ואולם אנשי העיר ידעו, שמילה אחת של התורה לא תשוב ריקם, ואם לא היום - אז מחר!
עשר שנים תמימות עברו מאותו מקרה, ואז ביום בהיר אחד, הוכו כל אנשי העיירה בהלם לשמע הידיעה המרעישה: כלב מסוכן, התנפל על אדם שעבר ברחוב, ושיסע אותו לגזרים!
לאחר בירור קצר לדעת מיהו אותו האיש, נתגלה להם שהיה זה אותו בעל הדירה, שבזמנו אטם אוזנו לקול אזהרתו של החפץ חיים!!
הנה עוד דוגמא למידת "ארך אפים" של הקב"ה. 10 שנים מחכה לאדם, אולי יוריד את גאוותו, ויתחרט על רוע מעשהו! ומה איתך?!
מאמר שני - עמידה במקום נסיון - סכנת נפילה!!!
עיקר מטרת פרק זה, הוא לברר לעצמנו פעם אחת ולתמיד: אדם שמכניס עצמו "למקום נסיון", וסומך על עצמו שיוכל להתגבר על יצרו, האם עמידה כזו במקום נסיון זה דבר:
* חיובי - או שלילי ?
* זה בונה את האדם - או רק הורס?
* יש בזה קיום מצוה, או רק עבירה?
נתחיל לענות בס"ד על שאלה זו, לפרטי פרטים, ונשתדל שהדברים יהיו באופן ברור, מתומצת וקצר:
על עצם הנידון, מצינו בדברי חז"ל שני דעות, שלכאורה מנוגדות וסותרות זו לזו. מצד אחד, תיקנו לנו חז"ל להתפלל כל יום בתפלה "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו... שאל תביאנו לידי נסיון" וכו'.
וא"כ רואים שנסיון זה דבר שלילי שהאדם צריך לברוח ממנו. ואילו מצד שני, כל דברי חז"ל במדרשים, מלאים במאמרים על חשיבות הנסיונות, שבונים את האדם, וכל העוה"ז מלא נסיונות, ותפקיד האדם להתגבר ולנצח אותם, וכו' וכו'.
ולפני שנעתיק מדברי חז"ל אלו, יש להעיר, שראשית לכל דבר זה מפורש כבר בתורה, על ראש האומה היהודית אברהם אבינו. שרק לאחר שעבר עשרה נסיונות, רק אז זכה לתואר של "ירא אלוקים אתה"!!!
וכן אצל כל יתר האבות הקדושים. רק בזכות הנסיונות שעברו - זכו שהקב"ה ייחד שמו עליהם. (וכמבואר במס' סנהדרין דף ק"ז.)
וכעת נעבור להוכחות מן המדרשים:
1. במדרש רבה שמות (ב-ג) - נאמר: "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם, אלא עד שמנסה אותו בדבר קטן"!
2. במדרש רבה שמות (ל"א-ג) - נאמר "אין בריה, שאין הקב"ה מנסה אותה"!
3. בספר משלי (כ"ד-ט"ז) "כי שבע יפול צדיק, וקם" ופירש בספר היראים, שדוקא ע"י הנפילה זה מה שנותן לצדיק את הדחיפה לקום ולהתעלות יותר ויותר, ולא להשאר באותה דרגה של רוחניות !
4. וכן בספר מיכה (ז-ח) - "אל תשמחי אויבי לי, כי נפלתי קמתי", כי אשב בחושך ה' אור לי". ופרשו חז"ל (בילקוט תהלים, ובשוחר טוב תהלים - ה) אילולי נפלתי לא קמתי, ואלמלא ישבתי בחושך, לא היה ה' אור לי". א"כ רואים שדוקא הנפילה של אדם זה מה שדוחף את האדם לראות את האמת, ביתר שאת וביתר עוז.
5. וכן בספר "חוק לישראל" (חלק מוסר, פר' וישב, יום ג') כותב בזה הלשון "דע, בן אדם, כי כל יום הבא לקראתך, הוא נסיון חדש לך".
6. ובאמת, שכבר רבנו הרמח"ל, בספרו "מסילת ישרים" (פרק א') כתב דברים ברורים בנושא זה, והא לך לשונו "...כי כל עניני העולם, בין טוב ובין רע, הם נסיונות לאדם וכו'".
ובהמשך דבריו סיכם "...נמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעוה"ז - הוא רק לקיים מצוות, ולעבוד ולעמוד בנסיון" וכו'. [וכך גם רגילים העולם לומר: "כל העולם כולו מלא נסיונות, והעיקר שלא להכשל כלל", וכן אומרים העולם "אין חכם כבעל הנסיון" וכו' וכו'].
ולאחר כל העובדות הנ"ל, עומד הבן תוהה ונבוך, ושואל בפליאה: אם באמת חז"ל מדגישים כ"כ את נחיצות הנסיונות לאדם בעוה"ז, א"כ מדוע אנו מתפללים כל יום בתפילתנו, "אל תביאנו לידי נסיון"? והרי כל עיקר מציאותנו בעוה"ז, זה רק בשביל לעבוד ולעמוד בנסיון?
ואכן, שאלה קשה זו, מובילה אותנו לידי מסקנה מחייבת: שבאמת יש 2 סוגי נסיונות: יש נסיון שהקב"ה מביא על האדם, ויש נסיון שהאדם מביא על עצמו. ונבהיר את הדברים:
נסיון שהקב"ה מביא על האדם - זה הנסיונות שאדם ניתקל איתם על כל צעד ושעל בחיים. ונסיונות אלו ניתנו לטובתו של האדם, לבנות את בנין האדם. ולייצב את מעמדו הרוחני. ו - 2 הטבות נתן לנו הקב"ה בנסיונות אלו:
הטבה ראשונה - שלעולם לא יביאו לאדם נסיון, שיודעים מראש שזה למעלה מכוחותיו לעמוד בהם. אלא אם נותנים נסיון - נותנים גם כוחות נפש לאדם, שיהיה מסוגל להתמודד עם הקושי שבנסיון !
ויש על זה שני הוכחות מפורשות מהתורה:
א. בתחילת פר' בשלח. מבואר בפסוקים שם, שהיה להקב"ה שני דרכים להוליך את עם ישראל: 1. דרך קצרה, לעבור דרך ארץ פלשתים, ולהכנס משם מיד לא"י. 2. דרך שניה - ארוכה, לסובב דרך המדבר, ולהתעכב שם במשך 40 שנה.
ובאיזה דרך בחר הקב"ה? בדרך הארוכה של המדבר! ומדוע לא יותר נח ללכת בדרך הקצרה? על זה מסביר הפסוק "כי אמר אלוקים, פן ינחם העם בראותם מלחמה, ושבו מצרימה". כלומר, אם הם ילכו בדרך הקצרה, הם יכנסו לידי נסיון גדול באמונה, בזה שיראו שהפלשתים נלחמים עמם, ואז עלולים לכפור בהקב"ה, ולחזור חזרה לפרעה, וכיון שהקב"ה צפה מראש, שזה נסיון יותר מדי קשה עבורם, והם לא יוכלו לעמוד בו, לכן הוא ויתר על התכנית, והיה מוכן להקיפם במדבר הנורא במשך 40 שנה, ובלבד שלא להכניסם לידי נסיון שהיה קשה למעלה מכוחותם!
ב. עוד הוכחה: "אשת יפת תואר" תוכיח! שהסבירו לנו חז"ל במס' קידושין (דף כ"א:) שכיון שידעה תורה, שאם נאסור על אדם שיוצא למלחמה, לקחת בשבילו שבויה גויה יפת תואר, הוא לא יוכל לעמוד בנסיון הזה, [שבדרך כלל, אומרת התורה: אל תסתכל - וממילא לא תחמוד! משא"כ במלחמה, שחייב לראות, ואנוס הוא.] והוא יקחנה בסוף באיסור! לפיכך, התירה לו התורה מעיקרא, לקחת אותה, אף ללא שום גיור! כיון שידעה מראש - שלא יוכל להתמודד עם הנסיון הזה!
ומכאן יש גם הוכחה לכיוון ההפוך: שאת ייתר שמירת המצוות, שהתורה צוותה עלינו לעשותם, ולא ויתרה עליהם, בהכרח משום שידעה, שהאדם כן יכול להתמודד איתם, ויש בכוחותיו להתגבר, ולעמוד על המשמר ולא לעבור על האיסורים !
[ובאמת, דבר זה כבר מפורש במדרש בראשית רבה (ל"ב-ג) "שאין מנסים את האדם מהשמים, בנסיון שיודעים מראש שהוא לא יוכל לעמוד בו". עיי"ש. וכן מוכח ממאמר חז"ל שאמרו "לפום גמלא שיחנא", שלפי כוחו של הגמל - כן כובד המשא שמטעינים עליו.]
ודבר זה מעודד אותנו לדעת, שאם ח"ו יש לאדם יסורים, הרי יש בכוחו להחזיק מעמד ולהתמודד איתם, אחרת - הקב"ה לא היה שולח לו אותם! (אלא שגם בזה יש להתפלל להקב"ה, שיחזירהו בתשובה, אבל לא ע"י יסורין וחולאים רעים, "דלא הן ולא שכרן".)
הטבה שניה: שלאחר שהאדם באמת מצליח להתגבר ולעמוד בנסיון שהקב"ה ניסה אותו, הוא מרויח שעי"ז הוא מתעלה עוד דרגה ברוחניות !
ולהבדיל, כמו חייל שמשרת בצבא. שכמה שיותר עובר "אימונים" מפרכים, ועובר בהצלחה מקומות מסוכנים, וכגון: שדה מוקשים, גדרות תייל, מדברות שוממים, וכו'. כך הולך ומתפתח אצלו הגבורה הנפשית, להחזיק מעמד מול האויב בשדה הקרב !
וכך גם מתנהל בצבאות ה'. כמה שהאדם יעבור יותר בהצלחה את נסיונות החיים, ולא ייכשל בהם, הוא יהיה יותר ויותר "מחוסן" ו"עמיד" נגד היצה"ר, נוספים לו בזה יותר כוחות נפשיים להמשיך להתמיד בעבודת ה' יתברך !
ומטעם זה, קראו לזה בשם "נסיון", מלשון "התנשאות", שהאדם מתנשא ומתרומם בדרגות רוחניות, עקב החיזוקים שמקבל בעת ששובר את רצונו, בשעת הנסיון !
ועל נסיון מסוג זה - דיברו חז"ל במדרשים, שהוא נחוץ מאוד לתכלית האדם בעולמו. ומשום שבכל פעם שהאדם מראה גבורה נפשית בנסיון - זה מֵחָסֶן ומחזק את הכח הרוחני שבו, להחזיק מעמד, ולשמור מצוות אף בתנאים קשים שעוברים בחיים !
נמצא, שנסיון מסוג כזה, הוא חיובי, הוא בונה את האדם, ואפשר לומר שהוא מקיים בזה אף מצוה, בזה שניצח את יצרו בשעת הנסיון.
וכעת נעבור לסוג הנסיון השני: יש נסיון, שהאדם הוא זה שגורם ומביא אותו על עצמו, הוא סומך על כוחותיו הרוחניים, ומכניס את עצמו בידיים לידי מקום של פיתוי, וגירוי היצה"ר בעצמו !
נסיון מסוג כזה - אין בו את שני ההטבות הנ"ל! כלומר, לא נותנים לו על זה שום סיוע מהשמים, אלא מניחים אותו שיתמודד לבד עם היצה"ר, בכוחות עצמו. ואז במצב כזה, הוא נוחל כשלון חרוץ, ונכשל בודאות בחטא, כיון שהוא לקח על עצמו נסיון שהוא למעלה מכוחותיו!
ועל נסיון מסוג כזה אנו מתפללים להקב"ה בכל יום: "אנא! אל תביאנו לידי נסיון, ולא לידי בזיון" כלומר, אל תביאנו לידי מצב כזה שנעשה שטות, ונכניס את עצמנו לסכנה של מקום פיתוי היצה"ר, כיון שבמקרה כזה מובטח לנו, שסופנו לבוא לידי "בזיון", בזה שלא נצליח להחזיק מעמד בנסיון !
וישנן הרבה דוגמאות בתנ"ך ובש"ס, על מקרים שבהם בנ"א הביאו על עצמם נסיון, ובסוף באמת מעדו ונפלו בו! ונעתיק כאן כמה מהם, בקיצור נמרץ:
א. בפר' בראשית (פרק ה', כ"ד) נאמר בפסוק "ויתהלך חנוך את האלוקים" כלומר, חנוך (שהיה בנו של קין, ע' פרק ד'-י"ז). היה צדיק גמור לפני הקב"ה, עד כדי כך שמספר לנו המדרש (מדרש תלפיות, ערך "חנוך") שעל כל תפירה שהיה תופר בעשיית מנעלים, היה מייחד את שם הקב"ה עליו!
אעפ"כ, כתוב בהמשך הפסוק "ואיננו, כי לקח אותו אלוקים" (והפך אותו להיות מלאך בשמים, ע' מדרש אגדה, בראשית ה'-יח).
ואולם מדוע הקב"ה לקח אותו חי מהעוה"ז? וכי לא חבל על צדיק כזה, שהיה מסוגל להשפיע רבות על בנ"א, לחזור בתשובה?
מגלה לנו רש"י (שם) את התשובה: "צדיק היה, ואולם קל בדעתו לשוב להרשיע". כלומר, הוא היה סומך על גבורתו, והיה מכניס עצמו לנסיונות קשים, מתוך כוונה לשם שמים: שאם הוא יתגבר ויצליח לעמוד בנסיון, הרי הוא יוסיף בזה קידוש שם שמים!
ואולם הקב"ה שחשש שמא הוא יהיה "קל להרשיע", כלומר, הוא עלול להכשל בנסיונות, ואז הוא יפול בקלות מכל הצידקות שלו, ולכן העדיף לקחת אותו למעלה עוד בהיותו צדיק !
ב. וכעין זה מצינו גם אצל יוסף הצדיק, הוא היה נמצא במצרים, מקום מסוכן מאוד מבחינה רוחנית, שיא הזוהמה והתועבה, ומבחינה הגיונית הוא היה צריך לחשוש במקום כזה יותר שמא ח"ו הוא יפול בטומאה של מצרים, ולא לגרות בעצמו את היצה"ר.
ואעפ"כ אומרים לנו חז"ל, שיוסף העמיד את עצמו בנסיונות קשים, והיה מסלסל בשערו, כלומר, מתייפה ומקשט את עצמו! (עיין רש"י בראשית, ל"ט-ו).
בחור בן 17, עם שיא המרץ והחשק, נמצא בארץ זרה, לבד ללא משפחה וחברים, ומוקף מכל הצדדים בתועבות, ובכ"ז הוא הולך ומתקשט? הרי בזה הוא מביא על עצמו נסיון קשה, שמא ח"ו הוא יפול בחטא!
[ובאמת שאין הדברים כפשוטם ח"ו, שחלילה לעלות על הדעת שיוסף הצדיק היה מסלסל ומתייפה בשערו?! אלא הכוונה, שכיון שמיום שפירש יוסף מאחיו קיבל עליו נזירות, שלא לשתות יין, ולא לגזוז השיער, ולהתנהג כמו באבילות, וכמש"כ בפסוק (בראשית, מ"ט-כ"ו) "תיהיינה לראש יוסף, ולקדקד נזיר אחיו", ודרשו חז"ל במסכת שבת (דף קל"ט.) שקיבל עליו נזירות. ומרוב שהיה לו הרבה שיער, היה מסדר את זה לצדדין, והיה נראה כמו מי שמסלסל בשערו, ואכמ"ל יותר].
ואולם הקב"ה שמדקדק עם חסידיו כחוט השערה, תבע את יוסף גם על דבר כזה, ואמר לו: "אתה סומך על כוחותיך, ומראה את יופיך בפני אחרים? הריני מגרה בך את הדוב"!
ומיד שלח לו את הנסיון המר - של אשת פוטיפר, שרק ע"י מסירות נפש, ובניסי ניסים הצליח אח"כ לצאת מזה. [ואת קושי הנסיון הגדול, שהיה ליוסף הצדיק, תיארו חז"ל באריכות במס' יומא (דף ל"ה:) וכן במס' סוטה (דף ל"ו:) ובירושלמי הוריות (ב'-ה'). וכן במדרשים: בראשית רבה, מדרש תנחומא, וילקוט שמעוני, פר' בראשית. ע"ש באריכות].
ג. עוד מצינו כעין זה, בחומש במדבר בפר' נזיר. "נזיר" פירושו: אדם שרוצה לקדש את עצמו. ולהזיר את עצמו מן היין. והתורה ידעה כמה קשה לאדם, לפרוש מדבר שהוא רגיל לשתות במשך כל השנה, ולכן הרחיקה את הנזיר, ואסרה עליו לאכול אפי' את החרצנים והקליפות של הענבים!
ויותר מזה: אם הנזיר צריך לחצות בדרכו דרך כרם של ענבים, אומרים לו - אל תכנס למקום נסיון!!! שמא תתפתה ותאכל מהענבים. ולכן התרחק ממקום העבירה, תעשה "סיבוב" ותקיף את הכרם!
וכמו שהתבטאו על זה חז"ל, במס' שבת (דף י"ג.) "סחור סחור אמרינן לנזירא, לכרמא לא תקרב"!!! אל תכניס את עצמך למקום נסיון, תקיף את המקום, ותלך מסביב לכרם, ואפי' אם אתה בטוח בעצמך, שתצליח לעבור את המקום בשלום, מבלי להכשל, בכ"ז - אל תכנס!!!
ד. עוד מצינו כעין זה אצל דוד המלך, חז"ל מספרים לנו במס' סנהדרין (דף ק"ז.) שדוד המלך ביקש מהקב"ה, שיביא עליו נסיון. כלומר, זה לא בא מצד הקב"ה, אלא דוד מצד עצמו, רצה להוסיף על עצמו "נסיונות", כדי לכבוש את יצרו יותר ויותר.
ומה קרה בסוף? הקב"ה הביא עליו את הנסיון של בת שבע, והוא נכשל בזה. ומדוע? כיון שהוא הסתמך על עצמו, ולקח סיכון גדול מאוד ברוחניות, ועל סוג נסיון כזה לא מוסיפים לאדם מהשמים כוחות, כדי שיוכל להתגבר! (כיון שהוא גרם לעצמו את זה) ולכן בסופו של דבר, אפי' דוד המלך, שאין לנו כלל מושג בגדלות ובצדקות שלו, ואעפ"כ הוא נכשל, ולא יכול היה לעמוד בפני יצה"ר של הנסיון. (וע"ע במס' סנהדרין שם, שיש דעה בגמ', שדוד עשה כן, רק משום שלא יאמרו "שיש עבד שמנצח את רבו", ע"ש).
ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר - - -? ? ? מי יכול להיות בטוח בעצמו, שהוא יכנס למקום נסיון, ויתמודד עם היצה"ר פנים מול פנים, ויצא משם נקי ושלם, מבלי להכשל כלל?
ויש כאן עוד נקודה, שחייבים לדעת אותה:
מי שרוצה בכ"ז להתחכם ולהתגרות ביצה"ר, וסומך על עצמו שהוא כבר אין לו את כל הפיתויים של יצה"ר, אדם כזה, אפי' אם בסוף התברר שהוא צדק בהשערתו, ובאמת הוא עבר את מקום הנסיון בשלום, ולא התפתה כלל לכל גירויי היצה"ר. איך אנחנו היינו מסתכלים על אדם כזה?
אנחנו היינו נותנים לו תואר של צדיק! כזה גיבור שכובש את יצרו! ואולם חז"ל הקדושים, נתנו לו את התואר ההפוך: "רשע"! כן - רשע! ומסיבה פשוטה: נכון שבסוף עברת את הנסיון בהצלחה, ואולם איך אתה יכול לסמוך על עצמך, ולהכנס לכתחילה למקום סכנה? והרי אתה בשר ודם, שנמשך תמיד אל החומריות, ועלול בקלות להיכשל, ואיך לא חסת על נשמתך, והולכת אותה על "גבול" התהום, שיש שם סכנת התרסקות!
והיכן חז"ל נתנו לו את התואר הזה? בגמ' מסכת בבא בתרא (דף נ"ז:) שם מלמדים אותנו חז"ל, אם מזדמן לאדם שני דרכים לעבור בהם, דרך אחת יש בה פריצות. ודרך שניה נקיה, אבל קצת יותר ארוכה. והאדם הזה, רוצה לחסוך לעצמו זמן, ועובר דרך מקום הנסיון שיש שם פריצות!
אבל רגע! לא לשכוח, שהאדם הזה הוא צדיק, והוא עוצם עיניים כל הדרך, לא מרים כלל את הראש, הולך כמו עיור, ומצליח בסוף לעבור את המקום בשלום, ללא פגם בעינים !
על אדם כזה, מגלים לנו חז"ל, שבשמים נותנים עליו "חותמת" של: רשע! שכן יש עליו תביעה: איך סמכת על כוחותיך, והכנסת את נשמתך לידי סכנה רוחנית? והרי היה לך סימטא אחרת, שהיית יכול לחצות משם את דרכך!
וכדי שנבין יותר את חומרת הדבר, עד כמה זה מסוכן שהאדם מכניס עצמו למקום נסיון, נעתיק כאן את דברי ר' יונה (מגדולי רבותינו הראשונים) אשר נתן לנו הגדרה קולעת בענין זה. בפירושו על ספר משלי (פרק ו', כ"ד) הוא מדמה אדם כזה "ליונה פותה (פתי וחסרת דעת) שהולכת במדבר, ופתאום רואה שמפוזר על הארץ זרעונים טעימים למאכל, היונה שאין לה הרבה שכל, נוחתת מיד על הזרעונים כדי לאכול. ואולם היא לא שמה ליבה אל המלכודת שטמון בתוך הזרעונים! "הרשת" שלוכדת את רגליה!!! (ושו"ר שר' יונה חזר על משל זה, בפירושו למס' אבות, פ"א מ"ה, ע"ש).
וזוהי בדיוק התמונה בכל נסיון בחיים: מבחוץ זה נראה טוב וטעים למאכל, וגם תאוה הוא לעיניים, והאדם מסתנוור כבר מזה, ולא שם ליבו למלכודת שמטמין לו היצה"ר בתוך הנסיון, כדי ללוכדו ברשתו!
ואם תשאלו: מה כל זה נוגע לנו, בחיי היום יום "הלכה למעשה"? הנה נפרט לכם דוגמאות "אקטואליות", שהאדם נתקל בהם הרבה במשך החיים, ולצערנו אף נכשל בהם:
א. כותב הגאון ר' בן ציון אבא שאול זצוק"ל, בספרו "חכמה ומוסר" (עמוד רי"ח): אם מזדמן לאדם להגיע לחנות, בנק, מרפאת שינים, קופ"ח, וכיוצ"ב, ויש שם לפניו שני אפשרויות של בחירה: במחלקה אחת יש גבר, שמשמש כפקיד או רופא, או בעל מכולת. ומצד שני יש גם אישה, שג"כ משמשת כרופא, פקידה, ובעלת מכולת.
כותב הר' בן ציון, שאדם שהולך למחלקה השניה, ומקבל שירות ע"י האשה, בשמים נותנים עליו חותמת של "רשע"! שכן יש לך דרכא אחרינא, בקלות אתה יכול לקבל את אותו שירות ע"י גבר, ומדוע אתה מכניס עצמך למקום של נסיון בעריות?
ולכן אפי' אם תעצום עיניך, ולא תסתכל, ג"כ תקרא אצל הקב"ה רשע, שס"ס גירת בך את היצה"ר!
ומוסיף הר' בן ציון, שרק אם אין ברירה, ומקום העבודה שם מנוהל רק ע"י פקידות וכדו', בלית ברירה יקבל את השירות אצליהם, ואולם אז יזכור שני דברים: א. ישמור את עיניו מהסתכלות יתירה. ב. ישמור את פיו משיחה יתירה. אלא יגמור את הדבר המבוקש, ויסתלק ממקום הנסיון.
ואותו עיקרון נאמר, גם לגבי אדם שיוצא לרחוב, לכמה "סידורים", ויש לפניו שני דרכים שבהם הוא יכול להגיע לבנק או לחנות: דרך אחת רועשת בפריצות, ועל כל צעד ושעל נכשלים במראות והרהורים אסורים. ודרך שניה - המקבילה, יותר שקטה, ויותר נקיה.