הילולה של צדיק · דרשה ב' - ל"הילולא של הצדיק"
"עולם הפוך" - לפניך:
ה'הילולא של הצדיק' מוכיחה לנו - מי מקבל את הכבוד האמיתי: האם ה"צדיק" הזקן שהיה סגור כל הזמן בתוך 'ד' אמות' של ביתו - או - "ראש ממשלה" שעל שמו נקרא שדה תעופה 'בן גוריון'...
נמצאים אנו ב'ערב הילולא' של צדיק. כולם התאספו ובאו כדי לחלוק כבוד, לכבודו של הצדיק. כולם מרגישים בעצמם הרגשה של 'מְחוּיָּבוּת' - לבוא ולחלוק לצדיק את כבודו האחרון.
הֶאָחְ! ראו מה בֵּינִי לבין חמי! איזה 'הבדל תהומי' קיים בין מנהיגי התורה צדיקי הדור - לבין מנהיגי המדינה ראשי השלטון, שאינם שומרים תורה ומצוות!
הנה ראו! האדם הכי "פּופּולָרִי" שכל הזמן מזכירים אותו בהערצה ובחרדה בכלי התקשורת, הלא הוא האדם "החשוב" - ראש ממשלת ישראל, אדם 'מכובד' זה נערץ בפי ההמון - לכל היותר רק בחייו, ואולם לאחר מותו, הוא כבר נשכח כמת מלב, ואף אחד כבר לא מתעניין בו, ולא חושב עליו יותר...
ואפילו בשעת ההלוויה שלהם, אין להם יותר שום הערצה ואהדה מצד הציבור, בהלוויה עצמה תוכלו לספור על האצבעות עשרות אנשים בודדים בלבד!
ובמקרה הטוב - כאשר "עיכבו" את הארון בכוח שעות רבות, והתקשורת קראה אל הציבור, והתחננה חזור ושוב "לבוא ולעבור לפני הנפטר הדגול" - אז כבר הצליחו לגייס כמה מאות, שנתרצו לבוא להלוויה. וגם אז - רובם באו לא מחמת "כבוד האישיות הדגולה" - אלא רק מחמת 'סקרנות'. שהרי "הלוויה ממשלתית" היא דוקא 'טקס' מאד מעניין! אפשר לראות שם את אנשי התקשורת מכל רחבי העולם, צלמים, עיתונאים, הנחת זרי פרחים, מטח תותחי כבוד, זיקוקי אש, צעדת חיילים, הקראת הקטע של "יזכור" ע"י הרבנות הראשית של צה"ל, וכו' וכו'.
ואולם, לאחר שרק נסתיימה טקס ההלוויה, כבר "שכחו" כולם מאותו מנהיג, אף אחד לא חושב עליו, לא מסתכל עליו, ולא מעלה אותו יותר על דל שפתיו...
ומה באמת עושה המדינה במקרה כזה? מה ניתן לעשות כדי שהציבור לא "ישכחו" מאותו מנהיג? כאן מתגייסים אנשי השלטון, ומטכסים בניהם עצה מה אפשר לעשות כדי שהמנהיג שלהם ישאר לזיכרון לנצח?
פשוט מאד! מקימים "רחוב" של עיר, וקוראים אותה ע"ש של אותו מנהיג! בונים "שדה תעופה" וקוראים אותו על שם אותו מנהיג. (שדה תעופה "בן גוריון") אולי על ידי כך - כשיקראו בשמו של השדה תעופה - יִזָּכְרוּ ג"כ בשמו של אותו מנהיג נשכח...
כל זאת - אָמוּר כלפי מנהיגים בישראל, שאמנם היה להם תואר וכבוד ומשרה מכובדת, ואולם הם לא היו נחשבים לשומרי תורה ומצוות.
והנה, מצד שני אנו רואים תופעה הפוכה לגמרי, שאם ח"ו נפטר צדיק, שבימי חייו הוא לא היה דווקא מפורסם כל כך, תמיד נהג להצטנע בתוך ד' אמות שלו בדירתו הקטנה, ולא היה תופס כל יום "כותרות ראשיות" בעיתון, היה לו בסך הכל "רק" את כוח העוצמה של התורה, ולמרבית הפלא, דווקא אדם "פשוט" זה - ביום פטירתו כל העולם ממש "מזדעזע"... אלפים אלפים באים לחלוק לו את כבודו האחרון, וכפי שהתקשורת התבטאה פעם: "אדם זקן אחד נפטר - וכבר כל העולם רועש..."
לא צריך "הזמנה" של התקשורת, ולא "מטח של תותחי כבוד" כדי "לְהַרְשִׁים" את ההלוויה, מספיק רק לשמוע (שח"ו) אדם גדול נסתלק - וכבר לאחר כמה שעות - עומדים מאות אלפי יהודים בוכים... מנסים לפרוק את הכאב הגדול של האבידה... איש לא היה צריך "להזמין" אותם בכלי התקשורת או לשכנע אותם... הם באו לבד...
ואותו מחזה מרהיב, אנו רואים גם ביום ה"הילולא" של הצדיק. לא צריך שום 'תזכורת', או 'הנצחה' של איזה "שדה תעופה" - כדי שנזכור את שמו של הנפטר.... די לנו אם רק נזכיר שביום זה נפטר הצדיק הדגול - וכבר מאות אלפי אנשים באים לפקוד את קברו, מתוך אַהֲדָה והערצה גלוייה...
אָכֵן כן, התורה מראה לעיני כל העולם, מי מקבל את הכבוד האמיתי: האם אדם שהיה תופס 'מעמד מכובד' בשלטון, או - אדם רזה וצמוק, שחי כל ימיו בתוך 'ד' אמות של הלכה'...
ובאמת, שתופעה מפליאה זו, כבר נרמזה בתוך דברי חז"ל, שאמרו במסכת אבות: "כל הרודף אחר הכבוד - הכבוד בורח ממנו. וכל הבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו".
וכאן שואלים העולם שאלה מעניינת:
אם הכבוד בורח מזה שרודף אחריו, והוא ממשיך לרדוף - אחרי זה שבורח ממנו, א"כ נמצא שהכבוד לעולם לא מצליח לתפוס את אף אחד... שהרי גם זה שהכבוד רודף אחריו - אבל הוא הרי בורח כל הזמן ממנו, וא"כ אצל מי באמת נמצא ה"כבוד"?...
ומתרצים העולם: שאמנם נכון שבימי חייהם אף אחד לא מצליח להשיג את הכבוד, לא זה שרודף אחריו, ולא זה שבורח ממנו, ואולם ההבדל בניהם הוא לאחר מיתתם, שאז: זה שכל הזמן ברח מן הכבוד - כבר לא יכול לברוח יותר, ואז באמת הכבוד "תופס" אותו, ומעניק לו כבוד ויקר במותו!
וזהו בדיוק התמונה הקולעת, לאחר פטירתם של הצדיקים:
שאמנם בחייהם הם ברחו כל הזמן מהכבוד, ואולם לאחר מיתתם הכבוד מצליח "לתפוס" אותם, ואז מתחילים לגלות את כל צִידְקוּתָם וְעֲנְוַוְנוּתָם, ואת כל מעשיהם הטובים!
משא"כ לגבי אנשי השלטון והשררה, שכל הזמן הם רודפים אחר הכבוד - א"כ לעולם הם לא מצליחים לתפוס אותו, לא בחייהם, וגם לא במותם. תמיד הכבוד בורח מהם...
עד כאן ביארנו, את הכבוד והערצה הגדולה, שזוכה לה הצדיק לאחר פטירתו מן העולם.
וכעת נתקדם עוד שלב אחד קדימה, ונברר לעצמינו את 'אישיותו' של הצדיק. כלומר, מהו הדבר שמאפיין את הצדיק במיוחד? במה כוחו גדול - עד כדי כך שאפילו לאחר מאות שנים - עדיין האנשים זוכרים אותו, ופוקדים את קברו בכל שנה ושנה? מהי הנקודה המיוחדת שיש בו - שאליה נמשכים כל האנשים?
תשובה לדבר - כתובה מפורש בספר תהלים (במזמור צ"ב) שם מגדיר לנו דוד המלך, את התמונה המדויקת, שמגדירה לנו את דמות אישיותו של הצדיק. וכך הוא מתאר אותו:
"צדיק - כתמר יפרח. כארז בלבנון ישגה"!
כלומר, שהצדיק דומה לפרי של התמר, ולעץ של ארז!
מה המיוחד דווקא בפרי ה'תמר' ובעץ ה'ארז'?
אלא שכאן דוד המלך בא לבאר לנו, מהם שתי הנקודות היסודיות שמאפיינות במיוחד את הצדיק? ועל כך הוא מבאר ואומר, שדבר זה מתבטא בשתי המעלות המיוחדות שיש בו:
א. מעלה הראשונה - שהצדיק מצד עצמו נחשב לאישיות תורנית גדולה ועצומה! הוא נחשב לאדם הגבוה המורם מעם, הבולט והיחיד מבין כל אנשי דורו בגדלותו ובצידקותו, ממש כמו עץ הארז - שגבוה ובולט מבין כל שאר עצי היער!
ב. מעלה שניה - שהצדיק גם מוציא 'פירות מתוקים' כמו עץ התמר, כלומר, שכל העולם נהנים ממנו עצה ותושייה. הוא לא שומר את חכמתו רק לעצמו, אלא מעניק ושופע גם לאחרים. ממש כמו המתיקות שנותן לנו פרי התמר!
[ומה שמיוחד דוקא בפרי ה"תמר"? זאת משום שפירות התמר גדלים דוקא במקומות החמים של המידברות, [ולכן העיר 'יריחו', שהיא שוכנת בסביבה מדברית - מרובים בה עצי התמר, והיא נקראת "עיר התמרים". כידוע.] ודבר זה בא לסמל לנו על מעלתו של הצדיק, שדוקא במקום 'חַמְסִין' ושומם, שיש שם צימאון גדול לדברי תורה, דוקא שם - הוא הולך להפיץ את פירות תורתו, וכך הוא מצליח להפריח את השממה, ולתת פירות מתוקים לאנשים הצמאים לתורה!]
זוהי הגדרתו של הצדיק, שמכונה בפי חז"ל "איש האשכולות" - איש שהכל בו!
ותתפלאו עוד לשמוע, שזהו באמת אחד מהחסדים הגדולים שהקב"ה עושה עמנו בכל דור ודור, שמוריד לעולם נשמה גבוהה של צדיק, שכולם יוכלו להתבשם מאור תורתו, וליהנות מפירותיו המתוקים.
וכפי שאמרו לנו חז"ל בגמרא מסכת יומא (דף ל"ח:) "ראה הקב"ה שצדיקין מועטין - עמד ושתלן בכל דור ודור"!
וכן מצינו עוד בחז"ל, בגמרא מסכת מגילה (דף י"א.): "אמר הקב"ה: וגם בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים, בזה שהעמדתי להם צדיקים בכל דור ודור. ומפרטת שם הגמרא:
* בימי נבוכדנצר - נתתי להם את הצדיקים - דניאל, חנניה מישאל ועזריה.
* בימי היוונים - נתתי להם את שמעון הצדיק, וכן את מתתיהו חשמונאי כהן גדול.
* בימי המן - נתתי להם את הצדיקים מרדכי ואסתר.
* ובימי הפרסיים - נתתי להם את בית רֵבִּי (ר' יהודה הנשיא) וחכמי דורות.
וא"כ הרי לנו, שבכל דור ודור הקב"ה מוריד נשמה גבוהה לעולם, בכדי שתעמוד כ"משקל נגדי" - כנגד כוחות הטומאה של הרשעים!
[ודבר מפליא ביותר, מצינו בגמרא מסכת סוכה (דף מ"ה:) בשם האמורא אביי, שמעיד לנו ש"אין מציאות שיהיה דור שלא יהיו בו פחות מל"ו צדיקים שמחזיקים את הדור כולו"! עיין שם.]
עד כאן הגדרנו את "היקף אישיותו" ודמותו הנאצלת של הצדיק.
וכעת נתקדם עוד שלב אחד קדימה, ונברר לעצמינו את המושג שנקרא בשם "צדיק". מה הופך את האדם להיקרא בשם 'צדיק'? במה זה מתבטא אצלו למעשה, ובמה טמון כוח סגולתו?
והנה בראש ובראשונה צריך להיות ברור, שכל צדיק, כל עוד שהוא בחיים חיותו - לא יתכן שהוא יהיה נקי ב - 100%, וזאת משום שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, ולכן תובעים את הצדיק גם על דברים קטנים ודקים - שלפי גדלותו הענקית - הם נחשבים כלפיו ל"חטא".
ודבר זה הוא פסוק מפורש "כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"!
וא"כ הרי מפורש, שלא יתכן צדיק מושלם לגמרי, בלא שום חטא.
אלא מה? כיון שיש לו בחשבונו 'רוב זכויות' - זה נקרא כבר בתואר של 'צדיק'.
ומדוע באמת לא יתכן שיהיה צדיק שלא יחטא כלל? משום שגם הצדיק עדיין מוגבל בתוך ה'גוף החומרי', אשר מגביל אותו מלקיים את מצוות התורה - בשיא השלימות!
זוהי ההגדרה של המושג 'צדיק'.
וכעת נתקדם עוד שלב אחד קדימה, ונבאר לעצמנו - במה מתבטאת גדלותו של הצדיק? מהי הדרגה המיוחדת שיש בצדיק - יותר משאר כל אנשי העולם? הרי חוץ מכל גדולתו בתורה - בהכרח שיש לצדיק גם איזו שהיא 'דרגה מיוחדת' שהיא זאת שגרמה לו להתעלות ולמסור את כל חייו על התורה!
ועל זה ברצונינו לברר: מהי אותה 'דרגה' שרוממה את הצדיק להגיע לידי כל מעלותיו הנשגבות?
התשובה לכך: שבאמת, הדרגה המיוחדת שמאפיינת את הצדיק - זו הדרגה הגבוהה ביותר שקיימת בעבודת ה', והיא נקראת בשם: "יראת הרוממות"!
ומעלה זו באה לצדיק - רק אחרי שהוא עבד על עצמו במשך שנים רבות, עבודה קשה ומפרכת על שבירת המידות - ורק אז הוא זכה להגיע לדרגה זו של "יראת הרוממות"!
וכדי שנבין מהו המושג של 'יראת הרוממות' - נקדים לכך הקדמה:
הנה, בכל הנושא הזה של "יראת שמים" - ישנם ג' דרגות של סוגי יראה: דרגה פחותה. דרגה בינונית. ודרגה עליונה. וכדלהלן:
א. הדרגה הפחותה ביותר: היא - "יראת החברה"! כלומר, האדם לא עובר עבירות - לא בגלל שהוא מפחד מהקב"ה, אלא פשוט - מחמת שהוא מתבייש מהחברה שהוא נמצא בה! לא נעים לו שיתפסו אותו שהוא בעל תאוות, בעל יצרים, בעל מידות רעות, שיגידו עליו שהוא אדם לא נימוסי ולא תרבותי! שעובר עבירות לתיאבון!
ולכן כדי לקנות לעצמו 'שם טוב' בחברה, הוא משתדל להיות בפניהם אדם תרבותי ומנומס, ששומר על מצוות התורה, וח"ו לא עובר עבירות. וכפי שבאמת מלמדים היום ברחוב: "אתה יכול לחיות - לעצמך - כפי מה "שבא לך", אבל ליד אנשים - תדע איך להתנהג"!
זהו נקרא "יראת החברה". והיא הדרגה הפחותה ביותר - בדרגות של היראה. [ויראה זו, כבר נזכרה בגמרא בברכות (דף כ"ח:) שם מספרים חז"ל, שר' יוחנן איחל לתלמידיו: "יהיה מורא שמים עליכם - לפחות - כמורא בשר ודם"! ולמה? משום שכשהאדם עובר עבירה - הוא מפחד רק "שלא יראני אדם"!! עיין שם. כלומר, שיש לאדם פחד ובושה מ'הסביבה', וזה מה שמונע אותו מלעבור עבירות]!
ב. הדרגה הבינונית: היא הדרגה של "יראת העונש"! וזו הדרגה מִסּוּג ב' - בדרגות של יראת שמים. ותוכנה: שהאדם מפחד מעצם העבירה! כלומר, כיון שהאדם אוהב את עצמו, ולא רוצה לקבל מכות ועונשים, לכן הוא עוצר את עצמו שלא לעבור את העבירה! הוא מפחד מהעונש של העבירה!
ולמה? משום שהעבירה עושה לו אח"כ 'רָע' על הנשמה, היא נותנת לו יסורי מצפון, ומכניסה אותו לדיכאון ועצבות, ולכל מיני פחדים ובהלות - כתוצאה מהעונשים המרים שהוא עתיד לקבל, כתוצאה מהעבירות שהוא יעשה!
ולכן, כיון שהוא לא רוצה "לְהִסְתַּבֵּךְ" ולקבל מכות כואבות - זה לבד מספיק בשבילו כדי להרתיע אותו "לִשְׁמור מֶרְחַק" - מכל נִדְנוּד של עבירה!
ואמנם דרגה זאת, שלא לעבור עבירות מחמת פחד העונש - היא דרגה יותר גבוהה מ"יראת החברה", אולם עדיין זו דרגה 'בינונית', וישנה עוד דרגה גבוהה מזאת, וכדלהלן:
ג. הדרגה הגבוהה ביותר - היא "יראת הרוממות". וזו דרגה של "סוג א'" ב'יראת השם'. ותוכנה: שהאדם לא עובר עבירה - לא בגלל הפחד מהעונש, וגם לא בגלל ה"סִיּוּט" שהעבירה עושה לו - אלא פשוט מפני שהוא חי בהרגשה של "רומְמוּת", ולכן הוא מרגיש תמיד שהוא נמצא במחיצתו של המלך (כיון שהקב"ה מלוא כל הארץ כבודו) וזה עצמו - משכיח ממנו בכלל - אפילו מלחשוב לעבור את העבירות!
ובקיצור: מה שמונע את האדם הזה מלעבור עבירות - זה משום שהוא חי באופן 'מוּחָשִׁי' את מציאות הבורא בעולם, והוא מרגיש שהוא תמיד עומד מול עינו הפקוחה של הקב"ה, וממילא דבר זה נותן לו 'הרגשת חשיבות' של אדם מרומם וחשוב - שלא מתאים לו כלל להתלכלך בליכלוך של העבירות...
דרגה גבוהה כזאת, להרגיש את רוממותו של הקב"ה בכל רגע ורגע, ולהימנע בגלל זה מעבירות - דרגה כזאת שייכת רק לצדיקים, חסידים ואנשי מעשה, שעבדו על עצמם שנים על גבי שנים, והחדירו לתוך ראשם את מציאותו של הקב"ה, שנמצא ועומד מולם בכל פינה ובכל זוית, עד שגופם כבר התרגל לכך, ונמנע כבר מעצמו, מלעבור את העבירות!
[וכך באמת פסק גם הרמ"א להלכה בשלחן ערוך (סימן א', סעיף א') וזה לשונו שם: "...שויתי ה' לנגדי תמיד - הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ...וּכְשֶׁיָּשִׂים האדם אל ליבו, שהמלך הגדול הקב"ה - עומד עליו ורואה במעשיו - מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך"!
וא"כ הרי לנו מפורש, שהמעלה של הצדיקים - מתבטאת בזה שיש להם 'יראת הָרומְמוּת', שֶׁחָשִׁים כל הזמן שהקב"ה עומד עליהם ורואה במעשיהם. וכלשון הרמ"א הנ"ל].
ואם תשאלו: במה זה מתבטא למעשה בחיי היום יום? מה ההבדל בין יראת העונש - לבין יראת הרוממות שיש לצדיק? הרי במציאות שניהם - בסופו של דבר - נמנעים מלעבור את העבירה?
התשובה לכך פשוטה. ותחילה נספר לכם סיפור קצר:
...אדם צמא הולך במדבר הלוהט, כל גרונו יבש ומצומק, וּמְשַׁוֵּעַ לטיפה של מים. והנה מגישים לפניו כוס מים קרים וצלולים, וכל האנשים אומרים לו שהמים הללו הם מתוקים וראויים לשתיה.
אלא, שפתאום ניגש אליו אדם אחד, שמוחזק ל'שיכור' בעיני הבריות, והוא אומר לו: שהוא בעצמו ראה במו עיניו, איך שמישהו הכניס רעל לתוך המים הללו...
האם האדם הזה יעיז לשתות מהמים הללו? ברור לנו במאת האחוזים, שאדם נורמלי - לא ישתה את המים הללו!
למרות שהרבה אנשים, חכמים ונבונים, אמרו לו שהמים האלו נקיים וטובים - בכל זאת - מספיק בן אדם אחד (אפילו אחד כזה שמוחזק כ'אינו שפוי' בדעתו) שיבוא ויאמר לו, שהכניסו כאן רעל - וכבר הוא יִמָּנַע מלשתות אותם! 99% אומרים שאין כאן רעל, ואולם אם יש לו ספק, אפילו על אחוז אחד (!) שמא אולי יש כאן רעל - וכבר הוא יִמָּנַע מלשתותם!
וכעת נשאל שאלה:
האם הבן אדם הזה היה צריך "לְהִלָּחֵם" עם עצמו ועם צמאונו, בכדי שלא לשתות את המים? האם הוא היה צריך לכבוש את יצריו ואת תאוותיו בכדי שלא לשתות מהמים?
בודאי שלא! הוא מצד עצמו מבין היטב, שאם יש כאן אפילו אחוז אחד של 'סכנת חיים' - אסור לקחת על זה "רִיזִיקָה"!
הוא לא זקוק לשום 'מַרְצֶה' או 'פְּסִיכולוג', שיבוא להסביר לו לָמָּה לא לשתות מהמים. פשוט - אין לו כלל חשק ותאווה להתקרב אל המים הללו! הוא לא צריך להתגבר על היצר, ולא להלחם עם עצמו, הוא מצד עצמו מבין, שלא לוקחים סיכון אפילו על אחוז אחד - מתוך 99%!
ולמה באמת זה כך? פשוט בגלל שהאדם מטבעו - מאד אוהב את עצמו, מאד דואג לעצמו, מאד שומר על עצמו, ולכן מאד איכפת לו מעצמו! והוא לא לוקח שום סיכון שיהיה! זה מושרש לו עמוק בתוך הראש, עד שהוא מבין זאת - כדבר המובן מאליו, וכל יצריו ותאוותיו נעלמים ונמחקים - כשיש במים חשש קטן של 'זיהום'!
וזוהי בדיוק הנקודה שמאפיינת ומבדילה - בין יראת העונש - ליראת הרוממות:
אדם שיש לו "יראת העונש" - אמנם נכון, שבסוף הוא מצליח ולא ניכשל בעבירה, ואולם בכמה 'מלחמות' זה עלה לו! כמה 'כוחות נפש' הוא הוציא - כדי להתגבר על התאווה ולא להיכשל בה! בכמה 'בריאות הגוף' זה עלה לו - עד שהוא הצליח להתגבר על יצריו ולרסן את תאוותו!!!
הרבה הרבה מלחמה, וְהִתְמודְדוּת קָשָׁה מול פיתויי היצר - האדם צריך לעבור, עד שהוא מצליח להשליט את השכל על הרגש, ולשכנע את עצמו שלא כדאי לו לעבור את העבירה!
כך נראה מצבו של אדם שיש לו את הדרגה הפחותה של "יראת העונש", שבו הוא נתון כל הזמן במלחמה מַתְמֶדֶת עם יצרו הרע!
ואולם, הצדיק שזכה להגיע לדרגה הגבוהה של "יראת הרוממות", הוא הרי חי באופן 'מוּחָשִׁי' את הרע שבעבירה! הוא רואה מול עיניו את הרעל שיש בתוך העבירה! הוא מרגיש שהוא נמצא ב"סכנת חיים" - אם הוא יכנס לָעֲבֵירָה!
ולכן, כיון שיש לו את הרגשת הרוממות הזאת - ממילא הוא לא צריך "להלחם" כלל עם עצמו! הוא מצד 'טבעו' נמנע ולא שותה את המים! לא עובר את העבירה! הוא רואה היטב את ה"סם המוות" שטמון בתוך העבירה, וממילא אין לו שום תאווה ושום חשק לעשות את העבירה! בדיוק כמו האדם שיודע שיש זיהום בתוך המים - שאין לו בכלל תאווה או חשק לשתות!
זו הדרגה הגבוהה - שמייחדת בעיקר את גדלותו של הצדיק!
וכעת נגלה לכם את הסוד המקורי:
מושגים אלו של "יראת העונש", או "יראת הרוממות" - כבר מוזכרים מפורש בתוך התורה הקדושה!
הנה, בשלשה מקומות בתורה, מוזכר המושג הזה של "יראת שמים":
1. אצל אברהם אבינו.
2. אצל יוסף הצדיק.
3. אצל עבדי פרעה.
ונבארם אחת לאחת, בס"ד:
א. אצל אברהם אבינו - נאמר בפסוק "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה"! כלומר, שאברהם לא פחד מהעונש של העבירה, אלא פשוט היה "ירא אלוקים" - כלומר, ירא מעצם מציאותו של האלוקים, ולכן לא היה לו כלל חשק לעבירה! [ומטעם זה, כשהמלאך אמר לאברהם, שלא ישחט את יצחק - אברהם עדיין לא ויתר! הוא השתוקק לקיים את רצון הקב"ה, אפילו שלא היה שם פחד מאיזה 'עונש', ולכן הוא התחיל לחפש משהו אחר, עד שזימנו לו מן השמים - "שור נאחז בסבך בקרניו". עד כדי כך - הגיע "יראת הרוממות" של אברהם אבינו! אהבה לבורא עולם - בלי גבולות!]
ב. אצל יוסף הצדיק - ג"כ מצינו את הדרגה הגבוהה של היראה הזאת, שכך אמר יוסף אל אשת פוטיפר: "כי איך אעשה הרעה הגדולה הזאת - וחטאתי לאלוקים"!
"האלוקים רואה אותי" - וזו כבר סיבה מספקת למנוע אותו מלחטוא! "וחטאתי לאלוקים" - לא צריך יותר שום הסברים ונימוקים נוספים!
ג. אצל עבדי פרעה - ג"כ מצינו שהתורה כתבה עליהם שהם היו "יראי שמים". שכך כתוב בפסוק: "והירא את דבר ה' מעבדי פרעה - הניס את מקנהו אל הבתים"!
ואולם אצלהם לא היתה זאת 'יראת הרוממות', אלא הדרגה הפחותה ביותר שנקראת 'יראת העונש', הם פשוט פחדו על "הָעור" שלהם שלא יספגו מכות מן הברד - ולכן הם לא עברו את פי הקב"ה! הם פשוט אהבו את עצמם ופחדו שלא יקבלו מכות, ולכן היו "ילדים טובים" ושמעו בקול הקב"ה!
ואילו אנו? לא רק שלא זכינו להגיע לדרגה הגבוהה שיש לצדיקים שזוהי 'יראת הרוממות' - אלא אפילו לדרגה היסודית והמנימלית, שאפילו עבדי פרעה הגויים הבינו אותה - אנחנו לוקח לנו הרבה זמן, כדי להחדיר לעצמנו את דרגת היראה הזאת!
באיזה אנשים מדברים כאן? בעבדי פרעה שהיו עובדי עבודה זרה, וחיים בתוך טומאה וכישוף, וכל התועבות שבעולם. ובכ"ז - הם זכו שהתורה תגדיר אותם בתואר "הירא את דבר ה'"!
ולמה? בגלל שהם לא עברו את העבירות - רק מחמת שפחדו על החיים שלהם, וגם זו נחשבת לדרגה של "יראה"!
ואילו אנו היהודים? לצערנו, אף לדרגה זו של "יראת העונש" - צריכים הרבה להזיע כדי להגיע אליה!
ובכל אופן, זוהי הדרגה שמבטאת את גדלותו של הצדיק, שזכה להגיע לַדַּרְגָּה הגבוהה של "יראת הרוממות", שרק צדיקים כמו אברהם אבינו ויוסף הצדיק - זכו להגיע אליה!
וכל צדיק - ביחס לדורו - יש לו את ה'סיעתא דשמייא' לטפס ולהגיע לדרגה הגבוהה הזאת!
ולסיום - לאחר שביררנו במה 'מתבטאת' גדלותו של הצדיק, נותר לנו רק להגדיר מהי - כוח סגולתו של הצדיק? כיצד הוא מצליח לחולל ישועות ולראות את הנולד, אשר לא פעם - אנו נותרים פעורי פה, ומשתוממים כיצד ילוד אשה יכול לִצְפּות את הראייה לעתיד, ולפענח דברים 'אטומים' שמאחורי הקיר?
וכדי להבין במעט, מהו כוח סגולתו של הצדיק שיכול לראות את הדברים ה'ניסתרים' מאיתנו - נמחיש זאת ע"י מעשה:
תייר ישראלי יצא פעם לטייל בחו"ל, ונקלע בדרכו גם לעיר הבירה "פריז" אשר במדינת צרפת. והנה, מדריך התיירים הכניס את כל קבוצת המטיילים לתוך מוזיאון עתיק ומפורסם, והחל להראות להם תמונות שֶׁמֶן של אמנים וציירים גדולים, ובניהם תמונה של צייר גדול ונודע, שזכה ב"פרס היובל" על תמונתו המופלאה.
והנה, תוך כדי שהמדריך מפליג ומשבח את יופיה של התמונה, ואת ציורה המרהיב עין, הגיב לפתע אותו תייר ואמר: "במחילה מכבודכם, אבל אינני מבין על מה כל הרעש? הרי אין כאן שום תמונה, אלא רק קישקושים ושרטוטים"!
הַמְּלַוִּים התפלאו לשמוע את תגובתו המוזרה של אותו תייר ישראלי, ואולם לעת עתה - שתקו והמשיכו בסיור במוזיאון.
וכך המשיך המדריך להראות לציבור עוד תמונות יקרות ערך, עם שלל צבעים וגוונים, ועם נופי הרים מרהיבים, עוצרי נשימה, ואולם התייר הישראלי - הגיב שוב באותה תגובה:
"בְּחַיַּי - שאינני רואה כאן שום נוף, ושום קסם, רק בלבול של צבעים - וְתּוּ לא!
כל ציבור התיירים נשתומם ונידהם לדברי אותו תייר, ולא הבינו כיצד הוא אינו רואה את התמונות הנהדרות האלו? הרי כולם רואים אותם כל כך בבהירות וּבְּמוּחָשִׁיּוּת, ומה קרה לו לאותו תייר שרואה בכל תמונה רק "קשקושים" בעלמא?
כך התפלאו כולם. עד שפתאום קפץ פיקח אחד מתוך הקהל, וקרא בקול: "רבותי! מצאתי את הבעיה שמפריעה לאיש הזה! שימו לב שהוא מרכיב משקפיים לאפיו, הבא ונבדוק את משקפיו, ונבחון אם לא טמונה שם שורש הבעיה!
מיד הוריד הלה את משקפיו, ולתדהמת כולם גילו שעל עדשות הזכוכית של המשקפיים - ישנם 'חריצים' של שריטות וקשקושים! מיד הבינו כולם, את ההסבר לתגובות המוזרות של אותו תייר! המשקפיים הַמְּעֻוָּתות שלו - הם שמטשטשים לו את הראיה הנכונה, ולכן הוא רואה כל דבר עם קשקושים ושריטות! הבעיה היא לא בעינים שלו, או בתמונות, אלא במשקפיים הַשְּׂרוּטות שלו - שהם משבשים לו מלראות את הראיה הנכונה!
וזהו באמת הסוד לכוח סגולתו של הצדיק:
אנו, ש"מְטַשְׁטְשִׁים" כל הזמן את עינינו בכל מיני "קשקושים ושריטות", כלומר, בטומאה של פגמים ועבירות - בודאי שלא נוכל לראות כְּלוּם דרך עיניים 'גסות' כאלו! בכל דבר שנראה, נפרש אותו באופן מוטעה, כיון שהעיניים שלנו יש עליהם חומר גשמי וגס שמשבש לנו את הראייה האמיתית!
ואולם הצדיק שקידש את גופו ואת עיניו (כלומר, שלא טימא את עיניו במראות אסורות, ולא את מוחו - בהרהורים אסורים) התורה מגדירה אותו בתואר של "עיני העדה"! כלומר, שהקב"ה נותן לצדיק עיניים שיש בהם ראייה 'רוחנית' מיוחדת שדרכם הוא יכול - לצפות מראש כל דבר, וגם להבין ולפרש נכון כל מאורע!
וזהו הסוד לכוח ראייתו של הצדיק: הוא מרכיב לעיניו את "משקפי התורה" - ודרכם הוא רואה ראייה נכונה ואמיתית, ללא כל קשקושים ושריטות, וללא כל פגמים ועבירות, ובכוח זה הוא יכול לִצְפּות ולפעול ישועות!
וניתן דוגמא אקטואלית להמחשת הדברים:
כיום, לאור התפתחות הטכנולוגיה והאלקטרוניקה, גילו המדענים שישנם מכשירים שדרכם אפשר לראות גם דברים נסתרים ונעלמים, שעיני בשר שלנו מוגבלות מלראות אותם. ולמשל:
1. במכשיר ה"אוּלְטְרָאסַאוּנְד" - אפשר לראות ולגלות גם מה שיש עמוק בתוך חלל הגוף! מבעד לבשר החומרי! דבר שהעיניים הגשמיות שלנו, לא יכולות לראות - אפשר לראות דרך המכשיר הזה!
2. במכשיר ה"מִיקְרוסְקופּ" - דרכו אפשר לראות גם דברים זעירים וקטנים ביותר! דברים שהעיניים הגשמיות שלנו לא מסוגלות לגלותם (וכגון: זיהומים של חיידקים קטנים בתוך המים. וכן - חרקים קטנים שנמצאים בחלל האויר, ואנו נושמים אותם לתוך גופינו, וכו'.)
3. מכשיר ה"טֶלֶסְקופּ" - דרכו אפשר לראות גם דברים רחוקים ביותר! (וכגון - "כוכבי לכת" שמסתובבים סביב כדור הארץ, וכו') בִּטְוָוח ראייה רחוק - שאין העיניים הגשמיות שלנו מסוגלות לראות.
וא"כ, הרי לנו הוכחות מחוכמת הטכנולוגיה, שיתכן מציאות של דברים, שאנו לא רואים אותם, והם ניסתרים מעיני הבשר הגשמיות שלנו - ובכ"ז אפשר לגלותם ולראותם דרך 'גלי קרינה' של כל מיני מכשירים אלקטרוניים משוכללים!
שהרי גם חלל האויר, שבעיניים שלנו הוא נראה ריק לגמרי - ואולם כל "מדען מתחיל" יודע, שחלל האויר שלנו מלא בֵּאֶנֶרְגְיות של קולות וצלילי מוזיקה, וכן מלא באנרגיות של תמונות, ואפשר לזהות אותם ע"י מכשירים מסויימים, וכגון: באמצעות הקולט של מכשיר "הרדיו" - אפשר לקלוט את הקולות של שידורי האלחוט של תחנות הרדיו, לפי מספר של 'תֵדֵר' מסויים. וכמו כן - באמצעות של מכשירים שונים וכמו "גלאי קרינה" אפשר להפוך חלק אחר של אנרגיה - "לתמונות", ולראות על גבי המסך את מה שמתרחש בסוף העולם!
וא"כ, אין זה פלא, שגם הצדיק קיבל את הכוח של הראייה המשוכללת הזאת, ובעזרת העיניים ה"רוחניות" שלו, שהם כעין "גלי קרינה" - הוא יכול לחדור ולראות יותר לעומק, ולגלות דברים - שעיני הבשר שלנו לא מסוגלות לראות...
והכל הודות - לכוח קדושת התורה, וכוח קדושת שמירת העיניים, שהם אלו שמסירים מעיני הצדיק - את הַשִּׁכְבָה הֶעָבָה של ה"חומר הגשמי", והם אלו שמחדירים לעיניו - את "גלי האור" הרוחניים, שדרכם הוא יכול לחדור ולראות, הרבה יותר מעיני הבשר שלנו, וכך עיניו נפתחים לראות כמו שני 'קרני אור' מְסַנְוְרות...
וכמו שמספרים על הצדיק "בבא סאלי", שלמרות שהיה "סגור" כל הזמן בתוך "ארבעה קירות" של חדרו - בכל זאת עיניו היו חודרות ורואות מה שנמצא גם מאחורי הקירות... דברים מהממים, שאין בכוח שיכלנו להשיג ולהבין...
ונעלה כאן שני סיפורים קטנים בנושא זה:
1. מעשה והזדמן אורח לביתו של הרב, והרב ביקש להכין לו לאכול. הרבנית השיבה שעדיין לא הספיקה לבשל ארוחת צהריים, ובעוד כמה שעות תהיה הארוחה מוכנה...
השיב הרב: נוּ, אבל בנתיים אפשר לתת לו לאכול מהדג שנמצא במקרר... חיפשה הרבנית במקרר, והודיעה שלא מצאה שום דג... הרב חזר על בקשתו שוב, וביקש מבני הבית, שילכו להביא את הדג שבמקרר. ואולם גם הם שבו בידיים ריקות, בטענה שהמקרר ריק, ואין שם כל דג...
כשמוע זאת הרב, השיב בידו בביטול, וקרא לעבר משרתו: "ר' אליהו! (אלפסי), לך אתה ותביא את הדג שנמצא במקרר..."
הלך ר' אליהו, הפך את כל תכולת המקרר, ואכן לאחר חיפוש מדוקדק - מצא שם חתיכת דג, שהיה מוסתר מאחורי שקית ניילון...
כשנכנס לחדר עם הדג, אמר לו הרב בנימת צחוק: "אני ראיתי את הדג - מכאן, ואתם לא ראיתם אותו משם - - - ???
2. ושוב מעשה: יום אחד ביקש הרב מים ליטול את ידיו, (שכידוע, הרב היה נוהג להקפיד תמיד, שידיו יהיו טהורות וקדושות) והנה משרתו הודיע לו, שיש כעת "הפסקת מים" בכל עיירת נתיבות, והברזים ריקים ממים.
הרב קיבל את דבריו בלית ברירה. ואולם לאחר הַמְתָּנָה של זמן מה - ביקש הרב שוב מים ליטול ידיו. המשרת פתח את הברז ואולם סגרו שוב, לאחר שנוכח לראות שעדיין לא זורם בו מים...
נתרעם עליו הרב: "הלוא אמרתי לך שכבר יש מים, למה סגרת את הברז"?- - -
התפלא ר' אליהו על דברי הרב, שהרי במו עיניו הוא ראה שהברז היה ריק... ואולם חֲזָקָה עליו דברי הרב, וניגש שוב לפתוח את הברז, ולתדהמתו אכן - זֵרֵם מים קידם את פניו...
נידהם כולו נכנס המשרת לחדרו של הרב, ואולם הרב פטר את תדהמתו כלאחר יד:
"מה לך מתפלא ר' אליהו? פשוט ראיתי את המים עוברים דרך הצינור של הבית, ולכן הייתי בטוח שכעת יש מים בברז...(!!!)
הנה לנו דוגמא מבהילה על כוחו של צדיק! שבזכות זה שסגר את עיניו מלראות דברים אסורים - הקב"ה פתח לו את עיניו - לראות דברים המכוסים מאיתנו... (וכפי שידוע, שהרב היה שומר על עיניו באופן מבהיל, והיה לובש "גָ'לָבִּיָיה" שהיתה מכסה את עיניו לגמרי, והיה נעזר בהליכתו ברחוב ע"י אחרים...)
סיימנו דרשה זו. נסכם שוב בקצרה את 'היקף אישיותו' של הצדיק, כפי שנתבאר בדרשה זו:
ארבעה נקודות יסודיות:
1. עוצמת פירסומו של הצדיק, והכבוד הרב שחולקים לו - לדורי דורות.
2. אישיותו - של הצדיק.
3. גדלותו - של הצדיק.
4. כוח סגולתו - של הצדיק.
ונבארם בקצרה:
1. 'פירסומו' של הצדיק לאחר מיתתו - מוכיח לכל העולם, מיהו בעל הכבוד האמיתי: מי ממשיך להיזכר לנצח בפי העם, ומי ניכחד ונישכח מן העולם - מיד לאחר פטירתו...
2. 'אישיותו' של הצדיק - מְשׁוּלָה בספר תהלים - לתמר ולעץ ארז, שהצדיק גבוה משכמו ומעלה משאר העם - כעץ ארז. ובכ"ז הוא יודע גם לרדת אל העם, וכולם נהנים ממנו עצה ותושייה - כמתיקות פרי התמר!
3. 'גדלותו' של הצדיק - מתבטאת - בַּמַּעֲלָה של "יראת הרוממות" שהיא הדרגה הגבוהה ביותר בדרגות של "יראת שמים", ותוכנה: שֶׁיִּרְאָה זו מרוממת אותו מעל כל התאוות של העוה"ז ה"קַטְנוּנִיִּים", ונותנת לו הרגשה של 'חשיבות' להרגיש שהוא משרת ממש מול המלך (הקב"ה), והרגשה זו שוללת ממנו כל חשק או תאווה מלעבור עבירות!
4. כוח 'סגולתו' של הצדיק לראות למרחוק ולפעול ישועות - נובע מחמת "משקפי התורה" שהצדיק מרכיב על אפיו, והם אלו שנותנים לו את האור הסגולי (="גלי הקרינה") לראות גם את הדברים האטומים שמאחורי הקיר!
אלו הם ארבעת הנקודות, שמקיפים את כל בנין אישיותו של הצדיק. ואם יִמָּצֵא אדם, שֶׁיְּאַמֵּץ את אחת ממידות אלו
לעצמו, בחיי היום יום שלו - והיה זה שכרינו מכל עמלינו!!!
"שער הניצחון" של המצביא המהולל - טיטוס...!
לפני כ - 40 שנה היה רב אחד גדול, שנקרא בשם - הרב כהנמן (ראש ישיבת פונוביז') והוא פעם אחת ביקש מתלמידיו, שיקחו אותו למדינת איטליה לעיר הבירה - רומא, לראות שם את "שער הניצחון" של טיטוס.
טיטוס - הוא זה שהחריב את בית המקדש של היהודים, ומרוב שמחה וגאווה על נצחונו, הוא בנה ברומא, חומת אבנים ענקית בצורת "שער", וקרא לה על שם נצחונו "שער הניצחון"! (והיא קיימת במרכז העיר רומא - עד היום).
הגיע הרב כהנמן לשם, יהודי מבוגר בגיל 70 ומעלה, באמצע החורף, בלילה, בכפור, עומד יהודי עם מעיל מול השער, והאנשים לא מבינים מה הוא רוצה...
והנה הרב יוצא ממכוניתו, ניגש אל מול השער הענק, מותח את גבו, זוקף את ראשו למול גובה השער הענק, וקורא אליו מתוך גאווה וביטחון: