אור ברסלב
אמרי יחזקאל - מעגל החיים חלקה › דרוש א' - לתספורת "חלקה" בגיל 3

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

חלקה · דרוש א' - לתספורת "חלקה" בגיל 3

חלקה

גילוי מהפכני: יש אדם ש"אוהב" מצוות, ויש אדם ש"סוחב" את המצוות! מה ההבדל?

יסוד המנהג של התספורת הראשונה לקטן, שמניחים לו "פיאות" בראשו במטרה של חיבוב מצוה - יש לזה שורש וסימוכין בהלכה. שהנה ה"שערי תשובה" בהלכות חול המועד (סימן תקל"א, סעיף ו') הביא בשם שו"ת 'גינת ורדים', שמותר להשהות לכתחילה תספורת ראשונה שעושים לקטן, ולכוון אותה לתוך ימי "חול המועד". ואע"פ שאסור לאדם לכוון מלאכתו ולדחגכרותה דוקא לימי חול המועד - מ"מ כיון שבתספורת זו יש "מצות חינוך" של הנחת פיאות הראש, לכך מתירים לו להשהות התספורת עד לחוה"מ. ועיי"ש עוד שהביא שכן נהג רבינו האריז"ל.

וא"כ הרי לנו מפורשות, שיש בסיס בהלכה למנהג התספורת לקטנים. עד כדי שזה נחשב ל'מצוה' שמחמתה מתירין לדחות את התספורת לעשות אותה דוקא בימי חול המועד, וכנ"ל. [אלא, מה שנהגו להמתין שלא לספר את הילד, אלא עד שיעברו עליו "ג' שנים" - הספרדים לא נהגו לדקדק בזה כל כך. כן כתב הגרע"י שליט"א, הובא בספר "ילקוט יוסף" (חלק ב', עמוד רנ"ט) וכן כתב בספר "אורחות רבינו" (עמוד רל"ג) בשם הסטייפלר, שמה שנהגו להקפיד שלא לספר אלא עד גיל 3 - זהו רק מנהג ירושלים, ואפשר לספרו גם לפני כן. וכן הוא עצמו היה נוהג לעשות לנכדיו, לאחר שהגיעו לגיל שנתיים. עיי"ש].

עד כאן - כתבנו לקיים את המנהג מצד ה'הלכתי' שבו, ותמכנו אותו על פי מקורות ההלכה. וכנ"ל. אולם, שורש הנידון העיקרי, שאליו אנו רוצים להתייחס בדרשתנו, זה לא מזוית מבט 'ההלכתי' של המנהג, אלא מצד השכל וההגיון שמונח בתוך מנהג זה: הרי כל מי שיש לו הגיון ישר ובריא - מתעורר מיד לשאול - מדוע חז"ל העדיפו ובחרו דווקא את מצוות "פיאת הראש" - שזו תהיה המצווה הראשונה שבה נתחיל לחנך את הילד הקטן בגיל 3? וכי חסר מצוות אחרות שיותר נחוצות עבור חינוכו של הילד? (וכגון: מצות לבישת כיפה, ציצית, נטילת ידיים, ברכות הנהנין ואמירת פסוקי ק"ש, וכו' וכו'). ומה ה'מעלה המיוחדת' שיש דווקא במצוות "פיאת הראש"?- - -

ובכלל יש לשאול: איזה 'לקח מוסרי' אפשר להוציא כלפינו אנו מכל הטקס הגדול הזה של תספורת החלאקה שעושים לילד הקטן?

אלו הם השאלות הבסיסיות, שאפילו ה"תם" שבהגדה צריך להתעורר לשאול אותם. ואילו אנו מצידנו נשתדל בס"ד להקיף את כל סוגיא זו לפרטיה. ולהשתדל שנצא בסוף הדרשה - עם מסקנות מעשיות - ביד!

ראשית, כל הורה חייב לדעת יסוד חשוב, שאותו הוא צריך להעמיד למול עיניו במשך כל ימי הנעורים של ילדיו, והוא: כל הנהגה טובה, וכל מעשה טוב, שרוצים להקנות לילד שישאר עמו לכל אורך חייו - חייבים להשריש לו זאת כבר מקטנות! כבר מגיל קטן צריך להחדיר לראש שלו את הרגלי המעשים הטובים, עד שבמשך הזמן זה יהפוך להיות אצלו כדבר 'טבעי' המובן מאליו, שזורם כבר בתוך דמו, ושוב לא יעזוב אותו לעולם.

ואולם אם ממתינים לילד עד שיגדל קצת - אז כבר קשה יותר לשנות את הרגליו, ולהתחיל לומר לו שינהג אחרת, מאחר שלא הורגל לזה מקטנות.

[וכן סיפר הגאון ר' בן ציון אבא שאול זצוק"ל, בספרו "חכמה ומוסר" (עמוד קפ"ט), שפעם בא אליו אדם אחד לטכס עמו עצה, מה לעשות עם בנו שאינו רוצה לחבוש כיפה(!) שאל אותו הרב - באיזה גיל בנו? והתברר שהבן היה כבר בגיל שבע, והאב איחר להלבישו כיפה בגיל קטן, וכעת שגדל - סירב ללבוש כיפה, מפני שלא התרגל לכך בקטנותו!].

ולכן גם במעמד חגיגי זה של ה'חלאקה', אנו נוקטים באותה שיטה, ומתחילים כבר מקטנות, שהילד בגיל 3, לחנך אותו במצוות ובהנהגות טובות, כדי שהילד התרגל לחינוך זה כשיגדל, והדבר ישאר אצלו לקנין נצחי!

אלא שכאן יש דבר מפליא, ומעורר תימהון:

תשימו לב, מהי המצווה הראשונה שבה מתחילים לחנך את הילד כבר מקטנות? לא מתחילים לחנך אותו במצוה 'חיובית', שהחיוב שלה הוא מעיקר הדין, אלא במצוה שעושים אותה "לפנים משורת הדין", הנקראת בלשון חז"ל "הידור מצוה". וכפי שידוע, שהנחת 'פיאות הראש' זה רק "הידור מצוה". שמעיקר הדין די בהנחת מעט שיער בפאתי הראש. שהרי התורה כתבה "לא תקיפו פאת ראשכם" כלומר, שחל איסור על האדם לגלח בסכין או במספרים את השיער של "קצוות" הראש, הנקראים בשם 'פיאות הראש', והאדם יש לו חמשה 'פיאות' בראש, והם: שניים - ליד האוזן. ושניים - בסוף הלחי. ואחד - בסנטר. (עיין בזה בשו"ע יור"ד קפ"א סעיף י"א, ובביאור הגר"א שם). וְשֵׂעָר "פיאות הראש" שמניחים לילד הקטן - מורכב משלשה נקודות בחלקי הפנים: א. האיסור לגלח מתחיל מזוית כניסת השערות במצח. ב. ומשם ואילך ממשיך (איסור הגילוח) בקו אלכסון, עד לאמצע הגובה שמאחורי האוזן. ג. וגם לאורך הפיאות למטה - ממשיך איסור הגילוח. ושיעורו, עד מקום חיבור עצם הראש - ללחי. (כלומר, עד העצם הבולטת, שנמצאת כנגד אמצע האוזן).

אלו הם נקודות האיסור של "פיאות הראש" שאסורים בגילוח. (וכמבואר בשלחן ערוך "יורה דעה" סימן קפ"א, סעיף ט' והלאה. ובמפרשים שם). ואולם מה שבעיקר באנו להדגיש ולהבהיר כאן, שכל המנהג הזה של הנחת "פיאות" - זה רק הידור מצוה, שמעיקר הדין מותר לגזוז את מקום הפיאות - בתנאי שמשאיר שם מעט מן עיקרי השיער (שמגיעים לחצי ס"מ, בערך). ואולם לגדל פיאות ארוכות, שהם יותר מחצי ס"מ, ולסלסל אותם, ולהוריד אותם על פני הלחי בגאווה ובגאון - זה ודאי רק בגדר של "הידור מצוה", שרוצה להדר במצות 'איסור השחתת הפיאות'! הקב"ה אמר שאסור לגלח לגמרי את מקום הפיאות - והוא לא רק שלא מגלח - אלא עוד משאיר אותם גדולים וארוכים לעיני כל. וכאילו אומר: ראו! כיצד 'גאה' אני במצוות הקב"ה! עד כדי שאני מהדר במצוותיו, ועושה מֵעֵבֶר למה שמוטל עלי, ולא נוגע בפיאותי כלל!

ואכן, לא לחינם נקראים הפיאות בקרב יהודי תימן בשם - "סִמּונִים". שהם הסימנים המובהקים, המעידים על חזותו היהודית, ועל גודל אהבתו להקב"ה, בכך שהוא 'מהדר' במצוותיו!

עד כאן ביארנו בהרחבה, מהו מקור ההלכתי של ה'פיאות', ומדוע הם נקראים בגדר של "הידור מצוה". ואולם הבעיה העיקרית שעדיין ניצבת לפנינו, היא: מה כל זה קשור לילד קטן בגיל 3? מדוע הוא מתחיל את הצעד הראשון שלו בחיים - עם מצות 'פיאות' שזו בסך הכל רק "הידור מצוה"? וכי חסרים מצוות שחייבים אותם מעיקר הדין וחובה לחנך בהם גם את הקטנים? (וכגון: לימוד פסוק ראשון של 'שמע ישראל'. הנחת כיפה על הראש. לבישת ציצית. ועוד ועוד). וא"כ מדוע בחרנו לעשות טקס וחגיגה גדולה עם הקטן - דוקא במצווה של 'הידור מצוה' ולא בכל מצוה 'חיובית' אחרת?

זוהי השאלה הבסיסית והשורשית, ומכאן אנו מתחילים לבנות את כל הרעיון והיסוד של נושא הדרשה שלפנינו.

וכעת, האזינו היטב לתשובה שנציג לפניכם, שהוא יסוד חשוב מאד בנושא של חינוך למצוות, ומכאן גם נְגַלֶּה 'השקפת חיים' - כיצד האדם צריך להתייחס לכל המערכת הגדולה הזאת, שנקראת בשם "תרי"ג מצוות".

ולפני שנפתח בשורש הדברים, נקדים תחילה הקדמה קצרה:

ודאי שהזדמן לכם לא פעם להכנס לסופרמרקט, ואם שמתם לב ראיתם, שעל גבי המדף יש מוצרים, שעל חלק מהם כתוב "כשר". ועל חלק מהם נוסף תוית שרשום עליה - כשר "למהדרין".

וישנם אנשים, שתמיד מנקרת בראשם השאלה: מה ה"חלוקה" הזאת? הרי כולנו יהודים שומרי מצוות, ואם זה 'כשר' - זה כשר לכולם. ואם זה 'לא כשר' - אז לכולם זה לא כשר. וכיצד יתכן שליהודי אחד זה כשר, ולשני - זה טרף?

והנה, כתשובה לשאלה הנ"ל - נוסיף לשאול שאלה נוספת:

מדוע דוקא בחוקי התורה, אנו מוצאים את הדרגות האלו של - 'כשר', וכשר 'למהדרין', ואילו בחוקי המדינה אנו לא נפגשים כלל במושגים כאלו? וניקח דוגמא: מעולם לא שמענו שיוצא 'חוק' ממשרד התחבורה שכותב סעיף בחוקי התנועה המזהיר ואומר: "מהירות נסיעה מקסימלית המותרת היא - 90 קמ"ש, ו"המהדרין" נוסעים במהירות של 80 קמ"ש בלבד...!

ומדוע? מדוע באמת מוצאים את המושג של 'מהדרין' - דוקא בחוקי התורה, ולא בחוקים אֶזְרָחִיִּים?

התשובה לכך היא ברורה ופשוטה, וּמְתֻמְצֶתֶת במילה אחת ויחידה:

* את חוקי המדינה - עושים בגלל שמוכרחים.

* ואת חוקי התורה - עושים בגלל שאוהבים!

ולכן:

את חוקי המדינה - עושים רק את המינימום, כדי "לצאת ידי חובה"!

ואת חוקי התורה - משתדלים לעשות עד המקסימום!

ובמילים בודדות אלו - טמון כל ההבדל הגדול: מי שעושה את המצוות המוטלות עליו, בגלל שהוא מוכרח או בגלל שאין לו ברירה אחרת, או מחמת שיש עליו אילוצי מצפון שרוצה לשמור על 'תדמית דתית' - אדם כזה שמקיים את המצוות מחמת כל מיני סיבות כאלו - הוא תמיד יחפש לעשות רק את ה'מינימום' החיובי, לצאת ידי חובה - וזהו!

ולמה? בגלל שהוא מרגיש כמו "מיסכן" שהערימו על גבו ערימה של ציווים ואיסורים, ולכן בכל מצוה - יהיה לו מלחמה פנימית קשה בכדי לקיים אותה, ובכל הזדמנות הוא יחפש את הרב ש"מיקל" ביותר. העיקר להשתמט וּלְהִתְפַּטֵּר! הוא ממש מרגיש כאילו 'עול כבד' מונח על צווארו! הוא תמיד יסתפק ב"הכשר כשרות" המפוקפק ביותר, בתפילין הפשוטות והזולות ביותר, בכיפה על הראש - הקטנה ביותר, וכו'. העיקר לשמור פחות או יותר - על "המסורת" שקיבל, וזהו! הכל נעשה אצלו בלב קר ואדיש, מבלי שום רגש של לב חם!

כך נראה מצבו העלוב, של מי שמקבל את המצוות מחמת כפייה ואילוץ!

ואולם, מי שזוכה לקיים את המצוות מתוך חשק ואהבה, מתוך הנאה ורצון, מתוך סיפוק עצמי - אדם כזה - בשום אופן לא יסכים להתפשר על פחות "מהמהודר" ביותר! הוא תמיד ישאף לעשות יותר ממה שציוו אותו, להדר בכשרות שנעשתה בהשגחה יותר קפדנית, לקחת תפילין ומזוזות המהודרות ביותר, שלא היה בהם שום שאלות וספיקות. וכו'. ולמה? בגלל שהוא עושה את המצוות מתוך אהבה ורצון עצמי - ולכן הוא מחפש את המקסימום לתת!

ולשם תוספת המחשת הדברים, ניקח על זה דוגמא מן המציאות היום יומית: הנה, יצרן 'מטבחים' יצא במבצע, והבטיח שכל מי שיקנה מטבח - יקבל תנור 'מיקרוגל' - חינם!

ואולם, כאשר הקונים באים לקבל את המתנה, הם יוצאים בהרגשה של אכזבה! הם מגלים שהם קיבלו את המיקרוגל הפשוט והזול ביותר שקיים בשוק!

אם הם יתבעו את היצרן למשפט - היצרן יֵצֵא הצודק בדין! ולמה? בגלל שבחוזה כתוב 'מיקרוגל' - וזה גם נקרא 'מיקרוגל'! הוא "יצא ידי חובה"!

ואולם אם ניקח דוגמא אחרת: בעל שאומר לרעייתו: 20 שנה את טורחת בשבילי על האוכל, לבשל לי מטעמים ומעדנים, ולכן כעת לכבוד החג - מגיעה לך 'מיקרוגל' מתנה!

אתם בודאי משערים לעצמכם, שהבעל ילך עמה לחנות, ויקנה לה את המיקרוגל הטוב ביותר, והמשוכלל מכולם שרק קיים במציאות! הוא בשום אופן לא יתפשר על פחות!

ומדוע? מה ההבדל בין היצרן - לבין הבעל? פשוט מאד! היצרן, מביא את המתנה מחמת שהוא 'מוכרח' על פי סעיף תקנון המבצע. ולכן הוא מביא רק את ה'מינימום' לצאת ידי חובה! ואולם הבעל שמביא מתנה, מתוך הכרה עצמית ורצון טוב, להעניק ולהטיב לאשתו - הוא יביא את ה'מקסימום' שהוא רק יכול! מעל ומעבר למה שהוא חייב!

וזהו הלקח הגדול והעצום שלמדנו עבורנו: איזה יחס צריך היהודי לתת לכל מערכת תרי"ג המצוות: האם לקיים אותם מתוך הרגשה של כפייה ואילוץ, ובמצב כזה האדם מקבל הרגשה שהוא "סוחֵב" את המצוות, הוא "מורֵח" הכל מלמעלה באופן שטחי, מבלי שום קשר 'נפשי' עמוק - שיקשר אותו למצווה שהוא עושה. הוא עושה רק את המינימום, וגם זה בלי שום חשק ורצון!

ואולם, יש גם אפשרות אחרת לעשות את המצוות מתוך ידיעה שזה לטובתינו! המצוות תורמים הרבה לרמת החיים שלנו - שיהיו יותר קְלִילִים, יותר עם שמחה ואושר, ויותר עם סיפוק נפשי! אדם שמקיים את המצוות מתוך זוית מבט כזו - אז הוא גם "יחפש בנרות" - איך לעשות את המצוה יותר בהידור! יותר בשלימות! ויותר ברצון וחשק!

וזהו בדיוק גם הלימוד שאנו באים לחזק ולהחדיר לתוך ראשו של הילד הקטן בגיל 3: הוא צריך להתחיל את קיום המצוות - דוקא מתוך מעשה של "הידור מצוה" (שזהו הנחת 'פיאות' הראש) כדי להשריש ב'תת ההכרה' שלו, שאת המצוות מקיימים לא מחמת 'שיגרה והרגל', וגם לא מחמת 'פחד ואילוץ', אלא אך ורק מחמת אהבה פנימית שאנו חשים להקב"ה! ותחושת אהבה זו - היא זאת שדוחפת אותנו להוסיף 'הידור' על המצוות, לא להסתפק במינימום - אלא במקסימום, לא "לסחוב" את המצוות, אלא "לְהָרִיץ" את המצוות! להראות שבאמת אנו גאים ומרוצים ממצוות השי"ת, ולא להיפך!

ולקח חשוב זה, חודר ומטפטף לתוך "תת ההכרה" של הילד, ולכשיגדל - הוא ירגיש כבר מעצמו דחף ומרץ להדר בכל המצוות! הוא לא הסתפק להיות יהודי "ממוצע", או "מסורתי", שעושה 'פשרות' על כל מיני מצוות, אלא הוא ישאף תמיד להיות יהודי חרדי שמהדר ומחמיר במצוות!

וכל זאת - יִזָקֵף לזכותם של הוריו, שחינכו אותו כבר מקטנות לעשות את המצוות מתוך 'הידור' מצוה. לא להסתפק רק בהנחת מעט שערות לאורך הפיאות, אלא להוסיף עוד 'פיאות' ארוכות, שכולם יראו וידעו שהוא 'גאה' במצוות ה', ולא מתבייש מפני המלעיגים עליו!

...מדהים ממש! מי חלם ומי פילל לחשוב - שבמסיבת התספורת לילד הקטן - טמון לקח כה חשוב, שהוא מהווה את ה"בסיס" של כל בנין היהדות של האדם! וא"כ, לפחות כעת, לאחר דרשה זו, נדע בדיוק - לשם מה אנו עושים את כל הטקס הזה של התספורת, ולאיזה ציפיות גבוהות, אנו מצפים מהילד לכשיגדל - - -!!!

ואשרי ההורים הזוכים !

תוכן העניינים

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה