אור ברסלב

אמרי הצבי ב· רבי צבי מאיר בר

דף צג.

דף צב.

[אות לט]:

האומר סמא את עיני כו' א"ל רב אסי ב"ח לרבא מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"ל רישא לפי שאין אדם מוחל על ראשי איברים כו' ר"י אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן כו' כל הסוגיא עד סוף הפרק והנה בהא דאר"י יש הן שהוא כלאו כו' לפירש"י ותוס' והרא"ש תירוצא דר"י הוא לתרץ הקושיא דפריך הש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא ושיטת הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות חובל הי"א) כפי דברי הה"מ (שם) דר"י לא אתא כלל לתרץ קושית הש"ס דלעיל: רק הוא מימרא באפי נפשיה יעוין היטב בהסוגיא ובראשונים והמתבאר מדבריהם הוא דלשיטת הרמב"ם גבי ראשי אברים לעולם אמרינן אין אדם מוחל על ראשי איברים ואפילו א"ל בפירוש שבר ידי ע"מ ליפטור ג"כ חייב ובא"ל הכני פצעני הרי הן כנזקי ממון והיינו דאמרינן בהם יש לאו שהוא כהן ופטור דהיינו אם א"ל הכני וא"ל הוא ע"מ ליפטר וא"ל לאו אמרינן ביה יש לאו שהוא כהן ופטור ומכ"ש בא"ל בפירוש ע"מ ליפטר יעוין היטב בהה"מ (שם) ורק שהרמב"ם לא הביא בפירוש זה דיש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן יעוין בח"מ (סי' תכ"א סי"ב) דהמחבר סתם כדברי הרמב"ם ממש וג"כ לא הביא דין זה דיש הן שהוא כלאו ולאו כהן. ובנזקי ממונו אי אתא לידי' בתורת שמירה בעינן דוקא שיאמר והפטר ואי לא אתא לידי' בתורת שמירה רק א"ל סתם קרע כסותי פטור אפילו כי לא א"ל והפטר וג"כ סתם בדין וזה אי אתא לידיה בתורת שמירה אי אמרינן יש לאו שהוא כהן ולא הביאו הרמב"ם והמחבר כלל ע"ש בש"ע (סי' ש"פ) במחבר. ושיטת הרא"ש הוא דבראשי איברים ג"כ אי א"ל ע"מ ליפטר פטור רק דאי א"ל סתם שבר ידי וא"ל החובל ע"מ ליפטר ואמר ליה הן אמרינן ביה יש הן שהוא כלאו ובהכני פצעני להרא"ש ג"כ הדין כן דאמרינן ביה יש הן שהוא כלאו וחייב אי לא א"ל בפירוש ליפטר וא"כ בהכני פצעני מחמיר הרא"ש יותר מן הרמב"ם ועיין כסמ"ע (סי' תכ"א ס"ק כ"ב) וע"ש בסמ"ע (ס"ק כ"א) שכ' דלהרמב"ם בהכני פצעני כי א"ל בפירוש ע"מ ליפטר פטור משמע מדבריו דבאם א"ל סתמא הכני פצעני וא"ל החובל ע"מ ליפטר והנחבל א"ל לאו לא אמרינן ביה יש לאו שהוא כהן וחייב לשלם ומדברי ה"ה לא משמע כן וי"ל בזה. והנה הטור בחו"מ (סי' ש"פ) לענין קרע כסותי הביא דברי הרמב"ם ודברי הרא"ש ומתחלה כתב דברי הרמב"ם ובאם א"ל קח כלי של פלוני ושברו אפילו א"ל ע"מ שתיפטר ה"ד חייב כו' וא"א הרא"ש כתב אפילו לא א"ל הוא בפירוש ע"מ ליפטר אלא הניזק א"ל שבור כלי ושאל אותו המזיק אתה אומר ע"מ שאהיה פטור והשיב הניזק לא ואפילו אם נראה קצת בניחותא שמשמעו שאינו נותן לו רשות ע"מ ליפטר אפ"ה יש לנו לומר דבתמים קאמר כו' ולכן פטור ובשל חבירו כיוצא בזה חייב עכ"ל. וראיתי בב"ח (שם) מה שלא זכיתי להבין כלל שכתב בדברי הטור בשם הרא"ש וז"ל ומ"ש בשל חבירו וכיוצא בזה חייב נראה דצ"ל כיוצא בזה בלא וי"ו [ובאמת בנוסחת הטור בדפוסים שלפנינו איתא הלשון כיוצא בזה] וה"פ דבשל חבירו כין בנזקי גופו ובין בנזקי ממונו כיוצא בזה דלא אמר בפירוש ע"מ ליפטר חייב אבל אם אמר בפירוש ע"מ ליפטר פטור אפילו א"ל עשה כן לאיש פלוני ומתני' דעשה כן לאיש פלוני חייב איירי בדלא אמר כן בפירוש אלא בהן שהוא כלאו דומיא דרישא סמא את עיני וכו' ע"מ ליפטר חייב דלא מיירי באמר בפי' אלא בהן שהוא כלאו אבל אמר בפירוש אפילו בנזקי גופו פטור וכדכתב רבינו להדיא (בסי' תכ"א סי"ח) ע"ש הרא"ש וה"ה באמר עשה כן לאיש פלוני וכו' ודו"ק עכ"ל הב"ח ז"ל. והנה המעיי' היטב בזה שכתב הב"ח בעיקר הדין דבא"ל בפירוש שבור כלי של פלוני והפטר פטור המשבר ומתני' דקתני פשה כן לאיש פלוני ע"מ ליפטר בין בגופו בין בממונו הוה הפירוש כשלא א"ל בפירוש ע"מ ליפטר רק סתמא והוא המזיק א"ל ע"מ ליפטר והשיבו זה לא דאז אילו היה זה בכלי שלו היה פטור אבל בכלי של פלוני חייב בכה"ג. והנה לפי"ד הב"ח הנ"ל ה"ה בנזקי הגוף אם א"ל שבור ידו של פלוני והפטר ג"כ פטור דחד טעמא וחד דיוקא הוא עם נזקי ממונו. ולכאורה י"ל טובא בזה דמשמע דהחובל והמזיק פטור לגמרי ורק המצווה הוא שחייב ואמאי לא נימא בזה אשלד"ע דהא א"ל בפירוש שבור כלי של פלוני ושבור ידו של פלוני דבודאי ידע שהוא עבירה ואמאי יתחייב המשלח ויפטר השליח ואפילו אם נימא דע"כ לא קאמר הב"ח לדין זה אלא בנזקי ממונו אבל לא בנזקי גופו של חבירו מ"מ גם בנזקי ממונו קשה דאמאי יפטר המשבר וזה המצווה יתחייב והלא אשלד"ע. וא"ל דהכוונה הוא דהמצווה חייב ג"כ וגם העושה חייב והמצווה מחויב מדין ערב הנה מלבד דאין הלשון משמע כן דהא קאמר דהמזיק פטור אלא דגם בזה קשה דאמאי יתחייב המצווה הלא מטעם ערב לא נוכל לחייבו דנימא דהוה כאילו אמר בפירוש שבור כלי של פלוני ואני אתחייב דהא באומר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך דפליגי הראשונים ז"ל בזה דדעת הרמב"ן ז"ל דמתחייב מדין ערב והתוס' והרא"ש והרשב"א סוברים דפטור ועיין בר"ן קידושין ס"ק (על דף ח' ע"ב) ובש"ע חו"מ (סי' ש"פ ס"א) הביא הרמ"א ב' הדיעות ודעת הפוטרים הביא באחרונה וא"כ לשיטת הרא"ש בודאי דלא נוכל לחייבו הכא מדין ערב אלא אפילו לשיטת הרמב"ן ג"כ י"ל דמודה דהכא לא שייך למחייביה מדין ערב דבשלמא אם ראובן אמר לשמעון שיזרוק מנה שלו לים והוא יתחייב עבורו שייך לומר ערבות אבל באם מצוהו לזרוק מנה של חבירו לים והוא מתחייב צ"ע אם שייך לומר בכה"ג דיתחייב מדין ערב והרבה יש לצדד לכאן ולכאן מ"מ לשיטת הרא"ש בודאי דלא מתחייב מדין ערב שהרי כתבו בטעמם משום דלא שייך ערבות רק היכא שמוציא ממון מרשותן לרשות אחר וא"כ ה"נ דכוותיה וצע"ג אצלי להבין דברי הב"ח ז"ל: [מ] שם בתוד"ה משום פגם משפחה ומשלם הכל אפילו צער עכ"ל. ולכאורה י"ל דנהי דמשום פגם משפחה לא מהני מחילה על גוף הנזק אבל למה לא מהני מחילה על הצער כי הלא בהצער ליכא פגם משפחה ובמסכת כתובות (דף ל"ט ע"ב) בהא דמפתה אינו נותן הצער אבל בושת ופגם וקנס משלם ואונס משלם גם הצער דפריך הש"ס צער דמאי דאר"נ ארב"א צער של פיסוק הרגלים ופריך א"ה מפותה נמי אר"נ ארב"א משל דמפותה למה"ד לאדם שאמר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר ופריך שלי דאבוה היא אבל אם היה הצער שלם ולא של אביה היה ניחא מה שאינו משלם הצער וא"כ ה"נ דהכל הוא באמת של הניזק הנזק וכל הארבעה דברים ורק דאמרינן דא"י למחול על הנזק ובושת משום פגם משפחה אבל מדוע לא יהני המחילה על הצער. ועיין בשמ"ק כתובות (על דף ל"ו ע"ב) במתני' אלו שאין להם קנס באה"ד וז"ל ותו גרסינן התם אפסקא דמתני' יתומה שנתארסה ונתגרשה אר"י אתיא דר"א בשיטת ר"ע רבו כמו דרע"א יש לה קנס וקנסם לעצמם כן ר"א אמר יש לה קנס וקנסה לעצמה ומעתה אפילו במפותה אר"י בשר"א תיפתר כשמחלה ויש אדם מוחל דבר שא"ש תיפתר ביתומה ותני דבית רבי כן היתומה רא"א האונס חייב ומפתה פטור ומה שאמרו ויש אדם מוחל דשא"ש נ"ל שעל בושת ופגם קאמר כלומ' שאפי' ר"א בשיטת ר"ע רבו אמר דקנסה לעצמה מ"מ בושתה ופגמה לאביה שהרי לא יצאה מרשותו ואי בעי מסר לה למנוול כו' יעו"ש והרי מבואר דמחלקינן התשלומין דמה שהוא לאביה מחויב לשלם ומה שהוא לדידה פטור וה"נ הי"ל לומר כן דעל הצער פטור אבל שאר דברים חייב משום פגם משפחה ולכאורה י"ל בזה. אם לא שנימא דעל הצער בלבד ג"כ איכא פגם משפחה שמזלזל בעצמו ורוצה שיצערוהו ונהי דאם היה רק הצער בלחודיה אולי לא היה מחויב לכ"ע משום פגם משפחה דלא הוה הפגם גדול כ"כ מ"מ כי איכא נזק עם צער בזה איכא פגם משפחה גם על הצער ואכתי צ"ע בזה:

[מא] (א) שם שבר את כדי כו' ורמינהו לשמור ולא לאבד כו' אלא אמר רבה הא והא דאתא לידיה ולא קשיא הא דאתא לידי' בתורת שמירה הא דאתא לידיה בתורת קריעה. ובתוד"ה ורמינהו תימא מאי פריך נהי דפטור ליה קרא מפשיעה לא מצינו שפטרו אם קרע ואיבד בידים וי"ל דדייק מדקתני ולא לקרוע דאי לא בעי אלא לפטור כשנאבד בפשיעה מאי ארי' דא"ל ע"מ לקרוע אפילו לא א"ל ע"מ לקרוע אלא שלא א"ל בלשון שמירה פטור כדדריש במכילתין לשמור רש"א עד שיפקיד אצלו ויאמר הילך ושמור לי אבל אם א"ל עיניך בו פטור כו' ולכאורה י"ל באמת מנ"ל להתנא דברייתא דממעטינן מלשמור ולא לקרוע כו' נימא דאתא למעט רק היכא דא"ל עיניך בו נהי דכתבו התוס' דלשון הברייתא דקתני לשמור ולא לקרוע הוה הפי' כפשוטו דאפילו לקרוע ג"כ פטור מ"מ הא גופא קשיא מנ"ל להתנא דברייתא כן דדילמא אתא קרא למעט רק היכא דא"ל עיניך בו פטור מפשיעה אבל באם הזיק בידים שפיר חייב לשלם כדין מזיק. הן אמת דשיטת הבעה"מ כאן והובא ג"כ בשמ"ק בארוכה [וברי"ף דפוס ווין נחסרו דברי:

הבעה"מ ורק נדפס בקצרה במה שמשיג הרמב"ן במלחמות ורק בשמ"ק הוא בארוכה] דלמסקנא הוה באמת הדין כן דכי א"ל שבור כדי דחייב ורק דממעט מדין שמירה דאינו חייב בפשיעה ועיין בריטב"א מס' מ"ק (דף כ"ו ע"ב) דסובר ג"כ כן ויבואר אי"ה לקמן ועיין במרדכי פרק החובל (סי' צ"ו). עוד מצאתי תשובה אחרת בשם רבינו מאיר נוטה קצת לזו וז"ל הנני משיב בקצרה ע"ד ריבות שעבר כו' מיהו אם אמת כדברי ראובן ששמעון מחל לעכו"ם כל החוב אעפ"י שאמר לו ראובן כל מה שתעשה בשלך תעשה בשלי חייב שמעון לפרוע דהא תנן סו"פ החובל קרע כסיתי ושבור כדי חייב היכא דלא א"ל ע"מ לפטור כ"ש היכא דהשליטו על החוב לטובתו להציל מידם כו' ע"ש. והנה כתב הר"מ ז"ל דקרע כסותי חייב היכא דלא א"ל לפטור והלא הש"ס מסיק דדוקא היכא דאתא לידי' בתורת שמירה וע"ש שכתב וז"ל כ"ש היכא דהשליטו על החוב לטובתו להציל מידם ולא למחול להם דהוי כמו אתא לידיה בתורת שמירה וכו' ע"ש הרי דמתחלה לא דן דיהיה זה נחשב כאתא לידי' בתורת שמירה ואפ"ה כתב דחייב היכא דלא א"ל ע"מ לפטור יעוש"ה בכל התשובה שמשמע דמתחלה דן לחייבו הואיל דלא א"ל ע"מ לפטור ואע"ג דנימא דזה לא מיחשב אתא לידיה בתורת שמירה והוא כשיטת הבעה"מ הנ"ל ורק לבסוף כתב דמיחשב אתא לידיה בתורת שמירה ובודאי חייב וא"כ א"ש. אבל המעיין היטב בבעה"מ ז"ל יראה שזה הוא התירוץ דמתרץ רבה במסקנא הא דאתא לידיה בתורת שמירה הא דאתא לידיה בתורת קריעה אבל לפום הס"ד דמקשה הש"ס דהוה מפרש דהתנא דברייתא סובר דמקרא דלשמור שמעינן דאפילו כי קרע בידים ג"כ פטור אם נתן לו ע"מ לקרוע מנ"ל להתנא למילף מקרא דלשמור כן דדילמא אתא קרא רק לכדר"ש דוקא לשמור הוא דחייב הא אם אמר עיניך בו פטור מכ"ש דלשיטת הסוברים דאפילו כי קרע בידים פטור גם למסקנא מנ"ל להתנאי למידרש זה מקרא דלשמור:

ב והנלע"ד בזה דהנה באמת כתיב שני פעמים לשמור חדא בפרשה הראשונה הנאמרה בש"ח ועוד כתיב לשמור בפרשה שניה הנאמרה בש"ש. ולכאורה י"ל למאי אתא קרא דלשמור הנאמרה בש"ש דהא מחד קרא דלשמור ילפינן ולא לקרוע ולא לאבד ולא לחלק לעניים וא"כ קרא השני דלשמור הנאמר בש"ש למאי אתא. אולם י"ל בזה דהא דדריש התנא מקרא דלשמור ולא לקיוע הוא מיתורא דקרא דמחד קרא דלשמור דהיינו מן הנאמר בש"ח ילפינן פרט להיכא דא"ל עיניך בו פטיר ומקרא דלשמור הנאמר בש"ש דמיותר הוא דרשינן פרט לקרוע דפטור וא"ל דמקרא דלשמור הנאמר בפרשה בש"ח דדרשינן פרט לא"ל עיניך בו דנהי דהוה ידעינן בש"ח דפטור בכה"ג אבל לא הוה ידעינן בש"ש דפטור בכה"ג וצרכינן קרא דלשמור בש"ש דג"כ פטור היכא דא"ל עיניך בו ומנ"ל למידרש ולא לקרוע דגם כי מזיק ליה בידים פטיר. אולם י"ל בזה דהכי דייק התנא לכתוב קרא דלשמור בש"ש ולא לכתוב בש"ח וא"כ נדע דבש"ש פטור כי א"ל עיניך בו ולא א"ל שמור לי ופטור בין מפשיעה ובין מגניבה דהא בש"ש חייב על פשיעה ועל גניבה וכי גלי לן קרא דלשמור פרט להיכא דא"ל עיניך בו א"כ פטור גם על פשיעה וא"כ ממילא ידעינן דבש"ח ודאי פטור מפשיעה כי א"ל עיניך בו וא"כ אייתר לן קרא דלשמור הנאמרה בפרשה הראשונה ואם אין ענין לעיניך בו ילפינן מיניה פרט לקרוע. ולשיטת הבעה"מ דסובר דלמסקנת הש"ס חייב כי מזיק ליה בידים היכא דלא א"ל ע"מ לפטור ורק קרא דלשמור דדרשינן ולא לקרוע אתא לפוטרו מפשיעה י"ל לכאורה דתרי קראי דלשמור למה לי וי"ל דהא התנא קאמר שלשה דברים פרט לקרוע פרט לאבד פרט לחלק לעניים והנה לקרוע ולאבד הם דבר אחד וא"כ איכא כאן רק שני ענינים פרט לקרוע ולאבד ופרט לחלק לעניים ויש חילוק בין לאבד ובין לחלק לעניים דיש סברא יותר למעט לאבד משום דא"צ לשומרו כלל לשום אדם אבל לחלק לעניים דעכ"פ לא מסרו לאבדו לגמרי ורק לחלק לעניים ושם שומר קצת הוי עליו ורק דפטור הואיל דהוה ממון שאין לו תובעין וא"כ לא הייני יכולין למעט שניהם מקרא אחד וצרכינן תרי קראי לזה והתנא דברייתא דדריש למעט מקרא דלשמור היינו מהני תרי קראי דחדא כתיב בש"ח וחדא, בש"ש. ואולי י"ל עוד דמלשון לשמור מימעטו תרווייהו הן לקרוע והן לחלק לעניים והא דכתיב עוד הפעם לשמור שמא איצטריך לשום דרשא וי"ל עוד בזה. ועיין מ"ס שבועות (דף מ"ג ע"א) דדריש הש"ס לשמור ח"ר וכלל גבי ש"ח וכן גבי ש"ש ג"כ דרש הש"ס לשמור דכתיב בש"ש חזר וכלל ע"ש. ולכאורה הי"ל דהיאך דרשינן הכא מקרא דלשמור למעט לקרוע ולחלק לעניים הלא צרכינן קרא דלשמור לכלל בתרא. אם לא שנימא דהא דדרשינן הכא מקרא דלשמור פרט לקרוע ולחלק לאו מיתורא דקרא דרשינן לה רק דמשמעות הלשון לשמור פירושו הוא דוקא לשמור אבל לקרוע ולחלק לא מיקרי לשמור כלל והרבה י"ל בזה. ועיין מלמ"ל (פ"ד מהלכות מלוה) במ"ש שם בענין מעות צדקה אי דינו כהקדש דל"ש ביה איסור ריבית הביא הא דסו"פ החובל לשמור ולא לחלק והקשה על שיטת הר"ר שמואל יעי"ש שכתב וז"ל ואפשר לומר דקרא דלשמור לאו להכי אתיא אלא לדרשא אחריתי לשמור ולא לקרוע והברייתא סדרה כל המיעוטים שלא [נלע"ד דט"ס מלת שלא וצ"ל שיש] למעט מקרא דלשמור אבל אה"נ דקרא לא אתא לאשמעינן ולא לחלק לעניים דהא מרעהו נפקא עכ"ל המלמ"ל ולפ"ד המלמ"ל הנ"ל א"ש דהא לא ממעטינן מקרא דלשמור רק לקרוע ולאבד דנפקא לן מחד קרא ודוק:

ג והנה בשמ"ק כתב לתרץ קושית התוס' הנ"ל בשם הראב"ד וז"ל דאם לא שלח ידו במלאכת רעהו כתיב באותו הפרשה ועל הכל אמרה התורה שאם מסרו לו לקרוע פטור רשב"א ז"ל עכ"ל. וכ"כ ג"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות יעוש"ה ולפי"ז מיושב שפיר מה שהקשיתי דמנ"ל להתנא דברייתא כן די"ל דיליף לה מדכתיב אם לא שלח ידו ודוקא היכא דנתנו לשמור מתחייב בשליחות יד אבל אם לא נתנו לשמור לא מתחייב והיינו ע"כ היכא דנתנו ע"מ לקרוע פטור אפילו אם שלח ידו בו אולם לפי"ז י"ל למה לי תרי קראי דלשמור וצרכינן לומר דצרכינן להני תרי אנפי חדא היכא דנתנו ע"מ לאבד וחדא לחלק לעניים וצרכינן תרווייהו מפני שיש קצת לחלק ולא היינו יכולין למילף תרווייהי מחד קרא וי"ל בזה:

ד והנה לכאורה י"ל באם אמר קרע כסותי כי לא אתא לידו בתורת שמירה פטור אם קרע אפילו כי לא א"ל והפטר לפי פשטות הסוגיא וכן הוא שיטת התוס' והרמב"ם והרבה ראשונים וכ"פ להלכה בטוח"מ (סי' ש"פ) ולשיטת הבעה"מ חייב בכה"ג אם קרע אפילו כי לא אתא לידי' בתורת שמירה וכן הוא שיטת הריטב"א במסכת מ"ק (דף כ"ו ע"ב) ולשיטת הבעה"מ לא מיפטר רק אי א"ל בפירוש והפטר י"ל אם בכה"ג שהיה מזיק היה פטור לכל מר כדאיתא לי'. אי רשאי זה ליקח לעצמו החפץ הזה מי נימא דהוה כהפקר או לא והנה אם, נימא דהוה כהפקר א"כ יהיה כל אדם רשאי לזכות בו דהא הוי כאבידה מדעת שהרי נתן רשות לחבירו לשברו ואף דהוה, ספק דדילמא לא ישברנה מ"מ י"ל דהוה הפקר או דיש סברא לומר אדעתא דאמרי' אפקרי' אדעתיה דכ"ע לא אפקריה ולא הוי הפקר לכ"ע מיהו לאותו אדם יש סברא לומר דהוה הפקר ואי היה שיברו זה היה פטור ה"ה כי זכה בו ג"כ ליהני זכייתו. ולכאורה היה סברא לומר דהוי כמו אבידה מדעת מיהו באמת אבידה מדעת לא הוי הפקר ורק דאין הרואה מחויב להשיבה וליכא גבי הלאו דלא תוכל להתעלם אבל מ"מ אין שום אדם יכול לזכות בה כי לאו שם הפקר עלה וכדאיתא במס' ב"ב (פ"ז ע"ב) השולח את בנו אצל חנוני ופונדיון בידו ומדד לו באיסר שמן כו' ופריך בגמרא בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי' שדריה ור"י סבר לשדורי ליה שדרי' אלא שבר צלוחית אבדיה מדעת היא כו' ועיין ברשב"ם מ"ש ובתוס' ד"ה אלא צלוחית וז"ל ואע"ג דפונדיון נמי אבדה מדעת היא שמשלחו ביד תינוק מ"מ כיון שהפנדיון של בעה"ב נשאר ביד החנוני אינו פוטרן עד שיביאו לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק ה"נ דהוה פטור עכ"ל ועיין בש"ע חו"מ (סי' קפ"ח ס"ב) ברמ"א ועל הצלוחית שנתן המשלח ליד הקטן ומדד החנוני לתוכו:

אם שברו הקטן החנוני פטור אא"כ לקחו מידו ומדד לאחרים והחזירו לידו עכ"ל וכתב הסמ"ע דכשמדד בו אז הו"ל שולח יד בשל חבירו וחייב באונסין עד שיעשה בו חזרה גמורה ע"ש וא"כ אם הוא בעין ביד החנוני בודאי צריך להחזירו לבעליו ומשום דנהי דהוי אבידה מדעת מ"מ לאו שם הפקר עלה והרבה י"ל בזה. וא"כ ה"נ לא מהני אם זכו בו אחרים וכן נמי היא בעצמו לא יוכל לזכות בו כי לאו שם הפקר עלה שיהיה יכול לזכות בי זה שצוה לו לשברו או לקרעו:

ולכאורה יש להביא ראיה לזה מהא דמס' מ"ק (דף כ"ו ע"ב) רשבג"א האומר לחבירו השאילני חילוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורע ומאחו וכשיבא לביתו מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו ואם לא הודיעו ה"ז לא יגע בו ע"כ והרי כשהודיעו דמותר לקרוע והטעם משום דהוה כאילו נתן לו רשות ואמאי צריך לשלם לו נימא דהוה כאילו נתן לו רשות לקרוע והרי הבגד הוא שלי לגמרי אלא ע"כ דהטעם הוא דלעולם אף שנתן לי רשות לקרוע מ"מ לא הוי הבגד שלו דאינו רשאי לזכות בי ועיין בריטב"א (שם) במ"ק וז"ל מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו פי' האומר לחבירו בפי' קרע את כסותי ע"מ לשלם משמע עד שיאמר לו בפי' ע"מ להפטר כדאיתא בב"ק עכ"ל ולכאורה י"ל דהא לא אתא לידיה בתורת שמירה ופטור אפילו כי לא א"ל ע"מ להפטר וא"ל דהתם מיקרי אתא לידיה בתורת שמירה שהרי הוי שואל עליו לענין אם יהיה אונס על כל הבגד יצטרך בודאי לשלם זה אינו דנהי דלענין אונסין אחרים הוי שואל ויתחייב מ"מ לענין קריעה זו לא קיבל שמירה שלא יהיה נקרע דהא אדרבא אמרינן דהוה כאילו נתן לו רשות לקרוע כשיצטרך ח"ו וא"כ אמאי יתחייב וגם מ"ש הריטב"א דלא מיפטר עד כי א"ל בפירוש ע"מ שתיפטר י"ל בזה. מיהו הריטב"א סובר בזה כשיטת הבעה"מ שהבאתי לעיל דאפילו כי לא אתא לידיה בתורת שמירה ג"כ לא מיפטר עד דא"ל בפירוש והיפטר וכמש"ל ועיין לקמן (על דף קי"ז ע"ב) [אומ"ו אק"א] מ"ש בשם הרשב"א והרא"ש בשמ"ק והנ"י דלא סברי כבעה"מ ועיין מש"ש בזה. ואולם לשיטת החולקים על הבעה"מ הנ"ל וסוברים דכשא"ל קרע כסותי פטור כי לא אתא לידיה בתורת שמירה ונהי דאמרינן דאינו יכיל לזכות בו מ"מ כשקרע למה יתחייב וצ"ל בזה דהואיל דהוא הי' מחויב לקרוע ואם לא היה לובש אז בגד זה בודאי דהיה הולך לבוש בבגד אחר דהא לא היה הולך ערום בלא לבוש כלל וא"כ היה קורע לאותו בגד שהיה לבוש בו אז ומש"ה צריך לשלם לו ומשום דאין לו זכיה בגוף הבגד ורק לענין אם יקרע יפטור ומש"ה התם במ"ק דיש לו ריוח בזה שלא קרע בגד שלו חייב שפיר לשלם דומה למה דאמרינן במס' חולין (דף קל"א) שאני התם דמשתרשי לי' ומש"ה צריך לשלם דמי קרעו ודוק:

אולם אכתי י"ל לשיטת הראב"ד המובא בשמ"ק הנ"ל דכתב דהתנא דברייתא יליף מקרא דאם לא שלח ידו כו' כתיב באותה פרשה ועל הכל אמרה התורה שאם מסרו לו לקרוע פטור אלמא דלאו מפשיעה בלחוד פיטרתו התירה היכא דלא הוי שמור וא"כ לפי"ז אפילו כי נשתמש בו ג"כ פטור שהרי ממעט אפילו כי שלח ידו בו להשתמש ולסברא זו צרכינן לומר דטעמא דפטור באמת כי נשתמש בו הוא משים דהוי כמו הפקר אף דלכאורה קשה לומר כן דיהיה הפקר דהא ל"ה יותר מאבידה מדעת דאינו רשאי לזכות בי וכמש"ל אילם יש להסביר קצת משום דנהי באבידה מדעת כ"ז שהפונדיון הוא בעין ביד החנוני מחייב להחזירו להבעה"ב אם שיבר הקטן הצלוחית ונשפך השמן הוא שים דאכתי מונח הפונדיון בעין אצל החנוני אבל אם הוציאו החנוני להפונדיון ואינו עוד בעין אצלי אולי א"צ להחזירו לו אחר עבורו ולכאורה י"ל בזה. אולם לאחר העיון זה אינו דהא בכה"ג חייב לשלם הפנדיון שהרי חזינן דאם מדד בהצלוחית לאחרים משום דהוי גזלן וחייב על הצלוחית לשלם אם נתני אח"כ ועיין בנתה"מ (בסי' קפ"ח) שכתב דהרמ"א קיצר במקום שהי"ל להאריך ולבאר דאם נטלו למוד בה לאחרים חייב אפילו אם פירש לו שלח לי ביד הקטן ע"ש וא"כ אם החנוני הוציא הפונדיון בודאי די"ל דחייב להחזיר, הפונדיון לבעה"ב אולם י"ל דבאם א"ל בפירוש קרע כסותו דהרי אם קרע פטור מלשלם י"ל דאם נשתמש בו וע"י התשמיש נפחת החפץ דפטור מלשלם דנהי דמה שהוא בעין א"י לזכות בו רק היא של הבעלים מ"מ מה שכבר נפחת ע"י התשמיש פטור מלשלם כיון דאפילו אם קרעו לגמרי ג"כ פטור מלשלם כיון שא"ל ע"מ לקרוע. ולפי"ז היה א"ש מ"ש הראב"ד ז"ל דאם לא שלח ידו במלאכת רעהו כתיב וכו' והיינו דכל מה שהחפץ הוא בעין אין לו בו זכיה שהרי חבירו לא אפקר להחפץ ורק דהוי אבידה מדעת ומש"ה אם החפץ הוא בעין אין לו בו זכיה כלל שיהיה יכול לזכות בו רק הוא של הבעלים הראשונים אכל מ"מ אם נשתמש בו זה שהיה לו רשות לישבר הכלי ולקרעו שהרי הנאת השימוש אינו בעולם ואף כי אפחתי' מכספיה ע"י התשמיש הזה ג"כ א"צ לשלם ומש"ה פטור על מה שנהנה בשליחות יד וז"ש הראב"ד ז"ל דאם לא שלח ידו כתיב כו'. והא דבמסכת מ"ק הנ"ל חייב לשלם היינו כמש"ל דנשתרשו ליה ודוק היטב בזה:

[ה] אולם אכתי י"ל דאם נשתמש בו ליחייב מדין שואל שלוא מדעת דהוי גזלן כמו דאם נטלו החנוני להצלוחת ומדד בה דהוי גזלן וחייב לשלם וכרבנן דר' יהודה (שם) בב"ב וכן מבואר בכמ"ד בש"ס וכ"פ להלכה (בסי' שנ"ט) ולכאורה י"ל בזה. והנה עוד י"ל בעיקר התי' של רבינו הראב"ד ז"ל אשר לכאורה אינו מובן כלל דהלא שליחות יד. אי צריכה חסרון או לא הוה פלוגתא בגמרא ב"מ (דף מ"א) ואנן פסקינן להלכה דא"צ חסרון ואם הגביה החפץ בכדי להשתמש בי תשמיש שיש בי חסרון אפילו כי לא נשתמש בו כלל ג"כ חייב ואם הגביה בכדי להשתמש בו תשמיש שאין בו חסרון כלל פטור ועיין ברמב"ם (פ"ג מהלכות גו"א הי"א והט"ו) ובש"ע חו"מ (סי' רצ"ב ס"א) וז"ל אין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון ואם שלח בו יד אפילו איני מכוין לגוזלו אלא להשתמש בו קם ליה ברשותיה וחייב באונסין שאעפ"י שעדיין לא נשתמש בו דשליחות יד א"צ חסרון רק שיגביה כדי להשתמש בה בתשמיש שמחסרו אז חייב כאילו חסרו אבל אם הגביה לעשות בו תשמיש שאינו מחסרו אינו חייב משעת הגבהה אלא משעת תשמיש ולא משום שליחות יד שהרי אינו שולח בו יד כיין שאינו מחסרו אלא מפני שהיא שואל שלא מדעת דהוי כגזלן עכ"ל. וא"כ חזינן דבשליחות יד חייב אם הגביה בכדי להשתמש בה אפילו כי לא נשתמש בה וה"ה ברשותו של שומר לענין אונסין וא"כ נימא דנהי דגילתה התורה דדוקא לשמור הוא דחייב השומר אם שלח בה יד והיינו אם הגביה בכדי להשתמש אף שעדיין לא שימש אבל אם מסרו לו לקרוע ולאבד פטור אם שלח בו יד ומשום דלאו שם שומר עליו אבל דוקא אם לא נשתמש בו אז פטור וכן נמי אם לא קרעו ולא אבדו אבל מנ"ל מזה דכתיב בההיא פרשה אם לא שלח ידו דפטור גס אם הזיקו בידים כקושית התוס' הנ"ל ומה תירץ הראב"ד ז"ל בזה קושית התוס' ולכאורה צע"ג בזה:

והנלע"ד בזה דבאמת י"ל דכוונת הראב"ד ז"ל הוא דלשון שליחות יד היא כולל הכל בין אם הגביה להחפיץ בכדי להשתמש בו ולא נשתמש בי עדיין וכן כולל נמי אם נשתמש בו ובאמת לענין שולח יד בפקדון אם כבר נשתמש בו לא צרכינן לבא עליה מדין שליחת יד בפקדון רק לו יהיה שהוא אינש דעלמא שלא נעשה עליו שומר כלל מ"מ הרי שואל שלא מדעת היא גזלן והרי קם ליה ברשותיה לענין אונסין ורק כי הגביה להשתמש בו ולא נשתמש בו עדיין דבשומר היא דחייב בכה"ג אם הגביה בכדי להשתמש בו תשמיש המחסרו וכמש"ל אבל מ"מ שם שליחת יד הוא כולל שניהם בין אם הגביה בכדי להשתמש בי ועדיין לא נשתמש בו ובין אם כבר נשתמש בי והנה לפ"ד הראב"ד ז"ל שכ' ליישב קושית התוס' הנ"ל משום דכתיב בההוא פרשה אם לא שלח ידו ודיקא היכא דהיא לשמור אבל היכא דהוא לאבד פטור א"כ שמעינן דאפילו אם נשתמש בו ג"כ לאו שם שומר עליו ולא נתחייב מדין שליחות יד וא"כ שמעינן ג"כ דכי מזיק ליה בידים ג"כ פטור שהרי בהתשמיש שמשתמש בו ג"כ מחסרו דאל"כ רק שאינו מחסרו כלל בהתשמיש לא מתחייב כלל בשליחות יד דבעינן דוקא שיגביה להשתמש בו תשמיש המחסרו וכמבואר לעיל אלא דקשה הא אם משתמש בי א"כ הוה שואל שלא מדעת והוי גזלן והרי קם ברשותיה לענין אונסין וכמש"ל:

אולם הדבר נכון מאוד עפ"י מ"ש בשמ"ק ב"מ (דף מ"א ע"א) בד"ה תרגמה באה"ד וז"ל ושלשה דברים הוזכרו כאן במאי דקתני במתני' לצרכו או לגזלה או לשלוח בה יד או שהיה עליו שואל שלא מדעת וכל אחד מאילו חייב הוא באונסין וצריכה משיכה דבלא משיכה לא מחייבי כלל דברשותיה דמריה קיימא וכדאמרינן לקמן והא לא משך וגזלן ושואל שלא מדעת שייכי בכל אדם בין שומר בין אינש דעלמא אבל שולח יד ליתיה אלא בפקדון ושמו מוכיח עליו וכדאמר קרא גבי שומרים אם לא שנח ידי והנוטל לגזול הוא והנוטל ע"ד ליטלה כולה או מקצתה לעצמו או שיחסרנה ולא ישלם לבעלים והוא חייב באונסין מכיון שמשך לדעת כן ואע"פ שלא חסר והשולח יד בפקדון דעתו ליטול ונחסר הכל או מקצת על דעת לשלם לבעלים ובזה נחלקו אם צריך חסרון לחייבו באונסין אם לאו ושואל שלא מדעת אין דעתו לחסר לבעלים כלום אלא שרוצה להשתמש בו ולהחזירו למקומו ואם הוא תשמיש שראוי לשכר דעתו לתת שכר לבעלים ומיהו בתשמיש שהוא עושה יש קלקול לממונם של בעלים ואע"פ שאינו מתחסר בתשמיש אפשר היה דאיידי דמטלטל לה תשבר או יארע בם נזק דאילו בדבר שא"א לבא לידי נזק בטלטולו ליכא למ"ד דשואל שלא מדעת גזלן הוי דהא לא עביד ולא מידי וכל זה מיסודו של הרמב"ן ז"ל וכן נראה דעת רש"י לקמן ולהוציא מדברי והרז"ה שכתב בס' המאור דשואל שלא מדעת ושליחת יד למ"ד א"צ חסרון חדא מלתא הוא והוצרך לדחוק עצמו כו' והפירוש שכתבנו מושכל ומובן לעצמו ואין להרהר אחריו והוא דעת רבותינו בעלי התוס' והריטב"א וכ"כ הרשב"א וכמ"ש לקמן עכ"ל ועיין עוד (שם) בשמ"ק בד"ה והא לא חסרה מ"ש (שם) בענין זה יעוש"ה והרי מבואר דשואל שלא מדעת דחייב אם נשתמש בו היא דוקא אם הוא דבר שיכול להיות בו איזהו קלקול והוא רוצה נשלם מה שראוי לשלם עבור תשמיש כזה אבל אם א"א שיכול נבוא הדבר הזה לידי איזה קלקול בשום אופן דהיינו אם היא כלי ברזל וכדומה בכה"ג אם רוצה לשלם שכר התשמיש כפי הראוי אז תו לאו גזלן הוא אף שמשתמש בו שלא מדעת. ומעתה נוכל לומר דבכה"ג שא"ל קרע כסותי דאם היה קורע הבגד הרי הוא פטיר מלשלם וא"כ אינו עתיד לבוא לידי תשלומי חיוב נזק אף שמשכחת נזק ביה מ"מ תשלומי נזק ליכא ביה אם הוא יקרע הבגד הזה או יאבדנו א"כ בכה"ג אם זה משתמש בו שלא לדעת חבירו על דעת לשלם לו אז בכה"ג ליכא עליו שם גזלן אף דהוא שואל שלא מדעת דהוה כמו דבר שא"א לבא בו לידי נזק והיינו דכל שרשאי לעשות בו הנזק הזה ולא יצטרך לשלם ה"ה כדבר שח"א נבא בו לידי נזק אבל בעינן דוקא אם הוא משתמש בו ע"ד לשלם דבשלא ע"ד לשלם הרי הוא גזלן ודוק היטב בסברא זו נכונה היא מאד לע"ד: ומעתה הנה כ"ז הוא דוקא אם נימא דאם א"ל קרע כסותי דאם זה קרע דפטור אז הוי הדין כן דאם נשתמש בי זה ע"מ לשלם אף שנשתמש בו שלא מדעתו לאו גזלן הוא אבל אם נימא דאף שא"ל קרע כסותי אם זה קרע חייב לשלם א"כ פשיטא דאם נשתמש בו בכדי לשלם מה שנשתמש בו ג"כ הוי גזלן כדין שואל שלא מדעת דהא יכול לבא בו לידי נזק מיקרי הואיל דיצטרך לשלם וה"ה ממש כאדם דעלמא. וא"כ לפי"ז מובן שפיר דברי הראב"ד ז"ל במ"ש לתרץ קושית התוס' הנ"ל הואיל דכתיב בההוא פרשה אם לא שלח ידו כו' וה"פ דהואיל דכתיב בההיא פרשה אם לא שלח ידו אם נתן לו לשמור חייב בשליחת יד הא אם לא נתן לו לשמור רק לקרוע ולאבד פטור ואף אם שלח בו יד ולשין שליחות יד כולל בין אם הגביה ע"מ לשלוח בו תשמיש המחסרו אף שעדיין לא נשתמש בו וכן כולל נמי אם באמת נשתמש בו אפ"ה פטור מלשלם אם נאנס ולא קמה ברשותיה לענין אונסין אם לא מסרו לו לשמור רק לקרוע ולאבד וא"כ קשה דאם נשתמש בו אמאי לא קמה לה ברשותיה לענין אונסין דדל דין שומרים מכאן מ"מ לתחייב מדין שואל שלא מדעת דהוי גזלן ועל כרחך צ"ל דמש"ה פטור מאונסין בכה"ג אף שכבר נשתמש בו היא משום דהואיל דא"ל קרע כסותי וא"כ לגבי דידיה מיקרי שלא יוכל לבא לידי נזק הואיל דלא יצטרך לשלם אם יקרענו הא אם היה צריך לשלם אם יקרענו היה מקרי שפיר גזלן דשואל שלא מדעת הוי גזלן א"כ תו שמעינן האי דינא דאם א"ל קרע כסותו וקרעו דפטור מלשלם הנזק ומיושב שפיר קושית התוס' כנלע"ד לפרש דברי הראב"ד ז"ל והבן היטב בזה:

והנה עפ"י האמור נוכל ליישב שיטת הראב"ד ז"ל דלא תיקשי עליו מהא דמסכת מ"ק (דף כ"ו) דקאמר (שם) דצריך לשלם לו דמי קורעו והלא נתן לו רשות לקרוע שהרי הודיעו שהולך לבקר החולה ויודע הוא שאם ימצאו מת יהיה צריך לקרוע והו"ל כאומר לו קרע כסותי ואמאי יהיה צריך לשלם לו דמי קורעו אולם לפי האמור א"ש דהנה נהי דאם יקרע פטור מלשלם היכא דא"ל קרע כסותי מ"מ הלא אסור לו להשתמש בו שלא ע"מ לשלם דאם ישתמש בו שלא ע"מ לשלם וא"כ ה"ה גזלן וחייב באונסין ואם ישתמש בו ע"מ לשלם לו דבגוונא אוחרא הי"ל שואל ש א מדעת דהוי גזלן אם משתמש בו בדבר שיוכל לבא לידי הפסד ממון ורק בכה"ג היכא דצוה לו לקרוע פטור אם משתמש בו ע"מ לשלם לו מה שראוי לשלם בתשמיש זה וכמש"ל והכא הרי איכא חיבה עליו לקרוע וא"כ בקריעתו זאת הרי הוא כמו שמשתמש בו וא"כ ממנ"פ אם הוא קורע על דעת שלא ישלם והרי משתמש בו שלא ע"ד לשלם וה"ה גזלן וחייב באונסין ואם הוא קורע ע"מ לשלם א"כ הרי הוא מחויב בתשלומין מה שראוי לשלם לו ומש"ה משלם לו דמי קרעו דאף דנתן לו רשות לקרוע אפ"ה אין החפץ שלו שיהיה יכול להשתמש בו כל מה שירצה ואף דיש סברא לדחות זה דנהי דאסיר להשתמש בו תשמיש אחר מ"מ אם התשמיש הוא במה שהוא קורע וע"ז נתן לו רשות במה שהשאיל לו בגדו והיה יודע שהולך לבקר להחולה מ"מ יש לומר שפיר דכל שהוא נהנה בזה צריך לשלם ויש להוסיף עוד ולומר משום דעיקר הקריעה הוא בבגד שלו ואם משלם לו דמי קרעו הוה בגד שלו לענין זה שהרי קרע משלו משא"כ אם לא ישלם לו י"ל דאולי לא יצא ידי הקריעה (עיין ביו"ד סי' ש' סכ"ט) ויש לצרף עוד ולומר הסברא שכתבתי לעיל הואיל דמשתרשי ליה והמבואר מכ"ז דבר חדש דכשאמר לו קרע כסותי והלך זה ונשתמש בו ע"ד לשלם מה שראוי לשלם בעד הנאה כזו דלא נעשה גזלן כדין שואל שלא מדעת להתחייב באונסין ורק דמשלם מה שנהנה ואם לא היה דעתו נשלם הוי גזלן גמור ויתחייב באונסין ודוק:

[ו] והנה בחו"מ (סי' רמ"ו סי"ז) בהג"ה האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו ול"א מתנה קא יהיב ליה ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצה לו מזונות צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו אבל לא מזונות אשתו כו' (תה"ד (סי' שי"ז) ועיין בש"ך (סק"ט) וז"ל ועיין בת"ה בשם מהרי"ח ומייתי שם ראיה מקרע כסותי שלא א"ל ע"מ לפטור ע"ש וצ"ע דהתם גופיה אי לא אתא לידיה בתורת שמירה פטור ואע"ג דלא א"ל ע"מ לפטור וכדאיתא בש"ס ופוסקים לקמן (ס"ס ש"א) ע"ש וצ"ע עכ"ל הש"ך. והגה באמת דברי המוהרי"ח ז"ל הם תמוהים לעין כל. והנה בתה"ד איתא וז"ל ומצאתי שפסק מוהרי"ח בשם רבינו אפרים מי שאמר לחבירו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם לו דמי מזונו משבור את כדי וקרע כסותי דחייב אעפ"י שמותר לו לו לשבור ומייתי ראיה ה"נ אע"פ שאומר לו לאכול את שלו חייב לשלם עכ"ל והנה מלבד מה שתמה הש"ך עוד י"ל במ"ש הלשון דחייב אע"פ שמותר לו לשבור דהא אם חייב לשלם היאך שייך לומר עליו דמותר לו לשבור דבשלמא אם הוא פטור מלשלם שייך לומר הלשון דמותר לו לשבור אבל הואיל דחייב לשלם היאך שייך לומר הלשון דמותר לו לשבור וא"ל דבשאר דוכתי אע"פ שמשלם מ"מ אסור לו לשבור וכדרך שדרשו חכז"ל בב"ק (דף ס' ע"ב) מקרא דחבול ישוב רשע גזילה ישלם אע"פ שגזלה משלם רשע הוא. אבל כשא"ל שבור כדי מותר לו לשבור אלא שצריך לשלם מיהו הלשון המוהרי"ח אינו מורה כן ורק הפי' של הלשון אע"פ שמותר לו לשבר מורה דפטור מתשלומין וגם הכי נימא דבא"ל שבור כדי וא"ל בפירוש והיפטר דפטור בודאי מלשלם הכי נימא דיהיה מותר לכתחילה לשבר הלא עכ"פ איכא איסור דבל תשחית וע"כ דהלשון מותר לו לשבור לא נאמרה כלל לענין איסור השבירה והיתר השבירה ורק לענין חיוב תשלומין ופטור מתשלומין:

נאמר וכתב דמותר לו לשבור היינו דמותר וליכא עליו כל החיוב תשלומין וא"כ דבריו ז"ל סותרין זא"ז תוכ"ד. ועיין ביש"ש בפרקין (סי' ס"ט) הביא ג"כ התה"ד הנ"ל עי"ש:

והנלע"ד דכוונת המהרי"ח ז"ל הוא על הדרך שכתבתי לעיל והוא דבא"ל שבור כדי באופן דפטור מלשלם אם שיבר אפ"ה לא הוי הפקר דנהי דהוי כאבידה מדעת מ"מ לא הוי הפקר וא"כ אין הלה יכול לזכות בו ואם נשתמש בו חייב כדין שואל שלא מדעת דהוה כגזלן ורק דיש סברא לומר דהואיל דאם ישבר פטור א"כ לא יוכל לבא בתשמיש זה לידי תשלומי נזק הוה כאילו לא יוכל לבא לידי נזק ואם רוצה להשתמש בו ולשלם השכר הראוי לשלם בשכר התשמיש פטור מאונסין ורק שצריך לשלם שכר הראוי לשלם בעד תשמיש כזה ואם נשתמש בו שלא ע"ד לשלם ה"ה גזלן וחייב באונסין וכמ"ש השמ"ק ב"מ. וכן מוכח סוגית הש"ס דמס' מ"ק (דף כ"ו) הבאתיו לעיל וא"כ ה"ה מותר לשבר והיינו דפטור אם שיבר ואם נהנה בו חייב לשלם וז"ש המהרי"ח ז"ל דחייב לשלם דמי מזונו משבור כדי וקרע כסותי דחייב והיינו אם נהנה ממנו דצריך לשלם ואם היה דעתו לשלם בעד התשמיש אינו חייב באונסין ואם לא היה דעתו לשלם חייב באונסין דה"ה גזלן אבל עכ"פ דמי תשמיש לעולם צריך לשלם משום דנהנה אע"פ שמותר לו לשבר והיינו דאם ישבר יפטר מתשלומין וז"ש הלשון אע"פ שמותר לו לשבר וא"כ שפיר מייתי ראיה מינה לאומר לחבירו אכול עמי ואוכל דצריך לשלם והטעם הואיל דנהנה. ובעיקר קושית הש"ך ז"ל על המהרי"ח ז"ל בפשיטות היה נוכל ולומר דאטו תנאי שקלית מעלמא הלא דעת רבותינו הבעה"מ כהריטב"א שהבאתי לעיל דס"ל דלעולם חייב בא"ל קרע כסותי שלא א"ל בפירוש והפטר ואפילו כי לא אתא לידיה בתור שמירה ג"כ הדין כן והמהרי"ח ג"כ סובר כן אולם יקשה קצת הלשון שכתב המהרי"ח אע"פ שמותר לו לשבר וצ"ל דהכוונה הוא שמצוה לו לשבר וליכא האיסור כ"כ שהרי לא עבד לה בלא דעת חבירו אבל לעולם דמשלם וא"כ שפיר הביא ראיה מינה לאומר לחבירו אכול עמי דצריך לשלם לו:

[ז] אולם לפי"ז היה קשה פסקו של הרמ"א ז"ל שבס"ס רמ"ו הביא הרמ"א להלכה דין זה דבא"ל אכול עמי דצריך לשלם לו ואילו אנן פסקינן להלכה כהראשונים החולקים על הבעה"מ והריטב"א וסבירא להו להלכה דאי לא אתא לידיה בתורת שמירה פטור אפילו כי לא א"ל והיפטר וכמבואר בטוש"ע (סי' ש"פ) וא"כ לפי"ז הי"ל לומר דבא"ל אכול עמי ג"כ פטור ויסתרו פסקיו של הרמ"א ז"ל ועיין בב"ח (סי' שס"ג אות ז') במ"ש הב"י בשם הרשב"ץ והרמ"א הביאו להלכה דהאומר לחבירו דור בחצירי דפטור מלשלם שכר והקשה הב"ח דהא התה"ד פוסק בא"ל אכול עמי דחייב לשלם כיון שנהנה וזה חסר וסיים דהוה ספק להלכה והמע"ה ועיין בש"כ (שם ס"ק י"ג) דכתב דמיירי בגברא דלא עביד למיגר יעוש"ה ומוכח דעיקר הטעם הוא משום שנהנה ואם נימא דכוונת המהרי"ח הוא משום דסובר כשיטת הבעה"מ והריטב"א דאפילו כי לא אתא לידי' בתורת שמירה ג"כ חייב כי לא א"ל והפטר א"כ אכתי יסתרו דברי הרמ"א דכאן (בסי' רמ"ו) להא דפסקינן להלכה (בסי' ש"פ) דכי לא אתא לידיה בתורת שמירה פטור אפילו כי לא א"ל והיפטר וגם יקשה בהא דפוסק (בסי' שס"ג) דבא"ל דור בחצירי פטור ואולי משום זה לא היה ניחא להש"ך לומר דהמהרי"ח סובר כשיטת הבעה"מ והריטב"א ז"ל ודוק. והנה לכאורה היה נלע"ד לתרץ קושית הב"ח והש"כ הנ"ל דלא סתרו דברי הרמ"א במ"ש (בסי' רמ"ו) להא (דסי' שס"ג) והוא דהנה עפ"י הסברא הנ"ל דאף דאם ישבר פטור מ"מ אם נהנה ממנו חייב לשלם וכמו שביארתי לעיל: והנה לכאורה היה נלע"ד לתרץ קושית הב"ח והש"ך הנ"ל דלא יסתרו דברי הרמ"א במ"ש (בס"ס רמ"ו) להא (דסי' שס"ג) והוא דנוכל לומר דהתה"ד והרשב"ץ לא פליגי כלל והוא דהנה אם אומר לו אכול עמי דצריך לשלם לו דסובר התה"ד דהכונה הוא אכול עמי ושלם לי והביא ראיה מקרע כסותי דאמרינן דאם נהנה ממנו דצריך לשלם הוא דוקא באם ההנאה הוא בדבר שכליא קרנא ולא יהיה יכול עוד להניח ממנו דאז אמרינן דבודאי לא היה הכוונה דיפטור מלשלם רק אכול עמי ושלם לי משא"כ בא"ל דור עמי שהרי לא כליא קרנא ורק שהיה יכול להשכיר לאחרים וכיון דא"ל דור עמי הרי אינו משכירו לאחרים ולא כליא קרנא בזה אמרינן שפיר דהכוונה היה שידור בחנם ולא פליגי כלל ומש"ה סתם הרמ"א ז"ל לשני הדינים ופוסק להני תרי דינים ועוד י"ל איזה סברות לחלק בין הני שני דינים באופן דלא יסתרו הפוסקים אהדדי ודוק:

[ח] והנה ראיתי בקצה"ח שנחית ג"כ להאי סברא דאם נהנה משלם ות"ל שכוונתי לדעתו בזה אולם י"ל לפלפל קצת בדבריו במה שהעלה דלשון קרע כסותי ושבר כדי לא הוה פירוש הלשון שלא יצטרך לשלם דא"כ דלשון זה הוה הפי' שלא יצטרך לשלם א"כ אמאי באתא לידיה בתורת שמירה חייב ורק הא דפטור בקרע כסותי הוא משום דהתורה לא חייבה למזיק לשלם רק כי עשה ההיזק מדעתיה דנפשיה אבל כי עשה ההיזק בציווי של הבעלים אינו מחויב מדין מזיק והביא ראיה מהשמ"ק כתובות שכ' ואעפ"כ נראין הדברים דיתומה מפותה אין לה קנס דדומה לקרע שיראים שלי והפטר שלא הקנס בלבד מחלה לו אלא גופה מסרה לו לעשות בה כרצונו והיא שגורמת ועושה הכל עכ"ל השמ"ק וא"כ קרע כסותי לאו משום מחילה ופטור הוא דאפילו ביתומה ומפותה דלא שייכא מחילה בקנס דהוה לו דשלב"ל אלא משום דליכא דין נזק בכה"ג היכא דעבד ברשות הבעלים ואיהו דאזקיה אנפשיה כו' והיכא דאתא לידיה בתורת שמירה אע"ג דאמר קרע כסותי כיון דכבר נתחייב אין המעשה משתנה בחילוף הדברים וכמ"ש במרדכי (סו"פ החובל) במי שהיה בידו מלוה ואח"כ א"ל יהיה בידך למחצית שכר דלא נשתנה בחילוף הדברים ומייתי ראיה מהא דאתא לידיה בתורת שמירה דאע"ג שא"ל דברים שנראה שאינו חושש בפקדונו אפ"ה חייב עד שיאמר והפטר כו' וא"כ לפ"ז בא ואכול עמי דאין חיובו משום מזיק אלא משום שנהנה וא"כ אפילו עבדיה מדעת הבעלים לעולם הוא חייב לשלם במה שנהנה וראיות המהרי"ח הוא דאין בלשון קרע כסותי לשון והפטר עד דיאמר לו בפירוש והפטר וה"ה באכול עמי לא מיפטר עד שיאמר לו בפירוש והפטר ומשום שנהנה זה תורף דברי הקצה"ח והנתה"מ הביאו ג"כ וקלסי' יעוש"ה. ולע"ד י"ל בזה טובא חדא בעיקר היסוד שהעלה הקצה"ח דמזיק לא מחויב היכא דהוא עושה מדעת בעלים ואף שאין הלשון קרע כסותי מורה שיהיה פטור אפ"ה פטור דנא נוכל לחייבו מדין מזיק ואוכח לה מדברי השטמ"ק דכתובות (שם) דא"כ קשה דגם בא"ל שבור ידי ג"כ יפטור דהא לא נוכל לחייבו מדין מזיק הואיל דעשה זה מדעת הבעלים דבשלמא אם אנו באין עלה מדין מחילה דהוה כאילו א"ל והפטר אמרינן דזה דוקא בדין ממון אבל לא בראשי אברים ומשום דאין אדם מוחל על ראשי איברים ולשיטת הרא"ש דפוטר בא"ל בפי' שבור ידי והפטר ורק דבא'"ל סתם שבור ידי וא"ל המזיק ע"מ ליפטר בזה הוא דחייב וכן בהכני פצעני דחייב בכה"ג להרא"ש אבל היכא דא"ל בפי' ע"מ ליפטר אז פטור ורק בסתם אמרינן דאינו מוחל על ראשי אברים וצערא דגופא ולסברת הקצה"ח ליפטור מטעם דהוי מזיק ברשות הבעלים וגם לשיטת הרמב"ם דסובר דאפילו א"ל בפירוש שבור ידי ע"מ ליפטר ג"כ חייב מדין מזיק והלא הניזק הרשהו להזיקו ולמה יתחייב לשלם ולכאורה י"ל בזה. מיהו י"ל קצת דהואיל דהוה אומדנא דמוכח דלא נתן רשות משום דידוע דאין אדם מוחל על ראשי אברים א"כ הו"ל כאלו לא הרשהו לעשות כלל ולא עשה כלל ברשות כן היה נראה לכאורה ליישב קצת דברי הקצה"ח ז"ל. אולם הלשון דקאמר הש"ס שאין אדם מוחל על ראשי אברים משמע קצת שאין מוחל הממון שיתחייב לשלם עבור הנזק וכן משמע קצת מלשון הרשב"א ושאר הראשונים שהביא השמ"ק שכתב הלשון שאע"פ שא"ל ע"מ ליפטר מתוך צערו או כעסו אומר כן ולא בגמר דעת ע"ש דמשמע קצת דעל הממון אינו מוחל מה שמגיע לו לשלם בעד ראשי אברים אבל לא הדר ביה ממה שנתן לו רשות להזיקו ורק שישלם ויש לעיין עוד בזה. ועוד ק"ל טובא לסברת הקצה"ח דלשון קרע לי הוה הפי' ותשלם וא"כ מה מהני ליה למר בסברתו דבלא אתא לידיה בתורת שמירה פטור דהוי:

מזיק ברשות הלא הו"ל כאילו אמר בפי' ותשלם ובכה"ג בודאי חייב: ועוד י"ל במה שהביא הראיה מדברי השמ"ק כתובות (שם) ג"כ י"ל בזה טובא דהא אם נימא דהכוונה של השמ"ק הוא משום דהוה כאילו נתנה לו רשות להזיקה ומש"ה פטיר גם כן י"ל נא מיבעיא אם נימא דזה שמזיקה בגופה שנעשית בעולה מיחשב כראשי אברים ח"כ בודאי דתיקשי דהא לא מהני מחילה בזה ואכתי יתחייב לשלם קנס אלא אפילו אם נימא דזה לא מיחשב כראשי אברים מ"מ בודאי דחשיב עכ"פ כמו צערא דגופא ונא גרע מהכני פצעני וא"כ ליתחייב לשלם דהא אם אמר ליה סתם הכני פצעני ולא שאל אותו כלל ע"מ ליפטר דחייב וא"כ ה"נ יתחייב לשלם קנס דהא נא א"ל ע"מ ניפטר וגם לא לשון דנימא דהיה הכוונה על מנת ליפטר. ועיין בשמ"ק כתובות (על דף נ"ט ע"ב) בד"ה אר"נ ארב"א אחר השיטה השלישית באה"ד שם הביא דברי הרמב"ם דפ"ה מהלכות חובל הבאתיו לקמן שכתב (שם) גבי צער דאי לאו האי סברא הואיל דסופה להצטער תחת בעלה היה מחשב זה הצער לנזקי גופו דהיינו לראשי אברים ולא היה מהני אם היא מפיתה עד דאמרה ליה בפירוש והפטר ע"ש היטב וא"כ ה"נ בקנס שהיא עבור הבעולה ג"כ היה לו לומר דמיחשב זה לנזקי הגוף ממש דלא יפטור עד דאמרה ליה בפירוש והפטר ויש לומר עוד יותר דהא גבי צער דהי"ל לומר דהוי רק כמו הכני פצעני ואפ"ה מחשב נה לנזקי הגוף אי לאו האי סברא דסופה להצטער תחת בעלה מכ"ש בקנס גופיה דמשלם עבור השרת בתולים יותר יש סברא לומר דהוי נזקי גופה ממש. יעוד יש נימר בזה דהא הקצה"ח העלה ג"כ דאם נהנה חייב לשלם וזה הוא עיקר היסוד של הקצה"ח וא"כ קשה דהא הוא גם כן נהנה בבעילתו וישנם קנס שהרי עיקר הקנס, הוא הנאת הביאה כדקאמר במס' כתובות (דף מ' ע"ב) רבא אמר א"ק ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בושת ופגם הרי דקרו ליה הנאת שכיבה וא"כ אכתי יתחייב לשלם קנס דהנהנה משלם דדל מזיק דלא נוכל לחייבו הואיל דהניזק הרשהו מ"מ ניתחייב מדין נהנה ולכאורה י"ל בזה טובא:

[ט] והנלע"ד בכוונת דברי השמ"ק והוא דנהי דזה כלל גדול יהיה דנהנה חייב מ"מ זה דוקא אם העושה הדבר שמזיק בו לאחרים הוא בעצמו נהנה ואין הבעלים נהנין בו אז שפיר שייך לחייבו להנהנה שהרי בהנאתו בא היזק להבעלים משא"כ היכא דגם הבעלים נהנין בו בכה"ג לא נוכל לחייבו להנהנה הזה אף שבא ע"י הנאתו היזק להבעלים וטעמא דמילתא משום דהי"ל כאילו הניזק א"ל בפירוש שיעשה כן ויפטר ונוכל להסביר עוד יותר ולומר דתו לא מיקרי כלל שהזיקו אדרבא שמהנהו להבעלים דקא מטי הנאה לבעלים בזה ואף שהוא ג"כ נהנה לא נוכל לחייבו תו דאף דמגיע עי"ז היזק להבעלים מ"מ הלא רצו הבעלים להיות ניזק בשלהם בשביל הנאה שלהם ומש"ה א"ש התם שהרי גם האשה נהנית בבעולה תו לא מיקרי היזק כלל ובכה"ג פטור הבועל מלשלם אף שגם היא נהנה. ונוכל לכוון זה בלשון השמ"ק שכתב ועוד קרע שיראים שלי והפטר שלא הקנס בלבד מחלה לו אלא גופה מסרה לו לעשות בה כרצונו והיא שגורמת ועושה הכל והכוונה דכל המעשה הזה היה הגורמת שרוצית בזה בשביל הנאתה וא"כ לא נוכל לחייבו קנס אבל לא הוי כלל סברת השמ"ק דלא נוכל לחייבו מדין מזיק משים דהרשהו לעשות דא"כ גם בנזקי גופו יפטר וכמש"ל:

ועפי"ז נוכל להבין היטב דברי התוס' במסכת כתובות (ל"ט ע"ב) בהא דפריך הש"ס דאונס נותן הצער ומפיתה פטור דפריך צער דמאי כו' א"ה ואפילו מפיתה נמי אר"נ ארב"א משל דמפותה למה"ד לאדם שאומר לחבירי קרע שיראין שלי והפטר כו' וכתבו התוס' בד"ה קרע וז"ל ואע"ג דלא ע"מ ליפטר איכא למימר דמחמת הנאת בעילה מחלה לגמרי עכ"ל ולכאורה דברי התוס' אינם מובנים כלל במה שהוקשו דלא א"ל והפטר דהא בקרע כסותי כי לא אתא לידיה בתורת שמירה לא בעינן שיאמר והיפטר והנה נוכל לפרש דהכא הואיל דהוי צער דגופה בזה בעינן שיאמר דיקא ע"מ ליפטר ועיין בשמ"ק בד"ה אמר ר"נ ארב"א אדר השלישית מ"ש בזה ומ"ש עוד (שם) בשם הריטב"א וי"ל בזה. אולם לע"ד היה נוכל לפרש דכוונת התוס' הוא דלעולם צער זה בודאי דהוי רק כמו צער דממונא ורק דהיה קשה להתוס' דנהי דבממון לא בעינן שיאמר והפטר מ"מ היכא דהמזיק נהנה בודאי דצריך לשלם וא"כ ה"נ הרי הבועל נהנה והי"ל להיות חייב לשלם כיון דלא א"ל ע"מ לפטור וע"ז תירצו התוס' דמחמת הנאת בעולה מחגד לגמרי והכוונה דכיון דהוא ג"כ יש לה הנאה א"כ לא חשוב זה כאילו הזיקה אם עושה עפ"י צווי של הניזק ובכה"ג פטור המזיק אעפ"י שנהנה כיון דגם להניזק אית ליה הנאה ומחלה הכל לגמרי אבל עכ"פ מבואר סברא זו בתוס' דכל דאית לה הנאה. מהני מחילתה ונוכל לומר דגם השמ"ק מסכים לסברא זו ודוק: [י] ועוד היה נלע"ד דנוכל לומר בכוונת דברי השמ"ק שהביא הקצה"ח הנ"ל דהנה נהי דאם א"ל קרע כסותי וקרע דאי אתא לידיה בתורת שמירה דחייב מ"מ זה דוקא אם המזיק בעצמו קרע אבל אם הניזק אחז הבגד מצד אחר והמזיק מצד אחר וקרע דבכה"ג גם הניזק המפקיד הוא מסייע בדבר שהרי היה לו להניח הקצה הבגד מידו ולא היה נקרע בכה"ג דגם הניזק הוא כמסייע בודאי דפטור המזיק וכ"כ בנזקי גופו אי א"ל שבור ידי והתחיל לחתוך בידו ועדיין יכול להפסיק אם זה הניזק היה לוקח ידו אצל גופו ולא היה מושיט לו היד בכה"ג י"ל דג"כ פטור ויש לעיין בזה עוד אבל אם הניזק הוא כמסייע בודאי י"ל דפטור המזיק וי"ל בזה. וא"כ גבי קנס שהרי אם היא מפותה הרי היא כמסייעת לו בשעת הביאה ואינה מוחית ביה ואף דל מיקרי מעשה לגבי דידה ועיין ב"ק (דף ל"ב ע"א) ובתוד"ה איהו. מ"מ היא היתה יכולה למנעו בשעת מעשה ג"כ והרי היא כמסייעת לו בכה"ג הוא פטור לגמרי וזה הוא כוונת השמ"ק במ"ש ועוד קרע שיראין שלי והפטר שלא הקנס בלבד מחלה נו אלא גופה מסרה כו' והיא שגורמת ועושה הכל והכוונה שבשעת הביאה ג"כ היא הגורמת ומש"ה פטור כנלע"ד לפרש כוונת השמ"ק בזה וא"כ מ"ש הקצה"ח להוכיח מהשמ"ק דמזיק לא מתחייב היכא דהמזיק עושה מדעת הניזק ולפמ"ש אין ראיה לזה מהשמ"ק הנ"ל:

[יא] ובעיקר היסוד הקושיא שהקשה הקצה"ח דממנ"פ אם הלשון קרע כסותי משמע שיהיה פטור א"כ גם באתא לידיה בתורת שמירה ג"כ יהיה פטור ואם אין משמעות הלשון הזה שיהיה פטור א"כ גם בלא אתא לידיה בתורת שמירה יתחייב ולכאורה יש להתבונן ולעיין היטב בזה. ולולא דמסתפינא היה נלע"ד בזה דלשון קרע לי אינו מבורר כל כך איך הוא הכוונה אם שישלם או שיהיה פטור ובנזקי גופו איכא אומדנא דמוכח דאין אדם מוחל על ראשי איברים ובודאי לחיוב היי ובנזקי ממונו יש סברא לומר דלשלם קאמר ליה ואולם יש ג"כ סברא דליפטור קאמר ליה ומספיקא לא נוכל לחייבו לשלם ובאתא לידיה בתורת שמירה דאיכא חזקת חיוב שהרי משעת משיכה של השומר הוי החיוב ואף דאיפליגו בזה תרי לישני במסכת כתובות (דף נ"ד ע"ב) וכבר האריכו בזה ותמצית הדברים דעיקר השעבוד מתחיל משעת משינה וכשנאבד אז נגמר השעבוד והחיוב למפרע ועיין קצה"ח (סי' רצ"א סק"א וסי' ש"מ סק"ד וסי' שמ"א סק"ג) מה שכתב שם בזה וא"כ הי"ל איני יודע אם פרעתיך שהרי החיוב ברור והפטור ספק ומש"ה באתא לידיה בתורת שמירה מתחייב עד דא"ל בפירוש והפטר:

והנה לכאורה י"ל עוד בראובן שמפקיד לשמעון חפץ וקיבל שמירה כדין ואח"כ אמר ראובן ללוי שישבר הכלי ולוי ידע שהחפץ הוא של ראובן רק שהוא פקדון אצל שמעון ולוי שבר הכלי דלכאורה י"ל דשמעון צריך לשלם לראובן ושמעון גובה מלוי הואיל דשמעון נחשב כבעלים לענין זה וראובן הוא כאיש אחר ואולי יכול ראובן לגבות ג"כ מלוי מטעם שעבודא דר"נ והיינו אם היה כל זה בפני שמעון דנחשב שמעון כפושע במה שהניח לשבר ואם היה זה שלא בפני שמעון אם היה באופן דנחשב כפושע במה שהניח הכלי שיכול לבוא לידי שבירה אולי גם כן חייב וי"ל בכ"ז:

[יב] והנה במסכת כתובות (דף נ"ו ע"א) טעמא דכתבי' לי':

אבל ע"פ לא אמאי דבר שבממון הוא ושמעינן ליה לר"י דאמר דבר שבממון תנאו קיים דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ה"ז מקודשת ותנאו בטל דר"מ רי"א בדבר שבממון תנאו קיים כו' ובתוד"ה ה"ז באה"ד וז"ל וא"ת כיון דשייך מתנה עמש"ב אפילו גבי ממון א"כ לא יוכל אדם למחול חובו לעולם ע"י תנאי שאם יאמר עשה עמי היום וחובך מחול לך יהא מתנה עמש"ב מיהו מלוה לא חשבינן כתובה בתורה כו' אבל קשה דלענין נזקין ופדה"ב נימא שלא יוכל למחול דמתנה הוא עמש"ב וכ"ת ה"נ והתנן בהחובל קרע את כסותי ושבר כדי ע"מ לפטור פטור עכ"ל. והנה אינו מבואר בתוס' איזהו מיקרי התנאי ואיזהו המעשה אם עשיית המלאכה מיקרי תנאי ומחילת החוב מעשה או להיפוך. והנה אם נימא דעשיית המלאכה הוי התנאי ומחילת החוב הוי המעשה ויהיה קושית התוס' בתחילת דבריהם דלא יהני מחילה על ידי תנאי אבל אם ימחול סתם בלא שום תנאי יהני המחילה והוקשו דבא"ל עשה עמי היום וחובך מחול לך יהיה מתנה עמש"ב אינו מובן לכאורה דהא בכה"ג היכא דהמעשה הוא לעבור ע"ד תורה אין זה ענין למעמש"ב דבכ"ד דאמרינן מעמש"ב כו' היינו היכא דהתנאי הוא לעבור ע"ד תורה והיכא דהמעשה הוא לעבור ע"ד תורה אתינן עלה מטעם כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ ועיין בח"מ (סי' ר"ח) בסמ"ע וטו"ז שם שכתבו דכל שיש איסור בענין מצד עצמו אמרינן אעל"מ עייש"ה וא"כ גם מחילה סתם לא ליהני. וצ"ל בכוונת דברי התוס' דנהי דמחילה סתם מהני ומשום דהו"ל כאילו אמר הריני כאילו התקבלתי ורק עיקר קושייתם היה להיכא דתלה המחילה בהתנאי היל"ל דלא מהני המחילה משום דאינו רוצה למחול בסתם דיהיה כאלו אמר התקבלתי ורק דתלה המחילה בהתנאי אז סוברים התוס' דהוה כמעמש"ב וזה דוחק לפרש כן. וצרכינן לפרש דהתוס' סוברים דעשיית המלאכה הוי המעשה ומחילת החוב הוי התנאי וע"ז הוקשו לקושייתם דהא הוי מעמש"ב ואף שאין לשין התוס' מורה כן אולם ע"כ צרכינן נפרש כן והתוס' נקטו לשונם רק לדוגמא. וא"כ הוי קושית התוס' דלר"מ דסובר דגם בדבר שבממון תנאו בטל נימא דהיכא דהמחילה הוא תנאי דלא יחול התנאי כלל. ובסוף דבריהם כשתי' דמלוה לא חשוב כתובה בתורה הואיל דהוא מצד הסברא לשלם הוקשו קושייתם דלענין ניקין נימא שלא יוכל למחול ומשמע לכאורה פשטות הדברים דבפשיטות הוקשו דנא ליהני מחילה על חיוב נזיקין שכן כתבו הלשון נימא שנא יוכל למחול והוא דלא כמו שהתחילו בקושייתם להקשות דוקא היכא דהמחילה היא תנאי ותולה בדבר אחר. אונם בסוף הקושיא שכתבו הלשון דמעמש"ב משמע דאתי עלה דוקא היכא דזה שימחול לו החוב היה התנאי הוא דבטל התנאי הא אם מחל לו בפירוש בלא שום תנאי שפיר מהני המחילה ומטעם שכתבתי לעיל דהי"ל כאומר לו התקבלתי וי"ל עוד בפי' דברי התוס' הנ"ל. ומ"ש התוס' עוד וכ"ת ה"נ כו' והיינו ה"נ דלא מהני מחילה בחוב ונפרש דהיינו היכא דהמחילה הוא התנאי אם אמחול לך החוב תעשה כן וכתבו דהתנן בהחובל קרע כסותי ע"מ לפטור פטור וחזינן דמהני מחילה בחוב שהרי אם אומר לו ע"מ לפטור פטור והנה גבי קרע כסותי לא היה מעשה כלל ודנימא שהמחילה דהייני מה שאומר לו שיפטור הוא תנאי ומשמע לכאורה דכוונת התוס' לעיל הוא על גוף המחילה דלא ליהני לר"מ והרי חזינן דע"מ לפטור פטור. אם לח שנימא דזה שאומר לו קרע כסותי הוא המעשה ומה שא"ל ע"מ לפטור הוא התנאי ואע"ג דעדיין לא היה חוב כלל רק ע"י מעשה זו ואם כן יש סברא לחלק דניהו דנימא דלא מהני מחילה בחוב אם הוא על תנאי הוא דוקא היכא דכבר נתחייב לו מקודם משא"כ היכא דעתה ע"י עשיית המעשה נתהוה החוב אז פטור אולם התוס' מדמו זל"ז וי"ל בזה:

והנה לפי סברת הקצה"ח הנ"ל דמזיק ברשות לא מתחייב כלל א"כ מה הוקשו התוס' מהא דקרע כסותי לדבריהם הקודמים דהא י"ל דבשלמא בקרע כסותי נהי דלא מהני התנאי שא"ל ע"מ לפטור לפוטרו מכח התנאי הואיל דהוה מעמש"ב מ"מ הלא לא נוכל לחייבי תו על מעשה ההיזק שהרי הזיקו ברשות שהרי א"ל קרע כסותי ומש"ה פטור משא"כ באם נתחייב לו מכבר תשלומי נזק שהזיקו שלא ברשות ועתה התנה עמו תנאי לפוטרו לא מהני כלל התנאי ומוכח לכאורה מדברי התוס' הנ"ל דלא כדברי הקצה"ח הנ"ל. אולם י"ל להצדיק דברי הקצה"ח במה שי"ל במ"ש התוס' קרע כו' על מנת לפטור הלא אי לא אתא לידים בתורת שמירה ל"צ לומר לו דוקא על מנת לפטור וכמ"ש התוס' בסוגיין דב"ק כאן. וע"כ צ"ל דכוונת התוס' הוא דוקא להקשות מהיכא דאתא לידיה בתורת שמירה דבכה"ג שפיר חייב אא"כ א"ל ע"מ לפטור וא"כ נתחייב מדין שומר ואפילו הכי מהני אם א"ל על מנת ליפטר דפטור וה"ה הכא גבי נזיקין דהיינו מה שמתחייב לו מכבר תשלומי נזק ג"כ היה לו לומר כן כן היה נראה לכאורה בזה:

[יג] ועיין עוד בקצה"ח (סי' רמ"ו סק"ב) במ"ש בשם המוהרי"ט שהקשה על הא דא"ל אכול עמי דצריך לשלם לי מהא דפרק הזרוע (קל"ג) דמייתי הרי שאנסו בית המלך גרני בחובו חייב לעשר ומשום דהא משתרשי ליה והיינו משים דנהנה והוקשו התוס' א"כ מת"כ שאכלן אמאי פטור הא משתרשי ליה ותירצו דאפשר לו להתענות ומ"ש באומר לחבירו אכול עמי חייב לשלם וע"ש מ"ש המוהרי"ט והקצה"ח דחה דברי המוהרי"ט וכ' לתרץ דודאי אאכילה חייב משום נהנה כו' אלא דגבי מת"כ כשם שאינו חייב על הזיקו משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין כך אינו חייב על הנאתי כיון דהוא ממין שאל"ת אלא היכא דמשתרשי ליה עכשיו כמו בלוקח בית המלך גרנו דמשתרשי ליה עכשיו דאל"כ היו לוקחין פירות אחרים ומש"ה חייב לשלם עבור הריוח שהרויחו הפירות שבביתו וברשותו כו' יעוש"ה מ"ש בזה ולעד"נ דנוכל להסביר עוד יותר ולומר דבאנסו בית המלך בחובו הרי התבואה מונחת עדיין בעין ואז נתחייב לשלם וא"כ אף שאח"כ תו אין התבואה בעילם גם כן י"ל דמחיוב לשלם וי"ל בזה. ומצאתי בתורי"ד על ב"ק (דף צ"ד ע"ב) בד"ה והאר"י שם באה"ד וז"ל ומה דק"ל בפרק הזרוע ממאי דאמרינן גבי נטלו את גרנו שאני התם דקא משתרשי ליה ל"ק ולא מידי דלא אמרינן הכי אלא גבי גרנו שהחיטים עומדין בעינם והמעשר לא נשתנה דומיא דמכר בני מעים כו' אבל היכא דאיכא שינוי אע"ג דמשתרשי כו' יעוש"ה ועיין לקמן (על דף צ"ג ע"ב) [או"ד] הבאתי גם כן דברי התורי"ד הנ"ל ומ"ש שם והרי כתב התורי"ד הסברא כמ"ש אלא שהתורי"ד כתב שם להיכא דעדיין מונח בעין אבל היכא דכבר אינו. בעין מה שלקחו בחובו י"ל חם מחויב לשלם ולפי הסברא שכתבתי י"ל דהואיל דכבר נתחייב לשלם תיכף בשעה שנטלו שהיה בעין תי מחייב לשלם גם אח"כ וי"ל בזה. וגם לסברת הקצה"ח הוה הדין כן וקצרתי:

[מב] (א) שם ולא קשיא הא דאתא לידיה בתורת שמירה כו' ולכאורה י"ל בהא דכתב הג"א בב"מ בפרק הפועלים על מתני' דמתנה ש"ח להיות פטור משבועה וז"ל וכגון שהותנו קודם שמשכו את הבהמה ולהכי לא הוי כמתנה עמש"ב דלא שיעבד נפשיה לירד לתורת שומרין אלא למקצת וכתב הר"ר ברוך מריגנשפורק מדלא נקיט גבי ש"ח להיות פטור מתשלומין כדקתני גבי ש"ש משמע דלא מיפטר אם פשע אפילו הותנו עכ"ל הג"א ועיין בשמ"ק ב"מ ס"פ הפועלים הביא ג"כ דברי הר"ר ברוך ז"ל יעוש"ה. והנה לכאורה י"ל בתחילת דברי הג"א שכתב דמיירי שהותנו קידם שמשכו את הבהמה ולהכי לא הוי כמתנה עמש"ב כו' והלא הש"ס הוצרך לשנויי כן דבעי לאוקמי מתני' כר"מ דסובר דמעמש"ב אפילו בדבר שבממון תנאו בטל ומש"ה משני שאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשיה אבל לדידן דפסקינן כר"י דסובר דבדבר שבממון תנאו קיים א"כ ל"צ לומר הטעם דמעיקרא לא שיעבד נפשיה ודמיירי שהותנו קודם שמשכו הבהמה ולהכי לא הוי כמתנה עמש"ב. ואולם י"ל דגם לר"י דסובר דבדבר שבממון תנאו קיים ג"כ מיירי רק היכא דמעיקרא קודם שמשכו הבהמה הותנו דאל"כ רק דכבר בא לידיה בתורת שמירה אז לא יכול להתנות שיהיה פטור רק בעינן דוקא שיאמר לו המפקיד שיהיה פטור אבל אמירתו של השומר לא מהני והש"ס דקאמר אלא כולה ר"מ היא ושאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשיה היא רק טעמא דקאמר הש"ס דמש"ה מוקמינן שפיר כר"מ ולא הוה זה דבר חדש דהעלה הש"ס אלא דגם מעיקרא היינו מפרשים כן דמעיקרא לא שיעבד נפשיה ורק דבהו"א היה סובר דמתני' אתיא רק כר"י ולא מצי אתיא כר"מ והעלה הש"ס דמצי אתיא גם כר"מ ומשום האי סברא:

הואיל דמעיקרא לא שיעבד נפשיה גם ר"מ מודה דלא מתחייב יותר כן היה נראה לכאורה. אולם מ"ש ההג"א הלשון ולהכי לא הוי כמתנה עמש"ב זה קשה דהא לדידן פסקינן להלכה דבדבר שבממון תנאו קיים. והנכון יותר דמ"ש הג"א לא הוי אליבא הילכתא כפי מה דפסקינן כר"י דבדבר שבממון תנאו קיים רק דכתב זה לפרש מה דקאמר הש"ס שם אלא כולה ר"מ היא וש"ה דמעיקרא לא שיעבד נפשיה. וכתב ההג"א דמיירי שהותנו קודם שמשכו את הבהמה ולא הוי תו כמתנה עמש"ב דלא שיעבד נפשיה לירד לתורת שומרין ועיין בפירש"י בב"מ (צ"ד ע"א) בד"ה אפילו תימא שמפרש ג"כ כן ועיין בתוס' כתובות (נ"ו) בד"ה טעמא בסה"ד מ"ש שם ע"ד רש"י ז"ל ולקמן יבואר אי"ה עוד זה:

[ב] והנה מ"ש בשם הר"ר ברוך ז"ל דש"ח אינו יכול להתנות להיות פטור מפשיעה. ולכאורה אינו מובן כלל טעם הדבר שהרי בסוגיא בהא דקתני לשמור ולא לקרוע מסיק הש"ס דבלא אתא לידיה בתורת שמירה פטור והיינו כי א"ל בשעת קבלת השמירה לקרוע פטור אפילו כי קרע ליה ואם כן נהי דנימא דהר"ר ברוך ז"ל סובר כשיטת הרמב"ם דפשיעה הוא מדין מזיק מ"מ הלא אפילו כי מזיק ליה בידים פטור היכא דלא אתא לידיה בתורת שמירה ואם כן פשיטא דפשיעה בודאי פטור וא"כ אמאי לא יכול להתנות הש"ח להיות פטור מפשיעה. והנה לכאורה חשבתי לומר דהר"ר ברוך סובר ג"כ כשיטת הבעה"מ ז"ל בסוגיין כאן הבאתיו לעיל בסמוך דמזיק בידים שפיר חייב אפילו כי א"ל לקרוע אם לא א"ל בפירוש ע"מ לפטור והא דממעטינן מקרא דלשמור ולא לקרוע היינו דלא מתחייב מדין שומר אבל כי אזיק ליה בידים חייב וא"כ חייב ג"כ בפשיעה וכשיטת הרמב"ם דפשיעה הוא כמזיק בידים והא דממעטינן מקרא דלשמור ולא לקרוע דלא נעשה שומר היינו לענין שליחות יד אבל בפשיעה חייב מטעם דהוי כמזיק בידים. אולם לאחר העיון קשה לפרש כן משום דהא אי ממעטינן נה מקרא דלשמור א"כ ליכא עלה חיוב מדין שמירה ורק כשאזקי' חייב משום דלא גרע מאינש דעלמא וכל שלא א"ל בפירוש ע"מ לפטור חייב אבל בפשיעה בודאי לא נוכל לחייבו כלל דכל דלא הוי שומר ליכא חיובא כלל בפשיעה והרבה י"ל עוד בזה:

אולם לולא דמסתפינא היה נלע"ד לומר דנהי דאמרינן דאי א"ל קרע כסותי דפטור אפילו א"ל ע"מ ליפטור היכא דלא אתא לידיה בתורת שמירה זה דוקא היכא דהניזק א"ל קרע כסותי משא"כ אי המזיק אמר להניזק אקרע כסותך ולא אשלם לך הנזק והניזק שתק ומכ"ש כי לא א"ל בפירוש ולא אשלם רק סתמא א"ל אקרע כסותך והניזק שתק דבודאי חייב המזיק אף ששתק הניזק על אמירתו של המזיק משום דמה איכפת ליה להניזק באמירתו של המזיק ולכל הסברות והטעמים דפטרינן בא"ל קרע כסותי מ"מ בכה"ג בודאי חייב לשלם אם קרע כנלע"ד. ועפ"י האמור י"ל הקושיא שהקשה מחו' הגאון מו"ה אביגדור יהודה נ"י אבד"ק קויל בהא דקאמר הש"ס לעיל בב"ק (דף כ"ז ע"א) וא"ר הניח לו גחלת על לבו כו' על בגדו ונשרף חייב א"ר תרווייהו תנינא כו' על בגדו דתנן קרע את כסותי שבר את כדי חייב ע"מ לפטור פטור והקשה דהא בסו"פ החובל מסיק הש"ס דדוקא היכא דאתי לידיה בתורת שמירה הוא דחייב אבל כי לא אתא לידיה בתורת שמירה לא מתחייב ואם כן מה קאמר הש"ס על בגדו חייב תנינא הלא התם בברייתא ע"כ מיירי דאתא לידיה בתורת שמירה ולא שמעינן מינה הא דעל בגדו חייב וכתב לתרץ קצת לחלק בין מחילה מפורש לבין מחילה בלב דמחילה בלב לא מהני אף כי לא אחת לידיה בתורת שמירה והעיר עוד לפ"ד הנתה"מ (בסי' י"ב) דאף דמחילה בלב לא מהני היינו בחיוב שנתחייב מכבר אבל על חיוב דלהבא מהני א"כ אכתי קשה קושיא הנ"ל עכ"ד ולפי האמור מיושב שפיר קושיא הנ"ל דהכא לא אמר הניזק קרע כסותי ורק הוי כמו אם המזיק א"ל אקרע כסותך ולא אשלם לך והניזק שתק דחייב שפיר אף כי לא אתא לידיה בתורת שמירה והא דקאמר רבא תנינא ה"פ דכמו דאם ח"ל קרע כסותי דחייב אם אתא לידיה בתורת שמירה וה"ה אם המזיק אומר אקרע כסותך ולא אשלם לך דג"כ פשיטא דמחויב לשלם וז"פ לע"ד. שוב ראיתי בשמ"ק כאן בסוגיין בסוד"ה לא קשיא מ"ש בשם תוס' שאנץ ז"ל ומסתברא כו' ואין משנתנו מחייבת אלא כשבא מתחלה לידו בתורת שמירה בלבד אפ"ה שפיר מייתי ראיה בסוף כיצד הרגל ממתניתין דהכא דהיכא דהניח גחלת על בגדו ונשרף חייב ולא אמרינן מדלא הסירה אם כן מתרצה היא שיעשה כך ונפטר דאי ס"ד דפטר לי' כיון שמגלה, דעתו שאינו חושש להסירה דהואיל וכן חפץ הוא שיפטור אע"פ שלא א"ל בהדיא לעשות בן אם כן כ"ש שהיה לו לפטור כשא"ל בהדיא קרע את כסותי ושבר את כדי אע"פ שכבר בא לידו בתורת שמירה כי יש יותר לומר שאינו מתרצה לפוטרו בהניח גחלת על בגדו אע"פ שאינו חושש להסירה כמו שאינו רוצה לפוטרו במשנתנו אע"פ שא"ל בהדיא קרע שבר ממה שיש לומר שמתרצה לפוטרו כיון שלא מסר לו לשמור הבגד קודם שהניח עליו גחלת כמו שמתרצה לפוטרו כשא"ל קרע ושבר כו' ע"ש היטב. והנה כבר עמדו הראשונים נ"ע בקושיא זו ותירצו ג"כ על הדרך הזה דכוונת הש"ס הוא לדייק ממתני' הנ"ל מכח כש"כ וי"ל עוד בזה ודוק. ומעתה י"ל דהא דקאמר הש"ס בסוגין לשמור ולא לקרוע דפטור אפילו כי אזקי' בידים התם מיירי שהמפקיד א"ל כן ומש"ה פטור כי קרע משא"כ בהא דמתנה ש"ח שהמפקיד מסר ליה לשמור והנפקד היה אומר ע"מ לקרוע והמפקיד שתק בדואי דהיה חייב אם קרע ומש"ה כתב הר"ר ברוך ז"ל דלא מהני מה שהותנה השומר שיהיה פטור מפשיעה דמה ששתק המפקיד הוא משום דלא איכפת ליה בדיבורו אבל אם התנה שיהיה פטור משבועה י"ל בזה דמודה לו ומסכים עמו דאינו חושדו כ"כ כנלע"ד ליישב קצת דברי הר"ר ברוך ז"ל:

[ג] ועפ"י האמור יש להבין ג"כ דברי האו"ת (בסי' ע"ב ס"ז) המלוה על המשכון ובשעת קבלת המשכון אמר איני מקבל אחריות עלי אינו אפילו ש"ת ופטור אפילו מפשיעה עכ"ל המחבר וכתב האו"ת (בס"ק כ"ג) והנה משמע דמפשיעה הוא דפטור הא אבדו בידים חייב והלא דין זה הוא מהמרדכי בשם מוהר"ם והר"מ ז"ל יליף לה מהא דתנן הרי עלי קרבן על מנת שאקריבנו בבית חוניו דאם הקריבו בב"מ דפטור דקאמר הש"ס הטעם דהי"ל כאמר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותה ומזה דייק מוהר"ם דסתם באחריותו משמע אפילו מפשיעה והא התם מיקטל קטלא דהי"ל שחוטי חוץ מ"מ פטור ש"מ דלשון אחריות מוסב אפילו על מזיק בידים וצ"ל דשאני התם דהוא נדר ע"מ כן וא"כ הו"ל כאומר אם אהרגו בידים לא יחול הנדר מעיקרא ותו ליכא נדר ולא חיוב משא"כ כאן יש לומר אם אפשע לא יחול מעיקרו קבלת השמירה אבל להזיק בידים דל שמירתו לגמרי וכי יכול להזיק של חבירו וה"ז דומה לאומר קרע כסותי אם לא א"ל ע"מ לפטור חייב ולכך כשהזיק בידים חייב אבל באמת בלשון אחריות אף מזיק בידים בכלל ואם כן יצא לנו מזה הנותן מתנה וא"ל ע"מ שאינו חייב באחריותה אפילו הזיקה בידים פטור דאם הזיקו למפרע בטלה מתנתו ולא עשה לרעהו דבר ובשלו הזיק עכ"ל התומים ודבריו ז"ל אינם מובנים כלל וכבר תמה הקצה"ח (שם ס"ק י"ד) במ"ש האו"ת דזה דומה לאומר קרע כסותי ולא אמר ליפטור ליתא דבזה לא בעינן על מנת לפטור רק דוקא כי אתא לידיה בתורת שמירה ואח"כ א"ל קרע כסותי אז בעינן דוקא שא"ל ע"מ לפטור וכדאיתא בס"פ החובל יעו"ש בקצה"ח ובאמת הוא חידוש על האו"ת בזה ודוחק לומר דנקיט לה לשיטת הבעה"מ והריטב"א הנ"ל דהא פסקינן כרוב הפוסקים החולקים על הבעה"מ והריטב"א הנ"ל וכמבואר בש"ע חו"מ (סי' ש"פ) וגם המוהר"מ ז"ל בעצמו סובר להלכה דלא כהבעה"מ ועיין במרדכי סו"פ החובל (סי' צ"ו) בסוף דבריו שם הבאתיו לעיל ג"כ. מיהו י"ל בסברת התומים דסובר דבנידון זה שהוא מלוה על משכון דהוא ש"ש וא"כ כי אתנו שיהיה פטור מפשיעה מ"מ כי אזיק ליה בידים חייב משום דאכתי שם ש"ש עליו ומתחייב בשליחות יד כדין שומר דאפילו אם לא עשה בו חסרון עדיין רק משכו בכדי להשתמש בו תשמיש שיש בו חסרון חייב גם כן ואם כן מקרי שפיר אתא לידיה בתורת שמירה ולא מיפטר מתשלומין עד ליישב בפירוש ע"מ לפטור ואכתי י"ל בזה אולם לפי האמור נוכל ליישב דברי התומים דהכא המלוה הוא דאמר כן איני מקבל אחריות עלי:

וא"כ בכה"ג היכא דאמר המלוה בפירוש אקרע הבגד שלך והלוה שתק בכה"ג שפיר חייב והתומים נקיט לדוגמה דהיכא דא"ל קרע כסותי ולא אמר לו בפירוש ע"מ לפטור דחייב אי אתא לידי' בתורת שמירה וא"כ מכ"ש אם המזיק אמר אקרע כסותך דבודאי חייב אם שתק הניזק וה"נ להכי דמיא שהרי המלוה הוא דאמר איני מקבל אחריות עלי והלוה שתק ואם כן שפיר חייב המזיק לשלם אם אזקי' בידים כנלע"ד ליישב קצת דברי האו"ת הנ"ל ודוק היטב בזה:

[ד] והנה קניתי בעזה"י עתה ספר מוצל מאש הנדפס מחדש שנית ראיתי (שם בסי' ל"ב) הביא דברי הג"א דסו"פ הפועלים הנ"ל מ"ש בשם הר"ר ברוך ז"ל וכתב עלה מוהריב"ל (ח"א סי' קכ"ג) דטעמא הוי משום דמתנה להזיק ולעבור ע"ד תורה וכתב דכ"ע יודה בזה דאין השומר מתנה להיות פטור מפשיעה ואם הותנה אין בתנאו כלום עכ"ל המוהריב"ל וכ' עלה הגאון בעל המחבר ז"ל וז"ל ואני תמה בזה דהרי משנה שלימה שנינו קרע כסותי ע"מ לפטור פטור אע"פ שקיבל עליו השמירה וכשלא קיבל אצ"ל ע"מ לפטור ולמה לא יהיה מתנה עמש"ב ושמא י"ל דל"א הכי אלא דוקא כשהותנה בשעת קבלה לשומרו אבל ההיא דע"מ לפטור הוי אח"כ ואז לא הוי כמתנה עמש"ב ודוחק וצ"ע אחר ימים רבים מצאתי מ"ש התוס' פרק אע"פ (דף נ"ו) בד"ה ה"ז ובמרדכי ר"פ המגרש משום ר"י דודאי אם אמר קרע כסותי ע"מ שאין לך עלי דין נזק הוי מתנה עמש"ב יעו"ש אם כן גם מ"ש הר"ר ברוך פי' הוא דאמר לו ע"מ שאין לך דין פשיעה ולהכי לא אמר כלום יעוש"ה. ולע"ד י"ל בזה בראשון מ"ש המוהריב"ל דטעמא הוי משום דמתנה להזיק ולעבור על ד"ח וכ"ע יודו בזה כו' הנה מ"ש דמתנה להזיק היינו משים דסובר בשיטת הר"ר ברוך כשיטת הרמב"ם דפשיעה הוא מדין מזיק והוא כמ"ש לעיל אלא מ"ש דכ"ע יודו בזה כו' י"ל טובא דהא זה היא דוקא לר"מ דסובר דאפילו בדבר שבממון גם כן ל"מ תנאי לעבור עד"ת וגם התוס' בכתובות שמחלקים בין הא דקרע כסותי לבין האומר ע"מ שאין לך עלי דין נזק הוא ג"כ רק אליבא דר"מ דסובר דגם בממון א"י להתנות לעבור על ד"ת אבל לדידן דפסקינן כר"י דבדבר שבממון תנאו קיים שפיר חל כל מה שמתנה אפילו אם מתנה עמש"ב וזה מבואר למעיין היטב בסוגיא דכתובות (שם). וגם חזינן דדין זה דרבינו ברוך ז"ל לא נפסק להלכה ואדרבה מבואר להיפך בש"ע (בסי' ע"ב ס"ז) שהבאתיו לעיל וגם בש"ע (סי' ש"ה ס"ד) ברמ"א מ"ש בשם המרדכי גם כן מורה כן והרבה י"ל בזה. ובזה י"ל גם כן במ"ש המוצל מאש ז"ל לפרש דברי הר"ר ברוך ע"פ חילוקו של התוס' דכתובות (נ"ו). והנכון יותר דרבינו ברוך ז"ל כתב כן רק לפרש הגמ' אליבא דמסקנא דמוקמינן כולה כר"מ וכמש"ל. ובמה שהקשה הגאון המחבר ז"ל מהא דקרע כסותי כו' לפי אשר בארתי בעזה"י לחלק בין אם הניזק אמר כן לבין אם המזיק אומר והניזק שתק דכזה מיושב קושיא זו כמבואר לעיל. ובעיקר החילוק הראשון שכתב הגאון המחבר ז"ל לחלק בין אם מתנה בשעת קבלה לשומרו הוא דהוי מתנה עמש"ב אבל ההוא דע"מ לפטור הוא אח"כ יעו"ש הרבה יגעתי להבין דברי קדשו ז"ל כי לע"ד מבואר איפכא בסוגין דכאן כי אם אתא לידיה בתורת שמירה לא מצי למפטר אח"כ אלא דוקא אם אמר לו בפירוש קרע והפטר ובלא אתא לידיה בתורת שמירה מיפטר כי אמר לו הניזק קרע כסותי אפילו כי לא אמר לו והפטר ודרשינן כן מקרא דלשמור ולא לקרוע ואפילו אזקיה בידים פטור ועיין גם כן בב"מ סו"פ הפועלים ברש"י ז"ל ד"ה טעמא דמבואר גם כן בהדיא כן ואין מהצורך להאריך בזה כי בכל הסוגיא ובמפרשים מבואר כן לבד שיטת בעה"מ והריטב"א שהבאתי לעיל וצ"ע אצלי דברי קדשו ז"ל:

[מג] (א) שם הא דאתא לידיה בתורת שמירה כו'. כתב המרדכי בפרקין (סי' ק') פי' ר"י מעשה בראובן שהלוה י' ליטרין לשמעון לזמן קצוב ואחר הזמן אומר ראובן לשמעון אותם י' ליטרין שאתה חייב לי יהיה לך למחצית שכר וכבר נתעסק שמעון בהם ונאנסו נראה דשמעון חייב באונסין כאשר בתחלה כי אין המעשה נשתנה בחליפות דברים וראיה מפרק החובל האומר קרע כסותו כו' ואמר רבא לא קשיא הא דאתא לידיה בתורת שמירה וכו' אלמא היכא דאתא לידיה בתורת שמירה ואף ע"ג דהדר ביה וא"ל לקרוע לאו כלום הוא ובתורת שמירה קאי ה"נ בחירת מלוה קאי ולא משתנה לעיסקא ועוד דאמרינן פרק הפועלים מתנה ש"ח להיות פטור משבועה כו' ומסיק הש"ס. לעולם ר"מ היא ושאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשיה משמע הא שעבד נפשיה לא מצי מתנה עכ"ל המרדכי ועיין ביש"ש בפירקין (סי' ע') האריך בדין זה יעויין היטב (שם). ודברי המרדכי הנ"ל הביא הרמ"א בש"ע שני פעמים (בסי' ק"כ סיב ובסי' קע"ו ס"א) יעו"ש. ועיין בקצה"ח (סי' רמ"ו) שהביאו גם כן: והנה הרבה דברים יש בזה שלא זכיתי להבין בדברי המרדכי ז"ל ואכתוב בקצרה ראשון במ"ש דכל דהוי מלוה לא נשתנה על ידי אמירתו להיות עיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון ואייתי הראיה מסוגיא דידן דכל דאתא לידיה בתורת שמירה לא מיפטר אע"ג דאמר לו לקרוע ולכאורה י"ל בזה על פי דברי התוס' במס' כתובות (דף נ"ו) ד"ה ה"ז שהקשה למ"ד דמתנה עמש"ב תנאי בטל אפילו בדבר שבממון אם כן לא יוכל אדם למחול חובו לעולם על ידי תנאי כו' מיהו מלוה לא חשבינן כתיבה בתירה כו' אבל קשה לענין נזיקין כו' ע"ש ועיין במרדכי פרק המגרש יעוש"ה ואם כן סברי התוס' דבמלוה מהני שפיר אף דהייני סוברים דגם בממון אמרינן מעמש"ב תנאו בטל ואם כן ה"נ דמהני מחילה בפשיטות ואם כן מדוע לא יהני אם היה לו מלוה אצל חבירו ואומר לו שהיה בידו למחצית שכר ואם כן לא יהיה שיב מלוה רק פלגא פקדון דהא מלוה ממש לא הוי מתנה עמש"ב ואפילו על ידי תנאי מהני מחילה ומכ"ש אם מיחל בלא תנאי דודאי מהני ועיין במרדכי ר"פ המגרש ואם כן מדוע לא נימא דהוי כאילו מחל לי חצי' המלוה דבודאי היה מהני מחילה וה"ה אם אינו מוחל החציה לגמרי ורק שלא יהיה מלוה רק פקדון פשיטא דהו"ל לומר דמהני והא דגבי קרע כסותי לא מיפטר כי אתא לידיה בתורת שמירה י"ל משום דלא ידוע אם מחל לו בלב שלם וכמי שכתבתי בסוגיא לעיל [אומ"א אקי"א] דדילמא היה הכוונה לקרוע ולשלם ומש"ה כי לא אתא לידיה בתורת שמירה לא נוכל לחייבו לזה מספק אבל כי אתא לידיה בתורת שמירה אתחזק חיובא משעת קבלת השמירה והו"ל כא"י אם פרעתיך וטעם הספק הוא משום דלמה יתן לחבירו רשות לקרוע בגד שלו בחנם ובאמת כבר כתב בהגמ"י (פ"ה דחובל) דאי יש סברא לומר דמה שצוה לו לקרוע הוא מפני איזה צורך שצריך להקרעים דפטור אפילו אתא לידיה בתורת שמירה ואם כן ה"נ גבי מלוה נימא שבאמת רצה שיהיה פלגא פקדון בכדי שירויח על חלקי ממה שיסחר בהמעות ולכאורה י"ל בזה טובא. ועוד י"ל במ"ש המרדכי הראיה מסו"פ הפועלים דקאמר כולה ר"מ היא ושאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשיה משמע הא שיעבד נפשיה לא מצי מתנה הלא זה קאמר הש"ס רק אליבא דר"מ דסובר דגם גבי ממון אמרינן מעמש"ב תנאו בטל אבל אליבא דר"י דסובר דבדבר שבממון תנאו קיים אם כן לא צרכינן לומר האי טעמא משום דמעיקרא לא שיעבד נפשיה והתוס' במסכת כתובות (נ"ו) הקשה מהא דגבי נזיקין דהוה ודאי מלוה הכתובה בתירה אם נימא דבאמת הוא כן דל"מ מחילה על תנאי בתשלומי נזקין תיקשי מקרע כסותי יעוש"ה דהוא אליבא דר"מ אבל אליבא דר"י דסובר תנאו קיים ל"ק כלל ואם כן היאך מדייק המרדכי מהתם דלא יוכל להשתנות להיות ממלוה פקדון על ידי אמירתו. אם לא דנימא דהפשט בגמרא הוא דגם לר"י גם כן היינו מפרשים דהא דמתנה ש"ח להיות פטור משבועה הוא גם כן דוקא אם מתנה בשעת קבלת השמירה ולשון הש"ס שם מורה כן דלא קאמר אלא כולה ר"מ וכמו שכתבתי לעיל בסמוך ואם כן מדייק המרדכי דע"כ צ"ל גם לר"י דוקא אם הותנה בשעת קבלת השמירה מהני ועיין ברש"י (שם) בד"ה טעמא והרבה י"ל בזה: [ב] ולכאורה י"ל במ"ש הרדב"ז ח"א (סי' ת"ג) מובא בספר פתחי שערים ח"ב במהדו"ב על ב"מ פרק המקבל (דף קי"ב) וז"ל שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהיה לו שט"ח על שמעין והקדישו אם הוא קדוש או לא תשובה אינו קדוש דנהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי והוי כאילו מסר את השטר: לגזבר מ"מ בעינן מסירה וכתיבה וליכא כתיבה כו' ומסתברא לי דאם תבעו לדין ואמר לי חמשין לית לך וחמשין אית לך והילך וקפץ והקדישם חל ההקדש על אותן החמשין דאמר הילך דכיון דמש"ה חשבינן ליה לכופר הכל ואינו חייב שבועה מה"ת משים דחשבינן ליה כאלו הם גבויים כבר אי פקדון אצלו והם שלי בכ"מ שהן וכ"כ רש"י ז"ל הילך לא הוצאתים והם שלו בכ"מ שהם ואע"ג דלא קיי"ל כוותיה במ"ש לא הוצאתים דאפילו הוציאם והביא אחרים במקומם הילך הוא מ"מ במ"ש והם שלך בכ"מ שהם לא פליגי עליה וכן כתבו הגאונים דכל שהם בידו ומזומן לתת איתם לתובע כמי שנתנם לו כבר דמי עכ"ל הרדב"ז ז"ל והגאון בעל פ"ש תלי בה כיפי עפי"ד הר"א ממיץ ז"ל הובא ברא"ש נדרים (דף ל"ד) גבי היתה לפניו ככר של הפקר יעוש"ה וכבר הארכתי בעזה"י לעיל (על דף ל"ו ע"ב) [או"ד אק"י] בביאור דברי הרדב"ז ז"ל יעו"ש. והרי שכתב הרדב"ז דכל שרוצה ליתן המעות ליד המלוה נחשב תו כאילו המעות הם של המלוה ורק שהם בפקדון אצל הלוה ומש"ה הילך פטור משבועת התורה ולפי"ד המרדכי הנ"ל היאך נשתנה מן המלוה להיות פקדון הלא אם נאנסו המעות יהיה חייב הלוה באחריותן הלא אם היה אימר בפי' המלוה שלא יהיה עוד אצלו במלוה רק בפקדון סובר המרדכי דלא נשתנה ממלוה לפקדון על ידי חליפת הדברים ואם כן ה"נ היאך נשתנה ממלוה להיות פקדון. אולם י"ל דבנידון של הרדב"ז הואיל דרוצה להחזיר לו המעות ואם כן אם הלוה רוצה להחזיר המעות ההלואה דצריך המלוה לקבלם אם כן תו אין הלוה חייב באחריות המעות ואז שפיר כתב הרדב"ז דנשתנה להיות ממלוה פקדון ובכה"ג גם המרדכי מידה ל"ה ורק שהמרדכי כתב אם לא רצה הלוה אז להחזיר המעות בעין אז היא דכתב דעל ידי חליפות דברים לא נשתנה ממלוה לפקדון. אולם אם הוא בכה"ג שאין המלוה מחייב לקבל המעות וכגון שהוא במדבר והלוהו בישוב וכמפורש בש"ע חו"מ (סי' ע"ד) ואמר לו המלוה שיהיה המעות בידו בתורת עיסקא אז י"ל דאפילו אם רוצה הלוה לשלם החוב והמעות הם בעין ביד הלוה גם כן לא נשתנה ממלוה לפקדון. מיהו י"ל אם המלוה רצה לקבל המעות בחובו ואמר לו אחר כך שיהיה ביד הלוה בתורת עיסקא בזה י"ל אם נשתנה ממלוה לפקדון דהא יש סברא לומר דכל זמן שלא קיבלם המלוה אולי יוכל המלוה לחזור בו ולא ירצה לקבלם ואם כן אכתי יהיה נשאר בע"כ של לוה בתורת מלוה. ואם כן אכתי לא נשתנה ממלוה לפקדון והרבה י"ל בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה