אור ברסלב

אמרי הצבי ב· רבי צבי מאיר בר

דף פח.

דף פו.

[אות יז]:

אלא מעתה לר"י זוממי עבד לא יהרוגו דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו כו'. ופירש"י בד"ה זוממי עבד עדים שחייבוהו מיתת ב"ד ונמצאו זוממין לא יהרוגו אלמא קים לן דעבד כישראל לענין מיתת ב"ד דתנן במס' מכות (דף ח') וישראל לוקה וגולה ע"י עבד עכ"ל. והנה כוונת רש"י ז"ל היא על הא דקאמר הש"ס (שם) במס' מכות דת"ר עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי ועבד כו' אלא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי בשלמא גולה דקטליה אלא לוקה אמאי דלטיא ונשיא כו' אלא אמר ראב"י כגון שהועד בו והוזם ופריך הש"ס עלה ע"ש אבל עכ"פ חזינן דישראל שהעיד בעבד והוזם לוקה אלמא דעבדינן ביה כאשר זמם. אחז"ר ראיתי בספר חידושי הש"ס להגאון רי"ב ז"ל על ב"ק ע"ד רש"י כאן שכתב שמשולל הבנה ע"ש שנדחק בפירש"י ולע"ד נראה כוונת רש"י כמ"ש. ולכאורה לא זכיתי להבין דמנ"ל לרש"י לדייק משם דעבדינן כאשר זמם בישראל שהעיד בעבד והוזם דלמא לעולם דלא עבדינן כאשר זמם והא דלוקה הוא משום דעבר על לאו דלא תענה ברעך דהא נהי דלא עבדינן כאשר זמם מכל מקום גילתה התורה דהעדים המזימים נאמנים במה שהזימו להראשונים ולא הוה תו כתרי ותרי ומש"ה לוקה ישראל שהעיד בעבד והוזם דהא מה דאמרינן במס' מכות (דף ב' ע"ב) דלא לקי על לאו דלא תענה משום דהוי לאו שאב"מ ואין לוקין עליו אבל הכא קיימינן אליבא דר"י הסובר לאו שאב"מ לוקה וכמבואר בכמ"ד ובמס' מכות (שם דף ד' ע"ב) וא"כ לר"י דלוקה על לאו דלא תענה נוכל לומר דס"ל לר"י דלא שייכא הזמה בזוממי עבד שיחייבו העדים מיתה אם העידו על העבד שחייב מיתה משום דלא מקרי אחיו ומלקות לוקין שפיר דהעידו שקר. וגם דהעבד בודאי הוא בכלל רעך. והתוס' בד"ה זוממי עבד כתב וכיון דהם לא יהרוגו גם העבד לא יהרג דהו"ל עדות שאאי"ל עכ"ל. והנה זה פשוט דעבד שעבר עבירה שחייב מיתה דדנין אותו וכדאיתא במס' סנהדרין (דף י"ט) גבי עובדא דינאי מלכא קטל נפשא אלמא דדנין אותו עפ"י עדים וכן ראיתי אח"כ כתוב בחידושי הש"ס הנ"ל. מיהו י"ל דשאני ענין זה דנקטול להעבד דהא גם ב"נ נהרג כי הרג הנפש ובודאי דבעדות ב"נ לא בעינן עדות שאי"ל. וכן ראיתי בספר יה"ת שדקדק ע"ד רש"י מדוע לא נקיט רש"י ז"ל הראיה מן הרישא (שם) דקתני דעבד לוקה וגולה ע"י ישראל הא הוי עדות שאאי"ל וכמש"פ התוס' כאן וכתב לתרץ דמרישא לא הוי מצי למפרך די"ל דאף דהוי עדות שאאי"ל מ"מ נהרגו כיון דהתורה מיעטה מהזמה לכך נהרג אף בעדות שאאי"ל כדין ב"נ דנהרג אף בלא עדים והתראה כו' יעוש"ה. וא"כ י"ל דבהריגת נפש שפיר נהרג הואיל דב"נ נהרג ג"כ וכן בכל השבע מצות אבל בחילל שבת י"ל דהואיל דהוי עדות שאאי"ל גם הוא אינו נהרג וי"ל בזה. וישראל שהרג לעבד בודאי נהרג עליו שהרי התורה גילתה דאדון שהרג לעבדו ישנו בדין יום או יומים ואם מת תחת ידו נקם ינקם ובודאי דבעינן התראה ועדים יעידו בפני ב"ד ובודאי דגם הניזומים חייבין מיתה ורק דעיקר כוונת רש"י ז"ל הוא לענין שהעדים שהעידו בעבד אם עבדינן בהו דין הזמה ולא כתב כשיטת תוס' משום דאי לא נעביד בהו דין הזמה לא מיחשב עדות די"ל דחידוש הוא ובישראל גלי רחמנא אבל לא בעבד ומש"ה הביא ראיה מהא דמס' מכות (דף ח') וכבר כתבתי לעיל דנוכל לומר דמש"ה לוקין משום לא תענה דאליבא דר"י לוקין על לאו דלא תענה ועוד י"ל דמנ"ל דהאי סוגיא דמס' מכות (שם) אתיא אליבא דר"י דלמא היא אליבא דרבנן דסברי דעבד הוא בכלל אחיו וי"ל עוד בזה:

[יח] (א) בתוד"ה דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו תימא דתקשי ליה מריבית ואונאה וגונב נפש דבכולהו כתיב אחיו בצדקה נמי כתיב אחיך האביון ומיהו קצת משמע בפ"ק דגיטין (דף י"ב) דאין כ"כ חובה ליתן צדקה לעבד כו' ע"ש. ולכאורה י"ל מהא דמסכת פסחים (דף כ"א ע"ב) דקאמר שם דגר תושב אתה מצווה להחיותו וכן בב"מ (דף ע"א ע"א) ע"ש והשתא דבגר תושב מצוה להחיותו מכש"כ בעבד וראיתי בגליון הש"ס לחותני הגאון בעל פ"ש ז"ל שעמד בזה וכתב לתרץ וז"ל וי"ל להחיותו לחוד וצדקה לפי כבודו לחוד עכ"ל ודבריו נכונים ונ"ל להביא ראיה לזה שהרי התוס' במס' ע"ז (דף כ' ע"א) בד"ה ור"מ כתבו דדוקא נבילה שאינה שוה אלא דבר מועט לישראל שלא היה עכו"ם מצוים ביניהם ולגר הוא שוה הרבה כשאר בשר עכ"ל אלמא דוקא דבר מועט הוא דמחויב ליתן לגר אבל דבר ששוה הרבה אינו מחויב ליתן לגר ולא שמעינן ביה להקדים נתינה לגר למכירה דעכו"ם ע"ש בתוס' ובצדקה מחויב ודאי ליתן אפילו ששוה הרבה כדדרשינן במסכת כתובות (דף ס"ז ע"ב) מקרא דדי מחסורו אפילו סוס לרכב עליו כו' יעו"ש:

ב והנה התוס' בסה"ד כתבו דריבית ואונאה נמי אין קנין לעבד בלא רבו. ולכאורה מכאן ראיה לשיטת הלחם רב (בסי' רכ"א) דגם מה שקנה העבד קודם שנמכר לרבו ג"כ קנה רבו. דאל"כ משכחת לה ריבית ואונאה במעות שהיה לעבד קודם המכירה ובפתחי. שערים ח"ב מהדו"ק על (דף צ"ו ע"א) הביא להיפך בשם הלחם רב ובאמת איתא בהלחם רב כמו שהעתיק הקצה"ח (בסי' רמ"ט סק"ב) וכמו שהבאתיו. ולכאורה י"ל עוד דהא משכחת לה שנתנו אחרים לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו ועיין בש"ע יו"ד (סי' רס"ז) ובט"ז (סק"י) שהביא דברי הפרישה דבכה"ג שפיר אמרינן דאין לעבד רשות בו והט"ז חולק בזה והש"ך (שם בסקל"ט) הסכים לדברי הפרישה יעוש"ה ובחידושי לב"מ (שם צ"ו) הארכתי בעזה"י בביאור השיטות בענין זה. ומשיטת התוס' דכאן ראיה קצת לשיטת הט"ז דאל"כ משכחת לה בכה"ג ומצאתי בספר יד שאול על יו"ד (סי' רס"ז ס"ק ט"ז) שהביא בשם חכם אחד שנתקשה בזה וכן הקשה מתוס' הנ"ל ע"ד הנח"י פי' על רש"י חומש שכ' דל"א כל מה שקנה עבד קנה רבו רק במציאה והפקר ולא בירושה וא"כ קשה נמי מדברי התוס' הנ"ל יעו"ש שכ' דזה הויא מלתא דלא שכיחא יעוש"ה והרבה י"ל עוד בזה. והנה היה אפשר לומר בזה דנהי דהמעות הוא של העבד מ"מ השבח שהשביח העבד בהלואתו לאחרים בריבית בודאי דהוא של האדון דהוא כמו מעשה ידיו של העבד וא"כ לא הוי תו ריבית הבא מיד לוה למלוה ולא אסרה התורה וכן י"ל ג"כ גבי אונאה. מיהו להיפך משכחת לה שהעבד נתאנה ונתן ריבית ואולי י"ל הואיל דלא משכחת לה להיפך תו לא אסור בכה"ג. מיהו לפמ"ש הנתה"מ (בסי' שס"ג סק"ב) דעיקר הזכיה הוא של העבד ורק דהאדון מן העבד הוא דזכי עייש"ה א"כ לא נוכל לומר כן ודוק:

[יט] שם בתוס' ד"ה אלא תיתי מגזלן וז"ל אין להקשות ניליף דממזר ופצוע דכא וכרות שפכה שפסולין לקהל שיהיו פסולים לעדות מגזלן וחד מהנך דמה להצד השוה שבהן שאין זהירין בכל המצות זה מפני רשעו וזה מפני שאינו מצוה עכ"ל מבואר מדברי התוס' דממזר מקרי מצוה בכל המצות והוא דלא כשיטת הש"ך ביו"ד (סי' רפ"א סק"ח) במ"ש המחבר (ס"ד) ס"ת שכתבו ממזר יש פוסלין וה"ה גר תושב והש"ך האריך שם וכתב (שם) הטעם של המרדכי דכשמגיע לפסוק לא יבא ממזר כו' נחפז ואינו כותב האזכרה לשמה כו' והקשה (שם) דא"כ אמאי פסול כל הס"ת תפסל אותה יריעה ותו לא וכ' הש"ך הטעם משום דדמי לעבד ואשה וקטן שאינן חייבין במצות להכי פסולין לכתוב ס"ת וה"נ גר וממזר יש כמה וכמה מצות שאינן חייבין בהן י"ל לפי"ז כל הס"ת פסולה בכל ענין וכ"נ מדברי המחבר עכ"ל ומדברי התוס' דכאן מבואר דממזר חייב בכל המצות מקרי וראיתי שכבר עמד הרב השואל בנוב"י ומהדו"ת חיו"ד (סי' קפ"ב) והנוב"י הראה מצות שאין הממזר מצווה בהן דמותר במצרית וכדומה וכונת התוס' הוא דאעפ"כ אין למילף ממזר מגזלן ואשה ועבד וקטן דממזר חייב:

בכל המצות דשייך בהו ומה שמותר בשפחה היינו משום דלא שייך בו איסור קדושה כו' וכן מה שממזר מותר במצרית כו' היינו משום דממזר לאו קהל ה' הם ולא שייך בו כלל אבל גזלן המצוה דשייך בו אינו עושה וכן אשה ועבד פטורים מכל מ"ע שהזמן גרמא וכן קטן שייך במצות אלא שקטנותו פוטרתו וזה כוונת התוס' שאינם זהירים במצות זה מפני רשעו וזה מפני שאינו מצווה אבל ממזר בכל מצות דשייך בו הוא מצוה ונזהר והביא עוד (שם) בשם בנו הגאון ז"ל דגר אינו במצות סנהדרין יעוש"ה ולע"ד לא זכיתי להבין דלדבריו דממזר מצווה בכל המצות השייכים בו ורק במה דלא שייך בו הוא דפטור א"כ אמרינן דמש"ה פסול לכתיבת ס"ת א"כ נימא דישראל ג"כ ליפסל דכל מצות כהנים לא שייכים בו כל מצות קרבנות וכדומה ובשלמא בלא פירושו של הנוב"י הנ"ל ורק היינו מפרשים כפשוטו בדברי הש"ך דממזר פסול הואיל דלא מקרי מצווה בכל המצות והיינו כמו שהישראל מצווה א"ש דישראל שפיר כשר לכתוב ס"ת אע"ג דאיכא מצות יתירות גבי כהנים וישראלים ג"כ מצווים בכתיבת ס"ת אבל ממזר לא מקרי מצווה בכל המצות אבל לפירושו של הנוב"י קשה מה שהקשיתי. מיהו י"ל דגם לפירושו של הנוב"י הנ"ל נוכל ליישב זה וי"ל בזה וקצרתי במובן: וראיתי בספר יד שאול על יו"ד (סי' רפ"א סק"ד) שכ' ליישב טעמו של המרדכי משום דכשמגיע לפסוק לא יבא ממזר כו' נחפז ונמהר ואינו כותב לשמה והא דכל הס"ת פסולה הוא משום דכיון שמעלה לבו טינא אינו מתכוין ומאמין בפסוק זה וכל האומר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה ה"ז אפיקורוס גמור כדאמרינן בפרק חלק ובזה מיושב כל תמיהת הש"ך עכ"ל ודפח"ח. אולם מה שאיני מבין בזה דא"כ הכי דוקא כשכותב מעלה לבו טינא וא"כ הכי נימא על ממזר שהוא אפיקורוס א"כ היכי קאמר התנא במס' הוריות ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה. ובעיקר הדין הזה כבר האריכו בזה ועיין בספר כסא רחמים להגאון חיד"א ז"ל על מס' סופרים וי"ל הרבה בזה:

אמרי צבי על ב"ק דף פח/ב:

[כ] (א) דף פ"ח ע"ב דתנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו הבן א"י למכור כו' כל הסוגיא וכתב בשמ"ק בד"ה הכותב באה"ד וז"ל ולענין הדין מיהו מר כדאית ליה ומר כדאית ליה האב א"י למכור מכירה מוחלטת לעולם והבן א"י למכור עד שיעמידה ביד הלוקח מעכשיו שהרי הם ברשות האב ויש לו בהן קנין פירות כל ימי חייו מעתה מכרן האב מכירתו מכירה לענין מה שיש לו בה והוא קנין פירות אע"פ שמכר בטעות שהרי נתכוין למכור גוף ופירות מעכשיו לפי שכל המוכר דבר אע"פ שמכירה אינה לענין מה שמכרה מ"מ ה"ה מכירה לענין מם שיש לו בה עכ"ל והוא דבר חדש בזה. ועיין בנ"י על מס' ב"ב פרק יש נוחלין על (דף קל"ה) במתניתין (שם) וז"ל אמר המחבר מכר האב מכורין עד שימות פי' אם ירצה לוקח שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המקח כיון דזבן ליה סתם גוף ופירות משמע ליה ללוקח כיון דלא ידע שאין לו אלא פירי והו"ל מקח טעות ול"ש למימר הכי אין אונאה לקרקעות ומיהו אם ידע לוקח שאין לו אלא פירות אין זה מקח טעות שהרי הכיר בה שא"ש ועוד דסתם מוכר זכותו מוכר כו' ע"ש, והרי שיטת הנ"י ג"כ היא כן דהברירה היא ביד הלוקח אם לא ידע שאין להמוכר אלא פירות אם ירצה הלוקח ליהנות המקח קיים על הפירות עכ"פ הדין הוא דחל המקח על הפירות והוא כשיטת הרב המאירי ז"ל בשמ"ק כאן. ועיין בב"י חו"מ (סי' רנ"ז) הביא דברי הנ"י הנ"ל אכן בש"ע לא הובא כלל רק כ' סתם כלשון הש"ס ע"ש (בסעיף ג') עבר האב ומכר מכורים הפירות עד שימות כו'. והנה המאירי והנ"י ז"ל דקדקו זה מלשון המתני' דקתני מכר האב מכורין עד שימות אלמא דחל המכירה ואף דנוכל לומר דהכונה הוא אם ידע הלוקח מ"מ מדקתני סתמא משמע דאף בלא ידע הלוקח ג"כ חל המכירה ובודאי דלא נוכל לומר דגם הלוקח לא יוכל לחזור בו דזה ודאי אינו דהא הוה מקח טעות וע"כ דהדין הוא דהלוקח יכול לחזור בו ורק דחל המכירה לענין זה שאין האב המוכר יכול לחזור בו:

ועיין במלמ"ל (פי"ב מהל' זכיה הי"ג) שהביא דברי הנ"י הנ"ל המובא בב"י (סי' רנ"ז) וכתב עלה וזה דלא כהרשב"א הביא דבריו הה"מ (בפ"ל מהל' מכירה) מהא דכתב הרמב"ם שם (בה"ג) אבל הבעל שמכר או נתן בין קרקע שהכניסה לו אשתו בכתובתה כו' הרי כל מה שעשה בטל כו' וכתב הה"מ בשם הרשב"א וז"ל ומיהו אם מכרו הבעל לפירות בלבד הרשות בידו דשלו הן הפירות לגמרי אבל במוכר גוף ופירות אפילו אמר הלוקח הניחו לי ואוכל פירות כל ימי הבעל אין שומעין לו שהבעל לא מכר לו אלא גוף ופירות ומקח אחד הוא וכיון שמקחו בטל בגוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע הכל בטל ואפילו פירות אינו אוכל עכ"ל וזה יתבאר (פי"ח מהל' מלוה ולוה) עכ"ל ה"ה [וכונת ה"ה הוא על פי"ח ממלוה (ה"ד) עשה שדהו אפותיקי לבע"ח או לאשה בכתובתה ומכרה ה"ז מכורה וכשיבא ב"ח לגבות אם לא ימצא נכסים ב"ח יטרוף אותה בד"א בשמכר לשעתה אבל מכרה ממכר עולם אינה מכורה עכ"ל ועיין בהשגות (שם) ובה"ה האריך בזה וכתב (שם). בשם הרב רבינו יונה והרשב"א ז"ל פסקו כרשב"ג דאשה אפילו באפותקי סתם בטל מקח לאלתר כו' יעוש"ה וזה דומה לדין זה ולכאורה י"ל דנראה דברי הרשב"א כסותרין דכאן (בפ"ל מהלכות. מכירה) כתב דאם מכר הבעל לפירות בלחוד חלה המכירה ואמאי באפותיקי סתם בטל מקח לאלתר ואולי יש לומר דבאשה הפקיעו רבנן המקח לאלתר דאפילו במכירה לשעתה לא חל כלל וי"ל עוד בזה]. וא"כ נראה דהרשב"א חולק על שיטת הנ"י הנ"ל ועיין בשמ"ק כתובות (דף פ' ע"ב) כתב בשם הריטב"א כשיטת הרשב"א וכתב המלמ"ל דיש לחלק ולומר דהכא טעמא הוא משום אונאה שטוען שמכרה ביוקר כסבור שגוף ופירות שלו לפיכך אם ירצה לוקח מקיים המקח מהפירות בכל הדמים שנתן כו' והרשב"א מיירי אם רוצה הלוקח לקיים המקח מפירות כפי שווי הפירות בלבד בזה מצי המוכר לחזור בו אלא דחזר והקשה המלמ"ל דברי הרשב"א אהדדי דמדבריו אלו משמע דאפילו מוכר יכול לחזור במה שמוכר אעפ"י שהפירות היה יכול למוכרן מפני שכללן עם הגוף אינה נקנה לחצאין ואלו במ"ש הר"ן במס' קידושין (פ"ב) גבי הא דהאחים שחלקו כתב וז"ל ולפי"ז למד הרשב"א שמי שמכר קרקע לחבירו ונמצאת מקצתה גזולה המקח קיים בשאר והקשה דאמאי א"י לומר בין מוכר ובין לוקח כיון שנעשה במקח אחד בטל מקצתו בטל כולו ועיין עוד שם במלמ"ל הביא דברי הרשב"א דמהא דאמרינן מכר לו עשרה קרקעות בעשרה מדינות והחזיק באחד מהם דאם נתן דמי כולם קנה כולם ואם לא נתן דמי כולם ל"ק אלא כנגד מעותיו משמע שיקנה לחצאין ומכאן למד הרשב"א ז"ל על ההיא דאמרינן החליף פרה וטלה בחמור ומשך הפרה ועדיין לא משך הטלה לא קנה וכתב הרשב"א ז"ל דוקא מפני שאין החמור ראוי לחלוק אבל בכור חטים קונה כנגד הפרה ול"א שאינה נקנה לחצאין יעוש"ה במלמ"ל:

ב והנה הרבה י"ל בזה בראשון מ"ש המלמ"ל דדברי הנ"י סותרים עם דברי הרשב"א ונדחק לחלק וחידוש בעיני על המלמ"ל שלא הביא דברי הנ"י בפרק חזקת הבתים על (דף נו"ן) שכתב בעצמו שיטת הרשב"א הנ"ל יעו"ש בנ"י וז"ל. ומיהו אם מכר הבעל פירות של שדות אלו מכרו קיים כיון שהפירות שלו [ובגליון הד"ת נכתב וז"ל מכר הבעל שדות אלו לפירות בלבד מכרו קיים עכ"ל וגירסא זו מכוונת מאד דהא במכר פירות בלבד לא חל המכירה דהוי דשלב"ל אם לא שנאמר דכבר גדלו הפירות כשיעור דלא להוי דשלב"ל מיהו גירשא זו דמוכר שדה לפירות א"ש ודוק]. אבל כתבו המפרשים ז"ל שאם מכר גוף ופירות אפילו אמר הלוקח הניחו לי לאכול פירות כל ימי הבעל אין שומעין לו דכי היכי דבטל המקח בגוף הקרקע ה"ה שבטל לענין הפירות כו' עכ"ל. הרי שגם הנ"י הביא סברא זו כדינו של הרשב"א ז"ל וא"כ תקשה דידיה אדידיה ותירוצו של המלמ"ל דמיירי הרשב"א באם הלוקח רוצה לאכול הפירות בשווין ולא בעד כל המעות שנתן הבאתי לעיל והנה המעיין יראה כי דחוק לפרש כן דברי הרשב"א ז"ל דוקא בכה"ג אלא אף אם נסבול דוחק זה בדברי הרשב"א ז"ל אבל בלשון הנ"י דחוק מאד מאד לפרש כן שהרי דקדק וכ' הלשון דכי היכי דבטל המקח בגוף הקרקע ה"ה שבטל לענין הפירות משמע דאין חלות כלל לעיקר המקח ואין המקח חל לחצאין והרבה י"ל בזה:

ובמה שהקשה המלמ"ל דברי הרשב"א אהדדי ג"כ יש הרבה לעיין:

בזה וכוונתי ג"כ לדברי הנתה"מ (בסי' קפ"ב ס"ח) שכתב על קושית המלמ"ל הנ"ל דברי הרשב"א אהדדי דכוונת הרשב"א במ"ש דאם מכר הבעל הגוף והפירות דלא חל כלל לענין פירות בלחוד ג"כ הוא משום דמכירת פירות ל"מ רק כשמוכר גוף לפירות וכיון שהבעל מכר הקרקע בחזקת שלו ומכר כל הגוף והפירות הן ממילא שלו מחמת מכירת הגוף וכיון שמכירת הגוף בטל ממילא גם מכירת הפירות בטל ולזה כתב הרשב"א דאין הפירות אלא מכח הקרקע משא"כ במקצתה גזולה שאין מקצת קרקע זה בא מכח מקצת קרקע השניה אבל ודאי דאף אם מכר לו שני דברים ונתבטל אחד לא נתבטל קנין השני אפילו להרשב"א דהא קיי"ל (בסי' ר"ג) בקנה את וחמור או בהקנה לו דשלב"ל עם דשב"ל דקנה מחצה כו' יעוש"ה בדבריו. והנה אם כי בלשון הרשב"א ז"ל הנ"ל יש לפרש כן הסברא לחלק אבל בלשון הנ"י בפ' חזקת הנ"ל קשה לכוין הסברא הנ"ל שכ' הנתה"מ בזה. ובגוף תירוצו של הנתה"מ הנ"ל ג"כ י"ל דאמאי לא נימא דאם הבעל מכר הגוף נהי דלא חל על הגוף מ"מ הלא אם מכר הפירות בלבד דחל מכירת הבעל וכדאיתא במס' כתובות (דף פ') וע"כ צ"ל דחכמים הקנו להבעל הגוף לפירות וכשמוכר הבעל הפירות היינו שמוכר הגוף להפירות וזכות זה שיש לו להבעל מוכר וא"כ נימא דאם מוכר הגוף לגמרי נהי דלא חל המכירה על כל הגוף דהא אינו של הבעל מ"מ חל עכ"פ על הזכות הזה שיש לו הגוף להפירות כמו אם מכר השדה ונמצאת מקצתה גזולה דחל הקנין על חצי השדה שלו דאינה גזולה וה"נ דכוותיה ולכאורה י"ל בזה:

ג ולהבין הדבר היה נלע"ד לומר בזה דנהי דרבנן תקנו להבעל שיהיה לו זכות בגוף השדה להפירות ויכול למכור זכות זה לאחר ג"כ אולם זה דוקא היכא דאינו מוכר אלא זכות הזה משא"כ היכא דמוכר כל השדה דהיינו גם גוף השדה וא"כ לא חל כלל הקנין על השדה ממילא בטל ג"כ הקנין על הזכות הזה שיש לו בהשדה הגוף לפירות דכל שמוכר כל השדה תו לא אקני ליה רבנן גם הגוף להפירות ובטלה תו המכירה לגמרי ונהי דלא נפקע הקנין והזכות שיש להבעל לגמרי שהרי אף כי לא חל המכירה של הבעל בזה לגמרי ולא חל כלל אפילו על הגוף לפירות מ"מ אכתי הבעל אוכל הפירות ויש לו עדיין הזכות בהשדה הגוף לפירות ויכול אח"כ למכור הזכות הזה לאחר מ"מ בשעת המכירה הזו שמכר ג"כ גוף השדה לא חל כלל המכירה אף במה שהיה יכול לחול אלו היה מכר הגוף לפירות דהיה חל המכירה אבל כשמכר גם גוף השדה לא חל כלל הקנין אפילו על הגוף לפירות. ונוכל לדמות להא דמס' כתובות (דף פ"א ע"ב) גבי שומרת יבם דאם מכר דא"ר יוסף הואיל דאמרו רבנן לא ליזבן אי עבר וזבין נא הוי זביניה יעוש"ה וכבר כתבו הטעם דגם במידי דרבנן ג"כ אמרינן כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ והכא עדיף עוד יותר הואיל דעיקר הזכות שיש להבעל בהקרקע לפירות הוא רק מתקנתא דרבנן ובכה"ג לא תקנו כלל אבל במוכר שדה לחבירו ונמצאת מקצת השדה גזולה וכן בהחליף פרה וטלה בכור חטים ובכל הני שפיר אמרינן דחל הקנין לחצאין דהיינו דבמה שיכול הקנין לחול חל כמו גבי מכר דשלב"ל עם דשב"ל הואיל דבהחציה שהוא שלו יכול הקנין לחול וכן בכל הני מצי הקנין לחול לחצאין ושפיר חל הקנין לחצאין ודוק היטב בזה:

ועפ"י האמור מובן שפיר דברי הנ"י דלא סתרי אהדדי ולא פליג הרשב"א כלל על הנ"י והוא דבמכר האב השדה שפיר חל הקנין לשדה לפירות עכ"פ אם הלוקח רוצה בזה והאב א"י לחזור והוא משום דכשנתן האב השדה לבנו מהיום ולאחר מותו הרי שייר לעצמו הגוף לפירות דלעצמו בעין יפה שייר וכדאי' במס' ב"ב (דף קמ"ח) וא"כ הרי יש להאב קנין בגוף השדה לפירות ומדינא הוא שלו ולא מטעם תקנתא והרי כשמכר השדה להלוקח ומכר גוף השדה שפיר אמרינן נהי דלא חל הקנין על כל גוף השדה דהא אינו שלו מ"מ הרי חל הקנין על השדה לפירות ודומה זה לנמצאת השדה מקצת גזולה דחל הקנין לחצאין משא"כ בבעל שמכר השדה לגמרי בזה אמרינן דהא מדינא אין לו להבעל קנין כלל בגוף השדה ורק מתקנתא דרבנן הוא דיש להבעל קנין בהשדה להפירות ויכול ג"כ למכור זכות זה מ"מ אם מכר גוף השדה לגמרי אז לא חל כלל הקנין דלא תקנו לו רבנן להבעל זכות זה אם ימכור הגוף השדה ובטל הקנין לגמרי ולא חל כלל אפילו להשדה להפירות וכמש"ל בביאור הדבר ושפיר כתב הנ"י בפ' חזקת והרשב"א הנ"ל דבעל שמכר הגוף השדה דלא חל כלל הקנין אפילו השדה לפירות ודוק:

ד אולם מה שלא זכיתי להבין כלל דאמאי לא נימא דתליא דין זה דמכר האב דהלוקח יכול לחזור בו והאב המוכר א"י לחזור בו נימא דכמו דפליגי הראשונים ז"ל באונאה באם היה האונאה יותר משתות דהנתאנה יכול לחזור בו ולבטל המקח דסובר הרמב"ם ז"ל דדוקא הנתאנה יכול לחזור בו ולבטל המקח אבל המאנה א"י לחזור בו ודעת הרא"ש ז"ל דגם המאנה יכול לחזור בו דהואיל דהתאנה יכול לחזור גם המאנה יכול לחזור בו ועיין בח"מ (סי' רכ"ז ס"ד) הובאו שתי הדעות שם וא"כ לשיטת הרא"ש והטור שם נימא דכמו הלוקח יכול לבטל המקח ה"ה דגם האב המוכר יכול לבטל המקח והכא עדיף יותר מהתם שהרי היה אונאה בעיקר הדבר שמכר לו גוף הקרקע ונודע שאין לו להמוכר כלל גוף הקרקע רק השדה לפירות כל ימי חייו ולכאורה יש חילוקים אולם לאחר העיון היטב לא מצאתי שום סברא לחלק בזה. ולכאורה ר"ל דמש"ה לא הובא שיטת הנ"י והרב המאירי הנ"ל להלכה בש"ע דכיון דפסקינן להלכה כשיטת הרא"ש וכמ"ש הרמ"א שם (בסי' רכ"ז) שיטת הרא"ש והטור להלכה וא"כ ממילא הוה הדין להלכה דבמכר האב כל השדה דכמו דיכול הלוקח לחזור בו ה"ה דהאב המוכר יכול לחזור בו. אלא שי"ל להמחבר שם דפוסק כרמב"ם דהמאנה אינו יכול לחזור בו הי"ל להביא שיטת הנ"י הנ"ל אבל להלכה לדידן דפסקינן כהרא"ש הנ"ל א"כ י"ל דגם האב יכול לחזור בו וי"ל בזה:

[כא] שם בתוד"ה באושא התקינו וא"ת לר' יוחנן למה הוצרך לתקן כיון דכקנין הגוף דמי כו' ובשמ"ק כאן בד"ה באושא בסה"ד וז"ל והרא"ש ז"ל תירץ בפרק המפקיד דחק"א תנאי היא ועוד תירץ דק"פ דאב אלים כי הכל היה שלו ונתן הגוף לבנו הלכך אין כח לבן למכור אבל ק"פ דבעל שלא היה הגוף שלו מעולם לא אלים הלכך אי לאו תק"א היתה יכולה למכור עכ"ל. ועיין בב"מ (דף צ"ו ע"א) בתוד"ה בעל בסה"ד שכתב ג"כ סברא זו ועיין במס' ב"ב (דף נ' ע"א) ד"ה קסבר שכתבו ג"כ סברא זו אליבא דר"מ יעוש"ה. ולכאורה י"ל דאם נימא דר"י ס"ל נחלק כן א"כ קשה לכאורה הסוגיא דב"מ (צ"ו) שאל מהאשה ונשאל לבעלה אשה ששאלה ונשאל לבעלה מהו ק"פ כקה"ג דמי או לא ומסיק הש"ס דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל ולפי סברא הנ"ל הלא התם גבי בעל מעולם לא היה לו לבעל קה"ג. ומיהו צ"ל דהתם נמי הוה הטעם מכח תק"א ונוכל להסביר הדבר דר"י סובר דהואיל דהיה נו פ"א קנין הגוף בו אלים תו הק"פ ואמרינן ביה כקה"ג וכמו כן אם יוכל להיות שיהיה לו בה קנין הגוף חשיב ג"כ הק"פ הלז למהוי כקה"ג וגבי בעל ג"כ הלא יהיה להבעל קה"ג אם תמות אשתו בחייו אולם זה דוקא אם איתא לתק"א דאז אף אם תמכור בחייה יהיה הבעל מוציא מן הלקוחות שפיר אמרינן להאי סברא הואיל דיהיה לו פ"א קנין הגוף כשתמות היא בחייו אלים ג"כ הק"פ דהבעל שיהיה כקה"ג. אחז"ר ראיתי בפ"ש על ב"מ שם במהדו"ב שמפלפל בזה אי סוגית הש"ס אזלא לבתר תקנת אושא עיי"ש היטב: אולם אכתי קשה מהא דגיטין (דף מ"ז ע"א) דפליגי ר"י ור"ל במוכר שדהו לפירות דר"י סובר מביא וקורא דק"פ כקה"ג והלא מעולם לא היה לו להלוקח קנין הגוף ואפ"ה סובר ר"י דק"פ כקה"ג דמי. ועיינתי בחידושי שכתבתי בעזה"י עוד בילדותי וראיתי שכתבתי קושיא זו בשם השו"ת בית אפרים שהקשה קושיא זה על השמ"ק הנ"ל ואמרתי אז לתרץ עפ"י מ"ש השעה"מ (בפ"ד מהל' ביכורים ה"ו) בשם המוהריב"ל ז"ל שנסתפק לענין פריעת מס אם הבעל צריך לשלם מס מנ"מ של אשתו והביא הפלוגתא דר"י ור"ל דפרק השולח במוכר שדהו לפירות ופסקינן כר"ל וחקר המוהריב"ל דלר"ל דמודה דבעל מביא בכור אשתו:

וקורא אי דוקא לענין בכורים אמרינן דלבעל בנכסי מלוג אמרינן ק"פ כקה"ג דמי אבל לא לשאר מילי אפילו בנכסי מלוג ג"כ לא הוי כקה"ג או דנכסי מלוג לכל מילי הוי ק"פ כקה"ג גם לר"ל והשעה"מ תמה בזה דהא בהדיא מבואר במס' ב"מ (צ"ו) דבנכסי מלוג ג"כ סובר ר"ל דלאו כקה"ג דמי אלא ע"כ דרק לענין ביכורים הוא דאמרינן דק"פ שיש להבעל בנכסי מלוג הוי כקנין הגוף אבל לא לשאר מילי יעו"ש ומסוגיא דידן כאן ג"כ מבואר דבנכסי מלוג סובר ר"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי ומעתה נוכל לומר דפלוגתא דר"י ור"ל הוא דר' יוחנן סובר דלענין ביכורים הוא דאמרינן ק"פ כקה"ג אפילו דלא הוי הבעל בנכסי אשתו ורק גם במוכר שדהו לפירות ג"כ אמרינן ק"פ כקה"ג דמי והטעם הואיל דגלי קרא ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו אמרינן תו דלכל ענין ביכורים אמרינן ק"פ כקה"ג ומש"ה גם במוכר שדהו לפירות מביא וקורא ור"ל סובר דדוקא היכי דאיכא תרתי דהוא נכסי מלוג ולענין ביכורים הוא דאמרינן דק"פ בזה כקה"ג ומשום דגלי קרא ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו אבל במוכר שדהו לפירות אינו קורא דק"פ לאו כקה"ג ול"ק תו קושית הב"א הנ"ל ודוק. ע"כ ממ"ש בילדותי. וכעת נלע"ד דע"כ צ"ל כן לשיטת הראשונים הנ"ל דאל"כ תקשי מהא דאר"י אי לאו דאר"י ק"פ כקה"ג לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד דלא משכחת לה דמייתי ביכורים כו' ולדברי השמ"ק הנ"ל קשה דהא כה"ג דלא היה לו מעולם קנין הגוף גם ר"י סובר דק"פ לאו כקה"ג ואכתי תקשה לר"י דסובר אחין שחלקו לקוחות הן לא משכחת לה דמייתי ביכורים וע"כ צ"ל דלענין ביכורים הוא דסובר ר"י ק"פ כקה"ג אפילו בכה"ג דלא היה מעולם קנין הגוף דהא במוכר שדהו לפירות ג"כ לא היה לו מעולם קנין הגוף ואפילו הכי מביא וקורא משום דלענין ביכורים אמרינן בכה"ג ק"פ גם כן כקנין הגוף ודוק היטב בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה