בת מצות · דרשה ג' - לבר/בת מצוה
"כללי הנימוס" של עולם השקר:
אדם שחי ללא 'ביקורת' - מסוגל לעשות את כל התועבות שבעולם, ובסוף הוא יאשים את... ה"כיבשה התמימה"!
לפני שנפתח בנושא הדרשה, ברצונינו לשתף את הקוראים בחוויה של הסיפור הבא:
המעשה היה לפני כ - 15 שנה, בזמן שהאופנוע עם חיבור ה"סירה" (כעין 'מושב עגלה' שמחובר לאופנוע) היו נוסעים עוד על הכביש, עמד "טְרֶמְפִּיסְט" אחד בשולי הכביש, וביקש לעצור 'טְרֶמְפּ' אל מקום יעדו.
והנה, כעבור דקות ממושכות, עצר לידו אופנוע הנ"ל עם מושב ה'סירה' לצידו, והזמינו להכנס לעגלה שלצידו, והוא כבר יסיע אותו למקום חפצו.
ואכן, האיש נענה ברצון רב להצעה הנדיבה, והתיישב במושב הַנַּיָּד שמחובר אל האופנוע, ובעל האופנוע התניע את הרכב והחל לנסוע.
והנה, כעבור קילומטרים אחדים, היפנה בעל האופנוע את ראשו לעבר 'מושב העגלה' שלצידו, ולתדהמתו הוא מבחין שהַ"טְרֶמְפִּיסְט" הנכבד שלו - כל כולו מתנשף ומתנשם בכבידות, כאילו יצא זה עתה מ"עבודת פרך" של בניית בניין... התפלא הנהג על המראה המוזר, ושאל את אורחו שלצידו:
"אדוני! מדוע אתה מתנשף ומזיע כל כך? והרי אתה יושב בעגלה שבתוך קוטנועי, ואני הוא זה שמסיע אותך, ומה לך מתנשם ומתאמץ בכבידות כל כך" - - - ???
גימגם הנוסע וענה לְמַסִּיעו בחצי פה:
"יסלח לי מר, אמנם העגלה שחוברת לאופנוע שלך, אך אין לה תחתית של 'מושב' כדי לשבת עליה, ולכן כל הדרך אני נאלץ לרוץ ולרוץ אחריך על הכביש שמתחת למושב כדי להשיג אותך- - -! ! !
עד כאן הסיפור. והבאנו כאן את המעשה הזה כיון שחושבים אנו, שגם כיום, ישנם הרבה מאד אנשים שנוסעים על הכביש, ואולם כל החיים שלהם הם לא יכולים לשבת! כל הזמן הם רק רצים ורצים, ודומה כאילו הקרקע 'פעורה' תחתיהם! חסר להם את הבסיס של ה'מושב' שיוכלו לשבת עליו במנוחה ובמרגוע...
ולכן, מי שבאמת רוצה לעבור את מסלול הנסיעה בעוה"ז מתוך מנוחה וּרְגִיעָה נפשית - עליו להזדרז ולהזמין לעצמו "מושב נסיעה" שיתן לו השלווה והרוגע הנפשי, וגם 'יְרומֵם' אותו מעל כל המיכשולים של הכביש הסואן, וכך הוא יוכל לחסוך לעצמו הרבה הרבה ריצה מיותרת של טירוף, והרס נפשי וגופני!
ומכיון שנושא השקפתי זה הוא ה'בסיס' לכל בנין חייו של האדם, לכן הצבנו את הנושא הזה - כבר בדרשה זו של הבר/בת מצוה, כיון שבגיל זה הם עומדים על "קו הזינוק" שממנו קופצים אל תוך המירוץ המטורף של החיים, ואם הם יהיו מוּדָעִים ליסוד החשוב הזה - הם יוכלו לחסוך לעצמם הרבה סִיּוּטִים, והרבה דיכאונות ועגמת נפש, בהמשך חייהם בעתיד!
ונתחיל לבאר לְמַה כוונתינו:
ראשית כל צריך לדעת, שאדם שרוצה להיות מושלם באמת - חייב שיהיה לו איזה "ביקורת" מבחוץ! חייב שיהיה לו איזה מישהו מהצד (רב או אברך תלמיד חכם) שיעביר לו 'ביקורת' על כל מסלול חייו, כיון שבלי זה - האדם יכול לעבור עשרות שנים, וכל הזמן הוא יחיה מתוך אשליות ודמיונות שהוא אכן בן אדם ישר ומושלם, שאין לו כל חסרון או פגם באמונתו או במעשיו. וכך הוא יגמור את חייו מתוך אַשְׁלָיָה נוראה זאת, ובסופו של דבר הוא יפטר מהעולם מתוך אכזבה קשה, שלעולם הוא לא זכה בחייו להגיע ולנגוע באמת!
ואם תשאלו: ומהיכן האדם לוקח "הרגשה טובה" כזאת - עד כדי כך שהוא בטוח בעצמו, ולא חושב אפילו להעביר 'ביקורת' על מעשיו?
התשובה לכך: דבר זה נובע מהתאוות והיצרים הטבועים בתוך האדם! קשה לאדם להתנתק מחיי התאווה וההוללות שהוא חי בהם, ולכן הוא "מְסֻנְוָר" ולא מרגיש בכלל שהוא נמצא בתוך "בּוץ" עמוק של עבירות! התאוות הם שזורקים לו "עפר" על העיניים, ומשקיטים לו את המצפון, ונותנים לו להרגיש הרגשה טובה שהוא אכן נמצא על המסלול האמיתי, וכך האדם גומר את חייו מתוך אשליות ודמיונות שָׁוְא אלו!
ודבר זה נרמז גם בפסוק שאומר: "והשוחד - יעוור עיני חכמים"! כלומר, ה"שוחד" - שהם התאוות והרצונות של האדם - הם אלו שמעוורים את עיני השכל שלו, ונותנים לו לשקוע בתוך תרדמה ועילפון רוחני, שימשיך את 'זרם' החיים שלו, ולא יתעורר לפשפש במעשיו!
ומחלה זאת, היא תופעה מצויה אצל כל אדם ואדם! לכל אחד מאיתנו יש לו את ה"שוחד" וה"אינטרסים" שלו, שלא נותנים לו לראות את התמונה האמיתית שהוא חי בה!
וגם לנער הבר מצוה, שמתחיל כעת את צעדיו הראשונים בעולם המצוות - גם לו יש את ה'נגיעות' וה'תאוות' שלו, והם אלו שמונעים ממנו מלהתחיל את המצוות ב"רגל ימין"!
ואם תשאלו: איזה סוג של "נגיעות ושוחד" יכול להיות כבר אצל נער צעיר בגיל כזה של 'בר מצוה'?
התשובה: כל הֶרְגֵּל ימי הַיַּלְדוּת, התפנוקים, המישחקים, ובעיקר - החיים 'המשוחררים' שהוא היה חי בהם עד עכשיו - הם אלו השוחד והאינטרס - שנותנים לנער את הדחף הפנימי (ולפעמים בהרגשה של "תת הכרתי") "למרוח" כל מצוה, ולמצוא "היתר" על כל עבירה, העיקר - שהמצוות לא יגבילו אותו, ולא "יפריעו" לו להמשיך לחיות בחיי התענוגות שהוא היה חי בהם עד עכשיו! שלא יפריעו לו לכל ההרגלים והתפנוקים שהוא התרגל אליהם מִקַּטְנוּת, ולכל ה"חיים הקלים" שהוא היה חי בהם עד עכשיו משוחרר מכל עול ומכל ציווי, קם מתי שרוצה בבוקר, מתפלל מתי שרוצה, לומד מתי "שמתחשק" לו, ועושה מצוות מתי ש"בא לו", ובקיצור: הוא לא היה משועבד לשום מצווה!
ואילו כעת שהוא מגיע לגיל 13, כל המצוות נופלים עליו כמו "הר גבוה" שנוחת עליו פתאום! לפתע הוא מוצא את עצמו שהוא משועבד וְ"נָעוּל" על 613 מצוות ואיסורים! וא"כ, במצב כזה, אפילו אם הנער התכונן לכך מבחינה 'נפשית', ויש לו את הַנְּכונוּת לקבל 'מָרוּת' ולהכנע לכל התרי"ג מצוות - בכ"ז - בתוך תוכו הוא נשאר עדיין "מְשֻׁחָד" עם הנגיעות הָאִישִׁיּות שלו... העיניים שלו עדיין "מְסֻנְוָרות" מכל תפנוקי הילדות, וכדי להצליח לעקור את כל זה מהנער, ולהפוך אותו להיות בחור 'בגרותי' ורציני - צריך הרבה עבודה והשקעה רבה! צריך יעוץ תמידי עם אדם מבוגר, שכבר עבר את השלב הזה בחיים ויש לו 'נסיון' בכך, והוא זה שיוכל לכוון ולהדריך את הנער, כיצד אפשר לצעוד נכון בתוך כל מסלול החיים 'הַתַּאַוְתָנִי' שטבוע בתוך האדם!
רק בדרך זו של 'יִעוּץ וְהַכְוָנָה' - יוכל הנער להשתחרר מכל ה"שוחד" הַיַּלְדוּתִי, וגם להשתלב מהר מאד בתוך כל החיים הַבַּגְרוּתִיִים של תורה ומצוות!
ובאמת, שתופעה זו מצויה אצל כל האנשים, ולאו דוקא בנער שנכנס לעול המצוות. כל אדם הוא "מְסֻנְוָר" מחמת הנגיעות שיש לו, ולא רואה חובה לעצמו!
וניתן על זה דוגמא פשוטה:
כשאנו קמים בבוקר, הרבה פעמים מרגישים שקשה לנו ליטול את ידינו בכלי - לסירוגין. לוקחים את הכלי בעצלות, ובלי כל חשק, שופכים מים לכל עבר, ומחכים כבר "לגמור" עם הנטילה הזו... ולמה באמת יש לנו את ההרגשה הזאת? מה כ"כ קשה בזה? הרי ל"התקלח" שזה דבר הרבה יותר קשה, ודורש יותר מאמץ (לפשוט וללבוש את הבגדים, בחורף ובקור, לחפוף ולקרצף את כל חלקי הגוף, וכו') ובכ"ז אנו לא מרגישים בזה שום עצלות! עושים זאת ב"כֵּיף" ובהנאה ובהבנה מלאה, ואילו נטילת ידים נהייתה פתאום "כְּבֵדָה" עלינו - ?
התשובה לכך פשוטה: מה שבנ"א עושה מתוך יוזמתו הפרטית, מתוך הרצון האישי שלו, ולא בגלל שציוו עליו לעשות - הוא עושה זאת יותר במרץ וסיפוק, ויותר בשמחה והנאה. ואולם, כשמצווים על האדם ומחייבים אותו לעשות איזה שהוא תפקיד - אז פתאום הדבר הכי קל שבעולם (וכגון: נטילת ידיים) יהפך להיות הדבר הכי קשה עליו! ולמה? בגלל שאמרו לו מה לעשות! והאדם מטבעו לא אוהב ש"מַכְתִּיבִים" לו מה לעשות, אלא הוא רוצה להיות אדם יוזמתי וְעַצְמָאִי, בלי שיתנו לו פקודות ותפקידים!
ועל דבר זה בדיוק, צריך כל אדם להתחיל לעבוד על עצמו: לסלק את השוחד והנגיעות שהוא נגוע בהם! להתכופף ולהתבטל בפני בורא עולם, ולקבל את מצוותיו מתוך ידיעה - שבורא עולם מתכוון בזה אך ורק לטובתנו האישית בלבד! ואז, כשהאדם ניגש למצוות מתוך מבט חיובי כזה - רק אז הוא יזכה להרגיש את העונג והאושר שיש בכל מצוה ומצוה!
ומהו באמת סוד ההצלחה? כיצד אדם יכול להצליח ל"השתחרר" מכל הנגיעות ש"משחדים" אותו, ומכבידים עליו את כל המצוות?
התשובה: ע"י שיעשה לו רב מובהק, שהוא יפסוק ויכריע לו בכל ספיקותיו בחיים! ויקבל על עצמו לציית לכל מה שהרב יפסוק לו, ללא כל פשרות!
הרבה פעמים, אדם רוצה ללכת לאיזה מקום, והוא חושב לעצמו שהוא באמת עושה בזה "מצווה", ובכלל לא מעלה על דעתו שיתכן שיש צד אחר בזה...
ואולם, כשהוא בא להתייעץ עם הרב, הוא מראה לו את הצד ההפוך - שהוא בכלל לא חשב עליו!
ולמה? בגלל שהאדם יש לו בטבעו את הכוח של ה"שוחד", שהוא מעוור אפילו עיני חכמים! אפי' אם תהיה חכם ופיקח - הוא יטשטש את עיניך, ויערפל לך את חושי המוח, ויראה לך על כל מעשה רע, ועל כל עבירה - כאילו זה מצוה גדולה! את כל ההסברים והתירוצים שבעולם הוא יעלה לך במוחך - והכל כדי להצדיק את תַּאֲוַת ההנאה שעומדת בפניך... ל"חתונה" הזאת - "מצווה" ללכת, לשמח חתן וכלה! (ולא משנה שהחתונה שם "מעורבת" בחורים ובחורות, ונכשלים שם באלפי עבירות של פגימת העיניים והרהורים נוראים! או שה"הכשר" של האולם הוא מפוקפק מאד וקרוב לוודאי שיש במטבח האולם חשש לתערובת בשר וחלב, בישולי גויים, תולעים ורמשים, ואכילת נבילות וטריפות! הכל מותר בשביל ה"מצוה" לשמח חתן וכלה. או שמותר ללכת לחתונה הזאת, בגלל שיש כאן בעיה של "עבירה" של "הלבנת פנים"! שהרי זו שמחה "משפחתית", ואסור להעליב ולגרום בושה לבעלי השמחה שהזמינו אותו באופן 'אִישִׁי' לאירוע...)
ואולם הרב, שהוא "אובְּיֶקְטִיבִי", וּמְנֻטְרָל מכל נגיעה אישית, הוא רואה את הבעיה היטב, מכל צדדיה, ומכל כיווניה. הוא גם לוקח בחשבון את ה"השלכות" שיצמחו בעתיד - כתוצאה ממעשה זה, ועל פי זה הוא מכריע את דעתו בנידון. בעין חַדָּה ונקיה - ללא שום אבק של שוחד ואינטרסים אישיים!
ולכן חשוב מאד, שהאדם יהיה קשור וצמוד לרב ת"ח וירא שמים, (וגם שאותו רב מכיר אותו אישית מבחינת המידות והתכונות שלו, כך שיוכל לפסוק לו על פי האופי המיוחד שלו!) והוא ידריך ויכוון אותו, יְיַעֵץ לו, ויעזור לו להכריע בספיקות שיש לו בחיי היום יום. וכן הנשים, יהיו צמודות לרבניות יראות שמים בעלות נסיון, ויקפידו לשאול את חוות דעתם - על כל צעד ושעל בחיים, ועל כל הספיקות שהאדם נתקל בהם במשך חייו, וכגון: האם המעשה הזה - הוא מצוה או עבירה? האם הבגד הזה - הוא מספיק צנוע, או שהוא מושך ובולט? האם יש 'מצווה' ללכת לחתונה הזאת - או לא? וכו' וכו'. על כל הספיקות, הרב הוא זה שמכריע את ה'מילה האחרונה'!
ובצורה כזו - האדם מוריד מעל כתפיו אחריות רבה וכבידה, ובזה הוא גם פותר לעצמו הרבה בעיות, וחוסך לעצמו הרבה נסיונות קשים שיכול היה להתקל בהם! ולכן, גם הנער או נערת הבת מצוה - יְאַמְּצוּ לעצמם עצה נפלאה זו, שלא לעשות צעד קטן - מבלי להתייעץ תחילה עם רבנים, או עם גדולים מהם. שכן כלל גדול הוא ביסודות הנפש של האדם: ש"לעולם אין האדם רואה 'חובה' לעצמו"!
נספר לכם משל נפלא, עד כמה האדם יכול להרגיש "טוב" עם עצמו, ובלי 'ביקורת' של רב מבחוץ - הוא יחיה תמיד ב'אשליות' שהוא אדם מושלם, ונקי מכל פגם ורבב. ולעולם לא יאשים את עצמו, בתיקון מידותיו הרעות!
המעשה התרחש באחת משנות הבצורת, כשעברו כבר שלשה שנים ועדיין אין סימן לטיפה של גשם. חיות היער הסתובבו בעצב, וצמאו לטיפת מים, כדי להרוות את נפשם הצמאה...
והנה, לאחר התיעצות עם אנשי פמלייתו, החליט מלך החיות - האריה, לאסוף למרכז היער את כל החיות והעופות, ולערוך שם "חשבון נפש" כללי, כדי לדעת בשל מי הרעה הזאת, ואיזה עוון פלילי גורם לעכב את ירידת הגשמים. וכך יוכלו לזהות את החוטא, וּלְבַעֲרו מקרב המחנה. אולי בכך ישוב 'חרון האף' מעליהם, וגשמי ברכה יחזרו לרדת כימי קדם.
ואכן, מן מחשבה למעשה. מיד הוציא האריה 'כרוז' בכל היער, שהכריז בקול רעש גדול: "הקשיבו, הקשיבו! בשם אדונינו המלך, מתבקשים כל חיות היער, להתאסף הערב במרכז היער, לעצרת התעוררות לרגל המצב הקשה של עצירת הגשמים, שנמשכת כבר למעלה משלשה שנים. במהלך הערב, יושמעו דברי חיזוק והתעוררות, ובסוף הערב יתקיים "סדר וידוי הארוך", שבמעמד זה יוּעֲלוּ כל חיות היער לבמה, וכל אחד יפרט את כל חטאיו ומעלליו. וצוות מיוחד של דַּיָּנֵי המלך - ישפטו ויחליטו מיהו הנאשם, שמחמת חטאיו החמורים - המיט על כל חיות היער - גזירה קשה כזאת. השתתפותכם חובה, ואיש בל יעדר"! - סיים הכרוז להכריז את מאמרו.
כרעם ביום בהיר, פשטה הידיעה על כל חיות היער, וכולם חיכו בציפייה ובמתח ליום המיועד, לראות מיהו החוטא - שיפול עליו גורל הָאָשָׁם!
ואכן, ביום המיועד, מילאו את כיכר היער כל החיות והעופות, ובראשם התהלך האריה, כשלצידו צועד יועצו האישי - אדון השועל!
והנה, לאחר שסיימו את דברי ההתעוררות, והגיעו ל"סדר הוידוי הארוך" - התכבד תחילה האריה לשאת את נאומו, ולהתוודות בפני קהל עדתו - את כל אשמותיו וזדונותיו. וכך החל האריה את וידויו: "ערב טוב קהל נכבד"! את חֲטָאַי אני מזכיר היום, פעם אחת בלכתי בין עבותות היער, הבחנתי לפתע בצייד עופות, שהיה אדם שָׁמֵן ובעל בשר, כשהוא מסתתר מאחורי עבותות העץ, וממתין לצוד עופות וחיות!
לא יכולתי לכבוש את תאוותי - המשיך האריה לספר, התקרבתי אליו מאחוריו, ומיד - - - זינקתי עליו, ושיסעתי אותו לגזרים! ולאחר מכן, ישבתי לאכול את בשרו הטעים והמלא - בתיאבון גדול!
וכעת הגידו לי קהל נכבד, וכי יתכן שבגלל הדבר הזה, נגזרה עלינו גזירת הבצורת?
"לא ולא" - ענו לו כל חיות היער, דבר כזה אינו נחשב לחטא כלל, שהרי צייד זה רצה לצוד חיות ולאכול את בשרם! וכתוב מפורש הוא "הבא להורגך - השכם להורגו"! מה עוד - שאתה 'מלך', והרשות בידך לחרוץ דיני נפשות, ללא כל עוררין!
ולכן - תנוח דעתך אדוננו המלך, שבודאי צדיק גמור אתה, ולא יתכן שבגללך באה עלינו הרעה הזאת! עודדו אותו כולם.
יצא האריה שמח ועליז, על שבאמת יצא "זכאי" בדין. וכי באמת כל הזמן הוא לא חי ב'אשליות', הוא אכן מושלם ונקי מכל רבב ופגם!
אחריו - עלה להתוודות יועצו האישי של המלך, הלא הוא אדון השועל!
קִעְקֵעַ השועל בגרונו, הרכיב את משקפיו לקצה חותמו, והחל לספר את וידויו:
"לפני כחודש ימים, תקף אותי רעב נורא. הייתי מאד רעב, ולא מצאתי אפילו 'עצם קטנה' שבה אוכל להחיות את נפשי. וכך הייתי מהלך, עד שממש כמעט אחזני "בולמוס" של רעב, והגעתי לידי סכנה.
והנה, תוך כדי הילוכי הכושל, מה רואות עיני? טלה קטן מקפץ ומרקד לו בקצה היער! מיד גבר עלי רעבוני, וזינקתי אל הטלה הקטן, נעצתי בו את צפורניי החדות, ואכלתי אותו כמות שהוא חי, על כרעיו ועל קרבו!
וכעת הגידו נא לי - אזרחים נאמנים וישרים, וכי יתכן הדבר שבגלל דבר כזה - נגזירה עלינו גזירת הבצורת?
"חס וחלילה"! - השיבו לו במקהלה כל חיות היער, שהרי 'אנוס' היית מחמת הרעב שהציק לך, ומה היה ביכולתך לעשות? וכי לאכול כל הזמן רק "עלים"? הרי חייב אתה לאכול - לפחות פעם בשבוע - מנה אחת 'בשרית' הגונה ושמנה!
וא"כ - בודאי שאין זה נחשב לחטא כלל, ולא יתכן שמחמת זה נגזרה גזירת הבצורת - עודדו אותו כל חיות היער.
יצא השועל עליז ושמח, על שיצא גם הוא "זכאי" בדין. וכי באמת שִׂכְלו לא הטעה אותו: הוא אכן באמת מושלם ונקי מכל חשש חטא ועוון, ובודאי שאין הוא אשם מחמת המצב הקשה.
אחריו - עלתה על הבימה להתוודות ה"כבשה". היא הורידה את ראשה למטה מרוב בושה, והחלה להתוודות ולפרט את חטאיה:
"את חֲטָאַי אני מזכירה היום. יום אחד בלכתי לאורך מסלול היער, ראיתי שעוברת לידי - עגלה עמוסה קש ותבן, ובראש העגלה יושב העגלון ומנהיג את הסוסים.
והנה, לאחר שהתרחקה ממני העגלה, הבחנתי שנפלו על הארץ מספר חיטים בודדות, שנפלו לו לאותו עגלון מחמת כובד המשא שהיה בעגלה. ואני לא חשבתי הרבה, אלא הלכתי ואכלתי את אותם חיטים שהיו שייכים לבעל העגלה. וכעת ליבי נוקפני, אולי בגללי באה הרעה הזאת, כיון שעברתי על עוון "גזל" של חיטים שאכלתי שלא ברשות... - סיימה הכבשה להתוודות על חטאיה.
אלא שכאן אירע דבר מפתיע ומפליא: מיד כששמעו חיות היער את "חֲטָאֶיהָ" של הכבשה - תיכף ומיד קפצו עליה כולם, וצעקו עליה בקולות וצרחות: "את החוטאת"! בגללך באה לנו הרעה הזאת - של רעב הבצורת! עָבַרְתְּ חטא חמור וכבד - שלא יִסָּלַח ולא יִשָּׁכַח: "עוון גזל החמור"! ומחמת העוון הזה המטת עלינו את כל הרעה הזאת! לא נעבור בשתיקה על "עוון פלילי" זה, עד שֶׁנָּקָם ישיב לְצָרָיו, ותחת החיטים שגזלת - תשלמי עליהם בנפשך!
ואכן, מיד התנפלו עליה כל חיות היער, וקרעו את הכבשה המסכנה - לגזרים, למען ישמעו אחרים ויראו, ולא יזידון עוד!
עד כאן המשל. וסיפור זה - הוא הגדרה קולעת, שמלמד אותנו לקח גדול, בתכונות הנפש של האדם:
עד כמה האדם יכול להיות "משוחד" "וְנָגוּעַ" כלפי עצמו! יתכן אדם שיהיה בשיא השחיתות: רוצח, שודד, גזלן, חמסן, ויעבור את כל העבירות שבעולם - ובכ"ז - מחמת תוקף תאוותיו, הוא לא יחשוב כלל להאשים את עצמו! כשיבקשו ממנו להתוודות ולהודות על חטאיו ופשעיו - הוא לא יבין כלל מה רוצים ממנו... שהרי כל המעשים שלו - מוחזקים בעיניו - כמצוות, או - כמעשי "נימוס" של דרך ארץ, וא"כ על מה יש לו להתוודות? הרי הוא אדם נקי ומושלם ששומר בנאמנות על כללי התרבות והצדק!
ואצל מי - הוא כן מצליח למצוא חסרונות ופגמים? אצל "הכבשה התמימה"! אצל חבירו המסכן! שם הוא יסתכל על כל עבירה קטנה שלו - ב"זכוכית מגדלת"! ועל מספר חיטים שחברו אכל בלא רשות - הוא ירעיש ויהפוך עולמות... ואולם הוא עצמו שאוכל - לא חיטים - אלא "בני אדם" חיים! אוכל ורומס אותם, ושופך את דמם בעלבונות וביזויים, ומשפיל אותם עד לעפר! כל המעשים הנפשעים האלו - "מֻלְבָּשִׁים" במסווה של תירוצים: הוא היה 'אנוס', הוא היה 'רעב', הוא היה בשיא התאווה, הוא היה בשיא הכעס שלו, הוא אדם "תרבותי" שמחפש את האמת והצדק, וכדו' וכו'. ולעולם לא יהיה לו אפילו צד - שֶׁבְּשֶׁלּו ובגללו - כל הרעה הזאת! תמיד הוא ירגיש טוב וְשָׁלֵו עם המצפון שלו, ויחפש את העבירות אצל השני...
זוהי תמונתו האמיתית, של אדם שחי ללא ביקורת! ללא הדרכת רב, שתכוון ותדריך אותו. ללא פיקוח צמוד של "מורה דרך" שיצביע לו על החסרונות והפגמים שלו, ויעזור לו לתקנם!
וכל מי שיש לו קצת שכל בקדקודו, ימהר לתפוס את רסן מידותיו בידו, ולא יתן לנגיעות ולתאוות שלו - שֶׁיְּשַׁחֲדוּ אותו, ויטשטשו לו את האמת! אלא יהיה נָתוּן תמיד תחת השגחה מתמדת של רב ירא שמים, ורק אז מובטח לו, שאכן בדרך זו - הוא יצליח לקפוץ ולעלות על הרכבת - המוליכה אל חיים טובים ומאושרים, חיים של שלווה ומרגוע, והרבה 'סיפוק אמיתי' בחיים!
אין ראוי לערוך מסיבת בת מצוה בית הכנסת, אף אם ישמרו על קדושת המקום, ואף אם עורכים את המסיבה בשעת לילה בשעה שאין שם מתפללים. [ילקוט יוסף, הלכות קס''ת ובית הכנסת עמוד רמד].
המנהג שיש נוהגים לעשות מסיבה חגיגית וסעודת הודאה ושמחה לבת מצוה, ביום מלאת לבת שתים עשרה שנה ויום אחד, הוא מנהג טוב והגון, ויש בזה מצוה לחיזוק החינוך לבנות ישראל ברוח ישראל סבא. וטוב שיאמרו שם דברי תורה ותשבחות להשי''ת. וברור מאד שיש לשמור בקפדנות על כללי הצניעות לפי דעת תורתינו הקדושה, וכמו שנאמר: עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה. ונכון שהאב יברך ''ברוך שפטרני מעונשה של זו'' בלי שם ומלכות, כדרך שאומרים כן בנער שנעשה בר מצוה. [ילקוט יוסף ברכות עמוד תרז].
מתנה יפה לבת מצוה ביום המיוחד שמקבלת על עצמה עול התורה והמצוות, לקנות לה מטפחת או כובע יפה לכסוי ראשה כשמברכת ומתפללת, שלא להזכיר שם שמים בראש מגולה! (יחוה דעת חלק ה סימן ו).