אור ברסלב
אמרי יחזקאל - מעגל החיים הספד \ אזכרה › סיפורים בנושא הקדיש

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

הספד \ אזכרה · סיפורים בנושא הקדיש

דרשה ג' ל'הספד \ אזכרה'

"המת שהופיע בהקיץ בגלל הקדיש"

הסיפור שלהלן מועתק מילה במילה מתוך הספר "האיש על החומה"- תולדות הרב זוננפלד:

הגאון זקן המקובלים ר' אהרון סלוסקי, שמע סיפור מופלא מפי מורנו על ענין אמירת הקדיש שקרה בפרשבורג, בעת שלמד בישיבת הכתב סופר, ומעשה שהיה כך היה:

אשה מכובדת ובעלת עסק מבוסס, היתה נוהגת במשך שנים רבות להביא מדי פעם בפעם תרומה הגונה לישיבה, בתנאי שיגידו בישיבה קדיש תמידי "לעילוי אותן נשמות גלמודות שאין מי שיגיד קדיש אחריהן", והישיבה העמידה בחור מיוחד שאמר קדיש לטובת נשמות אלו.

לימים הסתלק לעולמו בעלה של אותה אשה, ומכיון שהוא ניהל את העסק ביחד איתה, פגעה פטירתו בעסק, שנצטמק והלך עד שנסגר כליל. מצבה הכלכלי של האשה הלך והחמיר, וברבות הימים נפל עליה עול נוסף, כאשר הגיעו שתי בנותיה לפרקן, וכסף מנלן? נשאה האשה את סבלה בדומיה, קיבלה עליה את הדין באומץ והשלימה עם גורלה. אולם, על דבר אחד לא יכלה לוותר ולבה היה מר עליה ביותר והכאיב אותה מאוד, וזהו, ענין שמירת הקדיש שעלול להתבטל, אחר שהפסיקה את ההקצבה למטרה זו.

במר נפשה עלתה להנהלת הישיבה ושטחה את בקשתה שהישיבה תאות להמשיך גם הלאה את שמירת הקדיש לעילוי נשמות גלמודות, עד שירחיב ה' את גבולה ותחזור לתמוך בישיבה כמקודם. נתרגשו מאוד ראשי הישיבה מתום לבה וצדקת נפשה של אלמנה זו, והבטיחוה למלאת את מבוקשה לשמור את אמירת הקדיש כמו עד כה. הבטחה זו מלאה את נפשה אושר אין קץ, וכשברק של אושר מנצנץ מעיניה הנוגות, נפרדה מראשי הישיבה ופנתה ללכת לדרכה. מעתה שוב לא העיק עליה כל כך מצבה היא, ואפילו מצב שתי בנותיה שהגיעו כבר מזמן לפרקן. כי מרגע שענין הקדיש לנשמות גלמודות הובטח לה, כמעט שלא חסר לה כלום בעולמו של הקב"ה. ובענין שתי בנותיה, שמה מבטחה בה', אבי יתומים ודיין אלמנות. והוא הרחום וחנון יראה בודאי בעוניין של בנותיה, ויזמין להן את זווגן וכל צרכיהן.

בצאתה לרחוב בא למולה יהודי ישיש בעל הדרת פנים נדירה, כשזקן צח כשלג יורד לו על פי מדותיו, וברכה לשלום. הופתעה האשה מהסברת הפנים הלבבית של הזקן הבלתי מוכר לה. הפתעתה גדלה שבעתיים, בעת שהזקן התקרב אליה ונכנס אתה בשיחה לבבית תוך התעניינות במצבה ובמצב בנותיה.

נאנחה האשה קשות ושטחה לפניו את מר גורלה ואת נפילתה מאיגרא רמה לשפל המדרגה, עד שאין לה האמצעים ההכרחיים להשיא את בנותיה הבוגרות.

"מהו הסכום המשוער הדרוש לך להוצאות נישואיהן של בנותיך"?, שאל הזקן.

"לשם מה חשוב לכבודו לדעת, למאי נפקא מינה"? השיבה האשה בתמהון ונקבה בסכום המשוער.

שלף הזקן גיליון נייר ורשם הוראה לבנק המקומי לשלם לאשה את הסכום שנקבה. אולם בטרם שם את חתימתו, הביע את משאלתו שהיות ומדובר בסכום רציני מאוד, רצוי שתהא חתימתו בנוכחות עדים שיראו במו עיניהם כשהוא חותם אישית על ההמחאה, ויאשרו זאת בחתימת ידם.

נרגשת ומופתעת ממה שהתרחש, עלתה לאולם הישיבה ובקשה משני בחורים להילוות אליה. משראה אותם הזקן, הציע להם שיתבוננו איך שהוא שם את חתימתו על הוראת התשלום, וליתר בטחון ביקש מהם פיסת נייר ורשם עליה את חתימתו למזכרת ולדוגמא. במסרו את ההמחאה על הסכום הנכבד לידי האשה, הורה לה שתלך לפדות את ההמחאה למחרת בבוקר.

כל הענין נראה לאשה ההמומה תמוה ומוזר. מה ראה הזקן הזר הבלתי מוכר להסביר לה כל כך פנים, ולהראות רוחב לב כזה, עד כדי כיסוי הוצאות נישואין של שתי בנותיה. אעפ"כ הזדרזה למחרת לסור אל הבנק ולנסות בלב דופק את מזלה.

כשבחן פקיד הבנק את ההמחאה, תקע בה מבט תוהה, מסתכל פעם ופעמיים וכולו נבוך ומשתאה. תוך הבעת סימני המבוכה ביקש מהאשה להמתין, והוא נכנס עם ההמחאה למנהל הבנק שהיה גם בעליו. וכאן התרחש משהו דרמתי ביותר...

כשראה מנהל הבנק את ההמחאה, צנח מכסאו והתעלף...

בבנק קמה מהומה, הפקידים ששמעו על המתרחש, הכניסו מיד את האשה לחדר צדדי והפקידו עליה שומר לבל תתחמק, תוך חשד שיש כאן ענין עם מעשה מרמה. אחרי ששבה רוחו של מנהל הבנק, ביקש לראות את האשה שהגישה את ההמחאה לפרעון. בהכנסה בבהילות שאלה, אימתי וכיצד קיבלה את ההמחאה?

"רק אתמול קבלתיו מיהודי מכובד בעל הדרת פנים, וישנם אפילו שני בחורי ישיבה היכולים לשמש כעדים, שראו איך שכותב ההוראה חתם על ההמחאה", ענתה האשה כמתנצלת.

"האם תוכלי לזהות את האיש אם אראה לך אותו בתמונה?", שאל המנהל.

"בודאי אזהה אותו, ואין לי כל ספק שגם שני הבחורים יוכלו לזהות אותו", ענתה.

הורה המנהל להביא לפניו את תמונת דיוקנו של אביו המנוח, וכשהוצגה התמונה בפני האשה, הצביעה בלא היסוס עליו כעל האיש שנתן לה את ההמחאה. ציוה המנהל לפרוע את ההמחאה ושחרר את האשה.

אחרי שהאשה עזבה, סיפר המנהל לנוכחים את פשר הפרשה המוזרה שהתחוללה לנגד עיניהם. האיש שמסר את ההמחאה לאשה, אינו אלא אביו שהלך לעולמו לפני עשר שנים. בלילה שלפני זה הופיע אביו בחלום ואמר לו בזו הלשון: "דע לך שמאז שסרת מן הדרך הישרה והתחתנת עם נכרית והפסקת לשמור את הקדיש, לא מצאה נשמתי מנוחה, עד שבאה אשה אלמונית וצוותה להגיד קדיש לנשמות שאין אומרים קדיש אחריהם, וזכותי עמדה לי שהקדיש הזה שאמרו בישיבה לפי פקודת האשה גרם עילוי ונחת רוח לנשמתי. אשה זו תופיע מחר בבוקר בבנק שלך עם המחאה שמסרתי לה לכיסוי הוצאות נישואי שתי בנותיה". כשקמתי בבוקר נפעם מהחלום, ספרתיו לאשתי שלעגה לכל הענין. אולם משהופיעה האשה עם ההמחאה נתאמת לי שאכן החלום אמת היה.

וסיים מורנו (הרב זוננפלד): "מי היו שני הבחורים? - אני הקטן וחברי ר' יהודה גרינוואלד...

האיש נהיה לבעל תשובה, אשתו נתגיירה כדין, וזכו להקים בית נאמן בישראל.

הנפטר ש'ארגן' מניין לקדיש

סיפר הרה"ג מרדכי גיפטר: הוזמנתי על ידי אחד מתלמידי להשתתף בשמחת כלולותיו. מאחר והחתונה נערכה במקום מרוחק ממקום מגורי, שיגר התלמיד כרטיסי טיסה עבורי ועבור עוד שמונה מחבריו שהוזמנו גם כן לחתונה. ביום המיועד יצאנו לדרך בהקדם כדי להגיע בזמן לחופה. אך משהתקרבנו למקום הנחיתה התברר כי המטוס לא יוכל לנחות שם מפאת הערפל הכבד ששרר במקום. על כורחנו המשכנו לטוס עד שהגענו לשדה תעופה במקום רחוק מהמקום שבו נערכה החתונה.

משנוכחנו לדעת כי לא נספיק להגיע לחופה בשעה המיועדת, ואף לתפילת מנחה בציבור לא נזכה, נערכנו לתפילת מנחה ביחידות בנמל התעופה. ביקשנו מאחד הסבלים שנקרה בדרכנו להפנות אותנו למקום שבו נוכל להתפלל באין מפריע.

הסבל האלמוני נעתר לבקשתנו והביא אותנו לחדר צדדי בנמל התעופה. עמדנו להתפלל והסבל נשאר בפתח החדר והשקיף על תשעת המתפללים. משסיימנו את התפילה שאל הסבל להפתעתנו: "מדוע לא אמרתם קדיש"?

משהשבנו לו כי חסר לנו העשירי למניין, חזר והקשה באידיש: "אונד איך בין ניסט קיין איד"? (וכי אני אינני יהודי?), ומיד עמד ואמר קדיש.

אחר כך סיפר להם האיש בהתרגשות: "היום הוא יום השנה לפטירת אבי ז''ל. זה זמן רב פרקתי מעלי עול תורה ומצוות, ומובן שגם אינני מתפלל. בלילה שעבר נגלה אלי אבי ז"ל בחלום ואמר לי: 'היום הוא יום היארצייט, וגוזרני עליך לומר עלי קדיש'. אמרתי לו: 'אינני מתפלל, ואפילו הייתי רוצה לומר קדיש אינני יכול. הואיל ובמקום שאני נמצא אין מניין יהודים'. אך אבא חזר ואמר: 'אני אדאג לכך שיהיה לך מנין, ואתה תאמר קדיש!'

כשקמתי בבוקר אמרתי לעצמי: 'אני לא אומַר קדיש'! אבל עכשיו משראיתי כיצד מתגשמים דברי אבי. ובסייעתא דשמיא הובאו לכאן תשעה יהודים כשרים ממרחק רב, לא יכולתי להימנע מלומר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."

השופט הגוי שיבח את הקדיש

מעשה שהיה ביהודי עשיר שנפטר בארה"ב והוריש הון רב לבנו שהיה כופר גדול, ובצוואתו התנה את מסירת הרכוש רק אם הבן יאמר עליו קדיש.

התנאי לא מצא חן בעיני הבן, שראה בענין התפילה לעילוי נשמת האב "כפייה דתית", ופנה לבית המשפט. השופט שלא היה יהודי, ביקש לדעת מה כלול בטקסט של הקדיש, הוא קיבל לידיו סידור תפילה מתורגם לאנגלית, וכאשר ראה את פירוש הקדיש התפלא מאוד ואמר:

"כיצד מעז אתה לטעון שיש באמונה של השארות הנפש משום כפייה דתית?! הרי אין כאן מילה אחת הקשורה לנפטר, והקדיש אינו מדבר על עילוי נשמת המת, אלא רק על התפשטות מוסר ה' בעולם, על החוקים היפים שיש בתורה שיתגדלו בעולם, ועל השלום - "יהא שלמא רבא מן שמיא", ועל כך שהעיקרים הכתובים בתנ"ך (שמקובל על כל גויי הארצות) יתפשטו בכל רחבי תבל, ותורת ה' ומעשיו הטובים עם הבריות יתפרסמו בעולם".

השופט לא הסכים לתביעתו של הבן, וציווה עליו לומר קדיש, ואם יסרב תופקע זכותו לירש את אביו.

הכל בגלל קדיש אחד

ספרי המוסר משתדלים להמחיש את מציאות החיים בעולם הזה כמקום בו אפשר לעשות מצוות ללא סוף ולזכות באמצעותם לחיי העולם הבא, וגם בכוחו של מעשה קטן אחד להעניק לאדם אושר נצחי בעולם האמת, מה שלא יוכל האדם לעשות רגע אחד לאחר צאת נשמתו.

בספר "טובך יביעו" הובא מעשה במשגיח כשרות בבית ההארחה של המושב שורש שבהרי ירושלים, שנהג לארגן מדי יום ביומו מניין לתפילת מנחה בבית המרגוע. והנה אירע יום אחד שהיה חסר העשירי למניין. המשגיח יצא החוצה, ופגש חקלאי שהיה לבוש במכנסיים קצרים ומראהו כשל יהודי פשוט לכל דבר.

כשהציע לו להצטרף למניין, לא ידע האיש מה הוא שח ומה פירושו של המושג מניין. לאחר שהסביר לו את גודל חשיבות המצוה, ניאות להיכנס לבית הכנסת. לאחר הקדיש, לפני שהקהל התחיל להתפלל, נכנס בחור דתי לבית הכנסת, והנה היו כבר עשרה מתפללים גם בלי החקלאי, שאכן יצא את בית הכנסת והלך לביתו.

עברו כמעט עשר שנים מאז המקרה. המשגיח עזב מזמן את בית ההארחה ועבר לבני ברק. בלילה אחד הוא רואה בחלומו את החקלאי שהצטרף למניין, ופניו קורנות. הוא מספר לו שעזב את העולם לפני כחודש, ''ואין לך מושג איזה שכר קיבלתי בשמים על שהסכמתי להשלים לכם את המניין''!

הנפטר הוסיף ואמר שבזכות המצוה ההיא שקיים, נתנו לו הזדמנות להתגלות אליו בחלום ולבקש ממנו שילך אל בנו יחידו המתגורר בירושלים, חילוני גמור, וישכנעו לומר עליו קדיש. הוא מסר את כתובתו המדויקת של הבן, והמשגיח הנפעם אכן קיים את בקשתו והצליח לשכנע את הבן לומר קדיש על אביו.

שוו בנפשכם: מה עשה אותו חקלאי ממושב שורש? בסך הכל הביע נכונות להצטרף למניין. זה הכל. לא יותר מזה. ואיזה שכר קיבל על כך עד כדי כך שנתנו לו רשות להתגלות לאחר פטירתו!

מוסר השכל עצום אפשר ללמוד ממעשה זה, על ערכו של כל צעד קטן שאנו עושים בדרך אל הקדושה.

מנוחה בעולם האמת

משפחה יהודית עלתה מאירן לפני כמה שנים. הבנים והבנות לא שמרו מצוות, מלבד בת אחת. כאשר נפטרה האֵם לא היה מי שיאמר עליה קדיש וגם אף אחד לא דאג לכך.

בתום השנה לפטירתה התגלתה האם לבִּתה בחלום ואמרה שאין לה מנוחה בעולם האמת. מתוך הדברים שאמרה אפשר היה להבין שהסיבה היא אי אמירת קדיש. מיד נשכר אברך בן תורה וירא שמים שיאמר קדיש וילמד משניות לעילוי נשמתה.

שלושים יום לאחר מכן התגלתה שוב האם לבִּתה בחלום ואמרה לה במילים אלו: "הנחת את דעתי".

מנהגים והלכות ל"יום האזכרה"

(מהרה"ג ר' חיים רבי שליט"א)

א. המשפחה כעת בצער גדול על הנשמה שנקטפה מהעולם, יושבים שבעה, זמן חשבון נפש, אין עבודה, אין פוליטיקא, יש כבוד לנפטרים, יש זמן לחשוב בעומק, בעיון, על העבר ועל העתיד.

ב. צריך לדעת שזה גזירה משמים. בשמים אין שאלות רואים את האמת. כשמגיע הזמן אדם מת, גם אם הוא בריא, אם לא הגיע הזמן הוא לא ימות גם אם יהיה חולה מסוכן. לא העיקר הגיל, יתכן אדם מת בגיל 100 שנה והוא מיסכן הוא לא עשה מצוות, הוא אכל ושתה והיה אוכל חינם, איזה גהינם מחכה לו. ויתכן מי שמת צעיר ועשה מצוות, ועסק בתורה, ויש לו בנים בתלמוד תורה, הוא לא מסכן, הוא צדיק, הגיל עובר, והתרגיל נשאר. לא לשאול "למה הוא מת", לשאול "למה הוא נולד", לשם איזו מטרה ותכלית, לעשות מעשים טובים.

ג. הגוף בקבר שומרים עליו כמו במקרר, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ואם הגוף עשה מצוות יזכה לקום בתחיית המתים, בינתיים הנשמה בעולם האמת ונהנית מזיו השכינה. (ברכות יז.)

ד. לשלוח נשיקה וזכויות לנפטרים, לא פרחים בקבר, לא מצבה יקרה, ולא סעודה גדולה, זה הוצאות כספיות וזה לא קל. עדיף לקיים מצוות בחינם. תורה ומעשים טובים. וזה כעין נשיקה לנפטרים בעולם הבא, עולם הזה ועולם הבא מתנשקים. (ירושלמי פט"ו מיבמות ה"ב)

ה. תעשה מצוות ברמה שאתה יכול, ותוסיף לאט לאט, גם אם לא עשית הכל, תעשה ותתקדם, העיקר תהיה בהילוך נסיעה (שבת לא:)

ו. קדיש זה לא סוף העולם, השכבה זה לא העיקר, קיום מצוות כמה שיותר זה העיקר! זה רצון ה' יתברך. וזה עוזר מאוד מאוד לנפטרים, ברא מזכה אבא (סנהדרין קד.) כלומר הבנים מזכים את ההורים.

ז. למעט בביקורים בבית העלמין, להרבות ביקורים בבית הכנסת, להוסיף ולהתקדם ביהדות, זכות עצומה לנפטרים, וכן מטבע לצדקה לעילוי נשמת ולתרום המצווה עבור הניפטרים זה מצוין (משנ"ב ס"ס תרכא). וכן לתרום ספרי קודש לבתי מדרש שעוסקים בתורה זה מצוין. ואם יש לו בן אברך עוסק בתורה, לתמוך בו בשלמות. וזה זכות לנפטרים.

ח. לשמור ולכבד את החיים יותר מהמתים. אבא מת ואמא חיה, כבוד האמא קודם. וכן להיפך.

ט. לחיות בשמחה גם בתוך שנת אבלות. כאשר עושים אך ורק מצוות ומעשים טובים, הנפטרים שמחים בעולם האמת. נכון שלא הולכים לאירועים של שמחה, אם מבחינה נפשית, או חשש לדיכאון וכיו"ב, מותר ללכת כדי להתחזק ולהרגיש טוב. כדין חולה שפטור מאבלות.

י. מותר לתת מתנה לאבלים כאשר זה מחזקם ומעודד אותם ביראת שמים. בפרט ספרי קודש, ציצית ותפילין, וכיפה חדשים, ובגדים צנועים לאשה שמותר אפילו חדשים. כי זה מצוה.

יא. מותר לצאת וליסוע לסחורה ולעסקים לאחר שבעה או לקברי צדיקים להתפלל, וכן לנופש למנוחה נפשית.

יב. להתנהג בכובד ראש ורצינות כל השנה. כי יש דינים על המשפחה. ואם נולד תינוק בתוך השנה נגמרו הדינים מהמשפחה.

יג. אין אמירת שלום בבית האבל תוך שבעה. כדי להרגיש בצער המשפחה ולכבד את זכרו של הנפטר. ולכן כל מי שנכנס לנחם, מצווה על האבלים להקדים ולומר לנכנסים "ברוך דיין האמת" (ב"י סימן שעו) ועושים בזה כבוד לה' יתברך שמברכים ומודים ואומרים, יש דין ויש דיין, משה אמת, והתורה אמת, וה' אלוקים אמת. וכן מצווה לומר "צידוק הדין" כל שבעה בבוקר ובערב ואפילו בלילה ואפילו כמה פעמים ביום (חזו"א ח"א דף צג), וכן חובה על כולם לומר ברכת המזון של אבלים כמודפס בסידורים, להצדיק דין שמים.

יד. בזמן השבעה, זה הזמן ללמוד ולהבין את נוסח הקדיש, וכן הקריאה שתהיה בלי שגיאות, היגוי פיסוק והבנה. וגם ללמוד את בקשת "על ישראל ועל רבנן ועל תלמידהון" שמברכים בקדיש במיוחד את לומדי התורה.

טו. על המצבה לא לכתוב שבחים על המת, ובפרט שזה לא אמת. ולא תאריך לועזי ולא תמונת המת ולא פרחים ולא כלום, רק מקום להדליק נר לעילוי נשמת הנפטר. לא משנה באיזה עיר בית הקברות. העיקר בארץ ישראל. קבר במקום פשוט זו מעלה גדולה.

טז. אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובים ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד (אבות ספ"ו). על המצבה לא כותבים שהיה לו בית גדול, מכונית, כסף וזהב, דברים חומריים וגשמיים לא עולה למעלה לא פרחים ולא אבנים, לא שירים ולא סיפורים, אפילו מליון שקל לא שווה, באמריקה צריך דולארים, כל מדינה והמטבע שלה, ובשמים גם לא דולארים רק מצוות ומעשים טובים, מי שתרם לצדקה יש לו קבלות למעלה בשמים וזה מצויין.

יז. נכון שהבנות לא אומרות קדיש כשיש בנים, אבל צניעות של הבנות בלבוש, בדיבור, בשיער, להתלבש כמה שיותר צנוע, זה שווה מליונים, צניעות של הבנות שווה יותר מאלף קדישים. ואפשר לקדש את הקדיש, כאשר אומרים ומבינים מה שאומרים, ואומרים בכוונה, בהתלהבות, מלה במלה, ובפרט אחרי שיעור תורה, בלי שיעור תורה הקדיש חלש. (חזו"ע ח"א דף שסב, יבי"א ח"ג דף קצח:)

יח. להכין ולהביא חכם דרשן כל יום לשמוע דברי תורה וחכמה, וחיזוק באמונה וקיום מצוות, וכן ערב שאלות ותשובות, וזה זכות עצומה לנפטרים. אם הפסיד קדיש לא נורא, לא עשו השכבה לא מעכב, העיקר שלא יפסידו מצוות שחייבים לעשותם כמו תפילות, תפילין, שבת, ושיעורי תורה.

יט. נכון שיש אבילות כל השנה, אין אירועים של שמחה, אין שירים וריקודים, אבל כאשר הנפטר אמר לפני פטירתו שמוחל להם על האבילות אז אין להם דיני אבילות, כי זה כבוד של המת, והוא מוחל. לכן להתחתן שזה מצווה מותר לבן או לבת, וכן להביא תזמורת ולשמוח כי זה מצווה. ורק לאירועים נמנעים, וכן כשהנפטר היה רשע, אין להקפיד על דיני אבילות. (שו"ע שמה ס"ה)

כ. כשבאים לבית האבל, להתכונן ולחזק ולעודד אותם (זוה"ק. קרח. קעז. א.), לא להצחיק אותם, אלא לחזק את רוחם ונפשם, שהכל מהשמים, וכאשר עושים מצוות, הנפטר שמח ומאושר בעולם האמת, ואסור לומר "מה אפשר לעשות" זה נגד האמונה. ויש לדעת שהנפטר עבר דירה. והואו חי בעולם האמת. ולכן אסור לשרוט בבשר הגוף. ולא לתלוש שערות, אלא שלשה לבכי. שבעה להספד. שלושים לתספורת. ואסור לבכות יותר מדאי. וללכת לקבר יותר מדאי, זה לא מוסיף לנפטרים כלום. כשבוכים בבית האבל זה לכבוד האבלים להשתתף בצערם. ועדיף לבכות לכבוד המתים. שהמת הוא מיסכן שלא יכול לקיים מצוות, ונמצא כעת בבי"ד של מעלה בדינים קשים. ולעשות מצוות לעילוי נשמתו.

כא. מותר ללבוש ולחלק לאחרים את בגדי הנפטרים מיד אחרי השבעה ואין צריך להמתין שנה, חוץ מנעליים שהיו על רגליו בשעת יציאת הנשמה. (חזו"ע ח"א עמ' תפד). ואדרבא מצווה להנות מהבגדים ויש בזה חסד גדול וזכות לנשמת הנפטר. וגם טלית שכיסו בה את המת בלויה מותר להתעטף בה בבוקר בתפילה לא לפחד ממתים ולא מחלומות, לפחד רק מעבירות! וכן מותר למכור את הדירה של הנפטר ואין צורך לחכות שתסתיים שנת האבל.

כב. המאבד עצמו לדעת עוון גדול בידו ואפילו בעל יסורים ועני גדול, אסור לשלוח יד בנפשו, וצריך שאלת חכם. וכמובן קדיש ואזכרה ומצוות ולימוד ותיקונים צריך לעשות לעילוי נשמתו המסכנה.

כג. אסור לקבור רשע ליד צדיק, כי יש להם צער בקבר. וכיום יש חלקה לציבור הכללי, ויש חלקת שומרי שבת, וחלקה לחרדים שומרי תורה ומצוות, והזוכה לכך מקדש שם שמים במותו. ויש אומרים שעדיף להקבר בחלקה של תשב"ר, הבל שאין בו חטא.

כד. לא להכביד על האבלים יותר מדאי. לכן יש לקיים מצוות ניחום אבלים רק בשעות מקובלות, לא בשעות הלילה המאוחרות ולא המוקדמות. לא בזמן שסועדים או נחים צהריים, וכשאין ברירה לבדוק דרך הטלפון. (חזו"ע ח"ג עג)

כה. יש לחץ באזכרה. כדאי לפרסם לצבור שעת מנחה. דרשת רבנים וערבית, והסעודה בשעה 8:00 או 9:00 בערב ולא ימהרו ולא יפריעו לאזכרה ולדברי תורה. ולכבוד הנפטרים.

כו. אם סבל יסורים וחולאים בעוה"ז, זה חסד גדול מהשי"ת. וכמו מטוס מעל העננים רואים את השמש בטיסה. כך בשמים רואים הכל. ושמחים שעשינו מצוות. ומה שסבלנו בעוה"ז זה תחת העננים.

מנהגים משובשים שאין צורך לחשוש מהם - ומנהגים טובים שצריך לשמור אותם

א. אין איסור לישן על מיטת הנפטר בשבעת ימי האבלות. (חזו"ע ח"ב עמ' רס)

ב. אין בעיה להשתמש בתפילין ובטלית שלו בשבעת ימי האבלות.

ג. אין בעיה לחלק את בגדיו לאחר שבעת ימי האבלות. ואדרבא זה חסד לנזקקים ולמשפחות ברוכות ילדים.

ד. אם ישנו בבית האבל לילה אחת, אין חובה לישון שם כל שבעת הימים.

ה. אין חובה לעשות כל ערב סעודה לאנשים בתוך השבעה ולא סעודה בליל שבעה, ובפרט שהמצב קשה. ואדרבא חיזוק בדברי תורה במנחה וערבית עדיף מהכל.

ו. רק נעליים שהיו ברגליו בזמן יציאת הנשמה רח"ל אסור לנועלם וצריך לזורקם לאשפה.

ז. הבן או הבת יכולים להינשא ולהיכנס לחופה מיד לאחר השבעה והחתן גם יכול להסתפר כרצונו הטוב ולהביא כלי נגינה לחתונה ולשמוח, ועל אחת כמה וכמה אחרי שלושים בתוך שנה שמותר, והאיסור הוא ללכת לאירועים, אבל להתחתן תוך שנה מותר ומצווה. (יבי"א ח"ה דף רסא)

ח. לבקר בבית הקברות אין חובה כלל ועיקר, ואין מצווה, מי שלא רוצה או קשה לו, להניח לו. ובפרט לנשים שיש מצווה עליהם שלא יבואו לבית הקברות. (יור"ד ס"ס שנט)

ט. המנהג לעלות בשבעה ושלושים לבית הקברות. (חזו"ע ח"ג דף רי) אבל אין חובה לעלות עם הבגד הקרוע אלא ניתן רשות על פי ההלכה לקום בבוקר מהשבעה, להתרחץ, לכבס, לאכול, ואחר כך לצאת ללויה, וכמובן שאין צורך ללכת לבית הקברות עם הבגד הקרוע. וכן לאחר שלושים צריך גערה לבנים האבלים על אב ואם. ואין חובה לקחת אותם לספר ולשלם עליהם.

י. אין כבוד אחרון, יש כבוד תמידי בתורה מצוות ומעשים טובים. אין כבוד אלא תורה. (אבות פ"ו)

יא. כשעושים השכבה בבית וקשה לאבלים לקום ולעמוד, להניח להם להשאר יושבים על גבי קרקע.

יב. כשאין מנחמים בבית מותר לאבלים לנקות, לבשל, לעזור ולסייע לכבוד שבת קודש וכיוצא בזה. (חזו"ע ח"ב עמ' רנח)

יג. כאשר אין מקום בבית האבל לשינה, וכן כשצריך טיפול מסוים מותר לאבלים לישון כל אחד ואחד בביתו.

יד. כאשר הנפטר מסורתי ולא דתי, אין כל כך חיוב בדיני אבלות, ומקילים כפי הצורך.

טו. כל ציבור המנחמים הסועדים שם מברכים ברכת המזון של אבלים להצדיק דין שמים. (חזו"ע ח"א דף תקו)

טז. תמיד טוב לומר קדיש, זה קידוש ה', זה כבוד לה' ואפילו שיש הורים בחיים. ואפילו אחרי שנת האבל יש עילוי לנשמה בזה.

יז. אין איסור ללכת למשפחות ולהתארח תוך שנת האבל, כי זה מחזקם ומעודדם.

יח. אין חובה להדליק נר נשמה לנפטרים שנה שלימה ומספיק בז' ימי אבלות. (חזו"ע א שנח. וכן ח"ג דף נד)

יט. מותר להשתמש ולאכול מהמאכלים או הכלים של האבלים. כפי הענין וכן מותר לקנח ידיו במגבות שהאבלים משתמשים בהם ולכן אוכל נקי שנשאר בבית האבל, לתרום האוכל למקום תורה ויראת שמים, וזה מצוין.

כ. אין חובה להביא עשרה אנשים לבית העלמין בזמן האזכרה. אין עשרה אין קדיש, אבל אפשר לקרא תהילים ומשניות לעילוי נשמת הנפטר ויעשו השכבה ודי בכך. (חזו"ע ח"ג עמ' ריד)

כא. מנהג טוב להביא אברך בן תורה או דרשן מתאים בשעות הבוקר כשאין אנשים זרים ואין הפרעות, לדרוש וללמד ולשבח אותם עד כמה שניתן, לקרבם לתורה וליראה, ולא רק בין מנחה לערבית שזה לטובת הציבור בלבד.

כב. מותר לאבלים לאכול בשר ולשתות יין מיד לאחר הקבורה ואין צריך להחמיר בזה.

כג. מותר למנחמים לשבת על גבי הקרקע עם האבלים ואדרבא זה כבוד עבורם. (חזו"ע ח"ג דף סח)

כד. כשאבא מת לא להתווכח על הירושה לפני האמא זה פוגע ומעליב מאוד ויש חשש למחלוקת. עדיף אחרי שבעה לבוא לחכם ולקבל עצה טובה על הצד הטוב ביותר.

כה. אסור לומר לאבלים לשבת "שב" אלא "אל תקום" "אל תטרח" (חזו"ע ח"א דף מא)

כו. מותר להניח מלח על הביצים לאבלים.

כז. צניעות בלבוש בבית האבלים ובפרט לנשים. כי זה מקום ציבורי, כל שבעת הימים, ולהזהיר הנשים שלא יגישו כיבוד לגברים. ולהתלבש בלבוש צנוע ומכובד לכבוד הנפטרים וציבור המתפללים. וכן לבקש מהאורחים והמוזמנים. לכבד את המקום בלבוש צנוע ומכובד.

מעשה "גרביים של מיליונר"

אצל יהודי מיליונר מארה"ב התגלה מחלה קשה. לטענת הפרופסור היה כבר מאוחר, בשלב הזה אין מה לעשות, לא נותר לו זמן רב לחיות. לפתע הכל השתנה, החיים נראו אחרת, המצב הלך והתדרדר.

אסף הוא את כל בני משפחתו, שסירבו לקבל את הבשורה המרה, ואמר: "בקשה לי אליכם, יהיה מה שיהיה, אין אדם יודע את יומו, כלום אינו צפוי. מונחות על שולחני שתי מעטפות, את המעטפה הראשונה, אני מבקש, שתפתחו ותקראו בבית ההספדים לפני הקבורה. את המעטפה השניה לפתוח רק ביום האזכרה, ביום השלושים. זו בקשתי, זו צוואתי".

חלפו כמה שבועות קשים, והוא החזיר את נשמתו לבורא.

אסון כבד נפל על המשפחה כולה, רבים ליווהו בדרכו האחרונה, מכובדים, גבירים, עסקנים, רבנים, ועוד הרבה אח"מים.

ושם, בבית ההספדים, אחרי הדרשות וההספדים, עומד הבן הבכור, והמעטפה הראשונה נפתחת. כולם קשובים, כולם דרוכים. מה הוא כתב? מה ביקש?

וכך היה כתוב:

"אני מבקש שתקברו אותי עם הגרביים!!!"

כולם היו המומים.

"מה הבעיה, גרביים?!, תקברו אותו עם גרביים", אומר הבן הבכור.

מסתכל ונבוך איש החברא-קדישא. "אי אפשר", הוא אומר בעדינות.

"מה הכוונה אי אפשר?!, זו בקשתו האחרונה!" מתעקש הבן.

"כן, אבל לא ניתן"..., מגמגם איש החברא קדישא.

"מה הבעיה, בסך הכל גרביים", חוזר הבן.

לחשושים, דעות ופלפולים בין הקהל הרב...

"נו, באמת, מה הבעיה?!... מה כבר מבקש המת?... איפה כבוד המת?... מה כבר ביקש?... נו, באמת, ההלכות האלו... וכו'..."

האישה בוכה, הילדים בוכים, הקהל בויכוח, והמת - ממתין.

הרבנים מתערבים - "אי אפשר, זו ההלכה!" נפסק לקבור בלי גרביים.

עצבות, מרירות, תסכול וגם אי הבנה בדרכו האחרונה של המת.

גבשושי החול ממלאים את הקבר הפתוח, ואפילו בקשתו האחרונה לא התמלאה.

המעטפה השנייה בהמתנה ליום השלושים, האזכרה.

הוזמן הקייטרינג הטוב ביותר, הוזמנו נואמים, דרשנים, משפחה, חברים, קרובים וידידים לחלוק כבוד למת, ומעל לכל- הסקרנות: מה נכתב במעטפה השניה?

והנה פותח הבן ומקריא:

"בני היקרים. אני יודע שקברתם אותי בלי גרביים!

רק רציתי להראות לכם שלמרות כל הכסף שהיה לי, כל הכבוד שנחלתי, וכל העוצמה שצברתי בעולם, לא יכולתי לקחת איתי אפילו זוג גרביים!!"

שקט, דממה. כמה נכון.

"לְפִי שֶׁבְּשָׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם, לא כֶּסֶף וְלא זָהָב וְלא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִים טוֹבִים בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִיחֶךָ". "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אתָךְ" בָּעוֹלָם הַזֶּה; "בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמר עָלֶיךָ" בַּקֶּבֶר; "וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִיחֶךָ" לָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָּוִד מֶלֶךְ יִשְרָאֵל: "טוֹב-לִי תוֹרַת-פִּיךָ, מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף"; וְאוֹמֵר: "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, נְאֻם ה' צְבָאוֹת". (אבות ו', ט')

נאמר במדרש: "שלושה אוהבים יש לו לאדם בחייו, ואלו הן: בניו ובני ביתו, ממונו, ומעשיו הטובים. בשעת פטירתו מן העולם הוא מכנס לבניו ולבני ביתו ואומר להם: "בבקשה מכם הצילוני מדין המוות הרע הזה", והן משיבין אותו ואומרים לו: "הלא שמעת שאין שלטון ביום המוות?". כשהוא רואה כך, מכנס את ממונו ואומר לו: "הרבה טרחתי עליך לילה ויום, בבקשה ממך, פדני מן המוות הזה והצילני". והוא משיבו: "והלא שמעת, לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה". אח"כ מכניס מעשיו הטובים ואומר להם: "בואו והצילוני מן המוות הזה והתחזקו עמי ואל תניחוני לצאת מן העולם, שעדיין יש לכם תוחלת עלי אם אנצל". והם אומרים לו: "לך לשלום, עד שלא תלך לשם אנו מקדימים אותך, שנאמר "והלך לפניך צדקך, וכבוד ה' יאספך".

מה שחשוב בעולם הבא זה תורה ומצוות ומעשים טובים. אבל שם, בעולם הבא, כבר לא ניתן לקיים מצוות, שנאמר "במתים חופשי", שהמתים חופשיים מקיום המצוות. לכן צריך האדם להשתדל מאוד, בזמן היותו בעולם הזה, לרדוף אחר המצוות ולברוח מן העבירות.

ועל זה אמרו חז"ל: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", היום - העולם הזה. מחר - העולם הבא, שיקבל שכר על מה שעשה.

מעשה מסופר על שתי מדינות שנלחמו זו בזו במשך שנים רבות ללא הכרעה. יום אחד הכריז המלך של אחת המדינות, שמי שימצא דרך לשים קץ למלחמה ארוכת השנים והעקובה מדם, נתון תנתן לו אפשרות להיכנס חמש דקות לאוצרות המלך, ולקחת ככל אשר יוכל שאת. ואכן ביום מן הימים נמצא אדם שהשכיל למצוא דרך כיצד לסיים את המלחמה, לשמחת המלך וכל העם. כפי שהובטח נקבע לו תאריך שבו יבוא לבית המלך ויקבל את הפרס הגדול.

בהתקרב היום המיועד התלבט המלך היאך לקיים את הבטחתו. מצד אחד נחרד לנוכח העובדה שבפרק הזמן שישהה האיש בין אוצרותיו יוכל לרוקן את כל בית אוצרותיו, מה שאספו ואצרו אבות אבותיו. ומאידך אם לא יעמוד בהבטחתו אין לך בזיון גדול מזה.

קם אחד היועצים ואמר: "אדוני המלך, איעצך עצה, כיצד תוכל לעמוד בדבריך ובכל זאת לא יגרם שום נזק לאוצרותיך. יודע אני, שהאיש הזוכה אוהב מאוד לשמוע מוזיקה. על כן, ביום המיועד תעמיד קונצרט חזנות עם טובי הפייטנים והנגנים בעולם בפתח בית האוצר, ואין ספק שקולם הערב של הפייטנים יסיח את דעתו של האיש למשך חמש הדקות הגורליות וממילא לא יספיק לקחת הרבה". הדבר מצא חן בעיני המלך.

ביום המיוחל לבש האיש בגדי עשירים וכן הלביש את כל משפחתו אף שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסו, בכ''ז לקח הכל באשראי, הזמין לביתו כרכרה הדורה ונסע עם משפחתו לארמון המלך, בני המשפחה ליווהו עד פתח בית האוצר ובקוצר רוח ציפו לרגע המיוחל בו תפתח הדלת ויצא משם כאיש העשיר בעולם.

כאשר נפתחה דלת בית האוצר, הופתע האיש לראות תזמורת ענקית ובה טובי הפייטנים בעולם. אילו ניגונים נפלאים, שובי לב ונפש, מעין עולם הבא. נעצר האיש, כולו נפעם מהשירים. וכך חלפו הדקות, מייד חזר והתעשת, אמר לעצמו: "אל תשכח לשם מה באת לכאן". אך גערה זו לא הועילה הרבה משום שבאותה שנייה השתלבו עוד כלי נגינה בשירה שובת לב. הקול היה כה מתוק ונפלא עד שכאשר נזכר לגשת למלאכתו, לפתה יד חזקה בצווארו ומשכה אותו החוצה, ''זמנך תם'' הודיע לו קול נעלם. "צא החוצה". מיואש מדוכא ומאוכזב ניעור האיש בחוץ מחלומו. כל ימי חייו יסר את עצמו על שהלך שולל אחרי מתיקות הנגינה ושכח את יעודו ותפקידו, בזה החמיץ הזדמנות גדולה להתעשר עושר רב.

הנמשל ברור ומובן: ימי שנותינו בעולם הזה נחשבים כחמש דקות ואף פחות מכך לעומת עולם הנצח עולם הבא, ובמשך החיים משמיע יצר הרע באוזנינו מנגינות ערבות ושאר אמצעים של הסחת הדעת, וכל מיני פיתויים והבלים ובלבד להטות את האדם מעיקר תפקידו בעולם הזה. פעמים שאדם מתעורר ונזכר לשם מה בא לכאן, אולם פעמים שאין אדם מתעורר כלל מהמנגינה הנפלאה שבאמצעותה מצליח היצר ''להרדים'' אותו. על האדם להשתדל תמיד ובכל רגע לעורר לעצמו ולהיות איש ''נבון וחכם'' ולאגור תורה ומצוות ברוב עוז ותעצומות.

בּוֹרֵא עוֹלָם נָתַן לְעָם יִשְׂרָאֵל מַתָּנָה גְּדוֹלָה, וְהִיא - הַתְּשׁוּבָה, אֲשֶׁר בִּזְכוּתָהּ נִתְּנָה לָאָדָם אֶפְשָׁרוּת לְתַקֵּן אֶת מַעֲשָׂיו, וּלְבַטֵּל אֶת חוֹבוֹתָיו הַגְּדוֹלִים שֶׁנּוֹצְרוּ כְּתוֹצָאָה מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים אֲשֶׁר עָשָׂה, וַאֲשֶׁר הַיּוֹדֵעַ לְנַצֵּל מַתָּנָה יְקָרָה זוֹ.

מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה: מַעֲשֵׂה בְּאָדָם עָשִׁיר גָּדוֹל שֶׁהָיָה יְרֵא שָׁמַיִם וְצַדִּיק, אוּלָם דָּבָר אֶחָד הָיָה חָסֵר לוֹ - יְלָדִים! בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים הִתְפַּלְּלוּ הוּא וְזוּגָתוֹ לְהִפָּקֵד בְּזֶרַע שֶׁל קָיְימָא, וְאָכֵן הַתְּפִלּוֹת הַמְרֻבּוֹת עֲלוּ לַמְּרוֹמִים, וּבְנֵי הַזּוּג נִפְקְדוּ לְעֵת זִקְנָה בְּבֶן זָכָר נֶחְמָד וְיָפֶה תֹּאַר.

אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר שָׂרְרָה בְּבֵיתָם לֹא נִתֵּן לְתָאֵר בְּמִלִּים. אֵין צֹרֶךְ לוֹמַר כִּי בְּנָם הָיָה עֲבוּרָם הַדָּבָר הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר בְּעוֹלָמָם. כְּבַר בְּעוֹדוֹ תִּינוֹק הִשְׁפִּיעוּ עָלָיו רוֹב פִּנּוּק, וְגַם שֶׁגָּדַל וְנִכְנַס לְתַלְמוּד תּוֹרָה, הוּא הִתְבַּלֵּט תָּמִיד בִּבְגָדָיו וּבִשְׁאָר מוֹתָרוֹת אֲשֶׁר הוֹרָיו סִפְּקוּ לוֹ בְּשֶׁפַע, וְכַמּוּבָן שֶׁגַּם לְעֵת בַּחֲרוּתוֹ לֹא חָסְכוּ מִמֶּנּוּ דָּבָר. וְכָךְ גָּדַל הוּא לְיֶלֶד מְפֻנָּק, פִּנּוּק אֲשֶׁר הִשְׁחִית אֶת טִבְעוֹ.

הַהוֹרִים הַזְּקֵנִים טָעוּ כָּאָמוּר בַּטָּעוּת בָּהּ טָעוּ כְּבָר רַבִּים לְפָנָיו - פִּנְקוּ אוֹתוֹ וְצִיְּדוּ אוֹתוֹ בִּסְכוּמֵי כֶּסֶף גְּבוֹהִים, עַל מְנָת שֶׁיּוּכַל לִרְכֹּשׁ כָּל דָּבָר שֶׁיַּחְפֹּץ, וְדָבָר זֶה גָּרַם לַחֲבֵרִים רָעִים לְהִתְחַבֵּר אֵלָיו, וְכָךְ הָלַךְ הַבֵּן וְהִתְדַּרְדֵּר עַד שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, וְהָיָה מְשׁוֹטֵט כָּל הַיּוֹם בָּרְחוֹבוֹת עִם אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפוֹחֲזִים כְּמוֹתוֹ, וְהַהוֹרִים הַיְּקָרִים אֲשֶׁר תָּלוּ תִּקְווֹת מְרֻבּוֹת בִּבְנָם יַקִּירָם - לֹא יָדְעוּ אֶת נַפְשָׁם.

לְאַחַר תְּקוּפָה שֶׁל שִּׁבְרוֹן לֵב וְעָגְמַת נֶפֶשׁ, הִכְרִיעַ הַצַּעַר אֶת אִמּוֹ שֶׁל הַנַּעַר, וְהִיא נִפְטְרָה לְבֵית עוֹלָמָהּ. בַּלְּוָיָה עָמַד הַיֶּלֶד וְאָמַר קַדִּישׁ לְשֵׁם נִימוּס, מִבְּלִי רֶגֶשׁ אוֹ כַּוָּונָה, וְקַל הָיָה לְנָחֵשׁ כִּי יִהְיֶה זֶה הַקַּדִּישׁ הָאַחֲרוֹן אוֹתוֹ יֹאמַר בְּמַהֲלַךְ שְׁנַת הָאֵבֶל.

עָבַר שְׁנָתַיִם, וְהָאָב הַזָּקֵן הָחֵל מַרְגִּישׁ כִּי יוֹמוֹ קָרֵב וּבָא, וְעַל כֵּן הֶחְלִיט לִתְרֹם אֶת כָּל רְכוּשׁוֹ הֶעָצוּם עֲבוּר מוֹסְדוֹת צְדָקָה וָחֶסֶד, כְּדֵי שֶׁבְּנוֹ לֹא יְבַזְבֵּז אֶת כַּסְפּוֹ לְהוֹלֵלוּת וַעֲבֵרוֹת.

אוּלָם בְּצַוָּאָתוֹ הוֹתִיר לִבְנוֹ כַּמָּה אַלְפֵי דּוֹלָרִים, וְנָתַן לוֹ רְשׁוּת לְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ הַמְּפֹאָר פַּעַם אַחַת בִּלְבַד - בְּיוֹם הַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹן לִפְטִירָתוֹ שֶׁל הָאָב. הַבֵּן לֹא נִרְאָה עָצוּב עַל כָּךְ שֶׁאָבִיו נִפְטַר, אֶלָּא הִמְשִׁיךְ לְחַיּוֹת חַיֵּי הוֹלֵלוּת וְרַאַוְתָנוּת, וּלְשׁוֹטֵט בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת כְּאַחַד הָרֵיקִים וְהַפּוֹחֲזִים.

לְאַחַר חֹדֶשׁ יָמִים כִּלָּה הַבֵּן אֶת הַסְּכוּם אֲשֶׁר הוֹתִיר לוֹ אָבִיו בְּצַוָּאָתוֹ, וּמִכָּאן וְאֵילָךְ הוּא הָחֵל לִלְווֹת כְּסָפִים לְצֹרֶךְ מִלּוּי רְצוֹנוֹתָיו. בַּתְּקוּפָה הָרִאשׁוֹנָה הִלְווּ לוֹ בְּשִׂמְחָה, אוּלָם אַט אַט הֵחֵל מִצְטַמְצֵם מַעְגַּל הַמַּלְוִים, וּלְפֶתַע הוּא נֶאֱלָץ לְהִתְמוֹדֵד עִם תְּחוּשַׁת הַמַּחְסוֹר, אוֹתָהּ הוּא לֹא הִכִּיר מֵעוֹדוֹ. מֵהַדִּירָה שֶּׁשָּׂכַר, הִשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר לֹא שִׁלֵּם שְׂכִירוּת, וּבַמַכּוֹלֶת לֹא הִסְכִּימוּ לִמְכּוֹר לוֹ בַּהֲקָפָה, וְכָךְ נֶאֱלָץ לִישׁוֹן בָּרְחוֹבוֹת וְלִמְצֹא אֶת מְזוֹנוֹ בֵּין פַּחֵי הַזֶּבֶל.

בַּתְּקוּפָה הָרִאשׁוֹנָה, נָהֲגוּ עִמּוֹ הַנּוֹשִׁים שֶׁהָיָה חַיָּב לָהֶם כֶּסֶף בַּעֲדִינוּת, אוּלָם בִּרְבוֹת הַיָּמִים פָּקְעָה סַבְלָנוּתָם, וּכְחֹדֶשׁ לִפְנֵי יוֹם הַשָּׁנָה לִפְטִירַת אָבִיו, הִגִּיעוּ אֵלָיו הַנּוֹשִׁים וְהִזְהִירוּהוּ אַזְהָרָה אַחֲרוֹנָה וְאָמְרוּ:

זוֹ הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה בֹּא אָנוּ בָּאִים לִדְרוֹשׁ אֶת חוֹבֵנוּ. אָנוּ מִתְאַזְּרִים בְּסַבְלָנוּת רַק מִשּׁוּם שֶׁגִילִינוּ כִּי בְּיוֹם הַשָּׁנָה לִפְטִירַת אָבִיךָ, תּוּכַל לְהִכָּנֵס לְבֵית אָבִיךָ, וְאָנוּ מְקַוִּים שֶׁתִּמְצָא שָׁם כֶּסֶף כְּדֵי לִפְרֹעַ אֶת חוֹבוֹתֶיךָ. וְדַע לְךָ שֶׁאִם לֹא תְשַׁלֵּם אֶת חוֹבְךָ, רַע וּמַר יִהְיֶה גּוֹרָלְךָ! אָנוּ נִצְטַיֵּד בְּסַכִּינִים וְנַעֲשֶׂה בְּךָ שְׁפָטִים - אֶחָד יַחְתֹּךְ אֶת אָזְנֶךָ, וְאֶחָד אֶת יָדֶיךָ, עַד שֶׁתִּפַּח אֶת נִשְׁמָתְךָ...

וְהִנֵּה הִגִּיעַ הַיּוֹם הַמְּיֹעָד, עִם שַׁחַר הַשְׁכִּים הַבֵּן לְבֵית אָבִיו, שָׁם הִמְתִּינוּ לוֹ כְּבָר הַנּוֹשִׁים הָרַבִּים. הַשּׁוֹמֵר שֶׁשָּׁמַר עַל בֵּית אָבִיו, פָּתַח עֲבוּרוֹ אֶת הַשַּׁעַר וְהוּא נִכְנַס לְתוֹכוֹ, אַךְ לְהַפְתָּעָתוֹ מָצָא שֶׁהַבַּיִת רֵיק מִתְּכוּלָתוֹ.

הוּא הֵחֵל לַעֲבוֹר בֵּין הַחֲדָרִים, וְנִסָּה לְחַפֵּשׂ בַּחוֹרִים וּבַסְּדָקִים אוּלַי נוֹתַר שָׁם סְכוּם כֶּסֶף אוֹתוֹ יוּכַל לָתֶת לְנוֹשָׁיו, אַךְ לַשָּׁוְא, בְּכָל הַבַּיִת הוּא לֹא מָצָא מְאוּמָה, עַד אֲשֶׁר הִגִּיעַ אֶל חֶדֶר לִמּוּדוֹ שֶׁל אָבִיו. בַּחֶדֶר זֶה נִרְאָה כְּאִלּוּ אִישׁ לֹא נָגַע, וְעַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁבּוֹא הָיָה אָבִיו יוֹשֵׁב וְלוֹמֵד, נִצְּבָה לָהּ מַעֲטָפָה וְעָלֶיהָ הָיָה רָשׁוּם: "עֲבוּר בְּנִי יְחִידִי הַיָּקָר לִי מִכָּל"...

בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת פָּתַח אֶת הַמַּעֲטָפָה, וּמוֹצֵא בָּהּ מִכְתַּב מֵאָבִיו. וְכָךְ כָּתַב לוֹ אָבִיו לִפְנֵי מוֹתוֹ:

"בְּנִי יַקִּירִי, אֶת הַמִּכְתָּב הַזֶּה אַתָּה קוֹרֵא בְּוַדַּאי בְּיוֹם הַשָּׁנָה לְפְטִירָתִי. אֲנִי כְּבָר לֹא בַּחַיִּים, נָבִיא מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי, אֲבָל אֲנַסֶּה לְתָאֵר אֶת מַצָּבְךָ כְּפִי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה בְּעֵינֵי רוּחִי.

וּבְכֵן, אֲנִי מְתָאֵר לְעַצְמִי כִּי אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר הִתַּרְתִּי לְךָ - כִּלִּיתָ תּוֹךְ זְמַן קָצַר, לְאַחַר מִכֵּן הִתְחַלְתָּ לִלְווֹת כְּסָפִים מִיְּדִידֶיךָ, וְכַמּוּבָן לֹא הָיְתָה לְךָ אֶפְשָׁרוּת לְשַׁלְּמָם. אֲנִי מְתָאֵר לְעַצְמִי כִּי בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ, מַמְתִּינִים לְךָ מִחוּץ לַבָּיִת כָּל נוֹשֵׁךָ, וּמְאַיְּמִים עָלֶיךָ אִיּוּמִים שֶׁאִם לֹא תְשַׁלֵּם אֶת חוֹבוֹתֶיךָ, הֵם יַעֲשׂוּ בְּךָ שְׁפָטִים, אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה וְאוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה.

עַל כֵּן, מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִמְּךָ שֶׁתִּכָּנֵס לַחֶדֶר הַסָּמוּךְ, שָׁם תִּמְצָא דְּבַר מַה אֲשֶׁר יִפְתֹּר לְךָ אֶת כָּל בַּעֲיוֹתֶיךָ, וִישַׁחְרֵר אוֹתְךָ מִכָּל הַצָּרוֹת, הֵכַנְתִּי לְךָ שָׁם חֶבֶל תְּלִיָּה... תְּלֵה אֶת עַצְמְךָ בְּנִי, וְשִׂים קֵץ לִתְלָאוֹתֶיךָ... לְפָחוֹת תְּהֵא מִיתָתְךָ מְכֻבֶּדֶת מִבְּלִי יִסּוּרִים וּבִזְיוֹנוֹת...

אַל נָא תִּכְעַס עָלַי בְּנִי יַקִּירִי, אַל תַּחְשֹׁב אֲפִילּוּ לְרֶגַע שֶׁמִּתּוֹךְ אַכְזָרִיּוּת פָּעַלְתִּי כַּאֲשֶׁר הֶחְלַטְתִּי לְהוֹתִיר אֶת כָּל כַּסְפִּי לַאֲחֵרִים. דַּע לְךָ, כִּי יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא יַעֲזֹר לְךָ אֲפִילּוּ אִם הוֹתַרְתִּי לְךָ אֶת כָּל כַּסְפִּי, מִפְּנֵי שֶׁמֵּרֹב פְּזִיזוּתְךָ, הָיִיתָ מְכַלֶּה וּמְבַזְבֵּז אֶת כָּל מָמוֹנִי לַהֶבֶל וְלָרִיק. וְלָכֵן עֲבוֹר לַחֶדֶר הַשֵּׁנִי וְשִׂים קֵץ לְחַיֶּיךָ, רַק אַל תִּשְׁכַּח לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאֶיךָ לִפְנֵי מוֹתְךָ..."

הַבֵּן עָבַר לַחֶדֶר הַסָּמוּךְ, וּמָצָא שָׁם חֶבֶל תְּלִיָּה. עָלָה עַל הַכִּסֵּא וְכָרַךְ אֶת הַחֶבֶל סְבִיב צַוָּארוֹ, וְהֵחֵל לְמַלְמֵל אֶת מִילוֹת הַוִּדּוּי בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ, וּלְאַחַר מִכֵּן קָפַץ מֵהַכִּסֵּא.

אַךְ לְתַדְהֵמָתוֹ הַחֶבֶל נִתַּק מִמְּקוֹמוֹ, וְהוּא נָפַל עַל הַקַּרְקַע. וְהִנֵּה רָאָה פֶּתֶק נוֹסַף נוֹפֵל מִתִּקְרַת הַבַּיִת, וְשָׁם הָיָה כָּתוּב: "לִבְנִי הַיְקָר, לְאַחַר שֶׁגִילִיתַ אֶת טָעוּתְךָ וְחָזַרְתָּ בִּתְשׁוּבָה בְּלֶב שָׁלֵם, שׁוּב אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בְּמוֹתְךָ, אֶלָּא שָׂמֵחַ הוּא שֶׁקִּבַּלְתָּ עַל עַצְמְךָ לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהַתְחִיל דַּף חָדָשׁ בַּחַיִּים.

וְכָעֵת אֲגַלֶּה לְךָ סוֹד שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתְךָ מְאֻשָּׁר. בְּפִנַּת הַחֶדֶר יֵשׁ בְּלִיטָה רְפוּיָה, וְשֵׁם מֻסְתָּר אוֹצַר גָּדוֹל מְאֹד, לֵךְ וְקַח אוֹתוֹ, וְשַׁלֵּם אֶת חוֹבוֹתֶיךָ, וְהַתְחֵל אֶת חַיֶּיךָ בַּדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה וְהַטּוֹבָה, לְלֹא חַיֵּי הוֹלֵלוּת וְהֶפְקֵרוּת.

תוכן העניינים

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה