סיפורים נפלאים ומרתקים על אהבת הזולת!
הנה, בכדי לשמור על הטעם המתוק של מאמר זה, נחתום את הפרק במעשיות מאלפים, על אנשים מופלאים, איך שידעו להיות "גאונים" לא רק בתורה... אלא גם במידת 'גמילות חסדים'! לדעת לרדת לעמקי נפשו של הזולת, ולסייעו סיוע נפשי של עידוד והארת פנים, ולהחזיר לו את החיוך לפנים! ונקווה, שנפיק את מירב התועלת ממעשיות אלו:
ר' ישראל סלנטאר: מי בדק את הסכין "ששחטו" בה את השוחט?...
מספרים בזמנו של ר' ישראל מסלנט, שחשדו אז באיזה שוחט, שיצאה עליו שמועה, שהוא אינו מקפיד לבדוק היטב את סכינו לפני השחיטה, וא"כ יתכן שסכינו פגומה, ונמצא מאכיל את ישראל נבילות וטריפות!
ואכן, תיכף ומיד נתפרסם בכל העיר, שפלוני השוחט סכינו פגומה, ואסור לאכול משחיטתו!
ואולם, כשבאו ראשי הקהל לפני ר' ישראל סלנטר, בבקשה שיוציא "חרם" נגד שחיטתו של אותו פלוני השוחט, נענה ר' ישראל והחזיר להם בשאלה נוקבת:
"אמנם, הכל טוב ויפה! ואולם דבר אחד ברצוני לדעת: האם מישהו בדק גם את הסכין - שבו שחטתם את השוחט? האם גם על 'סכין' זו הקפדתם שתהיה 'חלקה' ללא שום פגם של הלבנה ושפיכות דמים - - - ???
הדברים יצאו מפי ר' ישראל, ופני ראשי הקהילה חפו...
ללמדך, שגם כאשר אתה מתכוון "לשם שמים" גם אז - אסור לך "לשחוט" את השני, ולשפוך את דמו - על חשבון שיקולים של הלכה...!!!
מה חושב יהודי – רגע לפני עלותו לרכבת המוות?
הדבר אירע בתקופת השואה, מעשה מסעיר, שהתרחש באחת מעיירות הונגריה. הגרמנים ימ"ש, היו מעמיסים אל תוך קרון הרכבת מאות יהודים בצפיפות נוראה, כדי לקחת את כולם אל גייא ההריגה של כבשנות אושוויץ.
ואף הגויים של העיירה, היתה טבועה בהם שנאת ישראל, והיו מתאספים ליד תחנת הריכוז, ומתבוננים בהנאה גלוייה, איך שהיהודים נלקחים להריגה כמו צאן לטבח, הם היו מחייכים ושמחים לאיד - על שלוקחים עוד 'קורבן יהודי' אל משרפות ההריגה.
וכל כך גדולה היתה הנאתם של גויים רשעים אלו, עד שכאשר החלה הרכבת לנסוע, החלו הגויים למחוא כפיים ולהריע בקול גדול "הֵיי היטלר"! מתוך שמחה גלויה על סופם המר של היהודים.
לצד גויים אלו - עמדו גם מספר יהודיים מן העיירה, שעליהם לא חלה גזירת הגרמנים (מחמת שהיו ראויים לעבודת כפייה) אבל באו למקום כדי להיפרד מקרוביהם, ברגעים האחרונים לפני נסיעתם למוות.
והנה, לפני שהרכבת החלה לנסוע, קרה דבר שלא יאומן: פתאום ראו איך שיהודי אחד מוציא את ראשו מבעד לסורגים של הרכבת, וכשכולו בהול ונפחד קורא הוא בשארית כוחותיו אל אחד משכניו היהודים שעמד במקום, ואומר לו: "בבקשה ממך! נזכרתי ששכחתי להניח אוכל לפני התרנגולים לפני שעזבתי את הבית, אנא, עשה עימי טובה, ולך תן אוכל לתרנגולים לפני שיגוועו ברעב!
היהודי שעמד מול הרכבת, היה נדהם כולו: זה מה שמונח כעת בראש של שכינו - להאכיל את התרנגולים שלו - - - ?
הנה כאן עומדים גויים פולנים, ורואים איך שלוקחים בני אדם אל משרפות האש, ומסתכלים על זה בהנאה אכזרית, מבלי שום נקיפת מצפון, ומבלי טיפה של רחמנות! ואילו כאן עומד יהודי בתוך רכבת המוות, מעונה ומושפל ורעב לפת לחם, ועל מה הוא חושב ברגעיו האחרונים? על צערם של העופות, שירעבו לפת לחם בביתו!!
ממש שיא האכזריות - כנגד שיא הרחמנות!
אכן, מי כעמך ישראל, רחמנים בני רחמנים!
הנה למדנו ממעשה מרגש זה, איזה אהבת הזולת מושרשת בתוך דמו של היהודי! שאפילו ברגעים האחרונים לחייו, בשעה שמובילים אותו למוות, בכ"ז, יש לו מקום בראש לחשוב באותו רגע על צערם של בעלי חיים!! שלא יצטערו מחמתו!
ואנו? להיכן נעלמו הרחמים שלנו? בקצת מחשבה, ובקצת התבוננות, ובקצת רגש חם כלפי הזולת - ומיד נגלה שגם בנו טמונים אותם כוחות אדירים שהשרישו לנו אבותינו! כוחות עילאיים של אהבה מופלגת כלפי הזולת, שנובעים מתוך השורש של "רחמנים בני רחמנים"!
מה כואב לך? למה לא קיבלת? או – למה חברך קיבל יותר?!...
אמר פעם ר' יהונתן אייבשיץ, סוד גדול בכוחות הנפש של האדם, וזאת למד ע"י מעשה מופלא שאירע עימו. וכך הוה:
קצב אחד הביא לפניו שחיטה של פרה, שהתעוררה בה שאלה הלכתית, וביקש לשמוע את חוות דעתו של הרב. עיין הרב בנידון השאלה, חקר לכאן ולכאן, עד שהסיק שהבהמה טריפה היא, ויש להשליכה לאשפה או למוכרה לגוי.
הקצב המסכן קיבל את פסקו של הרב מתוך הבנה גמורה, והצדיק עליו את הדין ללא כל טענות, הוא עוד הודה לרב מקרב ליבו, על שהציל אותו מאיסור חמור של אכילת נבילות וטריפות.
והנה, אותו קצב עצמו, הגיע לאחר שבועיים שוב אל הרב, והפעם לא בשאלת כשרות של בשר בהמה, אלא בסכסוך שפרץ בינו לבין חברו, על סכום כספי מועט. וגם בזה ביקש לשמוע את חוות דעתו של הרב. בעלי הדינים שטחו את טענותיהם בפני הרב, והרב פסק הפעם לחובתו של אותו קצב, שחייב הוא לשלם את הכסף לבעל דינו.
כשמוע זאת הקצב, החל להרגיש כאילו האדמה "בוערת" תחתיו, ולא האמין למשמע אוזניו:
"לא יתכן"! - צרח הקצב כלפי הרב, חברי הרמאי הצליח להוליך את הרב שולל בטענותיו הזדוניות, וברור לי שחלה כאן טעות בפסק הדין!
לא אשלם אף פרוטה אחת, עד שיערוך הרב שוב משפט חוזר, כדי לגלות את התרמית הזדונית של חברי הרמאי"!
הרב היה נדהם כולו לשמוע דברים אלו יוצאים מפי הקצב: הן הוא עצמו - לפני כשבועים - קיבל את פסק הדין על טריפת בהמתו - מתוך סבר פנים יפות ובהבנה גמורה. ואע"פ שההפסד הכספי של טריפת הבהמה עלתה לו בנזק של אלפי שקלים, בכ"ז הוא קיבל את כל זה בשתיקה ללא כל עוררין!
ואילו עתה, שהנידון הוא על כמה שקלים בודדים - וכבר הקצב צווח וצועק, כאילו כל עולמו חרב בעדו, ועוד חושד ברב שהוא פסק פסק דין מעוות ומרומה? להיכן נעלמה כל "אמונתו" בדברי הרב?
שאלה זאת שטח הרב בפני הקצב, וביקש הסבר על התנהגותו המוזרה:
"מה הדמיון בכלל" - השיב הקצב בביטול, לפני כשבועיים אמנם פסק הרב לחובתי בהפסד של אלפי שקלים - ואולם התנחמתי בזה, שאחרי הכל - אף אחד לא נהנה מהבהמה! הכל נזרק בפח, מבלי שאף אחד יפיק מזה תועלת כלשהי! ואולם כאן בנידון שלנו, כעסי הגדול היה - לא על זה שהפסדתי, אלא על זה שחברי הרוויח את הכסף...
דבר זה לא יכולתי לסבול... שחברי ירוויח על חשבוני? בשום אופן לא בא בחשבון!
נורא נוראות לראות עד היכן מגיעה 'צרות העין' של האדם! שיהיה מוכן לאבד ולהפסיד אלפי שקלים, ושהכל יזרק לפח - ובלבד שחברו לא ייהנה מזה...!
שכך הוא טבעו האכזרי של האדם: שאם לא יעבוד על עצמו במידות של "בין אדם לחברו" - הרי הוא כ"חיה אכזרית", שמוכנה לבלוע את השני חי - ובלבד שלא לראותו נהנה מכספו!!
לקנות משקפים נקיות, ולהסתכל על כל יהודי בעין טובה
וכן מספרים על ר' זושא מאנפולי, שהיה בידו עשרה רובלים שרצה להצניעם מפני הגנבים, מה עשה? הניחם בתוך ספר החומש, בפרשת יתרו, ליד הפסוק "לא תגנוב"!
לימים, ביקש ליטול את כספו, ואולם כשפתח את החומש גילה להפתעתו שכספו נעלם. לעומת זאת, לאחר חיפוש מועט, גילה - למרבית הפלא - את מחצית מכספו כשהם מונחים בחומש ויקרא, ליד הפסוק "ואהבת לרעך כמוך"!
כראותו זאת, נשא ר' זושא את עיניו לשמים, ואמר: "רבש"ע! ראה נא מה ההבדל בין זושא - לבין אותו יהודי כשר. אני - כשהחבאתי את הכסף, לא חשבתי על אף אדם אחר! שמרתי את כל הכסף לעצמי ולא לקחתי בחשבון, אולי מישהו אחר ג"כ זקוק לכסף! ואילו אותו יהודי כשר - כשלקח את הכסף, לא לקח את הכל לעצמו! אלא חשב גם על אחרים, והשאיר לי לפליטה את מחצית הכסף...!
אכן, גם אדם גנב, יש לו מעט מן המעט של מידת "ואהבת לרעך כמוך"...!
סיימנו דרשה זאת. נקווה שהפקנו את הלקח הרצוי מכל שבעת הנושאים שהעלנו כאן בס"ד, בסוגיא של "בין אדם לחברו". ואם מכל המוסר הזה - יקח האדם לתשומת ליבו אפילו נקודה אחת בנושא של 'בין אדם לחברו' ויעבוד על עצמו, להשריש בתוכו את הלימוד או את הלקח שלמד - בזה לבד - היה כדאי ושווה לכתוב את כל דרשה זו!
ולסיום, אי אפשר לסיים את דרשה זאת, מבלי שנעלה כאן את סיפורו המסעיר של ר' ישראל סלנט, מעשה מזעזע, שהביא את ר' ישראל לידי חשבון נפש, שאסור לו יותר להישאר "צדיק נסתר", אלא עליו להתגלות ולהפיץ את 'תורת המוסר' בכל העולם!
ומעשה שהיה - כך היה:
ממה הזדעזע ר' ישראל במידות של "בין אדם לחברו"?
מנהג היה נהוג בעיר וילנא, שכל עשיר מעשירי המקום, כשהיה משיא את בנו או ביתו, היה עורך את החופה - בכיכר מיוחד שהיה בנוי במרכז העיר, כיכר זה היה מרשים ומיוחד במינו, ובנוי בסגנון מפליא ומיוחד. החופה היתה נערכת שם בטקס גדול ובחגיגיות רבה, ודבר זה היה עולה ממון והון רב, ולכן רק גדולי העשירים שבעיר, היו מרשים לעצמם לחגוג את חתונתם, בכיכר יוקרתי זה.
והנה, סנדלר אחד מתושבי המקום, שהיה איש עני ופשוט, התהפך עליו הגלגל לטובה, והחל לראות הצלחה בעסקיו, עד שבמשך הזמן הפך להיות לאחד מגדולי העשירים שבעיר.
והנה, כשהגיעה ביתו של אותו עשיר לפירקה, ערך הסנדלר העשיר - אף הוא - את החתונה בכיכר היוקרתי שבמרכז העיר, כיאה לאדם עשיר כמוהו.
ואולם, דבר זה היה לצנינים בעיני עשירי העיר, הם הביטו בקנאה וצרות עין על אותו סנדלר, שֶׂבִּין לילה הפך להיות עשיר מכובד, ולא עוד - אלא שמתחיל להתנהג כאחד מגדולי העשירים שבעיר!
היתכן? - רטנו העשירים הקנאים, אדם זה שהיה סנדלר "תַּפְרָן" ופשוט - התנשא כעת לעשות את חתונתו במרכז כיכר העיר לפני כל אנשי העיר? היו לא תהיה!
ואכן, אש הקנאה הֶעֱבִירָה אותם על דעתם, והם החליטו לעשות מעשה נפשע, אשר לא יעשה בישראל:
בשעות הקטנות של הלילה, כשהסתיימה שמחת החתונה, והעשיר הסנדלר חזר מכיכר העיר, כשכולו שמח וטוב לב, וּמֵלֻוֵה עם כל קרוביו וחתניו - לפתע באמצע הדרך - התקרב אליהם אחד העשירים, ולעיני כולם חלץ את נעלו מרגלו, שלף את הסוליה הקרועה, ושאל את העשיר הסנדלר בקול רם: "אדוני הסנדלר, בכמה פרוטות תהיה מוכן לתקן לי את סנדלי הקרוע"?
מחזה מֵבִישׂ זה, גרם לביזיון רב בקרב כל אנשי השמחה, ואילו הסנדל עצמו - האדים מבושה לעיני כל חתניו ומוזמניו, וכל שמחתו נהפכה עליו לאבל ותוגה...
כששמע ר' ישראל על מעשה מרושע זה, הזדעזע כולו, והגיב בזו הלשון: "בטוחני, שגדולי הדור הקודם, היושבים בגן עדן - מובאים כעת למשפט בפני בי"ד של מעלה, ושם תובעים אותם על שהזניחו את אנשי עירם, ולא דרשו בפניהם דברי מוסר על תיקון המידות, עד שהתדרדרו והיו מסוגלים לעשות מעשה נפשע ונבזה כזה!!!
אם רואים כזו שחיתות נוראה, שבני אדם מסוגלים להלבין את פני השני, ולשפוך את דמו בפני רבים - התביעה היא על רבני הדור, שלא השכילו לייסר את בני דורם בדברי תוכחה ומוסר, ולעצור את ההתדרדרות המוסרית שלהם, עד שנהפכו לחיות טורפות, שאיבדו כל רגש של אנוש - כלפי הזולת!
והלקח שעולה מסיפור זה, הוא נוקב ומחייב את כל אחד מאיתנו: מי יודע אם גם אנו לא נִתָּבַע - על ההתדרדרות המושחתת שבני הדור מסוגלים להגיע אליה! מי יודע, אם לא יתבעו כל רב קהילה בשמים - על כל מעשה נפשע של בני קהילתו!!
ולמה? בגלל שיכול היה לומר להם מילה אחת של תוכחה - ולא אמר! יכול היה לנצל את תקופת ימי "בין המצרים" ל'חשבון נפש' כללי בעניינים של בין אדם לחברו - ולא ניצל! יכול היה להעמידם על טעותם בקריאת הדרשה הזאת, שכולה עוסקת בעניני היסוד של 'בין אדם לחברו' - ובכ"ז שתק ולא אמר להם מילה!
רב כזה צריך לדעת, שהוא נושא על כתפיו את האחריות של כל בני קהילתו! ולכן עליו לקחת זאת בחשבון, ולהתאים את דברי המוסר - למציאות שהוא חי בה!
ואחרי שבס"ד, הועלו כאן כל הנושאים האקטואלים, שדנים בבעיות הכואבות שב"בין אדם לחברו" - א"כ יותר אין שום תירוצים! שהרי היה לך חומר ללמד, היה לך "סחורה" להשמיע אותה לאחרים, ואולי אם מישהו היה שומע, היה משתנה לטובה, או לפחות היה חושב להשתנות לטובה, והיה מוציא 'אנחה' אחת שבה היה מביע חרטה על מעשיו! ואתה - יכולת להציל את האיש הזה - ולא הצלת!
עלינו לזכור תמיד, את דברי ר' ישראל סלנטר, שהיה אומר, שכדאי ושווה היה לכתוב את כל דברי המוסר הללו - אפילו בשביל בן אדם אחד - שיתחזק מהדברים, ויעלה בליבו הרהורי תשובה!
והמשיך ר' ישראל, ואמר:
ואפילו אם האדם הזה - לא יהיה אלא אני בעצמי,
שאצליח להיות מושפע לטובה מדברי
המוסר שלי - וכבר היה שווה לכתוב את כל החיבור הזה!
מעשה בשועל - והסוס הטיפש שחי ב"דמיונות"!
מעשה היה בסוס אחד, שטייל להנאתו בין עצי היער, כשהוא נהנה מהרוח הנעימה, ומציוץ הציפורים השובים את הלב.
והנה, באמצע הדרך, תקף את הסוס צימאון עז למים, הוא לא התמהמה הרבה, אלא רץ לאגם המים הסמוך, בכדי להרוות שם את צמאונו.
ואולם כשהגיע לאגם, חיכתה לו שם אכזבה קשה! מה קרה? כשהרכין את ראשו בכדי לשתות, הוא הבחין ב'בוּאָתוֹ' שנשקפת מתוך המים, ולתומו חשב שיש כאן עוד סוס שני, שעומד לעומתו, ומנסה לגזול ממנו את מנת המים...
התרגז הסוס מאד על "אויבו הגדול", והחל לבעוט ברגליו לעבר דמותו של הסוס, עד שמרוב בעיטות - נתחכחו כל המים בעפר! המים איבדו את צורתם, ונהפכו להיות בוץ ורפש!
ורק אז, לאחר שהסוס נוכח לראות, שאויבו הגדול "נעלם" מהמים - רק אז, הוא חזר לשתות בשקיקה את המים הגסים, שנהפכו להיות מלוכלכים ברפש ועפר...
עבר שם שועל אחד, שהבחין בכל הנעשה, והחל לצחוק צחוק גדול על טיפשותו של אותו הסוס!
נעלב הסוס ושאל את השועל:
"מה לך כי תצחק עלי? הלוא אני הצלחתי בכוחי - לגרש ולסלק את אויבי הגדול מן המים, ועל דבר זה מגיע לי תרועת ניצחון - ולא צחוק ובוז!
ענה לו השועל: "הוי, סוס טיפש! אינך אלא טיפש שבחיות! הלוא תבין, שבמעשה הבעיטות והכעס שלך - טעית בזה שלשה טעויות חמורות ביותר!
ואלו הם:
טעות ראשונה - הדמות שראית במים, כאילו הוא אויבך הגדול - אינו אלא 'דמיון' פורח באויר! לא היה כאן שום אויב או שונא, אלא בסך הכל דמותך שנשקפה מתוך המים!
טעות שניה - אפילו לפי דמיונך, שחשבת שעומד מולך האויב שלך - גם אז טעית טעות חמורה! מדוע? משום שהוא כלל לא אויב שלך, ולא רוצה לגזול ממך כלום! שהרי המים שבאגם היו מספיקים לשניכם לשתות ממנו! וחברך לא נתכוון כלל לגזול או לקחת את המנה שלך!
הטעות השלישית - שאפילו לפי "שיטתו" של הסוס, שחשב שהדמות שניצבת מולו היא באמת אויבו בלב ונפש שרוצה לגזול ממנו את מזונו - גם אז - עדיין הוא טעה בזה שהוא הלך איתו בשיטה של כעס ומכות!
ומדוע? בגלל שבסופו של דבר, מי שהפסיד מכל המריבה הזאת - היה זה הסוס בעצמו!!! הוא בסוף סבל ו"אכל" את כל מה שבישל! שהרי בִּמְקוֹם לשתות מים צלולים וזכים - הוא שתה בסוף מים עכורים ומלוכלכים! והכל בגלל המריבה הטיפשית של הסוס!
נמצא, שהראשון שהפסיד מכל הריב והכעס - היה הסוס בעצמו!
זהו המוסר הגדול, שלימד השועל את אותו סוס יהיר ויריב!
וכלפי מה הדברים אמורים?
לצערינו, גם אנו טועים לפעמים, את 'שרשרת הטעויות' של אותו סוס טיפש!
לפעמים אדם רואה את חבירו, ופתאום נכנס לו בראש, שה'בן אדם' הזה רוצה את רעתו, ומחפש איך להכשילו ולהפילו! ועל זה האדם מְפַתֵּחַ נגדו שנאה איומה, ועושה עימו מלחמת חורמה, ורודף אותו בכל צעד ושעל!
אדם כזה צריך לזכור, שהוא בטיפשותו ניכשל ג"כ באותן שלושת טעויות החמורות, שטעה בהם הסוס!
ואלו הם:
1. טעות הראשונה - שהבן אדם חי ב'דמיונות'! חבירו כלל וכלל לא "אויבו הגדול", וגם לא שונאו בלב ונפש, ובסך הכל "ניפחו" כאן את כל העסק, ועשו מזבוב קטן - פיל גדול!
ואולם, אם רק תצא מהדמיונות שלך, ותיגש לדבר עם חברך - מיד תגלה שיש רקע נרחב להידברות והתפייסות!
2. הטעות השניה - שאפילו לפי דעתך, שאתה חושב שבאמת הוא אויבך - מ"מ הרי חברך לא יכול להזיק לך במאומה! שהרי "יש מספיק מים לשניכם"!! יש מספיק שפע של ברכה, ובנים, ואושר - לשניכם! ומה שמגיע לך אתה תקבל עד הגרוש האחרון, ואדם לא יכול לנגוע במה שמוכן לחברו אפילו כמלוא נימא!
וא"כ, על מה כל ה"רעש הגדול" שעשית - כאילו חברך החריב את עולמך עליך???
3. והטעות השלישית - שגם אם נניח, שיש לך סיבה מוצדקת לריב עם חברך - מ"מ, עליך לזכור ולדעת היטב, שהראשון שיסבול מכל זה - זה יהיה אתה בעצמך! הכעס והעצבים האלו יגזלו לך את כל השקט והשלווה בחיים, ותמיד אתה "תאכל את עצמך" למה לחברך יש קצת יותר טוב ממך!
נמצא, שמי שמפסיד מכל המריבה הזאת - זה אתה והבריאות שלך! שבמקום לשתות מים צלולים וזכים - אתה תשתה מים עכורים ומלוכלכים! כל חייך יהיו במתח ועצבים, והכל בגלל השנאה המטורפת שהכנסת לך לראש!
נו, וכי משתלם הדבר, לסבול כ"כ הרבה - בגלל "שנאה מדומיינת" אחת?
ותדעו לכם נאמנה אחים יקרים! שאם אדם יתבונן היטב בשלשת הטעויות האלו שהוא מביא על עצמו בכל שנאה או מריבה - מבטיחים אנו לכם, ש - 90% מכל המריבות - יעלמו!!! או לפחות יתגמדו וְיִשָּׁאֲרוּ על "אש קטנה" ולא יגדלו ויתפתחו! רק צריך להתבונן ולפקוח את העיניים!!!
ולכן, לפני כל מריבה או שנאה, נבחון את עצמינו היטב:
האם אנו לא חוזרים שוב - על אותם שלשת מעשה הטיפשות שטעה בהם הסוס הטיפש - - - ???
סליחה, האם מעשיך ראויים להביא את ה"משיח"
או את "חמורו" של המשיח?...
הנה לפניכם סיפור עממי, עם הרבה לקח נוקב עבורנו:
היו היה לפני שנים רבות, אשה פשוטה וצדיקה, שהתגוררה בעיר תימן, ו"סָעֲדָה" שמה.
סעדה זו, היתה אשה תמימה וצדיקה, שהאמינה בכל ליבה בדברי רבותינו, בפשיטות ובתמימות.
והנה הגיע 'ליל הסדר', וככל יהודיה כשרה גם סעדה חשה וקיוותה בכל ליבה, כי הלילה הזה - ליל הסדר - יבוא המשיח לגאול את עם ישראל. וכפי שהבטיחו לנו חז"ל ש"בניסן עתידין להיגאל"!
אי לכך, השתדלה סעדה, והטתה את אוזנה במשך כל זמן עריכת ה'סדר', לזכות לשמוע את שופרו של המשיח. ואולם, לאחר שהגיע שעת חצות לילה, והיא כבר שתתה ארבעה כוסות של יין - ראשה נהיה עליה "סחרחר", ועיניה החלו להיעצם מרוב כובד של שינה.
ואולם פחד תקף אותה: מה יהיה אם המשיח יבוא במשך הלילה - וימצא את סעדה ישנה ח"ו?
חשבה וחשבה, עד שמצאה פתרון הולם: היא עשתה 'חשבון' כזה: הרי ה"מוֹרִי" התימני אמר בדרשה שלו, שהמשיח צריך לבוא על חמור לבן, והיא - בתור אחת שגדלה במושב - יודעת, שחמור שרואה חמור שני, מיד הוא מתחיל לנעור לקראתו בשמחה...
וא"כ העצה פשוטה מאד: לקחת גברת סעדה חבל, קשרה את קצהו האחד סביב רגלה, ואת קצהו השני - קשרה סביב רגלו של החמור שלה, שהיה עומד באורווה, וכך הלכה לישון בלב שקט: שהרי החמור שלה - כשיראה את חמורו של המשיח - מיד ינער וירוץ לקראתו, וכך יעיר גם אותה משנתה ע"י החבל, ובזה היא תרויח שהיא לא תפסיד הלילה לראות את פני המשיח שיבוא!
והנה, בעוונות הרבים, לא זכה עם ישראל שבאותו לילה יבוא המשיח, אלא שחמור נשאר "חמור", והוא לא אכפת לו אם הגיע המשיח או לא, הוא התחיל לנעור כדרכו ב'שליש הראשון' של הלילה [וכפי שאמרו בברכות (דף ג'.) שב"משמרת הראשונה" של הלילה - כל החמורים נוערים!] וגם החמור שלנו הרים את גרונו ופתח את פיו בנעירות עזות, וכיון שהרגיש שיש חבל שמסובך לרגליו - מיד ניסה להימלט ממנו, ורץ אל הרחוב הפתוח.
וגברת "סעדה" היתה שקועה עמוק בתוך שינתה, אלא שלפתע, כשהרגישה שהיא נגררת אחרי החמור, נתמלא ליבה שמחה עצומה: הנה סוף סוף המשיח הגיע רכוב על חמורו, וממש "יישר כוח" גדול לחמור שלה, שהעיר אותה בדיוק בזמן... הרי אני עכשיו ממש הולכת לקבל את פני המשיח!
והחמור, כשהרגיש שהוא סוחב ברגליו משא כבד (את גברת סעדה) מיד פתח במרוצה, כדי להשתחרר מזה. אלא שכאן איבדה סעדה את כוחה, ולא היתה מסוגלת להתחרות עם ריצתו של החמור, ולכן צווחה וקראה בקול: "אדוני המשיח, אני אשה זקנה, לאט לאט, אל תרוץ עם החמור כל כך מהר...!
ולקול צעקותיה ניעורו כל השכנים משנתם, הם זיהו את קולה של גברת 'סעדה', ורצו מיד אל הרחוב, אחזו בסעדה כדי להעירה מחלומה, וצעקו באוזניה: "גברת סעדה! תתעוררי! את לא רצה אחרי המשיח, את רצה בסך הכל אחרי החמור שלך...
עד כאן הסיפור.
סיפור עממי ומצחיק, שמתאים לשנות ה"ביניים". ואולם לצערנו, גם בשנת "2000" - עדיין ישנם אנשים, שחיים הם בדמיון של גברת סעדה!
וכלפי מה הדברים אמורים?
הנה, ישנם הרבה אנשים, שלוקחים בידם "מצוות גדולות", בטענה, שבזה הם הולכים להביא את המשיח! הם מתמקדים על כמה מצוות בודדות, ועל זה הם שמים את כל הדגש - בטענה, שזה מה שיביא את המשיח! ואולם הם לא שמים לב, שבאמצע הדרך - הם רומסים ודשים על מצוות אחרות! וכגון:
* מצב ה'צניעות' שלהם - מוזנח! הנשים והבנות שלהם לובשות בגדים - צורמים ומגרים, בולטים ומושכים, שלא מתאימים כלל לאשה יהודיה, ובודאי שלא לאשה שנקראת - "חרדית"!!!
* וכן מצב ה"בן אדם לחברו" שלהם - ג"כ מוזנח, ולפעמים, בתוך כדי לימוד, הם זורקים מילה של פגיעה על זה, או לשון הרע על ההוא, או כעס ומילה של גערה, שאינה מוצדקת!
* וכמו כן מבטלים הם באדישות תפילה במניין, או מברכים ברכת המזון במהירות ובחופזה, וכו' וכו'.
והיצר הרע הוא מתוחכם וערמומי! הוא יודע טוב מאד איך לטהר את ה"שרץ": הרי הכל ל"שם שמים"! הכל לשם לימוד התורה! אז פה ושם יש איזה כשלון "קטן", אז מה יש? הרי את העיקר אנו מקיימים - את מצוות לימוד התורה!
ובמחילה מכבודם - אם נאמר להם: אתם במעשיכם לא תביאו את המשיח, אלא הכי הרבה תביאו את ה"חמור" של המשיח...
ואולם המשיח בשום אופן לא יבוא מאנשים שמקיימים מצוות - בכדי להשקיט את מצפונם - על חשבון עבירות אחרות!!!
האלוקים הוא אמת, וגם חותמו אמת, ומי שציוה אותנו על לימוד התורה - הוא גם ציוה אותנו על לבוש צנוע, ועל איסור החטאת הרבים, ועל איסור פגיעה בזולת, ועל איסור לשון הרע, וכו' וכו'.
ואי אפשר לבוא ולזרוק את היהלומים האלו - ובמקום זה להתחיל לאסוף זהב של התורה!
ולכן כל אדם יבדוק היטב היטב בעצמו:
האם מעשיו ראויים להביא את המשיח, או שהוא דומה לגברת "סעדה", שרץ כל חייו בעיניים עצומות - אחר "החמור של המשיח"... תחשוב על זה!
סובל מ"שנאת חינם"? יש לנו תרופה בשבילך!
אם אדם הסתכל מתוך מבט 'נכון' על האנשים, הוא יראה אותם אחרת לגמרי! הם יותר לא יהיו נחשבים בעיניו כעלוקות ונצלנים! ואיזה סוג "משקפים" צריך להרכיב, כדי שדרכם נוכל להסתכל במבט נכון על האנשים, כפי שהתורה דורשת?
ה"בן איש חי", שהיה מומחה גדול לבעיות הנפש, ובקי בכל חדרי התורה, נתן לנו (בספרו בן איש חי, שנה ראשונה, בהקדמה לפר' ניצבים) עידכון מפורט, כיצד יוכל האדם לזכות, לעין טובה, שתראה רק את הטוב שבאדם.
הוא כתב דברים ברורים בנושא, ונצטט את תוכנם:
האדם צריך לערוך לעצמו חשבון, ולמדוד את חברו לפי גילו בשנים. וכך הוא יוכל להעריך ולכבד אותו. והרי 3 דוגמאות להבנת הדברים:
1. אדם "מבוגר" ממך - אתה חייב לו כבוד, משום שס"ס הוא חי יותר הרבה שנים, ומסתמא הספיק לעשות 'יותר מצוות' ממך!
2. אדם "צעיר" ממך - ג"כ אתה חייב בכבודו. ומשום עצם העובדא שהוא עוד לא הגיע לגילך, ממילא הוא עבר 'פחות עבירות' ממך!
3. אדם "בגילך ממש" - ג"כ אתה מחוייב בכבודו. שאע"פ ששניכם באותו גיל, ומספר המצוות והעבירות הוא "מאוזן", מ"מ "איכות" העבירות שלך - חמורות יותר משלו!
ומשום שאתה חרדי יותר, ויודע ומכיר את הבורא יותר ממנו. א"כ יוצא: שהוא עושה עבירות מאונס - ואתה מרצון! הוא שוגג - ואתה מזיד! הוא בלא יודעין - ואתה ביודעין!!
תסתכל כך על כל יהודי, ותחייה עד מאה ועשרים
היצר הרע - זורם כל הזמן בדם
והיצר הטוב אומר תהיה "בן אדם"!
הכסף, התאוות, הכבוד, והיצרים
את ה"חלומות" רוצים להגשים!
הבא ונצא מתוך ה'בילבולים'
ונדע שכל העוה"ז - הוא הבל הבלים!
את 'שנאת החינם' נמהר לשכוח
וזה יוסיף לאלוקים כוח!
שכן גם 'גרגירי חול' כשהם מאוחדים
יכולים לעצור את הים הגדול והמפחיד!
בואו ונפייס את אלוקינו בקול
ונזרוק את גאוותינו לחול!
נחזור בתשובה מכל המחלוקות הגדולות
וגם מ"שנאת אחים" שפרצה כל גבולות!
כל אחד ישתדל ויתאמץ
לבער אצלו את החמץ.
ושלב ראשון -
לעבוד על הלשון!
לא לדבר לשון הרע ורכילות
וכל מיני דברי שטות ולכלוך.
שהרי לא - 'גבורה' היא את הש"ס לסיים
עיקר החכמה - היא גם לקיים!
ואז אם נתאחד כולנו יחד
ישבע האלוקים מאתנו נחת.
ויפדה אותנו מכל העמים
ויגאל אותנו גאולת עולמים!!!