פתגמים, רעיונות, ואקטואליה - שער גמילות חסדים · יד לוחצת יד: אל תדון את העני - עד שתרגיש את מצבו על 'בשרך'!
חז"ל נתנו לנו הגדרה קולעת, מדוע קשה לאדם להוציא ממון עבור העני?
הנה, במסכת בבא בתרא (דף י"ב:) התבטאו חז"ל בלשון הזו: "קודם שאדם אוכל ושותה - יש לו שתי לבבות, ואולם לאחר שאכל ושתה - אין לו אלא לב אחד"!
שמעתם? כשהאדם רעב, יש לו 2 לבבות! לב אחד - שלו. ולב שני - גם של העני! הוא מרגיש בדיוק מה מציק לעני, כיון שגם הוא עובר את זה על בשרו!
ואולם לאחר שמלא כרסו - שוב נאטם לו הלב, ונשאר לו רק לב אחד! הבשר והשומן שאכל - סותמים לו כל רגש של רחמים, והוא לא מסוגל להבין את צערו של העני. ולמה? בגלל שהוא כעת שבע, ואין לו את הרגשת הכאב של השני!
רק אדם רעב - מסוגל להרגיש גם את רעבונו של השני !
גם גוי נותן צדקה. וגם יהודי. מה ההבדל ביניהם?
האזינו לסיפור קצר - שיתן לכם גם תשובה קולעת לשאלה הנ"ל:
מסופר על יהודי עני אחד, אשר דרכו היה לסובב בעיירות כדי לקבץ נדבות. עני מרוד היה אותו יהודי, לבוש בגדי טלאים, וכל מראהו היה ממש מעורר רחמים.
והנה, נקלע אותו עני לעיירה מסוימת, וביקש להכנס לביתו של רב הישוב, בכדי לבקש ממנו כמה מטבעות צדקה.
ואכן, לאחר בירור קצר שעשה בין אנשי העיר, זיהה בקלות את ביתו של הרב, נקש קלות על הדלת, והנה נפתחה הדלת, ובפתח עומד איש הדור פנים, ושואל לרצונו:
"אנא - התחנן העני - באם כבודו יוכל ליתן לי מעות, להחיות את נפשי הרעבה"!
ריחם הרב על ההלך העני, ומיד ניגש למגירה אשר בחדרו, הוציא מתוכה מטבע הזהב, ונתן אותה לעני המסכן אשר המתין בפתח הבית.
כשהבחין העני במטבע היקרה, הודה בהתרגשות לכבוד הרב, ומיהר ללכת לדרכו.
והנה, אך הרחיק לכת כמה צעדים, ופתאום, שומע העני קול קורא לו מאחוריו: עצור! גש הנה! הרב מבקש ממך שתחזור אליו בדחיפות ! ! !
העני, כשומעו זאת, ליבו נפל בקרבו: מי יודע מה קרה - הרהר בחרדה, בודאי התחרט הרב על מטבע הזהב, ומבקש לקחת אותה ממני בחזרה!
בלב נפעם ונפחד, צעד העני חזרה לביתו של הרב. ואולם כשהגיע למקום, מה השתומם לראות את הרב יוצא לקראתו - כשחיוך נרחב על פניו, ניגש אליו - ואומר לו בקול נרגש:
"אנא! קח ממני שוב מטבע לצדקה, נוסף על מטבע הזהב אשר נתתי לך - -!
"מה" - ? השתומם העני, כבוד הרב נותן לי עוד כסף לצדקה???
"כן"! - ענה הרב, ואם תרצה אסביר לך פשר התנהגותי:
בהתחלה - נתתי לך צדקה, רק משום שרגשי הרחמים - פעלו עלי זאת! התרגשתי למראה בגדיך הקרועים, ופניך הרעבות, וליבי נקרע בקרבי, וזה - מה שדחף אותי להרגיש מחויבות - לבוא לקראתך ולעזור לך!
ואולם לאחר שיצאת מביתי, תפסתי את טעותי - והתחלתי להרהר לעצמי: מה עשיתי? הרי איבדתי את כל ערך המצוה! יהודי - צריך ליתן צדקה - לא מחמת שהרגש והרחמנות שלו לוחצים עליו שיתן - אלא הנתינה צריכה לבוא מחמת מחשבה - "שכך הקב"ה ציוונו עלינו בתורתו: "פתח תפתח את ידך לעני... והחזקת בו"!
ומשום כך - המשיך הרב להסביר - לאחר שכבר ריחמתי עליך - חזרתי שוב ונתתי לך צדקה, כדי לקיים את המצוה - לא מחמת ה"מצפון" שלי, או מחמת ש"הנימוס האנושי" מחייב לעשות כן, אלא רציתי להרגיש - שאני נותן - רק מחמת הציווי האלוקי - שציוה אותי לעשות כן!!
סיפור נפלא זה, המחיש לנו היטב, את ההבדל בין ערבי או גוי שנותן צדקה, לבין יהודי - שנותן צדקה.
* גוי שנותן צדקה - זה בא מחמת החלטה אישית שלו, מתוך הבנה "שיכלית" שאכן - בן אדם זה ראוי שנרחם עליו !
* ואולם יהודי שנותן צדקה - אצלו זה צריך לצאת - מתוך נקודה אחת ויחידה: "אני נותן - מחמת שאם הקב"ה זיכה אותי, ונתן לי כסף בריווח - אין זאת אלא למטרה שאזכה לעשות בכסף זה גמילות חסדים, לעשות רצון בוראי שציווני לעזור לכל פושט יד לעזרה !
וכל אחד - שיבחון את עצמו היטב, לפני שהוא נותן צדקה: 'מי' בדיוק השפיע עליו לתת הכסף:
האם - ההבנה "השיכלית" שלו, או - רגש ה"רחמנות" שלו הם לחצו עליו לתת, או - שהוא נותן את הצדקה אך ורק מחמת "שהתורה" ציוותה אותה לעשות כך - והוא מציית להוראותיה!