אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
הגוזל ומאכיל פרק עשירי · דף קיא:
[א]
(א) דף קי"א ע"ב מתני' הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם. ובתוד"ה הגוזל ומאכיל לאו דוקא מאכיל דה"ה נותן להם דפטורין לר"ח דמוקי בגמ' מתני' לאחר יאוש כו' א"נ דוקא נקיט מאכיל אפילו לר"ח דלא חשיב שינוי רשות במה שנותן לבניו הסמוכים על שלחנו אפילו לשמואל דאמר בב"מ (דף י"ב) דמציאתן לעצמן כיון דלאכילה נותן להם ומזונותיו עליו לא חשיב שינוי רשות כו' עכ"ל. ולכאורה י"ל דהנה בש"ע אהע"ז (סי' כ"ח סי"ז) בהג"ה אורח שיושב אצל בעה"ב ונוטל חלקו וקידש בו הוי מקודשת הגהות אלפסי עכ"ל ובב"ש (ס"ק מ"ו) אע"ג דאיתא באו"ח (סי' ק"ע) אורחים אין רשאין ליטול מלפניהם וליתן לבנו וכו' צ"ל דוקא לבנו לא יתן אבל רשאי לקדש בו אשה וכן ליתן זל"ז ע"ש בב"ח וט"ז כתב מחמת קושי' זו דאינו אלא ספק קידושין עכ"ל וכבר כתבתי איזהו דברים בענין זה במס' נדרים (דף ל"ד) ונשרף בעוה"ר ואיני זוכר כל מה שכתבתי בזה ורק רשום בזכרוני כי הבאתי דברי רש"י ז"ל במס' נדרים (דף ל"ד ע"ב) בהא דאמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה כו' בעי מיני' רחב"א מרבא ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו כו' א"ל לא לאפוקי דאי אזמני' עלה ופירש"י ד"ה לא לאפוקי דאי אזמני' עלה למיכל מההוא ככר מעיקרא והדר א"ל ככרי עליך דהתם כיון דאזמני' עלי' קנה חלקו כמה שהוא יכול לאכול הימנה ואינו יכול לאוסרה עליו דלאו כולי' דנותן הוא אלא גם דמזומן עכ"ל והר"ן והרא"ש שם פירשו פירוש אחר עייש"ה והנה מפירש"י הנ"ל נראה דסובר כשיטת הגהות אלפסי הנ"ל דהאורח קנה לחלקו והרי הוא כשלו וא"כ שפיר יכול לקדש בו אשה ג"כ:
וכעת עיינתי עוד בזה ולכאורה י"ל דבמה זכה בו האורח בזה שכבדוהו חבירו לאכלו הלא בכל דבר צריך לעשות בו קנין והרי עדיין לא עשה בו קנין כלל וא"ל הואיל דבידו לזכות בו הוי כשלו וכדאמר רבא שם וכפירושו של הרא"מ בשם הר"י המובא ברא"ש שם הואיל דיכול לזכות בו הוי כשלו והרי האורח יכול לזכות בו דהרי נתנו לו לאכול ובאמת כבר הארכתי בכמ"ד בזה אם בהאי דינא דרבא הנ"ל אם חל ההקדש דוקא כשנטלה בידו אח"כ אז חל למפרע ההקדש משעה שהקדישה אעפ"י שאז בשעת ההקדש עוד לא עשה בו שום קנין שיהי' יכול ההקדש לחול או דחל אח"כ כשנטלה בידו או דחל מיד ההקדש ואפילו לא נטלה אח"כ כלל דהואיל דבידו לזכות בו ואין שום אדם בסמוך לו אשר יוכל לזכות בו אלא הוא לבדו הוי כשלו וכאלו כבר זכה בו ולעיל (על דף ל"ו) [אי"ד אק"ד ה'] ובכמ"ד העירותי בזה ושם צדדתי לומר דהואיל דבידו לבדו לזכות בו הוי כשלו עייש"ה הבאתי שם דברי גדולי המחברים המדברים מענין זה:
והנה בכל קנינים דבעי דוקא שיעשה בו קנין ולא אמרינן הואיל דהמוכר או הנותן צוהו לעשות בו הקנין וא"כ בידו לזכות בו ויהי' כשלו אף שלא עשה בו קנין כלל וכמדומה שכבר כתבתי בזה וכעת נראה דשאני התם דכ"ז שלא עשה בו הלוקח או המקבל הקנין עדיין יכול המוכר והנותן לחזור בו ולא מיקרי עדיין בידו לזכות בו דיהי' כשלו אף שלא זכה בו עדיין ודוקא במונח לפניו ככר של הפקר ובידו לזכות בו אז הוי כשלו כאלו כבר זכה בו הואיל דאין ביד שום אדם למונעו מלזכות בו שהרי לא הי' אדם אחר בסמוך לו כמו הוא וי"ל בזה:
וא"כ י"ל הכא דבמה זכה בו האורח הזה שיהי' היכולת בידו לקדש בו אשה. מיהא י"ל דהא כתוב הלשון ברמ"א ונוטל חלקו וקידש בו והיינו שנטלו האורח בידו וקידש בו וא"כ זכה בהגבהתו וע"כ צ"ל כן שנטלו בידו ונתנה להאשה דאל"כ רק שאמר לה שתטלי זה בקידושין ה"ל טלי קידושיך מע"ג קרקע ועיין בב"ש (סי' למ"ד סק"א) שכתב בשם הרש"ך דהוי ספק קידושין וגם דלשון זה שכתב הרמ"א וטל חלקו כו' משמע דוקא שלקחו בידו וא"כ בהגבהתו ואשמעינן הרבותא דהו"א שלא נתנו לו רק ע"ד לאכלו אבל לא ע"ד שיתנה לאחרים קמ"ל דמקודשת אבל מ"ש רש"י פח בנדרים דכיון דאזמני' עלי' קנה חלקו כמה שהוא יכול לאכול הימנה ואין המזמינו יכול תו לאוסרה עליו אינו מובן דבמה קנאו זה שהזמינו לאכול הלא לא עשה עדיין שום קנין בו ולכאורה צ"ע בזה:
וראיתי בבאה"ט שם בא"ע (ס"ק ל"ב) וז"ל אורחים המסובים וראית אצל בעה"ב אפילו ביררו חלקם והניחו לפניהם ונטל בעה"ב ממה שהניחו לפניהם וקידש את האשה מקודשת כל עוד שלא נתנו בתוך פיהם מוהרי"ט (ח"א סי' ק"כ) עכ"ל והנה אין לי מוהרי"ט לעיין בו ורק כפי הלשון הזה נראה דסובר המוהרי"ט דדוקא כשכבר התחיל האורח לאכול אז זכה בו ולכאורה אינו מובן מה מהני התחלה לאכול אם לא הגביה כל החלק עוד לא זכה בו כמו בכל מקבל מתנה ואולי י"ל כיון שהתחיל לאכול הרי עשה הגבהה במקצת וזכה בכל. אולם הלא הגבהה בעינן בכל הדבר שרוצה לקנות ועיין בח"מ (קצ"ה ור') עייש"ה וצ"ע. אולם הדין הזה של המוהרי"ט ז"ל מובן שפיר דאם הבעה"ב קידש בו שפיר חלין הקידושין דכ"ז שלא הגביהו האורח לא קנה והרי הוא של בעה"ב כמקודם. אחז"ר השגתי ב"ה ספר המוהרי"ט (והוא בסי' ק"נ) וראיתי שם דכוונת המוהרי"ט להיפוך דאף במה שנטל האורח והגביהו מ"מ כל זמן שלא התחיל לאכול ממנו אין להאורח זכות בו אף שהגביהו עייש"ה שהביא ראיות לזה:
והנה התוס' כאן כתבו הטעם דנתן לבניו לא חשיב שינוי רשות כיון דלאכילה נותן להם כו' ולכאורה י"ל דהא ע"כ מיירי שהבנים עשו בו קנין משיכה וכדומה דאל"כ לא חשיב כלל נתינה כיון שלא זכה בו המקבל וא"כ הרי תו דומה לדינו של הגהות אלפסי הנ"ל דיכולין הבנים לעשות עם המתנה זו כל מה שירצו אף שנותן להם לאכילה ולמה לא מיחשב שינוי רשות גמור ומשמע לכאורה דהתוס' חולקים על דינו של הגהות אלפסי שהביא הרמ"א הנ"ל:
אולם לאחר העיון והדקדוק בלשון התוס' שכתבו כיון דלאכילה נותן להם ומזונותיו עליו לא חשיב ש"ר הרי הוסיפו להסביר כיון דמזונותיו עליו ונראה דהכוונה הוא דיש לחלק בין אורח שאין מזונותיו עליו ורק שרוצה בזה ואם יתנו האורח הדבר הזה לאחר לא יהי' מוטל עליו ליתן להאורח דבר אחר ובזה שפיר אמרינן דאם נותן לו חלקו להאורח הרי הוא שלו וכשהגביה האורח קנאו לכל דבר ויכול לקדש בו אשה אבל בבניו דמזנותיו עליו והרי אם יתן הבן חלקו לאחר יהי' צריך ליתן לו דבר אחר לאכול א"כ לא נתן לו הדבר הזה אלא שיאכלנו ולא לדבר אחר ואף אם לא יתן לו דבר אחר לאכול מ"מ עיקר הנתינה הוא רק לאכול ואין הבן רשאי כלל ליתנו לאחר ובזה שפיר כתבו התוס' דזה לא מיקרי ש"ר כלל וא"כ דברי התוס' מסכימים להלכה לדינו של הגהות אלפסי הנ"ל ומוכח מלשונם כן ואורח שקידש בחלקו דהיינו שהגביהו וקידש בו מקודשת. ונוכל ללמוד מכאן להלכה דבן או חתן הסמוכים על שלחן אביהם או חותנם דאסור לו לצמצם סעודתו וליתנו לאחרים בלא רשות הנותן אף אם לא יאכלו דבר אחר. ואולי בחתן י"ל דאוכל ע"י שהתחייב לו יש לצדד וצ"ע עדיין:
ב והנה רש"י ז"ל בסוגיין בד"ה רשות יורש כרשות לוקח דמי והי"ל כרשות אחרת וכיון דאוקימנא למתניתין לאחר יאוש קני להו יתמי ביאוש וש"ר דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורא באבוהון עכ"ל ודברי רש"י ז"ל אינם מובנים כלל לכל רואה וכבר תמה בזה המהרש"א ז"ל גם דבר תמוה פי' לפטור באבוהון ביאוש דלא משמע כן בכולא תלמודא אלא דא"נ יאוש לחוד קני אבוהון צריך להשיב דמי הגזילה מידו דבאיסורא אתא לידי'. מיהא בהא איכא למימר כיון דהגזילה גופי' קני ביאוש וא"צ ליתן רק דמים שפיר קאמר מדלא קתני פטורא באבוהון שהוא פטור מלהחזיר הגזילה גופ' לאחר יאוש. אבל לפי"ז תיקשי לי' לרב דאמר יאוש כדי קני אמאי לא קתני פטירא באבוהון וצ"ע עכ"ל המהרש"א. וראיתי ג"כ בספר תורי"ד כאן (אות נ') הביא דברי רש"י הנ"ל וכתב עלה ז"ל ואינו נ"ל דאפילו אי אמרינן יאוש כדי קני לא מצי למיתני פטורא באבוהון ניהא דקניא למיתב דמי ולא יהיב לי' גוף הגזילה אבל להיות פטור מלשלם מי קני' אבל הלוקח קנה אותם ביאוש וש"ר ולא קיהיב לי' ולא מידי דא"ל אין לך עלי כלום כי אם על הראשון שגזלך כו' עכ"ל והוא קושית המהרש"א הנ"ל:
ולענד"נ לפרש כוונת רש"י ז"ל עפי"ד תוס' הנ"ל דדוקא נקיט מאכיל אפילו לר"ח דלא חשיב ש"ר במה שנותן לבניו הסמוכים על שלחנו כו' כיון דלאכילה נותן להם ומזונותיו עליו לא חשיב ש"ר ע"ש וא"כ כוונת רש"י ז"ל הוא דרמב"ח הוכיח ממתני' דקתני אם הניח לפניהם פטורין מלשלם והי' קשה לרמב"ח למה נקיט התנא ומאכיל את בניו למה לא נקיט התנא ונתן לבניו וע"כ דמאכיל דוקא אבל נותן לבניו הבנים חייבין לשלם ומשום דלא חשיב שינוי רשות וא"כ אמאי בהניח לפניהם פטורים מלשלם וע"כ דעדיף הניח לפניהם דאז הוא דהוה שינוי רשות ומיירי לאחר יאוש אבל בנותן לבניו לא מיקרי שינוי רשות וכסברת התוס' הנ"ל וא"כ ש"מ דרשות יורש כרשות לוקח וזה כוונת רש"י במ"ש וכיון דאוקימנא למתני' לאחר יאוש קני להו יתמי ביאוש וש"ר דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורא באבוהון והיינו דהוה מצי התנא למיתני הפטור שלהם בחיי אבוהון והיינו שנתן להם אבוהון דאז פטורים הבנים מלשלם הואיל דמיירי לאחר יאוש וקני' ביאוש וניהא דאבוהון הגזלן בודאי צריך לשלם דמי הגזילה אבל הבנים פטורין וע"כ דתנא דמתני' סובר דיאוש לא קני וא"כ לא הוי מצי התנא למינקט ונתן לבניו דבזה הבנים חייבין לשלם דיאוש כדי לא קני ושינוי רשות ליכא בזה הואיל דלאכילה נותן להם ומזונותיו עליו וכסברת התוס' וא"כ שפיר שמעינן מינה דרשות יורש כרשות לוקח ועדיף הניח לפניהם מנותן להם בחייו וכוונת רש"י במ"ש מדלא קתני פטורא באבוהון הוה דלא תני התנא דנתן להם הגזלן לבניו בחייו דהבנים פטורין בחיי אבוהון ודו"ק:
והקושי' האחרונה שהקשה המהרש"א לרב דאמר יאוש כדי קנה אמאי לא קתני פטורא באבוהון לפי האחור בפירוש כוונת רש"י ז"ל הוא דברי התוס' הנ"ל בסוה"ד שכתבו ומיהו לרב דאית לי' יאוש כדי קני ואמר נמי בפרקין (קט"ו) דאית לי' דרב חסדא וא"כ לדידי' נמי צריך ל מתני' לאחר יאוש כדמוקי ר"ח לדידי' ודאי מאכיל לאו דוקא דה"ה נותן ועוי"ל דלרב נמי מאכיל דוקא ובדבר המסויים עכ"ל התוס'. והיינו דלפי שפירשתי כוונת רש"י דהי"ל למתניי' פטורא באבוהון היינו שאבוהון נתן להם בחייו ופטורים הבנים מלשלם הואיל דהוא לאחר יאוש ויאוש קונה וא"כ הקושי' של המהרש"א דלרב הי"ל למתני פטורא באבוהון הוא באמת קושי' התוס' דלרב ה"ה נותן לבניו בחייו פטורין הבנים דאף דליכא פ"ר מ"מ הלא מיירי ע"כ לאחר יאוש וכבר קני לה ביאוש ואין על הבנים חיוב לשלם הדמים ולכן צ"ל דלרב מאכיל לאו דוקא ה"ה נותן להם משום דקני' לה ביאוש או משום דמיירי בדבר מסויים וי"ל עוד בזה. שוב ראיתי בים התלמוד כאן בסוגי' הלך ג"כ כעין דרך זה ליישב דברי רש"י ז"ל עייש"ה:
ג וראיתי בפ"י שכ' ליישב קושיית המהרש"א דכוונת רש"י לומר דאי אפשר בשום ענין לומר דלעולם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וככרעא דאבוהון דמי והא דפטורי היינו משום יאוש כדי דהא מדלא נקיט פטורא באבוהון ע"כ צ"ל בחד מתרי טעמי או משום דיאוש כדי לא קנה כלל או משום דאף אי קנה צריך להחזיר מיהת הדמים וא"כ מה"ט גופא לא שייך לומר דיאוש כדי מהני לגבי יורשים דאף אם נאמר דקנו צריכין להחזיר מיהת הדמים אי ס"ד דככרעא דאבוהון דמי ודינם לגמרי כמו דין אביהם וכמ"ש התוי"ט דשינוי מעשה לא מהני בהו לפוטרו מדמי הגזילה וכן הוא בח"מ (שס"א) אע"כ סובר רמב"ח דפטורא דיורשים משום יאוש וש"ר הוא וע"ש בפ"י שמיישב בזה גם הקושיא האחרונה של המהרש"א עייש"ה:
ולע"ד י"ל בזה דהנה לפ"ד הפ"י הנ"ל אם נימא דרשות יורש לאו כרשות לוקח הוי היורש ממש כאביו משום דכרעא דאבוהון הוא לכל דבר א"כ לרבא דסובר לאו כרשות לוקח דמי וכ"פ להלכה ואמאי הוי הדין ובאכלוהו היורשים לאחר יאוש דפטורים מלשלם נימא דכמו דאבוהון מחייב לשלם ה"ה היורשים מחויבים לשלם אם אכלוהו לאחר יאוש. ובשמ"ק בד"ה והב"ע כתב בשם הרשב"א להסביר הדבר דמדוע לא ישלמו היורשים עכ"פ דמי בשר בזול כשאכלוהו לאחר יאוש כמו בהי' להם פרה שאולה וכתב ושמא נאמר דשאני שאולה דכיון דאילו נתנו השואל או שמכרו לאחר היתה חוזרת למשאיל עכשיו שאכלו אעפ"י שסבורין שהוא של אביהן מ"מ פרה של משאיל אכלו הילכך משלמין דמי בשר בזול מיהא אבל כאן שכבר נתייאשו הבעלים קנוי' ואינה קנוי' היא דאילו נתנה או מכרה לאחר קני עם אותו יאוש שקדמו הילכך כשהניח לפניהם וסבורין של אביהם הוא פטורין לגמרי דאהני האי שינוי רשות כל דהו כשאינה קיימת שאינם משלמין כלום עכ"ל הרשב"א ז"ל. וכתב עלה בשמ"ק מהא שמעינן דיאוש כדי לא קני ושמעינן מינה דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ואע"ג דאייאש בעלים הדרא גדלה למרה והנ"מ כל כמה דגדלה קיימת אבל אם אכלוהו אחר יאוש פטורין מלשלם ל"ש דידעו דאביהם היא ל"ש דלא ידעו דהא מקמי אכילה לא עבדי ולא מידי ולא קיימי עלה כגזלן וכי אכלוהו הוא דקיימי ברשותייהו וכיון דהאי שעתא בתר יאוש הוה פטורין דכי אכלוהו לאחר יאוש אכלו כו' עכ"ל ועיין בתוס' בסוגיין בד"ה גזל מ"ש בזה. וא"כ חזינן דאף אם אמרינן רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי מ"מ לא מיחשב היורש כאביו הגזלן ממש. וא"כ י"ל דלעולם רשות יורש לאו כרשות לוקח ואפ"ה בהניח לפניהם ג"כ פטורים היורשים מלהחזיר אם הוא לאחר יאוש ואביהם שפיר חייב בכה"ג. ומאי מייתי רש"י ראי' מדלא קתני פטורא באבהון וניהא דבאמת הדין הוא דבגדלה קיימת חייבין היורשים להחזיר הגדלה אף אם הוא לאחר יאוש לדידן דפסקינן רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי מ"מ תו לא הוי ראי' ממאי דלא קתני פטורא באבוהון. ועיין בפ"י לקמן בסוגיין על תוס' ד"ה ר"ח מ"ש שם הפ"י בזה וי"ל בזה עוד:
ומה שכ' הפ"י ראי' מדברי התויו"ט דבשינוי מעשה חייבין היורשין לשלם דמי הגדלה וכן מבואר בח"מ (שס"א ס"ו) מת והוריש הגזילה לבניו לא הוי שינוי רשות אלא הוי כאילו אביהם קיים שאם הוא בעין ולא נשתנית צריכים להחזירה אפילו נתייאשו הבעלים ואם נשתנית והיא קיימת נותנים דמי' אבל אם אכלוהו בין בחיי האב בין לאח"מ אם קודם יאוש אכלוהו חייבים לשלם לאחר יאוש פטורים אם לא הניח אביהם נכסים כו' ע"ש. והנה נקיט המחבר ג"כ הלשון כאילו אביהם קיים כו' אבל מ"מ לא הוה ממש כמו אביהם ובנשתנית ואכלוהו אינו מפורש בש"ע ובתויו"ט אם חייבין לשלם ורק אם היא בעיני' צריכין לשלם דמי'. ואף אם נימא דבנשתנית בחיי הגזלן ואכלוהו היורשים דצריכים לשלם מ"מ י"ל שאני התם דלא הי' יאוש והיכא דהי' יאוש אפילו בלא שינוי עדיף טפי וכסברת הרשב"א והשמ"ק הנ"ל וי"ל עוד בזה:
[ב]
(א) שם אר"ח גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה כו' כל הסוגיא. כתב הרשב"א ז"ל והובא ג"כ בשמ"ק דכיון דלא נתייאשו הבעלים כמאן דמנח ברשותי' דמרי' דמיא ול"ש אכלו השני מדעת עצמו ול"ש האכילו הגזלן ותדע לך מדמקשינן לי' ממתני' דהגוזל ומאכיל את בניו וממאכיל את בניו קא מקשה ולא מסיפא דהיינו והניח לפניהם כמו שפירשו מקצת הספרים ולומר שאם האכילם להם הגזלן פטורים וכן פיר"ת ז"ל ומותבינן עלי' מהא אין הגזילה קיימת פטורין ופריק לאחר יאוש ע"כ [והנה כפר"ת הנ"ל הוא ג"כ שיטת הבעל המאור ז"ל בריש תנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם קשיא לרב חסדא פירוש נראה לי דמסיפא קשיא ולא מרישא דהגוזל ומאכיל את בניו ליכא מאן דפליגי דודאי פטור בכל ענין ואפילו לפני יאוש שהמאכיל לאחרים כאכלו הוא עצמו דמי דהוצאה דיד' הוא וכ"ש לבניו שמזונותיהם עליו וע"כ לא קאמר ר"ח אלא בבא אחר ואכלו אבל כשהאכילו הגזלן לא קאמר דהוצאה דידי' הוא והגזלן הוא שחייב לשלם הילכך קושיא מסיפא דקתני והמניח לפניהם פטורים מלשלם כו' עכ"ל. ועיין בנ"י שכ"כ הרא"ה בשם זקינו הרז"ה ז"ל הנ"ל עייש"ה] וכתב עוד הרשב"א ע"ד הר"ח הנ"ל וז"ל ועוד מדאקשינן לקמן בסמוך לרב חסדא מדתנא רב הושעיא אין גזילה קיימת פטורין ואצטריך לאוקמא בלאחר יאוש ואי איתא מאי קושיא אפילו תוקמי' לפני יאוש כדמוקי לה רמב"ח דהתם בשהאכילם הם האב דאין גזילה קיימת דרב הושעיא היינו בהאכיל את בניו דמתני' עכ"ל הרשב"א ז"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דהא בברייתא דרב הושעיא תני שלשה בבי. בבא ראשונה הוא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם. בבא שני' הניח לפניהם גזילה קיימת חייבין בבא שלישית אין גזילה קיימת פטורין ופריך הש"ס אמר מר אין הגזילה קיימת פטורין נימא תהוי תיובתא דרב חסדא כו' וא"כ הקושיא הוא מבבא שלישית וע"כ הוה הפי' אין הגזילה קיימת פטורין שהיורשים אכלוהו מעצמן ולא נוכל לפרש כלל שהגזלן האכיל להם בחייו דא"ב היינו בבא ראשונה הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם וע"כ הא דקתני בבבא שלישית אין הגזילה קיימת פטורין היינו שאכליהו היורשים אחר מות הגזלן וכפירש"י אין גזילה קיימת שאכלוהו אחר מותו וא"כ איני מבין כלל קושית הרשב"א מזה על הר"ח ז"ל וצע"ג בזה לע"ד:
וכתב עוד הרשב"א ז"ל ועוד דאי בשאכלה השני מעצמי מ"ש לפני יאוש אפילו לאחר יאוש נמי דהא משמע דרב חסדא אית לי' יאוש כדי ל"ק וכל שנטלה השני מעצמו ואכלה לאו היינו שינוי רשות אין שינוי רשות אלא הבא מדעת הגזלן במכרה או נתנה לאחר או שהורישה למ"ד רשות יורש כרשות לוקח הא כשנפלה אחר שלא מדעתו אין זה שינוי רשות כמו שאין רשות לגזלן [לע"ד צ"ל של גזלן] שלקחה מבית בעלים קרוי ש"ר לקנותה ביאוש ובאותו ש"ר אפילו למ"ד דש"ר ויאוש קני כיאוש וש"ר כ"נ מדברי הר"א אב"ד ז"ל וכן פירש הראב"ד ז"ל כו' עכ"ל. ועיין בנ"י כאן שכתב ג"כ בשם הרא"ש כן עייש"ה והנה סובר הרשב"א ז"ל דש"ר לא הוי אא"כ בא להם מיד הגזלן מדעת הגזלן וכ"פ כהרשב"א בש"ע חו"מ (סימן שס"א ס"ה) עייש"ה:
ב ולע"ד לכאורה איכא פלוגתא בהראשונים ז"ל בזה כי התוס' בסוגיין בד"ה גזל ולא נתייאשו הבעלים אבל נתייאשו אין גובה אלא מן הראשין כיין דאכלו האחרון ואפילו היכא דאילו לא אכלו הי' חייב להחזיר כגון היכי דליכא ש"ר שנתייאש אחר שבא ליד השני כו' עכ"ל. והנה סוברים התוס' דש"ר ואח"כ יאוש ל"ק וא"כ אם הי' בעין הי' חייב להחזירו לבעלים בכה"ג ובאכלו בכה"ג שהוא אחר יאוש אינו גובה מן השני והרי לא כתבו התוס' דחייב להחזיר כשהוא בעין אלא בכה"ג דהי' תחילה ש"ר ואח"כ נתייאשו הבעלים ולמה לא כתבו הטעם הואיל דבא ליד השני שלא ברשות הגזלן ורק שלקחה מעצמו ואפילו אם כבר נתייאשו הבעלים קודם שלקחה השני ג"כ חייב להחזיר כשהוא בעיני' ולשון הגמרא ובא אחר ואכלו משמע דאכלו מעצמו שלא עפ"י הגזלן הראשון ומשמע דבכה"ג אם הי' לוקח השני אכלו מעצמו לאחר יאוש אפילו אם הי' עדיין בעין א"צ להחזיר ואין הנגזל יכול לגבות מן השני ורק הגזלן יכול לתבוע מן השני ובאכלו השני לאחר יאוש אף כשלקחה השני עדיין לא נתייאשו הבעלים ורק שאח"כ נתייאשו אף שהי' שלא בידיעת הגזלן אלא שלקחה מעצמו ג"כ אינו יכול הנגזל לגבות מן השני ורק הנגזל תובע מן הגזלן והגזלן תובע מן השני שאכלו ודוקא בשאכלו השני לפני יאוש אז הוא דיכול הנגזל לגבות ג"כ מן השני וא"כ י"ל דהתוס' סוברים ג"כ כשיטת הבעה"מ והר"ח דלעיל דדוקא באכלו השני מעצמו קודם יאוש הוא דרצה מזה גובה רצה מזה גובה אבל בשהאכילו הגזלן אינו יכיל לגבות מן השני כלל אפילו אם הי' לפני איש ועיין בשמ"ק שכ' דהרמ"ה ג"כ סובר כן כשיטת הר"ח והבעה"מ עייש"ה:
ולכאורה אינו מובן הסברא לזה ומצאתי בתורי"ד כאן בפרקין (אות א') שכתב על הא דרב חסדא וז"ל פי' דוקא אם לא נתייאשו הבעלים אבל אם נתייאשו מן הראשין גובה אבל מן השני אינו גובה ואע"ג דקיי"ל דיאוש כדי ל"ק וי"ל כל היכי דקאי ברשותי' קאי הא לא אמרינן משום דאיכא יאוש יש"ר ולא מיבעי' אם אכלו אלא אעפ"י שגזילה קיימת אין דין הבעלים עם השני אלא עם הראשון כ"ש אם אכלו וה"פ דכל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשותי' דמרי' קאי כלומר שאם רוצה למוכרו לא קנה הלוקח דש"ר בלא יאוש אינו קונה והילכך אם אכלו אחר הנגזל יכול לגבות ממנו אבל לאחר יאוש לא קאי ברשותי' דמרי' שהרי אם מכרו מכור וקני' לוקח ביאוש וש"ר והילכך אם אכלו השני אין דינו של נגזל אלא עם הראשון ולא עם השני ואעפ"י שגזילה קיימת כ"ש אם אכלו והנגזל מוציא ותובע מגזלן ראשון וגזלן ראשון בא ותובעו וגזלן שני ס' לע"ד יש בזה טעות הדפוס וכצ"ל וגזלן ראשון בא ותובע מגזלן שני והיכא דגזלן שני כו'] רוצה לסלקו בדמים ולעכב גוף הגדלה לעצמו מספקא לי אם יכול לסלקו בזוזי ואם לאו חי אמרינן כיין דאיכא יאוש וש"ר קני ואין לו עליו אלא דמים או דילמא דוקא גבי לוקח אמרינן הכי משום דגזלן ראשון מכר לו ברצונו והילכך קנאו הלוקח אבל זה שגזלו ממנו יאמר לו הגזלן הראשון גוף הגדלה אני רוצה שאחזירנו לבעלים ואיני מתרצה בדמים מה לי גזל מבית הגזלן ומה לי גזל מבית בעלים ונתייאשו שאינו קינה הגוף גם מבית גזלן לא יקנה הגוף כו' עיין שם באריכות מ"ש בזה:
ולכאורה דבריו הקדושים סותרים זא"ז דמתחילה כתב בפשיטות דזה מיקרי יאוש וש"ר מה שהוא ביד השני שהרי כתב לא מיבעי' כשאכלו דבודאי אין הנגזל יכול לגבות מן השני אם הוא לאחר יאוש אלא אפילו אם הוא בעין ביד השני ג"כ הדין כן דאין הנגזל יכול להוציאו מן השני ורק שהנגזל תובעו מן הגזלן הראשון והגזלן בא ותובע מן השני משמע דמיירי שהשני לקחה שלא ברשות מן הגזלן הראשון שהרי כתב שהגזלן הראשון חוזר ותובע מן השני אלמא דפשיטא לי' דשפיר הוה שינוי רשות אף שלא נתן הגזלן הראשון החפץ להשני מדעתו ירק שלקחו מעצמו שלא ברשות הגזלן ג"כ מיקרי שינוי רשות דקנה לה השני לגוף החפץ מכח יאוש וש"ר והדר מסתפק אם הגזלן הראשון רוצה שהשני יחזיר לו החפץ כדי שיוכל להחזיר גוף החפץ בעיני' להנגזל אם מחויב השני להחדר לו הואיל דהשני גזלו מן הראשון ולא הוי שינוי רשות בכה"ג הואיל דהגזלן לא נתנו להשני מרצונו ולכאורה י"ל בזה:
אולם לתרץ הדברים נלע"ד לפרש הכוונה בזה דסובר רבינו התורי"ד דיש חילוק בין אם דנין על השינוי רשות נגד הנגזל לבין אם דנין נגד הגזלן הראשון דהיינו דלענין שלא יצטרך השני להחזיר גוף החפץ להנגזל אף שהוא בעיני' בזה אנו אומרים דמיחשב שפיר ש"ר ואין חילוק בין אם הגזלן נתנו או מכרו להשני ויהיב לי' מדעתו לבין אם השני גזלו מן הראשון דכל שאנו דנין לנגד הנגזל מיחשב שפיר שינוי רשות דמה חילוק להנגזל בין אם הגזלן מכרו או נתנו מדעתו או שנגזל מן הגזלן סוף סוף איכא שינוי רשות אבל אם דנין נגד הגזלן בזה יש להסתפק ולומר דכל שלא נתנו הגזלן מדעתו לא מיחשב שיטי רשות ויכול הגזלן לומר שהוא רוצה לקיים מצות השבה ולהחזיר גוף הגזילה וזה נלע"ד:
והנה נראה דהתורי"ד סובר כשיטת התוס' שכתבו דאפילו היכי דאילו לא אכלו הי' חייב להחזיר כגון היכי דליכא ש"ר שנתייאש אחר שבא ליד השני והיינו דהתוס' סוברים דש"ר ואח"כ יאוש ל"ק והתורי"ד סובר ג"כ כן לקמן בסוגיין דבעינן דוקא יאוש ואח"כ ש"ר ובכה"ג דבא ליד השני קודם יאוש ואפילו נתנו לו הגזלן הראשין ג"כ צריך להחזירה בעיני' והיכי דנתייאשו הבעלים ואח"כ גילו השני מן הגזלן והוא בעיני' סוברים ג"כ התוס' דא"צ להחזירה בעיני' להנגזל דאין להנגזל דו"ד כלל עם הגזלן השני וכמו שכתבתי לעיל. וא"כ לשיטת התוס' והתורי"ד מהני שדר בכה"ג שגזלו אחר מן הגזלן לאחר יאוש ודלא כהרשב"א הנ"ל. ובש"ע (סי' שס"א) פסקינן כהרשב"א והרמ"א כתב עוד שם (בסעיף ה') או נתני בטעות או בע"כ לא מיקרי שינוי תשו' הרשב"א. והש"ך (בסק"ג) הביא בשם הרשב"א בפרק הניזקין דאם נתנו לו על דעת חליפי שלו הוי ש"ר וכ"מ מדברי הרמב"ם והמחבר לקמן (סי' שס"ט ס"ה) מיהא מדברי הבעה"מ מוכח להדיא דאפילו בטעות הוי ש"ר וגם הרמב"ן שם משמע דמודה לי' בזה ומיהא בתשו' הרשב"א איתא לחד שינוי' דאפילו בחליפות לא הוי שינוי כיון שנתנו לו בע"כ ומדברי הרמב"ם והמחבר דלעיל לא משמע כן וצ"ע עכ"ל הש"כ. ולולא שאיני כדאי הי' נוכל לומר דבטעות נוכל בודאי לצרף שיטת התוס' והתורי"ד הנ"ל דס"ל דאפילו בע"כ מיחשב שינוי רשות לענין שאין הנגזל יכול להוציא מן הגזלן השני גוף החפץ מכ"ש דבנתנו לו בטעות דשפיר מיחשב שינוי רשות לענין שאין הנגזל יכול להוציא ממנו גוף החפץ ודו"ק. ועיין לקמן (על דף קי"ד ע"א) [אוי"ז אק"א] מ"ש עוד בענין זה דשינוי רשות בטעות או בע"כ:
[ג]
א שם ארמב"ח זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי כו' כל הסוגיא. עיין בח"מ (סי' ק"ג ס"י) בהא דקיי"ל שומא הדרא כתב המחבר קרקע ששמו לבע"ח ומכרה הבע"ח או נתנה במתנה או ששמוהו לבע"ח מדעתו או שמת והורישה אינה חוזרת. וכ' עלה הרמ"א וי"א דאם מת והורישה חוזרת אם אין כאן אלא יורש אחד אבל אם היו כאן יורשין הרבה וחלקו ונפל לאחד בחלקו שוב אינה חוזרת טור בשם הרא"ש עכ"ל. וכתב הסמ"ע (בס"ק כ"ז) הטעם דהא קיי"ל האחין שחלקו כלקוחות נינהו ונמצא אותו שירש שדה אביו מכר חלק שהי' לו בקרקע שגבה אביו בחובו לאחיו ואחיו מכר לו החלק שהי' לו בקרקע של אביו והו"ל כזבינא דלא הדרא דאדעתא דארעא נחית שנפל לחלקו השומא שיהי' לו בקרקע כמו לאחיו ולא שירש אחיו קרקע והוא מעות כו' עכ"ל. והט"ז שם כ' לא ירדתי לסוף דעת הרא"ש בזה דע"כ לא אמרינן בגמרא דהלוקח לא מהדר אלא בלוקח מבע"ח דבזה לא תיקנו הישר והטוב אבל באחין שחלקו תיכף שנפלה הירושה לפניהם הוויין כולהו במקום אבוהון ועלייהו רבעה המצוה דשומא הדרא וכ"א שוה בזה לא אמרינן האחין שחלקו לקוחות הן אלא לענין החילוקים שביניהם עצמן כגון מחזרין זל"ז ביובל ולענין בא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן משא"כ לגבי אינש אחרינא וראי' מר"פ הגוזל ומאכיל דאמרינן מת והוריש לבניו לא הוי שינוי רשות דקיי"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי והא התם איירי מיורשים רבים דהא הגוזל ומאכיל את בניו תנן ואפ"ה לא מחשבינן אותם ללוקח נגד הנגזל אלא ע"כ כיון דכולם נתחייבו להנגזל נגד אביהם לא מהני חלוקה דידהו ה"נ מ"ש וא"ל דשם מיירי בלא חלקו ביניהם דהא רבא לא משכח פירוקא שם אמאי פטורים והוצרך לומר חסורי מחסרא כדפירש"י שם ואמאי לא אמר דמתני' איירי שחלקו אלא ודאי דחלוקתם לא מהני לגבי הנגזל וה"נ לענין הלוה כאן עכ"ל ועייש"ה באו"ת (ס"ק ט"ו). והקצה"ח שם כתב לדחות הראי' מכאן משום דהא דלא הוי ש"ר גבי יורשי גזלן שחלקו הגזילה משום דקיי"ל בב"ק (דף ח' ובש"ע (סי' קע"ה) האחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן בטלה מחלוקות והרי אם מכר הגזלן באחריות לא הוי ש"ר כמ"ש הרמ"א (בסי' שס"א) אבל הכא גבי שומא הדרא דאפילו אם מכר המלוה באחריות ג"כ תו לא הדרא ומש"ה באחין שחלקו בירושה שנפלה להן מאביהן המלוה ג"כ תו לא הדרא השומא עיי"ש. ולע"ד דבריו ז"ל עולים יפה לשיטת הרמ"א (בסי' שס"א ס"ה) דאם מכרו באחריות לא מיקרי ש"ר והוא שיטת הרשב"א בתשובה. אבל הש"ך האריך בזה (בסי' ל"ז ס"ק כ"ט) ומסיק להלכה דמכירה באחריות ג"כ הוה ש"ר וכתב דכן מורה לשון הרמב"ם והטוש"ע עייש"ה וא"כ להלכה לדברי הש"כ תיקשי מהאי סוגיא דידן על פסקו של הרמ"א (בסימן ק"ג ס"י) קושי' הט"ז הנ"ל:
ולעד"נ ליישב קושי' הט"ז הנ"ל דהא ש"ר בעינן דוקא שיהי' ברשות הגזלן דהיינו שיהי' מרצונו של הגזלן שיתנה לו או ימכרנו לו אבל שלא ברשות הגזלן ורק שבא אחר וחטף ממנו לא מיחשב ש"ר וכמ"ש הרשב"א בר"פ הגוזל ומאכיל והובא ג"כ בשמ"ק והבאתיו לעיל בפרקין [או"ב אק"א] וכ"פ בח"מ (סי' שס"א ס"ה) לא הוי שינוי אא"כ מכרו או נתנו לאחר אבל אם בא אחר ונטלו מבית הגזלן שלא מרצונו כאילו נטלו מבית הבעלים אם ירצה הנגזל גובה מהראשון או מהשני כו' בד"א שלא נתייאשו אבל אם נתייאשו ובא אחר ואכלו פטור נהי שאם הי' בעין הי' חייב להחזירו עתה שאכלו פטור עכ"ל. והנה למ"ד רשות יורש כרשות לוקח דמיחשב ש"ר צרכינן לומר דמה שהניח לבניו בירושה הוה כאילו בא לידם מדעת מורישם הגזלן וכן מבואר בהרשב"א שם שכתב הלשון דאין ש"ר אלא הכא מדעת הגזלן במכרה או נתנה לאחר או שהורישה למ"ד רשות יורש כרשות לוקח הא כשנטלה אחר שלא מדעת אין זה ש"ר כו' עייש"ה. והנה לרבא דסובר רשות יורש לאו כרשות לוקח אף שחלקו האחים בהירושה ואחר נטל הגזילה ג"כ לא נוכל לומר דזה הוי ש"ר דסוף סוף כא ליד הלוקח שלא ברשות הגזלן דהא הגזלן לא מכרה ולא נתנה לו ומה שהוא בירושה לא מיחשב ש"ר וגם זה שחלקו האחים הלא היורשין לא היו גזלנין על הגזילה ולא מהני המכירה או הנתינה שלהם כלל להיות מיחשב ש"ר. ואם נרצה לומר דהואיל דרבא סובר דרשות יורש לאו כרשות לוקח הוה היורש כרעא דאבוהון וליהני המכירה של היורש שיהי' מיחשב ש"ר א"כ דמחשבינן להיורש כאביו הגזלן ממש או דנימא דהיורש שמכרה מיחשב היורש כגזלן ממש הואיל דגוזל עתה החפץ הזה וליהני המכירה שיהי' מיחשב כש"ר א"כ ליחייב היורש לשלם כמו שהי' מחויב אביהם הגזלן לשלם עכ"פ דמי הגדלה ואמאי קתני פטורים מלשלם וזה הוא דמקשי הש"ס לרבא דסובר רשות יורש לאו כרשות לוקח אמאי פטורים מלשלם והינו דאף אם נימא דמיירי שחלקו היורשים ממנ"פ אם נימא דלא הוי היורש כגזלן ממש ואף שהוא כרעא דאבוהון א"כ לא מיחשב כלל ש"ר ואם נימא דמיחשב היורש כגזלן ממש או משום דהוא כרעא דאבוהון או דהוי כאילו הוא גזלן עכשיו א"כ אמאי פטורים מלשלם ומיושב שפיר קושי' הט"ז על האי דינא של הרמ"א בשם הרא"ש והטור:
ולפי האמור יהי' הדין דלרבא גם אם היורש מכר הגזילה לאחר ג"כ לא מיחשב ש"ר ואף אם נימא דזה מיחשב ש"ר דהואיל דככרעא דאבוהון דמי הוי' היורש כמו הגזלן ממש מ"מ צריך היורש לשלם דמי הגזילה עכ"פ וצ"ע דין זה להלכה אי מיחשב זה כש"ר גמור שיקנה הלוקח גוף הגזילה ולעיל בסוגיין בסמוך הבאתי דברי התורי"ד וכמ"כ נוטים דברי התוס' בסוגיין בד"ה גזל דש"ר מיחשב שפיר אף כי נטלו שלא מדעת הגזלן א"כ הוי שפיר ש"ר מיהא כבר כתבתי לעיל דבש"ע פסקינן כהרשב"א דלא מיחשב ש"ר בכה"ג אם הוא שלא מדעת הגזלן והרבה י"ל עוד בזה:
ב והנה ראיתי כאן בים התלמוד שכתב דבר מושכל ליישב קושי' הט"ז על הרא"ש וגם מיישב דברי הרמב"ם דפוסק דאף ביאוש וש"ר צריך הלוקח להחזיר הדמים להנגזל ולא קנה רק גוף החפץ א"כ קשה מאי קאמר הש"ס כאן זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח הא אף אם הוא כרשות לוקח אמאי פטורין מלשלם הא עכ"פ דמים מיהא חייבין להחזיר עי' בפ"י שהקשה כן ועי' בשמ"ק בריש פרקין שכבר העיר בזה הרב המאירי ז"ל ולא תירץ כלל] אמנם עפ"י דברי הרמ"א בשם הרא"ש הנ"ל א"ש דהא טעמו של הרמב"ם דצריך להחזיר הדמים הוא כמ"ש הכ"מ דכיון דבאיסורא אתי לידי' דיאוש כדי ל"ק ולכך חייב הלוקח לשלם דמים ולפ"ז אי אמרינן רשות יורש כרשות לוקח א"כ עכ"פ קנה גוף החפץ ואז שפיר לאחר שחלקו בהיתרא אתי לידי' דכל אחד ואחד ופטורין אף מהדמים ושפיר דייק רמב"ח דרשות יורש כרשות לוקח דמי דאל"כ א"כ ניהא דאחין שחלקו לקוחות הן מ"מ כיון דבאיסורא אתא לידם דע"י קנין זה שחלקו ביניהם נעשה גמר הקנין דקודם שחלקו הי' הדבר של הנגזל ולכך הם חייבים לשלם דמים להנגזל אלא ע"כ דכרשות לוקח הוא וא"כ גוף הקנין לא הי' ע"י פעולתם רק ממילא כיון שמח נקנה להם גוף החפץ לכך לאחר שחלקו אינן צריכין להחזיר אף הדמים וא"כ אדרב נסתייע מזה שיטת הרא"ש ז"ל עכ"ל היה"ת ודפח"ח:
והנה לדבריו ז"ל אם הלוקח הראשון מכרו ללוקח שני אין הלוקח שני צריך להחזיר הדמים להנגזל והנה גם הלוקח ראשון בודאי דא"ל לשלם להנגזל רמי הגזילה דהא אין לו עתה החפץ כלל וכן מפורש ג"כ בתירוצו של היה"ת דאל"כ תיקשי אכתי החיוב מוטל על היורשים שלא לקחו החפץ הגזול ורק שלקחו דברים אחרים כנגדו יהיו הם צריכים לשלם דמי הגזילה להנגזל דהא הם מיחשבו כלוקח ראשין שקנה הגזילה מן הגזלן. וחפשתי ולא מצאתי מבואר דין זה אם הלוקח שני שלקח מלוקח ראשון א"צ הלוקח השני לשלם דמי הגדלה להנגזל. וי"ל עוד להמפרשים דברי הרמב"ם דצריך הלוקח להחזיר דמי הגזילה להנגזל היינו דוקא מה ששוה הגזילה יותר ממה שנתן הלוקח בעדה עיין בש"כ (ס"ס שנ"ג) מ"ש בזה אם הלוקח מכרו לאחר די"ל דהלוקח שני א"צ להחדר המותר אפילו אם לקחו באותן הדמים שנתן הלוקח ראשין לפי האי סברא ואולי אף אם הלוקח ראשון מכרו בשווי' ג"כ אין הלוקח ראשון צריך ליתן להנגזל מה שהרוויח בזה שלקח מן הלוקח שני יותר ממה שנתן הוא להגזלן ולא מצאתי עוד מפורש דינים אלו:
אולם בעיקר הענין מה שמתרץ היה"ת דברי הרא"ש וגם דברי הרמב"ם איני מבין כלל דהא הרמב"ם לא סבר לה לסברת הרא"ש הנ"ל שהרי דעה הראשונה שפסק המחבר (בסי' ק"ג) דהורישה ג"כ לא הדרא שומא הוא דעת הרמב"ם (סופכ"ב מהל' מלוה) ע"ש וא"כ אין חילוק כלל בין הורישה ליורש אחד או להרבה יורשין לעולם לא הדרא השומא כשהורישה ורק הרא"ש הוא דמחלק בין הורישה ליורש אחד אז הדרא שומא אבל הורישה להרבה יורשין הוי כמוכרו זל"ז וא"כ האיך מתרץ לדברי הרמב"ם דסובר דיאוש וש"ר צריך הלוקח להחזיר דמי הגזילה להנגזל דלא תיקשי מסוגי' דידן משום דהואיל דהיו יורשים הרבה והוי כחזר ומכרו ללוקח אחר הלא מנ"ל דהרמב"ם סובר כן להאי סברא דהא לא נחית כלל לחלק בשום מקום בין הניח יורש אחד או הרבה יורשים דהא פוסק דאפילו בהורישה ליורש אחד ג"כ לא הדרא שיחא. מיהא אף אם נימא דמ"מ נוכל לומר כן הסברא בדברי הרמב"ם דהואיל דאיכא הרבה יורשים ואחין שחלקו לקוחות הן והיה כאילו מכרו הלוקח ראשון ללוקח אחר דא"צ לשלם דמי הגזילה להנגזל ושניהם פטורים הלוקח ראשון הואיל דאין עתה הגזילה בידו והלוקח שני משום דבהיתרא אתא לידי' וכמש"ל ול"ק מסוגיא זו על הרמב"ם אבל מ"מ האיך מתרץ לקושי' הטו"ז על הרא"ש מסוגי' זו עפ"ר הרמב"ם דביאוש וש"ר צריך הלוקח לשלם דמי הגדלה להנגזל ושמכאן ראי' לשיטת הרא"ש ואשתומם ע"ז הלא הרא"ש הוא מהחולקים על שיטת הרמב"ם וסובר דאין הלוקח צריך לשלם דמי הגזילה להנגזל אם קנה לאחר יאוש ושפיר הקשה הטו"ז דמסוגי' זו מבואר דלא כהרא"ש דהא חזינן דרמב"ח סובר הטעם דרשות יורש כרשות לוקח אבל רבא פליג וסובר דלאו כרשות לוקח ואף דמתני' מיירי בהרבה בניו יורשים ואפ"ה לא הוי כרשות לוקח אף דאחין שחלקו לקוחות הן ושפיר הביא הטו"ז ראי' דלענין מה שנוגע בין היורשים לאחרים לא הוו כלקוחות האחין שחלקו ביניהם ותירוצו של היה"א איני מבין כלל בזה. והנכון לע"ד לתרץ כמו שתירצתי לעיל ודו"ק: