אמרי הצבי ב· רבי צבי מאיר בר
דף צב.
[אות לז]:
ת"ר כל אלו שאמרו דמי בושתו אבל צערו אפילו הביא כל אילו נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר השב אשת האיש כו' ופירש"י כל אלו שאמרו סלע מנה ומאתים וד' מאות דמי בושת הן ובד"ה אבל צער שדואג על בושתו אינו נמחל לו עכ"ל. והנה מפרש רש"י דקאי על הצער שיש לו מחמת הבושת אבל אם צערו בלא בושת אינו צריך מחילה ורק שמשלם לו הצער אולם בב"י (בסי' תכ"ב) כתב צער והבושת משמע אפילו על צער לחודיה בלא בושת ג"כ צריך לבקש ממנו שימחול לו ועיין בסמ"ע (תכ"ב סק"א) מ"ש בזה. והנה לפי"ד רש"י ז"ל דקאי רק על הצער של הבושת נלע"ד לומר דמש"ה דוקא בזה בעינן שיבקש ממנו שימחול לו הוא משום דהבושת הוא פוגם בכבוד הבוי"ש כי בצלם אלהים עשה את האדם וע"י הבושה אזיל סומקא ואתי חיורא וחמורה מאד עבירה זו וכבר אמרו במס' סנהדרין (דף נ"ח ע"ב) כל הסוטר לועו של חבירו כאלו סוטר של שכינה ומש"ה בעי תשובה דוקא וכשמבקש ממנו מחילה הרי מתחרט ונח דעתו של חבירו ומהני תשובתו. ולשיטת הסוברים דבצער לחודיה ג"כ בעי מחילה הוא ג"כ משום האי טעמא וכדאיתא במס' חגיגה (דף ט"ו ע"ב) בזמן שהאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי כו' ומש"ה בעי תשובה גם על צער לחודיה. ועפ"י האמור נוכל להבין דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' חובל ה"ט) אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו שהמזיק ממון חבירו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו אבל חבל בחבירו אעפ"י שנתן לו ה' דברים אין מתכפר לו ואפילו הקריב כל אילו נביות אינו מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שמבקש מן הנחבל וימחול לו עכ"ל. והקשה הלח"מ (דבפ"ב מהל' תשובה) כתב רבינו ז"ל דהגוזל את חבירו אינו מתכפר לו אלא אם ירצה לנגזל ויפייס אותו אעפ"י שהשיב לו הגזילה ועיין בלח"מ מ"ש ליישב זה ולפי האמור א"ש קצת דמזיק לא הוי עבירה חמורה כ"כ משא"כ בגזל דעבר עבירה לשמים ולבריות ומש"ה בעי תשובה דוקא ומש"ה צריך שיפייס שש את חבירו וזה הוא עיקר החרטה וי"ל עוד עפי"ד הלח"מ שם וקצרתי. וכ"כ ג"כ בשמ"ק כאן ד"ה כל אלו שאמרו דמי בשתו פי' הבושת כמו חולי הוא שהוריקו פניו ונעכר דמו וכל אבריו נתרופפים ולבו דואג כו' אבל זה שנתכוין לצערו אינו יוצא יד"ש עד שיפייס את חבירו והוא יבקש עליו רחמים מפני שחטא בצער חבירו כמ"ש לענין גזילה חבול ישיב רשע גזלה ישלם אעפ"י שמשלם גזילה רשע הוא וצריך כפרה על חטאו הראב"ד ז"ל וע"ש מ"ש בשם גאון ז"ל והרי מפורש כמ"ש ודוק:
[לח] שם א"ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מלתא דאמור רבנן כל המבקש רחמים על:
חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה כו' ויתפלל אברהם אל האלהים כו' וכתיב וה' פקד את שרה כאשר אמר כו' כאשר אמר אברהם על אבימלך. ופירש"י פקד מדלא כתיב ויפקוד את שרה וכתיב פקד משמע פקד כבר תחלה לאבימלך עכ"ל. והנה בפשיטות אינו מובן כלל שהרי עוד מקודם המעשה של אבימלך כבר בישרו המלאכים וה' קיים הבשורה שאמר הש"י לאברהם אע"ה למה זה צחקה שרה כו' למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן וא"כ היכי מדייק מכאן להא דהמתפלל בעד חבירו כו'. והתוס' יישבו לזה שכתבו בד"ה כאשר וז"ל לאו בהריון משתעי שהרי המלאכים בשרו את שרה מפסח שלפניו אלא ילדה בריוח כמו שהתפלל על אבימלך עכ"ל ולפירש"י אינו מובן כלל. והנלע"ד ליישב עפי"ד המד"ר (פ' וירא פ' נ"ג) אר"י בר"ס אע"ג דאר"ה מלאך הוא שהוא ממונה על התאוה אבל שרה לא נצרכה לדברים הללו אלא הוא בכבודו וה' פקד את שרה עכ"ל ודברי המד"ר צריכין באור ולולא דמסתפינא היה נלע"ד לפרש כי כבר הזהירו חכז"ל לקדש א"ע בשעת תשמיש כי עיקר תליא במחשבה אז בשעת חיבור אולם א"א להיות נזהר לגמרי ממחשבת התענוג הגשמי ולגבי הצדיקים מקרי זה חטא וכמ"ש דהמע"ה ובחטא יחמתני אמי. והנה הקב"ה רצה שיצחק אע"ה יהיה ההריון והלידה בקדושה ולפיכך כבש מעינו של אאע"ה עד עת זקנתו שכבר נתקרר האדם מחום הגשמי וכמ"ש במד"ר קנמון אני מעמיד בעולם אולם אף לעת זקנה אם לא יתעורר באדם תאוה גשמי א"א לבא לידי הריון ולזה אמרו במד"ר מלאך הוא שהוא ממונה על התאוה אבל אם ההריון הוא ע"י הקב"ה בכבודו אז יוכל להיות הכל בלי שום תאוה גשמית והוא כמו שהיה תכלית הבריאה שענין הזיווג לא יהיה ע"י שום תאוה רק הוא מצוה בלי שום הרהור לתאוה גשמית. וכמ"ש האלשיך הקדוש בפ' בראשית על פסוק ויהיו שניהם ערומים דאמרינן במס' סנהדרין (דף כ"ט) שהנחש ראה אותם עסוקים בתשמיש וכתב כי מהתדבקותם בקדושה ובדברים העליונים ולא בחלק חומר והיצה"ר לא ידעו מהות ואיכות הרע ובכן לא היו להם אברי המושגל בעיניהם כ"א כאזנים וידים ודומיהם כי גם בהזדווגם לא היה להם הדבר לפועל מגונה יבושו מרואיהם כ"א כאכילה ושתיה כו' יעו"ש. והנה אם החיבור הוא שלא עפ"י שום תאוה גשמית כלל ורק ע"י הקב"ה אז החיבור הזה הוא בקדושה ובטהרה באופן היותר מעלה להולד הנולד וזה הוא כוונת המד"ר הנ"ל אע"ג דאר"ה מלאך הוא שממונה על התאוה אבל שרה לא נצרכה לדברים הללו אלא הוא בכבודו וה' פקד את שרה והיינו כי ההריון היה בלי שום תאוה כלל ויליף לה מפסוק וה' פקד דהיינו שכל הפקודה היה רק ע"פ ה'. ומעתה נוכל לומר דנהי דנתבשרה על ידי המלאכים והקב"ה קיים הבשורה אבל יוכל להיות ע"י המלאך הממונה על התאוה ומ"ש במד"ר קנמון אני מעמיד בעולם ומש"ה כבש מעינו עד לעת זקנתו היינו עד שיסתלק התאוה הגשמית מעצמו ורק מהיה התאוה ע"י המלאך הממונה על התאוה וגם זה הוא מעלה גדולה ג"כ וע"י שהתפלל אאע"ה על אבימלך והוא היה צריך לאותו דבר ונענה תחלה זכה שהיתה כל הפקודה ע"י הקב"ה וזה שיליף הש"ס זה מקרא דוה' פקד כו' והיינו שזכה שכל הפקודה היתה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו: ועוד בדרך אחר נלע"ד לומר בזה עפ"י מה דאיתא במד"ר (בפ' וירא שם) ויעש ה' לשרה כאשר דבר מה שאמר לה הוא ר' יהודה אמר כאשר אמר ליתן לה בן וכתב הידי משה וז"ל ע"ד דאיתא לקמן וה' פקד את שרה אמר הקב"ה כתיב ואם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע רק שקשה ע"ז והלא קודם שאירע לה מעשה אבימלך נתבשרה שיהיה לה זרע כדכתיב אבל שרה אשתך כו' רק דאי' ונקתה ונזרעה שאם היתה יולדת נקבות יולדות אח"כ זכרים ואותו ולד הוא מסטרא דנוקבא ולית ליה חיין כדאי' בזה"ק לזהן אמר לית לה בן פי' בר קיימא שקודם שאירע לה מעשה [אבימלך] היא יולדת בן מסטרא דנוקבא ועכשיו יהיה לה בן מסטרא דדכורא עכ"ל. וראיתי באוה"ח (בפ' וירא) על פסוק ויעש ה' לשרה כאשר דבר וז"ל עוד יכוין הכתוב עפ"י מה שפירשתי בפסוק בן לשרה אשתך שבא מצד הנוקבא ולסיבה זו הוצרך לעקידה וידוע הוא כי זו היא סבת מיחת שרה ולפמ"ש כי הקפיד ה' על צחיקת שרה וקיים הגזירה שלא תלד שרה אלא בן מסיטרא דנוקבא כאומר אבל שרה אשתך יולדת לזה אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר ועיין עוד שם באוה"ח על מ"ש לזקוניו כי היה חסד בעת הלידה נפש מעולם העליון להוליד לא היתה לו אלא מעלמא דנוקבא יכוין הכתוב כי ילדה אז גם ילדה בו הכנה לידה אחרת לזקנה שנית של אברהם כו' יעוש"ה ונוכל להשוות דברי האוה"ח עם דברי היד"מ הנ"ל שזה וה וא כוונת המד"ר כאשר אמר ליתן לה בן והיינו כי ע"י המעשה דאבימלך וטהורה היא ונזרעה זרע היה לה בן מסטרא דד כורא והיינו שבשעת הלידה היה הכנה לנשמה מסטרא דדכורא ש יבא לו בשעת העקידה. ומעתה נוכל לומר דזה הוא כוונת הש"ס בכאן כל המתפלל בעד חבירו הוא נענה תחלה ויליף לה מקרא וה' פקד את שרה והיינו כי יהיה לו אח"כ נשמה מסיטרא דרכוא ויהיה בן קיימא. והנה ראיתי באוה"ח שם על פסוק וה' פקד פירוש לא לצד שהתפלל על אבימלך ומטעם כל המתפלל על חבירו וזולת זה לא היה נפקד וזה ימעט ח"ו ההבטחה האמורה בתחילת הפרשה אלא כאשר אמר עכ"ל ולכאורה הוא נגד דברי הש"ס בכאן ורק נוכל לומר דכוונתו הוא כדברי התוס' הנ"ל:
עוד בדרך אחר היה נלע"ד ליישב והיא דכבר דרשו חכז"ל על פסוק בפ' וישלח ויירא יעקב כו' שאע"פ שכבר הבטיחו הקב"ה היה ירא שמא יגרום החטא וכבר אמרו חכז"ל שאין הבטחה לצדיקים והנה חזינן שע"י החטא ח"ו חוזר הקב"ה מהבטחתו. והיה נלע"ד לולא דמסתפינא כי זה דוקא באם ההבטחו הוא עפ"י מעשיו הטובים של הצדיקים אז אם חטא אח"כ ח"ה חוזר הקב"ה מהבטחתי כיון שההבטחה היה עפ"י הדין ע"פ מעשיו של הצדיק. אבל אם ההבטחה הוא ברחמים אז אין הבטחה חוזרות לעולם ובזה היה נלע"ד לפרש הפסוקים בפ' וישלח ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם כו' ה' האומר אלי שוב לארצך כי' קטנתי מכל החסדים כו'. הפי' כי יעקב אע"ה אמר שכל ההבטחה לא היה מגיע לו עפ"י הדין דהיינו ע"פ מעשיו ורק שהיה מחסדי ה' וזה שהזכיר שם הוי"ה ה' האומר אלי כו' קטנתי מכל החסדים וא"כ היה ההבטחה מצד רחמים והבטחה זו אינה חוזרת ח"ו. ובזה היה אפשר לומר כי ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאאע"ה היה ג"כ מצד הדין מצד מעשיו הטובים של אאע"ה ושרה אמנו ע"ה אולם היה יכול ח"ו לגרום החטא של זה שצחקה שרה שלא יהיה בן קיימא וע"ד שכתוב בזוה"ק שהיה מסיטרא דנוקבא. והנה מעלת המתפלל בעד חבירו הוא נענה תחלה נלע"ד דנוכל לומר שהוא על הדרך כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים יען כי יש בו מדת רחמנות וא"כ הואיל שמרחמין עליו מן השמים הוא מצד רחמים ואינה חוזרת ריקם ח"ו וזה שיליף הש"ס כאן דכל המתפלל בעד חבירו הוא נענה תחלה מקרא דוה' פקד כו' שההבטחה לא חזרה ח"ו ושיצחק אע"ה היה בן קיימא:
שם א"ל הכי אר"י אותן שהוכפלו בשמות ופי' רש"י אותם שהוכפלו בברכת משה דן זבולן גד ואשר ונפתלי הודיעך הכתוב שחלשים שבכולן היו וצריכים חיזוק לפיכך כפל את שמם לחזקם כו' ובתוס' כתב בשם המד"ר איפכא ע"ש וראיתי בתורי"ד כאן אלו הנכפלין בשמות פי' שבעה הוכפלו שמותם עם יוסף והסר יהודה מהם וישארו חמשה והמורה כתב בפרשה מפי בראשית רבה שאותן שלא הוכפלו היו חלשים ופליג אתלמודן כו' ע"ש. והנה כתב בשם המורה וכנראה מכל הספר של התורי"ד בכל מקים שהביא בשם המורה הוא פירש"י ז"ל וכאן כ' בשם המורה להיפך ממה שכתוב ברש"י שלפנינו ואולי היה לו גירסא אחרת ברש"י. ובמד"ר בפ' ויגש (סוף פרשה צ"ה) ברש"י שעל המדרש כתב כדברי המד"ר שם יעוש"ה ולולא דמסתפינא היה נוכל לומר שקצת ט"ס יש בתורי"ד וכצ"ל והמורה כ' בפ' בראשית רבה ותיבת מפי הוא ט"ס אולם סוף דברי התורי"ד שכתב ואני חפשתי בבראשית רבה כו' נראה קצת כי לא היה כוונתו על פי' רש"י שבמדרש:
שם דארשב"ג אר"י מאי דכתיב יחי ראובן כו' מי גרם לראובן שיודה יהודה כו'. נלע"ד הכוונה בזה:
דהנה במס' יומא (דף פ"ו ע"ב) אר"י רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל"ק הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם כו' דב זוטרא ב"ט אר"נ כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' תשובה ה"ה) והנה במס' שבת (דף נ"ו) כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה כו' אלא שבלבל יצועו אמר אם אחות אמי היה צרה לאמי תהא שפחת אחות אמי צרה לאמי כו' וא"כ היה החטא רק בין אדם לאדם אבל לא היה ח"ו חטא למקום וא"כ הואיל שהיה בין אדם לחבירו צריך לגלות בכדי שיבקש ממנו שימחול לו. וי"ל עוד דנהי דבעבירות שבין אדם למקום א"צ לפרטם מ"מ אם חוששין לאחרים אולי צריך לפרסם שהוא היה החוטא בכדי שלא יחשדוהו לאחרים וי"ל בזה. ומכ"ש בעבירות שבין אדם לחבירו אם חושדן לאחרים בודאי צריך להתודות ברבים בכדי שלא יחשדוהו לאחרים. והנה יהודה הודה ברבים והיה מההכרח להודות יען כי רצו לדון את תמר בשריפה וגם להכשיר את בניו לבא בקהל ה' ושיהיו נחשבים ליוצאי חלציו ונוכל לומר דראובן היה סובר דאינו רשאי להתודות ולהודות ברבים והיינו שהיה סובר כתירוצא דרב דבחטא שאינו מפורסם אסור להודות והתם לא היה נודע לרבים מי הוא שהיה המבלבל יצועו וא"כ הוה החטא שאינו מפורסם וא"צ להודות ברבים וכיון ששמע שיהודה הודה ברבים וע"כ משום שהיה מוכרח להציל לתמר ולהכשיר הולדות ושיהיו נחשבים בניו וא"כ ה"נ איכא חששא שיחשדו לאחרים שבלבלו היצוע וגם הוי עבירה שבין אדם לחבירו וצריך להודות שיבקשו ממנו שימחול לו וכתירוץ של רב זוטרא ב"ס וי"ל עוד בזה. ועיין בפ"י כאן מ"ש בזה וסעד לדברי מדברי התוס' בד"ה מי שכתבו מ"מ לא הודה ברבים עד אחר שהודה יהודה:
שם וזאת ליהודה כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שבא משה בקש רחמים כו' לא זכיתי להבין מדוע נקיט דוקא אותן הארבעים שנה הלא זמן רב עבר משמת יהודה ולהטעם דקאמר שהיה כן מפני הנידוי א"כ משמע לכאורה דגם קודם שיצאו ממצרים ג"כ היה כן. ואולי משום דכשהיו במצרים היה הארון מונח במקומו לא היו מגולגלין:
שם על איברים לשפא לא הוי קא מסקו למתיבתא דרקיעא אל עמו תביאנו כו' כל הענין. הרבה י"ל בזה והנלע"ד דנוכל לפרש עפי"ד הש"ס במס' ברכות (דף י"ח ע"ב) אזיל אבתריה לחצר מות אמר להו בעינא אבא בר אבא אבוה דשמואל היכא אמרו ליה סליק למתיבתא דרקיע אדהכי חזיה ללוי דיתיב אבראי כו' ופירש"י בד"ה א"ל המתים נגלו לי כאלו הם חוץ מקבריהם ויושבים בעגולה עכ"ל ועיין בהכותב שבע"י שהאריך בביאור עפ"י פשטות ועיין במהרש"א בח"א (שם) מ"ש בזה. אולם המקובלים ז"ל כתבו בפשטות הענין כי גם הגופים יש להם ידיעה כי הנפש מרחפת על הגוף וזה הוא הענין כי המתים מתפללים עבור החיים והאריכו הרבה בענין זה ועיין ג"כ בספר נשמת חיים להגאון ר' מנשה בר' ישראל ז"ל האריך הרבה בזה הענין. והנה לפי"ז ביאור הדבר בפשטות כי הגופים יודעים ולומדים תורה בישיבה וזה הוא הטעם שאין קוברים רשע אצל צדיק כי הגופים שוכנים בקירוב מקום ויש להם התחברות ולא אדע יותר בזה רק כן הבנתי מספרים הקדושים וזה הוא ג"כ הענין שהולכים על קברי הצדיקים זי"ע. ומעתה נוכל לומר כי הענין הזה האמור כאן ביהודה היה על הדרך שהיה גבי לוי דמשום דלא עייל למתיבתא דר' אפם לא היה סליק הגוף למתיבתא דרקיעא עד שהתפלל שמואל וכן היה ג"כ כאן ביהודה עד שהתפלל מרע"ה כל התפלות הנ"ל אבל נשמתו של יהודה ע"ה היה מיד גנוזה תחת כסא הכבוד כנשמת אחיו השבטים הצדיקים זי"ע בכל ענינים לטובה ולברכה:
שם א"ל את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא וטמא טמא יקרא ופירש"י לא דיי לו נגעו אלא שמבייש א"ע ע"כ המיל עליו הכתוב חובה עכ"ל. ולכאורה י"ל מהא דמס' מ"ק (דף ה' ע"א) דקאמר הטעם בכדי שרבים יבקשו עליו רחמים וכן ראיתי במהרש"א בח"א שכ' וז"ל בכמ"ד אמרינן הכי וטמא טמא יקרא שיודיע צערו לרבים. מיהו טעמא אחרינא אית ביה והוא לטובתו כדי שיהיו רבים מבקשים עליו רחמים וע"ש מ"ש בזה. ולעד"נ בזה דהנה במס' ברכות (דף ה' ע"ב) אר"י נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה ונגעים לא הוי יסורין של אהבה והא אמר מר כל מי שיש בו אחת מארבע מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה מזבח כפרה הוי יסורין של אהבה לא הוי ואב"א הא בצנעה והא בפרהסיא והנה חזינן דבצנעה הוי יסורין של אהבה משום דליכא בושה מבני אדם אבל בפרהסיא דאיכא ג"כ בושה לא הוי יסורין של אהבה. ונוכל לומר דהואיל דהוי בפרהסיא לא שייך לומר שהן יסורין של אהבה הואיל דהוי בושה לו וגם שהכל אומרים שבודאי באו לו היסורין מחמת העונות ואם לא היה מחמת העונות רק יסורין של אהבה לא היו באין עליו היסורין בפרהסיא בכדי שלא יחשדוהו. ואולי זה הוא הטעם באבל ר"ל שמתעטף ראשו הוא ג"כ משום בושה. והנה זה הטעם מה שהמצורע צריך להיות וטמא טמא יקרא בכדי לפרסם שהוא מצורע ויהיה לו בושה. אולם מה שהוא מצוה מן התורה שיודיע שהוא טמא בודאי הוא ג"כ לטובה וזה דקאמר הש"ס הטעם משום שיודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים וא"כ שני הטעמים הם אמת כי הכתוב הטיל עליו חובה בכדי שיהיה לו צער וגם בכדי שיבקשו עליו רחמים:
שם ע"ב א"ל רבא מנה"מ דאמור רבנן חברך קרייך חמרא אוכפא לגבך מוש כו'. בגליון הש"ס הגירסא דאמרי אינשי. ולעד"נ לדייק לכאורה בלשון הש"ס דנקיט חברך קרייך ולמה לא אמר הלשון אחר קרייך חמרא או אדם קרייך חמרא. ונראה דהכוונה הוא דוקא אם חברך קרייך חמרא דהיינו שהוא דומה לך אז אל תתקוטט בהדיה ורק תודה לדבריו ואוכפא מוש לגבך אבל אם אינש דעלמא פחות המעלה ממנו בודאי דלא שייך לומר כן וראיה מהגר שפחת שרי הלא היתה נגד המלאך וצריך האדם להתנהג כנגד חבירו ג"כ כן והוא ע"ד יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך ולא תכעוס כנגדו וזה הוא מדה טובה למאד לבלי להקפיד כנגד חבירו בדיבורו וכדומה. וכן למדתי מדברי השמ"ק בד"ה אוכפא שכתב בשם המאירי ז"ל לעולם יהא אדם מן העלובין ואינו מן העולבין שומע חרפתו ואינו משיב ולא עוד אלא שיודה לחבירו אחר שהוא מכיר את מדותיו ונוח לו ולא יקטרג עם חבירו דרך צחות אמרו חברך קרייא חמרא אוכפא מוש לגבך עכ"ל הרי שדקדק וכתב שיודה לחבירו אחר שהוא מכיר את מדותיו ונוח לו כו' והנה א"כ הדברים במילי דעלמא מכ"ש בדברי תורה בודאי שלא יהיה אדם מקנתר את חבירו בד"ת וכל מה שיוכל לקיים דברי חבירו חובה עליו להפוך בזכותו כל מה שיהיה עפ"י ההלכה ועפ"י התורה והרבה י"ל בזה:
שם א"ל רבא לרב"מ מנה"מ דא"א מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי כו'. נלע"ד הכוונה כי ת"ח מקרי דיקלא כי דקל הוא העושה פירות ודרך ת"ח להתחבר עם ת"ח הדומים לסם ואם ת"ח מתחבר עם לצים וכדומה מגונה הדבר למאד ומקרי הת"ח הזה בבחינת דיקלא בישא דהיינו שעושה פירות אולם אין פירותיו טובים וסם חיים רק להיפך ר"ל וז"ש מטייל ואזיל דקלא בישא גבי קינא דשרכי היינו שזה הסימן שהוא דקלא בישא והשיב לו דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים כו'. וכן כ' ג"כ בשמ"ק בד"ה טיבותא באה"ד ז"ל ה"נ לעולם אין אדם נמשך אחר בטלים אלא מפני שהוא כמותן עכ"ל: