אור ברסלב
אמרי יחזקאל - מעגל החיים אירוסין › דרשה ב' - לאירוסין

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

אירוסין · דרשה ב' - לאירוסין

דרשה א' - לאירוסין

גילוי מהמם על סוד "הדיבוק" של חיי הנישואין:

הזכר והנקבה נוצרו בתחילה 'מחוברים' כמו "תאומי סיאם" - כדי שאח"כ יהיו מסוגלים לחתום בניהם

"הסכם שותפות" לכל החיים!!!

מהם אירוסין ומהם הנישואין?

הָאֵרוּסִין הֵם נְתִינַת הַטַּבַּעַת מִיָּדוֹ לְיָדָהּ מִתַּחַת לַחֻפָּה וְהַבְּרָכָה שֶׁמְּבָרֵךְ הָרַב הָעוֹרֵךְ אֶת הַקִּדּוּשִׁין אקב ו עַל הָעֲרָיוֹת וְכוּ´... הִיא בִּרְכַּת הָאֵרוּסִין, וְאִלּוּ הַנִּשּׂוּאִין הֵם עֲמִידַת הַזּוּג מִתַּחַת הַחֻפָּה וּכְנִיסָתָם אַחַר כָּךְ לָגוּר בְּבֵיתָם הַמְשֻׁתָּף, וְהַשֶּׁבַע בְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִים אָז מִתַּחַת הַחֻפָּה נִקְרָאוֹת בִּרְכוֹת הַנִּשּׂוּאִין.

מרן השו ע אבע ז סימן כ ו סעיף ד´ וסימן ל ד סעיפים א´-ד´, ולענין נישואין ראה במרן השו ע סימן ס א וברכות הנישואין בסימן ס ב, ויוצא שבמעשה הקידושין נעשית הכלה ארוסתו של החתן ואח כ ע י החופה נעשית אשתו. ובשנים קדמוניות היו עושים הפסק בין שניהם שתחילה היה החתן מקדש את הכלה, והייתה ארוסתו זו חוזרת לבית אביה, לאחר מכן באה לבֵיתו ומברכים להם ברכות נישואין ונעשית אשתו, ולאחר שנתמעטו הדורות ויצאו תקלות מאחור הנישואין תקנו חכמי הדורות לצרף הארוסין עם הנישואין למעשה אחד מתחת לחופה.

מסיבת ארוסין

בְּעֵת שֶׁעוֹרְכִים אֲבִי הֶחָתָן וַאֲבִי הַכַּלָּה הֶסְכֵּמֵי מָמוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם, נָהֲגוּ בָּעֵת הָאַחֲרוֹן לְהַזְמִין אֶת יְדִידֵי הֶחָתָן וִידִידוֹת הַכַּלָּה וְלַעֲשׂוֹת סְעוּדָה וְלִקְרֹא לָזֶה מְסִבַּת אֵרוּסִין וּמוֹצִיאִים עָלֶיהָ מָמוֹן רַב, וּלְדַעַת כַּמָּה פּוֹסְקִים אֵינָהּ אֲפִלּוּ סְעוּדַת מִצְוָה, וְעָדִיף לְבַטֵּל מִנְהָג זֶה, שֶׁאִם הַהוֹרִים בַּעֲלֵי אֶמְצָעִים יִתְּנוּ כֶּסֶף זֶה לִצְדָקָה לְהַצְלָחַת יַלְדֵיהֶם, וְאִם חַסְרֵי אֶמְצָעִים הֵם הֲרֵי עָדִיף שֶׁיִּשְׁמְרוּ מָעוֹת אֵלּוּ לְטוֹבַת הֶחָתָן וְהַכַּלָּה עַצְמָם לִתְחִלַּת חַיֵּיהֶם הַמְשֻׁתָּפִים, וְיִמָּנְעוּ מֵרַאַוְתָנוּת שֶׁאֵין בָּהּ כָּל צֹרֶךְ הִלְכָתִי.

אין הכוונה לבטלה לגמרי אלא אפשר להזמין בני משפחה קרובים בלבד ולהגיש בפניהם מזונות ודברי מתיקה באופן מכובד וצנוע.

בעת עריכת התנאים נהגו האשכנזים לכותבם בשטר, ואין מנהג כזה אצל הספרדים, גם נהגו האשכנזים בזה עשית קנין וקבלת קנסות או חרמות על ביטול שידוכין ואצל הספרדים אין בזה כל כך קפידות ולא נהגו לקבל על כך חרמות או קנסות, אבל טוב לפצות בכסף או שווה כסף צד שרואה עצמו נפגע מביטול השידוך לאחר שכבר סכמו ביניהם להינשא זו לזה. עוד נהגו בני אשכנז לשבור במעמד זה כלי חרס, כגון צלחת ואין מנהג כזה אצל הספרדים.

כל אדם במשך שנות חייו, ניצב בפני 'צומֵת' של כמה "פרשיות דרכים" חשובות וקובעות, שבו הוא נדרש להתמודד עם החלטות גורָלִיות, בעלי אחריות כבידה, שיקבעו עבורו את המשך אופי מסלול חייו לעתיד. וניקח כמה דוגמאות מהחיים:

א. האדם צריך לקבוע לעצמו עוד בהיותו נער, עם סיום הלימודים של "חטיבת הביניים" (כתה ח') ולהחליט לאיזה 'מסלול' פניו מועדות: האם הוא מוכן להקדיש את חייו ללימודי קודש, ולהמשיך ללמוד בישיבות הקדושות. או שהוא רוצה לשנות מסלול, וללכת ללמוד ב"תיכון" שהיהדות שם עומדת ב'סימני שאלה'?

ב. וכן, כאשר האדם מתבגר ובונה בית - עומד הוא בפני החלטה: באיזו עיר הוא ישתקע ויבלה את שנות חייו? האם בעיר חרדית, או בעיר של ציבור דתי לאומי, או אפי' מסורתי, או חילוני?

ג. וכן, כאשר האדם מתקדם הלאה, ומתבסס כבר בעיר שבחר לגור בה, עדיין עומד הוא בפני החלטה נוספת: באיזה עסק או מקצוע הוא יצטרך לצאת לעבוד, כדי שתבטיח לו פרנסה מכובדת לכל החיים עד גיל הזיקנה, שבו הוא ייצא ל"פנסייה"?

אלו הם חלק מסוגי ההחלטות, שאדם נתקל בהם במשך ימי שנות חייו. ואולם דומה, שיש עוד החלטה נוספת אחת, שהיא הגורלית ביותר לאדם, והאדם רואה בה כמעט את כל עולמו! החלטה זו - מכניסה את האדם להיסוסים ולמבוכות, למתחים וללחצים, שמטרידים את האדם יותר מכל החלטה אחרת בחיים! ניחשתם מהו? אכן! זוהי ההחלטה לבחירת בן הזוג לַחַיִּים! זוהי החלטה גורלית ואחראית, שקובעת לכל החיים! וצריך הרבה בַּגְרוּת ורצינות, והרבה 'סיעתא דשמיא' - כדי להחליט נכון בהחלטה מסוג זה. זהו צעד גורלי - שא"א אח"כ להתחרט עליו! זוג שכבר נישאים, נהפכים להיות כגוף אחד, על כל צעד ושעל שיעשו עד סוף חייהם!

והנה זה ברור, שכל זוג שנישאים יחד, מחפשים ב"נרות" את סוד ההצלחה, כיצד להצליח בחיי נישואיהן. כיצד הם יוכלו להפוך את ביתם לעתיד - ל"ארמון מלוכה", שבו הבעל ירגיש כמו מלך, והאשה כמו מלכה. להגיע למצב שבו יהיה להם סיפוק ואושר - בכל יום שחולף במשך חיי הנישואין. להצליח לשמור על הטעם הטוב של יום הנישואין - שלא ימוג ויימס, אלא ילווה אותם לאורך כל הזמן, וכל חייהם יהפכו להיות "ירח דבש" אחד ארוך...

אלו הם ה"חלומות הורודים" שכל זוג צעיר שואף להגיע אליו. ואנו בס"ד ננסה להעלות כאן בדרשתינו - כמה "אופְּצְיות" שיתנו לבן הזוג 'כִּיווּן' של מחשבה, כיצד אפשר לזכות להגיע להתגשמות כל החלומות האלו, שיתבטאו ב'אופן מעשי' בחיי היום יום שלהם.

והנה, תתפלאו לשמוע, שאחת מן העצות להצלחה - טמונה דוקא בתוך הערב הנפלא הזה, שנקרא בשם "יום הארוסין"! מערב חגיגי זה, אפשר לשאוב עצות נפלאות, כיצד ניתן להגיע לחיי נישואין תְּקִינִים ומאושרים! ונתחיל לבאר את כוונת הדברים, בס"ד:

ראשית לכל, ברצוננו לשאול שאלה קטנה: איזה יום הוא היום המאושר ביותר אצל האדם - יום האירוסין, או יום הנישואין? בודאי שכל בר דעת ימהר להשיב, שיום הנישואין זהו ה"שיא" של פיסגת אושרו בחיים! ביום זה, נפגש הבן זוג עם שותפו לחיים, והקשר בניהם מתהדק ונסגר - לאורך כל ימי חייהם! יום הנישואין הופך את שני בני הזוג - להיות לגוף אחד, עם לב אחד שפועם יחד בשניהם. וכל אחד מרגיש שהוא ממש ה"יד השמאלית" של הבן זוג!

נמצא, שיום הנשואין הוא נותן את הַ'חותֵמֵת' לַקֶן המשפחתי המשותף, ואילו יום הארוסין - אינו אלא "חיזוק הקשר" וסיכום סופי של ההיכרות שבין שני הצדדים. וא"כ לכאורה - אין כלל משמעות מיוחדת ליום הארוסין.

ואולם, מה שעומד בסתירה לכל זה, זו חשיפת הָעוּבְדָּה המפליאה, האומרת - שלפי השקפת תורתינו הקדושה - הדברים מתגלגלים בדיוק הפוך! לפי השכל האלוקי, יום הארוסין חשוב ונעלה יותר מיום הנישואין! את ה"ארוסין" - מדגישים ומבליטים ביהדות - יותר מיום הנישואין! והיכן ראינו זאת? בשני מקורות בדברי חז"ל:

א. בגמרא מסכת פסחים (דף מ"ט:) דרשו חז"ל על הפסוק "תורה ציוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב". אל תיקרי "מורשה" אלא "מאורסה", כלומר, שהתורה יש לה קשר עם כל יהודי - כמו הקשר שיש בין ארוס לארוסתו (ורק לאחר שהיהודי לומד ומתייגע בתורה, הוא קונה אותה לעצמו בבחינה של "נישואין").

שמעתם? כשרוצים להמחיש את מידת הַהִתְחַבְּרוּת של עם ישראל עם התורה - תופסים חז"ל דוקא את הדוגמא של תקופת ה"ארוסין"! ודבר זה, הוא חידה מופלאה: הרי הקשר של הארוסין, הוא עדיין "רופף" קצת - כל עוד שלא שברו את 'הכוס' מתחת לחופה... וא"כ מדוע חז"ל העדיפו לשבח דוקא את תקופת הארוסין - יותר מיום הנישואין?

ב. עוד דוגמא נוספת לזה - מצינו בדברי הנביא הושע (ג-כ"א), בשעה שרצה לבטות את הקשר שיש בין הקב"ה לעם ישראל, הוא מבטא זאת - כדוגמת ההתקשרות שיש בשעת הארוסין דוקא! וכך מתואר בפסוק "וארשתיך לי לעולם, וכו', וארשתיך לי באמונה, וידעת את ה'".

כלומר, שהקב"ה מצפה ומייחל, מתי עם ישראל יהיה 'מאורס' לו באמת ובאמונה, ויגיע אל התכלית - לדעת את ה'.

וגם דבר זה - הוא מוזר ונוגד את ההגיון! אם כבר רוצים לתאר קשר של 'התקשרות' בין שני בני זוג - הרי עדיף לתפוס את המושג של הנישואין, שזה קשר יותר אמיץ וחזק! ומה מצאו חז"ל לשאוף להתגעגע להיות קשורים עם הקב"ה ותורתו - כמו המצב הַ"בֵּינַיִם" שיש בין תקופת הארוסין - לנישואין? ובקיצור נשאל: מה הדבר, שֶׁמְּאַפְיֵן במיוחד את תקופת ימי הארוסין - יותר מימי הנישואין?

[ואמנם יש להבהיר, שמה שאנו רגילים לקרוא היום "ארוסין" - אין זה הארוסין שנקרא בלשון חז"ל. כיון שהארוסין של זמנינו - אין להם שום תוקף מבחינה הלכתית, אלא כל מטרתם לחזק ולסכם סופית - את ההיכרות שבין שני הצדדים (ומחמת זה, גם הסעודה שעורכים לכבוד זה - אינה נחשבת ל"סעודת מצוה") משא"כ, הארוסין שחז"ל התכוונו אליו - הכוונה ל"קידושין", שבהם הבעל קונה את אשתו בכסף או בטבעת, ואח"כ בא השלב הבא שנקרא "נישואין" שזהו ה'חופה', כלומר "הַכְנָסָה לרשותו".

ובכל אופן, איך שנגדיר את המושג של ארוסין, עדיין שאלתינו במקומה עומדת: שאפי' אם חז"ל התכוונו לארוסין שנקרא בלשונינו ה"קידושין" - מכל מקום צריך להבין: מדוע לא נקטו חז"ל את הדבר שמקשר סופית בין שני בני הזוג, שזהו הנישואין. כלומר, 'החופה'? מדוע להיות קשורים עם הקב"ה רק ל"מחצה", ולהתייחס אליו רק כמו היחס של "קידושין" ולא של "נישואין"?]

וכאן, הגענו ליסוד ולבסיס, שעליו מונח כל הסוד להצלחתם של בני הזוג. ונסביר את הדברים:

באמת, אם אנו דנים מִבְּחִינָה של "קשר והתחברות" - אז בודאי הנישואין עולים בהרבה על התקופה של הארוסין. ואולם, אם אנו מסתכלים מבחינה של "נתינה והערכה" - בזה דוקא התקופה של הארוסין עולה בהרבה על התקופה של אחר הנישואין!

וכדי שנבין היטב את הדברים, נמחיש זאת, על ידי תיאור קצר מן המציאות:

...הולך לו זוג מאורס בְּפַאֲתֵי הרחוב, שלא מזמן חגגו את יום ארוסיהן, ומטיילים להם להנאתם באויר הצח, כדי להחליף דיבורים, חוויות, ולתכנן את בניינם המשותף לעתיד. כל אחד, משתדל להציג את עצמו כאדם המנומס והעדין ביותר שיכול להיות, הוא לא יזרוק ויפלוט סתם מילים, הוא חושב היטב על כל מילה שהוא מוציא מהפה, ומשתדל תמיד לעשות רושם של - אִכְפַּתִּיּוּת, דאגה, ומסירות, והכל הכל - כדי להצליח 'למצוא חן' בעיני השני...

והנה... אויָה! מה קרה? הארוסה הצעירה מעדה פתאום ברגליה, ונפלה על הריצפה - - -

הארוס ה"מנומס" שלנו, מסמיק מרוב בושה, וכל כולו מראה בהלה ודאגה לשלום ארוסתו: "מה קרה? האם ח"ו אירע לך משהו? האם את זקוקה לעזרה? אוי! איזה טיפשים אנשי העירייה האלו, שעושים מרצפות עקומות, ובכך גורמים לנפילת אנשים! באמת, צריך להגיש על כך "תלונה" לעיריה, על אשר אינם יודעים לסלול מדרכות ישרות!

"ועתה אל דאגה - ממשיך להרגיעה הבחור ה"מסור", בואי תשבי לנוח על הספסל, עד שיחלוף ממך הזיעזוע של הנפילה, ואני בינתיים ארוץ לקנות פחית שתייה, כדי להשיב את רוחך הנסערה...

והארוסה, רואה את כל זאת, וחושבה בליבה: הָא! איזה ארוס יקר נפל בחלקי! ממש מלאך! איזה טוב לב! איזה רְגִישׁוּת, איכפתיות, דאגה לשלום זוגתו, ממש בחור מָסוּר ואחראי!

ואולם, כל ה"הצגה" הזאת מחזיקה מעמד עד ה...נישואין! שכן, ברגע שכבר הבעל "קנה" את אשתו ע"י טבעת מזהב, כל הדיבורים והמילים הטובות והחנופה נעלמים כלא היו! ובמקומם - בא פרצוף קשוח, רציני, וקפדן! וגם את זאת - נְשַׁחְזֵר לכם ע"י סרט קצר מן המציאות:

"הולך לו זוג צעיר בפאתי הרחוב, אשר רק שנה אחת עברה מיום נישואיהן. והנה, כשהחלו לעלות את מדרגות הרחוב, מבלי משים לב - נתקלו רגלי האשה בזוית חודי המדרגות, ומיד מעדה, ונפלה על פניה...

והנה, החתן ה'טרי' שלה, כשרואה איך אשתו מביישת אותו בפני העוברים ושבים, נהפך פתאום להיות כולו 'אדום' כסלק, והוא מתחיל לומר בעצבנות כלפי האשה: "תסתכלי כבר איך שאת הולכת! מה את לא רואה שיש כאן מדרגות? איפה העינים שלך"?...

אלו שתי הדוגמאות, שנלקחו מתקופת הארוסין, וגם מתקופת הנישואין.

[ובמאמר המוסגר: יש לדעת, שהדוגמאות שהבאנו - אינם סתם "דמיונות" מהאויר, אלא זוהי בדיוק המציאות שאנו מתנהגים בה! שבדרך כלל, כאשר בחור ובחורה נפגשים בפגישות, במטרה להגיע לנישואין - יש תמיד אצל שני הצדדים, איזו מידה מסוימת של הצגת "משחק ותפקיד"... כל אחד משתדל להפגין ולהבליט כלפי השני - את האדיבות והיחס היפים ביותר! הכל, כדי להצליח להרשים את הצד השני, ו"לקנות" את ליבו, ולהנעים לו את הפגישה מכל הבחינות!

ולאור גילוי מפתיע זה, שוב אין זה פלא אם נגלה בָּחוּר, שבדרך כלל יש לו טבע כעסן ובעל מזג רע, ובכ"ז, הוא יכול לְהֵרָאות ולהציג את עצמו במשך כל הזמן הקצר של הפגישה - כבחור סבלן, ובעל מזג נוח!

וכן להיפך: יתכן שתהיה בחורה, שבטבעה היא בעלת תכונות ומידות רעות של אָנכִיּוּת, רַבְרְבָנוּת, וִיְהִירוּת כלפי הזולת, ובכ"ז בכל משך הזמן הקצר שהיא תופיעה בפגישה - היא תציג את עצמה כבחורה נוחה וחייכנית! היא תצליח לכסות את כל פגמיה - ע"י נועם דיבורה ומתק שפתיה, ותשמש כבעלת דוגמא למופת! כן! זוהי המציאות הָעוּבְדָּתִית: מידותיו של האדם נמדדים דוקא לפי איך שהוא מתנהג בחיים הַיּומְיומִיִּים, עם האנשים שהוא חי איתם תמיד בתוך הבית בקביעות! וכל שאר התנהגותו בחוץ - הכל "הצגה" אחת גדולה, שבסך הכל עושָה רושם 'מזויף', ואינה משקפת כלל את מהותו הפנימית של האדם].

וכעת, לאור עובדות אלו, ברצונינו לשאול שאלה אחת קטנה ותמימה:

מה נשתנה אצל הבעל? מדוע כל הַיַּחַס, האצילות, והעדינות, שהיו כה "מְפוצְצִים" בתקופת הארוסין - משתנים פתאום לאחר הנישואין, והופכים להיות מְלֻוִּים עם כעס, עצבנות, וְהַקְפָּדָה, להיכן נעלם כל ה"עדינות" של הבחור המנומס?

דומה, שהתשובה על כך פשוטה: התקופה שבין הארוסין לנישואין - זו תקופה מלאה רֵגָשות, מלאה צִפִּיות, מלאה הִשְׁתּוקְקוּת, ומחמת זה - יש לכל אחד נכונות אמיתית, לתת ולעזור ולהתמסר לבן הזוג! את הכל הוא יהיה מוכן לתת למענו, העיקר - למצוא חן בעיני השני, ולכבוש את אהבתו - כלפיו!

עד כדי כך - גודֵל האחדות והתקשורת ששוררת בינהם!

וכעת, מה השתנה לאחר הנישואין? להיכן נעלם כל ההשתוקקות וההתמסרות שהיה לכל אחד כלפי השני?

התשובה: זהו כוחו ההרסני של חיי ה"הרגל והשיגרה"! לאחר שהבעל או האשה נכנסים למסלול החיים, וכבר רגילים אחד לשני, הם כבר לא יודעים להעריך כראוי את בן הזוג! הם לא רואים חובה לעצמם להתנהג באופן 'נימוסי' כלפי בן זוגם! ולמה? משום שהוא מרגיש שלאחר שהוא נתן טבעת לזוגתו - הוא כבר "קנה" אותה עבורו, והיא נחשבת כמו "בן בית" שלו, ולכן הוא מרשה לעצמו לחזור לטבעים ה"אֶגואִיסְטִים" שלו שהוא התרגל אליהם כל הזמן!

משא"כ בתקופה של הארוסין, שעדיין לא "רגילים" כלל אחד לשני, לכן כל יום שעובר - זה נדמה כחלום נוסף - של רֵגָשות חדשות, התפעלות חדשה, אהבה חדשה, ואין להם את מסלול ה"שיגרה" שיהרוס להם את רגש ההשתוקקות שיש בליבם אחד לשני!

ולמצב כזה בדיוק - מצפה הקב"ה מעם ישראל! הוא לא רוצה אותנו, כמו בתקופה של אחר הנישואין, שנכנסים כבר לאדישות, קרירות, הִתְיַשְּׁנוּת, ונהפכים להיות 'קְפוּאִים' אחד לשני... אלא הקב"ה רוצה שנעבוד אותו - בדיוק כמו ההרגשה שיש לנו בתקופת הארוסין... עם מלוא הרעננות והמרץ, עם מלוא האהבה והערצה, ועם מלוא הנתינה וההתמסרות!

ולכן, חז"ל הקדושים, דימו את הקשר של עם ישראל להקב"ה - דוקא לימי הארוסין, שבהם הָרֶגֶשׁ הנפשי הומֶה וְגועֵשׁ מרוב השתוקקות - להטיב ולהתמסר למען בן הזוג, ואת זה בדיוק - הקב"ה רוצה שנרגיש אנו - כלפיו...

וזהו גם הלקח והסוד - להצלחה בחיי הנישואין: להמשיך את תקופת הארוסין - גם לאחר ימי הנישואין! לא לְהִשָּׁחֵק ולהכנס למסלול של 'שיגרה' וְהֶרְגֵּל אחד לשני, מסלול של אדישות ותרדמה, כיון - שזה מה שהורס לנו את כל הרגשות העדינים שלנו, וכתוצאה מכך, הלב נהיה גס וכבד כלפי בן הזוג! ולכן העצה, שבכל יום שחולף בחיי הנישואין - לתת הרגשה של התחדשות ורעננות כלפי בן הזוג, לצאת ביחד לטיול קצר, לשוחח ביחד, ולתת לדמיון שלהם להרגיש כאילו הם כעת "זוג צעיר" ממש...! שהלב יהיה פועם במלוא החום והרגש - אחד לשני, ואז במצב כזה, ירגישו הזוג הצעיר בכל יום שעובר עליהם בחיי הנישואין - כאילו זה עתה "התארסו" הם בניהם... ואז באמת, כל חייהם יהפכו להיות כ"ירח דבש" אחד ארוך...!!!

ובאמת, שֶׁקַּל מאד לדבר, ואולם קשה מאד לבצע! קשה מאד, להרגיש בכל יום שחולף מימי הנישואין - כל פעם התרעננות והתפעלות מחודשת כלפי בן הזוג, שידחוף אותנו לתת ולהעניק לו - בדיוק כמו שהתנהגנו כלפיו בתקופת הארוסין...

ומה באמת כ"כ קשה בזה? הנה, בואו ונהיה "גלויים" ואמיתיים, ונבהיר לעצמנו - פעם אחת ולתמיד - מדוע באמת כ"כ קשה לתת ולהעניק לבן הזוג?

והנה זה ברור, שאסור לנו לחיות ב"אשליות", וצריכים אנו לדעת - שכאן אנו עוסקים ב"בני אדם"! והם לא עשויים מִ"מַחְשֵׁב" או "רובּוט", שתוכל לכוון אותם כפי איך שאתה רוצה, או ככל שעולה על רוחך... כאן אנו עוסקים, במערכת מורכבת ומסובכת, הַקָּשָׁה וְהַבְּעָיָתִית ביותר, שנקראת בשם 'בני אדם'! עם רגשות, עם טבעים, עם לחצים, עם יצרים, עם דחפים, עם הרגלים שונים, עם תכונות שונות, וכו' וכו'. ולכן, צריך לעבוד הרבה, ולעמול קשה, בכדי לדעת איך מקשרים ומגשרים - בין שני בני אדם בכלל - ובנושא של 'נישואין' בפרט, ובמיוחד שמדברים כאן על שני סוגים שונים - זכר ונקבה. שכל אחד יש לו 'אופי' שונה מהשני, עם תכונות מיוחדות, וטבעים מיוחדים. האשה - שולט בה יותר כח הרגש והדמיון, ואילו האיש - שופט יותר על פי השכל וההגיון. וא"כ כיצד אפשר לחבר וּלְגַשֵּׁר, ולמצוא "שפה משותפת" בין שני 'ניגודים' כאלו?

ובפרט, שבנוסף לכל הניגודים האלו, יש לנו עוד בעיה, שהאדם מטבעו הוא "אֶגואִיסְט", ומחמת זה, יש לו טבע שהוא רוצה למלוך ולשלוט על כולם! להביע רק את דעותיו, ושהוא יגיד את ה"מילה האחרונה" בחברה! בגלל הַ"אֵנוכִיוּת" שטבוע בתוכו, הוא לא רוצה לתת שום דבר, ולא רוצה לעזור לאף אחד!

ובקיצור: הוא רוצה למלוך ולשלוט על כולם!

וכעת, הקב"ה הביא לו "מִישֶׁהִי" (כלומר: אשה) שהוא צריך מעכשיו ללמוד לתת ולהעניק לה!

אוי! כמה קשה! שהרי דבר זה, הוא נגד טבעו של האדם! והכי קשה, שזאת שצריך לתת ולהעניק לה - לא תמיד היא הולכת לפי "הראש שלו"... יש מצבים שהיא כועסת, רוטנת, מקפידה, מעבירה 'בִּיקורֶת' על מעשיך, ולפעמים היא סתם - "בלי מצב רוח", רוצה את ההתבודדות וההסתגרות, ואין לה שום חשק לפתח שיחה עם בעלה...

במצבים כאלו - הנסיון לתת ולהעניק - הוא קשה פי כמה! אדם מוכן לתת למי שהוא מכבד, מעריך, ומעריץ, ואולם לזאת שמרגיזה ומקניטה אותו, ולא תמיד בדעה שווה איתו, איך אפשר לתת לה - - - ?

ואכן, מה באמת הסוד? כיצד הקב"ה דורש מהאדם, דבר הנראה למעלה מכוחותיו? לתת ולהעניק לאשה, בכל המצבים ובכל התנאים שהאדם נמצא בהם. ואפי' שאין לך חשק, ולא נוח לך, וקשה לך "לְהַחְנִיף" למי שפגע בך - גם במצבים כאלו, התורה דורשת מכל אחד מבני הזוג - יחס והערכה מלאה כלפי בן הזוג!!!

כיצד זה יתכן? מהיכן האדם 'שואב' כוחות נפש עצומים כאלו?

[ואכן, דעו לכם, שמבחינה 'הגיונית' - באמת אין לזה שום הסבר - כיצד אפשר לחיות עם האשה לאורך כל החיים(!!) ולכן הקב"ה הכניס באדם (וגם באשה) יצר משיכה חזק מאוד(!!!) כדי - שלמרות שהבן זוג מנוגד לטבעו - בכ"ז יסכים הצד השני לחיות איתו ביחד לאורך כל חייו עד יומו האחרון! והוא דבר מפליא ממש!!]

ועכ"פ, תשובה מדהימה לכך, מצינו עוד בדברי חז"ל, בגמרא מסכת עירובין (דף יח.) שם מספרים לנו חז"ל דבר מפליא:

הנה ראו: כל חיות היער, נבראו מלכתחילה שני מינים נפרדים ושונים - מין זכר ומין נקבה. ולדוגמא: אריה - וכנגדו לביאה. סוס - וכנגדו סוסה. גמל - וכנגדו אנקה. חמור - וכנגדו אתון. איל - וכנגדו איילה. שור - וכנגדו פרה. וכן בשאר הבהמות והחיות.

וכעת תתפלאו לשמוע, שרק אצל הבריאה של האדם, מצינו דבר מפליא וקצת מוזר:

הנה, כבר בתורה עצמה מצינו, שהנקבה נבראה באופן שונה במיוחד! היא לא נבראה בתור "מין נפרד" לכשעצמה, אלא היא נלקחה מתוך בשרו ודמו של הזכר! (מהצד של ה"צלע" שבו) ומזה נוצרה הנקבה! וכמו שבאמת העיד אדם הראשון כלפי אשתו (והובא בחומש בראשית, ב'-כ"ג) "...ויאמר האדם, זאת (האשה) עצם מֵעָצַמַי, ובשר מבשרי"! כלומר, שהאשה היתה חלק מֵעַצְמוּתו ומבשרו של האדם! היא לא נבראה בריה בפני עצמה - כשאר הנקבות של הבעלי חיים, אלא היא נלקחה ממש מבשרו ומצלעו של הזכר. וכנ"ל.

עד כאן דברים מפורשים, הכתובים בתורה.

ואמנם, כשמעיינים אנו בדברי חז"ל, מוצאים אנו גילוי יותר מדהים - בקשר ליצירת הנקבה של האדם. וכך מתארים לנו חז"ל בגמרא במסכת עירובין שהובאה לעיל: הנקבה לא רק שנלקחה מתוך צלעו של הזכר, אלא הם היו ממש מחוברים "בגוף אחד"! ממש כמו "תאומי סִיאָם"! מצד אחד של הגוף - הקב"ה ברא פנים ואברים של זכר. ומצד שני - פנים ואברים של נקבה!!!

ותתפלאו לשמוע, שכך באמת היה צריך לְהֵרָאות הצורה של כל המין האנושי, לאורך כל הדורות. אלא שאח"כ הקב"ה שינה (כביכול) את דעתו בזה. כיון שראה בחכמתו, שא"א שהזכר והנקבה יחיו ביחד, באותו גוף ממש! כיון שלפעמים, האשה רוצה לבשל, והבעל צריך ללכת לעבודה... אז מה יהיה? זה ימשוך את הגוף לכאן, וזה ימשוך את הגוף לצד השני? הרי זה בלתי אפשרי! [ובאמת, בגמרא בעירובין (דף י"ח:) מגלים לנו חז"ל, שבזמן שהזכר והנקבה היו מחוברים בגוף אחד - הזכר - הוא זה שהיה מוליך את הגוף, וקובע לאן ללכת, ולא הנקבה. עיי"ש].

ולכן, מה עשה הקב"ה? עשה להם כמין "ניתוח", והפריד כל מין - לגוף נפרד. הזכר לגוף אחד - והנקבה לגוף אחר!

עד כאן תוכן דברי הגמרא.

וא"כ, יוצא לנו מהדברים המופלאים של חז"ל, דבר מְהַמֵּם ומדהים שלא יאומן: הזכר והנקבה נבראו בהתחלת בְּרִיאָתָם מחוברים בגוף אחד, בלב אחד, ובנשמה אחת! שניהם היו פועמים עם דופק אחד - בגוף משותף! ורק אח"כ, הקב"ה הפרידם, וחילק אותם לשני גופים נפרדים, וכנ"ל.

וכאן נשאלת השאלה הפשוטה וההגיונית: מדוע הקב"ה ברא אותם בהתחלה מחוברים "בגוף אחד"? לאיזו 'מטרה' הוא רצה להגיע בברייה ה"מוזרה" הזאת? מה הוא רצה להשיג בכל זה?

והתשובה לשאלה זו, היא מפליאה ביותר: הקב"ה ראה בכוח חכמתו, שבמסגרת חיי הנישואין, ישנה בעיה קשה ביותר! והיא: לקחת שני סוגי אנשים, ולקשר ביניהם, שיחתמו על "הסכם שותפות" הדדית, לא לתקופה של שנה, שנתיים, וגם לא לעשר או עשרים שנה, אלא השיעבוד הוא לאורך כל מסלול החיים! שיהיו מסוגלים שניהם לחיות תחת קורת גג אחד, וכל אחד ירגיש שם כמו מלך ומלכה! מי מוכן לקחת על עצמו 'סיכון' גבוה כזה? לחתום עם אדם, שבקושי הספקת להכיר אותו חודש חודשים, ואיתו - ללכת לכרות "ברית ידידות" ל-נ-צ-ח?! הרי זה נשמע בלתי אפשרי, וגם לא הגיוני!

והקב"ה, שהכיר את כוחות הנפש של האדם, והיה מוּדָע לכל זאת, חיפש עצה - כיצד אפשר לפתור בעיה מסובכת כזאת? כיצד אפשר להצליח לשכנע את כל אחד מבני הזוג - שאכן יש לו את הכוחות לעמוד ב"התחייבות" הזאת, לקשור עם בן/בת זוגו - "הסכם שותפות" לנצח נצחים - - - ? "הסכם שותפות" לכל החיים שאי אפשר לחזור ולהתחרט ממנו - - - !

ולשם כך, מצא הקב"ה פיתרון פשוט. מה עשה? מיד כשהתחיל ליצור את הברייה של הזכר והנקבה, לקח את שתי נשמותיהם, וְשָׂם אותם בגוף אחד משותף! גוף אחד - שדם אחד זורם בעורקים שלהם, ולב אחד - פועם בדופק שלהם!!! ורק לאחר שיצר אותם ביצירה כזו, כמו "תאומים" שדבוקים בלב ובנפש אחד לשני - רק אח"כ - חילק והפריד אותם לשני גופים נפרדים!

נוּ, כעת זה כבר לא פלא, איך האדם מוכן לחתום 'ברית ידידות' והסכם שותפות - לנצח, עם בן או בת זוגו! הכוח הנפשי הזה נובע, משום שבאדם ובאשה זורם אותו דם משותף, שהיה בהם בעת שהיו גוף משותף! אותו איחוד נפלא של "שני מינים בגוף אחד" - מְלַוֶּה אותם גם לאחר שנפרדו! האיש מרגיש, שהאשה היא חלק ממנו. והאשה מרגישה, שבעלה זה חלק ממנה! והרגשה זו נמצאת ב"תת ההכרה" שלהם, ולכן הם חשים תמיד 'תחושת רצון' - לתת ולהעניק למען בן הזוג!

ולכן, העולם רגילים לומר ש"כשכואב לאחד מבני הזוג משהו - זה בדיוק כמו שכואב לצד השני - היד או הרגל"! ואין זו סתם מליצה או בדיחה, אלא זו באמת ההרגשה הפנימית שחשים בה כל אחד מבני הזוג. כיון שבעמקי נשמתם, יש געגועים וכיסופין עזים - אל אותו חלק, שפעם היה מחובר אליהם, ואח"כ הופרד מהם, וכעת - הם זוכים שוב להתחבר אליו ע"י ברית הנישואין!

הנה, זכינו בס"ד לגלות כאן את הסוד לתופעה המופלאה, איך ששני בני אדם (זכר ונקבה) מצליחים לכרות ביניהם "חוזה שותפות" לכל החיים, ומרגישים בניהם כגוף אחד עם נשמה אחת! ממש - כאילו היו ידידים ואוהבים מבטן ומלידה! התשובה לתופעה זו, נעוצה - משום שבאמת בשורש נשמתם, הם היו מחוברים פעם בגוף אחד משותף, וכנ"ל.

[ובאמת, שכל דברינו הנ"ל, הרי הם כתובים מפורש בספר הזוהר הקדוש (פרשת לך לך, עמוד רמ"ח. ועיין עוד בספר "ראשית חכמה" (שער הקדושה, פרק ט"ז) שהביא עוד מקורות מהזוהר לזה.) שם מבואר שכל הנשמות בעולם העליון, כוללים בתוכם "זכר ונקבה", וכאשר הם יורדים ממקומם מהעולם העליון, הם נפרדים אחד מהשני, והמלאך הממונה על ההריון - מְמַזֵּג אותם, חציה - בגוף זכר. וחציה - בגוף נקבה. וכשמגיע זמן זיווגם, הקב"ה מכריז עליהם שיתחברו ביחד, כמו שהיו בעולם העליון קודם שירדו לארץ!

וממשיך הזוהר ואומר, שלא כל אדם זוכה להתחבר לזיווגו האמיתי שהיה שייך לו משורש נשמתו למעלה, אלא רק אותו אחד שמעשיו ראויים ורצויים לפני הקב"ה, הוא זה שזוכה להתחבר עם החלק הנשמתי שהיתה שלו בראשונה, טרם שירדה לעולם הזה התחתון"! עד כאן תוכן דברי הזוהר הקדוש.

וכן מצינו עוד, בדברי הרמב"ן (אחד מרבותינו הראשונים) שכתב כדברים האלו ממש. בספרו "האמונה והבטחון" (פרק כ"ד) וזה לשונו שם "...כי הנפש, עשאה הקב"ה ב"פירוד" (כוונתו, ש"הפריד" את הנפש המשותפת). וחילקה לשני חלקים, וְשָׂם חלק אחד בגוף זה, והחלק השני בגוף אחר. ובהתחבר זה עם זה (כלומר, ע"י ברית הנישואין) תתעורר האהבה הקדמונית..."! עד כאן לשונו של הרמב"ן.

הרי לפנינו מילים מפורשות, שהסיבה של הקשר וההתחברות בין שני בני הזוג - הוא משום שמדובר כאן בשתי "חֲצָאֵי נשמות" שזוכים להיפגש ולהתחבר שוב ע"י ברית הנישואין!].

(וכדברים הללו ממש - כתב ג"כ ה"חתם סופר" בחידושיו, בסוף מסכת גיטין, "שלעולם האיש והאשה הרי הם שני חלקי נשמה אחת"! ועיי"ש עוד).

ולאור גילוי מרעיש זה, שוב לא יפלא מה שאנו רואים לפעמים, אצל זוגות צעירים שנישאים, וממבט חיצוני - הם נראים לנו רחוקים הרבה מלהצליח להיות שידוך מתאים. הם ממש שונים בתכלית - בדעותיהם, בהשקפותיהם, ובתכונותיהם. ובכ"ז רואים, איך שדוקא אלו שהיו נראים כשני 'קְצָוות' חסרי התאמה - דוקא הם מצאו בניהם שילוב נפלא, ע"י נישואיהן יחד!

ואין שום הסבר והבנה לתופעה מוזרה זו, אלא רק על פי הגילוי שגילה לנו הרמב"ן והזוהר הנ"ל: שבאמת בשורש נשמתם, זוג זה היו מחוברים יחד בעולם הנשמות, ולכן כעת הקב"ה הפגיש אותם שוב ביחד, כדי שיחזרו ל"מקור" האמיתי שלהם! לחבר ולהדביק את שני חֲצָאֵי הנשמות - שיתחברו ויהיו שוב - כגוף אחד משותף!

והדברים נפלאים ומרגשים את כל נימי הלב!

ולאחר שגילנו את הסוד הנפלא שמקשר בין שני בני הזוג, נבין לפ"ז - את ההבדל המהותי שיש בין האדם האנושי - לבין שאר בעלי החיים:

האדם - הוא קשור עם בת זוגתו לאורך כל ימי חייו, ונחשב כחלק בלתי נפרד ממנה. 24 שעות ביממה, ו - 7 יממות בשבוע. ו - 30 יום בחודש. ו - 365 ימים בשנה. בכל עת ובכל רגע, יש תמיד קשר נפשי עמוק - בין שני בני הזוג!

לעומת זאת - מצינו, שתכונת הבעלי חיים, שונה לחלוטין מאשר אצל האדם. אצלהם, לא שייך כלל את המושג של "חיים משותפים"! אצלהם - אין מושגים של לתת ולהעניק, אין כלום!

הקב"ה רק טָבַע בהם איזו מן תאווה של 'משיכה' הדדית, לצורך קיום המין, וגם זה, רק בעונה מסוימת בשנה כדי לקיים את הגזע. ואולם לאחר שהם עשו את שלהם - הם הולכים ועוזבים את הבן זוג השני! אין להם כל קשר נפשי אליו! [וכך כתב גם רבינו הרמב"ן, בפירושו לחומש בראשית (ב-כ"ד) וזה לשונו "...והנכון בעיני, כי הבהמה והחיה, אין להם דביקות בנקבותיהן, אלא יבוא הזכר על איזה נקבה שימצא, ואח"כ ילכו להם. משא"כ אצל האדם וכו'. עיי"ש].

ובקיצור: נָדִיר למצוא מושג של "חיי משפחה" משותפים, אצל הבעלי חיים. אצלהם, כל אחד חי לעצמו - ודואג רק לעצמו!

ומה באמת ההבדל? מדוע באמת אדם כן מסוגל לחיות חיים משותפים עם בת זוגו, ואילו בעלי חיים אין להם כל משיכה לכך?

התשובה: כל ההבדל נעוץ ותלוי - בשורש בריית המין! באיזו צורה כל אחד נוצר ונברא:

אצל האדם - הזכר והנקבה, נבראו שונים מבעלי חיים. הם נבראו מחוברים בגוף אחד! עם נשמה אחת! (אלא שרק אח"כ הפרידם הקב"ה, וכנ"ל.) ודבר זה, דוחף אותם כל הזמן לתת ולעזור לבן הזוג, וגם נותן להם את הכוח, להחזיק מעמד ביחד לאורך כל החיים! עצם הידיעה, שהם מעניקים את כל זאת - לא לאדם זר, אלא לאדם שהיה פעם חלק מגופם(!) זה נוסך בהם את הכוחות - לתת ולהעניק לו עוד ועוד! וכמו שבאמת אמר אדם הראשון כלפי אשתו (בבראשית ב-כ"ג) "ויאמר האדם, זאת (האשה) עצם מֵעַצָמַי, ובשר מבשרי"! (כלומר, שהאשה היתה חלק מ"בשרו" של האדם, ורק אח"כ הופרדה מתבנית גופו, וכפי שנתבאר לעיל). וכיון שהאשה היא "בשר מבשרי" - לכן - "יעזוב איש את אביו ואמו - ודבק באשתו והיו לבשר אחד"!!!

וזהו באמת סוד ההצלחה של חיי הנישואין, שתמיד תובעים מבן הזוג לתת ולהעניק כל אחד לשני לאורך כל החיים, בכל הזמנים ובכל התנאים! מהיכן יש לנו את הכח לכל זה? תשובה לכך - למדנו היטב בדרשה הארוכה שהבאנו כאן, ונסכם זאת בכמה מילים: התביעה להעניק נובעת על בסיס הידיעה - ש'משורש נשמתם' - שניהם היו בגוף אחד ממש! ולכן ברגע שהבעל או האשה מעניקים אחד לשני - זה ממש כמו שמטיבים לגופם ממש! לחלק מבשרם ונשמתם! ומי הוא זה שאינו מוכן לתת ולהעניק לגופו שלו - - - ?

ולאחר שבס"ד גילנו את ה"סוד הגדול" של חיי הנישואין, הרי שמעתה ה'מפתחות של הרכב' כבר נמצאים בפנים, ולזוג הצעיר לא נותר אלא להתניע ולנסוע אל תוך מסלול החיים, מתוך תקווה ואמונה - שלאחר דרשה זאת - הם אכן צועדים לקראת המסלול האמיתי!

תוכן העניינים

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה