אור ברסלב

אמרי הצבי ב· רבי צבי מאיר בר

דף פו.

דף פה.

[אות יא]:

תוד"ה שבת גדולה לעבד כדי שיצא מבית רבו בידו שלימה כו'. ולכאורה י"ל באם הרב בעצמו חבל בע"ע שלו אולי י"ל לאביי דמחזיק בידו השבת גדולה עד שישלים השש שנים ואז יתן לו וי"ל בזה:

[יב] (א) שם ואי ר"ש דאמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור מ"ט כקטלא כו' כל הסוגיא. ופירש"י בד"ה נתכוון מדשמעינן ליה לר' שמעון גבי קטלא באלו הן הנשרפין (ע"ט) נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ה"נ לא שנא כו' עכ"ל מבואר מדברי רש"י דלא שמעינן בפירוש לר"ש דיסבור כן דנתכוון לבייש את זה ובייש את זה דפטור ורק דהש"ס קאמר לה דבודאי לר"ש הדין כן דלא יהיה עדיף בושת מאלו קטל ליה. וכ"כ ג"כ בהג"א בשם הא"ז (סי' ז') ז"ל נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור כר"ש בקטלא עכ"ל ובשמ"ק בד"ה אי ר"ש הא אמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור דתניא בפרק אלו הן הנשרפין נתכוון לבייש את זה ובייש את זה ר' יהודה מחייב ור"ש פוטר לגמרי ליה מקטלא וכו' גאון ז"ל עכ"ל. והנה מדברי הגאון ז"ל נראה דמבואר בהדיא בפרק אלו הן הנשרפין דר"ש ס"ל בהדיא כן דנתכוון לבייש את זה ובייש את זה דפטור ולא מצאתי כלל שם בפרק הנ"ל דיסבור ר"ש כן לענין בושה ורק לענין קטלא ס"ל לר"ש כן. וגם דשם אינו מבואר בהדיא דר' יהודה הוא בר פלוגתיה דר"ש בזה הדין דנתכוון להרוג את ראובן והרג את שמעון ורק סתם רבנן הם בר פלוגתיה דר"ש בזה ודלמא הוא ר' יוסי. וגם מ"ש הלשון בסוף דבריו הקדושים ור"ש פוטר ליה לגמרי מקטלא דהא תחלת לשונו היא מורה דבסנהדרין (שם) מבואר הפלוגתא דר' יהודה ור"ש לענין בושה וסיים דבריו לענין קטלא. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שט"ס יש בזה וכצ"ל דתניא פרק הנ"ל נתכוון להרוג את זה והרג את זה דת"ק מחייב ור"ש פוטר ליה לגמרי מקטלא אולם לשון לגמרי דנקיט הגאון ז"ל אינו מובן דהיל"ל ור"ש פוטר ליה מקטלא ולקמן אי"ה יבואר זה:

ב והנה דעת רבינו הרמב"ם ז"ל נפלאו בזה (שבפ"א מהלכות חובל הי"ד) פסק להאי דינא המתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן נתכוון לבייש העבד ובייש ב"ח נותן לב"ח דמי בושתו של עבד והוא כההיא ברייתא דילן בסוגיין והוא דלא כר"ש ואלו (בפ"ד מהלכות רוצח ה"א) פוסק רבינו כר"ש דנתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור וכבר עמד בזה בלח"מ (בפ"א מהלכות חובל) וכתב לתרץ דרבינו היה מפרש דהא דקאמר הש"ס כאן ואי ר"ש דאמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור כו' היינו דהיה קים לי' להש"ס דר"ש אמר בהדיא כן לענין בושת ולא תליא כלל הני ב' דינים זב"ז ורק דהש"ס דקאמר על דברי ר"ש מ"ט כקטלא היינו דר"ש אזיל בחדא שיטה בזה אבל לא דתליא דין זה דבושת בדין דקטלא ודלא כפירש"י דהש"ס הוא דקאמר דר"ש סובר כן גבי בושת הואיל דס"ל כן לענין קטלא בודאי דסובר כן לענין בושת ג"כ וא"כ הואיל דר"ש קאמר בהדיא כן בבושת ולא דתליא דין בושת בקטלא א"כ לא תליא כלל הני דינים זה בזה וא"כ גבי קטלא פוסק הרמב"ם כר"ש וגבי בושת פוסק כרבנן יעו"ש מה שהסביר דבריו והנה לכאורה נוטים דברי הלח"מ כדברי הגאון ז"ל המובא בשטמ"ק שהבאתי אולם כבר כתבתי לעיל דהא לא נמצא מבואר כן בש"ס בשום מקום כן ובדברי הגאון ז"ל נלע"ד דיש קצת ט"ס וכמו שכתבתי לעיל:

עוד הקשה הלח"מ שם במ"ש הרמב"ם (בפ"י מה' נזקי ממון הלכה ט') אבל שור שהיה מתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם כו' פטור מן המיתה וכתב הה"מ (שם משנה פ"ד דף מ"ד) ועולה מכלל דברי רבינו שאם נתכוון להרוג ראובן והרג שמעון שהוא נסקל וכן העלה בגמרא עכ"ל. והנה המעיין היטב בגמרא ב"ק לעיל (דף מ"ד ע"ב) דקאמר הש"ס דבמתני' קתני נתכוון להרוג הבהמה והרג אדם פטורה ממיתה הא נתכוונה להרוג אדם זה והרגה לאדם אחר חייבת מתני' דלא כר"ש דאר"ש נתכוין להרוג זה והרג את זה פטור מ"ט דר"ש דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור מה בעל עד דמכוון ליה אף שור נמי עד דמכוון ליה ובעלים גופיה מנ"ל דאמר קרא וארב לו כו' כל הסוגיא וא"כ לר"ש הוה הדין גם בבהמה דנתכוון להרוג לאדם זה והרגה לאדם אחר ג"כ פטורה וא"כ להרמב"ם דפוסק (בפ"ד מהלכות רוצח הלכה א') כר"ש וא"כ גם בבהמה הדין כן וכדאיתא בש"ס (בדף מ"ד ע"ב) להדיא דההיא מתניתין דלא כר"ש וא"כ דברי הה"מ תמוהים לכאורה ע"ש בלח"מ. ויש להוסיף עוד להקשות קושיא זו על רבינו הרמב"ם ז"ל דלמה נקיט הלשון שור שהיה מתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטורה עדיפא הו"ל לומר דשור שהיה מתכוון להרוג לראובן והרג לשמעון פטור ואי דנימא דהרמב"ם נקיט לשון המשנה הלא המשנה אתיא דלא כר"ש וגם דנקיט רבינו כל השלשה אופנים דתני במשנה שהי' מתכוון לנפלים והרג בן קיימא תיפוק ליה באפילו נתכוון לבן קיימא אם הרג לאדם אחר פטור באופן שדברי הה"מ מוכרחין הם בדברי הרמב"ם וא"כ קושית הלח"מ הנ"ל סובבת על הרמב"ם גופיה ז"ל. והלח"מ נדחק לתרץ הקושיא זו דרבינו מפרש דמ"ש הש"ס מתניתין דלא כר"ש לא הוי משום דמתניתין אית ליה גבי מיתת הבעלים דלא כר"ש אלא אע"ג דלגבי מיתת בעלים אית ליה למתני' כר"ש מקרא דוארב לו מ"מ לא מקיש תנא דמתניתין להא מלתא מיתת בעלים למיתת השור וע"ש מ"ש הלח"מ הטעם דדחקו לרבינו ז"ל לפרש כן משום דלא נדחה סתם מתניתין מההלכה דכיון דקיי"ל בנתכוון להרוג את זה והרג את זה כר"ש דפטור מכח תנא דבי חזקיה כו' יעו"ש ודבריו ז"ל צ"ע דמנ"ל להרמב"ם ז"ל לחלק כן והרבה י"ל בזה:

והנלע"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל עפ"י מ"ש המגדול עוז והכ"מ לתרץ דברי הרמב"ם (בפ"ד מהלכות רוצח ה"א) שכתב המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד ומן התשלומין לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל והרג אחד מהן פטור ממיתת ב"ד עכ"ל ובהשגות וז"ל א"א כר"ש הוא ואין הלכה כר"ש עכ"ל. ובאמת תמיהת הראב"ד היא תמיהא עצומה דהא הוה פלוגתא בזה בסנהדרין (דף ע"ט) ורבנן פליגי על ר"ש וסברי דנתכוון להרוג את ראובן והרג את שמעון חייב מיתה וגם המג"ע בתחלה מודה לדברי הראב"ד בהאי קושיא ולבסוף תירץ הדברים ותורף תירוצו הוא דלפי מה דאמר רבא שם בסנהדרין תנא דב"ח מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן מכה אדם ומכה בהמה כו' אף מכה אדם לא תחלוק בו בין מתכוין לשאין מתכוין לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון והאי אינו מתכוין היינו שאינו מתכוין לזה אלא לזה כו' ואי בר קטלא הוא מאי אצטריך למפטריה ממון אלא לאו ש"מ לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא ופוסק רבינו ז"ל כההיא ברייתא דתנא דב"ח דרבא דבתרא הוא סובר כן ומש"ה פוסק הרמב"ם המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד והוסיף רבינו ז"ל וכתב עוד לפיכך הזורק אבן לתוך עדה כו' והיינו מתוך זה הפסק למדנו לזורק אבן לתוך עדה אפילו כולה ישראל שהרי לא נתכוין לאדם ידוע וממאי דהוינן אמרין לרבנן דר"ש בזורק אבן לגו נשמע להאי תנא דב"ח דמפיק מנייהו ואמרינן איפכא דאפילו כל העדה ישראל פטור דלא קרינן ביה וארב לו עד שיתכוון אליו ממש עכ"ד ועיין בכ"מ שכתב ג"כ כעין דברי המג"ע אלא שבמג"ע ביאר יותר:

בארוכה ועיין לעיל על (דף מ"ב ע"א) [אומ"א אק"א] הבאתי דברי הרמב"ם והראב"ד (דפ"ד מהלכות חובל ה"ו) וכתבתי (שם) לפרש דברי הראב"ד שהקשה שתי קושית על הרמב"ם הקושיא הראשונה הוא במה שפוסק כר"ש בדין זה והקשה עוד מהאי תנא דב"ח ופרשתי דאפילו אם נתרץ דהרמב"ם סובר כתנא דב"ח והיינו כתירוצו של המג"ע הנ"ל אבל תקשה הקושיא השניה יעו"ש: (ג) והנה לכאורה י"ל לפי המבואר בהסוגית הש"ס דסנהדרין (שם) דר"ש דס"ל דמתכוין להרוג לזה והרג לזה פטור דסובר כרבי דתשלומי ממון איכא ולתנא דב"ח ליכא שום תשלומי ממון כלל ויליף לה מגז"ש דמכה אדם ומכה בהמה. ולכאורה י"ל באיזה סברא פליגי ומדוע לא נימא כן לר"ש ג"כ דסובר כתנא דב"ח ואי משום דתקשה מה עביד ליה בהאי קרא ונתתה נפש תחת נפש וכדקאמר הש"ס בסנהדרין הלא כמו דיתרץ תנא דב"ח כן יתרץ לר"ש ועיין בתוס' שם ד"ה ומפקא מ"ש בזה:

והנלע"ד בזה דר"ש ותנא דב"ח פליגי בהאי סברא דר"ש סובר דמתכוין להרוג לזה והרג לזה דפטור ממיתה ופליג על רבנן דמתניתין וסובר עוד יותר דלא מבעיא דחיוב מיתה ליכא אלא אפי' איסורא דחיוב מיתה ג"כ ליכא כלל דהתורה מיעט' מקרא דוארב לו ותנא דב"ח סברי דנהי דחיוב מיתה ליכא בכה"ג אבל עכ"פ איסורא דמיתה איכא ודומה לחייבי מיתות שוגגין או בלא התרה בו דנהי דפטור ממיתה אבל איסורא דחיוב מיתה איכא בזה. והרי לשון הברייתא דתנא דב"ח מורה כן דקתני אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין כו' והיינו דשוים הם במדרגתן ומש"ה הוה הטעם מובן שפיר הא דליכא תו חיוב תשלומין משום דהוה כמו חייבי מיתות שוגגין דפטורין מתשלומין:

ונוכל לדמות זה להא דמלאכה שאצ"ל הכי נימא דליכא איסורא דשבת הלא איסורא דשבת איכא אף דחיובא ליכא וגם פוטר מתשלומין וכמבואר בב"ק (דף ל"ה) פלוגתא דרש"י ותוס' בהא דמשני רבא להקושיא דמקשה הש"ס ממתניתין שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור וקתני הוא דומיא דשורו מה שורו דלא קבעי ליה אף הוא נמי דלא קבעי ליה וקתני פטור מפני שהוא נדון בנפשו וקשיא לר' יוחנן דסובר דגם בחובל ומבעיר פטור אם הוא מלאכה שאין צריך לגופה ומשני רבא מתניתין בשוגג וכתנא דב"ח מכה אדם ומכה בהמה כו' אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין כו' לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון כו' ופירש"י בד"ה רבא אמר לעולם מתניתין בדלא קבעי ליה לאפרו והאי דפטור מתשלומין לאו משום דלהוי ביה חיוב מיתה דהא מתניתין אפילו בשוגג נמי דליכא חיוב מיתה מיתוקמא דפטור מתשלומין עכ"ל. עוד (שם) ברש"י בד"ה ה"ג הכי קאמר כיון דבמזיד נדון בנפשו והיכי דמי בצריך לאפרו השתא דשגג פטור עכ"ל מבואר מפירושו ז"ל דכל דהוה מלאכה שאצ"ל ג"כ פוטר מתשלומין ועיין בתוס' (שם) ד"ה מתניתין הביאו פירש"י הנ"ל דזה שאינה צריכה לגופה מיחשב כשוגג והם ז"ל פירשו פירוש אחר ע"ש. והנה לשיטת רש"י מלאכה שא"צ לגופה בשבת נהי דמיתה ליכא אבל עכ"פ איסורא דחיוב מיתה איכא ופטור מתשלומין:

ולכאורה י"ל דמלשון הש"ס נראה כשיטת רש"י ז"ל שהרי הש"ס הביא כל הברייתא ולשיטת התוס' דנימא דרבא מתרץ דמתניתין מיידי בשוגג א"כ למה האריך להביא כל הברייתא דקתני בה בין מתכוין לשאין מתכוין ולשיטת רש"י מובן שפיר משום דחזינן דאינו מתכוין ג"כ פטור מתשלומין אלמא אע"ג דליכא חיוב מיתה כלל מ"מ הואיל דאיסור מיתה איכא תו פטור מתשלומין וה"ה למלאכה שאין צריכה לגופה ג"כ פטור מתשלומין הואיל דאיסור מיתה איכא ויש לדחות זה:

ד ועיין בירושלמי מסכת שבת (פ"ב ה"ה) איתא שם כל הסוגיא כעין סוגית הש"ס דילן בב"ק (ל"ה) וז"ל תמן תנינן כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר ומן העושה חבורה כר קפרא אמר אפילו אינו צריך לדם אפילו אין צריך לאפר מתניתין פליגא על ר"י שורו שהדליק את הגדיש כו' שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב שלא לצורך והכא הוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אפילו שלא לצורך תני כל המתחייב בנפשו שוגג מביא חטאת א"ר חנינא בריה דרב הילל מאחר שלא לצורך היה מתחייב בנפשו וכאן אפילו שלא לצורך יהא פטור מן התשלומין מן הדא מכה בהמה כו' אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג בין מזיד לפטור ממון ופירוש הק"ע דגרסינן מאחר לצורך הוה מתחייב בנפשו וה"פ הא דקתני במתניתין מפני שמתחייב בנפשו הכי קאמר מפני שאם עשה במזיד היה מתחייב בנפשו הלכך שלא לצורך ובשוגג נמי פטור כדילפינן ממכה בהמה עכ"ל וגרסתו מוכרחת בירושלמי כן כנראה למעיין שם. והרי דקאמר בהדיא בירושלמי כפירש"י הנ"ל דמלאכה שאין צריכה לגופה אף דליכא חיוב מיתה מ"מ הואיל דאיכא איסור מיתה ג"כ פטור מתשלומין וילפינן לה מברייתא דתנא דב"ח: ולכאורה י"ל דמנ"ל ללמוד מהברייתא גם לענין מלאכה שאצ"ל דדלמא שאני שוגג משום דעכ"פ עשה המלאכה לצורך גופה ונלע"ד דהלימוד הוא מדחזינן דאינו מתכוין פטור מתשלומין והיינו מתכוין להרוג לראובן והרג לשמעון וא"כ הוה זה דומה למלאכה שאינה צריכה לגופה וילפינן שפיר מלאכה שאצ"ל לפטור מתשלומין מברייתא הנ"ל. הן אמת דבירושלמי אינה מובאה כל הברייתא הנ"ל רק רישא דברייתא מהכ מכה בהמה לא תחלוק בו בין שוגג בין מזיד לחייבו ממון אף מנאה אדם לא תחלוק בו בין שוגג בין מזיד לפטור ממון וסיפא דלישנא דברייתא בין מתכוין לאינו מתכוין זה לא הובא בירושלמי ונראה דעיקר הלימוד הוא משוגג. אולם הרגיל בלישנא דהש"ס ירושלמי יראה מבואר דכמה פעמים אשר הירושלמי הביא רק רישא דלישנא וקצר בסיפא ועיקר הלימוד הוא מן הסיפא וא"כ לעד"נ דעיקר הלימוד הוא מן הסיפא דברייתא הנ"ל. וגם בש"ס דילן מצינו כמה פעמים אשר הש"ס הביא רק הרישא ועיקר הכוונה הוא מן הסיפא אלא שהש"ס קיצר בזה ועי' במס' בכורות (דף כ"ז ע"ב) בתוד"ה וכיא הזאה האריכו הרבה בזה. וא"כ תו שמעינן שפיר להא דכתבתי לעיל דלתנא דב"ח דסובר דמתכוין לזה והרג לזה דפטור ממיתה וממון והיינו הואיל דעכ"פ איכא איסור מיתה ופטור מתשלומין וזה הוא החילוק בין ר"ש להאי ברייתא דתנא דבי חזקיה וכמו שכתבתי וז"נ לע"ד:

ה והנה בב"ק (דף מ"ד) בהא דקתני במתניתין שור שהיה מתכוין לבהמה והרג לאדם כו' דפטור דקאמר הש"ס עלה הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מתני' דלא כר"ש דתניא ר"ש אומר אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור מ"ט דר"ש דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור כו' ולכאורה י"ל מדוע לא קאמר הש"ס ג"כ ודלא כתנא דב"ח. וגם דלכאורה י"ל הכי יפלוג התנא דב"ח על סתם מתני' דקתני דוקא נתכוין לבהמה והרג האדם פטור דמשמע הא נתכוין לזה והרג לזה חייב ולתנא דב"ח הי"ל הדין דפטור ג"כ בזה:

אולם לפי האמור מובן היטב דבשור שנתכוין להרוג לראובן והרג לשמעון לתנא דב"ח ורבא דסובר ג"כ כתנא דב"ח הוה הדין דחייב השור מיתה דדוקא לר"ש דסובר דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה אבל בממון חייב לשלם וסובר כרבי דונתת נפש תחת נפש היינו ממון וא"כ ע"כ דבנתכוין להרוג את זה והרג את זה ליכא כלל אפילו איסור מיתה וא"כ גם בשור שנתכוין להרוג לראובן והרג לשמעון ג"כ ליכא כלל אפילו איסור מיחה וא"כ פשיטא דפטור השור ממיתה ג"כ אבל לרבא ותנא דב"ח דבכה"ג באדם איכא איסור מיתה ורק דחיוב מיתה ליכא דגלי לן קרא מהיקשא דמכה אדם ומכה בהמה ופטור מממון והיינו ע"כ משום דעכ"פ איסור מיתה איכא והוה כמו חייבי מיתות שוגגין דפטור ממיתה ומתשלומין וזה דוקא באדם אבל גבי שור בכה"ג שפיר חייב השור מיתה ומש"ה הוכרח הש"ס לומר דוקא דכר"ש לא אתיא מתני' אבל אליבא דתנא דב"ח לא קשה כלל ממתני' דברייתא הנ"ל שפיר סברה כמתניתין וכמ"ש. והא דקאמר הש"ס בב"ק (מ"ד) מ"ט דר"ש דא"ק השור יסקל וגם בעליו:

יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור מה בעלים עד דמכוין ליה כו' הכי קאמר הואיל דבבעלים כה"ג ליכא כלל אפילו איסור מיתה בכה"ג דלא מכוין ליה א"כ ה"ה גבי שור ג"כ ליכא כלל אפילו איסור מיתה ואין השור חייב סקילה כלל כיון דליכא איסור מיתה כלל בכה"ג:

ועיין בב"ק לעיל (דף מ"ב ע"א) אלא אביי ורבא דאמרי תרווייהו אנשים אין אסון באשה יענשו יש אסון באשה לא יענשו ולא שוורים דאע"ג דיש אסון יענשו הדר כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור ופירש"י בד"ה אלא וז"ל להכי אצטריך דאי מדר"ע הו"א אנשים ולא שוורים הכי מדרש אנשים הוא דכי יש אסון באשה לא יענשו בדמי ולדות דקלב"מ אבל שוורים אפילו יש אסון יענשו בדמי ולדות דליכא בה חיוב מיתה כתב רחמנא ובעל השור נקי עכ"ל אלמא דאי לאו דגלי קרא הו"א דמשלם ג"כ ומשום דבשוורים לא שייך לומר קלב"מ ואיכא בהו חיוב תשלומין והא דגלי קרא דפטור הוא דוקא בתם אבל במועד בודאי דמשלם אליבא דר' יוסי ועיין בתוס' (שם) ד"ה כ' רחמנא דאליבא דר' יוסי שור המועד משלם דמי ולדות אלמא דקלב"מ לא שייכא בזה כלל והשתא התם דהוה התשלומין מכיס הבעלים אפ"ה מחויבין הבעלים לשלם ומכ"ש לענין מיתת השור בודאי דחייב השור מיתה וא"כ בנתכוין השור להרוג לראובן והרג לשמעון בודאי דחייב השור מיתה גם לרבא ותנא דב"ח ורק לר' שמעון פטור השור לגמרי ממיתה בכה"ג כיון דתו ליכא כלל בכה"ג אפילו איסור מיתה וז"נ לע"ד:

ועפ"י האמור מובן היטב לשון השמ"ק שכ' בשם הגאון ז"ל (בדף פ"ו) בסוגיין בד"ה אי ר"ש שכתב בסוף דבריו ור"ש פוטר לגמרי לי' מקטלא וכו' אשר לשון לגמרי אינו מובן כלל וכבר כתבתי לעיל. אולם לפי האמור מובן היטב דלתנא דב"ח נהיד בכה"ג פטור מקטלא מ"מ איסור מיתה עכ"פ איכא אבל לר' שמעון אף איסור מיתה ליכא כלל בכהאי גוונא ומשום הכי כתב הלשון דר' שמעון פוטר ליה לגמרי מקטלא ודוק בזה:

ועפ"י האמור מיושב שפיר כל הפסקים שפסק הרמב"ם ז"ל בזה דהנה (בפרק ד' מהלכות רוצח ה"א) שפוסק המתכוין להרוג את זה והרג את זה דפטור ממיתת ב"ד ומתשלומין כו' כל דבריו (שם) והראב"ד תמה דפוסק כר"ש והמגדל עוז והכ"מ כתבו דפוסק כתנא דב"ח ורבא סובר ג"כ כן הבאתיו לעיל ולפי האמור מדוקדק היטב דברי המגדל עוז דהא ע"כ צ"ל דפוסק כן מדפוטר מתשלומין ג"כ ע"כ דס"ל דעכ"פ איכא איסור מיתה והוה כמו חייבי מיתות שוגגין והוא דלא כר"ש וכמו שכתבתי לעיל. ועפי"ז א"ש פסקו של הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות נז"מ ה"ט) דבהמה שנתכוונה להרוג את הבהמה והרגה את האדם דפטורה ממיתה וכלשון המשנה (בדף מ"ד) אבל אם נתכוונה הבהמה להרוג לראובן והרגה לשמעון חייבת מיתה וכמ"ש הה"מ (שם) והיינו משום דהוה כמו חייבי מיתות שוגגין הואיל דעכ"פ איכא בזה איסור מיתה והוה הדין דנהרג השור דהא לתנא דב"ח הוה הדין כן וכמש"ל. והנה בסוגיין כאן דקאמר הש"ס בנתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול דנותן לגדול דמי בשתו של הקטן וכן הדין בנתכוין לבייש את העבד ובייש את בן חורין וקאמר הש"ס ואי ר"ש דאמר נתכוין לבייש את זה ובייש את זה פטור מ"ט כקטלא עד דמתכוין ליה דכתיב וארב לו כו'. והנה קאמר הש"ס דברייתא הנ"ל אתיא דלא כר"ש והיינו דדוקא כר"ש לא אתיא דר"ש ס"ל דפטור לגמרי בנתכוין להרוג את זה והרג את זה ובתשלומין חייב וע"כ דלגמרי הוה כאלו לא עשה כלל ואפילו איסורא ליכא כלל בזה וא"כ מן הדין ליכא בושת כלל דהא בושת אינו חייב כלל אם לא בכוונה שנתכוין לבייש. אולם לתנא דב"ח ולרבא דבנתכוין להרוג לזה והרג לזה דעכ"פ איסור מיתה איכא וא"כ מש"ה פטור מתשלומין וא"כ גבי בושת ג"כ חייב בתשלומין הואיל דסוף סוף איסורא איכא. אולם באמת בבושת בענין כונה דוקא שנתכוין לבייש ומש"ה מובן שפיר הא דהדין הוא דנותן לגדול דמי בושתו של קטן דלכאורה אינו מובן כלל טעם הדבר. אולם לפ"ז א"ש דהמותר הזה שיש לגדול יותר בושת מן הקטן זה בודאי הוה שלא בכונה לגמרי וליכא חיובא כלל אולם כדי שיעור דמי בושתו של קטן זה בודאי חייב ומיושב שפיר פסקו של הרמב"ם (בפ"א מהלכות חובל הי"ד) שתמה הלח"מ הבאתיו לעיל ודוק היטב בזה:

ו ובדברי הרמב"ם (בפ"ד מהל' חובל ה"ו) שהקשה ג"כ הראב"ד עליו עיין לעיל (על דף רמ"ב שם) [אומ"א] מה שכתבתי ליישב דבריו בזה יעו"ש. ותורף הדברים הנאמרים שם הוא דהרמב"ם סובר דלענין נתכוין להרוג לזה והרג לזה דלתנא דב"ח פטור מתשלומין מ"מ זה דוקא על גוף הנהרג משא"כ על דמי ולדות חייב לשלם והבאתי דברי השמ"ק (שם) מ"ש בשם הר"ר ישעיה ז"ל יעוש"ה. וכעת נלע"ד להסביר הדבר עוד יותר ובהקדם מה שי"ל ע"ד ה"ה מ"ש שם (בפ"ד מהל' חובל) דהרמב"ם פוסק כרב אדא ב"א בב"ק (דף מ"ב) ואע"ג דרב אדא ב"א סובר הלכה כר"ש דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור הלא רבינו ז"ל כבר פסק כר"ש (בפ"ד מה' רוצח) וכתב דמכאן יצא לרבינו זה הואיל דרב אדא ב"א חולק על אביי ורבא דס"ל כדרבנן דאמרי חייב וכן פירש"י ז"ל אלמא משמע דהלכה כר"ש כו' וכבר הקשה הלח"מ (שם) כל הקושיות יעו"ש. ועוד חדא יש להוסיף ולהקשות דא"כ גם בדמי האשה הנהרגת יתחייב ג"כ ואמאי לא מחייב אלא בדמי ולדות בלחוד והרבה י"ל בכ"ז:

אולם ביאור הדברים נלע"ד בזה עפ"י דברי השמ"ק הנ"ל שהבאתי לעיל (בדף מ"ב) אולם בהוספת תבלין לבאר הדברים והוא דיש לומר בזה דהנה לשיטת הרמב"ם דסובר להלכה (בפכ"א מהלכות עדות ה"י) דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב לשלם ולאו דוקא בעדים זוממין אלא גם בכל התורה הדין כן ועיין בכ"מ (שם) לתירוץ הראשון (שם) ועיין סנהדרין (דף י') והאריכו בזה וא"כ גבי דמי ולדות הי"ל לומר ג"כ דחשיב מיתה לאשה ותשלומין להבעל ואמאי אם נתכוין להאשה ויש אסון באשה פטור מדמי ולדות וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' בב"ק לעיל (דף כ"ב ע"ב) בד"ה בגדי דחד באה"ד דזה חשיב מיתה ותשלומין לאחד כיון שהם גוף אחד ע"ש ומש"ה אם נתכוין לאשה פטור מדמי ולדות וגם הרמב"ם מודה לסברת התוס' הנ"ל ודלא כמו שכתבתי לעיל על (דף מ"ב ע"א שם) ע"ש. אולם יש לומר דזה דוקא אם נתכוין להרוג להאשה אבל כי נתכוין להרוג לראובן והרג ללאה בכה"ג נהי דמדמי גופה של האשה פטור וכמו דס"ל לתנא דב"ח דבכה"ג פטור ממיתה ומתשלומין אבל בדמי ולדות שפיר יש סברא לחייבו הואיל דתשלומי הדמי ולדות הם לבעל לענין זה הוה תו מיתה לזה ותשלומין לזה דחייב לשיטת הרמב"ם ז"ל. ואמינא טעמא דמסתבר בזה דהנה עיקר הטעם דפטור מתשלומי דמי הנהרג כי לא נתכוין להרגו לזה אלא לאחר הוא משום דהא סוף סוף נתכוין להרוג לבר ישראל וא"כ אף שלא הרגו לזה שנתכוין לו אלא לאחר ג"כ איכא איסור מיתה והטעם דהא נתכוין להרוג לישראל וחשבינן עתה כאלו הרג לזה שנתכוין לו ופטור מתשלומי דמי הנהרג מ"מ אם נתכוין להרוג לשמעון והרג ללאה שהיתה מעוברת שפיר איכא סברא לחייבו בדמי ולדות לשלם לבעלה של לאה מאי אמרת הלא נתכוין להרוג לשמעון והוי כאלו הרגו לשמעון הלא אם באמת הרג לשמעון ודחף ללאה והפילה ובלאה גופה לא היה אסון דבודאי היה הדין דמשלם דמי ולדות לבעלה של לאה דהא הוי מיתה לזה לשמעון ותשלומין לבעלה של לאה דבכה"ג בודאי היה חייב לשלם וא"כ עכשיו דאמרינן דאיכא איסור מיתה בזה שהרג ללאה כיון דהיה מתכוין להרוג לשמעון מ"מ תו איכא חיובא לשלם דמי ולדות כן היה נראה לכאורה להסביר הדבר:

ז ונוכל לומר דבסברא זו פליגי אביי ורבא ורב אדא ב"א לעיל (בדף מ"ב) דאביי ורבא דאמרי אנשים אין אסון באשה יענשו יש אסון באשה לא יענשו כו' דפירש"י דאביי ורבא ס"ל דלא כר"ש ורב אדא ב"א ס"ל כר"ש ועיין בתוס' (שם) בד"ה בכונה שהקשו על רש"י ז"ל וע"ש מה שפירשו להסוגיא ולפי האמור נוכל לומר ג"כ דגם רב אדא ב"א ס"ל כתנא דב"ח ורק דפליגי בסברא זו דאביי ורבא ס"ל דהא יש אסון באשה לא יענשו הואיל דאיכא איסור מיתה ואפילו כי לא נתכוין כלל להרוג להאשה רק שנתכוין להרוג לשמעון והרג ללאה פטור ג"כ מדמי ולדות והטעם הואיל דעל גוף דמי לאה פטור מתשלומין:

דגלי קרא הגז"ש דמכה מכה וכתנא דב"ח תו פטור ג"כ על דמי הולדות דנחשבינן כגוף אחד וחשיב מיתה ותשלומין לאחד ועל זה הקשה רב אדא ב"א אטו באסון תליא מלתא בכוונה תליא מלתא כו' וה"פ הלא אם לא היה נתכוין כלל להרוג לשמעון רק שהיה מתכוין להרוג לבהמה וכדומה והרג ללאה בודאי דהיה פטור ממיתה וגם איסור מיתה לא היה כלל ובודאי דהיה חייב לשלם ממון דמי לאה הנהרגה וא"כ עיקר מה שאמרת דיש כאן איסור מיתה הוא מכח הכוונה שנתכוין להרוג לשמעון וזה שאמר הלשון אטו באסון תליא מלתא בכוונה תליא מלתא כו' וא"כ אם מה שנתכוין להרוג לשמעון היה נעשה בכוונתו והרג לשמעון ורק שדחף ללאה והפילה ולא היה אסון בגוף לאה דבודאי היה חייב לשלם דמי ולדות לבעלה של לאה דהא היי תו מיתה לזה ותשלומין לזה וא"כ הואיל דעיקר האיסור מיתה הוא מכח הכוונה שנתכוין להרוג לשמעון פשיטא דלא נפטר עי"ז מלשלם דמי ולדות להבעל וזה הוא עיקר הפלוגתא דפליגי אביי ורבא עם רב אדא ב"א. ואע"ג דרבא סובר במס' סנהדרין (דף י') מיתה לזה ותשלומין לזה חייב מ"מ הכא שאני דסובר דזה הוי מיתה ותשלומין לא' הואיל דהוה גוף אחד וגם באם נתכוין להרוג לשמעון והרג ללאה והפילה ג"כ פטור מתשלומי דמי ולדות ומה דפליגי עם רב אדא הוא דרבא סובר דכל שיש אסון באשה לא יענשו אף כי לא נתכוין לה וראב"א סובר דכבה"ג חייב שפיר בדמי ולדות מן הטעם הנ"ל ורק אם נתכוין להרוג לאשה פטור מדמי ולדות. ולפי האמור נוכל לפרש דגם רב אדא ב"א ס"ל כתנא דב"ח וכאביי ורבא ורק דפליגי בהאי סברא הנ"ל שכתבתי ולא נצטרך לפרש דוקא כפירש"י דרב אדא ב"א ס"ל כר"ש ולא כתנא דב"ח. ועיין בתוס' (שם) בד"ה בכוונה שתמהו על פירש"י ופירשו ג"כ כעין זה הפירוש אלא שהוא בדרך אחר ויעוין היטב בזה. ומעתה נוכל לומר דהר"ר ישעיה ז"ל שהביא השמ"ק (שם) שכתב דכלהו אית להו דתנא דב"ח דע"כ לא פטר אלא בממון של גוף הניזק אבל בממון שעמו כגון דמי ולדות מודה והיינו מן הסברא שכתבתי דרב אדא ב"א סובר כן וכמש"ל. ועפ"י האמור מיושב שפיר דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מה' חובל ה"ו) במ"ש דאם נתכוין להרוג לראובן והרג ללאה דמשלם דמי ולדות ומשמע אבל מדמי הניזק גופה פטור שפיר וכתנא דב"ח ורק מדמי ולדות לא נפטר וכרב אדא ב"א אבל אם נתכוין ללאה פטור גם מדמי ולדות הואיל דהוא גוף אחד ודוק היטב בזה. ועיין בש"ע חו"מ (סי' תכ"ג ס"ד) דהמחבר פוסק כהרמב"ם (בפ"ד מהלכות חובל ה"ו) הנ"ל והרמ"א פוסק כהראב"ד ועיין ביש"ש פרק הפרה (סי' י"ג) ועיין בחו"מ (סי' תכ"א ס"ב) שפסק המתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן נתכוין לבייש העבד ובייש כו' והוא שיטת הרמב"ם הנ"ל והרמ"א לא הגיה כלל ופוסק ג"כ כן וביש"ש פרק החובל (סי' י"ז) הביא דברי הרמב"ם הנ"ל ותמה עליו הואיל דפוסק כר"ש וכמו שהקשו עליו ודחה פסקו של הרמב"ם מההלכה והביא דברי הג"א בשם הא"ז נתכוין לבייש את זה ובייש את זה פטור כר"ש בקטלא עכ"ל יעו"ש ולע"ד יש לדון בזה כי הלא המחבר והרמ"א פסקו כהרמב"ם בזה וכבר הארכתי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל כהוגן וע"כ לא אדע לע"ד איך לנוד מפסקו של הרמב"ם ז"ל אשר המחבר והרמ"א קבעו כן להלכה ואפי' לדברי היש"ש ז"ל בודאי דתפיסה מהני ודוק היטב בכל זה:

ח והנה עוד היה נראה לומר בפשיטות ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בשני המקומות הללו מ"ש (בפ"א מה' חובל הל' י"ד ובפ"י מהל' נזקי ממון) דלא תקשי ממ"ש הרמב"ם (בפ"ד מה' רוצח וש"נ) דהמתכוין להרוג זה והרג לאחר דפטור דכ' הראב"ד דהוא כר"ש והכ"מ כתב לתרץ דהרמב"ם סובר כרבנן שפיר והא דפטור ממיתה משום דהוי התראת ספק ול"ש התראה יעוש"ה ולקמן יבואר אי"ה דברי הכ"מ דשם מ"ש בתי' השני ע"ש. וא"כ א"ש מ"ש דמתכוין לבייש הקטן ובייש הגדול משלם להגדול דמי בושת של קטן וכן בעבד וב"ח וא"ש ג"כ מ"ש דוקא דבהמה שנתכונה להרוג לבהמה והרגה לאדם וכן לטריפה והרג לשלם כו' דפטורה ממיתה אבל נתכוונה להרוג לראובן והרגה לשמעון חייבת מיתה דבשני ענינים אלו לא שייכה התראה כלל וכמיתת בעלים ג"כ לא שייך בזה. ועיין בלחם משנה (דפ"א מהלכות חובל) אחר שכתב לתרץ דברי הרמב"ם (שם) הביא דברי הכ"מ (דפ"ד מהל' רוצח וש"נ) הנ"ל אלא שהקשה עליו וכנראה כיון ג"כ לתרץ עפ"י דברי הכ"מ הנ"ל יעו"ש. אולם דברי הכ"מ הנ"ל לכאורה הם מוקשים מכמה דברים בפירוש הפשוט מלבד מה שתמה הלח"מ אינו מובן כלל ועיינתי הרבה לפרש דבריו הקדושים וצריך קצת ביאור באריכות:

ט הנה הכ"מ (שם בפ"ד מהל' רוצח וש"נ) אחר שכתב ליישב דברי הרמב"ם דפוסק כתנא דב"ח ול"ק תו קושית הראב"ד כתב וז"ל אבל קשה מ"ש הזורק אבן לתוך עדה מישראל כו' והא שם אליבא דמ"ד נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור אמרינן קאי ראובן ושמעון ואמר לחד מנייהו או קסבר ראובן ונמצא שמעון פטור עד שיאמר לפלוני אני מתכוין וא"כ למה כתב רבינו הזורק לתוך עדה מישראל פטור הא בהני גווני דעדיפא מינה פטור לכך נ"ל דהרמב"ם פוסק כרבנן וטעמא דזורק אבן לגו פטור משום דלא שייך ביה התראה ולאפוקי ממ"ש רש"י בסוף פ"ק דכתובות (דף ט"ו) והיינו דנקט רבינו לתוך עדה מישראל לומר דאפילו כלם ישראלים פטור מטעמא דאמרן ואע"ג דלישנא דנקיט רבינו המתכוין כו' הוי לישנא דר"ש אין בכך כלום דלר"ש הוי מטעם אחר ולדידן הוי מטעמא אחרינא עכ"ל הכ"מ ודבריו ז"ל אינם מובנים כלל ראשון במ"ש הכ"מ דלמה לא הביא רבינו ז"ל רבותא יותר דאפילו קאי ראובן ושמעון ואמר לחד מנייהו קמכווני דג"כ פטור דזה הוי רבותא יותר כיון דהוי מבעי להש"ס אליבא דר"ש בכה"ג אי מחייב ופשיט הש"ס דלר"ש פטור וא"כ הי"ל לרבינו לנקוט רבותא יותר דגם בכה"ג פטור והלא הרמב"ם כתב הזורק אבן לתוך עדה מישראל דהיינו אפילו כלם ישראלים ג"כ פטור והרי נקיט שפיר רבותא זו ובשלמא לפי מה דאמרינן דבזורק אבן לגו היינו בתשעה ישראלים ועכו"ם אחד הוי זה רבותא יותר אבל באם כולם ישראלים הוה זה ממש הדין הזה דקאי ראובן ושמעון וקאמר לחד מנייהו מכווני דפטור. אולם קושייתו של הכ"מ מהא דלא הביא הרמב"ם בפירוש הדין השני של האיבעיא אליבא דר"ש בקסבר ראובן ונמצא שמעון זה הוא באמת קושיא אלימתא. ומ"ש הכ"מ דטעמו של רבינו ז"ל משום דלא שייך ביה התראה ולאפוקי ממ"ש רש"י (בסוף פ"ק דכתובות דף ט"ו) כו' כוונתו בזה דהרמב"ם סובר דבכה"ג לא הוי התראה רק דבעינן שיתרה בו לא תהרוג את ראובן ואם הרגו חייב אבל אם התרוהו אל תהרוג לראובן והרג לשמעון פטור דלא הוי התראה בכה"ג וכתב דהוא דלא כדעת רש"י וכוונתו על מ"ש שם רש"י במס' כתובות (דף ט"ו ע"א) בד"ה אמרי דבי וז"ל אבל שני ישראלים עומדין ונתכוון להרוג זה והתרה בו וקבל התראה ונפלה הכאה על חבירו חייב והיינו טעמא דקאמר הכא ורבנן משום דבסנהדרין הכי איתא עכ"ל והרי מבואר ברש"י דבכה"ג הוי התראה כנלע"ד בכוונת דברי הכ"מ. וראיתי בלח"מ (פ"א מהל' חובל) שכתב ע"ד הכ"מ הנ"ל וז"ל ודבריו תמוהין אצלי חדא במ"ש שרבינו ז"ל אינו מפורש כפירש"י דזורק אבן לגו הוי חבורה דעכו"ם וישראלים אלא כלהו ישראלים דאיך אפשר לחלוק ע"ד רש"י דדבריו מבוארים בפרק שור שנגח דו"ה בסוגיא שהבאתי דמוקי שם קרא אליבא דרבנן רובא ישראל וחד פרסי ואשמעינן דינא דקבוע משמע דבכלהו ישראלים חייב וכדפירש"י עכ"ל הלח"מ. ולע"ד כוונת הכ"מ ע"ד רש"י הוא כמו שכתבתי וזה אינו מפורש שם בש"ס בהדיא. וז"ש הכ"מ דהרמב"ם אינו סובר בזה כפירש"י וכמ"ש:

ועוד כתב הלח"מ (שם) ועוד תימא מ"ש דרבינו ז"ל אית ליה כר"ש דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ולא מטעמיה אלא משום דלא שייך ביה התראה א"כ ליכא נפקותא בין ר"ש ורבנן לענין דינא ועוד דבגמרא אמרי דחזקיה מפקא מדרבנן משמע דפליגי לענין דינא עכ"ל והניח בצ"ע דברי הכ"מ. ואני בעניי עמדתי ג"כ על דברי הכ"מ בהא דקאמר הש"ס בסנהדרין (דף ע"ט) פשיטא קאי ראובן ושמעון ואמר אנא לראובן קא מכוונא לשמעון לא קא מכוונא היינו פלוגתייהו ע"ש והרי ס"ל לרבנן דחייב בכה"ג והלא בכה"ג בודאי דלא הוי התראה כלל לשיטת הרמב"ם ז"ל כפי פירושו של הכ"מ הנ"ל:

י והנלע"ד להסביר דברי הכ"מ הנ"ל דהנה בהא דקאמר הש"ס (שם) בסנהדרין ובכמ"ד פרט לזורק אבן לגו היכי דמי אילימא דאיכא תשעה עכו"ם ואחד ישראל ביניהן תיפוק ליה דרוב עכו"ם נינהו א"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל כו' ועיין בתוס' שהקשו דאליבא דמאן קא מסיק הכא אי אליבא דמ"ד התראת ספק לאו שמה התראה בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מטעמא דלא שמה התראה ואי אליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה היכי פטרינן ליה הכא אם נמצא שישראל הרג כו' יעו"ש מ"ש בזה ועיין בשמ"ק כתובות סוף פ"ק (על דף ט"ו) הביא הרבה הראשונים בזה והביא דברי תלמידי רשב"א ז"ל שכתבו וז"ל ספק נפשות להקל וא"ת למאן דס"ל התראת ספק שמה התראה אמאי מחייב והא ספק נפשות להקל ולמ"ד לאו שמה התראה תיפוק ליה משום ספק נפשות להקל ואפשר לומר דלא אמרינן ספק נפשות להקל אלא כשאנו מסופקים אם נתכוין להרוג חבירו אם לאו כגון שזרק אבן לגו ולא ידענו אם נתכוין להרוג ישראל או עכו"ם וכל כיוצא בזה שנאמר וארב לו עד שיתכוין לו אבל היכא שאנו רואים אותו מתכוין להרוג לחבירו מן הדין לא היה צריך התראה אלא שהתורה הקילה עליו ולמ"ד התראת ספק שמה התראה סבירא ליה דמדאורייתא סגי ליה בהתראת ספק כי האי מדחזינן ליה דנתכוין למקטליה ולמ"ד לאו שמה התראה ס"ל דהתראת ודאי בעינן ופטור ולאו מדין ספק נפשות שהרי אנו רואין אותו מתכוין להרוג חבירו אלא כמו שאמרנו עכ"ל. והנה תמצית כוונת תלמידי הרשב"א ז"ל הוא דהא דקאמר הש"ס א"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל זה הוא דוקא אליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה דאז בכלם ישראלים חייב בכה"ג ורק בפלגא ופלגא פטור מטעם ספק נפשות להקל אבל למ"ד ה"ס לא שמה התראה לא צרכינן כלל לומר הטעם משום ספק נפשות להקל דהא אפילו בכלהו ישראלים ג"כ פטור אם לא נתכוין בפירוש להרוג לזה שהרגו באמת משום דבהתראה בעינן דוקא שיתרו אותו אל תהרוג לראובן ואז אם הרגו חייב אבל אם עומדים הרבה ישראלים והתרו בו אל תהרוג לישראל וזרק אבן לגו והרגו לאחד מהם פטור דלא הוי התראה ודאי והוא כסברת המגדול עוז שכתב שם בדברי הרמב"ם הביאותיו לעיל. והנה לדברי התלמידי הרשב"א הנ"ל צרכינן לפרש הא דסברי רבנן דנתכוין להרוג לראובן והרג לשמעון חייב ור"ש פוטר עד שיתכוין לו דוקא ויליף מקרא דוארב לו או לפי מסקנת הש"ס בסנהדרין (שם) מקרא דונתתי נפש וכדרב ושמעינן דפטור ממיתה וכמ"ש התוס' בב"ק (מ"ד ע"ב) ד"ה כל קבוע ע"כ צ"ל דכלהו ס"ל דהתראת ספק שמה התראה ומשום הכי מחייבי רבנן ור' שמעון פוטר דיליף מקראי הנ"ל. ומצינו תנאים דסברי התראת ספק לא שמה התראה עיין במס' מכות (דף ט"ז) ובכמ"ד בש"ס ובמס' חולין (דף פ"א) יעו"ש:

והנה לפי"ז כל הסוגיא דסנהדרין (שם) אזלא לפי מה דאמרינן התראת ספק שמה התראה ומש"ה שפיר קאמר הש"ס דא"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל וקרא דוארב לו צרכינן לתשעה ישראל ועכו"ם אחד דפטור אבל בכלהו ישראלים חייב שפיר משום דהא סוף סוף רוצה להרוג לישראל ואף דהוי התראת ספק הלא ה"ס שמה התראה ובזה שפיר קאמר הש"ס (שם) בסנהדרין פשיטא קאי ראובן ושמעון ואמר אנא לראובן קא מכוונא לשמעון לא קא מכוונא היינו פלוגתייהו והטעם דהא התראת ספק שמה התראה ורק דקמבעי להש"ס בקאי ראובן ושמעון ואמר לחד מנייהו קא מכוונא או קסבר ראובן ונמצא שמעון אי ר"ש מודה בזה לרבנן דחייב וג"כ אזלינן לפום האי סברא דהתראת ספק שמה התראה ומסיק הש"ס דפטור לר"ש גם באלו גווני משום דכתיב וארב לו עד שיתכוין לו וכל הסוגיא אזלא שם לפום האי שיטה דס"ל התראת ספק שמה התראה כן צרכינן לפרש כל הסוגיא לשיטת תלמידי הרשב"א ז"ל הנ"ל:

יא והנה לפי"ז היה נראה לכאורה לומר בזה דהנה במס' חולין (דף פ"א) דאמר רב המנונא אומר היה ר"ש אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים מאי טעמא כיון דאמר ר"ש שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה כו' כל הסוגיא שם עד אלא אמר רבא הכי קאמר רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהגין בקדשים כו' מעידנא דקא שחיט הוי התראת ספק ולא שמה התראה ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא היא חולין ובנה שלמים שחט חולין ואח"כ שחט שלמים פטור כו' ופירש"י פטור דהתראת ספק היא ואליבא דר"ש נקיט מלתיה עכ"ל. והנה מבואר דמתחלה היה סובר הש"ס דר"ש סובר התראת ספק שמה התראה ורק רבא הוא דמסיק דר"ש סובר התראת ספק לא שמה התראה וא"כ למסקנת רבא דר"ש סובר התראת ספק לא שמה התראה א"כ הוה הדין דבזורק אבן לגו אפילו כלהו ישראלים ג"כ פטור ממיתה הואיל דהוה התראת ספק וא"כ לא צרכינן תו לומר לר"ש דפטור מקרא דוארב לו או משום קרא דונתתה נפש תחת נפש וכרבי דאיכא חיוב תשלומין וממילא פטור ממיתה וא"כ אייתר לגמרי קרא דוארב לו וכמו כן קשה לתנא דב"ח דאם נימא דהתראת ספק לא שמה התראה א"כ אפילו כלהו ישראלים ג"כ פטור ממיתה ולמה לן קרא דוארב לו תיפוק ליה דפטור משום דהוי התראת ספק ולא שמה התראה. אולם הוא זה כעין קושית התוס' בב"ק (מ"ד ע"ב) ד"ה כל קבוע יעו"ש. ולפי מ"ש התוס' (שם) לתרץ הקושיא דלר"ש בכולן ישראל ומצרי אחד ואמר לאותו שעומד שם אני מכוין דפטור מטעם קבוע מוארב לו דכה"ג כלן ישראל חייבין עכ"ל ועיין בתוס' כתובות (ט"ו) ד"ה פרט יעו"ש והנה לפי מ"ש התוס' התירוץ הזה על קושיתם לא מתורץ הקושיא רק אליבא דר"ש לבד אבל לא אליבא דתנא דב"ח וכמ"ש המוהר"ם (שם) הבאתיו ג"כ לעיל (בדף מ"ד ע"ב) [אומ"ט אק"א] אבל קושיתי הנ"ל מיושב שפיר גם לתנא דב"ח ודוק היטב בזה כי קצרתי: (יב) ולפי האמור מובן היטב דברי הכ"מ שכתב דהרמב"ם פוסק דנתכוין להרוג לזה והרג לזה פטור וגם בזורק אבן לתוך עדה מישראל דפטור ממיתה משום דקי"ל התראת ספק לא שמה התראה וכל הסוגיא דסנהדרין אזלא אליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה והא דלא הביא הרמב"ם להאי דינא דקסבר ראובן ונמצא שמעון דג"כ פטור הנה בפשיטות נוכל לומר דלהאי סברא הואיל דהוי התראת ספק מש"ה פטור אין שום רבותא בזה כלל ולא הוצרך הרמב"ם להביא כלל. אולם נוכל לומר עוד יותר בזה דבכה"ג חייב שפיר דאל"כ תקשי מנ"ל בכל התורה דין קבוע דהוה כמחצה על מחצה ורק אם נימא דבכה"ג חייב א"כ צרכינן קרא דוארב לו לכה"ג דאם היו כלם ישראלים היה חייב בכה"ג ורק אם איכא עכו"ם ג"כ פטור בכה"ג שפיר צרכינן לקרא דוארב לו לכה"ג דאל"כ קרא דוארב לו מותר לגמרי וכמ"ש לעיל וא"כ הואיל דקי"ל בכ"ד דקבוע כמחצה על מחצה דמי וכן פסק הרמב"ם ז"ל א"כ ממילא שמעינן דבכה"ג דקסבר ראובן ונמצא שמעון חייב דזה הוה התראת ודאי הואיל דלגוף זה הוא מתכוין ולא הוצרך הרמב"ם ז"ל לאשמעינן דין זה בפירוש ואדרבא מדלא כתב הרמב"ם דגם באומר קסבר שהוא ראובן ונמצא שמעון ג"כ פטור ממיתה אלא ע"כ דבכה"ג שפיר סובר הרמב"ם דחייב מיתה הואיל דנתכוין לגוף זה ובכה"ג צרכינן קרא דוארב לו לזורק אבן לגו והיינו אם היו תשעה ישראלים ומצרי אחד דפטור מטעם קבוע כמחצה על מחצה דמי וכמש"ל. ולפי"ז שפיר מובן תירוצו של הכ"מ ומיושב כל קושית הלח"מ אשר הקשה עליו בזה ודוק:

וראיתי בשמ"ק בכתובות (שם) שהביא בשם הראשונים דלר"ש נפקא לן קבוע מקרא דוקם עליו והרשב"א ז"ל תמה בזה דא"כ לא הוי שתיק גמרא מלומר ור"ש מנלן יליף לה מוקם עליו דזו שיטה פשוטה בכל התלמוד כשמוצא טעם לבעל הדין עכ"ל ועיין ביד מלאכי ח"א (סי' קמ"ד) דמונה והולך הרבה פוסקים בזה אם יש לנו לדרוש מעצמנו מקרא מה שלא הובא בש"ס וחידוש שלא הביא דברי השמ"ק הנ"ל ולפי האמור שם ביד מלאכי רוב הפוסקים סבירא להו דאין לנו לעשות דרשות מעצמנו וי"ל בזה:

[יג] שם ע"ב אמר מר ביישו ערום חייב ערום בר בושת הוא כו' ופירש"י בתמיה כיון דאינו מקפיד:

לילך ערום בפני בני אדם מי הוה בר בושת עכ"ל מבואר מדברי רש"י דאפילו אם סטרו ורק בפניו כשהוא הולך ערום ג"כ פטור דלאו בר בושת הוא כלל וכן הוא שיטת הרמב"ם (בפ"ג מהלכות חובל (הלכה ג') יעו"ש ושיטת התוס' כאן בד"ה ערום דדוקא לענין דבר זה שהוא ערום לאו בר בושת הוא אבל לשאר מילי בר בושת הוא יעו"ש ועיין בטור חו"מ (סי' ת"כ) הביא ב' דיעות אלו ובש"ע (שם סל"ד) פסק כהרמב"ם ובב"י (שם) כתב הטעם הואיל דפלוגתא דרבותא הוא נקטינן לקולא לנתבע דערום לאו בר בושת הוא כלל אפילו לענין סטרו ורק בפניו וכדומה וכשיטת הרמב"ם ורש"י ז"ל יעו"ש. ולכאורה נתקשיתי מהא דלקמן (דף צ') במתני' דאר"ע לא אמרת כלום החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור ואחרים שחבלו בו חייבין ומשמע (שם) דאפילו אם הוא בעצמו חבל בו תחלה באותו דבר עצמו דהיינו שבייש בעצמו בדבר זה ואח"כ ביישו אחר באותו דבר עצמו חייב בבושת שהרי שם עיקר היה הבושה וכמבואר בגמרא (שם) והוא לכאורה דלא כרש"י והרמב"ם הנ"ל. אולם באמת א"ש דדוקא בהולך ערום לפני בני אדם ואינו מתבייש הרי אותו האיש הוא בזוי ומבוזה ולאו בר בושת הוא כלל אבל התם במתני' בההיא דר"ע דלא הוי ערום ורק שגלתה ראשה לטפח השמן נהי דביישה את עצמו בדבר זה אבל מ"מ עדיין אינה מבוזה לכל דבר שנימא דלאו בר בושת היא כלל ומצאתי בב"ח חו"מ (שם סכ"ד) שהקשה ותירץ כן יעויי"ש:

אולם לפי"ז י"ל במ"ש התוס' כאן בד"ה דאתי זיקא וז"ל אבל אם הוא בעצמו דלינהו ובא חבירו ודלינהו טפי פטור כיון שזה אין מקפיד כו' עכ"ל. והרי התוס' כתבו דבכה"ג אע"ג דלאו ערום ממש הוא וגם דהתוס' סברי בד"ה ערום דערום בר בושת הוא לכל מילי ורק לאותו ענין היינו הערומות אין לו בושת וא"כ כשאינו ערום לגמרי רק דדלינהו לבגדיו ובא חבירו ודלינהו טפי אמאי פטור מ"ש מהא דר"ע לקמן (דף צ') דהוא שחבל בעצמו פטור ואחרים שחבלו בו חייבין וכקושית הב"ח הנ"ל. אבל נוכל. לומר בזה דנהי דאמרינן דהוא שחבל בעצמו פטור ואחרים שחבלו בו חייבין וכן לענין הבושה וכמבואר (שם) ואפילו אם הוא בייש עצמו תחלה ואח"כ ביישו חבירו ג"כ חייב היינו דוקא כשביישו חבירו אז כבר נסתלק הבושה שלו דהיינו מה שבייש הוא את עצמו תחלה וכהא דהאשה ביזתה עצמה ופרעה ראשה אם אח"כ בא אחר ופרע ראשה חייב אבל אם היא פרעה ראשה ועדיין היא פרועה ועומדת ובא אחר ופרעה יותר בכה"ג דלא נסתלק מעשה הבושה שביישה היא את עצמה בשעה שביישה אחר שפיר פטור זה שביישה שהרי היא מבוזה עכשיו באותו בזיון עצמו שביזתה היא את עצמה ומשום הכי שפיר כתבו התוס' דאם הוא עצמו דלינהו ובא חבירו ודלינהו טפי פטור: ועפי"ז נוכל ליישב תו עיקר הקושיא של הב"ח הנ"ל על שיטת רש"י והרמב"ם והוא דנהי דאמרינן דערום לאו בר בושת הוא כלל הוא דוקא כל זמן שהוא הולך ערום אבל אם אח"כ הוא לבוש הכי נימא דתו לא הוי בר בושת לעולם בודאי דז"א ורק דהכונה הוא דכ"ז שהוא ערום לאו בר בושת הוא וכן מורה לשון הסוגיא כאן. וא"ש הא דלקמן (בדף צ') דקאמר ר"ע הוא שחבל כו' אחרים שחבלו בו חייבין היינו דוקא כשכבר נסתלק מעשה הבושה הראשון שבייש הוא עצמו. ומגוף המעשה היה נוכל לומר בפשיטות שבשעה שביישה זה עדיין לא ביזתה א"ע בזה ומש"ה חייבו ר"ע ליתן דמי בושתה ורק מלשון דקאמר ר"ע הוא שחבל כו' דמשמע דאפילו אם הוא בייש א"ע תחלה ואח"כ ביישו אחר חייב ג"כ ובזה נוכל לומר דהוא דוקא כשכבר נסתלק הבושה שבייש א"ע כגון שפרעה ראשה תחלה מדעתה ואח"כ כסתה ראשה ובא אחר ופרעה חייב לשלם דמי בושתה ורש"י והרמב"ם מיירי שעדיין הוא ערום וז"נ לע"ד:

[יד] (א) שם המבייש את הסומא כו' מתני' דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת כו' כל הסוגיא ופירש"י וכ"פ התוס' דר' יהודה סובר דסומא אין לו בושת אם הסומא בייש לאחרים סובר ר"י דאינו משלם בושת אבל אם אדם בייש לסומא חייב בבושת וכן מבואר לעיל (בדף פ"ו ע"א) ועיין מהרש"א ופ"י מ"ש בזה. וא"כ לכ"ע הוה הדין דאם בייש לסומא מחויב בבושת ורק דאם סומא בייש בזה סובר תנא דמתניתין דחייב בבושת ור' יהודה סובר דפטור וחידוש שלא הביא הרמב"ם והטור ש"ע כלל להאי דינא דעכ"פ הי"ל להביא דאם בייש לסומא דחייב בבושת דזה הוא אליבא דכ"ע ובפרט דלא פסקינן כר' יהודה בזה ובכל הני דינים דסובר ר' יהודה גבי סומא ורק בגלות סובר הרמב"ם (בפ"ו מהל' רוצח) דפטור מגלות וכר' יהודה והוסיף בטעמו משום דהוא כאונס וגם זה חידוש דהא בש"ס לא קאמר טעם זה ורק דטעמו של ר"י מקרא דבלא ראות למעט הסומא אולם כ"פ מצינו אשר הרמב"ם הוסיף בטעמא דקרא להסביר הטעם היכא דאין נ"מ לדינא וי"ל בזה. אבל עכ"פ חזינן דדוקא גבי גלות הוא דפוסק כרב יהודה בזה אבל לא בכל הענינים וא"כ לדינא הי"ל ההלכה דסומא שבייש חייב וא"כ השמטה זו שהשמיטוהו הרמב"ם והש"ע צ"ע והרי"ף הביא המשנה כצורתה. ועיין ביש"ש בפרקין (סי' כ') מ"ש בזה. וחידוש שגם בסמ"ג עשין ג"כ השמיט להאי דינא דהמבייש את הסומא וסומא שבייש עיי"ש (במצוה ע'): (ב) והנה בהא דקאמר הש"ס בסוגיין (בדף פ"ז ע"א) דאר"ח גדול המצווה ועושה כו' כתב בשמ"ק בשם הר"ת ח"ל דוקא בדברים שאם לא נכתבו ראויין להכתב כגון שבע מצות דב"נ דאמרינן לעיל מהר"י כ"צ ז"ל עכ"ל. ודברי הר"ת ז"ל לא זכיתי להבינם ולכאורה היה נראה לפרש בפשיטות דהא דאמרינן דגדול המצוה ועושה הוא דוקא במצות השכליות כגון שבע מצות דב"נ שבהם הוא דאמרינן דגדול המצווה ועושה ועליהם א"ר יוסף מ"ד אין הלכה כרב יהודה עבידנא יו"ט לרבנן משום דאף אם לא היה מצווה עליהם ג"כ לא היה עובר עליהם וא"כ ניחא ליה שיהיה מצווה ועושה משום שיקבל עליהם שכר טפי אבל בשאר כל מצות התורה אשר הם מצות שמעיות ואם ח"ו יעבור עליהם יהיה עונש גדול אם הוא מצווה עליהן וצריך זריזות וזהירות גדול לקיימם ושלא לעבור ח"ו ואע"ג שגם על המצות עשה ג"כ יהיה כאינו מצוה ועושה מ"מ היה נוח לו יותר אם לא היה מצוה עליהם כיון דל"ת הם מרובים מן העשין וכדרך שכתב המהרש"א בח"א במס' עירובין (דף י"ג ע"ב) נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא משנברא והיינו שמנו שהל"ת הם יתירים במנין מן העשין יעו"ש. ובזה שפיר היה נוח לו לרב יוסף אם היה הלכה כר"י דפטור כן היה נראה לע"ד לפרש דברי הר"ת ז"ל והרבה יגעתי לפרשם ולא עלה בידי לפרשם בדרך נכון באופן אחר וה' יושיעני ויזכני להבין דבריו הקדושים:

ולכאורה גם לפירוש זה קשה דהא לפי המבואר במס' קידושין (דף ל"א ע"א) בעובדא דדמה בן נתינה דקאמר רב חנינא (שם) מה מי שאינו מצווה כך היה שכרו מכ"ש למי שמצווה דאר"ח גדול המצווה ועושה כו' והרי שם היה לענין כיבוד אב אשר אינם ממנין השבע מצות ואפ"ה קאמר ר"ח כן. מיהו לפי תחלת לשונו של הר"ת שכתב דוקא בדברים שאם לא נכתבו ראויין להכתב כו' והיינו מצות שכליות וא"כ גם מצות כיבוד הוא ג"כ מצוה שכליית. אולם סוף דבריו שכתב כגון שבע מצות ב"נ משמע דוקא אלו השבע מצות. והנה בשמ"ק אינו מפורש בביאור אם דברי הר"ת הם נאמרים על הא דא"ר חנינא בעלמא ולא קאי דוקא הכא על האי סוגיא דידן דאמר רב יוסף כיון דשמענא להא דא"ר חנינא. או דפירושו של הר"ת הוא דוקא על סוגיא דידן ולא קאי על מימרא דר' חנינא בעלמא ויהיה פירושו של הר"ת רק על סוגיא דידן ורב יוסף הוא דאמר כן ואליבא דרב יוסף הוא דכתב הר"ת כן וכמו שפירשתי וא"כ היה נכון הא דמסכת קידושין (שם) דאמר רב חנינא כן על מצות כיבוד. אולם פשטא דלישנא דהר"ת ז"ל משמע דקאי על מימרא דר"ח וא"כ י"ל מהא דמס' קידושין (שם) וי"ל בזה:

ג והנה הא דסומא פטור ממצות אם גם בל"ת פטור לכאורה מבואר דפטור דקתני בברייתא שלישית וכן היה רב יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה אר"ש בדר"א מ"ט דר"י אמר קרא אלה המצות והחקים והמשפטים כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחוקים וכל שאינו במשפטים אינו במצות וחוקים וא"כ מבואר דליתא כלל אפילו בל"ת ג"כ וא"כ נוכל לומר דאפילו משבע:

מצות דב"נ ג"כ פטור. ועיין במקנה קידושין על (דף ל"א) תוס' ד"ה דלא מפקידנא שכתב בפשיטות כן דלר"י הוה הדין דסומא פטור אפילו מל"ת ג"כ משום דילפינן מקרא דאלה העדות והחוקים והמשפטים וכמ"ש:

והנה בהא דפירש"י בחומש (פ' בראשית ד' פסוק כ"ג) ויאמר למך כו' פירש"י שהיו נשיו פורשות ממנו מתשמיש לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו שהיה למך סומא ותובל קין מושכו כו' וא"ל למך והלא שוגג אני ולא מזיד כו' ע"ש ועיין ג"כ עוד (שם בפסוק כ"ה) וידע אדם מה שפירש"י (שם) והלא אם נימא דלרב יהודה סומא פטור גם מל"ת וגם מן השבע מצות א"כ לא חטא למך בזה שהיה סומא ועדיפא היל"ל להו שהרי סומא היה. מיהו מדרשות חלוקות יש בזה שם וע"ש ברש"י (בפסוק כ"ד) מ"ש בשם המדרש רבה ע"ש. וגם דהלא לברייתא ראשונה בכאן דקאמר דר"י פוטר סומא מבושת וכן היה פוטרו מחייבי גליות ומחייבי מיתת ב"ד ויליף ליה מקראי וכן בברייתא שניה (שם) וכן היה פוטרו מכל דינים שבתורה והנה להברייתא הראשונה דפוטרו מחייבי מיתת ב"ד ומשום דיליף גז"ש רוצח רוצח ופירש"י דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח ע"ש וא"כ רק ממיתה שחייב על רציחה פטרה התורה לסומא מגזה"כ דגלי הגז"ש אבל בכל שאר חייבי מיתות שפיר חייב גם לרב יהודה ורק לברייתא שלישית פטור לגמרי מכל הל"ת שבתורה ועיין (בדף פ"ז ע"א) בתוד"ה וכן היה רב יהודה פוטרו מ"ש בזה וא"כ הרי פליגי ג"כ תנאים דברייתות אליבא דרב יהודה:

ד והנה זה איזה שנים אשר כתבתי ג"כ מענין זה ואמרתי לסדרו כאן בעזה"י. על מה שראיתי כתוב בספר יעיר אוזן בקונטרס עין זוכר להגאון חיד"א ז"ל הביא במערכת ס' (אות כ') בשם ספר המכריע (סי' ע"ח) דהא דפטור לר"י סומא ממצות היינו אפילו מלאוין והקשה הגאון חיד"א דהאיך יהיה מותר לסומא לחלל שבת וחמץ בפסח וג"ע ושפ"ד והוא ז"ל כתב הכוונה דפטור מכל המצות האמורות בתורה היינו לבד השבע מצות ב"נ כו' יעוש"ה בדבריו. והנה אם נימא דסומא פטור אפילו מלאוין א"כ י"ל לכאורה בהא דקאמר הש"ס במס' גיטין (דף כ"ג ע"א) מתקיף לה רב יוסף היאך סומא מותר באשתו היאך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה אלא בטב"ע דקלא כו' והאי סוגיא איתא ג"כ במס' חולין (צ"ו ע"א) ע"ש. והנה הפירוש הפשוט בהסוגיא הוא דר"י מקשה שני קושיות חדא דהיאך סומא מותר באשה ועוד היאך בני אדם כו' וא"כ היאך מדייק ר"י מסומא דמותר באשתו דדלמא היא אשת חבירו ואיכא איסור סקילה והלא סומא פטור מכל המצות ואפילו מלאוין ג"כ וליכא איסורא דאורייתא כלל אלא איסור דרבנן וכמ"ש התוס' בב"ק (דף פ"ז) בד"ה וכן דמדרבנן עכ"פ אסור ולכאורה י"ל בזה. אולם באמת אנן לא קי"ל כר"י בהא וסוגית הש"ס דגיטין ובחולין אזלא אליבא דרבנן דפסקינן להלכה כרבנן. והקשיתי לשיטת רבינו ישעיה הנ"ל מסוגיין דקתני ר"י אומר סומא אין לו בושת וכך היה ר"י פוטרו מחייבי גליות ומחייבי מלקות ומחייבי מיתת ב"ד כו' עד חייבי מיתת ב"ד אתיא רוצח רוצח מחייבי גליות כו' ואם נימא דסומא פטור מכל ל"ת שבתורה א"כ בלא זה אין עליו חיוב מיתה. אולם באמת קושיא זו הוא כקושית התוס' בב"ק (דף פ"ז ע"א) בד"ה וכן היה ר"י פוטרו מכל דינים שבתורה שהקשו דא"כ מאי איריא דפטור ר' יהודה בבושת לעיל ול"ל גז"ש דעיניך עיניך ונראה לר"י שלבסוף חזר בו ר' יהודה ממה שהיה פוטרו מבושת לבד כשמצא דרשא לפוטרו ממיתה וגלות א"נ אי לאו דגלי גז"ש כו' יעוי' בתוס' וא"כ לתירוצם של התוס' מתורץ גם זה לר' ישעיה דהא לפי הברייתא שלישית ממילא פטור מהכל. מיהו לפי מ"ש הגאון חיד"א ז"ל דהא דפוטרו ר"י מכל המצות ואף מל"ת לפ"ד הר"ר ישעיה הנ"ל מ"מ בשבע מצות דב"נ שפיר חייב אף לר"י ומש"ה קאמר שפיר הש"ס דמחייבי מיתת ב"ד פטור משום דיליף רוצח רוצח והיינו אף בהורג נפש דהוא משבע מצות דב"נ מוזהר עליו וגלי קרא דסומא פטור ממיתה אבל לעולם דאיסורא דאורייתא איכא גביה אלא שאין הב"ד עונשין אותו עליו. והנה להברייתא ראשונה דפוטר ר"י מבושת ומגלות ומרוצח וממלקות והטעם משום דיליף בגז"ש מרוצח רוצח אם גבי שאר חייבי מיתות ב"ד פטור ג"כ או דוקא גבי רוצח פטור ולכאורה נראה דלברייתא הראשונה דוקא ברוצח פוטר ר"י אבל לא בשאר חייבי מיתת ב"ד כגון עריות וכדומה ע"כ מהרשום אצלי מכבר:

ה וראיתי להפרמ"ג בפתיחה כוללת (סוף ח"ג) שכתב שאלה ראובן ששלח לסומא לקדש לו אשה והלך וקידשה ואח"כ קידש אחר ג"כ אי יש לחוש לקידושי שני או לאו ואם יש לחלק באם המשלחו ג"כ סומא אי לאו. תשובה. לא נפלאת היא מחלוקת הפוסקים אם הלכה כר"י בפרק החובל אי סומא חייב במצות או לאו עב"י או"ח (סי' נ"ג) הביא דברי הרי"ו סומא פורס על שמע לא יורד לפני התיבה וי"ל דסובר זה דרבנן וסומא עכ"פ מדרבנן חייב כו' ובע"צ נ"צ כ' (אות כ') סומא חייב במצות דרבנן דלא להוי כעכו"ם וזה כר"י עתוס' מגילה פ' הקורא עומד כו' ולפי"ז י"ל למאן דפסק דסומא אין חייב במצות מה"ת לאו בר שליח הוא דבעינן אתם גם אתם שיהיה השליח והמשלח שוין ואף דהמג"א (בנ"ג אות י"ז) כתב דחייב מה"ה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וצריכה גט ג"כ משני ולהרמב"ם כל מידי דרבנן הוה מה"ת מלא תסור י"ל דיכול לעשות שליח דחייב הוא מה"ת כו' ומיהו אם משלחו ג"כ סומא י"ל דודאי יכול לעשות שליח דבעינן שיהיה השליח והמשלח שוין והרי הם שווין שהרי הרב אומר כן בשו"ת מ"ב (סי' צ"ז) בעכו"ם לעכו"ם יש שליחות כו' ה"ה סומא ששולח סומא אין בו פקפוק דשוין ונעשה שליח. והנה ראיתי אע"ג לר"י סומא פטור כו' היינו מעשין לעשות בקו"ע הא לאוין מה"ת מצוה שלא לעבור ועיין מס' מכות (ט') סומא אין גולה מקרא ומ"ש התוס' במגילה דלא להוי כעכו"ם י"ל היינו במ"ע וא"כ ודאי בכלל בני ברית הוא כעבד דחייב במקצת מצות עכ"ד. והנה הרבה י"ל בזה בראשון מה שהראה הגאון ז"ל כי איכא פוסקים כר"י דסומא פטור מן המצות ובאמת צע"ג בזה דהרי במס' חולין (י"ג ע"ב) במתני' וכן הסומא ששחט שחיטתו כשירה וכ"פ להלכה ברמב"ם וטוש"ע יו"ד (סי' א' ס"ט) ומבואר בהדיא דבר זביחה הוא אלמא דאסור בל"ת האמורין בתורה. וי"ל עוד בזה דאם נימא דר"י פוטרו אף מל"ת מדוע לא פליג ר"י על דין זה ועכ"פ הי"ל להש"ס לומר מתני' דלא כר"י. ומ"ש ז"ל דלא הוי בר שליחות י"ל בזה דאם נימא דהוא מחויב בהלאוין וכמ"ש הוא ז"ל בעצמו א"כ מדוע לא יהיה בר שליחות ג"כ הרי הוא בר קידושין הכי אם סומא יקדש לא יהיו חלין הקידושין שלו וא"כ תו מקרי ג"כ בר שליחות הואיל דבר קידושין הוא לגבי דנפשיה. ובמ"ש דאם לא מהני הקידושין אם השליח הוא סומא מ"מ אם המשלח הוא ג"כ סומא תו הוי בר שליחות וכמ"ש המ"ב גם בזה י"ל דהא אם נימא דסומא לאו בר קידושין הוא כלל א"כ מה מהני לן שבר שליחות הוא הלא אם המשלח בעצמו קידש אשה לעצמו והוא סומא אם נימא דלא חלין הקידושין א"כ מכ"ש אם מקדשה ע"י שליח סומא הלא לאו בר קידושין הוא וע"כ צ"ל דבר קידושין הוא ואם סומא קידש לעצמו אשה בודאי דהוא א"א גמורה וא"כ מהני ג"כ שליחות גבייהו לענין זה ואף דילפינן שליחות מתרומה מ"מ הואיל דבר קידושין הוא מקרי בר שליחות ג"כ. ובמ"ש עוד הגאון ז"ל לדבר פשוט דלענין לאוין מה"ת מצוה שלא לעבור כבר כתבתי לעיל בשם הראשונים ז"ל דסברי להיפך והראיה ממס' מכות אין ראיה כלל ופשטות הסוגיא דב"ק מורה כשיטת הראשונים הנ"ל וכאשר הארכתי לעיל. וגם מה דפשיטא להגאון ז"ל דבודאי בן ברית הוא כעבד דחייב במקצת מצות. גם בזה י"ל וכמש"ל אם לא מכח סברת התוס' הואיל דמדרבנן מחויב וא"כ איכא תו לאו דלא תסור והרבה י"ל עוד בזה ועיין בה"ג סוף ב"ק שהביא להברייתא הראשונה וברייתא שלישית ונכתב הברייתא ג' ר' יוסי אומר והוא טעות הדפוס וצ"ל ר' יהודה וכבר תיקן זה בגליון הבה"ג הנדפס מחדש וסיים ולית הלכתא כר' יהודה עכ"ל:

אמרי צבי על ב"ק דף פז/א:

[טו] (א) דף פ"ז ע"א במתני' וחובל בחבירו ביוה"כ חייב בכולן כו' והחובל בחבירו בשבת פטור מכולן מפני שהוא נדון בנפשו כו' ועיין בהג"א בפרקין (בסי' ב') כתב בשם ספר המקצעות וז"ל דהחובל:

בחבירו בי"ט חייב בה' דברים בשבת וביוה"כ פטור מן התשלומין וילקה ויגלח ויצום ירח ימים ואם אינו רוצה לקבל דין דנין אותו בע"כ עכ"ל. ודבריו הקדושים ז"ל אינם מובנים כלל דהא במשנתנו מבואר ההיפך דחובל בחבירו ביוה"כ חייב בכולן ובפרקין (סי' ה') על משנתנו כתב בהג"א ולא כהספר המקצעות דלעיל דפסק כר' נחוניא דפטור עכ"ל הג"א ובאמת דבריו הקדושים מרפסין איגרי וכבר האריך המוהרש"ל ביש"ש בפרקין (סי' כ"ג) יעוש"ה. והנלע"ד ליישב קצת שיטת המקצעות אשר דבריו הקדושים הם דברי קבלה ובהקדם מה שי"ל לכאורה דהא ע"כ משנתנו דקתני דחובל בחבירו ביוה"כ חייב בכולן הוא משום דסובר תנא דידן דכרת אינו פוטר מתשלומין וא"כ אמאי לא קאמר הש"ס מתני' דלא כרנבה"ק כו'. וביאור דבר המקצעות בזה הוא דהנה בהא דקאמר המקצעות בראשית דבריו דחובל בחבירו בי"ט חייב בה' דברים וכ' סתמא ומשמע דאפילו התרו בו ג"כ משלם ה' דברים נימא הואיל דחייב מלקות על לא תעשה מלאכה יפטור מתשלומין נהי דחובל בחבירו ג"כ איכא ל"ת דפן יוסיף ואפ"ה רבתה תורה דחובל בחבירו לתשלומין נימא דזה דוקא היכא דליכא גביה אלא הלאו הזה דפן יוסיף משא"כ היכא דאיכא לאו אחר הדרינן לכללא קמא מילקי לקי ממונא לא משלם. וצ"ל דהואיל דגילתה התורה חובל בחבירו דממונא משלם מש"ה גם כי איכא עוד לאו אחר בהדיה כגון החובל בי"ט אפ"ה הוה הדין דממונא משלם מלקי לא לקי דאי נימא דלקי על הלאו דיו"ט א"כ תו לא נוכל לחייבו לשלם והתורה רבתה חובל בחבירו לתשלומין:

אולם לפי"ז גם בחובל בשבת ג"כ נימא דממונא משלם כו' והתנא קתני בהדיא במתני' דחובל בשבת פטור מתשלומין מפני שנדון בנפשו וצ"ל דדוקא כי איכא ל"ת בלחודיה גבי הלאו דחבלה הוא דאמרינן דהואיל דגילה קרא בחובל בחבירו דאע"ג דאיכא גבים הל"ת דלא יוסיף אפ"ה ממונא משלם ולא לקי וה"ה נמי כי איכא עוד ל"ת גרידא גביה ג"כ ממונא משלם מלקי לא לקי דמאי אילמא לאו זה דיו"ט מלאו דחבלה אבל כי איכא ל"ת שיש בו מיתת ב"ד גביה בכה"ג הדרינן לכללא דקלב"מ ובמאי דגלי גלי ובמאי דלא גלי לא גלי. וכסברא זו כתבו התוס' במס' פסחים (דף כ"ט ע"א) ד"ה מאן י"א תימא לר"י דמאן דיליף אסון אסון ואית ליה מיתה ביד"ש פטור מן התשלומין לר"נ א"כ לרבי דקאמר לקמן (דף ל"ג) הזיד במעילה במיתה אמאי פוטר כרת מתשלומין והא אע"ג דבעלמא פוטר מיתה מתשלומין הכא לא פטרה דגלי לן קרא דבשוגג חייב וה"ה כרת ואע"ג דבכרת הוא במזיד בשוגג יתחייב ואר"י דבמיתה דגלי לן קרא דלא פטרה הכא מתשלומין גלי בכרת דלא גלי לא גלי עכ"ל. והרי מבואר בהדיא בתוס' דדוקא הואיל דחמץ הוה איסור כרת הוא דאמרינן במה דלא גלי לא גלי הא אם היה חמץ ג"כ במיתה ביד"ש היינו אומרין דאם אכל חמץ של הקדש אפ"ה חייב בתשלומין דהואיל דגלי קרא דאוכל הקדש חייב בקרן וחומש אע"ג דהקדש הוא במיתה ביד"ש לרבי ה"ה אם היה של חמץ ג"כ משלם דהואיל דגלי קרא דמשלם על הקדש אע"ג דהוא במיתה ורבתה התורה לתשלומין וה"ה כי איכא נמי איסור מיתה דחמץ כגון שהוא חמץ של הקדש ג"כ איתא בתשלומין ולא פטר ליה חיוב מיתה ביד"ש על החמץ ורק הואיל דהחמץ הוא בכרת אמרינן דכרת פוטר דחמירא כרת ממיתה ביד"ש או בפשיטות דלא גלי ביה קרא וא"כ ה"ה והוא הטעם לחלק בין חובל ביו"ט לבין חובל בשבת. ועיין עוד בפסחים (כ"ט) דדעת רש"י בד"ה את יוה"כ דהא דסובר רנבה"ק דכרת פוטר מתשלומין הוא דוקא באם הוא חייב כרת אבל חייבי כריתות שוגגין לא מיפטר מתשלומין ודעת התוס' (שם) בד"ה ר"נ הוא דכמו בחייבי מיתות שוגגין לדידן דפוטר מתשלומין משום הא דתנא דב"ח ה"ה בחייבי כריתות שוגגין אליבא דרנבה"ק יעוש"ה:

ב ועפ"י הצעה זו נוכל ליישב דברי המקצעות והוא דבהא דחובל ביו"ט חייב בה' דברים מיירי אפילו במזיד והותרו ביה וכמש"ל בטעם הדבר. והנה היה קשה להגאון ז"ל דאמאי לא קאמר הש"ס דמתניתין דקתני דחובל ביוה"כ חייב בה' דברים דמתני' לא אתיא כרנבה"ק וע"כ צ"ל דמתני' אתיא שפיר ככ"ע ואפי' כרנבה"ק ומיירי בשוגג וכשיטת רש"י דחייבי כריתות שוגגין חייב בתשלומין אפילו לרנבה"ק ובחובל בשבת אפילו בשוגג ג"כ פטור מתשלומין דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין. אולם כ"ז אם הוא בשוגג אבל החובל ביוה"כ במזיד ואתרו בו וא"כ אם התרו ביה למלקות דאז חייב מלקות דהא חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להן חייבי מיתת ב"ד אינן בכלל מלקות ארבעים עיין במסכת מכות (דף י"ג ע"ב) דר"ע סובר כן וכ"פ הרמב"ם להלכה עיין (בפי"ח מהל' סנהדרין ה"א) וא"כ בחובל ביוה"כ דחייב מלקות אם התרו ביה אילם יש סברא לומר דהא אם ילקה מלקות על שחבל ביוה"כ לא יצטרך לשלם והא בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין וא"כ אפילו כי איכא גביה עוד לאו אחר וכמ"ש בטעמא על הא דחובל ביו"ט חייב בתשלומין. אולם באמת חילוק גדול יש בין חייבי לאוין גרידא לבין חייבי לאוין דכריתות דהא חייבי לאוין דכרת חמירי וא"כ תו שייך לומר כסברת התוס' בפסחים (כ"ט) דנהי דגלי קרא בחובל לתשלומין ואע"ג דאיכא ל"ת דלא יוסיף פן יוסיף וא"כ אף כי איכא ג"כ עוד ל"ת אחרינא גביה כגון לאו דיו"ט ג"כ אמרינן ממונא משלם מלקי לא לקי ולא לקי ג"כ על הל"ת דיו"ט התם היינו משום דהל"ת דיו"ט אינה חמורה מן הל"ת דחובל אבל כי חבל לחבירו ביוה"כ דהל"ת הוא דחייבין עליה כרת וחמירא הל"ת הלזו ואמרינן דנהי דגלי קרא דממונא משלם ולא לקי היינו דוקא בל"ת גרידא אבל לא בל"ת שיש בה כרת ואמרינן דבמאי דלא גלי לא גלי. ואף כי יש להשיב ולומר דהואיל דסוף סוף ליכא אלא מלקות על הל"ת שיש בה כרת כמו על הל"ת גרידא וא"כ מה חומרא דל"ת שיש בה כרת מל"ת גרידא. הנה באמת בפשיטות י"ל דעיקר הטעם הוא הואיל דבמאי דלא גלי לא גלי וגבי ל"ת שיש בה כרת לא גלי קרא דנימא ביה ממונא משלם ולא לקי וא"כ הדרינן לכללא דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מלקי לקי ממונא לא משלם. אולם יש להוסיף עוד תבלין ולומר דהא הואיל דאי נימא דלא ילקה רק משלם כדין חובל בחבירו דעלמא וא"כ יהיה חייב כרת על הל"ת דיוה"כ דדוקא כי לקי נפטרו מידי כריתתן אבל כי לא לקי יתחייב כרת וא"כ חמירא שפיר הל"ת ותו אמרינן שפיר דהואיל דבל"ת שיש בה כרת לא גלי קרא דחובל בחבירו לתשלומין וא"כ אמרינן תו כמו בכה"ת מלקי לקי ממונא לא משלם ודוק היטב בזה. ומעתה שפיר כתב המקצעות דבחובל בשבת ויוה"כ פטור מן התשלומין והיינו כי אתרו ביה למלקות דבשבת פטור בין באתרו ביה בין בלא אתרו ביה דחייבי מיתות שוגגין לעולם פטורין מתשלומין ורק ביוה"כ מיירי דוקא באתרו ביה דאז איכא חיוב מלקות ופטור מתשלומין וזש"כ אחר כך וילקה וקאי על יוה"כ דאלו על שבת הלא חייבי מיתת ב"ד אינן בכלל מלקות ארבעים. או י"ל דהא דקאמר ילקה ויגלח כו' זה הוא לענין בזה"ז והוא ענין בפ"ע וכן סוף הלשון מורה כן ואם לא רצה דמשמע דלא איירי בזמן סנהדרין וגם מ"ש ויגלח כו' הוא מתיקוני התשובה ועיקר דינו של הרבינו הקדמון המקצעות במ"ש החובל בשבת וביוה"כ פטור מתשלומין היינו לדינא אם היה בהתראה ובפני הסנהדרין כנלע"ד לתרץ דבריו הקדושים:

ג אולם דעת רבינו הרמב"ם ז"ל לא כן הוא שכ"כ בהדיא (בפ"ד מהל' חובל ה"ט) החובל בחבירו ביוה"כ אפי' במזיד חייב בתשלומין אע"פ שעבר עבירה שהוא חייב עליה מלקות והלא כל המחויב מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם שאין לוקה ומשלם כך הם הדברים בכל חוץ מחובל בחבירו שהוא משל שהרי בפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין שנאמר רק שבתו יתן עכ"ל. ובמ"מ כתב דהוא כר' יוחנן בכתובות (ל"ב) וכ"פ הטוש"ע חו"מ (סי' תכ"ד ס"ב) ובהגמי"י שם הביא דברי הג"א מ"ש בשם המקצעות ע"ש. והנה מבואר דעת הרמב"ם והטוש"ע דאפילו במזיד ואתרו ביה ג"כ הדין כן ומשום דהואיל דריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין אע"ג דאיכא לאו דלא יוסיף וא"כ אף אם ניתוסף בו עוד לאו אחר של חייבי כריתות ג"כ ממונא משלם ולא לקי ומכ"ש בחובל בי"ט דבודאי משלם הואיל דהוא לאו גרידא שאין בו כרת. שוב ראיתי בצל"ח פסחים (כ"ט) בד"ה ועוד נלע"ד שכתב (שם) לענין מלקות דחמץ אף דהוא לאו דכרת מ"מ אין מלקות דחמץ פוטר מתשלומין כמו דאין מלקות דהקדש:

פוטרו מתשלומין אף לסברת התוס' (שם) יעוש"ה והוא כשיטת הרמב"ם הנ"ל אולם בדברי המקצעות נוכל לומר הטעם כמ"ש בעזה"י ודוק:

והנה עיינתי בסמ"ג עשין (ע') הביא ממש כלשון הרמב"ם אעפ"י שעבר עבירה שחייב מלקות וכו'. והנה בלשון הרמב"ם והסמ"ג הנ"ל נוכל לומר דבאמת אינו לוקה על הל"ת דיוה"כ ומשום דהואיל דבחובל גילתה התורה דממונא משלם ולא לקי ה"ה כי נצטרף עמו עוד לאו אחר ג"כ אין לוקין ולפמ"ש בפירוש המקצעות ג"כ סובר כן בל"ת גרידא ורק דבל"ת שיש בו כרת הוא דסובר דלקי ולא משלם דכל שלוקה תו לא נוכל לחייבו ממון הואיל דהיה הכל על מעשה אחד והדרין לכללא דמלקי לקי ולא משלם וכמש"ל. אולם ראיתי דבר חדש ברבינו ירוחם במישרים (נתיב ל"א ס"ב) וז"ל המכה חבירו ביוה"כ אע"פ שחייב מלקות ואין אדם לוקה ומשלם בחובל לא אמרו זה שהתורה רבתה לו תשלומין רק שבתו יתן ורפא ירפא ואע"פ שלוקה חייב בת בתשלומין אבל החובל בחבירו בשבת אפילו בשוגג פטור מן התשלומין שיכול לבא לידי חיוב מיתת ב"ד ואעפ"י שהוא מקלקל כו' כל' הרמב"ם והרי רבינו ירוחם ז"ל כתב דבאמת לוקה על הלאו דיוה"כ ומשלם ג"כ שהרי כ' הלשון ואעפ"י שלוקה ובתחלת דבריו כתב כלשון הרמב"ם אעפ"י שחייב מלקות ובסוף כתב הלשון ואעפ"י שלוקה ובודאי נראה דבדיוק גדול כתב כן דלוקה ומשלם ולא זכיתי להבין דהא הואיל דבמעשה הזאת לא נוכל לחייבו משום שתי רשעיות מלקות וממון והרי בזורק חץ בשבת וקרע שיראין וכן בהדליק גדיש בשבת דהוי מיתה לשמים וממון לאדם פטור מממון ועיין תוס' ב"ק (דף כ"ב ע"ב) ד"ה בגדי וגם בהאי דינא גופיה בחובל בשבת הוה ג"כ כן והיכא דלקי מלקות ג"כ דומה לחיוב מיתה שוגג והיאך כתב דלוקה משום יוה"כ ומשלם ממון וצע"ג אצלי:

[טז] (א) שם ע"ב וכן אר"ל לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד ר"י אמר אפי' פציעה פציעה ס"ד אפי' ר"א לא קא מיבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספה כו' וברש"י ד"ה דאפחתה מכספה והרי בידו למוכרה עכ"ל. והנה לפירש"י ז"ל תקשי קושית התוס' בסוגיין בד"ה א"ל שהקשו דהיכי פליגי רב ור"ל אר"י והא בריש נערה שנתפתתה (דף מ"ג) משמע בברייתא דחבלה דפצעה בפניה הויא לאב וע"ש מה שתירצו ושני התירוצים של התוס' שתירצו בזה הם דלא כפירש"י דבתי' הראשון שתי' דהתם בכתובות מיירי בפחיתות כסף שעד ימי בגרות שתצא מרשות אב שהיתה נפחתת דבר מועט אם היה רוצה למוכרה אותו דבר מועט כ"ע מודו דלאב הויא דהיינו שבח נעורים גמורים והכא נחלקו בכל הפחיתה שהיא נפחתת כל ימיה בפציעה זו אף לאחר שכלו ימי הנעורים דר"י סובר דהויא כולה לאב ע"ש. והרי רש"י ז"ל כתב כאן בפירוש דגם לר"י הוי רק הפחת מה שהיה יכול למוכרה ולא שיימינן הפחת שהיה יכול להשיאה למנוול ומוכה שחין דהיה לעולם כל ימי חייה וא"כ הרי הוה הנזק נישום על כל ימי חייה וא"כ ע"כ צ"ל דלרב ור"ל גם הפחת המועט אינו צריך לשלם להאב כלל. ועיין בתוס' בכתובות (דף מ"ג ע"ב) ד"ה פצעה שכתבו הלשון בהתי' הנ"ל דהתם בכתובות מיירי בפחיתת כסף שעד ימי נערות ע"ש והחילוק שבין שני הגרסאות הנ"ל הוא דלפמ"ש (שם) בכתובות שעד ימי נערות הוא משום דעד ימי נערות הרי יכול למוכרה וא"כ מובן שפיר מה דמודו רב ור"ל דמשלם לאביה פחת זה שנפחתה מדמיה ע"י הנזק הזה דהיינו שהיה יכול למוכרה עד ימי נערות בסך מאה זהובים וכשנעשה לה הנזק הזה אינה שוה למכור רק בעד ששים והרי הפסידו ארבעים זהובים וזה משלם לאביה אבל אם חבלה בימי נערותה שאז אינו יכול למוכרה בודאי דלרב ור"ל אינו משלם לאביה אלא לעצמה וא"כ אם שמין הנזק שמין רק מה שנפחתה דמיה מן שעת חבלה עד שעת נערותה אבל גירסת התוס' בכאן שכ' דהתם מיירי בפחיתת כסף שעד ימי בגרות שתצא מרשות האב כו' זה אין לו פירוש כלל דהא לא חלה המכירה רק עד ימי נערות וכשהביאה סימני נערות יוצאה מרשות האדון וא"כ ליכא למישם הנזק לאביה רק עד ימי נערות ואי משום דגם בימי נערותה יכול לקדשה א"כ אם נחשוב כן יהיה צריך לשלם כל הנזק לאביה שהרי אם היה מקדשה למנוול ומו"ש היו הקידושין לעולם והיה נוטל הרבה וא"כ הרי גרם לו הרבה והיה צריך לשלם לו כל הנזק ורב ור"ל סוברים באמת דא"צ לשלם לאביה כל הנזק דלא זכתה תורה לאביה אלא שבח נעורים ולא פחת נעורים וא"כ גירסת התוס' בכאן אינו מובן כלל. אם לא שנימא דסברת התוס' דכאן הוא הואיל דשמין הנזק לאב עכ"פ כפי מה שהיה שוה למוכרה עד ימי נערות תו שיימינן ג"כ מה שנפחתה לקידושין כל זמן שהיא ברשותו לקבל קידושין עבורה ואע"ג דלא שיימינן כל הנזק מה שהיה יכול למוכרה למנוול ומו"ש דהיה נישום הנזק לעולם ומשום דלא זכתה התורה לאב אלא שבח נעורים וכמש"ל מ"מ בצירוף הנזק שיימינן כאלו היה יכול למוכרה עד שעת בגרותה ואם חבל בימי נערותה בודאי דאין לאביה כלום. אולם הסברא בעצמותה היא דחוקה וא"כ אינו מובן גרסת התוס' דכאן. והתוס' תי' בתי' השני בכאן ובכתובות (שם) דבמה שהיא נפחתת לקידושין ס"ל לרב ור"ל דלא זכי ליה אלא קידושין ממש והתם בהפסד מעשה ידיה דלא תמצא לה קונים מודו רב ור"ל וא"כ סובר ר"י דשיימינן לקידושין כמה היא נפחתה וזה משלם לאביה והרי רש"י ז"ל כתב כאן בהיפוך דלר"י שמין רק כמה היה שוה כשהיה מוכרה וכמה נפחתה וזה משלם לאביה מכלל דרב ור"ל סוברים דגם זה אינו משלם לאביה וא"כ נשאר קושית התוס' הנ"ל מהא דכתובות (מ"ג שם). וצ"ל דרש"י סובר כתירוצו של הריצב"א המובא (שם) בתוס' ישנים בכתובות לתרץ הקושיא הנ"ל דאע"ג דפליגי בפצעה בפניה בקצץ לה ידיה מודו כ"ע דהוי דאב ומוקמי הך ברייתא דהכא בחבלות גדולות כו' ע"ש. וא"כ לשיטת רש"י ג"כ נחלק כן ונצטרך לומר דהאי ברייתא דכתובות (שם) מתפרש בקצץ ידיה כן יפרשו רב ור"ל הברייתא ולא כאוקימתא דהש"ס (שם) דקאמר ריב"ח דמיירי דפצעה בפניה וי"ל בזה:

ב והנה הרי"ף ז"ל הביא ג"כ האי פלוגתא דרב ור"י וכתב וז"ל והילכתא כר"י הילכך נזקה דאפחתה מכספה דאביה הוא כו' ולא כ' שום טעמא ונוכל לומר דהטעם הוא משום דהיה יכול ליקח ממון הרבה ולקדשה למנוול וא"כ כשאפחתה מכספה הרי הפסידו ממון זה ומשלם לאבי' וא"כ היה אפשר לומר דבאמת הוא משלם לאבי' כל נזקה, אולם הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' חובל הי"ד) כתב החובל בבת קטנה של אחרים אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא הרי הוא של אב וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידי' וכסף מכירתה של אבי' הוא כו' עכ"ל והרי נקיט הרמב"ם הטעם משום דכסף מכירתה הוא של אבי' והוא כסברת רש"י הנ"ל ולכאורה י"ל דאמאי לא נימא דבאמת משלם לאבי' כל נזקה משום דהיה יכול לקדשה למנוול ומו"ש והיה נותן לו ממון רב ועכשיו ע"י דאפחתה מכספה לא יתן לו כ"כ וא"כ הרי הפסידו ממון זה ולמה נקיט דוקא לטעמא דבידו למוכרה דהוא משלם לאבי' רק החק הזה העולה על הזמן עד הבאת שתי שערות. וגם דלפי"ז הי"ל לומר דגם בחובל בבת נערה של אחרים ג"כ הדין כן דנהי דאינו יכול למוכרה כשהיא נערה מ"מ הרי יכול לקבל קידושין עבורה והש"ס נקיט באמת להאיבעיא רק בחובל בבת קטנה של אחרים ומשמע דמשום האי סברא דיכול לקבל קידושין עבורה לא זכה בהחבלה ולכאורה טעמא בעי וי"ל בזה. ועי' בה"ה שכתב ע"ד הרמב"ם דפסק כר"י דאמר הכין וכ"כ בה"ל בפירוש עכ"ל ולשיטת התוס' הנ"ל בתי' הראשון רב ור"ל סוברים כן ור"י פליג וכמבואר לעיל וא"כ היה עולה פסקו של הרמב"ם כרב ור"ל דלר' יוחנן צריך לשלם לאבי' כל הנזק מיהא עפ"י הרוב פוסק הרמב"ם כהרי"ף ורי"ף פוסק בהדיא כר"י ומש"ה כתב ה"ה דגם הרמב"ם פוסק כן וי"ל בזה. שוב ראיתי בשמ"ק בסוגיין בד"ה ולענין בסה"ד כתב בשם מוהר"ם מסרקסטה ז"ל באה"ד שם וז"ל ואחרים שחבלו בה אם היא נערה שאין לאביה רשות למכרה נ"ל שנזקה שלה אפילו אם פחתה מכספה כו' הרי שכתב בהדיא דבנערה אין הנזק לאביה כלל עוד שם בשמ"ק וכן צ"ע על נזק הנערה אי מצי אביה למטען אנא הוינא מסר לה למנוול והוה יהיב לי טובא בכסף קידושיה והשתא בהאי חבלה פסידנא להאי כספא ומהאי דינא לשקול נזק בתו נערה שלא בגרה עכ"ל ונהניתי:

שכוונתי לדעת הראשונים ז"ל. ואחר העיון היה נלע"ד לומר בזה דאף אם נימא דמשלם לאביה מה שהי' יכול ליטול מן מנוול לקדשה לו דהיה נוטל הרבה מ"מ אינו עולה כ"כ ההפסד כמו נזק ממש אם היה נישום כמה היתה שוה למוכרה לשפחות קודם החבלה וכמה שוה אחר החבלה דהקונה לשפחות הרי בידו ליעדה לעצמו או לבנו וא"כ הרי הוא נישום ג"כ אם היה האב מוסרה למנוול בכסף קידושין הרבה וי"ל הרבה עוד בזה:

ג והנה ראיתי בספר יה"ת בסוגיין שתמה תמי' רבתי על תי' השני של התוס' דכאן בד"ה א"ל שתירצו א"נ הכא במה שהיא נפחתת לקידושין ס"ל לרב ור"ל דלא זכי ליה אלא קידושין ממש והתם בהפסד מעשה ידי' דלא תמצא לה קונים עכ"ל וכתב היה"ת עלה ובעונותי לא יכולתי לעמוד ע"ד דא"כ קשה לרב ור"ל מנ"ל דשייך הפגם לאביה הא מבואר בש"ס כתובות (דף מ') דהפגם הוא דשיימינן כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בעולה לאינה בעולה ולדידהו הא הוי נזק קידושין ובנזק קידושין ס"ל דלא שייך לאביה כלל רק קידושין ממש ועיקר הא דפגם שייך לאביה הוא משום דבידו לפוגמה כמבואר (שם) וצע"ג עכ"ל ובהגהות מפ"י כתבו לתרץ הקושיא בדרך מושכל מאד יעוש"ה בדבריהם כי נעמו. אולם למען להבין בדרך פשוט עיינתי היטב בזה ונלע"ד כי אין התחלה להקושיא כלל כי לפי התי' השני של התוס' הנ"ל תקשה דהא ריב"ח מוקי לה להאי ברייתא שפצעה בפני' והוי החבלה לאבי' וא"כ אין כאן הפסד מעשה ידיה כלל ואכתי לא תירצו התוס' כלל בתי' זה לקושייתם הנ"ל דהא (שם) בברייתא תניא בהדיא דחבלה של הבת הוא לאביה ומוקי לה ריב"ח בחבלה שפצעה בפניה אם לא דנימא דלתי' הזה של התוס' לא ס"ל לרב ור"ל כריבר"ח ולא מיירי התנא דברייתא (שם) בכתובות (מ"ג) בחבלה דפציעה בפניה ורק מיירי בחבלות גדולות שקטע לידה וכדומה אשר הוא הפסד במעשה ידיה והוא דוחק גדול לפרש כן בדברי התוס'. ונוסף ע"ז שהרי בכתובות (שם) תוד"ה שפצעה תירצו ג"כ הני ב' תירוצים הנ"ל ונכתב (שם) בתו"י תי' בשם הריצב"א שתי' דאע"ג דפליגי בפצעה בפניה בקצץ לה ידה מודו כ"ע דהוי לאב ומוקמה הך ברייתא דחבלה בחבלות גדולות כו' ע"ש וא"כ הרי זה הוא כתי' השני של התוס' הנ"ל והרבה י"ל בזה:

אולם פי' דברי התוס' הנ"ל נוכל לומר שפיר דרב ור"ל מפרשי הברייתא דחבלות שם ג"כ כריב"ח דמיירי שפצעה בפניה ורק דיש כאן איזה חילוקי נזק והוא הנזק הגדול הוא כשפצעה בפני' דקודם שפצעה היה לאביה זכות בגווה כי היו נותנים לו מאה זהובים בכסף קידושיה ועכשיו שפצעה בפניה הרי אפחתה מזה שנא יהיו קופצים הרבה ולא יתנו בכסף קידושין רק עשרה זהובים להתקדש נו ואפסדה תשעים זהובים וזה הוא עיקר הפלוגתא שבין רב ור"ל ור"י דר"י סובר דהתשעים זהובים הם לאבי' ורב ור"ל סברי דהואיל דזה הנזק הוא מחמת הזכות של הקידושין שיש לו לאביה בה וזה לא זיכתה התורה לו ורק שמין הנזק לה כמה הפסידה בחבלה זו דהיינו כמה היא שוה פחות ממה שהיתה שוה מקודם. ולעי"ל על (דף פ"ג ע"ב) העירותי די"ל דאף דבחובל בחבירו שמין אותו כעבד ולשיטת רש"י והנ"י שמין אותו כעבד עברי ולשיטת הרא"ש שמין אותו כע"כ ועיין לעיל בפירקין [או"א אק"א ב'] מ"ש (שם) בטעמן של רש"י והנ"י משום דלא נוכל לחייב להמזיק על דבר שאין ההיזק לפנינו מבורר עכשיו מיד בשעת הנזק דהיינו שההיזק אינו עכשיו ורק שיהיה לאחר זמן יעוש"ה מ"מ באשה פנויה אם הזיקה י"ל דההיזק הוא עכשיו גדול למאוד שהרי היתה נוטלת בקידושיה אלף זהובים ועכשיו לא תטול רק מנה וכדומה דהיל"ל דישלם זה ולא נישום כנמכר בשוק והרבה י"ל בזה עוד ואכ"מ. ויש עוד נזק הקל מן הראשון דהיינו שהי' לאביה זכות למוכרה לשפחות וע"י הנזק נפחתה דמיה דקודם הנזק היה יכול האב למוכרה בעד מאה זהובים ומכח הנזק לא יתנו לו רק חמשים זהובים ואף דאין הנזק מבטלה ממעשה ידיה וכגון שפצעה בפניה מ"מ הוי זה הפחת לענין מכירה כי האדון הקונה אמה העבריה הרי בידה ליעדה לעצמו או לבנו וזה הוא הכסף קידושין וא"כ הרי האדון שקונה אמה העברי' הרי נותן דמים יתירים בשביל זה הזכות שיהי' לו בה או ליעדה לעצמו או לבנו וא"כ כשפצעה בפני' לא ירצה האדון ליתן כ"כ דמים יתירים עבור הזכות הזה. אולם זה הנזק הוא פחות ממה שהיה נישום כאילו היה מקדשה עכשיו יען כי אולי לא ירצה האדון לייעדה וגם לבנו לא ייעדנה וגם אולי ירצה אבי' לפדותה בגרעון כסף. והנה הנזק הקטן הזה בודאי דגם רב ור"ל סוברים דמשלם זה לאביה שהרי הפסידו בידים הנזק הזה וזה הוה הנזק מענין המכירה ולא מענין הקידושין ולא פליגי רב ור"ל ור"י אלא בהתוספת הנזק שיש יותר אם נישום אותה כמה היתה שוה לקידושין יותר מן מה שנישום אותה לענין מכירה לאמה העברי' והתוס' דקדקו וכתבו דבמה שהיא נפחתת לקידושין ס"ל לרב ור"ל דלא זכי לי' אלא בקידושין כו' וכוונתם הוא כמו שכתבתי ולפי האמור שפיר ס"ל לרב ור"ל דברייתא דמס' כתובות (שם) דחבלות לאביה מיתוקמא שפיר כריבר"ח דמיירי שפצעה בפניה ומשלם לאביה הפחת הזה שנפחתה למכירה מחמת שפצעה בפני' הואיל דלא ירצו ליתן לאבי' עבורה כ"כ כמו שהי' נותן עבורה מקודם דאע"ג דלמלאכה אין מזיק זה מ"מ הלא יש בה זכות ליעדה לעצמו או לבנו וכמ"ש כנלע"ד נכון בפי' דברי התוס'. ויש להוסיף ולומר דהתוס' דקדקו וכתבו והתם בהפסד מעשה ידי' דלא תמצא לה קונים וכוונתם דתו לא תמצא קונים הואיל דלא חזיא כ"ש ליעדה ודוק:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה