אור ברסלב

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

הילולה של צדיק

הכנסת ספר תורה

דרשה א' - ל"הילולא של הצדיק"

בירור שאלת השאלות של העולם היהודי:

'יום פטירתו' של הצדיק - האם זה הזמן המתאים ל"ערב שירה וזמרה" או - שיום זה - הוא יום של 'צער ויגון'

על הסתלקותו של הצדיק?

עומדים אנו בערב ה"הילולא" לכבוד הצדיק. כולנו מתרגשים בערב קדוש זה, שבו נשמתו של הצדיק מִתְעַלָּה וְעולָה מִדַּרְגָּהּ לְדָרְגָהּ בגן עדן. וזוהי שעת רצון לבקש בזכות הצדיק בקשות ומשאלות, וכמו שכתב בעל ה"תפארת ישראל", בפירושו למשניות "עדיות" (סוף פרק ב') וזה לשונו "...ביום הַיואְרְצַאְייט (יום הפטירה) של הנפטר, יש לנשמה השפעה גדולה להפיץ אורה, עד שאפילו הגוף (של הנפטר) בקבר, מתעורר מגודל הֶאָרָה זו"!!!

וכעין זה, מצינו עוד בדברי רש"י הקדוש, במסכת יבמות (דף קכ"ב, ד"ה "תלתא ריגלי") בשם תשובת הגאונים, שביום שמת בו אדם גדול, קובעים את אותו ערב לכבודו, ומידי שנה בשנה, כשמגיע אותו יום - מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו, ובאים על קברו עם שאר העם, להושיב ישיבה שם". עכ"ל.

הרי לנו, שיום פטירת אדם גדול - הוא סיבה להתעלות, להתקבץ וללמוד תורה לכבודו. והחיזוק בתורה שנגרם מכך - עושה נחת רוח לעילוי נשמת הנפטר.

זה הכל טוב ויפה - לגבי הלימוד והאזכרה שעושים לכבוד הצדיק, ואולם הדבר שמעורר פליאה והשתוממות, זהו דוקא השמחה והמסיבה וכל הריקודים והמחולות, שאנו שמחים סביב ערב ההילולא!

וכאן הבן עומד ושואל: וכי זה בדיוק הזמן לשמוח? והרי ערב של פטירת צדיק - הוא יום צער ואבל לעם ישראל, על שנסתלק מאיתנו צדיק שהיה מגן במעשיו על כל הדור כולו, ואין זה הזמן לשמוח, ובודאי שלא לערוך מסיבות ו"ערב שירה" על בשר ויין!

ועל נקודה זו, ברצונינו לעמוד ולברר: מהו באמת ה'מקור' למנהגם של ישראל, שנוהגים לשמוח ולחגוג סעודה כעין 'יום טוב' ביום פטירתו של צדיק? על מה בדיוק שמחים בערב זה?

והשאלה מתחזקת שבעתיים, לאור מקורות חז"ל, שמצביעים לנו דוקא על התחושה של הצער והיגון, שצריך להרגיש בערב פטירת הצדיק, והרי חלק מרשימת מקורות חז"ל, מתוך מסכתות הש"ס:

1. הגמרא במסכת שבת (דף ק"ה:) אומרת: "כל המוריד דמעות על אדם כשר - הקב"ה סופרן, ומניחם בבית גנזיו"! וא"כ משמע מכאן, שיש לבכות ולהצטער ביום פטירת אדם כשר, ולא להיפך!

2. הגמרא במסכת ראש השנה (דף י"ח:) אומרת: "שְׁקוּלָה מיתתן של צדיקים - כשריפת בית אלוקינו"!!! וא"כ מוכח מכאן, שיש להצטער ביום פטירת הצדיק - כדרך שמצטערים בט' באב על שריפת בית המקדש!!! [ובמדרש רבה (איכה, פרשה א', אות ל"ט) הפליגו חז"ל ואמרו: "קשה סילוקן של צדיקים לפני הקב"ה - יותר - מחורבן בית המקדש"!!!]

3. הגמרא במסכת סנהדרין (דף קי"ג:) אומרת: "צדיק שנפטר מן העולם - רעה באה לעולם"! וא"כ, האם יום זה הוא סיבה לשמחה?

4. והדבר המפליא מכל: שבשולחן ערוך נפסק מפורש להלכה (בסימן תק"פ, סעיף ב') שראוי - 'להתענות' בימי פטירת הצדיקים! (ושם מפורט כל תאריכי פטירתם. עיין שם). ואילו אנו - לא רק שלא מתענים - אלא עוד אוכלים ושותים בשר ויין, ושמחים לקול תופים ומחולות?

ובודאי שמנהגן של ישראל תורה הוא, ורק צריכים אנו לחפש - מהו השורש והמקור למנהג זה? על מה ולמה אנו שמחים וצוהלים בערב פטירת הצדיק?

וכעת האזינו לתשובה מפליאה ביותר, שתאיר לנו את העיניים, ותגדיר לנו בדיוק איזה כוח רוחני עצום, אפשר לשאוב מיום ההילולא של הצדיק!

ושורש הדברים, על פי הגמרא במסכת מגילה (דף י"ג:) שם מספרים לנו חז"ל, את השתלשלות הדברים על המן הרשע. מדוע הוא גזר להשמיד את עם ישראל דוקא בחודש 'אדר' ולא בחודש אחר? מספרת על כך הגמרא: הפיל המן גורל סביב כל ימות השנה, ויצא לו תאריך של - חודש אדר. בשבעה לחודש. כלומר ז' באדר!

כראות המן זאת, שמח שמחה גדולה ואמר:

עלה בגורלי יום מוצלח! יום שבו מזלם של ישראל יָרוּד! שהרי ביום זה נפטר משה רבם, וא"כ ודאי שיעלה בידי להשמיד אותם, כיון שיום הפטירה שנפטר בו רבם - אינו מאיר להם פנים, ולא מסמל להם טובות!

ומוסיפה הגמרא, שהמן טעה בזה טעות חמורה! מכיון שהוא לא ידע - שאמנם נכון שביום זה נפטר משה רבם - ואולם הרי ביום זה גם 'נולד' משה רבם! בז' באדר נולד, ובז' באדר נפטר! וכיון שיום זה הוא גם יום הלידה של משה רבינו - א"כ בודאי שלא יעלה בידו להשמיד את עם ישראל! עד כאן תוכן דברי הגמרא.

ואולם כאן יש לכאורה פלא גדול:

מדוע המן היה צריך לפחד כ"כ מיום 'לידתו' של משה רבינו? וכי יש איזה 'סגולה מיוחדת' ביום לידתו של האדם? וכי יום לידת הצדיק מעלה את מזלם של עם ישראל?

ואפילו אם נניח, שיש איזו שהיא מעלה מיוחדת ביום הלידה - מ"מ, עדיין אין זה אומר שיש 'מזל גבוה' לישראל ביום זה, כיון שעכ"פ ביום זה חלה גם יום פטירתו, וא"כ יש ביום זה גם מעלה וגם חסרון, ומי יכול להבטיח להם שהמזל אכן יאיר להם פנים ויציל אותם מגזירתו של המן?

הרי אולי בגלל שביום זה חלה גם פטירתו של רבם, לכן מזלם יָרוּד, וממילא זכות יום הלידה של רבם לא תועיל להם כל כך? וכי לא יתכן שמזלם יתהפך עליהם לרעה - מחמת שביום זה נפלה עליהם רעה ונפטר מהם רבם? והרי כלל בידינו - ש"מגלגלין חובה - ליום חייב"?

זוהי תוכן השאלה. וכעת האזינו היטב לתשובה הנפלאה והיסודית, שנלמדת מכח שאלה זו:

הנה צריך לדעת, שנושא הויכוח כאן בגמרא, לא היה סתם ויכוח אם זה יום ה'לידה' או יום ה'פטירה' - אלא הנושא כאן היה ויכוח 'השקפתי' בין המן לחכמי ישראל:

השקפת המן היתה - שכל אדם שמת - הוא מת עם כל הכוחות שלו, ועם כל הַגַּדְלוּת שלו! אין המשך התעלות לאחר המוות! אין עולם הבא ואין חיים נצחיים! המוות הוא ה"תחנה הסופית" של האדם, וכשהוא נקבר - נקברים עמו כל מסכת חייו, ולא נשאר ממנו שום זכר!

זוהי היתה השקפתו של המן, השקפה כפרנית הסוברת ש"אין חיים לאחר המוות"!

ולכן המן 'קָפַץ' משמחה, כשראה שהגורל נפל בדיוק ביום פטירת רבם. כיון שאם ביום זה נפטר רבם - א"כ כבר נמחה שמו (ח"ו) מהעולם, ויותר אין בכוחו להועיל להם מאומה! וא"כ, כיון שעם ישראל מוזנח ומופקר ללא מנהיג ורועה - בודאי שאפשר לגזור עליהם גזרת כְּלָיָה!

ועל השקפה משובשת זו - באו חז"ל בגמרא ואמרו, שהמן טעה בהשקפה שלו טעות חמורה! כיון שהתורה מלמדת, שהמוות הוא לא הסוף אלא רק ההתחלה של החיים הנצחיים! המוות הוא לא ניתוק מהנשמה, אלא רק מהגוף! ולכן משה רבם עדיין ממשיך להגן עליהם, רק לא מלמטה, אלא מלמעלה!

וזוהי כוונת הגמרא שאמרה ש"המן ידע שביום זה נפטר משה רבם, ואולם לא ידע שבאותו יום גם נולד". כלומר, אין הכוונה בגמרא על יום לידתו הַ'בִּיולוגִית' כשנולד מבטן אמו, אלא כוונת חז"ל על יום לידת הנשמה, שביום הפטירה היא 'נולדת' אל תוך עולם אחר ("עולם הבא") ומתחילה לחיות את החיים הנצחיים שלה! ואת זה המן לא ידע, שדוקא יום המיתה - הוא יום הלידה האמיתי!

סוד כזה נפלא, להאמין בְּ'הִשָּׁאֲרוּת הנפש', - המן לא היה מסוגל לקלוט ולהבין...

ולפי הסבר זה, מובן היטב מדוע דוקא רק משה רבינו, שהמן חשב אותו ל"מת" שנעלם מן העולם - דוקא הוא זה, שהיה היחיד שפעל למעלה בשמים - להציל את עם ישראל מגזירתו של המן!!!

וכפי שסיפרו לנו חז"ל (במדרש רבה פרשה ז', י"ח) שביום שנודע דבר הגזירה, עמד משה רבינו למעלה בתפילה, וכנגדו - מרדכי הצדיק התפלל כאן למטה, ובכוחות משותפים הצליחו לבטל את גזירת הכלייה מעם ישראל!

אכן, מה שחשב המן שביום פטירתו של משה - נפטרו ונעלמו עמו גם כוחותיו וכל אישיותו - היתה זו טעות 'בְּרוטָלִית' ביותר! צדיקים לא נפטרים כלל ביום פטירתם, אלא ההיפך, רק כעת הם נולדים לחיי העולם הבא, וכוחם מתעצם יותר ויותר...!

ולאור האמור, נבין היטב את מאמר חז"ל שאמרו בגמרא מסכת חולין (דף ז':) "גדולים צדיקים במיתתם - יותר - מבחייהם"!!

שאמנם נכון, שמבחינה 'מעשית' אין הם יכולים יותר לקיים תורה ומצוות - ואולם מבחינה 'רוחנית' הם ממשיכים להתעצם ולהתחזק! הַקְּדֻשָּׁה שהם השיגו כאן למטה - מתעצמת כפליים למעלה בעוה"ב! כיון ששם אין את "מגבלות החומר" של הגוף, ולכן הכוח הרוחני שלהם מתפרץ ועולה מדרגה לדרגה! ומשום כך, יש בכוח הצדיק לפעול גדולות ונצורות - דוקא לאחר מיתתו - יותר מאשר פעל בחייו!

אכן, לא לחינם אמרו חז"ל בגמרא מסכת ברכות (דף י"ח.) "צדיקים במיתתם - קרויים חיים"! כיון שגם לאחר מיתתם רואים את כוח ישועתם. איך הם עומדים לִזְכוּת ולמגן בעד עם ישראל, ומבחינה זו - הם ממשיכים להיות "חיים". ואת זה - הַשֵּׂכֶל הגוי של המן הרשע לא היה מסוגל להבין!!!

ולאור יסוד מוּצָק זה, א"כ מובן לנו עתה, מדוע אנו גם שמחים וצוהלים ביום פטירת הצדיק. שאמנם יש לנו צער וכאב על הפרידה הגופנית שנלקחה מאתנו, ואולם אנו מתעודדים ושמחים בזה - שדוקא כעת לאחר פטירתו של הצדיק - יש בכוחו לפעול בשמיים יותר ויותר ממה שפעל בחייו! הוא נשאר תמיד ה"אוזן קשבת" של עם ישראל...!

ומאותו טעם ומאותה סיבה - מצינו גם אצל אלישע הנביא, כשהוא ראה איך שרבו אליהו הנביא מסתלק ממנו ועולה בסערה השמיימה, מספר לנו הנביא (בספר מלכים ב', פרק ב') שהוא החל לצעוק לעברו מתוך כאב: "אבי! אבי! רכב ישראל ופרשיו"!

וכל קורא תנ"ך משתומם לעצמו: מדוע אלישע הנביא כופל את המילים, וקורא לרבו פַּעֲמַיִים בתואר של "אבי, אבי"?

אלא, שכאן אלישע גילה לנו, שהצדיק של הדור, שהוא היה 'אביהם' של ישראל - הוא ממשיך גם למעלה להיות "אביהם" של ישראל! אבי - בעוה"ז, ואבי - בעוה"ב! גם שם הוא מכונה בשם 'אבינו', שכן הצדיק לעולם לא נשכח מעם ישראל, סגולתו וכוח ישועתו ממשיכים לפעול גם לאחר מיתתו!

נספר לכם כאן מעשה מסעיר, והוא ימחיש לנו היטב, כיצד הצדיק נחשב ל"אבינו" - גם לאחר פטירתו:

הסיפור התרחש לפני כ - 50 שנה, בחייו של הגאון ה"חזון איש".

בעיר "רמת השרון" התגורר אדם חילוני, שֶׁשָּׁמוּר עמו סיפור אישי, שבו הוא זכה לראות את כוחו של הצדיק ה'חזון איש' - גם לאחר פטירתו. וכך הוא מספר:

בִּתִּי הגדולה נישאה למזל טוב, והתגוררה סמוך להוריה. והנה, לאחר כשנה, כשהגיע זמנה ללדת, היה זה בדיוק בשעות הצהריים, בזמן שבעלה היה בעבודה, ולכן הגעתי אליה אני עם רכבי, ולקחתי אותה לבית החולים.

כשהגעתי למקום, הכניסו אותה לחדר הלידה, ואני המתנתי בחוץ. חכיתי וחכיתי, והלידה לא התקדמה. ראיתי את הרופאים יוצאים מהחדר עם מכשירים מצפצפים, וקוראים לדוקטור יותר מומחה מהמחלקה העליונה.

כראותי זאת, נתמלאתי חרדה, ניגשתי אל אחד הרופאים, ובקשתי ממנו שיגלה לי את הכל, האם ח"ו משהו איננו כשורה?

כשמוע זאת הרופא, הרצינו פניו ואמר לי: "דע לך! שביתך נמצאת בסכנה. הלידה הסתבכה, והעובר איננו יכול לחיות. יש צורך דחוף לנתח אותה, כך לפחות נוכל להציל את חיי האם. ולכן, חבל על כל רגע, עלינו לאתר את בעלה של היולדת, שיחתום על טופס הניתוח. אחרת - חיי האם בסכנה!

כשמוע האב בשורה מצמררת זו, הִתְאַבֵּן כולו ולא ידע כיצד להגיב, הוא הסתכל על הרופא, כשכולו נבוך ומבולבל, ולא מאמין למשמע אוזניו...

והנה, תוך כדי הילוכו לצאת מבית החולים, נפגש האב עם אברך צעיר, בעל חזות חרדית. הלה הבחין במראהו הנסער של האב, וביקש ממנו לדעת מה אירע לו. האב השבור התחמק ממנו, ואולם האברך לחץ ולחץ - עד שהאב גילה לו, שביתו נמצאת בסכנה, ועתה הוא הולך לבעלה לחתום על טופס הניתוח...

כשמוע זאת האברך, לא איבד את עשתונותיו, אלא פנה מיד לאב ואמר לו: "ידידי! שמע בקולי, ישנו אדם גדול שמתגורר בעיר "בני ברק", צדיק וקדוש, שכוחו הוא למעלה מהרופאים, והרבה אנשים מתייעצים עמו בעניני רפואה המסובכים ביותר! ולכן גם אתה, אל תחתום על שום טופס - לפני שתלך להתייעץ עם הגאון ה"חזון איש"!

האב לא הבין כלל מה רוצה ממנו האברך המוזר, ואמר לו במרירות: "עזוב אותי! כל הרופאים אמרו לי בבירור שקיימת סכנה לחיי האם והעובר, ומה יעזור לי הרב הזה יותר מהרופאים?

ואולם האברך לא ויתר:

"יש לנו רופא למעלה - שהוא הרופא הגדול מעל כל הרופאים, אל תיבהל מדברי הרופאים, תאמין באחד ואל תפחד! נסה את ההזדמנות האחרונה שנותרה לך, סע מיד לבני ברק, תאמר לצדיק את כל הפרטים, וכאשר יאמר לך - כן תעשה, אל תָּפֵּל מילה אחת מדבריו ארצה!

האב שוכנע מעט לשמע דבריו הנחרצים של האברך, ומיד דהר עם מכוניתו לכיוון שערי העיר "בני ברק".

כשנכנס לתוך העיר, היתה זאת כבר שעת לילה מאוחרת, והרחובות היו ריקים. בקושי הצליח למצוא דמות אדם בזוית הרחוב, ושאלו: היכן מתגורר כאן אדם בשם ה"חזון איש"? וללא כל היסוסים - הצביע לו הלה על מקום הבית.

הגיע האב לְבֵיתו של החזו"א, ולשמחתו הבחין שעדיין דולק אור בתוך החדר, נחפז האב לעבר כיוון הבית, והחל לדפוק בחזקה על הדלת.

והנה, פותח לו את הדלת, אדם רזה נמוך קומה, עם מעט זקן לבן...

האב התבלבל ושאל: האם כאן גר הרב החזו"א?

הלה הנהן לו בראשו, והזמינו להכנס פנימה.

כשנכנס האב, שאלו החזו"א: מה אירע לו לבוא לכאן בשעת לילה כה מאוחרת?

כשמוע זאת האב - פרץ בבכי, והחל לשפוך את כל ליבו לפני החזון איש, את חוות דעתם של הרופאים על בִּתּו, ואת קביעתם הנחרצת למהר לנתחה...

כשמוע זאת החזו"א, הרצינו פניו, הוא קם מכסאו והחל מהלך בחדרו אנה ואנה. כשכולו שקוע בעצמו, ושני פניו מאירים כלפידי אש...

לאחר דקות אחדות של מתח וחרדה, שנידמו בעיני האב כנצח - פנה פתאום החזו"א לעברו של האב, ואמר לו:

"מזל טוב! ביתך ילדה תינוק בריא ושלם"...!

האב הרגיש כאילו הוא נמצא בתוך "חלום", ולא האמין למשמע אוזניו, ואולם החזו"א לא נתן לו לחשוב הרבה, אלא האיץ בו לחזור לבית החולים, שם מחכה לו ביתו עם התינוק...

כשהגיע האב לבית החולים, רץ מיד לחדר היולדות, ואכן שם נתבשר ע"י הרופאים, שבאורח פלא קיבלה פתאום האשה צירי לידה, והיא ילדה תינוק בריא וחמוד...

"אין לנו שום הסבר 'הגיוני' לשינוי מפתיע זה - אמרו הרופאים לאב, אלא רק לומר לך שאירע כאן נס רפואי ממש...

האב חייך כממתיק סוד. הוא לא סיפר לרופאים, שכבר לפני כשעה נתבשר על "נס רפואי" זה - מפי קודשו של החזו"א...

והנה, חלפו ועברו כמה שנים מאז אותו מעשה, ושוב אירע לו לאותו האב, סיפור דומה אצל ביתו השנייה, היא התקשתה ללדת, והרופאים שוב אמרו שצריך הסכמה כדי לנתח ולהוציא את הולד.

הפעם, לא התרגש האב כלל. הוא ידע היטב מה מוטל עליו לעשות, הוא יצא לריכבו, וללא כל שהיות נסע מיד לכיוון העיר "בני ברק", להכנס אל הקודש פנימה, לעבר בֵּיתו של החזו"א...

ואולם להפתעתו הוא מצא את הבית הדל - כשהוא ריק לגמרי... לשאלתו - היכן החזו"א? ענו לו, שהחזו"א כבר נפטר לבית עולמו לפני כשנה...

האב לא היה מוכן להשלים עם המציאות הזאת, וקרא בקול: "מה זאת אומרת שהחזו"א נפטר? הרי אני חייב להציל את חיי ביתי!...

האב לא איבד את עשתונותיו, הוא שאל את השכנים היכן נקבר החזו"א, והם הראו לו לכיוון בית הקברות "זיכרון מאיר" אשר בקצה העיר. תיכף נסע מיד לשם. ואולם לאכזבתו מצא את השער נעול. האב לא ויתר, אלא טיפס על הגדר, וקפץ לתוך הַחֵלְקָה של בית הקברות.

הוא הגיע אל קברו של החזו"א, השתטח על המצבה, ובדמעות שָׁלִישׁ קרא לפני הקבר: "רבינו הקדוש החזון איש! אתה הצלת את חיי ביתי הראשונה! אנא ממך, תציל כעת - גם את חיי בִּתִּי השנייה!...

לאחר דקות אחדות, קם האב מהקבר, כשכולו מלא תקווה נסע בחזרה לכיוון הבית חולים.

והנה, אך דרך על מיפתן החדר, קידמו הרופאים את פניו, ובהתפעלות גלוייה אמרו לו: "בר מזל הינך! ביתך ילדה לפני כחצי שעה, תינוק בריא ושלם למזל טוב"!

האב שיער את הזמן, ומצא שבדיוק לפני כחצי שעה - היה זה הזמן שבו עמד בתפילה על קברו של החזו"א...

דמעות של גיל זלגו מעיניו של האב, בו במקום קיבל עליו חזרה בתשובה שלמה, והפך להיות יהודי שומר מצוות, הוא וכל בני משפחתו.

את סוף הסיפור, סיים האב במילים אלו: "כְּלַפָּי - החזו"א לא מת"!!! אני מרגיש כאילו הוא עדיין מתהלך בינינו, ומאזין לכל בקשותינו. ממש כמו שהיה בחייו...

אכן, למדנו מסיפור מרגש זה, שהצדיק לעולם נשאר ה"אבא" של עם ישראל! ואף לאחר מיתתו - יש לנו את ההזדמנות לבקש ממנו ישועה ורחמים לכלל ולפרט...

ובמיוחד ביום ה"הילולא", שזהו 'יום פטירתו' של הצדיק, בַּל נהיה שוטים לְפַסְפֵס הזדמנות פז זו! עלינו לשפוך את כל ליבנו לפני הצדיק, ולבקש שיעורר עלינו רחמי שמים, ובזכותו ישלח לנו הקב"ה את הישועה!

צריך רק שהבקשה תצא מעומק הלב, ועם אמונה פשוטה ותמימה בכוחו של הצדיק - וכבר נזכה לראות עין בעין את ישועת ה', מתוך רחמים וחסדים גדולים!

סגולה להריון - שהאשה תקח עמה חתיכה מעץ שהיה מסוכך על קבר צדיק.

אל תשב במסעדה!

הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל נסע פעם בליווי תלמידיו להשתטח בתפילה על קברות הצדיקים בהרי הגליל. בדרכם חזרה, והם רעבים וצמאים, נכנסו לעיר טבריה, וחלפו על פני מסעדה אחת, שבתוכה ישבו וסעדו יהודים טובים, שמראם מעיד כי הם יהודים כשרים ויראי שמים. מיד נכנסו תלמידים אחדים למסעדה כדי להזמין מאכלים, ולא טרחו כלל לבדוק אם זו מסעדה כשרה, בהסתמכם על אותם יהודים, אשר בודאי לא יאכלו במקום מפוקפק בכשרותו.

אולם הרב עצר בעדם. הוא הורה להם ללכת תחילה לברר מפי היושבים אצל השולחנות, האם זו מסעדה כשרה. לא הבינו התלמידים, מדוע הוא חושש, ואיך יעיזו להטיל דופי באנשים יראים ושלמים?! אבל פקודת רבם היתה קדושה בעיניהם, והם הלכו לשאול כפי שהרב הורה. בהפתעה גמורה שמעו את תשובת האנשים, כי בעצם זו מסעדה לא כשרה, בלא שום השגחה, אבל הם בקשו רשות מהבעלים להתיישב ליד השולחנות ולסעוד את ליבם, ואינם אוכלים חלילה מבישולי המקום, כי אם ממה שהביאו עמם מירושלים. התפלאו התלמידים מחכמת רבם, ועד היכן ערנותו וזהירותו מגעת, והכל מרוב יראת שמים.

דרשה ב' - ל"הילולא של הצדיק"

"עולם הפוך" - לפניך:

ה'הילולא של הצדיק' מוכיחה לנו - מי מקבל את הכבוד האמיתי: האם ה"צדיק" הזקן שהיה סגור כל הזמן בתוך 'ד' אמות' של ביתו - או - "ראש ממשלה" שעל שמו נקרא שדה תעופה 'בן גוריון'...

נמצאים אנו ב'ערב הילולא' של צדיק. כולם התאספו ובאו כדי לחלוק כבוד, לכבודו של הצדיק. כולם מרגישים בעצמם הרגשה של 'מְחוּיָּבוּת' - לבוא ולחלוק לצדיק את כבודו האחרון.

הֶאָחְ! ראו מה בֵּינִי לבין חמי! איזה 'הבדל תהומי' קיים בין מנהיגי התורה צדיקי הדור - לבין מנהיגי המדינה ראשי השלטון, שאינם שומרים תורה ומצוות!

הנה ראו! האדם הכי "פּופּולָרִי" שכל הזמן מזכירים אותו בהערצה ובחרדה בכלי התקשורת, הלא הוא האדם "החשוב" - ראש ממשלת ישראל, אדם 'מכובד' זה נערץ בפי ההמון - לכל היותר רק בחייו, ואולם לאחר מותו, הוא כבר נשכח כמת מלב, ואף אחד כבר לא מתעניין בו, ולא חושב עליו יותר...

ואפילו בשעת ההלוויה שלהם, אין להם יותר שום הערצה ואהדה מצד הציבור, בהלוויה עצמה תוכלו לספור על האצבעות עשרות אנשים בודדים בלבד!

ובמקרה הטוב - כאשר "עיכבו" את הארון בכוח שעות רבות, והתקשורת קראה אל הציבור, והתחננה חזור ושוב "לבוא ולעבור לפני הנפטר הדגול" - אז כבר הצליחו לגייס כמה מאות, שנתרצו לבוא להלוויה. וגם אז - רובם באו לא מחמת "כבוד האישיות הדגולה" - אלא רק מחמת 'סקרנות'. שהרי "הלוויה ממשלתית" היא דוקא 'טקס' מאד מעניין! אפשר לראות שם את אנשי התקשורת מכל רחבי העולם, צלמים, עיתונאים, הנחת זרי פרחים, מטח תותחי כבוד, זיקוקי אש, צעדת חיילים, הקראת הקטע של "יזכור" ע"י הרבנות הראשית של צה"ל, וכו' וכו'.

ואולם, לאחר שרק נסתיימה טקס ההלוויה, כבר "שכחו" כולם מאותו מנהיג, אף אחד לא חושב עליו, לא מסתכל עליו, ולא מעלה אותו יותר על דל שפתיו...

ומה באמת עושה המדינה במקרה כזה? מה ניתן לעשות כדי שהציבור לא "ישכחו" מאותו מנהיג? כאן מתגייסים אנשי השלטון, ומטכסים בניהם עצה מה אפשר לעשות כדי שהמנהיג שלהם ישאר לזיכרון לנצח?

פשוט מאד! מקימים "רחוב" של עיר, וקוראים אותה ע"ש של אותו מנהיג! בונים "שדה תעופה" וקוראים אותו על שם אותו מנהיג. (שדה תעופה "בן גוריון") אולי על ידי כך - כשיקראו בשמו של השדה תעופה - יִזָּכְרוּ ג"כ בשמו של אותו מנהיג נשכח...

כל זאת - אָמוּר כלפי מנהיגים בישראל, שאמנם היה להם תואר וכבוד ומשרה מכובדת, ואולם הם לא היו נחשבים לשומרי תורה ומצוות.

והנה, מצד שני אנו רואים תופעה הפוכה לגמרי, שאם ח"ו נפטר צדיק, שבימי חייו הוא לא היה דווקא מפורסם כל כך, תמיד נהג להצטנע בתוך ד' אמות שלו בדירתו הקטנה, ולא היה תופס כל יום "כותרות ראשיות" בעיתון, היה לו בסך הכל "רק" את כוח העוצמה של התורה, ולמרבית הפלא, דווקא אדם "פשוט" זה - ביום פטירתו כל העולם ממש "מזדעזע"... אלפים אלפים באים לחלוק לו את כבודו האחרון, וכפי שהתקשורת התבטאה פעם: "אדם זקן אחד נפטר - וכבר כל העולם רועש..."

לא צריך "הזמנה" של התקשורת, ולא "מטח של תותחי כבוד" כדי "לְהַרְשִׁים" את ההלוויה, מספיק רק לשמוע (שח"ו) אדם גדול נסתלק - וכבר לאחר כמה שעות - עומדים מאות אלפי יהודים בוכים... מנסים לפרוק את הכאב הגדול של האבידה... איש לא היה צריך "להזמין" אותם בכלי התקשורת או לשכנע אותם... הם באו לבד...

ואותו מחזה מרהיב, אנו רואים גם ביום ה"הילולא" של הצדיק. לא צריך שום 'תזכורת', או 'הנצחה' של איזה "שדה תעופה" - כדי שנזכור את שמו של הנפטר.... די לנו אם רק נזכיר שביום זה נפטר הצדיק הדגול - וכבר מאות אלפי אנשים באים לפקוד את קברו, מתוך אַהֲדָה והערצה גלוייה...

אָכֵן כן, התורה מראה לעיני כל העולם, מי מקבל את הכבוד האמיתי: האם אדם שהיה תופס 'מעמד מכובד' בשלטון, או - אדם רזה וצמוק, שחי כל ימיו בתוך 'ד' אמות של הלכה'...

ובאמת, שתופעה מפליאה זו, כבר נרמזה בתוך דברי חז"ל, שאמרו במסכת אבות: "כל הרודף אחר הכבוד - הכבוד בורח ממנו. וכל הבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו".

וכאן שואלים העולם שאלה מעניינת:

אם הכבוד בורח מזה שרודף אחריו, והוא ממשיך לרדוף - אחרי זה שבורח ממנו, א"כ נמצא שהכבוד לעולם לא מצליח לתפוס את אף אחד... שהרי גם זה שהכבוד רודף אחריו - אבל הוא הרי בורח כל הזמן ממנו, וא"כ אצל מי באמת נמצא ה"כבוד"?...

ומתרצים העולם: שאמנם נכון שבימי חייהם אף אחד לא מצליח להשיג את הכבוד, לא זה שרודף אחריו, ולא זה שבורח ממנו, ואולם ההבדל בניהם הוא לאחר מיתתם, שאז: זה שכל הזמן ברח מן הכבוד - כבר לא יכול לברוח יותר, ואז באמת הכבוד "תופס" אותו, ומעניק לו כבוד ויקר במותו!

וזהו בדיוק התמונה הקולעת, לאחר פטירתם של הצדיקים:

שאמנם בחייהם הם ברחו כל הזמן מהכבוד, ואולם לאחר מיתתם הכבוד מצליח "לתפוס" אותם, ואז מתחילים לגלות את כל צִידְקוּתָם וְעֲנְוַוְנוּתָם, ואת כל מעשיהם הטובים!

משא"כ לגבי אנשי השלטון והשררה, שכל הזמן הם רודפים אחר הכבוד - א"כ לעולם הם לא מצליחים לתפוס אותו, לא בחייהם, וגם לא במותם. תמיד הכבוד בורח מהם...

עד כאן ביארנו, את הכבוד והערצה הגדולה, שזוכה לה הצדיק לאחר פטירתו מן העולם.

וכעת נתקדם עוד שלב אחד קדימה, ונברר לעצמינו את 'אישיותו' של הצדיק. כלומר, מהו הדבר שמאפיין את הצדיק במיוחד? במה כוחו גדול - עד כדי כך שאפילו לאחר מאות שנים - עדיין האנשים זוכרים אותו, ופוקדים את קברו בכל שנה ושנה? מהי הנקודה המיוחדת שיש בו - שאליה נמשכים כל האנשים?

תשובה לדבר - כתובה מפורש בספר תהלים (במזמור צ"ב) שם מגדיר לנו דוד המלך, את התמונה המדויקת, שמגדירה לנו את דמות אישיותו של הצדיק. וכך הוא מתאר אותו:

"צדיק - כתמר יפרח. כארז בלבנון ישגה"!

כלומר, שהצדיק דומה לפרי של התמר, ולעץ של ארז!

מה המיוחד דווקא בפרי ה'תמר' ובעץ ה'ארז'?

אלא שכאן דוד המלך בא לבאר לנו, מהם שתי הנקודות היסודיות שמאפיינות במיוחד את הצדיק? ועל כך הוא מבאר ואומר, שדבר זה מתבטא בשתי המעלות המיוחדות שיש בו:

א. מעלה הראשונה - שהצדיק מצד עצמו נחשב לאישיות תורנית גדולה ועצומה! הוא נחשב לאדם הגבוה המורם מעם, הבולט והיחיד מבין כל אנשי דורו בגדלותו ובצידקותו, ממש כמו עץ הארז - שגבוה ובולט מבין כל שאר עצי היער!

ב. מעלה שניה - שהצדיק גם מוציא 'פירות מתוקים' כמו עץ התמר, כלומר, שכל העולם נהנים ממנו עצה ותושייה. הוא לא שומר את חכמתו רק לעצמו, אלא מעניק ושופע גם לאחרים. ממש כמו המתיקות שנותן לנו פרי התמר!

[ומה שמיוחד דוקא בפרי ה"תמר"? זאת משום שפירות התמר גדלים דוקא במקומות החמים של המידברות, [ולכן העיר 'יריחו', שהיא שוכנת בסביבה מדברית - מרובים בה עצי התמר, והיא נקראת "עיר התמרים". כידוע.] ודבר זה בא לסמל לנו על מעלתו של הצדיק, שדוקא במקום 'חַמְסִין' ושומם, שיש שם צימאון גדול לדברי תורה, דוקא שם - הוא הולך להפיץ את פירות תורתו, וכך הוא מצליח להפריח את השממה, ולתת פירות מתוקים לאנשים הצמאים לתורה!]

זוהי הגדרתו של הצדיק, שמכונה בפי חז"ל "איש האשכולות" - איש שהכל בו!

ותתפלאו עוד לשמוע, שזהו באמת אחד מהחסדים הגדולים שהקב"ה עושה עמנו בכל דור ודור, שמוריד לעולם נשמה גבוהה של צדיק, שכולם יוכלו להתבשם מאור תורתו, וליהנות מפירותיו המתוקים.

וכפי שאמרו לנו חז"ל בגמרא מסכת יומא (דף ל"ח:) "ראה הקב"ה שצדיקין מועטין - עמד ושתלן בכל דור ודור"!

וכן מצינו עוד בחז"ל, בגמרא מסכת מגילה (דף י"א.): "אמר הקב"ה: וגם בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים, בזה שהעמדתי להם צדיקים בכל דור ודור. ומפרטת שם הגמרא:

* בימי נבוכדנצר - נתתי להם את הצדיקים - דניאל, חנניה מישאל ועזריה.

* בימי היוונים - נתתי להם את שמעון הצדיק, וכן את מתתיהו חשמונאי כהן גדול.

* בימי המן - נתתי להם את הצדיקים מרדכי ואסתר.

* ובימי הפרסיים - נתתי להם את בית רֵבִּי (ר' יהודה הנשיא) וחכמי דורות.

וא"כ הרי לנו, שבכל דור ודור הקב"ה מוריד נשמה גבוהה לעולם, בכדי שתעמוד כ"משקל נגדי" - כנגד כוחות הטומאה של הרשעים!

[ודבר מפליא ביותר, מצינו בגמרא מסכת סוכה (דף מ"ה:) בשם האמורא אביי, שמעיד לנו ש"אין מציאות שיהיה דור שלא יהיו בו פחות מל"ו צדיקים שמחזיקים את הדור כולו"! עיין שם.]

עד כאן הגדרנו את "היקף אישיותו" ודמותו הנאצלת של הצדיק.

וכעת נתקדם עוד שלב אחד קדימה, ונברר לעצמינו את המושג שנקרא בשם "צדיק". מה הופך את האדם להיקרא בשם 'צדיק'? במה זה מתבטא אצלו למעשה, ובמה טמון כוח סגולתו?

והנה בראש ובראשונה צריך להיות ברור, שכל צדיק, כל עוד שהוא בחיים חיותו - לא יתכן שהוא יהיה נקי ב - 100%, וזאת משום שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, ולכן תובעים את הצדיק גם על דברים קטנים ודקים - שלפי גדלותו הענקית - הם נחשבים כלפיו ל"חטא".

ודבר זה הוא פסוק מפורש "כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"!

וא"כ הרי מפורש, שלא יתכן צדיק מושלם לגמרי, בלא שום חטא.

אלא מה? כיון שיש לו בחשבונו 'רוב זכויות' - זה נקרא כבר בתואר של 'צדיק'.

ומדוע באמת לא יתכן שיהיה צדיק שלא יחטא כלל? משום שגם הצדיק עדיין מוגבל בתוך ה'גוף החומרי', אשר מגביל אותו מלקיים את מצוות התורה - בשיא השלימות!

זוהי ההגדרה של המושג 'צדיק'.

וכעת נתקדם עוד שלב אחד קדימה, ונבאר לעצמנו - במה מתבטאת גדלותו של הצדיק? מהי הדרגה המיוחדת שיש בצדיק - יותר משאר כל אנשי העולם? הרי חוץ מכל גדולתו בתורה - בהכרח שיש לצדיק גם איזו שהיא 'דרגה מיוחדת' שהיא זאת שגרמה לו להתעלות ולמסור את כל חייו על התורה!

ועל זה ברצונינו לברר: מהי אותה 'דרגה' שרוממה את הצדיק להגיע לידי כל מעלותיו הנשגבות?

התשובה לכך: שבאמת, הדרגה המיוחדת שמאפיינת את הצדיק - זו הדרגה הגבוהה ביותר שקיימת בעבודת ה', והיא נקראת בשם: "יראת הרוממות"!

ומעלה זו באה לצדיק - רק אחרי שהוא עבד על עצמו במשך שנים רבות, עבודה קשה ומפרכת על שבירת המידות - ורק אז הוא זכה להגיע לדרגה זו של "יראת הרוממות"!

וכדי שנבין מהו המושג של 'יראת הרוממות' - נקדים לכך הקדמה:

הנה, בכל הנושא הזה של "יראת שמים" - ישנם ג' דרגות של סוגי יראה: דרגה פחותה. דרגה בינונית. ודרגה עליונה. וכדלהלן:

א. הדרגה הפחותה ביותר: היא - "יראת החברה"! כלומר, האדם לא עובר עבירות - לא בגלל שהוא מפחד מהקב"ה, אלא פשוט - מחמת שהוא מתבייש מהחברה שהוא נמצא בה! לא נעים לו שיתפסו אותו שהוא בעל תאוות, בעל יצרים, בעל מידות רעות, שיגידו עליו שהוא אדם לא נימוסי ולא תרבותי! שעובר עבירות לתיאבון!

ולכן כדי לקנות לעצמו 'שם טוב' בחברה, הוא משתדל להיות בפניהם אדם תרבותי ומנומס, ששומר על מצוות התורה, וח"ו לא עובר עבירות. וכפי שבאמת מלמדים היום ברחוב: "אתה יכול לחיות - לעצמך - כפי מה "שבא לך", אבל ליד אנשים - תדע איך להתנהג"!

זהו נקרא "יראת החברה". והיא הדרגה הפחותה ביותר - בדרגות של היראה. [ויראה זו, כבר נזכרה בגמרא בברכות (דף כ"ח:) שם מספרים חז"ל, שר' יוחנן איחל לתלמידיו: "יהיה מורא שמים עליכם - לפחות - כמורא בשר ודם"! ולמה? משום שכשהאדם עובר עבירה - הוא מפחד רק "שלא יראני אדם"!! עיין שם. כלומר, שיש לאדם פחד ובושה מ'הסביבה', וזה מה שמונע אותו מלעבור עבירות]!

ב. הדרגה הבינונית: היא הדרגה של "יראת העונש"! וזו הדרגה מִסּוּג ב' - בדרגות של יראת שמים. ותוכנה: שהאדם מפחד מעצם העבירה! כלומר, כיון שהאדם אוהב את עצמו, ולא רוצה לקבל מכות ועונשים, לכן הוא עוצר את עצמו שלא לעבור את העבירה! הוא מפחד מהעונש של העבירה!

ולמה? משום שהעבירה עושה לו אח"כ 'רָע' על הנשמה, היא נותנת לו יסורי מצפון, ומכניסה אותו לדיכאון ועצבות, ולכל מיני פחדים ובהלות - כתוצאה מהעונשים המרים שהוא עתיד לקבל, כתוצאה מהעבירות שהוא יעשה!

ולכן, כיון שהוא לא רוצה "לְהִסְתַּבֵּךְ" ולקבל מכות כואבות - זה לבד מספיק בשבילו כדי להרתיע אותו "לִשְׁמור מֶרְחַק" - מכל נִדְנוּד של עבירה!

ואמנם דרגה זאת, שלא לעבור עבירות מחמת פחד העונש - היא דרגה יותר גבוהה מ"יראת החברה", אולם עדיין זו דרגה 'בינונית', וישנה עוד דרגה גבוהה מזאת, וכדלהלן:

ג. הדרגה הגבוהה ביותר - היא "יראת הרוממות". וזו דרגה של "סוג א'" ב'יראת השם'. ותוכנה: שהאדם לא עובר עבירה - לא בגלל הפחד מהעונש, וגם לא בגלל ה"סִיּוּט" שהעבירה עושה לו - אלא פשוט מפני שהוא חי בהרגשה של "רומְמוּת", ולכן הוא מרגיש תמיד שהוא נמצא במחיצתו של המלך (כיון שהקב"ה מלוא כל הארץ כבודו) וזה עצמו - משכיח ממנו בכלל - אפילו מלחשוב לעבור את העבירות!

ובקיצור: מה שמונע את האדם הזה מלעבור עבירות - זה משום שהוא חי באופן 'מוּחָשִׁי' את מציאות הבורא בעולם, והוא מרגיש שהוא תמיד עומד מול עינו הפקוחה של הקב"ה, וממילא דבר זה נותן לו 'הרגשת חשיבות' של אדם מרומם וחשוב - שלא מתאים לו כלל להתלכלך בליכלוך של העבירות...

דרגה גבוהה כזאת, להרגיש את רוממותו של הקב"ה בכל רגע ורגע, ולהימנע בגלל זה מעבירות - דרגה כזאת שייכת רק לצדיקים, חסידים ואנשי מעשה, שעבדו על עצמם שנים על גבי שנים, והחדירו לתוך ראשם את מציאותו של הקב"ה, שנמצא ועומד מולם בכל פינה ובכל זוית, עד שגופם כבר התרגל לכך, ונמנע כבר מעצמו, מלעבור את העבירות!

[וכך באמת פסק גם הרמ"א להלכה בשלחן ערוך (סימן א', סעיף א') וזה לשונו שם: "...שויתי ה' לנגדי תמיד - הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ...וּכְשֶׁיָּשִׂים האדם אל ליבו, שהמלך הגדול הקב"ה - עומד עליו ורואה במעשיו - מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך"!

וא"כ הרי לנו מפורש, שהמעלה של הצדיקים - מתבטאת בזה שיש להם 'יראת הָרומְמוּת', שֶׁחָשִׁים כל הזמן שהקב"ה עומד עליהם ורואה במעשיהם. וכלשון הרמ"א הנ"ל].

ואם תשאלו: במה זה מתבטא למעשה בחיי היום יום? מה ההבדל בין יראת העונש - לבין יראת הרוממות שיש לצדיק? הרי במציאות שניהם - בסופו של דבר - נמנעים מלעבור את העבירה?

תוכן העניינים

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה