לידת הבת · דרשה ב' - ללידת בת
לשם איזו מטרה ברא האלוקים את ה"נקבה"? האם רק
'להכשיל' בני אדם - או - להתעלות ולרומם את
עצמה ואת כל הסובבים איתה יחד???
הנה, ראשית יש לדעת, שבעצם לידת 'ילדים' לעולם - האדם מקיים בזה שלשה מצוות:
1. מקיים בזה מצוות עשה מהתורה של "פרו ורבו".
2. מקיים בזה מצוות "צדקה" בכל רגע ורגע שהוא מפרנס ונותן מזונות לבניו הקטנים (שעברו כבר את גיל 6). וכפי שאמרו לנו חז"ל בגמרא בכתובות (דף נ'.) על הפסוק בתהלים: "אשרי... עושה צדקה בכל עת"! וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת? אלא כוונת הפסוק על אדם שזן את בניו ובנותיו הקטנים (שעברו את גיל 6, ומעיקר דין תורה - אין חיוב על האב לפרנס אותם יותר.) שבזה מקיים האב מצוות צדקה בכל עת ובכל רגע שהוא נותן להם מזונות!
3. מצוה שלישית: שע"י לידת הבנים הוא גורם לשכינה שלא תסתלק מישראל! וכפי שאמרו חז"ל בגמרא ביבמות (דף ס"ד.) ש"אין השכינה שורה על ישראל (בדרגה גבוהה של 'רוחניות') אא"כ יש בהם שני אלפים ושתי רבבות מישראל (כלומר, 22.000 אלף מישראל)!
נמצא - אומרים חז"ל - שמי שלא עוסק בפרייה ורביה, גורם לשכינה שתסתלק מישראל! [ומכלל לאו - אתה שומע הן, שמי שכן עוסק ב'פרייה ורביה' - הרי בזה הוא גורם להשראת השכינה בישראל, ומקיים בכך "מצוה"!].
אלו הם שלשת המצוות, שאדם "מרויח" על כל לידת ילדים לעולם!
וכעת, נַפְנֶה את ה'זרקורים', ונתייחס בעיקר על לידת הבת לעולם.
הנה, במאמר זה ברצונינו לדבר על גודל מעלת הבת, על תכונותיה המיוחדות, ועל גודל הברכה שהיא מביאה לבית!
ונפתח בדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (דף ט"ז:) שם שואלים חז"ל על הפסוק: "וה' ברך את אברהם בכל" - מה הכוונה שה' בירך אותו "בכל"? מה היה חסר לו עד עכשיו - שהוא היה זקוק דוקא לברכה הזאת?
עונה הגמרא: בת נולדה לו לאברהם, ו"בכל" שמה!
שמעתם? כל העושר והכסף והבנים שהיו לאברהם אבינו - עדיין לא הביאו לו את ה'ברכה' ואת ה'נחת רוח' המושלמת, עד שנולדה לו גם בת, ואז הפסוק מעיד שאכן ע"י הבת הזאת אברהם אבינו נתברך בכל! כיון שכשהבת בבית - הכל בבית! כל הברכה שרויה בבית!
וּמַהֵם באמת ה'מעלות המיוחדות' שמאפיינות במיוחד את הבת?
מגלים לנו חז"ל במדרש (בראשית רבה אות מ"ה) רשימה ארוכה על 'מעלותיה' של הבת. ונפרט חלק מהם:
1. אומר המדרש, שטבע הנשים "דברניות". וכפי שכבר אמרו לנו חז"ל בגמרא מסכת קידושין (דף מ"ט:) "עשרה קבין 'שיחה' ירדו לעולם, תשעה - נטלו נשים, ואחד - התחלק לכל העולם כולו"! וכן אמרו חז"ל בגמרא מסכת סוטה (דף כ'.) "רוצָה אשה בְּקָב וְתִיפְלוּת - מתשעה קבין ופרישות"! כלומר, נוח לאשה לחיות בצמצום ועוני, והעיקר שיהיו לה חיי "תִּפְלוּת" שהם חיים של דיבורים וצחוק - יותר מאשר לחיות ב'תשעה קבין' של כסף ועושר - ולהיות בפרישות!!!
ודעו לכם, שהמטרה העיקרית שהאלוקים ברא את האשה בתור "דַּבְּרָנִית" - זהו בכדי שיהיה לה כוח וסבלנות לדבר הרבה עם ילדיה, ולהעניק לכל אחד מהם הרבה דיבורים של חום ואהבה!
[ואולם, על האשה להזהר שלא "לִגְלושׁ" יותר מדי בדיבורים, שעל זה אמרו חז"ל במדרש (ב"ר, י"ח) שהקב"ה לא רצה שהאשה תהיה "פַּטְפְּטָנִית"! ולכן על האשה להזהר לשמור על 'גבול' מסוים, שלא תהפך להיות מ"דברנית" - ל"פטפטנית"!].
2. עוד אומרים לנו חז"ל במדרש, שטבע הנשים הם - "קָנַאִיות". וכפי שכבר אמרו חז"ל בגמרא במגילה (דף י"ג.) ש"אין האשה מתקנאת אלא בירך חברתה"! וזאת משום שהאשה יש לה 'רִגְשֵׁי נחיתות' חזקים, ותמיד היא פוחדת וחוששת שמא היא לא מוצאת חן מספיק בעיני החברה, ולכן כל דבר קטן היא מקנא וּמְחַקָּה את חברתה!
[ומטעם זה אמרו לנו חז"ל: "מרבה נשים - מרבה כשפים"! שמחמת הקנאה החזקה שיש לאשה - היא יוצרת בתוכה "צָרוּת עין", וְצָרוּת עין - יוצר "כוחות מזיקים" של 'עין הרע' וכשפים!]
3. עוד אומרים חז"ל במדרש, שטבע הנשים הם - "רחמניות". וכפי שאמרו חז"ל בגמרא במגילה (דף י"ד:) "נשים רחמניות הן"! [ומה שאנו מזכירים בתפילה "רחמינו - כרחם 'אב' על בנים", ולא אומרים "רחמי 'האשה' על הבנים" - זאת משום שרחמי האשה נובעים מתוך הרגש העדין שטבוע בה, והיא מתרגשת הרבה ממה שלנגד עיניה בלבד! ולכן שורש הרחמים שלה - אינם יעילים אלא לטווח ראיה קצר! משא"כ רחמי האבא, שהם נובעים מכח השכל שבו - הרי שרחמים אלו באים מתוך שיקול טובתו של הילד בעתיד, מבלי שום מעורבות של "רְגָשׁות" זרים, ורחמים אלו הם נקראים רחמים אמיתיים, שיש בהם תועלת לטווח ארוך!]
וכן עוד מִטְבָעֵיהַ של האשה, שהיא: סקרנית, יצאנית, וביישנית. ועיין בזה עוד בדברי חז"ל במדרש שם (ב"ר אות י"ח).
עד כה ביארנו את "מעלותיה" המיוחדות של הבת, וכעת נעבור לבאר את - המטרה העיקרית - שבשבילה נוצרה הנקבה בעולם!
ולשם הבהרת הדברים, נקדים תחילה סיפור מעניין, והוא ימחיש לנו היטב את תפקידה ויעודה של הבת: מעשה זה סיפרו לנו חז"ל, והוא הובא במדרש איכה (פרק ד' אות א') וזה תוכנו:
סוחר ירושלמי אחד, נסע פעם למדינת הים לרגל עסקיו, והנה הקב"ה האיר לו פנים, והוא החל להרויח ולפרוץ בעסקיו, עד שנשתקע שם בחוץ לארץ כמה שנים טובות, ועשה חַיִּיל גדול בעסקיו.
ואולם, כיון שסוחר זה היה זקן, וליבו ניבא לו שקיצו כבר קרב, והוא לא יוכל לחזור כבר לעירו לירושלים, לכן החל להרהר ולחשוב לעצמו: מה אעשה בכל כספי הרב שצברתי בחו"ל? והלא בן יחיד יש לי בירושלים, שהוא היורש שלי האמיתי, ואם אמות כאן במקום רחוק - מי יודע אם אכן יגיע כל הרכוש לידי בני, שמא חלילה יקפצו על זה נוכלים ורמאים שיציגו את עצמם כבנו של הסוחר הירושלמי, וכך יקחו במרמה את כל כספי!
חשב וחשב, עד שמצא עצה! מה עשה? הוא קרא לאדם אחד נאמן, ומינה אותו כ"אַפּוטְרופּוּס" על הנכסים, וציוה עליו וכך אמר לו:
הנני זָקַנְתִּי, ולא ידעתי את יום מותי, ומפחד אני שמא יבוא איזה נוכל רמאי ויציג את עצמו כאילו הוא הבן שלי, וכך יגזול במרמה את כל כספי! ולכן אבקש ממך: כיון שמכיר אני את בני שפיקח וחכם גדול הוא, לכן מצווה אני אותך שלא תתן את הרכוש לבני - עד שתראה ממנו שלשה דברי חכמה! ואם אכן יעשה לך שלשה מעשים של חכמה ופיקחות - דע לך נאמנה שזה אכן בני הוא, וּמְסור לו את כל רכושי!
הסוחר נפטר, והאפוטרופוס אכן שלח להודיע לבנו של הסוחר הירושלמי, שיבוא ויקבל את הירושה.
הבן אשר בירושלים ששמע את הידיעה, התאבל על אביו, ואח"כ יצא לדרך אל עירו של האפוטרופוס…
והנה באותה העיר, מנהג רע היה להם, שלא היו מראים לאורחים את הכתובת של דיירי העיר שהם מבקשים, וזאת - כדי שלא יצטרך אף אדם בעיר הזאת להכניס אליו אורחים…
הסתובב הבן ברחובות העיר, ואין איש מראה לו את הבית… מה עשה? הלך לשוק, ניגש למוכר עצים להסקה, שילם לו על החבילה, ואמר לו: "קח בבקשה את החבילה הזאת לביתו של אדוני - פלוני אלמוני…"
מוכר העצים עשה את ההובלה כנדרש, וכך הצליח הבן לאתר את ביתו של האפוטרופוס.
האפוטרופוס נדהם לראות שמביאים לביתו חבילת עצים שכלל לא הזמינה, אך מוכר העצים אמר לו: "אתה אולי לא הזמנת, אך זה שבא בעקבותי - הוא זה שהזמין את חבילת העצים לביתך…
"ומי אתה" - שאל האפוטרופוס את הבן, אני בנו של הסוחר הירושלמי, ענה האיש, כבר מהבוקר מסתובב אני ברחובות העיר, ואין איש רוצה להראות לי את ביתך, ולכן הייתי חייב לנהוג בעורמה, כדי לאתר את ביתך…
האפוטרופוס ראה בזה דבר חכמה אחד, והסכים להכניס את הבן אל ביתו.
ולאיש הזה היו שני בנים ושתי בנות, ולארוחת צהרים הכינו רק 5 מנות, ולאורח לא נשאר מנה, כיון שלא ידעו כלל מבואו, ואעפ"כ - הזמינו את האורח להצטרף איתם לשלחן, והבעה"ב הגיש לפניו את המגש עם ה - 5 מנות, וכיבד אותו לחלק את האוכל בין המסובין.
לקח האורח מנה אחת - והניח אותה לפני הבעה"ב ואשתו. לקח מנה שניה - והניח לפני שני הבנים. ומנה שלישית - הניח לפני שתי הבנות. ואת שני המנות הנותרות - הניח לפני עצמו ואכלם…
הבעה"ב תמה בליבו על החלוקה המשונה והפוגעת הזאת, אך הבליג ולא אמר דבר, בכדי שלא להעליב את אורחו.
והנה לארוחת הערב, הגישו לשלחן תרנגולת שלמה מפוטמת, ושוב התכבד האורח לחלק אותה בין המסובים.
וגם כאן היתה חלוקה מאד "מעניינת":
* את ה"ראש" של התרנגול - לקח האורח והניחה לפני בעל הבית…
הבעה"ב הביט בעיניים רֵעֵבות במנה העלובה שהניח לו אורחו, וחשב בזעם: וכי כמה בשר יש כבר לאכול בראש של התרנגול? ואולם לעת עתה הבליג על עלבונו ושתק.
* את "בני המעיים" של התרנגול - לקח האורח והניחם לפני האשה בעלת הבית…
* את שני ה"רגליים" של התרנגול - לקח האורח והניחם לפני שני הבנים…
* את שני ה"כנפיים" של התרנגול - לקח האורח והניחם לפני שתי הבנות…
* ואת כל "גוף התרנגולת" (השוקיים, החזה, וכל בטן התרנגולת) - לקח האורח, ושם בצלחת שלו ואכלם…
אלא שכאן הבעה"ב לא יכול היה יותר להתאפק, והוא החל לגעור באורח בכעס עַצוּר: "וכי כך מחלקים מנות אוכל? תרנגולת כזאת גדולה - ומנות כה עלובות וזעומות? גם בארוחת צהריים וגם עכשיו - נתת לנו מנות קטנות ומשונות, וכמעט את כל התרנגולת לקחת לעצמך! וכי זהו מנהג ה"דרך ארץ" שנהוג בעירכם - - - ?
חייך האורח ואמר לבעה"ב במתינות: בבקשה, הנה אסביר לך את פשר התנהגותי:
בארוחת צהרים - לא היה שום דרך, ושום אפשרות לחלק 5 מנות בין 7 אנשים… ולכן, כדי שלפחות החלוקה תהיה באופן 'שווה' - בחרתי שנחלק את המנות לקבוצות שוות של 'שלש שלש'! הנה ראה:
* אתה ואשתך ביחד עם העוף - זה שלש!
* שני בניך ביחד עם העוף - זה שלש!
* שתי בנותיך ביחד עם העוף - זה ג"כ שלש!
* ואני - ושני עופות - זה ג"כ שווה בדיוק ל... שלש!
נמצא, שהיתה כאן חלוקה 'שִׁיוְיונִית', שכל קבוצה היו בה בדיוק... שלש!
וגם בארוחת הערב - לא היה כאן כל עילבון או פגיעה, אלא כל אחד קיבל את החלק המגיע לו, וכדלהלן:
* אתה קבלת את ה"ראש" של התרנגול - משום שהנך נחשב ל"ראש" הבית!
* אשתך קיבלה את ה"מעיים" של התרנגול - משום שתפקידה להוליד ולהביא ילדים "במעיה"!
* הבנים קיבלו את ה"רגלים" של התרנגול - משום שהבנים נחשבים ל"רגלים" של הבית! הם הממשיכים את שם ה'משפחה' של הבית, והם גם מחזיקים את ההורים לעת זיקנתם, ומעמידים אותם על הרגליים!
* והבנות קיבלו את ה"כנפיים" של התרנגול - משום שהבנות מיד כשהן בוגרות - הם נישאות ו"פורחות" מן הבית! הם נִשָּׂאִים לאדם זר, עם שם "משפחה" זרה, ומאז ואילך - הם 'מנותקות' מבית ההורים ומשועבדות לבעליהן ולילדיהן!
וא"כ - המשיך הבן לומר - זוהי החלוקה הצודקת שעשיתי, פשוט מאד נתתי לכל אחד את החלק שלו בעוף שמסמל את תפקידו ויעודו!
ומה נשאר בסוף מהעוף? הגוף עצמו של התרנגול, ואת זה הנחתי בצלחתי, כיון שזה מסמל אותי, לפי שגוף התרנגול צורתו כ"ספינה", ואני אכן מעוניין בכל ירושתו של אבי, כדי לקנות כאן ספינה ולחזור עם כל רכושי לביתי...
נהנה האפוטרופוס מחכמתו של הבן, וכיון שעשה לו שלשה דברי חכמה - הרי קיים בזה את דברי אביו המנוח, ואכן הוא מסר לו את כסף הירושה, ופטרו לביתו לשלום...
הנה, למדנו ממעשה נפלא זה, מה בדיוק תפקידן של הבנות בתחום הבית: הבת משולה ל"כנפיים" של העוף! כיון שכל מטרת בריאתה - זה להנשא לאיש ו"לָעוּף" מהבית, כדי להשלים את מטרתה בחיים להביא ילדים לעולם! להוריד נשמות טהורות לעולם! לעזוב את בית ההורים ולהקים בית חדש! וכפי שחז"ל גילו לנו ואמרו במדרש רות (פרק א') "אין האשה מוצאת 'קורת רוח' (אמיתית) אלא בבית בעלה"! כיון שאז היא מרגישה, שהיא אכן ביצעה בשלימות את מילוי תפקידה המרכזי בחייה, ובזה היא הגיעה אל המנוחה והנחלה! כיון שזו באמת המשימה העיקרית שלה בכל חייה עלי אדמות: להתבגר ולצאת מבית הוריה, ולהתחיל לבנות עוד 'נדבך נוסף' בשרשרת הדורות של עם ישראל!
וכיון שכן, על האב להיות "זריז ונשכר", ולהזדרז להשיא את ביתו תיכף ומיד בתחילת בגרותה, כדי להצילה מכל 'מבול הפריצות' של הרחוב, וגם כדי להשלים את מטרתה העיקרית בחיים: להביא ילדים 'במעיה', כדי שיהיו לנו עוד הרבה חיילים לצבא ה'!
ולכן לימדו אותנו חז"ל בגמרא מסכת יבמות (דף ס"ג:) שתיכף כשנולדת לאדם בת, מברכים את התינוקת הנולדת: "יהי רצון, שבחיק ירא אלוהים תנתן"! כלומר, שתזכה להנשא ולהקים בית עם בחור ירא אלוקים!
ודבר זה הוא פלא: תינוקת בת כמה ימים, שבקושי הספיקה לנשום את אויר העולם - וכבר מדברים איתה על "חתונה" ומאחלים לה ברכה על 'נישואין' - - -?
אלא שכאן אנו מברכים את הבת שתזכה להצליח במשימה שהוטלה עליה למלא את מטרתה העיקרית שלשמה היא ירדה לעולם: להנשא בחיקו של אדם ירא אלוקים, ולנצל את יופייה ואשיותה - בכדי להביא בנים ובנות לעולם!!! זה צריך להיות כל שאיפת חייה, וזוהי כל מטרת בריאתה לעולם!
נמצא לסיכום, שהבת במשך ימי חייה נמשלת לשני דברים:
* לפני החתונה - האשה נמשלה ל"כנפיים" של העוף, כיון שהיא מיועדת בעיקר להנשא, ולְ"הִתְעופֵף" עם בעלה אל ביתם החדש!
* ולאחר החתונה - האשה משולה ל"מעיים" של העוף, שזהו בעצם המטרה התכליתית שבשבילה היא נשלחה לעולם הזה: להביא ילדים במעיה, ולגדל בית שיהיה שם המון שמחה של ילדים וילדות! לא להתחתן ולהמשיך להשאר כמו אשה "רווקה" בלי הולַדָת 'ילדים' ובלי 'עול של בית' (וכפי שלצערינו נוהגים היום ברחוב ה"מודרני") אלא להתגאות בזה - שזכית להיות "אמא" לילדים! להתגאות בזה - שאת זוכה לתת עזרה ושירות לילדים שלך ולא לאנשים זרים ברחוב! להתגאות בזה - שזכית להקרא בתואר הנפלא והמרגש של: "אמא"! "אמא של מלכות"!!!
גָּדוֹל כְּבוֹד הָאִשָּׁה יוֹתֵר מִן הָאִישׁ; וּמַהוּ כְּבוֹדָהּ? שֶׁמֵּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ הִיא מְיֹעֶדֶת לִסְבֹּל עַל גּוּפָהּ עֹל קִיּוּם הָעוֹלָם, לִהְיוֹת שׁוֹפַעַת מִתּוֹכָהּ אֱמוּנַת הַלֵּב טְהוֹרָה, אַהֲבָה וְרַחֲמִים, וּמַרְבָּה לְהֵטִיב בְּכָל סְבִיבָהּ, לִתֵּן לְבַעְלָהּ חַיִּים חֵן וָחֶסֶד, וּלְמַלֹּאת בֵּיתָהּ יֹפִי וְתִפְאֶרֶת.
וְהִנֵּה, זֶה לְעֻמַּת זֶה: הָאִשָּׁה, כְּנֶגֶד כָּל מַעֲלוֹתֶיהָ, מְרֻבּוֹת גַּם סַכָּנוֹתֶיהָ, שֶׁאִם, חַס וְשָׁלוֹם, אֵינָהּ זוֹכָה, הִיא נַעֲשֵׂית מְקוֹר הַחֵטְא וְכָל שִׁקּוּץ וְתִעוּב שֶׁבָּעוֹלָם - הַכֹּל מִן הַחֵטְא הַזֶּה הֵם יוֹצְאִים.
הָאִשָּׁה נְתוּנָה בֵּין שְׁתֵּי קְצָווֹת רְחוֹקוֹת אֵלֶּה - אוֹ רֵאשִׁית הַכָּבוֹד, אוֹ חָלִילָה אַחֲרִית הַכְּלִמָּה, וְזֶה כְּבוֹדָהּ וְהִיא גַּאֲוָתָהּ, לָכֵן גַּם רֶגֶשׁ הַבּוּשָׁה חָזָק אֵצֶל הָאִשָּׁה יוֹתֵר מֵאֵצֶל הָאִישׁ, עַל כֵּן גַּם בְּגָדֶיהָ מְרֻבִּים מִשֶּׁל הָאִישׁ, וְכָל גִּדְרֵי הַצְּנִיעוּת שֶׁלָּהּ מְרֻבִּים מִשֶּׁלּוֹ. כְּיִעוּדָהּ - כֵּן פִּתּוּיָהּ; וּכְפִתּוּיָהּ - כֵּן מַחֲסוֹמֶיהָ.
לְפִיכָךְ בְּגָדִים שֶׁיֵּשׁ מִשּׁוּם צְנִיעוּת לָאִישׁ, עֲדַיִן אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם צְנִיעוּת לָאִשָּׁה; מַחֲשׂוֹף בְּאִישׁ שֶׁאֵין בּוֹ עֲבֵרָה, כְּנֶגְדּוֹ בָּאִשָּׁה - יֵשׁ בּוֹ חֵטְא וְעָוֹן גָּדוֹל.
לְפִיכָךְ, הָאִישׁ שֶׁלְּבוּשׁוֹ צָנוּעַ, מְקַבֵּל שָׂכָר, וְאוּלָם הָאִשָּׁה כְּשֶׁהִיא צְנוּעָה בִּלְבוּשֶׁיהָ - לְפִי חוֹבוֹתֶיהָ שֶׁלָּהּ - שְׂכָרָהּ כָּפוּל וּמְכֻפָּל, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהֲרֵי הִיא מַצֶּלֶת עַצְמָהּ וְאֶת אֲחֵרִים מִן הַחֵטְא, וְהִיא מַחֲזִירָה כָּבוֹד לָאִשָּׁה אֲשֶׁר הַבּוֹרֵא עִטְּרָהּ בַּעֲטֶרֶת הַכָּבוֹד.
"לְמֵימְרָא דְּבַת עֲדִיפָא לֵיהּ מִבֵּן? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִיחַ בֶּן לְיָרְשׁוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא עָלָיו עֶבְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר כּז) "וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ". וְאֵין "הַעֲבָרָה" אֶלָּא עֶבְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (צפניה א) "יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא". לְעִנְיַן יְרוּשָׁה - בֶּן עֲדִיף לֵיהּ, לְעִנְיָן הַרְוָוחָה - בִּתּוֹ עֲדִיפָא לֵיהּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, הָכָא בְמַבְכֶּרֶת עַסְקִינַן, וּכִדְרַב חִסְדָּא, דְּ]אָמַר רַב חִסְדָּא, בַּת בַּתְחִלָּה - *סִימָן* *יָפֶה* *לַבָּנִים*. אִיכָּא דְּאָמְרֵי, דְּמֵרַבְּיָא (אחי) [לְאַחְאָה], וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּלָא שָׁלְטָא (בהו) [בֵּיהּ] עֵינָא בִישָׁא.
אָמַר רַב חִסְדָּא, וּלְדִּידִּי בְּנָתָן עֲדִיפִין לִי מִבָּנֵי. וְאִי בָעִית אֵימָא, הַא מַנִי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, הֵי רַבִּי יְהוּדָה? אִילֵימַא רַבִּי יְהוּדָה דְּ"בַכֹּל", דְּתַנְיָא, (בראשית כּד) "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל", רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, שֶׁלֹֹּא הָיְתָה לוֹ בַת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֶׁהָיְתָה לוֹ בַת, [וּ"בַכֹּל" שְׁמָהּ]. אִימוּר דִּשַׁמְעַת לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה, דִּבְרַתָא נָמִי לָא חַסְּרֵיהּ רַחְמָנָא לְאַבְרָהָם. דַּעֲדִּיפָא מִבֵּן מִי שַׁמַעְתּ לֵיהּ? אֶלָּא הַא רַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא, מִצְוָה לָזוּן [אֶת הַבָּנוֹת, וְקַל וָחֹמֶר לַבָּנִים - דְּעַסְקִי בַתּוֹרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִצְוָה לָזוּן אֶת הַבָּנִים, וְקַל וָחוֹמֵר לַבָּנוֹת - דְּלָא לִיתַּזְלָן]: (גמרא בבא בתרא דף קמ"א.).
בת תחילה סימן יפה לבנים (קמ"א ע"א), ואמר הטעם מפני שהזכר מעולם העליון והנקבה מעלמא תתאה, וכל שהוא מעולם העליון יותר עין הרע שולט בו אבל כשנקבה תחילה היא מגינה מעין הרע..." (ספר אמרי פנחס - שער ב - לקוטי ש"ס ומדרשים).
"ראיתי מנהג רע באילו מקומות, שאיש כי יולד לו בת, מרבים העם לעשות שחוק וליצנות. זה אומר, הקר גדול, וזה אומר הסרחון גדול, וכהנה דברים של לצנות. עד שמי שנולדה לו בת אינו מוצא מקום להחבא מגדל הרדיפה שרודפין אחריו בדברי שחוק ולצנות. ורע עלי המעשה, קורא אני עליהם לעג לרש חרף עשהו (משלי יז ה). כי הן הם מפלאות תמים דעים, שהוא הנותן הבנים למי שירצה והבנות למי שירצה, נמצא שהמלעיג על לדת הבנות אך נגד ה' דברו, מלבד אסור הלצנות כי רב הוא. ויותר מזה יש שטות גדול בקצת בורים, שאם ילדה אשתו זכר אוהבה ומכבדה כבוד גדול, ואם נקבה תלד מרחקה ואינו נכנס אצלה, ורבה העזובה והעצבה. ומה נואלו האנשים האלה מה לו עם אשתו, האם היא הלכה לשוק ובחרה לקנות לו בת ולא בן. ועוד, בהדי כבשי דרחמנא למה לה, הלוא אפשר דבנתן עדיפין לה מבני, באשר יהיה טוב מזלן ומנת חלקן, כאשר בעינינו ראינו כמה ששמחו בבת בין הבנים והיה מזלה ברוך מבנים, ואוי לו למי שבניו בנות (קידושין פב ב) ויותר גרוע מבנות כאשר הן רבים עתה עם הארץ ובני עליה הנם מועטים ורבים מכאובים לאבי הבנים על התורה ועל העבודה, מה שאין כן לאבי הבנות שאין עליו צרת הבת כי אם ללמדה מלאכת נשים ומדות טובות:
ומצות האב על הבת להשיאה סמוך לפרקה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (כסחים קיג, א) ברתך בגרה שחרר עבדך ויהבה לה וצריך אב ואם שיעמדו על המשמר עליה בשבע עינים לבל תחלל כבודה, כי את אביה היא מחללת. ומצוה לשמע דברי חכמים ולהקדים להשיאן באשר תמצא ידו. וגם כן מצות האב להרבות לבתו מהר ומתן כאשר תמצא ידו כדי למצא לבתו בן זוג נאה. וידוע מאמרם ז''ל שאמרו (פסחים מט א) לעולם ימכר אדם כל אשר לו וישיא בתו לתלמיד חכם:
ויש הרבה עניים אשר תאוה נפשם לתן את בתם לתלמיד חכם, אבל מה יעשו שאין ידם משגת לתן מהר ומתן לפי צרך התלמיד חכם, מכל מקום חיובא רמיא לעשות כל אשר בכחם ולדלג על ההרים לקבץ כדי לזכות לתן בתם לתלמיד חכם. ואם לא יוכלו עשות זאת או שאין בנמצא במקומו תלמיד חכם, על כל פנים יבחר לו בחור טוב, זרע אנשים, יודע ספר וירא ה', ואל ימסר בתו לעם הארץ רע מעללים, שהוא כמשליך בתו לכלבים, ותלנתה עליו תהיה כל ימי חייה כי עכר אותה, ועכר שארו אכזרי (משלי יא יז). ועל דרך שאמרו (יבמות סג, ג) מתון נסב אתתא הכי נמי צריך להיות מתון קדם תתו את בתו לאיש, ויבדק אחריו יפה יפה עד אשר ידע בברור מה טיבו, ויראה אותו כי טוב הוא אז יתן לו את בתו. והן אמת כי מה' אשה לאיש והוא מזוג זווגים ומושיב יחידים ביתה, מכל מקום כבר מלתא אמורה פשר דבר לקמן בערך ''זווג'', עין שם:
ולכן חיובא רמיא על כל איש לרחם על נפשו ועל נפש בתו, ולהשתדל בכל עז לבקש לה מנוח אשר ייטב לה ולו בעולם הזה ובעולם הבא, וישפך נפשו לפני ה' כפעם בפעם על בניו ובנותיו שיזוג להם ה' זווג נאה (וכבר כתבתי תפלה על זה, וסמכתיה בבית תפלתי), וגם הבת בעצמה, אם יודעת לכתב או לקרא מן הכתב, ילך אביה אצל חכם ויסדר תפלה (וגם על זה אניף ידי בסיעתא דשמיא) או היא בעצמה במסתרים תבכה נפשה ותתענה ותשפך נפשה לפני ה' בדברים היוצאים מלבה ככל היוצא מפיה, ותתפלל אל ה' שיזמין לה זווג נאה תלמיד חכם, ובחיק ירא אלקים תנתן, ושיהא זווגה עולה יפה, וגדולה תפלה לענין זה. צא ולמד מלאה, שהיתה חלקו של עשו, ועל ידי שהרבתה בבכיה עד שנעשו עיני לאה רכות נפלה בגורלו של יעקב (ב''ב קכג, א), וזכתה להעמיד ששה שבטים אשר מהם יצא תפארת ישראל בתי כהנה ולויה ובתי מלכות:
והבת אשר היא תתהלל שלא תתן עיניה בעשר, רק תתרצה להיות ברעב ובצמא ובערם ובחסר כל ויהיה חלקה עם תלמיד חכם ירא ה', ולכן תתלמד בכך כראוי לאשת תלמיד חכם שיהיו עיניה יפות, ולא תקפיד לא על תענוגי המאכלים ולא על התכשיטים ועל נויי המלבושים, ותרגיל עצמה במעוט שנה, במעוט שיחה בזהירות, בזריזות וביתר מדות טובות, וגם ה' יתן הטוב לה. והן אמת שאמרו חכמים (כתובות נב, ב) שחיב אדם לקשט את בתו כדי שיקפצו עליה רבים, אבל הבת שהיא יראת השם לא תתראה בפני הבחורים, ובפרט כשהיא מקשטת, לבל יכשלו בה בהרהורי עברה, ובפרט בדורות הללו שרבו הפרוצים:
וכבר אמרו בש''ס (סוטה כב א) למדנו יראת חטא מבתולה, דרבי יוחנן שמע לאותה בתולה שהיתה מתפללת רבונו של עולם, בראת גן עדן, בראת גיהנם, בראת צדיקים, בראת רשעים. יהי רצון מלפניך, ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שאל יכשלו בי בני אדם. וכן תעשינה כל הבתולות ותהיינה צפונות, כל כבודה בת מלך פנימה, לא תראה החוצה אל העין. והנה בערי ישמעאל נזהרות קצת בזה, אבל בערי אדום פרוץ מרבה, כי כן מנהג המדינות. ''מנהג'' אותיות ''גהנם''. ואשה יראת ה' היא תתהלל (משלי לא ל), ולא תלך אחרי רבים לרעות, ושכרה יהיה כפול ומכפל. וכתב בספר החסידים (סימן שפה), שנערה אחת לא היתה מתקשטת כלל כדי שלא יכשלו בה רואיה, וזכתה לזווג נאה, חכם וחסיד": (מתוך ספר 'פלא יועץ' ערך בת).
"כְּתִיב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא, אִשָּׁה טוֹבָה - מַתָּנָה טוֹבָה [לְבַעְלָהּ]. וּכְתִיב, "אִשָּׁה טוֹבָה *בְּחֵיק* *יְרֵא* אֱלֹהִים תִּנָּתֵן. אִשָּׁה רָעָה - צָרַעַת לְבַעֲלָהּ". מַאי תַּקַּנְתֵּהּ? יְגָרְשֶׁנָּה וְיִתְרַפֵּא מִצָּרַעְתּוֹ. אִשָּׁה יָפָה אַשְׁרֵי בַעְלָהּ, מִסְפַּר יָמָיו כִּפְלַיִם. (יבמות ס"ב.).
(בראשית ו) "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרוֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, [וּבָנוֹת יִוַּלְדוּ לָהֶם]", רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, *רְבִיָה* *בָאָה* לָעוֹלָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לֵוִי אָמַר, מְרִיבָה *בָאָה* לָעוֹלָם. אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לֵוִי, לְדִידָךְ דַּאָמַרְתְּ, *רְבִיָה* *בָאָה* לָעוֹלָם, מִפְּנֵי מַה לֹא נִכְפְּלוּ בְנוֹתָיו שֶׁל אִיּוֹב? אָמַר לֵיהּ, (אף על פי) [נְהִי] דְּלֹא נִכְפְּלוּ בַשֵּׁמוֹת, [אֲבָל] נִכְפְּלוּ בְיוֹפְיָין, דִּכְתִיב, (איוב מב) "וַיְהִי לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים וְשָׁלֹשׁ בָּנוֹת, וַיִקְרָא שֵׁם הָאַחַת יְמִימָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה, וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית קֶרֶן - הַפּוּךְ". "יְמִימָה" - [שֶׁהָיְתָה] דּוֹמָה לְיוֹם. "קְצִיעָה" - [שֶׁהָיָה] רֵיחָה נוֹדֵף כִּקְצִיעָה. "קֶרֶן - הַפּוּךְ" - אַמְרִי דְּבֵי רַבִּי שִׁילָא, שֶׁדּוֹמָה לְקַרְנָא דְּקֶרֶשׁ. מָחֲכוּ עַלָהּ בַּמַּעֲרְבָא, ,קַרְנָא דְּקֶרֶשׁ' - לְקוּתָא הִיא? אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא, כְּכוּרְכְּמָא דְרִישְׁקָא בְמִינֵיהּ, כִּדִּכְתִיב, (ירמיה ד) "כִּי תִּקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ".
רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי, אִיתְיַלִידָא לֵיהּ בַּרְתָא, הֲוָה קָא חַלְשָׁא דַּעֲתֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ אֲבוּהָ, רְבִיָּיה (נולדה לך) [בָּאָה לָעוֹלָם]. אָמַר לֵיהּ בַּר קַפַּרָא, תַּנְחוּמִין שֶׁל הֶבֶל נִחָמָךָ אֲבוּךְ, דְּתַנְיָא, אִי - אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא זְכָרִים וּבְלֹא נְקֵבוֹת, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁבָּנָיו נְקֵבוֹת, אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּנָיו זְכָרִים. אִי - אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא בַסָּם וּבְלֹא בוּרְסְקִי, אוֹי לְמִי שֶׁאוּמָּנוּתוֹ בּוּרְסְקִי, אַשְׁרֵי לְמִי שֶׁאוּמָּנוּתוֹ בַּסָם: (מסכת בבא בתרא דף ט"ו.)
תשובה ניצחת - לכל אותם אלו
הטרודים מחמת התופעה של - "ריבוי
הילודה": ...15 פעמים האלוקים הסכים לקחת
אותי להיות ה"שותף האישי" שלו!!!
בלידת בן או בת, כאן המקום לשאול את השאלה ה"קְלָאסִית", שמטרידה הרבה אנשים "מודֶרְנִיִּים": האם 'ריבוי ילדים' בבית - זוהי 'ברכה' או 'קללה'? האם עדיף אשה שמטופלת בילדים, או אשה שמטופלת בעבודות זרות בחוץ?
וכעת, שימעו על כך את תגובת דברי חז"ל המופלאים, מה שכתבו בנושא זה:
הנה, בגמרא במסכת מועד קטן (דף ט':) מובא, שרשב"י שלח את בנו ר' אליעזר, אל התנאים הצדיקים ר' יונתן ור' יהודה, כדי שיברכו אותו.
והנה, בין ה"ברכות" שבירכו אותו, אמרו לו: "לִיחָרוּב ביתך ויתיישב מלונך, ויהא שלחנך כל הזמן מבולבל"!
חזר ר' אליעזר לרשב"י אביו, ואמר לו:
לא די שלא ברכוני, אלא עוד קיללו אותי ש"יחרב ביתך" וכו'.
אמר לו רשב"י: כל מה שאמרו לו - ברכות הם: "ליחרוב ביתך" - הכוונה שתזכה לאריכות ימים, וממילא יחרב ביתך שבקבר, ועי"ז יתיישב מלונך, שאתה גר כאן בעוה"ז.
ומה שהוסיפו ואמרו "יהי שלחנך תמיד מבולבל" - גם זו ברכה היא! שיתכוונו לאמר לך, שיהיו לך הרבה בנים ובנות שכל הזמן ישחקו לך בבית, ותמיד השולחן שלך בבית יֵרָאֶה "מְבֻּלְגָּן וּמְבֻּלְבָּל" - מרוב רעש של ילדים!
עד כאן תוכן דברי הגמרא.
וא"כ הרי לנו מפורש, שריבוי ילדים, וריבוי "בָּלָגָן" בבית מחמת הילדים - הרי זה ברכה לבית! שכמה שהבית יותר הפוך ומבולבל - זה מראה יותר על 'שמחת החיים' שהילדים נותנים לבית!!!
וכן מפורסם הסיפור על אבא אחד, שהיתה לו משפחה ברוכת ילדים (15 ילדים - כנגד "עין הרע"!...) והוצאות הבית גדלו ותפחו, ועקב כך נאלץ האב לצאת לחו"ל, כדי לאסוף כספים עבור נישואי ילדיו.
והנה, כשהגיע לחו"ל אצל תורם נכבד, שהיה עשיר גדול, שָׁטַח בפניו האב את בקשתו, שיואיל לעזור לו בתמיכה כספית, הואיל ומשפחתו מרובת ילדים!
כשמוע זאת העשיר, זקף את עיניו ואמר בכעס:
"אתם הדתיים מביאים רק 'עניות' לעולם! יש לכם הרבה ילדים - וכך אחוז העוני הולך וגדל במשק הכלכלי של המדינה!
הנה - המשיך העשיר להוכיח את אותו אב - תלמד ממני, שאני כבר נמצא בגיל העמידה, ובכ"ז יש לי רק ילד אחד, והוא חי בתפנוקים ובנעימים, בלי לחץ של עוני וצפיפות מחמת ריבוי ילדים!
כך "הוכיח" אותו עשיר, את האב החרדי.
והנה, אותו האב, שהיה גם פיקח גדול, ענה לאותו עשיר בחכמה רבה, וכך השיב לו:
"שמע, אדוני הנכבד! חז"ל בגמרא מסכת נידה אומרים, שבעת שנולד ילד במשפחה - אז יש כאן "שותפות" מורכבת של האבא והאמא ו...השותף השלישי - הוא לא אחר מאשר - האלוקים בעצמו, שהוא בכבודו ובעצמו השתתף עימם ביצירת הוולד, ונתן את חלקו שזוהי - הנשמה!
וא"כ - המשיך האב לומר לאותו עשיר, כעת תעשה את החשבון ותראה, שאני זכיתי שהקב"ה הסכים לקחת אותי בתור ה"שותף" שלו - כבר 15 פעמים!!! ואילו אתה לא זכית אלא - רק פעם אחת בלבד להיות 'שותף' של הקב"ה!
'ריבוי הילדים' מראה - על ריבוי "הסכם שותפות" עם האלקים!
כלומר, שהויכוח על 'ריבוי הילודה' - הוא אינו ויכוח "פּולִיטִי" או "כַּלְכָּלִי" - אלא הנושא כאן הוא פשוט מאד: מיהו המאושר הגדול שהאלוקים בחר בו בתור ה'שותף הפרטי' שלו - לכל יצירת ובניין עם ישראל!!!
זוהי התשובה הניצחת, שענה אותו האב, לעשיר שהיה עומד מולו נבוך כולו...
וזהו גם היחס שיש לתת למשפחה שנתברכה בבית של "ברוכת ילדים":
אמנם, בתחנות של "טיפת חלב", וכן בלשכות "הַסּוצְיָאלִיּות" מעודדים את ההורים לבנות את ביתם על פי "תיכנון המשפחה", אולם עלינו לדעת, שלפי דעת התורה הקדושה - הורים שיש להם הרבה ילדים אין להם במה להתבייש ח"ו, אלא בדיוק הפוך: יש להם להתגאות ולשמוח - על אשר האלוקים בחר דוקא בהם, והסכים לקחת אותם בתור "השותף" שלו ליצירת עם ישראל - כבר עשרה פעמים ויותר!!!
להיות "ש-ו-ת-ף א-י-ש-י" של הקב"ה - וכי דבר 'קטן' הוא בעיניכם??? - - -
...חומר למחשבה, לכל אלו ש"טרודים" מחמת התופעה של 'ריבוי הילודה'!
4 שיטות נפלאות ב"עבודת השם" - למדנו מן התינוק הקטן!
אדמו"ר אחד מגדולי החסידות היה אומר, שגם מהתנהגותו של התינוק - אפשר ללמוד את אופן ההנהגה בעבודת השם!
וכיצד? ע"י התבוננות בהתנהגותו התמימה והפשוטה של התינוק, וכדלהלן:
1. התינוק תמיד שרוי בשמחה ובמצב רוח מרומם! ללא שום טירדות ודאגות!
2. את מה שהתינוק רוצה - הוא תמיד מבקש מתוך קול של בכי ודמעות!
3. הדבר השלישי - שהוא אינו מתייאש אף פעם! ואפילו שהוא נופל וניכשל עשרות פעמים - עדיין הוא מתעקש, ומנסה שוב ושוב - לקום ולעמוד !
4. והדבר הרביעי: שתינוק זה תמיד גומר לאכול - ואח"כ מיד שוכב לישון, ואינו חושב ודואג כלל מה יהיה על 'ארוחה הבאה'...
וכך בדיוק צריכה להיות הנהגת האדם - כ"תינוק" כלפי אביו שבשמים:
להיות שרוי תמיד בשמחה, ולא להישבר משום דבר!
את מה שהוא רוצה מהקב"ה – לבקש זאת תמיד מתוך בכייה ודמעות!
ולא להתייאש אף פעם! ואפילו שנפל ונכשל בעבירות – בכל אופן להשתדל לתקן זאת מיד, להתרומם, ולעמוד שוב על רגליו!!!
והדבר הרביעי: שכמו שהתינוק אוכל - ואינו חושב מה יהיה על 'ארוחה הבאה' - כך האדם צריך לאכול ולחיות - מבלי לחשוב ולדאוג מה יהיה על העתיד!...
אכן, לא לחינם הביא המשנה ברורה (בסימן צ"ח סעיף א') על המקובל ר' שמואל שאמר, שלאחר שהיה גאון אדיר בתורת הנסתר, וידע את כל סתרי הקבלה, ואת כל שמות הכוונה וצירופי הפירושים - אחרי כל הגדלות הענקית הזאת - הוא גילה שהאדם צריך להתפלל ליד הסידור דווקא כ…תינוק בן יומו!!! ללא שום פירושים של "מקובלים", וללא שום כוונות "בשמים", אלא פשוט כ"תינוק בן יומו"!!
מסיבת טקס חגיגה של "בְּרִיתָה" לבת שנולדה – האם יש לזה מקור ע"פ היהדות ?
על לידת בן, נפסק בשו"ע "יורה דעה" (סימן רס"ה סעיף א') שהקהל מברכים ואומרים "כשם שהכנסתו לברית – כן תכניסהו לתורה, לחופה, ולמעשים טובים"!
ואולם, על לידת בת, מברכים רק "שיזכה אביה להכניסה לחופה ולמעשים טובים", ולא מזכירים את המילה "תורה", כיון שֶׁבַּת אינה חייבת ללמוד תורה, אלא רק לדעת את ההלכות הקשורים לתחום שלה.
אלא, שהנוהגים לברך גם על לידת בת, שיזכה לגדלה "לתורה" ולחופה וכו' – יש להם על מה שֶּׁיִּסְמְכוּ, כיון שהכוונה שיזכה אביה לגדלה ולהשיאה לבן תורה, וע"י כך תזכה הבת ל"חופה" להקים בית של תורה ומצוות!
ובכל אופן, אותם הנוהגים לערוך מסיבת "בְּרִיתָה" לנקבה שנולדה להם (כלומר, שעורכים מסיבה מפוארת באולם, רק ללא מוהל). מנהג זה - אין רוח חכמים נוחה הימנו! כיון ששורש מנהג זה נובע מה'תרבות החדשה' של אנשי המערב, שהונהגה למעשה אצל ה"רפורמים", הדוגלים כל הזמן על "שִׁוְיון זכויות" ו"שויון המינים" בין הזכר לנקבה!
ולכן אצלהם הנקבה יש לה "זכות" להתפלל עם הגברים בתוך בית הכנסת, ולעלות 'שליחת ציבור', ואפילו לקרוא בתורה ולהתעטף בציצית, וכן ללכת עם 'מכנסים' וכו'. ממש להיות שָׁוָה בדיוק כמו הגבר – ללא שום הבדל!!!
ולכן, גם לגבי נושא ה'לידה', טוענים הרפורמים שאם עושים טקס חגיגי באולם מפואר לבן הזכר - למה שהבת תשאר "מקופחת" ללא שום חגיגה מפוארת באולם יוקרתי? ומזה יצא המנהג, להעניק גם ללידת בת את אותו טקס חגיגי שעורכים לבן - רק ללא 'מוהל'… ולכן, שומר נפשו ירחק ממסיבות כאלו שמקורם ממנהגי הגויים, שהרי עצם השם של "בְּרִיתָה" - הוא לכשעצמו - שם מכוער ומגוחך לקרוא כן לגבי מין ה"נקבה"…
אבי הבן צריך תמיד לזכור ולקחת בחשבון, שכל דבר קטן שפוגעים "ביסודות" של הבנין - צריכים אח"כ לשלם על כך ביוקר רב! וכך הדברים אמורים גם לגבי בניין ה"יסודות" של הבת:
אם האב מתחיל לעשות דבר פגום ומאוס כבר בצעדיה הראשונים של הבת בעולם - מי יודע כמה דבר זה ישפיע על נפשה כשתגדל! שדבר שנראה כדבר 'לא צנוע' קטן כזה של סמל "בְּרִיתָה" - עלול להשאיר 'צלקת' בנפשה של הבת, עד שֶׁכְּשֶׁתִּגְדַּל - יראו אצלה סימנים גדולים של פריצה בתחום הצניעות! [וכפי שמצינו אצל אביו של "אלישע בן אבויה", שֶׁפַּגָּם בבנו כשהיה קטן - ואח"כ כשבנו גדל הוא יצא ובעט ביהדות!!!]
ולכן, סוף מעשה – במחשבה תחילה, וכמה שֶׁפָּחות להמנע ממנהגים אלו - הרי זה בריא וטוב! 'בריא' – לנפש הבת – ו'טוב' לאביה בעתיד!