הספד \ אזכרה · דרשה ג' ל'הספד \ אזכרה'
"אין אבידה יותר קשה - כאבידת הזמן"!
"שעון החול" שלנו - הולך ורץ לקראת 'שעת האפס'!
הזמן רץ - ומחוגי השעון צוחקים עלינו !!!
ל - ה- ת- ע- ו- ר- ר !
בכל 100 שנה, מתחלפים בכדור הארץ - מליארדים של בני אדם, שכמעט כל אחד מהם חשב, ואף היה בטוח בעצמו, שהמוות - רחוק ממנו והלאה! היה להם מן דמיון כוזב, שהם ימשיכו לחיות "חיי מתושלח"! וכך הם הסיחו את דעתם מלחשוב להכין לעצמם "צידה לדרך" לחיי הנצח.
ובכל זאת, בסוף מגיעה שעת ה"שריקת סיום" והם נאלצים לעזוב את העוה"ז "בידים ריקות"...
וכאן, ברצונינו לשאול שאלה פשוטה:
מדוע באמת אנחנו חיים ב"אַשְׁלָיות"? מהיכן אנו שואבים את "הרגשת הבטחון" הזאת - שהנה "כל החיים לפנינו" ואפשר לבלות וליהנות, מבלי לעשות חשבון ליום המחר!
וכי אם "נעצום את העיניים" ונתחמק מלחשוב על עתידנו - וכי אז המציאות תשתנה והחיים יֵרָאוּ אחרת? והרי פסוק מפורש הוא בתהלים: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ואם בגבורות שמונים שנה, ואם 'הגזימו' - 120 שנה"!
וא"כ, כיון שאי אפשר להתחמק מן המציאות, מדוע אנו רואים בכל זאת - אנשים, שאין להם את הזמן לחשוב על עצמם אפי' רגע אחד (!!!) ולשאול את עצמם את השאלה הפשוטה:
מה ה"תַכְלֵ'ס"? הרי בסופו של דבר - האמת תנצח! יגיע היום שהאמת תעמוד לנו מול העיניים, וְתַרְאֶה לנו כיצד 'שרפנו' את כל חיינו בהנאות של הבל שֶׁהִתְאַדּוּ בעשן! האם לא הגיע הזמן שצריך להתחיל לדאוג גם לנשמה שבתוכנו? - - -
הרי אפילו 'חמור עיוור' כבר היה תופס, "שעובדים" עליו כאן בעיניים! נותנים לו הנאות ותאוות - שנגמרים וּמִתְאַדִּים בין רגע, ומשאירים את ליבו של האדם - עם חלל עמוק של עצב ויאוש, ריקנות ודיכאון!
איזה 'חומֶר' זרקו לנו בעיניים, שמטשטש לנו את השכל, ומונע מאיתנו מלהסתכל נכון על המטרה האמיתית של החיים?
איזו תאווה 'מְשַׁחֶדֶת' אותנו להעניק כל הזמן לגוף את "מרץ הנעורים", ואילו את הנשמה - להזניח בצד?
אלו שאלות נוקבות, שצריך כל בר דעת לשאול, או לפחות - לחשוב ולתת את הדעת עליהן.
והנה, בדרשה זו - ברצוננו להשיב על שאלות אלו, על פי מעשה מרתק, שיגלה לנו את הסיבה האמיתית ל'אדישות' הכבידה שלנו. ובזה נרויח שלפחות - לא נִחְיֵיה יותר באשליות, אלא נדע בדיוק מי 'מְסובֵב' אותנו בתוך כל "מערבולת" החיים שלנו, ומי הוא זה שמסיח כל הזמן את דעתינו מלחשוב על חיי הנצח שלנו.
ובכן, מעשה היה באדם אחד שעבר דרך גדרות הנהר, ופתאום הוא - שומע צעקות אימים: "הצילו"! "הצילו"!
קפץ האיש מיד לתוך הנהר לראות מה אירע, והנה לתדהמתו מגלה הוא - את בת המלך שנאחזת בשארית כוחותיה, ונאבקת על חייה, בגלי הנהר הסוער - - -
חיש קל שָׂחָה האיש לעברה, הושיט את ידו, ומשך אותה בכל כוחו עד שהגיעו אל שפת הנהר, שם התאוששה הנערה, עד שְׁאָט אָט הצליחה לחזור אל עצמה.
המלך בשומעו זאת, שאלמוני הציל את חיי בִּתּו מסכנת טביעה, הזמינו לבוא אל ארמונו, וּבְּפֶּה מלא התרגשות החל להודות לאיש מטיבו, וכאות תודה והוקרה על מעשהו, נתן לו המלך "פרס ענק": הוא קיבל "הרשאה" בחתימת יד המלך, שעומדים לרשותו - 70 דקות להכנס אל חדרי האוצרות של המלך, שבו מצויים דברים עתיקים ויקרים, אבנים טובות ומרגליות, ועוד שאר דברי ערך נדירים וחשובים מאד. ובמשך זמן זה - הרשות בידו - לחטוף לעצמו מכל הבא לידו מאוצרות המלך!
וכל זאת כדי לְבַטֵּא את הערכת המלך כלפיו, על אשר הציל את חיי בִּתּו!
ואמנם, עליו לזכור, שֶׁמֶּשֶׁךְ זמן שהותו בחדרי האוצרות - מוגבל ל - 70 דקות בלבד! שניה אחת - לא יותר מזה!
קפץ האיש משמחה לְשֶׁמַע בשורה משמחת זאת, והחל להרהר לעצמו: מעתה אהיה "מליארדר"! הרי במשך זמן ה - 70 דקות שעומדים לרשותי, אוכל למלא לפחות 70 שקים מלאים יהלומים ומרגליות, וכך בִּין לילה אֵהָפֵךְ להיות מעשירי העולם כולו!
סוף סוף הגיע הקץ לעוני! הקץ לנדודים! והקץ לסבל! מהיום אֶחְיֶה עם כל התענוגים שבעולם!
חִיכֵּךְ האיש את ידיו מרוב שמחה, וחיכה בקוצר רוח ליום המיועד.
ובארמון המלוכה - אבל כבד ירד על כל השרים, בשומעם את מתנת המלך שהעניק לאלמוני הזר:
הייתכן? מלכים ורוזנים מדורי דורות, צברו ואספו מטמונים ורכוש עתק בתוך חדרי האוצר של המלוכה, וכעת יבוא אדם זר ובתוך 'שעה ורבע' (70 דקות) ירוקן לנו את כל ההון הרב? אמנם נכון שהוא הציל את חיי ביתו של המלך, ואולם מאידך א"א להפקיר את אוצרותיה העתיקים של המדינה, שנאספו מדורי דורות! ואכן, עוד באותו ערב ביקשו השרים לקיים פגישה דחופה עם מלכם. ואז, באותה אסיפה, שטחו בפני המלך את דאגתם העמוקה - לחשש גורלם של אוצרות המדינה, שעשויים לְהֵהָפֵךְ בִּין לילה ל - "מצולה שאין בה דגים"!
המלך שמע את דבריהם בכובד ראש, והבין שאכן נעשתה כאן טעות מצידו. הוא היה פזיז מדי בהחלטותיו, וְהִגְזִים בכך שגרם להפקיר את כל אוצר המלוכה בידי אלמוני זר.
ואולם מילה של המלך - זו מילה. וחתימתו - היא בר תוקף, שאיננה ניתנת לחרטה. וכעת מה יעשה?
דנו בניהם המלך והשרים וטיכסו עצה, כיצד יוכלו להציל את אוצרות המדינה - מבלי לפגוע בדיבורו של המלך.
עד שלבסוף, גֻּבַּשׁ והוסכם הצעה מאד מעניינת:
הוחלט, שאמנם ההרשאה לא תבוטל, אך השרים רשאים להפריע ב"עקיפין" לאיסוף האוצרות. ואולם כל זאת - מבלי לפגוע ישירות ב'בחירתו החופשית' של האדם המורשה לקבלת הפרס.
ההצעה התקבלה ברוב קולות, ועיני השרים נצצו משמחה, ניכר היה בהם שהם מכינים תוכנית 'זדונית', כיצד להפיל את הזוכה האלמוני "בפח" - - -
והנה הגיע היום המיוחל. האלמוני המאושר עמד בפתח הארמון, כשמאחוריו ממתינות לו 70 עגלות גדולות, כדי שיוכל להעמיס עליהם את כל הכסף והזהב - שיצליח לצבור במשך ה - 70 דקות, וכך עמד וחיכה בקוצר רוח לשעה שנקבעה, כשכולו מלא דריכות ומתיחות.
והנה סוף סוף הגיע השעה המיוחלת, ודלתות האוצר נפתחו לרווחה בפני אותו אלמוני...
אך לפתע הוא מגלה לנגד עיניו - - - את המלך בכבודו ובעצמו, עם כל פמליית השרים, כשכולם עומדים לכבודו, 'ומצדיעים' לפניו...
הוא קצת היה "נבוך" מהמלך, ואולם ליבו כבר היה "בוער" לרוץ בפנים, אלא ש"לא נעים" לְהַרְאות בפני המלך והשרים איך שהוא פזיז ובהול, ולכן הוא התחיל ללכת בצעדים מתונים ומנומסים, והתקדם לאט לעבר כיוון חדר האוצרות...
אלא שלפתע הוא שוב מגלה - - - שבמסדרון המוביל לחדר האוצרות, תלויים פנסים מהבהבים, ומדי רגע מתחלפים ומהבהבים הזרקורים לגווני צבעים מְהַמְּמִים, שבחייו לא ראה כמותם!
והנה, תוך כדי הבזקת שלל צבעי האורות, פתאום קולטות אוזניו את השיר הַעָרֵב, שהיה כל כך אֲהוּב עליו...
הוא רוצה מאד ללכת למטרה שאליה הוא בא, ואולם הוא לא יכול... הוא משתוקק לשמוע את הלהיט הַ"מְשַׁגֵּעַ" הזה...
והנה, סוף סוף נגמר השיר, והוא מאיץ את צעדיו להיכנס לחדר האוצר, ואולם לפתע הוא שוב מגלה למול עיניו - - - תזמורת מעולה שמורכבת מ - 30 נגנים, כולם עומדים מולו, וברקע נשמעים כ - 10 שירים שכולם 'הוּלְחֲנוּ' במיוחד לכבודו, כדי להלל ולשבח את האורח הדגול...
האורח הנכבד שלנו, שהיה עומד מרותק לְשֶׁמַע הצלילים וְלַכָּבוד הרב שחלקו לו, לא הבחין שבנתיים כבר עברה לה כמחצית השעה (!), ונשארו לו רק עוד 40 דקות - עד סוף מועד הביקור!
והנה, סוף סוף יצא האורח מִ'שִּׁכְרוּת הַקֶּסֶם' שאליו נמשך, ואט אט החל להבין שבנתיים הוא שורף זמן! עבור כל דקה שהוא נהנה כאן - הוא מפסיד אלפי זהובים שם! מחשבה זו הִלְחִיצָה אותו, והוא החל לרוץ מיד לעבר הפתח של חדר האוצרות, כדי להספיק לחטוף מה שנשאר לו...
ואולם לפתע הוא רואה שוב לנגד עיניו - - - שֶׁבְּזָוִית הכניסה לחדר האוצרות, ישנו מחזה מרהיב, שמעודו הוא לא ראה כזאת: שורת 'מלצרים' לבושי כבוד עומדים סביבו, כשלידם שולחן עמוס בשר עָרֵב וְשָׁמֵן, שריחו הטוב נודף למרחוק... ובצד השני של הכניסה, הוצב עוד שולחן של מיני מאפה מעולים, מְעֻצָּבִים וְנִיחוחִים, עם ריח מושך ומגרה את החושים, עד כדי עילפון...
והאורח, שלא אכל עוד מהבוקר, לא יכול היה לכבוש את תאוותו, ובעל כורחו ניגש אל השלחן, כדי "לטעום קצת" מן המעדנים "הַמְּשַׁגְּעִים".
ואז, פונה אליו המלצר עם מגש עמוס בשר, ואומר לו באדיבות יתירה: "תתכבד גם מזה, אדוני, הכל נעשה לכבודך, אִישִׁי רָם המעלה"!
והוא - מִּ"טַעֲמֵי נימוס" לא נעים היה לו לסרב, וכך אכל גם מהבשר, שתה גם מהיין, עד שפתאום הוא נזכר, שבעצם הזמן שלו כבר הולך להסתיים! נשארו לו עוד דקות בודדות ממש - לסיום מועד הביקור...
האורח שלנו נכנס מיד ל"פָּנִיקָה", הלב שלו כבר היה 'בוער' מרוב לחץ, והוא החל לרוץ כמטורף - לעבר דלתות האוצר... אלא שבדיוק אז - הוא מרגיש לפתע - - - יד כבידה נוחתת על צווארו, ובאדיבות תַּקִּיפָה מבקשת ממנו לעזוב את האולם!!!
"זמנך תם" - אומרים לו, 70 הדקות הסתיימו ונגמרו - - -
האורח קיבל את הדברים בהלם גמור, ולא האמין למשמע אוזניו:
האומנם הוא איבד במו ידיו את כל 'חלום חייו'? האומנם הוא הרס לעצמו את כל האושר של החיים? הוא לא היה מוכן להשלים עם המציאות המרה הזאת, והחל לצעוק ולדפוק את ראשו על דלתות האוצר, שירחמו עליו ויתנו לו עוד צ'אנס אחד - - - ואולם שומרי המלך תפסוהו בגרונו, וזרקוהו מחוץ לארמון...!
האורח יצא מן הארמון כשכולו ממרר בבכי, כל קרוביו ובני משפחתו שציפו לראותו יוצא עם 70 שקי זהב - הבחינו לתמהונם שאביהם יוצא מהארמון אבל וחפוי ראש, ערום וחסר כל - - -
ואז מרוב בושה שהיתה לו, הוא היה מוכן לקבור את עצמו באדמה, על חולשתו האיומה, שלא ידע להתאפק ולהתגבר על תאוותיו ויצריו - והחליף אבני זהב ומרגליות - בהנאות של הבל וריק!
הרי בִּמְקום להתפתות וּלְבַזְבֵּז את הזמן על הנאה של 70 דקות בפנים - בִּמְקום זה הוא היה יכול לעבוד ולהוציא שקי זהב החוצה, ואז הוא היה נהנה - לנצח מכל האוצרות שהיה לוקח לעצמו!
אכן! תאוותיו החומריות הצליחו להפיל אותו בפח, ולעשות אותו טיפש וכסיל, שמחליף רכוש נצחי - בהנאות רגעיות...!!!
הוא החל להתחרט מעומק ליבו על טעותו המרה וְהַחֲמוּרָה, ואולם אז - כבר היה 'מאוחר'... הוא היה כבר זרוק מחוץ לכותלי הארמון!...
עד כאן המעשה המרגש והמרתק. ודומה, שכל מילה שנוסיף - תהיה מיותרת. ואולם נעלה כאן רק את הלקח הנוקב, שלמדנו ממעשה זה:
"שבעים הדקות" - שבעים שנה הם של העוה"ז.
לכל נשמה, ניתנה "הַרְשָׁאָה" מאת מלכו של עולם, לרדת אל תוך חדרי האוצרות (העולם הזה) ולאסוף לעצמו אוצרות של יהלומים ומרגליות, תורה ומצוות, שבהם הוא יוכל לחיות אח"כ - לנצח נצחים! ואולם כל זאת, בתוך זמן קצוב ומוגבל של - 70 שנה בלבד!
אלא שאז באים "שרי הממלכה" שהם השטן וכוחות הטומאה, ומתחילים לקטרג על המתנה הנדירה שהעניק הקב"ה לנשמה:
הייתכן? במשך דורי דורות בָּרָאתָ את אוצרות גן עדן! בראת אלפי עולמות עם תענוגי העוה"ב! וכעת תבוא הנשמה הזאת - ותיקח את כל האוצרות הללו לעצמה?
אוצרות ענק אלו, שקדמו לכל בריאת העולם, יבוא ויזכה בהם 'ילוד אשה' שבא מטיפה סרוחה, וכל ההון העתק הזה יעבור לרשותו?!
ואז שומע הקב"ה את טענתם, ומנענע להם בראשו. ואולם מה יעשה, וכבר ניתנה רשות לאדם לזכות בכל תענוגי העוה"ב?
לבסוף, הגיעו הצדדים לידי 'הסכם':
אמנם ההרשאה לא תבוטל, ותינתן ההזדמנות לנשמה לזכות באוצרות גן עדן, אלא שמצד שני, ניתנה רשות גם לשטן וכוחות הטומאה - להפריע לאדם במילוי תפקידו!
להפריע - אבל רק ב"עקיפין", כדי שלא לפגום ב'בחירתו החופשית' של האדם! ואכן, השטן וכוחות הטומאה הסכימו לפשרה הזאת, והכינו פיתויים עצומים וחזקים - כדי להכשיל את הנשמה בִּמְשִׂימָתָהּ, ולהסיח את דעתה - שלא יהיה לה פנאי לחטוף את האוצרות!
וכך יורדת הנשמה לעולם הזה, במטרה כדי לנצל את ה"זיכוי" שניתן לה, ולחטוף עוד ועוד שקים של אוצרות כסף וזהב.
אלא שאז, השטן וכוחות הטומאה - מְסַנְוְרִים את עיניה, ומעמידים לה פיתויים חזקים של הנאות ובילויים, במטרה להסיח את דעתה מהאוצר הענק שהעניקו לה במתנה...
והנשמה, שֶׁמּוּדַעַת לכל 'הַתַּרְמִית' הזאת, היא זועקת כל הזמן ומתריעה לאדם מתוך הגוף: "טיפש! עוד מעט כבר נגמר הזמן שנקצב לך, ואתה תיאלץ לצאת מכאן בידים ריקות!! אל תתפתה למכשולים ששמים לך בדרך, רוץ מהר לחטוף זהב מחדר האוצרות!!!
אלא שֶׁקּולָהּ של הנשמה נשמע כ'הד המהדהד במדבר', הגוף החומרי יש לו נקודות חולשה, והוא לא מסוגל להתמודד בפני הפיתויים והתאוות, שמניחים לו כ"מלכודת" בדרך...
הוא לא רץ לחטוף שקים של מצוות, מפני שיש לו הרבה "פיתויים" בדרך. וכגון:
* בהתחלה "לא נעים" לו לרוץ לאסוף מצוות, מחמת אנשי הסביבה, שיצחקו עליו כשיראו אותו שהוא "מתלהב" לחטוף לעצמו מצוות...
* אח"כ, כשכבר הוא מתגבר על הבושה - עדיין הוא לא רץ לחטוף מצוות, והוא מבזבז את חייו על:
1. שינה יתירה.
2. רדיפה אחר תאוות ותשוקות העוה"ז. (אכילה, ממון, טיפוח יופי הגוף, וכן יצרים ותאוות של הגוף. וכו').
3. והחלק שנותר מחייו - הוא מבזבז על דיבורי הבל וסרק. (פוליטיקה, לשון הרע, רכילות, ליצנות ודברי צחוק).
וכך כל חייו ניסחבים ונמתחים כמו "מַסְטִיק"... ובינתיים - מחוגי השעון 'רצים' לקראת סיום החיים! שבעים שנה חולפים להם כמו 7 דקות בודדות!
ואז, כשהוא רואה שעוד מעט נגמר הזמן שהקציבו לו, אז הוא רק מתחיל להבין, שבעצם כל הפיתויים וההנאות שהיו לו בחיים - הם היו בסך הכל בתור "מלכודת" - כדי ללכוד אותו - שלא ירוץ לרוקן את חדר האוצר של המלכות!
ואז, כשהוא מתחיל לתפוס את הטעות המרה שעשה, וּמִתְכּונֵן כבר באמת לרוץ ולחטוף מאוצרות המלך - אז כבר 'מאוחר' מדי... הקב"ה אומר לו מלמעלה: כשאני רציתי - אתה לא רצית! עכשיו שאתה רוצה - אני כבר לא רוצה!!!
וכך הוא 'גומר' את חייו, מתוך אכזבה קשה ואיומה!!!
ולכן אחים, התעוררו ! ! ! הזמן לא מחכה לאף אחד! אפילו חייו הארוכים של 'מתושלח' שחי 960 שנה - כבר נגמרו ! !
אנחנו צוחקים, ואולם מחוגי השעון - צוחקים עלינו!!!
אנו מתנהגים בדיוק כמו אותו אדם כסיל שבסיפור, שנפל 'שָׁדוּד' בפני הפיתויים ששמו לו בדרך... ורק אח"כ הוא נזכר לבכות על חולשת התאוות שלו, שהצליחו להפיל אותו "בפח"!
כל מה שהאדם יכול לחטוף מצוות - שיחטוף! החיים עוברים כמו 'סרט נָע', מילדות - לנערות, מנערות - לבגרות, מבגרות - לימי העמידה, מימי העמידה - לזיקנה, מזיקנה - לְשֵׂיבָה, וּמִשֵּׂיבָה - ל - - -
אין הרבה זמן "לְמִשְׂחָקִים"!!!
ולכן, החכם עיניו בראשו לראות את הנולד, ולנצל כל רגע ורגע, למלאות עוד שק זהב מאוצרו של המלך, ולהעמיס אותם על גבי העגלות שממתינות לו בחוץ...
נסיים כאן בעוד משל נוקב (שהובא בחז"ל, מדרש רבה, קוהלת פרשה ה' אות י"ד) שֶׁלְּמִי שנותר עדיין ספיקות - ימהר להשתכנע מן הסיפור הבא:
מעשה היה בשועל, שרצה להיכנס לתוך כרם של ענבים בכדי להשקיט את רעבונו, ואולם החומה הארוכה שהקיפה את הכרם - מנעה ממנו את הכניסה לתוכו.
הסתובב השועל סביב החומה, כדי למצוא איזה פתח קטן להיכנס, עד שמצא לשמחתו איזה פירצה קטנה בקיר החומה.
שמח השועל מאד, השחיל את גופו דרך אותו חור, והתחיל לאכול להנאתו מכרם הענבים, בלי שום חשבון...
והנה, אחר שלשה ימים של אכילה, כשהשועל שַׂבַע דַי והותר מהענבים, ביקש לצאת לדרכו דרך אותה פירצה, ואולם - אויָה! שוד ושבר! גופו הספיק להשמין מחמת רוב האכילה, וכעת המקום נעשה צר מלצאת!
לא היתה לשועל כל ברירה, אלא לצום שלשה ימים, כדי לרזות שוב כבתחילה, ורק אז התאפשרה לו היציאה מהכרם.
כשיצא השועל, הביט אל הכרם, וקרא לעברו מתוך צער ואכזבה:
"כרם, כרם! מה נאים אילנך, ומה מתוקים פירותיך! ואולם מה תועלת יש בך? שכשם שנכנסתי אליך רעב - כך יצאתי רעב...
והנה, אם נתבונן במעשהו זה של השועל, נגלה ששועל זה אינו הפיקח שבחיות, אלא הטיפש שבחיות! שכן, אילו היה לו קצת שכל, היה צריך לראות את הנולד, ולעשות לעצמו חשבון פשוט, שאם הוא כעת יהנה - הוא אח"כ יסבול שלא יוכל לצאת...
ולכן, היה עדיף לו כעת להתאפק ולכבוש את תאוותו, ולא ליהנות מהכרם, אלא פשוט לקחת את הענבים, ולהתחיל להוציא דרך החור... להוציא ולהוציא בחוץ כמה שיותר...!
ואחר כך, כְּשֶׁיֵּצֵא בחזרה דרך החור - אז יוכל באמת ליהנות הנאה מושלמת, לאכול ולשבוע, ואפילו להשמין ולהתנפח...
אלא ששועל זה טיפש היה, וראה לפניו רק את ההנאה הרגעית, ולא עשה חשבון מה יהיה הלאה, כיצד יוכל אח"כ להשתחרר מזה...
והנה צריכים אנו לדעת, שחכמים כאן לא דיברו על השועל, אלא הם דיברו עלינו! גם אנו מתנהגים כמו אותו שועל טיפש:
נכנסים אנו לעולם הזה, ולא עומדים מספיק חזקים מול הפיתויים והתאוות שלנו, ומתחילים לאכול וליהנות, לבעוט ולחיות חיי הפקר בלי שום חשבון, עד שכבר אנו מתחילים ל"השמין" מרוב עוונות... ואז כשבאים אנו לצאת מכאן - אנו כבר לא יכולים ... אנו 'סגורים' מכל הצדדים...
אז מה באמת העצה? העצה היא להפעיל קצת את השכל ולראות את הנולד, וּבִּמְקום ליהנות ולהשמין - עלינו לקחת את המצוות ולזרוק אותם דרך החור... לזרוק ולזרוק, ואח"כ כשנצא מהכרם - נוכל באמת ליהנות ולשבוע מהם הנאה אמיתית ומושלמת...!
וזהו הלקח הגדול שצריך לצאת מתוך דרשה זו: "חטוף ואכול, חטוף ושתה"! כל התאמצות, כל השתדלות, כל מאמץ הכי קטן כדי לחטוף עוד ועוד מצוות - הוא שווה וכדאי מאד! שכן, הזמן שאנו יכולים לחטוף ולנצל את אוצר המלך - הוא מוגבל ומוקצב - ל - 70 שנה בלבד!
אין הרבה זמן! "שעון החול" הולך ואוזל! האוייב הכי גדול של האדם - זהו "שעון החיים"! כיון שאם האדם לא יודע לנצל אותו כראוי - אז השעון הורג ושורף לו כל רגע ורגע מהחיים! הכל אָבוּד! אי אפשר כבר להחזיר את הגלגל אחורה! שָׁנִים של חיי תאוות והנאות של הבל וריק - הכל נפלו לטמיון!! הגוף נשחק, הבריאות נהרסת, ו"שעון החול" שלנו הולך ורץ לקראת שעת ה'אפס'!!!
אז קדימה, חבל על כל רגע - רוצו לחטוף מצוות ! ! !
...ואשרי האדם הזוכה!
דברי חיזוק, לאדם הרוצה לנצל את זמנו כראוי:
1. כדי להבין את ערך הזמן של - "שָׁנָה אחת" - תשאלו תלמיד שנאלץ להישאר כיתה - במשך שנה שלמה...
2. כדי להבין את ערך הזמן של - "חודש אחד" - תשאלו אמא שֶׁמְּחַכָּה לראות את ה"פַּג" שלה, שנולד לה בן 8 חודשים...
3. כדי להבין את ערך הזמן של - "שבוע אחד" - תשאלו עיתונאי, שחייב בסוף כל שבוע לדאוג שיהיה סיכום של עיתון "שבועי"...
4. כדי להבין את ערך הזמן של - "שעה אחת" - תשאלו את החתן, שממתין בעוד שעה לערוך את חופת הנישואין שלו...
5. כדי להבין את ערך הזמן של - "דקה אחת" - תשאלו את האיש שֶׁפִסְפֵס את הרכבת בדיוק בדקה האחרונה...
6. כדי להבין את ערך הזמן של "שנייה אחת" - תשאלו את האיש שכרגע נחלץ מתאונה קשה, וניצל ממש בשבריר של השנייה האחרונה...
7. כדי להבין את ערך הזמן של - "אַלְפִּית השניה" - תשאלו את הַסְּפּוֹרְטַאִי שזכה ב"מדליה זהב", בגלל שהצליח לזנק ולנצח את חברו - ביתרון של 'אלפית השניה'...
הנה, גם מעניני העוה"ז - אפשר ללמוד
את ערך חשיבות הזמן!
אכן, לא לחינם אמרו חז"ל: אין אבידה כאבידת הזמן"!!!
מסופר על הסטייפלר רבי ישראל קניייבסקי זצוק''ל שהיה נותן שיעור ביום היארצייט של החזון איש בכולל חזון איש בזכרון מאיר, והיו אלפי אנשים באים לשמוע דרשתו חוצבת להבות אש, לאחר הדרשה שמעוהו מתבטא בפני אחד התלמידי חכמים: "שבגלל שהשיעור פעם בשנה, באים כל כך הרבה אנשים, אם השיעור היה נמסר בכל יום מסתמא לא היה אפילו מנין לומר קדיש לאחר השיעור"... בפורים היו צובאים על ביתו המון עם רב, מכל החוגים והזרמים לקבל ברכתו, אנשים נשים וטף, מהבוקר ועד הערב והייתה ההמולה רבה, התבטא הרב באזני חכם אחד: "שבפורים אין לימודים בחדרים ובכוללים, והילדים הקטנים מסתובבים לאמהות בבית ומפריעים להם להכין את סעודת הפורים ומשלוח מנות, ולכן כפי הנראה החליטו הנשים לשלוח את כל הילדים עם אבותיהם לזקן אחד שמפאת חולשתו מוצאים אותו תמיד בביתו, שיסתובבו כמה שעות בביתו כדי להקל עליהם את עבודת היום..."
הליכת נשים לבית הקברות
במקרה של לויית המת ב"מ צריכים שמירה ביותר על הפרדה בין הנשים לאנשים, ומבואר בחז"ל (ברכות נ"א ע"ש) שבפגישת הנשים בדרך כשחוזרין מהלויה, זה יכול לגרום הקדמת מיתה (לפני זמנו) ח"ו (לאדם הנכשל אז בראייתן) כי מלאך המות שורה אז ביניהן!
ודרך אגב יש להזכיר כאן מה דאיתא בשו"ע (יו"ד שנ"ט ס"ב) שיש למנוע נשים מלצאת לבית הקברות אחר המטה (לקבורת המת) (ועיין באחרונים שהזכירו כמה פרטים בדין זה וע"ע בגשר החיים פרק י"ד) ובכל הדורות היו מקפידין מאוד על זה (שלא יצאו נשים לבית החיים לקבורת המת ואפילו למשפחתם היותר קרובים) כי זה יכול לגרום אחיזת הקליפות והמזיקים בהן ח"ו! (ובפרט בזמנים מסויימים).
כתב הגר"א באגרתו לבני ביתו וז"ל "ותשמור שלא תלך [אשה] לבית הקברות כלל וכלל (כלומר אפילו שלא בהלוויית המת) (נוסח אחר ששם מתדבקין הקליפות מאוד ומכש"כ בנשים)". עכ"ל שם, ומטעם זה היו המדקדקין מקפידים שלא ילכו הנשים (ובפרט נערות) לבתי חיים כלל ואפילו לבקר שם על קברי צדיקים כשיש שם עוד קברים אחרים. (חוץ מביום יארצייט להוריהם שבזה מועטים הם המקפידים גם בזה). ויש להבין שעיקר הסכנה היא לנזק רוחני לנפש. (וכמו"כ לאלו שסובלים ממחלה נפשית (אפילו אנשים) להם הסכנה הוא ביותר).
הלכות ומנהגי הקדיש
נוהגים לומר קדיש בשנה הראשונה לפטירת האב והאם, מקור המנהג הזה הוא במדרש (מעשה זה מופיע בכלה רבתי פ"ב, ובאריכות בספר "אור זרוע" ח"ב, ס"נ): "מעשה ברבי עקיבא, שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם, והיה רץ כמרוצת הסוס וחבילת עצים גדולה על כתפו. גזר עליו ר' עקיבא והעמידו. לשאלת ר' עקיבא על מעשיו, ענה לו אותו אדם: "מת אנוכי, ובכל יום פוקדים עלי מלאכי חבלה הממונים עלי לחטוב עצים, ושורפים אותי בהם. וכל כך למה? מפני שעברתי על כל מצוות התורה". אמר לו ר' עקיבא: "כלום שמעת מן הממונים עליך, אם יש לך תקנה, להפטר מפורענות זו?", אמר לו: "שמעתי שהיו אומרים אלמלי היה למסכן זה בן, שעומד בתוך הקהל ואומר קדיש, וברכו את ה' המבורך, והקהל עונים אחריו אמן, יהא שמיה רבה מברך, וברוך ה' המבורך, מיד היו פוטרים אותי מן העונש". שאל אותו ר' עקיבא על עירו, והלך לשם.
לאחר דרישה וחקירה, מצא ר' עקיבא את בנו של האיש, כשעודנו ערל ולא נימול. נטלו ר' עקיבא, מל אותו, והושיבו לפניו ללמדו תורה, ולא היה מקבל, עד שישב עליו ר' עקיבא בתענית ארבעים יום והתפלל עליו, עד שיצאה בת קול ואמרה לר' עקיבא שנתקבלה תפילתו. אז הלך ולימדו תורה, קריאת שמע, תפילה וברכת המזון. העמידו בתוך הקהל ואמר קדיש וברכו את ה' המבורך, וענו הקהל אחריו. באותה שעה התירו את המת ופטרוהו מן הפורענות!"
בספר הזוהר (זוהר חדש פ' אחרי דף מט:) מובא המעשה הנ"ל ושם כתוב שר' עקיבא לימדו לומר 'הפטרה' בבית הכנסת, וכן עשה, והמשיך ולימדו תורה עד שנסמך בתואר רבי, ואז נגלה המת בחלום אצל ר' עקיבא, ואמר לו: "רבי, הקב"ה ינחמך כפי שניחמתני, כי בשעה שאמר בני ההפטרה, הפקיעו ממני דין גיהנם, ובשעה שעבר להתפלל ואמר קדיש, קרעו לי גזר דיני מכל וכל, ובשעה שנתחכם בני והוסמך על ידך, עטרוני בכתרם של צדיקים והושיבוני עמהם בגן עדן".
כתב ה'בית יוסף' (יורה דעה שעו): "כתב 'הכל-בו' על מה שנמצא בהגדה שפעם אחת פגע ר' פלוני באחד שהיה מקושש עצים וכו'. אמר לו: "אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא". על זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חודש וגם להפטיר בנביא". והרמ"א הוסיף: "כשהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגיהנום".
הקדיש אינו מועיל רק להנצל מהגיהנום לבד, אלא גם מועיל להעלותו בגן עדן ממדרגה למדרגה. גם לימוד התורה מועיל מאוד לנשמת הנפטר, והבן הלומד תורה מציל את אביו מדינה של גיהנום ומכניסו בגן עדן. גם לימוד משניות הוא תיקון גדול לנשמת הנפטר (משנה, אותיות נשמה) לכן נוהגים ביום היארצייט (יום השנה, אזכרה) ללמוד משניות המתחילות בשמו של הנפטר.
גם אם היה האב רשע, מועיל מה שהבן עושה בשביל אביו. כל שכן אם ציוה לו אביו שיעשה בעדו תפילה וצדקה אחר מותו, שיועיל יותר ויותר, ועושה נחת רוח לאביו המת ומקיים בזה כיבוד הורים, ובפרט אם תוך שבעה ושלושים יום, שמידת הדין מתוחה על נפש המת, אם ירבה בלימוד ותפילות וצדקות על נפש אביו ואמו יש כח להתירם מהייסורים והמשפטים של גיהנום! וכרחם אב על בנים ירחם הבן על נשמות אביו ואמו לגמול להם חסד של אמת.
גם יכול אדם להקל דין ועונש מחברו בעולם הבא, כשהוא נותן צדקה ולומד תורה בשביל המת ומתפלל עבור נשמת המת. כל שכן הבן שהוא כרעא דאבוה (הבן הרגלים של אביו), כשעושה זה לאביו ולאמו ומקיים בזה כיבוד אב ואם. וכן כתוב בזוהר הקדוש (בחוקותי קטו, ב) שלאחר מותם מחוייב הבן לקיים כיבוד אב ואם יותר, ובודאי אין כבוד יותר מזה שמעלה את נשמתם.
הגמרא (כתובות לג) מספרת על רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא (מחבר המשניות) , כי לפני פטירתו אמר: "לבני אני צריך". אם רבנו הקדוש אמר כי זקוק לעזרת בניו לאחר מותו, בודאי כל אדם אחר זקוק לבניו. כי כל זמן שאדם חי בעולם הזה, העניק לו הבורא את האפשרות לחזור בתשובה ולתקן את מעשיו. אך כאשר עוזב את העולם הזה ומתעלה לעולם האמת, שם אין לו יותר אפשרות לתקן ולהוסיף במצוות ובמעשים טובים. רק מה שצבר בעולם הזה נותר עמו.
בשלב זה רק מעשיהם הטובים של בניו ובנותיו יכולים לסייע לו. מעשי הילדים משפיעים על נשמות ההורים ומוסיפים להם זכויות, וכך גם חלילה, למעשים רעים יש השפעה שלילית על מצבם של ההורים.
בתפילת ראש השנה אומרים: "ספרי מתים וספרי חיים, היום לפניך נפתחים". מובן מדוע נפתחים ספרי החיים, הרי האדם במשך השנה צובר זכויות ועבירות, וביום זה בוחנים את מעשיו. אך מדוע נפתחים גם ספרי המתים? הרי אדם שנפטר לפני חמש שנים, לא עשה במשך השנה מצוות או עבירות, אם כן, איזה שינוי יש בספריו? התשובה לכך, כי מעשיהם של בני הנפטרים (וכן כל אחד אחר שמתחזק ועושה מעשים למענם) משפיעים עליהם, ומוסיפים להם זכויות (או קטרוג), ולכן יש צורך לפותחם כל שנה מחדש!
הגמרא (סנהדרין קד', א') אומרת: "ברא מזכי אבא", פרוש: כל מצוה שעושה הבן לאחר מיתת אביו או אימו, נזקפת לזכותם ובכך הוא מעלה את נשמתם. וכך כותב ר' יונה ב"אגרת התשובה" (דרש ג', יום ו', עט') : עיקר זכותה של אשה לעולם הבא שבניה עובדים לקב"ה, עושים רצונו ויראים אותו. וכשהיא בבית עולמה, ובניה יש בליבם יראת שמים ועוסקים בתורה ובמצוות, נחשב לה הדבר הזה כאילו היא בחיים ועושה כל המצוות והיא במעלות עליונות לעולם הבא"!
החפץ חיים, בספרו 'אהבת חסד' (ח"ב, פ"טו, ע' קמז'), מביא את דברי הספר 'יש נוחלין' [השל"ה הקדוש], הכותב שזכויות ומצוות שעושה הבן אחר מיתת אביו, הנן כפרה לנפש אביו, אע"פ שעושה אותן מעצמו. וכתב על זה בנו בעל השל"ה: "ולא זו בלבד שמציל את אביו מדינה של גיהנום ומתירו מן הייסורין, אלא אף זו שמכניסו אחר כך לגן עדן, ונותנו במחיצת הצדיקים, כדאיתא בזוהר (סוף פרשת בחוקותי) : "בן יכבד אב" - אע"פ שמחויב יותר לכבדו,דכתיב "כבד את אביך". דאם אותו הבן הולך בדרך רע ומכשול, ודאי מבזה לאביו וכו'. ואם הבן ההוא הולך בדרך הישר והטוב ומעשיו מתוקנים, ודאי שהוא מכבד לאביו בזה העולם לנגד בני האדם, ומכבד אותו בעולם הבא נגד הקב"ה. והקב"ה מרחם על האב ומושיב אותו בכיסא הכבוד" (עד כאן לשון הזוהר הקדוש). והנה אם יפה כח הבן לעשות לאביו את כל הכבוד הזה להכניסו לגן עדן, קל וחומר שיפה כוחו לגרום לאביו שלא יהיה נידון בגיהינום ובייסורים".
ממשיך ה"חפץ חיים" ואומר: יתאר האדם לעצמו כאילו הוא מושלך לתוך האש או מיוסר בשאר ייסורים קשים, מה היה עז חפצו ותשוקתו שבניו יחלצו לעזרתו ויושיעוהו מצרתו? ומאידך יחשוב עד כמה היה מוסר הוא את נפשו כדי לחלץ את אביו מצרה. מתוך כך יתעורר לעשות למען נשמות אביו ואימו להצילם מעונש עוונותיהם המר ע"י מעשיו הטובים. ובמיוחד אמורים הדברים בתוך ה"שבעה" וה"שלושים", שאז כח הדין מתוח ביותר, כידוע. בימים אלה ישתדל הבן להרבות עבורם תורה וצדקה וחסד כפי כוחו, שבזה יצילם מדינה של גיהנום. וסיים השל"ה: דהעושה צדקה בשביל נפש המת (אפילו אם אינו קרובו) בודאי הוא עושה הצלה גדולה ונחת רוח לנשמתו.
כתב בספר 'פלא יועץ' בענין כבוד הורים: "ועיקר הכבוד הוא שיהא מכבדו במותו, וכל אשר בכוחו למעבד ליה ניח נפשיה (פירוש: לעשות לו נחת רוח) יעשה מדי יום יום".
"כי כן ראוי לבן שכל ימי חייו יהא דיוקנו של אביו חקוק בפניו, וידמה כאילו הוא צועק מרה מתוך אש להבה ואומר: "בני ידידי! חונני, חונני! הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי!"
ואף אם חושב הבן שאביו צדיק גמור ותתענג בדשן נפשו, ידמה כאילו נותן לו מטעמים כאשר אהב אביו בעבור תברכהו נפשו וכו'. ומה טוב שיהיה שגור בפיו לומר יום יום: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתקבל ברחמים וברצון כל מעשה טוב אשר אני עושה, בין במחשבה בין בדיבור בין במעשה. ויהיה הכל לזכות ולמנוחה ולעילוי נפש רוח ונשמה של (אבי, אמי, חמי או חמותי). יהי רצון שתהא נפשם צרורה בצרור החיים". ובזה ישא ברכה מאת ה' ומנפש הוריו.
כתוב בספר 'קיצור שולחן ערוך' (הרב גאנצפריד סוף סימן כו') : "אף על פי שאמירת הקדיש והתפלות מועילות להאבות, מכל מקום אין אלו העיקר, אלא העיקר הוא שהבנים ילכו באורח מישור, כי בזה הם מזכים האבות, הכי איתא בזוהר הקדוש (ויקרא קטו:) "בֵּן יְכַבֵּד אָב, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, וְאוֹקְמוּהָ, בְּמֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָיא וּבְכֹלָּא. הַאי בְּחַיּיוֹי דְּאִתְחַיָּיב בֵּיהּ. בָּתַר דְּמִית, אִי תֵּימָא הָא פָּטוּר מִנֵּיהּ הוּא, לָאו הָכֵי. דְּאַף עַל גַּב דְּמִית, אִתְחַיָּיב בִּיקָרֵיהּ יַתִּיר, דִּכְתִּיב כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ. דְּאִי הַהוּא בְּרָא אָזִיל בְּאֹרַח תְּקָלָא, וַדַּאי מְבַזֶּה לַאֲבוּי הוּא, וַדַּאי עָבִיד לֵיהּ קְלָנָא. וְאִי הַהוּא בְּרָא אָזִיל בְּאֹרַח מֵישָׁר, וְתָקִין עוֹבָדוֹי, וַדַּאי דָּא אוֹקִיר לַאֲבוּי, אוֹקִיר לֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא גַּבֵּי בְּנֵי נָשָׁא, אוֹקִיר לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא, גַּבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עָלֵיהּ, וְאוֹתִיב לֵיהּ בְּכוּרְסְיָיא דִּיקָרֵיהּ". עד כאן לשונו. ויש לו לאדם לצוות את בניו להחזיק באיזה מצוה, ואם מקיימין נחשב יותר מן הקדיש, והוא תקנה טובה גם למי שאין לו בנים אלא בנות".
מעלת הקדיש לנפש הנפטר
כוחה של המצוה הגדולה של אמירת קדיש, להגן ולהציל את נשמת הנפטר, הוא רב מאוד. אולם אין לכוון באמירת הקדיש רק לתועלת נשמת הנפטר, עיקר הקדיש הוא שבחים ותפילות שיתגדל שמו של הקב"ה יתברך בעולם. במילים: "יהא שלמא רבא וכו' ועל כל ישראל" אפשר לכוון על נשמת הנפטר, וכן במילים: "עושה שלום במרומיו".
ענין נוסף באמירת הקדיש הוא צידוק הדין, וכן כתב ב'ספר החיים' (אחיו של המהר"ל מפרג) סוף פרק ח') ואלו דבריו: "עיקר תועלת הקדיש לנפש הנפטר היא לפי שאין מיתה בלא חטא. רוב ההולכים לעולמם נפטרים בגלל עוון חילול השם, שאין לו כפרה, אלא מיתה. וכאשר הקב"ה נפרע מהחוטא, שמו של הקב"ה מתקדש, שנאמר: "ונשפטתי", ואח"כ: "והתגדלתי והתקדשתי". ע"כ.
לכן עומד בנו של הנפטר ואומר: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", כלומר: מתנחם אני על מיתת אבי, הואיל ושמו של אבי שבשמים מתגדל ומתקדש ע"י מיתתו, ומיד מתכפר עוון חילול השם שעשה. וכן היה בתקופת הסנהדרין, שלאחר שפסקו הדיינים עונש מוות, היו בני משפחת הנידון צריכים לבוא ולומר לבית הדין: "יפה דנתם", כדי להראות שאין בליבם על הדיינים ולא כלום, וזהו גם כן מה שמסיים "בחייכון וביומיכון" וכו', כלומר, אתם בית ישראל הזהרו במעשיכם שלא תגרמו מיתה לנפשיכם, רק תחיו ביראת ה'".
בספר 'עולם התפילות' נכתב:
"מהסיפור המפורסם על רבי עקיבא (המובא לעיל) נראה להסיק שהקדיש אינו כלל וכלל תפילה על חיי העולם הבא וישועת נפשם של הנפטרים, כמו שרבים חושבים בטעות. אין בתוכְנוֹ שום רמז על רעיונות כאלו, וכמו כן, אף לא שמץ של בקשת חנינה לטובת נשמות הנפטרים או של תחינה של כפרת עוונותיהם, מתוך הנימוק שכאילו זכויות הבנים מסוגלות להמתיק את העונש המגיע לנשמות הוריהם אחרי פטירתם. לא זו מגמת הקדיש.
תקנת אמירת הקדיש מיוסדת, אך ורק על הרעיון של קידוש השם ברבים. בנו של הנפטר מקדש את השם בזה שהוא מזמין את כל הקהל לברך את ה' בפרהסיה, בציווי "ברכו" (שאומרים לאחר הקדיש בתפילת שחרית ומעריב), או לאשר ברבים את כל התשבחות שבקדיש ע"י אמירת "אמן". כן ישמש קידוש השם בציבור הוכחה, שהעץ שעשה פרי כזה (כלומר, ההורים שהולידו בן כזה) לא היה חסר ערך לגמרי. הוריהם של בנים כאלה "לא תם לריק כוחם", והם נחשבים לשותפים לקידוש השם, בזה שבנם זוכה לגרום ע"י אמירת ה"קדיש" ו"ברכו".
עובדה זו עשויה להשפיע לטובה על פסקי הדין שהקב"ה, השופט כל הארץ, יחרוץ על מעשיו של הנפטר.
לפי המסורת, מגיעה נפש הנפטר לתכליתה ולמנוחתה הנכונה, תחת כנפי השכינה, רק אחרי זמני הזיכוך והצירוף. העלייה מן העולם הזה, עולם השוא והשקר, לעולם הבא, עולם האמת, מעבירה את נפש הנפטר דרך עמק הבכא, הגמול והעונש, כי (קהלת ז', כ') "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב, וְלֹא יֶחֱטָא". לפיכך על הבן לעזור תמיד לנפש הנפטר, ובמיוחד בשנת האבל וביום היארצייט. ע"י זכויותיו הוא יכול לקצר את ימי הזיכוך.
ילך הבן בדרך הישרה ובדרך היראה. יקדיש הבן עיתים לתורה, יתפלל הבן לפני התיבה ויאמר קדיש, ולא כמצוות אנשים מלומדה, אלא בכוונה לקדש שם שמים ברבים ולעורר את הציבור לקידוש זה. רק ע"י כל הדברים האלה זוכה הבן לזַכות את הנשמה".
הקדיש מזרז את בוא המשיח
מאז חורבן הבית, גלתה השכינה עם בני ישראל, ומצטערת היא עמם בייסורי גלותם. בתפילת הקדיש טמונים כוח ועוצמה, המסוגלים לנסוך נחמה, כביכול, בצערו של הקב"ה, ורצון להחיש את גאולתנו.
בגמרא (ברכות ג', א') מספר התנא רבי יוסי על פגישתו עם אליהו הנביא:
"פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב, ושמר לי על הפתח (המתין) עד שסיימתי תפילתי. לאחר שסיימתי תפילתי, אמר לי: 'שלום עליך רבי'.
"ואמרתי לו: 'שלום עליך רבי ומורי'.
אמר לי: 'בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו?' "אמרתי לו: 'להתפלל'.
אמר לי: 'בני, מה קול שמעת בחורבה זו?'
"ואמרתי לו: 'שמעתי בת-קול שמנהמת כיונה, ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות'!
"ואמר לי: 'חייך וחיי ראשך. לא שעה זו בלבד אומרת-כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך. ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין "יהא שמיה הגדול מבורך', הקב"ה מנענע ראשו ואומר: "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"!