אור ברסלב
אמרי יחזקאל פתגמים, רעיונות, ואקטואליה - שער התפילה

אמרי יחזקאל

פתגמים, רעיונות, ואקטואליה - שער התפילה

פתגמים, רעיונות, ואקטואליה - שער התורה

גילוי מדהים: מדוע אנו כ"כ בוכים בתפילה, ובכ"ז לא נענים מהשמים?

רוצים אתם לדעת, מה בכוחם של דמעות לפעול למעלה בשמים? קראו את דברי חז"ל במאמר דלהלן:

* המדרש (בילקוט שמעוני, פר' תולדות) אומר, שבגלל ג' דמעות שהוריד עשיו הרשע, על שיעקב לקח ממנו את הברכות, בזכות זה זכו בניו להשתעבד בזרעו של יעקב. וזכות זו עומדת להם, שעד עכשיו אנו נמצאים בגלות אצלם.

* הגמרא במסכת סוטה (דף מ"ב) אומרת: "דרש רבא, בשכר 4 דמעות שהורידה עורפה על חמותה, זכתה ויצא ממנה 4 גיבורים!

והדברים מפליאים! עשיו הרשע, וכן ערפה הפרוצה (שהיתה גם עובדת ע"ז, וכו'. ע"ש בגמרא) מורידים כמה דמעות - וכבר מצליחים להפוך את העולם בכח דמעותיהם. ואילו הדמעות של כל עם ישראל במשך 2000 שנות הגלות, שכבר הפך להיות "ים אוקיינוס" של דמעות, וכי אין בכוחם לבטל כמה דמעות בודדות של רשעים אלו?

ותירצו על כך בעלי המוסר: אמנם, כך היה צריך להיות באמת. ואולם הבעיה שגם אנו בוכים בדיוק, את אותו סוג בכי של עשיו הרשע! עשיו בכה - בשביל שרצה כסף, וגשמיות העוה"ז. וגם אנו בתפילתנו - מורידים דמעות, רק בשביל שיהיה לנו גשמיות יותר טובה, חיים יותר מאושרים ונוחים, וכו'.

אילו היינו מורידים כמה דמעות באמת - על צער השכינה - בודאי ובודאי שהדמעות של עשיו היו נמחקות מזמן…!

כוחה העצום של עניית "אמן יהא שמיה רבה"

מגלים לנו חז"ל, במסכת ברכות (דף ג':) "…בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועונין "יהא שמיה רבא מבורך", מיד נזכר הקב"ה בבית המקדש, כשהיו משבחים אותו הכהנים בשבח זה, ומתעוררים רחמיו על בניו שנמצאים בגלות, והוא אומר מתוך צער: "מה לו לאב שהגלה את בניו! ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם"!

ולכן, כל יהודי צריך לנצל הזדמנות זו, ולענות "אמן, יהא שמיה רבא מבורך" - מתוך כוונה גדולה (בפירוש המילים שהוא מוציא מפיו) כדי להזכיר להקב"ה יותר את חורבן בית המקדש, ובכך לעורר יותר ויותר את רחמיו של הקב"ה עלינו! ...ואשרי הזוכה.

יש לנו 3 שעות ביום - 'כניסה חופשית' - למשרדו האישי של המלך !

שח רבי ישראל בעל שם טוב זצ"ל: אדם שיש בידו מפתח התפילה, הוא האדם המאושר ביותר, ששום דבר לא יחסר לו בחייו.

והמשיל על כך משל קולע:

משל למלך שאמר לעבדיו: תבקשו ממני דבר אחד, ואתן לכם! בא האחד - וביקש כסף, השני ביקש לעלות אותו בדרגה. השלישי ביקש דירה עם מכונית וכו'. היה שם פיקח אחד שביקש מהמלך: אין ברצוני לא בכסף, ולא באבנים טובות. אלא דבר אחד אבקש: ירשה לי המלך, להיכנס אליו לבקרו - שעה אחת בכל יום, ומאז - בטוח אני שלא יחסר לי מאומה…

ומי שיש לו שכל, מתנהג ג"כ כאותו פיקח. שהרי גם לנו נתנו - לא רק שעה אחת - אלא שלש שעות ביום, להיכנס למלך, ולבקש ממנו כל צורכינו. ננצל זאת, ואז נהיה מאושרים!

סגולה נפלאה לקיבול תפילה ברצון!

אתם מתפללים, ולפעמים רואים שלא נענים מן השמים? חז"ל גילו לנו עצה נפלאה, כיצד ניתן לפעול שהתפילה תתקבל ברצון בשמים.

ועצה זו כתבו לנו חז"ל, בגמרא מסכת ברכות (דף ס"ג.) וזה לשונם שם:

"רבי אלעזר הקפר אומר, כל המשתף שם שמים בצערו - כופלין לו פרנסתו"! וביאר שם המהרש"א, שכוונת חז"ל לומר, שאם אדם מתפלל ומדגיש בבקשתו שהקב"ה ימלא את בקשתו - לא למענו - אלא למען צער השכינה, שמצטערת גם היא בצערו של כבוד יהודי, וכמו שכתוב "עמו אנכי בצרה", וא"כ בשביל להפחית את צער השכינה לכן הוא מבקש מהקב"ה, שיוריד מעליו את הטרדות והצער שיש לו, הכל למען כבוד השי"ת, שהשכינה לא תצטער בשבילו!

אדם כזה, מבטיחים לו חז"ל, שלא רק שיקבלו בשמים את בקשתו - אלא עוד יכפילו לו את פרנסתו! וזהו סוד ההצלחה: בכל בקשה אישית בתפילה - להדגיש שמבקשים זאת בעיקר למען כבוד שמים. שאם יהיה לו פרנסה בריוח - יוכל יותר להרבות במצוות ובגמ"ח, ולהחזיק בידי ת"ח, ובכך יתרבה קידוש השם בעולם!

ומאושר הוא אותו אדם, שזוכה לשתף שם שמים בכל בקשותיו!

מעשה נפלא ומרגש - על כוחה של תפילה שיוצאת מתוך תמימות הלב!

הרבי מהר"ש מליובאוויטש, בנו של האדמו"ר "צמח צדק", היה תמיד רגיל לספר לחסידיו, את המעשה המרגש ששמע מאביו, על כוחה של תפילה שנובעת מתוך פשיטות ותמימות. וכשהיה מספר מעשה זה, היה מוזיל דמעות מרוב התרגשות. וכך היה מספר:

לפני שנים רבות, התגורר בכפר אחד סמוך לירושלים, יהודי כפרי, תמים ופשוט, שבעודו ילד קטן - לקחו אביו לעבודות השדה והמרעה. וכך הלך וגדל, בלי שום ידיעה בלימוד התורה, ואפי' את "פירוש המילות" של התפילה - לא ידע להבין. ולא עוד - אלא אף את סדר התפילות של כל יום ויום, מה צריכים להתפלל ביום זה, ומה צריכים להוסיף וכו', גם זה לא ידע לחשב בעצמו. ומנהגו של אותו כפרי היה, שבכל שבוע, כשהיה עולה לירושלים למכור את יבול פרי אדמתו, היה תמיד זוכר להיכנס בדרכו לאחד מרבני ירושלים דאז, והוא, הרב, היה רושם לו במפורט על גבי הנייר, את סדר התפילה שצריך להתפלל בכל יום ויום במשך השבוע הבא. ובלא זה - לא היה הכפרי מוצא כלל את ידיו ורגליו בסידור של התפילות. וכך היה נוהג הכפרי במשך שנים רבות, להתפלל על פי הסדר שהרב היה כותב לו בתוך המרשם.

והנה אירע, שפעם אחת כשהגיע הכפרי בחודש חשון אל הרב, ביקש ממנו שהרב ירשום לו את סדר התפילה למשך כמה שבועות רצופים. וזאת משום, שהדרכים מקולקלות ברפש וטיט, וחושש הוא שמא לא יוכל להגיע לירושלים, בכל שבוע כמנהגו.

הסכים הרב לבקשתו, ורשם לו את סדר התפילה לכל משך ארבעת שבועות הקרובים, כפי חפצו ורצונו. ואולם, אירע לו לאותו כפרי, שדוקא בשבוע השני - נאלץ לנסוע לירושלים, לרגל הזמנה של בשר כבשים ועיזים שהזמינו ממנו הסוחרים. וכך עלה לירושלים, כשבדעתו לסור בדרך, ולבקר גם את הרב.

ואולם, כשהגיע הכפרי לירושלים, אחז אותו תדהמה: הוא הבחין שכל חנויות היהודים סגורות, ואף רחובות היהודים שוממים לגמרי מנפש אדם.

נבהל הכפרי וחשב לתומו שמא ח"ו טעה בחשבונו, והיום יום שבת?

מבולבל ונפחד כולו - עמד הכפרי על יד חמורו, ולא ידע מה לעשות, עד שלפתע אורו עיניו: הוא ראה יהודי שיוצא מבית הכנסת עם טלית ותפילין תחת זרועו.

כראות זאת הכפרי - נרגע ונתיישבה דעתו, אם היהודי הולך עם תפילין, סימן שב"ה הוא לא חילל את היום הקדוש. אלא, שעדיין עמד הוא תוהה ונבוך: סוף סוף מה יום מיומיים? מדוע מושבתים כל החנויות של היהודים? הכפרי לא היסס הרבה, אלא ניגש אל היהודי שפגשו, ושאלו לפשר הדבר.

הלה, מששמע את השאלה, הביט עליו בפליאה: "וכי אינך יודע? הרי היום הוא יום "תענית ציבור כללי"!

כשמוע את הכפרי, נשתומם מאד על הרב, שלא רשם לו את התענית בתוך "סדר התפילות" שהוא כותב לו על גבי הדף. וליבו נתמלא צער, על שנכשל בשני דברים:

א. שאכל ביום תענית.

ב. שלא התפלל כדת היום, סדר התפילה של תענית ציבור.

מיד עזב הכפרי את חמורו ועגלתו בתוך השוק, ורץ אל ביתו של הרב. ואולם שם - לא מצאו בביתו.

על שאלתו "היכן נמצא הרב" - השיבו לו בני הבית, שהרב נמצא כבר מהבוקר בבהכנ"ס.

כשמוע זאת הכפרי, רץ בבהלה רבה לכיוון בית הכנסת, ניגש ישירות אל הרב, ופרץ לפניו בבכי, באומרו לו: היתכן רבי? מה זאת עשית לי?

הרב נדהם למראה עיניו, ולא הבין מה בדיוק רוצה ממנו הכפרי. ואולם הוא הבחין שדבר מה מעיק על ליבו ולכן החל לפייס אותו, ולומר לו: "מה יש - בני? האם קרה לך איזה דבר לא טוב?

מה זאת אומרת "מה יש" - השיב הכפרי במרירות, הלא היום תענית ציבור, וכבוד הרב לא רשם לי את זה כלל! ומחמת זה - נכשלתי גם באכילה, וגם בסדר התפילה של תענית ציבור!

כששמע הרב במה המדובר, השיב לו ואמר: "הרגע בני, אין זה יום תענית קבוע, אלא תענית על עצירת גשמים שגזרו בירושלים".

ומה זה - תענית על "עצירת גשמים"? - שאל הכפרי בתמימות.

הסביר לו הרב, שאם אין יורדים גשמים, ויש חשש לסכנת רעב, גוזרים תענית, ומתפללים להשי"ת שירדו גשמים.

כשמוע זאת הכפרי, זקף את שני גבות עיניו בפליאה, ושאל: וכי בשביל כך צריכים לגזור תענית ציבור כללי?

"אלא מה"? - שאלו הרב, מה צריכים לפי דעתך לעשות?

השיבו הכפרי בפשיטות: אני, כשלא יורדים גשמים על שדותי, הנני יוצא אל השדה, נושא את עיני לשמים ואומר לה': אבא! אני זקוק לגשמים! ואז מתחילים הגשמים לרדת...

מששמע הרב דברים אלו, שיוצאים מתוך ליבו הטהור של הכפרי, נרעד כולו, ואמר לו: אדרבא! לך ונסה גם כאן לעשות כן!

מיד יצא הכפרי אל חצר בהכנ"ס, וכשדמעות בעיניו נשא עיניו השמימה ואמר: אבא! כלום יתכן הדבר, שבניך שבעיר הקודש יגועו ח"ו ברעב? הלא אתה רואה שהם זקוקים לגשמים!

מיד כשיצאו מילים אלו מפיו של הכפרי, נתכסו השמים בעבים, וגשמי ברכה החלו לרדת לארץ! ! !

על סיפור מרגש זה, דומה, שכל מילה נוספת שנוסיף עליו - תהיה מיותרת! אך נסיים רק בלקח הגדול שלמדנו מאותו כפרי :

למדנו ממנו - שעד כמה שאדם יבטל את שיכלו, את רגשותיו, ואת כל אישיותו - לפני בורא עולם, ויתפלל להקב"ה מבלי כל חשבונות ושיקולים אישיים, אלא לבקש ממש כמו תינוק, במילים פשוטות שיצאו מעומק הלב: אבא! אני צריך כך וכך! עזור לי!

אדם כזה - מובטח לו שתפילה זו תעלה כחרב השמימה, ותקרע את כל המסכים המבדילים, ותתקבל ברחמים - לפני שוכן מעונה!

זהו המוסר הגדול שלימד אותנו אותו "כפרי" והלוואי ונזכה - לאמץ אותה לגבינו אנו!

לא לשכוח להמליך את הקב"ה גם על... עצמינו!

ר' ישראל מסלנט, היה אומר: כשיהודי קורא ק"ש, ומסיים בקול "ה' אלוקינו, ה' אחד" - הוא חושב באותו רגע, להמליך את הקב"ה על כל העולם, ועל כל הבריאה כולה - - -

ואולם, שוכח הוא להמליכו גם על… עצמו!!!

נצל את כשרונותיך - לכבוד השם יתברך !

כל אדם בעולם, נברא עם איזה כשרון מיוחד, שאותו הוא יכול לנצל לכבוד השי"ת, ולהרבות בכך כבוד שמים! ולדוגמא:

1. אדם שהקב"ה חנן אותו בכשרון של "ציור" - ינצל זאת לכבוד השי"ת, וימחיש את סוגיות התורה והתלמוד, ע"י ציורים יפים, שממחישים היטב את דברי חז"ל.

2. אדם שהקב"ה חנן אותו בקול נעים וערב לאוזן - ינצל זאת לכבוד השי"ת, וישורר לפני ה' - בבית כנסת, בתפילות ובפרקי חזנות.

3. אדם שהקב"ה חנן אותו "בידים טובות" - ויש לו כשרון של כתיבת אותיות מיוחדות, מרהיבות עין - ינצל זאת לכבוד השי"ת, ויכתוב תפילין וס"ת, בכתב יפה ומהודר.

וכן הלאה, בכל שאר תחומי החיים.

ויסוד זה למדנו מדברי חז"ל במדרש, שהובא על הפסוק במשלי (פרק ג', פסוק ט') שם אומר שלמה המלך: "כבד את ה' - מהונך". ודרשו חז"ל (הובא ברש"י שם) אל תקרי "מהונך" - אלא "מגרונך"! לכבד את הקב"ה באמצעות הגרון, לשורר לכבודו - בקול נעים ומתוק, המושך את הלב!

כן! זהו תכלית עבודת ה': לרכז את כל כשרונותיך, שחנן אותך הקב"ה - ולהוציא אותם לכבודו יתברך!

מי צריך להיות מודאג?!

מסופר על אחד מקרובי משפחתו של רבי זושא מאניפולי, שפעם בא לבקרו בביתו.

ר' זושא קיבלו כדרכו - בשמחה גדולה ובחיוך רחב על הפנים. ואולם, כשהאורח נכנס למטבח, הוא הבחין שפניה של הרבנית - מביעות דאגה וצער!

ואכן, כשיצא ר' זושא לרגע מהחדר, שפכה האשה את ליבה לפני האורח, וסיפרה לו על מצבם הקשה, ועל העוני המשווע שבו הם שרויים.

כשחזר רבי זושא לחדר, לא יכול היה האורח לראות בצער הרבנית, ומיד פנה אליו ושאלו - כיצד יתכן, שהוא יכול להיות שרוי תמיד בשמחה ובאושר, בעוד שהרבנית נראית כל כך עצובה ומודאגת?

מה הפלא - ? השיב רבי זושא מתוך חיוך, היא באמת צודקת בזה שהיא מודאגת, משום שהיא סומכת עלי, וזו באמת סיבה לדאגה! שהרי עני ואביון אנכי, ומה ביכולתי לעזור לה? ואולם - אני, לעומתה, משליך את בטחוני על הקב"ה, וסומך רק עליו, שהוא כל יכול, ולכן אני תמיד שרוי בשמחה ללא כל דאגה…!

"כלי הנשק" הסודי של התפילה !

התפילה דומה ל"חץ וקשת". כשם שהחץ, כמה שמותחים את הקשת יותר לאחור - באותה מידה החץ מרחיק לעוף יותר למרחקים. כך גם התפילה, כמה שהאדם מתרכז יותר בכוונת הלב, ומשפיל עצמו יותר לאחור - באותה מידה תפילתו מרחיקה לעוף יותר למרחקים, ועולה למעלה ובוקעת שחקים!!!

נדע לנצל זאת כראוי !

לדעת להקדים תפילה על כל דבר - ולא לבכות אח"כ על חלב שנשפך !

המדרש מספר, כשיצא נח מהתיבה, וראה את העולם חרב ושומם התחיל לבכות להקב"ה באומרו "רבש"ע, היה לך לרחם על בריותך"!

כעס עליו הקב"ה ואמר לו: רועה שוטה! עכשיו אתה נזכר לבכות? והרי אילו היית בוכה לפני - קודם לכן, במשך 120 שנה שבנית את התיבה, נשבע אני שהייתי סולח להם, ולא מביא את המבול ! ! !

ללמדך, שלעולם יקדים אדם תפילה על כל צרה שלא תבוא. שאם יחכה אח"כ - כבר יהיה מאוחר, ויהיה כבוכה על חלב שנשפך...

מתפילה שלא יוצאת מעמקי הלב - לא צריך לחשוש!

איתא במס' מכות (דף י"א.) "אמותיהם של כהנים גדולים, היו מספקות לרוצחים (שהיו סגורים בתוך עיר המקלט) מזון וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימות. (שכידוע, רוצח בשוגג משתחרר מעיר המקלט, במות הכהן הגדול).

פלאי פלאים! הרוצחים אסורים בתוך עיר מקלט, סגור ואטום, ובכ"ז אפשר לפתות אותם שכדאי להם להשאר ע"י לחם וכסות? וכי הם מעדיפים את זה - יותר מאשר לצאת לחירות, ולחזור לחיק משפחתם, ומחמת זה הם מפסיקים יותר מלהתפלל ? !

אלא בהכרח שצריך לומר, שגם אחרי זה הם ממשיכים עדיין להתפלל, ואולם אז זה כבר לא אותה תפילה שנובעת מעמקי ליבם! שהרי גם בערי מקלט - מרגישים הם "טוב" יחסית, כיון שמקבלים מחיה ומזון בחינם. וא"כ אין ליבם שבור כל כך!

ומתפילה שלא נובעת מעמקי הלב - לא חששו כלל אימותיהם של אותם כהנים!!!

"והעיקר - אומר החזו"א (ב"קובץ אגרות" ח"א, תשובה כ"ג) להקדים תפילה לכל דבר, ולצייר בעיניו כמו חי - איך שהקב"ה שומע את שיח שפתו, ומאזין להגיון ליבו…" וכו'.

מה דורשים מאיתנו - כשאנו קוראים "שמע ישראל" ?

"שמע ישראל" - "שמע" - ר"ת: שחרית, מנחה, ערבית.

ומה דורשים ממך ב - 3 תפילות אלו?

התשובה רמוזה ג"כ באותה מילה: עול מלכות שמים!!!

מתי יש להפעיל את השכל, ומתי יש צורך להשתמש רק עם הרגש?

במושגים של היהדות, יש מושג שנקרא "לימוד". ויש מושג שנקרא "תפילה". מה ההבדל ביניהם?

"לימוד" - פירושו: לעבוד עם השכל ועם המחשבה, בלי להתחשב מה הרגש והלב אומרים.

"תפילה" - בדיוק הפוך: תפילה מחייבת לב ורגש. עלינו לפתח רגשות בתפילה, שיבטאו את ההשתוקקות של הנשמה אל הקירבה האלוקית.

אי לזאת מחויבים אנו להקפיד:

תורה - אסור להתפלל, אלא ללמוד.

תפילה - אסור ללמוד עם השכל, אלא יש להתפלל עם הרגש!

רמאות? לא בתפילה!

האדם יכול לרמות את האנשים, "ולחקות" את כל המצוות: צום, צדקה, מעשים טובים , וכו'. ואולם בדבר אחד, א"א כלל לרמות, והיא "התפילה"! ע"י התפילה אפשר להכיר את הבן אדם מיהו בדיוק, ולחשוף את פרצופו האמיתי!

משל למה הדבר דומה? לחמור אחד, שהיה חפץ לעבור בתוך היער, המלא בחיות טורפות. פחד הוא על נפשו, ומה עשה? מצא עור של אריה, והלביש את העור על כל גופו, מכף רגל ועד ראש, וכך צעד בביטחה אל תוך היער, היות וכלפי חוץ היה לו מראה בדיוק של 'אריה'.

ואכן כך היה. הוא הטיל את אימתו על כל חיות היער, אשר חשבוהו למלך חיות היער - האריה.

ואולם, לעת ערב, כשהגיע זמן משמרת הראשונה, שאז טֶבָע החמור לנעור באותה שעה, אף מיודענו החמור נער כדרכו...

ואז - - - כששמעוהו החיות, וזיהו את פרצופו האמיתי ע"פ קולו, הבינו שהכל כאן זה רק תחפושת, וחיש קל זינקו עליו וטרפוהו.

והנמשל מובן מאליו: אדם יכול להתחפש, וללבוש על עורו - "אצטלא דרבנן". ומתי אפשר לזהות את פרצופו האמיתי? כשישמיע את קולו בשעת התפילה! אז משתקפת כל תמונתו האמיתית של האדם!!!

כל תפילה מורידה עוד 'שיכבה' מהדלת של שער התפילות!

התפילה דומה למכונת ה"מקדחה", הקודחת ונוקבת על שטח של ברזל פלדה. בתחילה, הקודח לא רואה שום התהוות של נקב חור, ואולם הוא יודע, שכל סיבוב וסיבוב - מוריד עוד שיכבה מהמשטח של הפלדה, עד שהוא רואה שסוף סוף הצליחה המקדחה לחדור אל כל עובי הברזל, ולנוקבו.

כך גם ביחס לתפילה, כל תפילה "קודחת" בחומת הברזל המפסיקה בינינו לבין אבינו שבשמים. בתחילה - לא רואים כלום, ואולם יש לדעת, שכל תפילה מורידה עוד שיכבה מהמשטח של הפלדה, עד שהיא מצליחה להכריע את כל המחיצות המפריעות!

הכלל הוא: כל תפילה עושה רושם, ופועלת לפעמים בצורה 'איטית' - אבל עיקבית!

להתפלל להקב"ה - לא רק בזמן ש'כואב' לך!

ישנם אנשים שיודעים להתפלל להקב"ה - רק בעתות צרה. הם מכוונים טוב מאד בברכת "רפאינו", רק כשיש בביתם איזה חולה. וכן בשאר דברים.

למה דומים אנשים אלו? לאותה משפחה, שהיה לה ילד אילם, והוריו מאד הצטערו, ולא חסכו כל מאמץ בטיפולים ורופאים, העיקר שבניהם יתחיל לדבר, ואולם כל מאמציהם עלו בתוהו.

והנה יום אחד, כאשר ישבו הכל לסעוד על השולחן, הגישה האם מרק למסובים, ולפתע היא שומעת מבנה האילם: "אמא, אין מלח במרק"! האם ההמומה, קבלה 'הסטריה', וזעקה: "בני! בני! היודע אתה לדבר - - -? ? ?

בודאי - ! ענה הבן בשאננות.

א"כ מדוע עד עכשיו לא שמעתי כלל את קולך, עד כדי שכבר חשבתי אותך "לאילם"? שאלה האם כמוכת שיגעון! אולם הבן השיב באדישות קרה: משום שעד עכשיו היה לי הכל, ולא הייתי חסר דבר, וממילא לא ראיתי צורך לפנות אליך…!

ואותה בושה וכלימה, תכסה גם את פניהם של כל אלו שיודעים לדבר ולפתוח את פיהם להקב"ה - רק מתי שחסר להם איזה דבר, ועד אז - הם יושבים כאילמים, ולא יודעים להודות ולהלל!

והלא אין לך טיפשות ואטימות הלב - גדולה מזו!!!

לעשות השתדלות - ולבקש רחמים ממי שהחכמה שלו!

איתא במס' נידה דף ע:, שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בן חנניא:

מה יעשה אדם ויחכם? א"ל - ירבה בישיבה וימעט בסחורה!

מה יעשה אדם ויתעשר? א"ל - ישא ויתן באמונה!

מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? א"ל - ישא אשה ההוגנת לו!

חזרו ושאלו אותו: הרבה עשו את העצות הנ"ל, ובכ"ז לא הועיל להם כלום? אמר להם - יעשה העצות הנ"ל, ובאותו זמן יבקש גם רחמים ממי שהחכמה והעושר והבנים שלו!

הנה, רואים אנו, שהשתדלות לבד בחכמה, עושר, ובנים - לא מספיקה כלל, זה חייב גם להיות תלוי 'בבעל הרחמים' במי ששולט בעולם, והכל מידו. ורק לאחר שהאדם מבקש רחמים מלמעלה - אז יש תקווה שההשתדלות שלו תצמיח פירות!

"כשיצמחו לי שערות בכף היד"...

סיפר רבינו הגר"ע יוסף שליט"א:

לפני כ - 30 שנה, היתה באה אלי אשה אחת מידי שבוע בשבוע, והיתה מבקשת ממני שנתפלל עליה שיהיו לה ילדים. וכל פעם היינו אומרים לה - "נתפלל, וה' יעזור"!

וכך היתה מתגלגלת שנים רבות, עד שעברו כבר 14 שנה מנישואיה, ועדיין לא נפקדה. הפרופסור הגדול (שהיה מנהל המחלקה בבית החולים "שערי צדק") התייאש ממנה ואמר לה:

"אם יצמחו לי שערות בכף היד, יהיו לך ילדים... אין לך שום סיכוי, תשכחי מזה, ואל תנדנדי לנו יותר"!

מילים קשות אלו, שברו את האשה לגמרי. ובבכי קורע לב נכנסה ללשכתו של הרב עובדיה יוסף, וסיפרה לו את דברי אותו פרופסור, תוך כדי שהיא מממרת בבכי, על שמעתה אבדה לה כל תקוה, ולא נשאר לה בעולמה אלא רק את הקב"ה, שהוא רק יכול להושיע אותה!

כשמוע זאת הרב, נענה ואמר לה בבטחון: מעכשיו בטוח אני שבעז"ה תראי ניסים ונפלאות, ועוד השנה תוושעי!

ואכן כך באמת היה. שאחרי שנה ילדה האשה בן, ואחריו עוד ועוד, עד שהגיעה לכ- תשעה, עשרה ילדים...!

ובנתיים - נפטר אותו פרופסור, וביום האזכרה שלו, היו עולים כל אותם עשרת הילדים לקבר, ומתפללים לעילוי נשמתו, ומודים לה' ...

אותו פרופסור, שהצהיר בפני האשה בביטחון מופרז: "אם יצמחו לי שערות בכף היד - יהיו לך ילדים", הילדים הללו הם שעולים על קברו, ומנפצים בפניו את כל דיבוריו, ומוכיחים לו, שאכן יש אלוקים בעולם, שהוא למעלה מכל הרופאים, והוא הקובע...!

את סיבת הישועה של אותה האשה, הסביר הרב:

כל אותם 14 שנה, אשה זו תלתה עיניה ברופאים, והאמינה שבכוחם להושיעה, וכל תפילתה להקב"ה היה רק בגדר - "לצאת ידי חובה"...

ואולם, עכשיו שגם הרופאים התייאשו ממנה, ושברו את ליבה - רק אז, היא הפילה את כל כולה בידיו של הקב"ה, והתפילה יצאה מעומק קירות ליבה להקב"ה - שרק הוא נותר לה! ורק הוא יכול לעזור לה!!!

ולכן הייתי משוכנע, שתפילה כזאת שיוצאת מלב שבור וכאוב - בודאי תתקבל בשמיים, וישועתה קריבה לבוא...!!!

אכן, 14 שנים תמימות - חיכה הקב"ה לתפילה אחת שתצא מעומק הלב...!

תוכן העניינים

אמרי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה