אור ברסלב
אמרי יחזקאל - מעגל החיים סיום מסכת › דרשה א' - ל"סיום מסכת"

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

סיום מסכת · דרשה א' - ל"סיום מסכת"

סיום מסכת

סעודת "סיום מסכת" - מסמלת את השאיפה ואת 'הָאֶתְגָּר' לִזְכּוֹת להגיע לתואר הנכסף של:

"אשרי מי שבא לכאן - ותלמודו בידו" ! ! !

בראשית הדברים, צריכים הלומדים קודם כל לדעת, שאע"פ שסיימו את המסכת - מ"מ עדיין לא הגיעו ל"עומק" שטמון בתורה. ולכן תמיד המסכתות מתחילות רק מאות ב', ולא מאות א', לרמוז לך, שכמה שתלמד - עדיין לא הורדת אפילו את ה'שיכבה העליונה' מהעומק האין סופי שיש בתורה!

ובכל זאת, הרמ"א פסק להלכה בשלחן ערוך (יורה דעה, סימן רמ"ו, סעיף נ"ו) ש"סעודת סיום מסכת נחשבת ל"סעודת מצוה". עיי"ש. וכן ה"כף החיים" פסק להלכה (באורח חיים, סימן קפ"ז ס"ק ד'. וכן בסימן קפ"ט ס"ק י"א) ש"בסעודת סיום מסכת, יש לומר בברכת המזון את הנוסח של "מגדול" (כמו בשבתות ויו"ט), ומשום שבסעודה זו יש 'הֶאָרָה' של המצווה! עיי"ש.

וכן המהרש"ל בספרו "ים של שלמה" (בבא קמא, פרק ז' אות ל"ז, בסוף הפרק) דן שצריך לומר ב'זימון' של "סעודת הסיום" את הנוסח של ה"שמחה במעונו", כיון שיש שמחה לפני הקב"ה, שעושים סיום מסכת!!! עיי"ש.

א"כ, מוכח לנו מכל הפוסקים הנ"ל, שסעודת 'סיום מסכת' נחשבת ל"מצווה", עד כדי כך, שאומרים בה "מגדול", וכן את הנוסח של ה"שמחה במעונו"! ממש כמו בסעודת "יום טוב"! [ובאמת, שב"בן איש חי" בספרו 'בנייהו' (על מסכת שבת דף קי"ח:) הוסיף, שמטעם זה אין אומרים 'תחנון' בתפילה כשעושין בה סעודת "סיום מסכת". ומשום שיום זה נחשב כעין יום טוב! עיין שם.]

והנה, לפני שמתחילים אנו לדבר על כל מיני 'הברקות' ו'פרפראות', צריכים אנו לברר לעצמינו תחילה את השורש והבסיס - שעליו מתבססת כל סעודה זו. כלומר, מהו השורש והמקור לכל הסעודה החגיגית הזאת? מהיכן למדו חז"ל שיש בכלל דין של "סעודת מצווה" בכל 'סיום מסכת'?

ובאמת, מצאנו שה"בית יוסף" (אורח חיים סימן תרס"ט) התחבט כבר בשאלה זו, וכתב שמצא ב"מדרש רבה" על שיר השירים (בתחילתו) שמציין, ששורש המנהג לסעודת סיום המסכת - למדנו זאת משלמה המלך!

היכן? בנביא בספר מלכים א' (פרק ג', פסוקים ה'-ט"ז) שם מסופר, שהקב"ה ניגלה אל שלמה בחלום הלילה, ושאלו: "שאל, מה אתן לך"?

ושלמה השיב, שהוא רוצה מהקב"ה שיעניק לו את חכמת התורה, לב מבין ושומע, לשפוט את עמך ישראל וכו'.

ואכן, קיבל הקב"ה את בקשתו, ובבוקר כשקם שלמה ממיטתו, והאזין לקול צִיּוּצָם של הציפורים והעופות - גילה לתדהמתו - שהוא מבין היטב את שפתם ודיבורם!!!

או אז הבין שלמה המלך, שאכן הוא קיבל מהקב"ה חכמה עליונה, עד כדי להבין אפילו את שפת החיות והעופות! והפסוק שם מציין, שמיד לאחר שגילה שלמה דבר זה - מיד - "ויעש משתה לכל עבדיו". כלומר, הוא עשה "מסיבת הודיה" על שהקב"ה זיכה אותו בחכמה מופלאה כזאת!

ומכאן למד המדרש, שהוא הדין לכל מי שזיכה אותו הקב"ה לדעת את חכמת התורה, כלומר, שזכה לסיים 'מסכת' עם כל עמקות החכמה הטמונה בה - א"כ גם הוא צריך לעשות "סעודת הודיה" על שהקב"ה זיכה אותו בחכמה מופלאה כזאת! ממש כמו סעודת שלמה המלך בשעתו - שעשה ג"כ משתה על שזכה בחכמת התורה!

זהו השורש והמקור מהתנ"ך, למנהג שנוהגים לעשות "סיום מסכת", וכפי שלימד אותנו שלמה המלך, וכנ"ל.

וענין סעודת "סיום מסכת" נזכרה גם בש"ס בשני מקומות:

א. במסכת בבא בתרא (דף קמ"ה). שם אמרו חז"ל: "וטוב לב משתה תמיד" - זה בעל משנה. כלומר, אדם שלומד משניות, והוא תמיד גומר לסיים מהר את לימוד המשניות (יחסית - ללימוד הגמרא) ולכן הוא שמח תמיד במשתה של "סיום".

ב. עוד מקור - שנינו במסכת שבת (דף קי"ח:) "אמר אביי, יְשֻׁלַּם לי שכרי בעוה"ב, עבור זה שאני עושה סעודה ומשתה - כשאני רואה תלמיד חכם שסיים מסכת". עיי"ש .

וכעת, לאחר שביררנו את שורש הדין, נתקדם עוד שלב אחד קדימה, ונברר לעצמנו עוד נקודה, שטעונה ליבון ובירור: מדוע אנו שמחים ועושים סעודה, דוקא על סיום של מצוות "לימוד התורה"? והרי מבחינה הגיונית, הַשֵּׂכֶל היה אומר - שעל כל מצווה מִתְמַשֶּׁכֶת (וכמו מצוות סוכה, שנמשכת 7 ימים) יש לחגוג בסיומה "סעודת סיום", ומהו המיוחד דוקא בסיום "מסכת" - שדוקא עליה נוהגים לערוך סעודת סיום???

ובאמת, שה"משנה ברורה" (בסימן תרס"ט, ס"ק ו') הרגיש בשאלה זו, ומכוח זה כתב, שאכן לאו דוקא על סיום לימוד התורה, אלא הוא הדין על כל מצוה 'מִתְמַשֶּׁכֶת' - שבסיומה יש לערוך סעודה ומשתה לגומרה של המצווה. עיין שם.

אלא שעדיין - אין דבר זה מניח את דעתינו, שאמנם נכון שכך פסק רבינו החפץ חיים, ואולם על דבר זה נאמר: "פּוּק חַזֵי מַה עָמַא דַבָר", כלומר, צא וראה איך נוהגים העולם, ומעולם לא ראינו ולא שמענו - שעושים סעודה ומשתה לסיום של 'מצוה', אלא רק על סיום 'מסכת'!

וא"כ, הקושיא שוב חוזרת למקומה: מדוע תפסו את המנהג של סעודת הסיום - דוקא על סיום מסכת של לימוד התורה, ולא על כל סיום של מצוה אחרת???

והנראה לומר בזה, שבהכרח, טמון כאן משמעות מיוחדת דוקא ב"סיום" של מצוות 'תלמוד תורה'!

ודבר זה, גילנו על פי הגמרא במסכת כתובות (דף ע"ז:) שם מסרו לנו חז"ל דבר מפליא, וזה תוכן דבריהם:

מספרת הגמרא על רבי חנינא בר פפא, כשהגיע זמנו להיפטר מן העולם, ובא אליו מלאך המוות לקחת את נשמתו, קרה אז דבר מפליא: רבי חנינא כלל לא 'התרגש' ממלאך המוות, אלא ציווה עליו לשוב רק בעוד 30 יום, ורק אז הוא מרשה לו לקחת את נשמתו!

"ומה תעשה במשך 30 יום האלו"? - שאלו מלאך המוות. "אחזור ואשנן את כל תלמודי שלמדתי במשך כל ימי חיי - הסביר לו רבי חנינא, וכך אזכור את כל תלמודי בעל פה!

"ולשם מה לך לחזור על כל מה שלמדת? - התפלא מלאך המוות, וכי כעת זהו הזמן לכך?

הסביר לו רבי חנינא: שכך לימדו אותנו חז"ל: "אשרי מי שבא לכאן - ותלמודו בידו"! כלומר, שכל מי שלומד מסכת, והוא חוזר עליה היטב, עד שהיא נחקקת בזכרונו ונעשית מונחת ב"ידו" - לאדם כזה הבטיחו חז"ל - שמסכת זו תלווה אותו גם לעוה"ב, ותלך ותכריז לפניו "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו"!

ולכן גם אני - המשיך להסביר לו רבי חנינא - רוצה לחזור על כל תלמודי, כדי שאזכור אותה גם בעוה"ב!

וא"כ, שמענו כעת מה המיוחד דוקא ב"סיום מסכת": בכל 'מצווה' רגילה שאדם עושה, יש לו אמנם "שכר" לעוה"ב, ואולם אין לו איזו מצוה "יִחוּדִית" שהוא ימשיך לַחוּש ולהרגיש אותה גם בעוה"ב.

זה הכל בשאר מצוות. ואולם במצוות תלמוד תורה - יש מושג של "תלמודו בידו". כלומר, מצוות לימוד התורה - לא נגמרת רק ב'שכר' שמקבלים עליה, אלא היא הופכת להיות גם קניינו הפרטי של הלומד, והיא מלווה אותו עד... העוה"ב! גם בעוה"ב הוא ממשיך לדעת ולהבין את אותה מסכת בדיוק!

ולאחר גילוי מרעיש זה, שוב אין זה פלא מה שנוהגים לערוך סעודה ומשתה - דוקא על סיום "מסכת", שהרי המסכת הזאת היא תמשיך תמיד להיות קשורה אליו, וכשהוא יבוא לעוה"ב - היא תכריז לפניו: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו"!

ואם זוהי כוחה של לימוד התורה, א"כ בודאי שיש סיבה מיוחדת לערוך משתה ושמחה - דוקא על דבר כזה שהופך להיות קניינו של האדם ונשאר להיות 'צָמוּד' אליו לנצח נצחים! ולכן הוא ימשיך ללמוד את אותה מסכת גם בעוה"ב!

ולפי זה גם נבין, מה שאנו אומרים בנוסח של "הדרן עלך" (שבסוף המסכת) "..לא תִּתְנַשְּׁאִי מינן, לא בעלמא הדין, ולא בעלמא דאתי". כלומר, בסיום המסכת אנו עומדים ומצהירים - שגם בעוה"ב - המסכת לא תעזוב אותנו! הוא ימשיך לדעת אותה גם שם, ובזכות המסכת הזאת - יהיה לו גם את הזכות לשבת עם כל הצדיקים בגן עדן, וללמוד איתם יחד את אותה מסכת!

שכר כזה עצום, ישנו רק במצוות סיום של "לימוד התורה"!

וכך באמת הביא ה"חפץ חיים" להלכה (בסימן קנ"ה, ב'ביאור הלכה' שם) בשם המדרש, שבשעת פטירתו של האדם, הקב"ה עושה "מבחן" לאדם, ושואל אותו שאלות ב'לימוד התורה' כדי לראות האם הוא אכן למד והשיג את כל חלקי התורה, וכו'. עיין שם.

וא"כ, הרי לנו מפורש, שכל מה שהאדם לומד כאן בעוה"ז - זה ממשיך ללוות אותו גם לעוה"ב, עד כדי כך - שעורכים לו שאלות ו"מבחן" על כל תלמודו שלמד, וכנ"ל.

ודבר מבהיל מצאנו עוד בדברי ה"חפץ חיים", שהביא בספרו "שֵׁם עולם" (שער ההתחזקות, פרק ו', בהג"ה) שאפילו מי שלמד תורה הרבה, והחסיר רק חלק אחד שלא למד אותו - כשיגיע לעולם העליון, אפילו אם יזכה לשבת בגן עדן בחבורת הצדיקים - מ"מ - הוא יהיה כלפי אותה מסכת - כאילם שלא יפתח פיו, מחמת שלא למד בעוה"ז את אותה מסכת...!

והוסיף החפץ חיים (שם) להבהיר, שֶׁמֵּעֵת שהקב"ה הוריד את התורה לעוה"ז - שוב אי אפשר להשיגה אלא רק כאן בעוה"ז, ובעולם העליון אין מושג של המשך לימוד התורה, אלא ישנה רק אפשרות להרחיב את ידיעותיו על הנושאים שלמד אותם כבר כאן למטה. ואולם ללמוד דברים חדשים - אי אפשר בשום אופן! ד"מעוות לא יוכל לתקן, וחסרון לא יוכל להמנות"!

ולכן מְסַכֵּם החפץ חיים: החכם עיניו בראשו, למהר לסיים כמה שיותר מסכתות, שלא יבוא אח"כ לעולם העליון, וישב כ'אבל בין המסובים', וכאילם שלא יֵדַע ולא יבין על מה מדברים, שאז - אוי לו לאותה בושה ואוי לאותה כלימה...

וא"כ, הרי לנו דברים מפורשים וברורים מאת רבינו החפץ חיים, שכל הלימוד של האדם כאן בעוה"ז - נשאר איתו לנצח, והוא ימשיך ללמוד את אותה מסכת (וּבְּיֶתֶר עומק) בעוה"ב, ומצד שני - מסכת שלא לְמָדָהּ - ההפסד כולו שלו, שבעוה"ב הוא ישב כאילם, וְיֵהָפֵךְ ללעג וקלס!

אכן, כעת מובן לנו היטב, מדוע אנו חוגגים סעודה ומשתה - דוקא על סיום של "מסכת"...

[ואמנם - יש להבהיר, שכל זה אָמוּר רק בתלמיד חכם עצמו. ואולם מי שמחזיק מממונו תלמיד חכם - הרי עליו אמרו חז"ל בגמרא במסכת פסחים (דף נ"ג:) שהוא זוכה לשבת בגן עדן יחד עם הלומדים עצמם! והוסיף על זה הרב החיד"א לבאר (בפירושו על תהילים "יוסף תהילות" פרק כ"ט) שאין הכוונה שהם ישבו "סתם" בגן עדן ולא יבינו את מה שלומדים שם, אלא כיון שהם תמכו בממונם בתלמידי חכמים - לכן יְלַמְּדוּ אותם בעוה"ב את כל התורה שלהם, והם יבינו את כל הלימוד שם! - והדברים מפליאים!]

ונסיים במעשה מרעיש ומזעזע, אשר ימחיש לנו היטב, כיצד התורה שהאדם לומד כאן בעוה"ז - ממשיכה ללוות אותו גם בעוה"ב.

המעשה הובא בספר "מנורת המאור" (נר ג', כלל ח', חלק ג') בשם המדרש תנחומא. וזה תוכנו:

מעשה היה בחסיד אחד, שהיה רגיל תמיד להצטנע בפינתו שבבית המדרש, וכל הזמן היה יושב ולומד את המסכת שנקראת בשם "חגיגה". תמיד היה חוזר ושונה, מֵהַפֵּךְ בה, ומעמיק בה, ומחדש בה, עד אשר "טָחַן" את המסכת מכל צדדיה...

חסיד זה התמקד בעיקר על מסכת זו, ותמיד לא זזה ידו, ולא משו עיניו - מתוך מסכת 'חגיגה'...

וכך היה יושב ושונה בה כל ימי חייו, עד שהגיע זמנו, ונפטר מן העולם.

ואולם, כיון שחסיד זה היה זקן וגלמוד ללא כל משפחה, לפיכך היה מוטל מת בביתו, מבלי שאף אדם יידע על פטירתו...

אלא שאז בדיוק - אירע דבר מפליא: לפתע נראתה דמות אשה אחת, שעמדה ליד ביתו של החסיד, והחלה להרים קול נהי וצעקה, בכי ומספד, עד אשר הסתובבו סביבה כל אנשי עיר, ושאלוה בבהלה: "מה קרה? האם אירע לך משהו"?

ענתה להם אותה אשה: כָּבְּדוּ את חסיד זה, וקיברוהו בכבוד גדול, מפני שכל ימיו כבדני ורוממני, ולא עזבני אפילו לרגע אחד.

שאלו אותה אנשי העיר: ומה שמך?

ענתה להם - "חגיגה" שמי!

וכיון שנקבר אותו חסיד, מיד נעלמה אותה אשה מן העין, כאילו לא היתה כלל!

או אז - הבינו אנשי העיר, שאותה אשה היתה - מסכת חגיגה, אשר הזקן החסיד מסר נפשו עליה, ולמד ושינן אותה כל חייו, וכעת באה לחלוק לו את כבודו האחרון!

ויהי הדבר לנס ופלא, וַיִּכָּתֵב הדבר בספר זכרונות העיר.

הנה, למדנו ממעשה מרגש זה, ששום מסכת ושום לימוד של תורה - לא הולכים לאיבוד! אם אדם עָמֵל וְיָגֵעַ, וזוכה לסיים מסכת על בוריה - יֵידַע לו נאמנה - שבזה זוכה הוא לקנות לעצמו את אותה מסכת, שתהא בעדו למליצת יושר, ותלווה אותו גם בעוה"ב, ושם הוא ימשיך ללמוד אותה, עם כל חבורת הצדיקים, בְּיֶתֶר הבנה וּבְּיֶתֶר עומק!

ולא זאת בלבד - אלא מסכת זאת גם תצא ותכריז לפניו: "אשרי מי שבא לכאן - ותלמודו בידו"! וכפי שהצהירו לנו חז"ל (באבות פרק ו') על התורה הקדושה: "בְּהִתְהַלֵּךָ - תנחה אותך. בְּשָׁכְבְךָ - תשמור עליך. וַהֲקִיצותָ - היא תשיחך"!

סיימנו דרשה זו. קיבלנו בס"ד תמונה מקיפה על המטרה האמיתית של כל סעודת "סיום המסכת", והיא: להגיע אל התכלית הנכספת, שהתורה תיחקק בתוך נשמתו של האדם, ותיהפך להיות ה"מליץ יושר" שלו, עד שיזכה שמסכת זו - היא תצא לקראתו, ותכריז לפניו: "אשרי מי שבא לכאן -

"ו-ת-ל-מ-ו-ד-ו ב-י-ד-ו"!

וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ... (פסחים נ'.).

רַב (אסי) [אַשִׁי], אִיתְחֲזֵי לֵיהּ (מלאך המוות) בְּשׁוּקָא, אֲמַר לֵיהּ, אִיתְרַח לִי תְּלַתִין יוֹמִין, וְאֶהַדְרִי לְתַלְמוּדָאִי, דְּאָמְרִיתוּ אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְיָדוֹ... (מועד קטן כ ח.).

לומד יקר - עצור! הידעת -???

* 60 - מסכתות יש במפעל הש"ס.

* 2615 - דפי גמרא יש בכל הש"ס.

* 1705 - סימני הלכה יש ב - ד' חלקי השו"ע.

ולכן: גם אם סיימת מסכת - עדיין חסר לך עוד הרבה!

אז: חבל על הזמן! רוץ ללמוד עוד מסכת חדשה!!!

תוכן העניינים

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה