אור ברסלב
אמרי יחזקאל - מעגל החיים בת מצות › דרשה ב' - ל'בת מצוה'

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

בת מצות · דרשה ב' - ל'בת מצוה'

דרשה א' - ל'בת מצוה'

גילוי מדהים על שכר המצוות בעוה"ב:

מחיר השכר של המצוות - נקבע לפי האדם עצמו: עד כמה

הוא מוכן "לשלם" מהנאותיו- למען

קיום רצון האלוקים!!!

בשעה טובה ומוצלחת, הגיע היום המיוחל, שבו נכנסת הנערה לחיוב התורה והמצוות. משערים אנו לעצמנו, שבודאי הנערה כבר מוּדָעָת לזה, שביום זה היא נכנסת למסלול של "חובות", ולמסלול של "זכויות". ומן הסתם, היא מכירה את המסלול הראשון - יותר טוב מן המסלול השני... כלומר, היא מכירה ויודעת את המסלול של ה"חובות" שחלים כלפיה. מה "אסור" לעשות, ממה צריך רק "להמנע", וממה עדיף להישאר ב"שב ואל תעשה". את כל זה - בודאי שכבר למדה הנערה בבית הספר. את כל הַלָאְוִין, החומרות, והאיסורים, לפרטי פרטים. ואולם הבעיה, שאת המסלול השני של ה"זכויות" - עדיין נערת הבת מצוה אינה יודעת לקראת מה היא הולכת...

כלומר, הנערה אינה יודעת איזה שכר ותשלום ינתן לה עבור כל הזכויות (המצוות) שתעשה. היא מקבלת על עצמה ביום זה לקיים את המצוות, ולאסוף הרבה זכויות, ואולם - מבלי לדעת כלל - איזה 'מחיר' משלמים למעלה, עבור כל מצוה או זכות שהיא צוברת לעצמה...

ובעצם, זו לא "בעיה" פרטית של נערת הבת מצוה, אלא זו "בעיה" כללית של כולנו, אף אחד מאיתנו אינו יודע מתן שכרן של מצוות. שכן, חז"ל כבר עידכנו אותנו מראש, ואמרו לנו, שזה אחד מהדברים המכוסין מעיני בני אדם, שאינם יודעים "מתן שכרן של מצוות"!

ועל נקודה זו בדיוק, באנו להפתיע את ציבור הקוראים שלנו, ולגלות להם שאכן גִילִנוּ את ה..."חשבון הסודי"! גילנו כמה שכר כל אחד יקבל - עבור כל מצוה ומצוה שעשה כאן בעוה"ז!

הקוראים היקרים, בודאי משפשפים את עיניהם בתימהון, ומהרהרים לעצמם בפליאה: היתכן? וכי בן אדם יכול לדעת מראש את סכום התשלום שישלמו לו בעוה"ב - עבור המצוות שעשה כאן בעוה"ז? הרי דבר זה נשמע "דמיוני" ורחוק קצת מהמציאות...

כך מהרהרים לעצמם אותם קוראים. ואולם לאחר שנוכיח לכם את כל התגלית המופלאה הזאת "שחור על גבי לבן", בְּרֵאָיות ברורות וחותכות - אז יסתלק כל ספק מלבכם, וממש תהיו "המומים" לנוכח גילוי מרעיש זה!

וכדי שלא ל'מתוח' יותר מדי את הקוראים, ניגש ישירות אל פתרון התעלומה. ואולם לפני כן, חייבים אנו להציג בפניכם מעשה נפלא, שרק דרכו תוכלו להבין בדיוק למה כוונתנו. ולכן קִרְאוּ היטב, את הסיפור המרגש שנביא כעת בפניכם:

מעשה היה באדם עני אחד, קשה יום, אשר בקושי היה מרויח את לחמו, דל אמצעים היה. ותמיד היה חי בצמצום ובדקדוקי עניות.

והנה בשעה טובה ומוצלחת, הגיע היום שֶׁבִּתּו התבגרה והגיעה לפירקה, וליהודי שלנו אין אפילו פרוטה לפורטה. וכל שכן הוצאות של החתונה, שנאמדים בכאלפי שקלים... ומאין יבוא עזרו?

עד שביום בהיר אחד, החליט היהודי לנסוע אל רבו - הרבי בּוּנָם מִפִּשִיסְחַא, לשטוח בפניו את מצוקתו, ולבקש את ברכתו. ואכן כשהגיע אל הרבי, ענה לו הרב: "אל דאגה! הקב"ה ישלח לך את עזרך - ממקור בלתי צפוי כלל! רק עליך לעשות את ה"השתדלות" המוטלת עליך. והיא: שבשום אופן אל תסרב לעיסקה הראשונה שיציעו לך לעשות! תהיה אשר תהיה - אתה מצידך - אסור לך לסרב לכל בעל עסק הראשון שיציע לך למכור את סחורתו. זכור! שאם תמלא אתה את ההשתדלות המוטלת עליך - תישרה בעיסקה זו ברכת השם, ותצליח בדרכך!

היהודי קיבל את דברי רבו בהסכמה מלאה, וללא כל עוררין. וכך יצא מבית רבו - לכיוון היריד, שם היו כל הסוחרים מתקבצים ומוכרים כל אחד את סחורתו. בתוך תוכו האמין היהודי, שבודאי ישועתו קרובה, ומילה אחת מדברי רבו - לא תיפול ארצה!

והנה, כשנכנס היהודי לאכסניה, כדי לפוש מעט מטורח הדרך, הבחין באגודת סוחרים שמתגודדים סביב השולחן המרכזי, ומשוחחים בניהם בהתלהבות גדולה, כשכל אחד משבח בקולי קולות - את סחורתו היקרה והמיוחדת.

נסתקרן היהודי לדעת, על איזו סחורה מתלהבים ממנה כל כך הסוחרים, ורגליו הוליכו אותו לתומו אל שולחן הסוחרים. והנה מה מגלות עיניו? על השולחן מונחות קופסאות מרופדות במשי וקטיפה, ובתוכם משובצות מרגליות ויהלומים נוצצים, זוהרים ומבריקים באורן וביופיין! ניקסם היהודי, וליבו נִשְׁבָּה אחר הבזק המבריק של היהלומים, וכך המשיך להביט בהתפעלות ובהשתוממות - על היהלומים הַמְּסַנְוְרִים!

והנה, תוך כדי מקח וממכר של הסוחרים, גילה סוחר יהלומן אחד, את היהודי שהיה עומד ומציץ מאחוריו, ושכל פניו מביעות תדהמה והשתוממות, עד שדומה היה ממש - כאילו "נחת" עליהם ישר 'מהירח'...

צחק עליו הסוחר, וקרא לו בנימת לגלוג: "אוי יהודי! מה לך משתהא ועומד קָפוּא כמוכה אבן, וכי מימייך לא ראית יהלומים ואבנים טובות? או שמא - גם אתה רוצה להשתתף עמנו במסחר, ולהיות שותף עמנו בעיסקה של היהלומים? אדרבא, בוא והצטרף אלינו ותשתתף בכל הַ"עֵסֶק הַחָם" שמתנהל כאן...

היהודי בשומעו זאת, נזכר מיד בדברי רבו, שעליו להסכים לעיסקה הראשונה שיציעו לו, וְאַל לו לסרב. וזאת למרות שהיה קשה לו "לְעַכֵּל" זאת: יהודי 'תָפְרָן' כמוהו, שבקושי יש לו רוּבָּל אחד בכיס - יתחיל להתנצח על קניית יהלומים ששווים אלפי דולרים???

אלא שֶׁחֲזָקָה עליו לקיים דברי רבו, ויהי מה! מיד התעשת היהודי מתדהמתו, וכשהוא מנסה להסתיר את התרגשותו - ענה לאותו סוחר:

"אמנם כן... הרי לשם כך הגעתי הנה, לסגור על עסקה הראשונה שיציעו לי"!

"טוב מאד"! - צהל הסוחר, רק אמור לי עד איזה סכום רובלים אתה מוכן להשקיע איתנו ביהלומים. ולפ"ז נדע כיצד להתחלק עמך את הרווחים!

נבוך היהודי כולו, וכשכולו מסמיק מבושה, גימגם לאותו סוחר: "אין בכיסי לא מאות רובלים, ואף לא עֲשָׂרות. נותר לי רק 'רובל' אחד ויחיד שנשתייר לי מכל רכושי"!

"חַה - חַה - חַה" צחק הסוחר בקול פרוע, ברובל אחד אתה רוצה לעשות עסקה עם יַהֲלומָנִים? "ראו - קרא לעבר חבריו הסוחרים - איזה יהודי מוזר וחסר דעת! במטבע שְׁחוּקָה של רובל אחד - רוצה לסחור בבורסת היהלומים, שנאמדת בכאלפי דולרים...!

גָל של צחוק - נשמעו מכל הָעֲבָרִים. הסוחרים הביטו על היהודי ספק בצחוק - ספק ברחמים, ולא ידעו אם באמת נשתבשה דעתו עליו - - -?

"ואולם רק רגע, יהודי" - קרא אותו סוחר לעברו של היהודי המסכן, גם עבור רובל אחד, יש לי "עסקה" להציע עבורך. עסקה - שבשביל יהודי כמוך - תהיה שווה לפחות רובל אחד!

"הנה - את "חלקי לעולם הבא" הריני מוכן למכור לך, תמורת הסכום הזעום שיש לך! התסכים לעסק הזה יהודי? - קרא הסוחר בזלזול.

"בחפץ לב" - התלהב היהודי, ואולם רוצה אני שיהיה עסק זה שריר וקיים ללא כל עוררין, ועל כן אבקשך לחתום לי כאן בבקשה על "שטר עסקה", ועליה יחתמו ג"כ שני עדים מחבריך הסוחרים, ואז נוכל שנינו 'ללחוץ ידים'!

ללא כל שהיות, הובאו שטר ועט, כתבו את כל פרטי העסקה, הסוחר עם שני עדים חתמו, ואז - שלשל היהודי לסוחר את הרובל האחרון שנשאר לו בכיסו!

והסוחר, שלא יכול היה לכבוש את שמחתו, לקח את שטר העסקה, ניפנף בה לעיני כולם, וקרא בקול גדול: "ראו! כיצד הצלחתי "לַעָבוד" על היהודי התמים שלנו! את הפרוטה האחרונה שנותרה בכיסו, הוא היה מוכן לתת עבור עסקה של "עולם הבא"... ממש יהודי שונה ומוזר הוא! - נשבע הסוחר בליבו.

ואכן, השמחה והחגיגה של אותו סוחר היתה ודאי ממשיכה לחגוג, אילולא שקרה כאן דבר מפתיע, שלא ציפו לו כלל וכלל - - -

אשתו של אותו סוחר, ששמעה את כל הרעש וההמולה, יצאה לראות מה אירע, ואז יצא אליה ה"תכשיט" שלה - בעלה הסוחר - ושיתף גם אותה בנצחונו: "ראי איזה יהודי טיפש הזדמן לידי, תמורת "נייר וכמה מילים" הוא היה מוכן לשלם את הרובל האחרון שנשאר בכיסו...

"ומה היה כתוב בשטר" - התעניינה האשה, על מה היה חתום כאן העסקה?

"על כלום" - הרגיעה אותה בעלה, בסך הכל על חלקי שיהיה בעולם הבא, והוא כבר היה מוכן...

"מה"?! - צרחה האשה כְּמוּכָּת נחש, את חלקך לעולם הבא מכרת? אם כן, אין לי יותר שום חפץ בך כבעל, שהרי כעת אתה דומה ממש לגוי גמור, שאפילו "עולם הבא" מובטח שלא יהיה לך, ועם בעל רשע כזה - אינני מוכנה לחיות אף לא דקה אחת, בוא עימי מיד לרב, ותן לי גט פיטורין!

הסוחר נידהם כולו לנוכח תגובת אשתו, הוא ניסה להסביר לה שהכל היה כאן רק "בצחוק", והוא בסך הכל נתכוון לעשות קצת 'ליצנות', כדי לשמח את חבריו הסוחרים. ואולם ודאי שלא ויתר על חלקו לעוה"ב...

"לא ולא" - התריסה אשתו כנגדו, הרי לשם כך היהודי ה"תמים" שלך - היה פיקח, ודרש ממך לעשות זאת על גבי שטר, ובנוכחות עדים! וא"כ, הרי זו עסקה גמורה לכל דבר, ולכן, אין ברצוני לחיות עם בעל - שהעוה"ב שלו - אינו שווה אפי' רובל אחד! השמעת? תן גט מהר"!

"טוב" - נשתכנע הסוחר, אלך ליהודי ואבטל את המקח. אני אחזיר לו את הרובל שלו, והוא יחזיר לי את השטר!

ואולם כאן, ציפתה לו הפתעה ואכזבה קשה: היהודי הפיקח שלנו, לא היה מוכן בשום אופן להחזיר את שטר העסקה. "מילה זו מילה" - השיב לו היהודי, ואינני מוכן לבטל את העסקה שהיתה בנינו תמורת רובל אחד...!

"טוב - אתן לך שתי רובלים - רק תחזיר לי כבר את השטר... "לא ולא"! מחה היהודי בתוקף, לא אחזיר את השטר, אלא עד שתעניק לי - 1000 רובל, סך כל דמי ההוצאות לחתונה של בִּתִּי...

הסוחר שמע זאת, וכמעט קיבל "דום לב" עד שנפל אחורה - - -

"השתגעת" - צרח עליו הסוחר, אתה נתת לי בסך הכל רובל אחד עלוב - ואני אחזיר לך 'פי אלף'? היצאת מדעתך?! תברח מכאן מהר, וָלא - אֲרוצֵץ את ראשך!

ואולם אז, שמע הסוחר קול שאגת אימים בוקעת מתחתיו... ניחשתם נכונה, היתה זו אשתו שהחזירה לו בצעקה: "אם אינך מוכן להתפשר עם היהודי - אז בוא עימי מיד לבית הדין!

אחת מהשתיים: או שתסתדר עם היהודי, וּתְפַצֶּה אותו על המקח, או - שתפצה אותי ותן לי מיד גט גרושין! אינני מוכנה לחיות עם בעל שאין לו חלק לעוה"ב - ואפי' לא לרגע אחת!

הסוחר היה כמוכה שיגעון, ולא ידע מה לעשות. הוא ממש נמצא בין שני 'נחשים'... בין הפטיש - לסדן... מצד אחד אשתו מאיימת עליו בגירושין, ומצד שני - היהודי מאיים עליו ב"כסף ערובה" בסך של 1000 רובל...

ואולם, כיון שסוחר זה היה מעריך ומוקיר מאד את אשתו, ו"שלום הבית" היה יקר מאד בעיניו, לכן החליט לבסוף בלב כבד, להיכנע לדרישותיו של היהודי, ובלית ברירה פתח את ארנקו, ושלשל לידיו של היהודי סך של 1000 רובל כפי דרישתו.

היהודי - קיבל זאת בסיפוק ובשמחה, ובתמורה לזה, החזיר לסוחר את השטר, שמיהר לקחת אותו מידי היהודי, ולהוציא עליו את כל חמתו עד שקרעו לארבעה גזרים, וזרקו לכל הרוחות...

כשנרגעו הרוחות, ניגשה האשה אל אותו יהודי, וביקשה ממנו לספר - מיהו, ומה מעשיו כאן? כיון שכל הענין עם העסקה הזאת, היה נראה לה שונה ומוזר...

או אז - גילה לה היהודי, שהכל בא בזכות ברכתו של רבו ר' בונם מפשיסחא, שברכו, שבעסקה הראשונה שתזדמן לידו - ישלח לו הקב"ה את כל הוצאות חתונת ביתו, וכך הוה...

כשמוע האשה את גודל מעלת רבו, נשתוקקה לראותו ולהכירו מקרוב, היא לא הִתְמַהְמֵהַּ, אלא מיד נסעה - היא ובעלה - חיש קל עם היהודי, אל בית רבו.

כשנכנס היהודי וסיפר לרבי את כל השתלשלות העניינים, התערבה האשה, וביקשה לשאול את הרבי, שאלה, שתמיד הטרידה והציקה לה מאד: האמנם באמת העוה"ב של בעלה היה שווה סך כה עצום של 1000 רובל? האם באמת היתה כְּדָאִית כל ההשקעה? - - -

ענה לה הרבי בחכמה: דבר זה, היה עומד ותלוי אך ורק בצורת היחס שבעלך התייחס לדבר הזה: בהתחלה, שבעלך היה מוכן למכור את העוה"ב שלו תמורת רובל אחד - אז באמת העוה"ב שלו לא היה שווה אפילו רובל אחד! שהרי הוא התייחס אליו כה בזלזול - עד שאפילו "רובל אחד" - היה כבר נחשב בעיניו יותר יקר מהעוה"ב שלו...

ואולם כעת שבעלך התגבר על יצרו, והיה מוכן לשלם תמורת העוה"ב שלו סך כה יקר של 1000 רובל - אז באמת את צודקת! חלקו בעוה"ב עלה ונתייקר, ושווה הרבה יותר מזה! כיון שהוא עצמו ידע להתייחס לעוה"ב שלו - בַּיַּחַס ובערך היקר שהוא שווה באמת!

עד כאן הסיפור הנפלא. ויסוד מאד חשוב למדנו מכאן:

הערך של כל מצוה ומצוה - נמדדת אך ורק - כפי הערך שהבעלים שלה מתיחסים כלפיה! אם הם מתייחסים אליה בזלזול, ומוכנים למכור אותה תמורת "נזיד עדשים" - א"כ זה בדיוק מה שישלמו לו בעוה"ב, שכר של פחות מנזיד עדשים! כיון שבעיניו - זה לא היה שווה יותר מזה! וכך כל אדם צריך לבחון את עצמו: ממה יש לו "עגמת נפש" גדולה יותר: מאובדן של 'עשרה שקלים' או מאיחור 'תפילה בציבור'? אם התשובה היא על הכסף - הרי שתפילתו שווה בשמים פחות מעשרה שקלים!!

ואולם, אם האדם מוכן להשקיע, ולוותר אפילו על הדברים החשובים לו ביותר, הכל למען קיום המצוה - א"כ גם בעוה"ב ישלמו לו באותה מידה, וערך השכר של המצוה שֶׁקִּיֵּם - לא יסולא בפז! ולמה? בגלל שכך הוא עצמו העריך והחשיב זאת בחייו - כאן בעוה"ז!

ויסוד זה למדנו מתוך דברי הגמרא במסכת תענית (דף י"א.) שם דרשו חז"ל על הפסוק: "אל אמונה ואין עוול" - מה כוונת הפסוק שהקב"ה אינו עושה עוול? מסבירה הגמרא: "שכשם שהקב"ה נאמן לשלם לצדיקים שכר בעוה"ב אפילו על מצוה קלה שהם עשו - כך בדיוק הקב"ה נאמן לשלם לרשעים שכר בעוה"ז אפילו על מצוה אחת קלה שהם עשו! ולמה? בגלל שהקב"ה אינו עושה עוול ח"ו, ואפילו רשע שברשעים שעבר כל ימיו עבירות, מ"מ אם הוא עשה אפילו פעם אחת בחייו מצוה אחת קלה - הקב"ה לא יקפח את שכרו, והוא יקבל על זה את שכרו עוד בחיים חַיוּתו כשהוא נמצא כאן בעוה"ז, עד הפרוטה האחרונה!

עד כאן תוכן דברי חז"ל.

ואולם דברי הגמרא האלו - הם פלאי פלאים! שהרי כיצד יתכן לתת בעוה"ז הַגַּשְׁמִי - שכר רוחני על מצוה אחת שקיימו? הרי חז"ל כבר הצהירו ואמרו לנו במסכת קידושין (דף ל"ט:) "שכר מצוות בהאי עלמא - ליכא"! כלומר, לא שייך להתחיל לתת שכר רוחני של גן עדן - במושגים של העוה"ז! ולמה? בגלל ששעה אחת בלבד של 'קורת רוח' בגן עדן - מספיקה להכפיל את כל חיי העוה"ז!! כל הנאות העוה"ז הם אפס אפסים - למול שעה אחת בודדת של תענוגי העוה"ב! [ושכר העוה"ב הוא כזה נורא ועצום - עד שחז"ל הוסיפו וגילו לנו (במסכת ברכות דף ל"ד) שעל השכר הזה נאמר: "עין לא ראתה אלוקים זולתך"! כלומר, בן אדם ילוד אשה אינו מסוגל לתפוס ולעכל במוחו את הַמְּמַדִּים האדירים של השכר זה! רק האלוקים בעצמו יכול לדעת איזה שכר עצום מחכה לנו! "עין לא ראתה - אלוהים זולתך"!]

וא"כ לאור זאת, אנו עומדים פעורי פה לנוכח דברי חז"ל שאומרים לנו שהקב"ה עומד ומשלם לרשעים בעוה"ז על מצוה קלה שהם עשו! איך אפשר לשלם דבר כזה? איך אפשר לתת שכר רוחני של נצח נצחים - בעוה"ז הגשמי והמוגבל? - - -

ובנקודה זו, אנו עומדים כעת נבוכים ומבולבלים, ולא יודעים מה כאן האמת: האם שייך לשלם בעוה"ז הגשמי, לאדם בשר ודם את שכר המצוות הרוחני שלו, או שלא שייך? - - -

אלא שהתשובה על שאלה קשה זו, מתורצת על פי היסוד שנכתב לעיל:

באמת שייך - ולא שייך - לשלם שכר מצוות כאן בעוה"ז! הכל תלוי באדם עצמו: באיזה "קִטֶרְיונִים" מתבטאים המושגים שלו ב"שכר" של המצוות?

אצל הצדיקים - שיודעים להעריך כראוי את המצוות, והם יודעים היטב שכל הנאות של העוה"ז - לא יגיעו אפילו לאחוז אחד קטן - מהתענוג הרוחני שמחכה להם בעוה"ב, א"כ בשבילהם הקב"ה "מַקְפִּיא" להם את השכר עד לעוה"ב! כיון שבאמת לא שייך להתחיל לתת להם "צעצועים פשוטים" - בִּמְקום מתנה יוקרתית של "דירה ומכונית וולוו"! ואצל הצדיקים שמבינים בערך המצוות, כל הנאות העוה"ז אינם נחשבים כלפיהם אלא כ"צעצוע קטן" - מול בנייני הפאר והענק שמחכים להם בעוה"ב!!!

ולכן עליהם אמרו חז"ל: "שכר מצוות בהאי עלמא - ליכא"! הם לא מתפשרים על 'צעצועים קטנים', ולכן בשבילהם הקב"ה חייב לחכות להם עד זמן העוה"ב, בכדי להתחיל לחלק להם את האוצרות של שכר המצוות שמגיע להם!

ואולם כלפי הרשעים - שאצלהם המושגים של "הנאות" ושל "שכר" ושל "תענוג" - מתבטאים רק במושגים של העוה"ז, והם רואים את 'שיא האושר' שלהם - בהשגה של עוד הנאות ועוד תאוות של העוה"ז - א"כ כלפיהם הקב"ה הולך עימם באותה מידה ומשלם להם במושגים שהם מבינים!

"דירה ומכונית ומשרדי פאר" - שווים אצל הרשעים מחיר יותר יקר מערך המצוות שהם עשו! ולכן הקב"ה משלם להם את הדירה והמכונית כאן בעוה"ז וסוגר איתם בזה את כל החשבון! במושגים שלהם - הם באמת קיבלו "שכר" על המצוות הבודדות שהם עשו!

נמצא, שחז"ל לא הגזימו ח"ו כשאמרו - שהקב"ה משלם לרשעים בעוה"ז על מצוה קלה שהם עשו, כיון שלפי היחס של האדם אל ערך המצוות - כן יחס האלוקים לערך שכרו! ואדם ששקוע כל הזמן במרדף אחר תאוות העוה"ז, ואין לו כלל מושגים להבין ביהלומים וכלי זהב - אז כלפיו באמת משלמים לו במושגים שהוא מבין: עוד הנאות העוה"ז, ועוד תאוות העוה"ז, ועוד ועוד…

אז לפעמים הוא יהנה מאד מה"צעצועים" שזרקו לו כאן למטה בעוה"ז - אבל נשמתו נשארת ריקה ומסכנה לנצח נצחים! את השכר האמיתי שלו - הוא איבד לנצח נצחים! ועל אדם כזה, אין כלל מה לקנאות בו, אלא צריך פשוט לרחם ולבכות על הָ"אוּמְלָלוּת" הגדולה שהוא שרוי בה!

ואם נבדוק את חיי היום יום שלנו, נגלה לצערינו, שגם אנו לפעמים מעריכים את המצוות - לא יותר מ"צעצועים"! אין לנו שום מושגים להבין איזה 'יהלומים' אנו מחזיקים בידיים שלנו!

וניתן דוגמא קטנה, עד כמה אנו "יודעים" להעריך את המצוות:

הנה, כשאנו מגיעים אל הנאות העוה"ז - אנו לא מוכנים להתפשר אלא רק על הטוב ביותר! מערכת ספה וסלון "תוצרת חוץ" איטליה! מרצפות הדירה - דוקא בריצוף יקר של שַׁיִשׁ! מכונית לנסיעות - דוקא את הַדֶּגֶם החדיש והמשוכלל ביותר! הביגוד ורמת החיים של הבית - מ"האופנה" המתקדמת ביותר! הַ"וִיטְרִינָה" של סלון הבית - מלאה בכלי כסף המעוצבים והיוקרתיים ביותר!

ובשביל מה הוא צריך את כל זה? בגלל ש"הפרסומות" בקריות חוצות החדירו לו כל הזמן לתוך הראש, את הסיסמה המשגעת: "מגיע לך את הטוב ביותר" - - - !

כל זה בנוגע להנאות העוה"ז, ואולם כשהאדם הזה מגיע למצוות - פה הוא נהפך להיות פתאום "מסכן", ו"תַּפְרָן", ו"תָּמִים" שלא מבין בראשו מדוע צריך לשלם על המצוות את 'הערך האמיתי' שלהם!

ולמשל: אותו אדם שבביתו יש לו את כל הפאר והיופי - כשהוא יגיע למצוות - הוא יסתפק רק במינימום ההכרחי! הוא יקנה תפילין הכי זולות בשוק ב-150 ש"ח, ומזוזה ב-20 ש"ח, וסידור תפילה וחומש - הוא כבר "ישאיל" מבהכנ"ס, ו"אתרוג" לסוכות - הוא כבר ינענע משל הציבור, ו"סוכה" - הוא כבר 'יקפוץ' לסוכה של השכן, וכו' וכו'.

הנה, כך נראה מצבו העגום של אדם שהנאות העוה"ז - הם יותר חשובים ויקרים עבורו - מאשר מצוות התורה עצמם!

ואולם אדם פיקח, שמבין ויודע להעריך כראוי את ערך המצוות, מה הוא עושה? בִּמְקום להשקיע על כל היופי והפאר של העוה"ז - הוא משקיע ביופי ובפאר של המצוות!

ולדוגמא: הוא קונה לעצמו תפילין יקרות ומעולות, וגם מזוזות טובות ומהודרות, וכן 'מגילת אסתר' בכתב וקלף משובח, ובנוסף לזה גם נרתיק למגילה מרהיב עין. ב"ויטרינה" שלו בסלון - יש לו קופסה מכסף טהור בשביל ה"אתרוג", וכן "חנוכיה" גדולה מכסף טהור עבור חג 'החנוכה'. וכן קערה מכסף עבור ליל הסדר בפסח... וכמו כן - יש לו גביע מכסף עבור קידוש של לילי שבתות, וגם סט מושלם ומיוחד בשביל "הבדלה" במוצאי שבת... והוא לא שוכח גם להדר ולקנות 'מפת חלות' נהדרת לכבוד שבת, והוא מקפיד גם ללכת ולקנות את החלות והיין הטעימים ביותר לכבוד שבת! וכן בטלית וציצית קטן הוא קונה את המשובח והמהודר ביותר, ובקירות ביתו יש גם 'תמונות צדיקים' עם מסגרות יקרות ויפות, וכן גם בספריית ביתו יש מבחר של ספרי קודש טובים ונאים, והוא גם לא שוכח לקנות "ברכון" לברהמ"ז, וכן דף של "ק"ש על המטה" עבור כל אחד מבני הבית...

וא"כ, הרי לנו דוגמא 'אקטואלית', מה נקרא שהאדם יודע להעריך באמת את ערכם האמיתי של המצוות!

ואדם כזה - שיודע להעריך ולהתגאות - לא בחפצי העוה"ז - אלא דוקא בחפצי המצוות ובתשמישי הקדושה של העוה"ב - אליו התכוונו חז"ל שהשכר שמחכה לו על המצוות - "עין לא ראתה אלוהים זולתך"! שאי אפשר לתאר כלל במושגים שלנו את השכר העצום שמחכה לאדם כזה! אצלו באמת - שעה אחת של התענוגים שמחכים לו - מכפילים את כל חיי ההנאות של העוה"ז!!!

...ואשרי האדם הזוכה!

וכעת, נתרגם את היסוד שלמדנו, כלפי נערת הבת מצוה:

גם היא צריכה לדעת את הסוד הגדול הזה, שהיא בעצמה המחליטה, כמה שכר יתנו לה בשמים על כל מצוה שתעשה! היא הקובעת את השווי הרוחני של כל מצוה ומצוה! והכל תלוי - בחשיבות שהיא מייחסת לכל מצוה. עד כמה היא מוכנה להקריב ולוותר מרצונותיה - עבור עשיית המצוה? איזה "מחיר" היא תהיה מוכנה לשלם - בכדי להגיע 'לשלימות' של המצוה? עד כמה היא מוכנה לסבול בושה ואי נעימות - למען קיום המצוות ללא כל פשרות? זה מה שקובע בשמיים את המחיר האמיתי של המצוות שלה!

ולצערינו, אלו מעשים בכל יום. הרבה נשים יודעות ומבינות שיש בבגד הזה חוסר צניעות, ויש בסוג הפאה הזאת - הַחְטָאַת הרבים בהרהורים אסורים. את הכל הם יודעות היטב עמוק בתוך ליבם באופן ברור וחלק! ורק מה בכ"ז הבעיה? למה הם לא "מְתַרְגְּמות" את כל הידיעות הללו, שיבואו גם לידי ביטוי "מַעֲשִׂי", בזה שֶׁיִּמְנְעוּ מללבוש בגדים לא צנועים? התשובה: משום שהיא לא יכולה לסבול את הבושה שיהיה לה מהשכנות שלה! היא כל הזמן חושבת בפחד: אם אני אעשה את הצעד הזה, ואתלבש במלבושים שקטים וצנועים, כדי לקיים את רצון הקב"ה באמת ובשלימות - איך הסביבה תקבל את זה? איך יגיבו על זה? מה יחשבו עלי? באיזה פנים אני אֵרָאֶה בפניהם? ושיקולים 'קַטְנוּנִיִּים' אלו - מעבירין אותה על דעתה ועל דעת קונה!

היא תהיה מוכנה "למכור" את כל צניעותה ואת כל כבודה האישי - והכל בגלל טיפת 'צחוק' או 'לגלוג' שֶׁתִּרְאֶה על פני חברותיה! אין לה "ביטחון עצמי" לבוא ולהעריך כראוי את המצוות שהיא עושה! אשה כזאת צריכה לקחת בחשבון, שבמעשים אלו היא קובעת בדיוק את ערך שכר צניעותה! בשמים יתנו לה שכר ששווה "צחוק" של אנשים - כיון שכך היא עצמה העריכה זאת כאן בעוה"ז !

ויותר מזה: הנושא כאן הוא לא רק ענין של קביעת "שכר הצניעות" שיתנו לה בעוה"ב, אלא יש לזה השפעה ישירה גם כלפי "חינוך הבנים" שלה! כשהילדים רואים שהאמא לא רק יודעת "לדבר" איתם כל הזמן על "מסירות" לקיום המצוות - אלא היא גם מראה להם זאת ב"דוגמא אישית" בחיי היום יום שלה! הם רואים שהאמא מוכנה לוותר על החליפה הזאת, והכל "רק בגלל" שזה לא מספיק צנוע! הילדים רואים שהאמא מוכנה לזרוק את הפאה, שעלתה לה 500$ - והכל "רק בגלל" שהרבנים אמרו שזה לא מתאים לאשה 'חרדית' להתלבש כמו "בחורה רווקה"...

כשהילד רואה את כל זה, שהאמא שילמה להקב"ה - לאו דוקא 'כסף', אלא היא ויתרה גם מ"הנאות החיים" שלה, מהרצונות, מֵהַנּוחוּת ומהתשוקות שלה - הכל הכל לכבודו של השם יתברך! דבר כזה נחקק עמוק בליבו של הילד! בזה הוא למד מהוריו, שלא כל מה שרוצים, ולא כל מה שנהנים ממנו - זה הופך להיות "מותר"! אלא האדם צריך לכופף את רצונותיו, ולהתאים אותם כפי רצון התורה! זהו הלקח החשוב שהבן קלט מהוריו. וכשיגדל, הוא יחנך את ביתו - כפי שראה בדיוק בבית הוריו!

[והדוגמא הבולטת לזה, מצינו אצל יוסף הצדיק. כשהוא היה בודד בארץ מצרים, ללא הורים וללא אחים, יחיד וגלמוד, ועמד בפני נסיון נורא בעבירה של עריות. היודעים אתם מי עצר אותו ב'שניה האחרונה' להימנע מהעבירה? מגלים לנו חז"ל (בגמרא מסכת סוטה דף ל"ו:, וכן בירושלמי הוריות, ב'-ה.) שדמותם של הוריו - יעקב ורחל - נראו לו פתאום למול עיניו, וזה מה שֶּׁבַּלָּם אותו מלהתדרדר לתוך התהום!

וכאן נשאלת השאלה: מה הקשר? וכי בגלל שהוא ראה את דמות הוריו (בצורה דמיונית, כמתוך חלום) זה מה ש"שיכנע" אותו לכבוש את כל רגשותיו, ולא לעבור את העבירה? והרי יוסף עמד אז בפני "אש" בוערת של עבירה, וכיצד דבר 'דמיוני' כזה - הצליח לכבות לו את כל אש התאווה?

אלא התשובה היא - לפי אותו יסוד שאמרנו לעיל: יוסף ראה את הוריו בדמיונו, ומיד הוא נזכר בהורים "המסורים" שהיו לו! עד כמה הם היו מוכנים לוותר ולהקריב מהרצונות ומההנאות שלהם - בשביל כבוד הקב"ה! באיזו "מסירות נפש" האמא שלו רחל - כבשה את כל רגשותיה ואת כל אהבתה כלפי יעקב - וויתרה ללאה אחותה, שתכנס לחופה - במקומה! באיזה "מסירות נפש" האבא שלו יעקב הקריב משנות חייו - 21 שנה (!) ועבד עם רמאי ונוכל - ובכ"ז אף פעם לא החזיר לו איזה רעה או נקמה! האבא שלו כבש את כל רגשותיו ואת כל יצר הנקמה שלו, והתאפק, ולא הגיב ללבן הרמאי במשך 21 שנים - והכל רק בגלל כבוד הקב"ה שאמר ש"אסור לנקום"!

כשיוסף ראה, איזה הורים מסורים היו לו, שהיו מוכנים להקריב לא רק "דיבורים וכסף", אלא גם מהנאות החיים הפרטיים שלהם, בשביל לקיים את רצונו של הקב"ה - דבר זה עודד וחיזק אותו הרבה שלא ליפול לרשת התהום! זה "הִזְרִים" גם בו את הכוחות, למסור את כל רגשותיו ואת כל התשוקה העזה שהיתה לו לעבירה - להקריב הכל לכבודו של הקב"ה! את כל ההנאות והרצונות האישיים - הכל לְרַסֵּן וְלִבְלום - בגלל רצון הקב"ה!!!

שמעתם מה הורים יכולים לתרום לבן שלהם? איזו דמות 'חיובית'! כל 'הקרבה' או 'מסירות' מצידם למצוות - תָּכֵּה שורשים ותצמיח פירות אצל בנם. שאפי' בעוד 50, 60 שנה, כשהוא יהיה בנסיון דומה - הוא גם ידע להקריב את הכל, ולפעמים, זה מה שיציל אותו מלהידרדר לתוך התהום! (וכמו שראינו זאת אצל יוסף הצדיק)!

וכך היה רגיל גם לומר ר' יוסף כהנמן (ראש ישיבת פונוביז') "שמה שהצליחו יהודים פשוטים בשואה למסור את נפשם ולקפוץ בגבורה לתוך כיבשנות האש למען יהדותם - היה זה משום שהאמא של האמא שלהם - ג"כ מסרה את נפשה, והיתה שוברת את הקרח בכדי לטבול בתוך הנהרות הקפואים! ולכן יצאו מהם בנים שהושרש להם בתוך הדם - ה"מסירות נפש" העצומה של הסבתא הגיבורה!!!

פלאי פלאים!

וכל אמא, צריכה לקחת את כל זאת בחשבון, ולזכור שעל כל 'ויתור' שהאשה תסכים לוותר בשביל מידת הצניעות - היא נוסֵכֵת בזה בבניה עוד ועוד כוחות של הקרבה ומסירות למצוות - שיעמדו להם אח"כ לדורי דורות! - - - ואשרי האשה הזוכה!]

וזהו בעצם הלקח שנערת הבת מצוה צריכה לקחת ביד: היא הקובעת לעצמה את שכרה לעוה"ב - ע"י מידת היחס וההקרבה מצידה - למען קיום המצוות!

וצריך עוד לזכור, שבכדי לדעת להעריך ולמסור את הנפש בשביל קיום המצוות - צריך האדם לעבוד על עצמו הרבה עד שישיג מעלה זו! שכן, טבעו של האדם, שהוא רגיל לעשות את המצוות "שגרתיות", מבלי להקדיש להם יחס ותשומת לב מיוחדת. אין הוא רוצה ל"העמיק" יותר מדי בערכם של המצוות. העיקר "לגמור" את המצוה - וזהו!

וכמו שמספרים על ר' ירוחם ממיר, שהיה מגדולי בעלי המוסר, וּמֵבִין גדול בכוחות הנפש של האדם, שפעם הזדמן לו להיות נוכח במסיבת נישואין של תלמיד ישיבתו, והנה, בסוף אותו ערב, לחש ר' ירוחם לתלמידו שישב לצידו, ואמר לו: "ראה דבר מפליא! מהתחלת הערב שמתי לב על האורחים שהוזמנו לחתונה, וגילתי לדאבוני שכ - 80% (!) מהאורחים, שלחצו יד לבעל השמחה ואמרו לו "מזל טוב" - לא אמרו זאת ממש מכל הלב. אמירה אמיתית וכנה, להראות שבאמת הוא שמח ומאושר על שחבירו מתחתן! אלא רובם הפטירו זאת כלאחר יד, ובחצי פה. ואולם בתוך תוכם - הם לא היו מאושרים באמת על שחברם חוגג את שמחתו!

הנה לנו דוגמא, איזה תכונות של מידות יש לאדם, בלי מחשבה והתבוננות - הוא יעשה את הכל בשטחיות וברפיון, מבלי כל רגש של חום למצווה, וגם לא מתוך נסיון להבין את ערך המצוה! הוא יעשה את הכל באופן 'חיצוני' ובחצי פה! ולכן, כדי להשיג את המעלה להעריך את המצוות, ולהקריב הכל למענם - זה לא דבר ש"בא ביד", אלא צריך הרבה מחשבה והתבוננות מצד האדם, עד שישיג את המעלה החשובה הזאת: לעשות כל מצוה בשלמותה, עם כל הלב והנשמה!

ונעלה כאן כמה דוגמאות אקטואליות להמחשת הדברים:

מסופר על רבינו החזון איש, כשהלך פעם ברחוב בשבת קודש, ופתאום - רוח סערה העיפה לו את כובעו לארץ, אשר נפל על ביצות המים שברחוב, ונתמלא כולו רפש וטיט...

החזון איש שראה את כל זאת - לא הגיב כלום. הרים את כובעו בשתיקה, והניחו בחזרה על ראשו, מבלי לנסות לנקות ממנו - אפילו גרגיר אחד - של אבק או חול, שהיה על הכובע!

תלמידו שהתלווה עמו, נתעורר בפליאה על מעשה רבו, ושאלו ביראת כבוד: "ימחל לי רבינו! אולם יְלַמְּדֵנוּ רבינו כדי שנוכל ללמוד אורחות חיים, הכיצד מרשה הרב לעצמו ללכת כך בכובע שמלוכלך באבק וחול? והרי אין זה "כבוד השבת" וגם לא "כבוד הבריות" ללכת בכובע מלוכלך כזה, וההלכה הרי מקילה לנקות אבק עכ"פ ב"שינוי" (באמצעות בגד השרוול, וכדומה. עיין 'ביאור הלכה' סימן ש"ב, ד"ה "לחוש לדבריו".) וכיון שכן, האם אין זו פגיעה וזלזול בכבוד השבת והבריות, כשכולם יראו את הרב הולך בשבת - עם כובע 'מְאֻבָּק' כזה על ראשו!

חייך החזון איש לעומתו, והשיב לו במתק שפתיו: שמע תלמידי, בדיוק להיפך! ע"י מעשה זה - אני מרבה ומרומם את כבוד ערך השבת בעיני הבריות! שכן, כשרואים אותי עם כובע מלוכלך בעצם יום השבת, שואלים כולם: "מה קרה לכבוד הרב? מדוע הוא לא הולך עם כובע נקי ומכובד כיאה לכבוד השבת? ואז ישיבו להם: שכבוד השבת כה יקרה וחשובה לחזון איש, עד שהוא מחמיר בהלכותיה, ולא רוצה לנקות את כובעו, שנראה בזה כעין מעשה של יום חול! נמצא, שֶׁעֻבְדָּה זו רק מרוממת את קרנה וכבודה של יום השבת, וּמַרְאָה לכולם - עד כמה היא יקרה וחשובה לחזון איש, שהוא מוכן ללכת עם כובע שנראה מרושל ומוזנח - והעיקר שלא לפגוע אפי' במשהו דק - מכבוד ערך השבת!

הנה, כך היו המצוות נראים בעיני רבינו החזו"א. הוא באמת ידע להעריך ולייקר כל מצוה, ולהקריב למענה את כל כבודו האישי ואת כל הנאותיו הַפְּרָטִיִּים! אצלו כל מצוה היתה נעשית עם כל הלב והנשמה, ולכן את הכל הוא היה מוכן להקריב למענה!

וכלפי מה הדברים אמורים?

הנה, דבר ידוע הוא, שבכל נערה ואשה - הטביע בה הקב"ה את הרצון העז - לְהֵרָאות יָפָה, מסודרת, מרשימה, ולא מוזנחת ומרושלת.

ואולם, כשמגיעה השבת - הם נתקלים ב"בעיה"! מה יש? הם צריכים לשלם "מחיר יקר" למען שמירת השבת! שהרי בשבת אסור להסתרק (מחמת 'נשירת השערות' שכרוך בסירוק השיער) וכיצד הנערה תופיע בפני חברותיה? מוזנחת - כשכל שערה מפוזר ופרוע - ולא מסורק ומסודר - - - ?

ובזה הנערה ניצבת בפני נסיון גדול: האם ערך כבוד השבת יקר וחשוב בעיניה, והיא תהיה מוכנה להקריב למענה - מרצונותיה - מִכְּבודָהּ - וּמֵהופָעָתָהּ? או, שבשביל לְהֵרָאות קצת יותר יָפָה, היא תהיה מוכנה ל"מכור" את כל שמירת השבת שלה? בזה נמדד האדם!

ולדאבונינו, ישנם היום הרבה בנות (ואפי' גם חלק מנערים צעירים) שרואים אותם מגיעים לבית הכנסת, ואחת מסורקת 100%, והשניה 200%, עם כל היופי וההדר שבתסרוקת! אצלהם - אין מושג של 'הקרבה' ו'ויתור' למען קיום המצוות! הם מוכנות לקיים את המצוות - כל עוד שזה לא 'מִתְנַגֵּשׁ' עם הרצונות שלהם! ואולם, ברגע שזה מפריע להם במילוי התאוות וההנאות - אז המצוות כבר לא קיימות בשבילם! הם יהיו מוכנים בקלות ל"מכור" אותם - כדי למלא את הרצונות שלהם!

כלפי בנות כאלו - אפשר לנחש מהר מאד, איזה שכר מחכה להם בשמים עבור "שמירת השבת"! יתנו להם שכר כמו לקבצנים מסכנים! ומדוע? משום שאצלהם שמירת השבת היתה נראית זולה וחסרת ערך! בשביל קצת בושה שיגרם להם כשילכו ברחוב עם שער 'מפוזר' ולא מסורק - בשביל זה - הם כבר היו מוכנות "למכור" את השבת, ולחלל אותו ע"י סירוק השערות. שבכל שערה ושערה שנתלשת מחמת המסרק - עוברים על עוד חילול שבת, ממש כמו הדלקת גפרור בשבת, ללא כל הבדל!

ואח"כ הם עוד שרים ליד שלחן השבת "כי אשמרה שבת - אל ישמרני..." והם לא יודעים שהם בעצמם מחללות את השבת בסירוק השיער שלהם! הם יודעות שזה אסור - רק לא מוכנות להקריב מחיי היום יום שלהם - למען כבוד שמירת השבת!

הנה לנו דוגמא 'אקטואלית', כיצד אנו רחוקים הרבה מלהעריך את המצוות כראוי! רחוקים הרבה מלהקריב קצת מההנאות שלנו - למען כבוד ערך המצוות! עושים את המצוות בגלל ש"כֵּיף" לנו, ולא בגלל שמרגישים זאת עלינו כחיוב "עבד אל אדונו"!

ונעלה כאן עוד דוגמא אקטואלית, לתוספת המחשת הדברים:

ישנם שני סוגי בני אדם שנותנים צדקה: האחד, תורם לצדקה סכום ענק של 5.000$! ואולם, זה בא לו בקלות, כיון שהוא מִּלְיָארְדֶר, והוא כלל לא "מרגיש" את זה. אצלו הכסף זורם כמו "מים", וסכום כסף כזה - הוא "קטן" עליו...

ואולם יש סוג אחר של בן אדם, שתורם גם הוא לצדקה, ואולם תרומה צנועה שנאמדת "בסך הכל" בסכום של 50 ש"ח... אלא שאצלו - זה בא מתוך הקרבה ומסירות! הוא לקח מ"פת הלחם" שלו, ותרם עבור המצוה! הוא עבד והזיע קשה, עד שהשיג את הכסף הזה, ואת כל זה - הוא מוכן להקריב לכבוד הקב"ה!

אנו, בעיני הבשר שלנו, ודאי מעריכים ומעריצים דוקא את המליארדר, שתרם סכום גדול לצדקה. ואילו את היהודי השני - לא מייחסים לו כל חשיבות... על מה יש לכבד אותו? הרי לא הראו אותו ב"כותרות" של העיתון שהוא תרם סכום עתק לצדקה...

ואולם בשמים - העניינים מתגלגלים בדיוק הפוך: דוקא הצדקה של היהודי הַ"תָּפְרַן" הזה - עושה רעש גדול בשמים - הרבה יותר מהתרומה של המליארדר! הסכום הקטן הזה של 50 ש"ח - עולה לשמים כ"חרב חדה", ובוקעת את כל הרקיעים, ומבטלת את כל הגזירות הקשות! היא גורמת להקב"ה 'נחת רוח' מרובה ועצומה שאין לשער! מדוע? משום שבשמים מסתכלים מה "מסתתר" מאחורי כל מעשה צדקה, עד כמה האדם היה מוכן להקריב ולוותר מהנאותיו - בשביל קיום המצוה? איזה מסירות נפש הוא הקריב במעשה הצדקה הזאת? זה מה שמודד וקובע למעלה! דוקא מצוה שנעשית מתוך הקרבה - הערכה - ומסירות! וזה היסוד שיש לזכור תמיד, לאורך כל החיים: לא ה"כמות" קובעת את מעלת המצוה, אלא דוקא ה"איכות" שהאדם השקיע בעשיית המצוה!

וזהו הלקח הגדול שלמדנו מתוך דרשה זו: שכר שמירת השבת, שכר מצוות הצניעות, וכן שכר שמירת כל המצוות - הכל נקבע לפי מעשיו של האדם עצמו! האם הוא היה מוכן לוותר - מהנאותיו, מרצונותיו, ומתאוותיו, ובקיצור - לוותר מכל "חלומות חייו" - כדי שיוכל לקיים את המצוות באמת ובשלימות? עד כמה הוא שילם והקריב - לא רק "כסף" - אלא גם "מהנאותיו הָאִישִׁיִּים" - למען קיום המצוה? בזה - ורק לפי זה - מודדים וקובעים בשמים את שכר המצוה לאדם!!!

ובכדי ש'טעמה המתוק' של דרשה זו - תמשיך להשאר בפינו, נסיים כאן בעוד מעשה קטן ונפלא, שיתן לנו גם המחשה נפלאה - מה פירוש "להקריב למען המצוות"!

לאחר פטירתו של החפץ חיים, התקהלה קבוצת חסידים, וכל אחד התחיל לספר על גדולת רבו, ואת כוחו בעשיית ניסים ומופתים. זה אומר בְּכה, וזה אומר בְּכה. כשכל אחד מספר בהתלהבות על הישועות והנפלאות שרבו חולל, והכל כדי להגדיל את הערצת רבו בפני כולם, שכולם יראו איזה "צדיק קדוש" היה רבו! עד כדי שהיה יכול לגזור גזירות - והקב"ה היה מקיימם!

והנה, תוך כדי הויכוח הלוהט, הבחינו החסידים גם בבנו של החפץ חיים - הרב ר' אריה לייב הכהן, שנקלע במקרה לאותו מקום. ומיד אורו עיני כולם, והמתינו באוזניים קשובות לשמוע על גדלות רבו - אביו הצדיק החפץ חיים, שבודאי גם הוא כוחו היה רב בעשיית ניסים ונפלאות!

נענה להם ר' אריה ליב, וענה להם בלחישה כממתיק סוד: "אבי - היה צדיק מ'סוג אחר' לגמרי! הוא לא היה שואף להגיע למעלה של סוג הצדיקים ש"הצדיק גוזר והקב"ה מקיים", אלא לדרגה יותר גבוהה מזו! מעלה נשגבה ועצומה, שעולה בהרבה על מעלתם! ואם תשאלו - איזו דרגה גבוהה יכולה כבר להיות - יותר מאשר - צדיק שיכול לחולל ניסים, ולשנות את דרכי הטבע? והרי לכאורה זה 'שיא' הגדלות, להגיע לדרגה כזו של "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"?

אגלה לכם את הסוד - המשיך ר' אריה לומר לחסידים - שיתכן דרגה יותר גדולה מזו! והוא: ש"הקב"ה גוזר את גזירותיו - והצדיק מקיים"! זהו הנס והמופת הגדול ביותר! להיות כָּנוּעָ כ"כ להקב"ה כמו עבד לרבו? הרי זה הישג עצום שא"א לתאר! וזו באמת "דרגה" גבוהה ושבח גדול לאדם! לקיים את כל גזירותיו של הקב"ה, ולשבור מהתאוות וההנאות שלו - הכל למען קיום רצון הקב"ה! זהו הנס הכי גדול שיכול להיות! ולמה? משום שדבר כזה דורש עבודה מתמדת ועיקשת, להקריב כל יום מהרצונות שלו למען כבוד השי"ת! ולכן אם האדם מצליח להגיע לדרגה כזו - הרי זה עצמו ה"נס והמופת" הגדול ביותר שיכול להיות! שכן, אלף ניסים ומופתים - לא יִשְׁווּ בערכם - אפילו למידה אחת קטנה - שהאדם הצליח לשבור מתאוותיו, ולוותר עליו לכבוד השי"ת!!!

ולסוג צדיקים כאלו - היה שואף תמיד להגיע - אבי החפץ חיים, ענה להם ר' אריה. ופני החסידים - חפו...

וא"כ, למדנו ממעשה נפלא זה - את 'נקודת הפיסגה' שאליה יש לשאוף תמיד לטפס ולהגיע: שהקב"ה גוזר - והאדם יקיים! זו המעלה הגדולה ביותר, שבאמת קובעת את דרגתו הרוחנית של האדם!

וְאֵל דרגה כזאת - צריכה נערת הבת מצוה לשאוף להגיע מרגע היכנסה לעול המצוות: לקיים את כל מצוות השי"ת - מתוך הערכה והקרבה! מתוך שבירת רצונות והנאות אִישִׁיִּים! לוותר על כל ההבנה והשכל - ולא לזוז אפילו 'סנטימטר אחד' מפסק ההלכה! והעיקר החשוב מכל: לזכות באמת להגיע לדרגה המרוממת, שהגיעה אליה החפץ חיים: "שהקב"ה גוזר - והאדם מקיים"!

תוכן העניינים

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה