אור ברסלב

אמרי הצבי ב· רבי צבי מאיר בר

דף פה.

דף פג.

[אות ה]:

וכי תימא חבורה לרבי ל"ל לדמים יתירים ועיין פירש"י ובתוס' ד"ה לדמים יתרים פירוש בקונטרס דאי לא כתיב אלא כויה הו"א אפי' אית ליה חבורה דמי כויה הוא דמשלם אבל תרתי לא משלם קמ"ל דמשלם תרוייהו צער במקום נזק ואין נראה לר"י דהא צער במקום נזק נפקא ליה מפצע תחת פצע ועוד דלמה היה לנו לומר שהצער יפטור את הנזק ואת הריפוי כו' והמהרש"א כתב דהנך שלש תיבות דמסיימי התוס' בלשון רש"י צער במקום נזק אינו כתוב ברש"י שלפנינו ונראה כוונתו בהיפך קמ"ל דמשלם תרווייהו נזק במקום צער ואי לא הוה כתיב אלא כויה הו"א דמי כויה הוא דמשלם דהיינו צער לחוד גם ממ"ש התוס' ועוד דלמה כו' נראה כן עכ"ד. והנה אם כי באמת מקושיא השניה של התוס' מורה דאם היינו אומרים דלא משלם צער במקום נזק היה הדין דצער משלם ונזק אינו משלם והוא כמו שתיקן המהרש"א הגירסא בסוף דברי רש"י שהביאו התוס' הלשון צער במקום נזק דט"ס הוא וצ"ל נזק במקום צער והיינו דהיינו אומרים דצער הוא דמשלם אבל נזק לא משלה יעויין היטב בזה אבל מקושיא הראשונה של התוס' דכתבו ואין נראה לר"י דהא צער במקום נזק נפקא לן מפצע תחת פצע לשון זה מורה דהיינו אומרים דמשלם רק נזק וצער לא משלם כלל. ועיין לעיל (בדף כ"ו ע"ב) ברש"י ד"ה במקום נזק דאפילו היכא דאיכא נזק משלם נמי צער כו' אלמא מבואר ג"כ דהיינו אומרים דנזק משלם וצער לא משלם. ושיטת רש"י כאן הוא ג"כ כן דהיינו אומרים דנזק משלם וצער לא משלם כלל ולכאורה י"ל בדברי המהרש"א. ויש לדחוק ולומר דהפירוש בהקושיא הראשונה של התוס' הוא דעכ"פ שמעינן מקרא דפצע תחת פצע דמשלם צער ונזק ולמה ליה למכתב חבורה אולם עכ"פ חזינן דנקטי תוספות הלשון דצער במקום נזק ומשמע דנזק היא פשיטא דמשלם ורק דגלה קרא דגם צער משלם וכמו שפירש"י לעיל (דף כ"ו ע"ב) וכן מורה ג"כ לשון הש"ס שם: ולע"ד היה נראה הפירוש בדברי התוס' דהנה אי לאו קרא יתירה היינו אומרים דאינו משלם צער ונזק כאחד ורק אחד הוא דמשלם ולא ידעינן מפורש מה משלם אם צער או נזק וגלה לן קרא יתירא דמשלם תרווייהו כאחד וע"ז סובב והולך קושית התוס' על רש"י ז"ל וקושיא הראשונה היא אם נימא דנזק פשיטא דמשלם ורק הא דגלי קרא הוא דמשלם גם צער א"כ קשה דהא ילפינן מקרא דפצע תחת פצע דמשלם צער במקום נזק והיינו אף דאיכא נזק משלם ג"כ צער ואי נימא דהיה הסברא דמשלם רק צער אבל נזק לא משלם ע"ז הקשו דלמה היה לנו לומר שהצער יפטור את הנזק ואת הריפוי וא"כ נוכל לומר שפיר הגירסא כמ"ש לפנינו צער במקום נזק וא"כ קשה ממנ"פ והוכרחו התוס' לפרש פירוש אחר וכמ"ש התוס' ג"כ לעיל (בדף כ"ו ע"ב) בד"ה האי כו' יעו"ש:

ועוד באופן נלע"ד ליישב ולפרש דברי התוס' הנ"ל דהנה בהא דאמרינן לרבי דגלי קרא דחבורה תחת חבורה לדמים יתירים והיינו דמשלם תרווייהו צער ונזק הא אי לאו קרא הו"א דלא משלם תרווייהו אלא חדא והיינו צער בלחוד וכן מפורש בלשון רש"י הו"א בין אית ביה חבורה בין לית ביה חבורה כויה הוא דמשלם והנה ע"כ זה מיירי היכא דדמי הצער עולה יותר מדמי הנזק דאם דמי הנזק עולה יותר מדמי הצער בודאי דהיינו אומרים דמשלם דמי הנזק וכי אתגורי אתגר דדל לגמרי הצער אלו אזקיה בנזק ולא היה לו צער כלל דהיה צריך לשלם דמי נזקו וכי בשביל דאיכא ג"כ צער לא ישלם דמי נזקו משלם בודאי דזה אינו רק היה הדין דמשלם דמי נזק וצער לא היה משלם ואי הצער היה יותר מהנזק הים משלם הצער בלחוד וגלי קרא יתירא דחבורה דמשלם שניהם הצער והנזק וזה שכתבו התוס' בלשון רש"י דמשלם תרווייהו צער במקום נזק והיינו אף דהנזק היה יותר מדמי הצער דאי לאו קרא יתירא היינו אומרים דמשלם רק דמי הנזק בלחוד וצער לא משלם וגלי קרא דמשלם שניהם צער במקום נזק. וע"ז הקשו התוס' דהא צער במקום נזק נפקא לן מפצע תחת פצע ואם נימא לתרץ זה דקרא דפצע תחת פצע אתא דוקא היכי דדמי הנזק עולה יותר מהצער דעיקר התשלומין היה הנזק וגלי קרא דמשלם גם צער אבל אם הצער עולה יותר מדמי הנזק בזה היינו אומרים דמשלם רק צער ונזק לא משלם כלל ומש"ה צרכינן קרא יתירא דחבורה דגם בכה"ג דעיקר התשלומין הוא צער שעולה יותר מדמי הנזק אפ"ה משלם דמי הנזק ג"כ ע"ז הוקשו דלמה היה לנו לומר זה שהצער יפטור את הנזק ואת הריפוי ובודאי דהיינו אומרים דמשלם נזק במקום צער ג"כ אף דהצער עולה יותר מדמי נזקו כנלע"ד נכון בפירוש התוספות:

[ו] (א) שם ת"ר עלו בו צמחים מחמת המכה כו' כל הסוגיא והנה דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מה' חובל ומזיק הלכה י"ט) הם תמוהים מאד שכתב הרי שלא פסק עמו אלא היה מרפא יום ויום ועלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה המכה אחר שחיתה חייב לרפאותו ולתת לו דמי שבתו עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו וכתב עוד (בהלכה כ') עבר על דברי הרופא והכביד עליו החולי אינו חייב לרפאותו כו' עכ"ל. והנה סובר הרמב"ם דעלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו כו' והלא מבואר בהדיא בסוגיין דבכה"ג פטור גם מרפואה והאי חילוקא בין רפואה לשבת הוא אליבא דר' יהודה בברייתא קמא ור"י בר"י בלישנא בתרא דסובר כאבוה סובר ג"כ דיש חילוק בין רפואה דחייב לבין שבת דפטור אבל ר' יהודה ור"י בר"י סוברים כן בעלו בו צמחים מחמת המכה אבל לא בעלו בו צמחים שלא מחמת המכה. והראב"ד בהשגות שכתב א"א אינו חייב לרפאותו:

כוונתו ג"כ דבעלו בו צמחים שלא מחמת המכה פטור גם מרפואה וברמב"ם שלפנינו נרשם השגת הראב"ד על הרישא בעלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה המכה אחר שחייתה חייב לרפאותו ולתת לו דמי שבתו וכתב בזה השגת הראב"ד והוא טעות הדפוס והראב"ד הקשה על הסיפא בעלו בו צמחים שלא מחמת המכה ועיין בטור חו"מ (סימן ת"כ) הביא הרמב"ם ומה שהשיג הראב"ד וקאי ההשגה על הסיפא. וה"ה הודה לדברי הראב"ד וכתב דט"ס יש בהרמב"ם בזה וצ"ל הגירסא בהרמב"ם בעלו בו צמחים שלא מחמת המכה דאינו חייב לרפאותו כו' והכ"מ נדחק להצדיק דברי הרמב"ם גם לפי הגירסא הכתובה לפנינו ועיין בלח"מ מ"ש ועיין בב"ח נדחק ג"כ להצדיק הגירסא הנ"ל שלפנינו ג"כ כעין פירושו של הכ"מ והב"י אבל אף שהכ"מ כתב להצדיק הגירסא שלפנינו אבל לפסק הלכה לא סמך על תירוצו להגירסא הנ"ל רק כתב להלכה דבעלו בו צמחים שלא מחמת המכה פטור מרפואה ג"כ ומורה שהסכים לדברי ה"ה שמוחק גירסא זו יעו"ש ועיין במגדל עוז שכתב ג"כ לתרץ להנוסחא שלפנינו והמוהרש"ל ביש"ש שפך סוללה ומסכים לה"ה שט"ס יש ועיין במראה פנים על הירושלמי בפרקין (הלכה ב') שכתב ג"כ לתרץ דברי הרמב"ם אלא שכתב דט"ס הוא וצ"ל ועלו בו צמחים מחמת המכה ופוסק כר"י בר"י דסובר כאבוה יעו"ש:

ולע"ד היה נראה ליישב קצת הנוסחא הכתובה לפנינו בהרמב"ם בהקדם מה שי"ל לכאורה בהא דקאמר הש"ס על ברייתא שניה אמר מר יכול אפילו שלא מחמת המכה ת"ל רק שלא מחמת המכה בעי קרא ומשני הש"ס דהפי' בברייתא הוא בעבר על דברי הרופא דהא כד מדייקינן בלשון המשנה דקאמר ריפוי הכהו חייב לרפאותו עלו בו צמחים אם מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור חיתה ונסתרה כו' דהפירוש הפשוט בהא דעלו בו צמחים היינו שעלו הצמחים שלא במקום המכה רק בסמוך למקום המכה וקאמר התנא דאם הוא מחמת המכה חייב דהיינו שהוא מכח המכה עלו הצמחים בסמוך לו שכן הוא הדרך שעולים הצמחים בסמוך למקום המכה דחייב והיינו שחייב לרפאות הצמחים ולא איירי כלל ברפואה להמכה עצמה רק ברפואה להצמחים. והדר תנא חיתה ונסתרה דחייב לרפאותו והיינו על מקום המכה עצמה וכן מורה לשון הרמב"ם ז"ל ג"כ דכתב ועלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה המכה אחר שחיתה דחייב לרפאותו ולתת לו דמי שבתו והוה ג"כ הפירוש כן דעלו הצמחים מחמת המכה והיינו שלא במקום המכה רק בסמוך להמקום המכה. והברייתא ראשונה דקתני עלו בו צמחים מאמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו ושינה התנא דברייתא לשונו מתנא דמתני'. ונלע"ד הפירוש בזה דנסתרה המכה מכח הצמחים דהיינו שכבר התחילה המכה להתרפא ורק שעלו הצמחים בסמוך לו ומכח הצמחים נסתרה המכה דחייב ברפואה ובשבת והוא דין חדש אשר לא הזכיר כלל התנא דמתני' וקתני עוד בברייתא שלא מחמת המכה אין חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ור"י פליג כו' ע"ש. ולכאורה יש לפרש שני פירושים בזה או דנימא דהכונה היא שעל הצמחים שלא מחמת המכה ולא איירי כלל בנסתרה המכה מחמתם ורק שדנין על הצמחים אם מחויב לרפאותם אבל בנסתרה המכה לא איירי כלל ונוכל לומר דבנסתרה המכה מחמת הצמחין הללו שעלו שלא מחמת המכה נהי דאינו מחויב לרפאות הצמחים גופא אבל המכה שנסתרה מחויב לרפאותה או דנוכל לומר דקאי גם על נסתרה המכה מחמת הצמחין שעלו שלא מחמת המכה דאינו מחויב כלל לרפאותו גם מן המכה עצמה פטור ור"י פליג וקאמר אף מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן דמי שבתו ונוכל לומר דהפירוש הוא בדברי ר"י דהיינו שאם עלו הצמחים מחמת המכה דחייב ברפואה ולא בשבת היינו רק ברפואת הצמחים גופא דכיון דלא הוי במקום המכה רק בסמוך לה דנהי דחייב ברפואתם אבל לא בשבת ולא איירי כלל ר"י בנידון המכה גופיה. אולם נוכל לומר עוד דרב יהודה קאי גם על המכה גופיה ג"כ והיינו דאם עלו צמחים שלא במקום המכה מחמת המכה ומכח זה נסתרה המכה דחייב ברפואה ולא בשבת וסוגיית הש"ס נוכל לפרש שפיר גם לשני הפירושים הנ"ל:

והנה בברייתא שניה קתני מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו שבתו יכול אפילו שלא מחמת המכה ת"ל רק. והנה גם בברייתא זו נוכל לפרש שני הפירושים שפירשתי בברייתא הראשונה או דקאי רק על הצמחים בלבד ולא איירי כלל בנסתרה המכה מחמת הצמחין או דאיירי ג"כ שנסתרה המכה מכח הצמחין שעלו שלא מחמת המכה ור"י בר"י אומר אף מחמת המכה פטור שנאמר רק והנה גם בר"י בר"י ג"כ נוכל לפרש שני הפירושים שפירשתי לעיל בדברי ר' יהודה או דקאי רק על הצמחים לבד ולא איירי כלל בנסתרה המכה מחמת הצמחין וסובר דדוקא על הצמחין שעלו מחמת המכה הוא דאינו משלם שבת רק ריפוי בלבד אבל בנסתרה המכה מכח הצמחין שפיר חייב על המכה גם בשבת או דנוכל לומר דגם בנסתרה המכה מחמת הצמחין ג"כ פטור משבת וקאמר הש"ס ב' לשונות בדברי ר"י בר"י או דסובר דפטור לגמרי וכרבנן בתראי או דסובר כאבוה ר' יהודה דדוקא משבת פטור אבל בריפוי חייב ודוק היטב בפירוש הסוגיא הנ"ל:

והדר קאמר הש"ס אמר מר יכול אפילו שלא מחמת המכה ת"ל רק שלא מחמת המכה בעי קרא והוכרח הש"ס לתרץ דקאי בעבר ע"ד הרופא כו'. ולכאורה קשה דהא נוכל לומר דברייתא אשמעינן דאפילו בנסתרה המכה מחמת הצמחין הללו שעלו שלא מחמת המכה ג"כ פטור והוא רבותא גדולה לאשמעינן הפטור אף בכה"ג ודוחק לומר דגם זה הוה מלתא דפשיטא הואיל דעיקר הצמחין עלו שלא מחמת המכה ז"א דהא אכתי הוצרך לאשמעינן זה הואיל דהסברא היא לחייבו הואיל דהמכה עצמה נסתרה וי"ל טובא בזה. וע"כ צ"ל דבכה"ג דעלו בו צמחין שלא מחמת המכה ונסתרה המכה דנהי דפטור על הצמחין גופיה אבל על המכה עצמה חייב ולא אתא קרא לזה לפוטרו ושפיר פריך הש"ס דעל מקום הצמחים גופיה לפוטרו ל"צ קרא דפשיטא דפטור והוכרח הש"ס לתרץ דקאי בעבר ע"ד הרופא. והנה לפי האמור נצטרך לומר דהא דקתני בברייתא הראשונה שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו הוא דוקא על הצמחין שעלו אבל בנסתרה המכה מכח אלו הצמחין שפיר חייב ברפואת המכה עצמה אבל מרפואת הצמחין עצמן פטור לגמרי דהא לא עלו מחמת המכה. וכן יתפרש הברייתא שניה ג"כ בדרך זה ורב יהודה דסובר בברייתא הראשונה אף מחמת המכה חייב בריפוי ופטור משבת יתפרש ג"כ על הצמחין דוקא אבל לא בנסתרה המכה וכן לרב יוסי בר"י יתפרש כן וי"ל בזה:

ב ועפ"י האמור יהיה מובן היטב דברי הירושלמי בפרקין (ה"ב) על מתני' ר' ירמיה בעי עלו בו צמחין סביבות המכה ונסתרה מחמת המכה מהו מן מה דכתיב ורפא ירפא שאם עבר ע"ד הרופא תני חורין ורפא ירפא שאם עלת גרגותני חייב לרפותו תני ר' יוסי ב"ר יודן אומר עלו בו צמחין סביבות המכה אע"פ שנסתרה המכה חייב לרפותו ואין חייב ליתן לו דמי שבתו כו' והפ"מ (שם) נדחק בפירושו של הירושלמי ועי' במראה הפנים בד"ה רבי מ"ש בזה. ולפי האמור יתפרש דר' ירמיה בעי עלו בו צמחין כו' והיינו שעלו הצמחין שלא מחמת המכה והמכה נסתרה מחמת הצמחין וזה שכתב הלשון ונסתרה מחמת המכה והיינו שהמכה נסתרה מחמתן וחסר אות נו"ן פשוטה לסוף תיבת מחמת והירושלמי קיצר בלשון וכדומה לזה מצינו הרבה פעמים בירושלמי וקא פשיט הירושלמי מן מה דכתיב ורפא ירפא שאם עבר על דברי הרופא ודוקא בזה פטור אבל בכה"ג שעלו הצמחין שלא מחמת המכה ונסתרה המכה מחמתן דחייב כו'. והנה לפי הפי' הנ"ל יהיה הדין בעלו בו צמחין שלא מחמת המכה ונסתרה המכה מחמתן נהי דפטור ברפואת הצמחין אבל ברפואת המכה חייב שפיר. אולם אינו מבואר אם חייב גם בשבת על המכה בכה"ג או רק ברפואה חייב על המכה בלחוד אבל משבת פטור. והנה מצד הסברא יש מקום לומר דעל השבת פטור משום דהא הוא חולה מחמת הצמחין ג"כ ועל הצמחין שעלו שלא מחמת המכה הרי הוא פטור לגמרי אפילו מריפוי וי"ל בזה. אולם נוכל לומר דזה הוא הפי' בירושלמי (שם) דקאמר תני ר' יוסי בר"י אומר עלו בו צמחין סביבות המכה כו' והפירוש הוא שלא מחמת המכה אעפ"י שנסתרה המכה חייב לרפותו והיינו דצריך לרפאות להמכה עצמה אבל הצמחין פטור:

לרפאותן ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו והיינו אפילו שבת שמחמת המכה ג"כ פטור. ולכאורה י"ל דלפי"ז יהיה דברי ר' יוסי בר"י סותרין א"ע מבבלי לירושלמי שהרי בסוגיא דילן כאן איתא ר"י בר"י אומר אף מחמת המכה פטור ואולם נוכל לומר דקאי רק על הצמחים עצמם אבל באם נסתרה המכה מכח הצמחין חייב ברפואה על המכה גופיה אבל לא על הצמחין ופטור מן השבת בכה"ג וכמש"ל:

ולפי ההצעה הזאת נוכל לומר דהא דכתב הרמב"ם עלו בו צמחין שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן דמי שבתו היינו בנסתרה המכה מחמת הצמחין שעלו שלא מחמת המכה דחייב ברפואה על המכה בלחוד ולא על הצמחין וגם בשבת פטור אפילו על המכה וכמש"ל וזה שכתב רבינו מיד אח"כ האי דינא דעבר ע"ד הרופא וי"ל בזה:

והנה לפי האמור אולי נוכל לכוון זה בדברי הקדמון המגדול עוז שכתב בטעמו של הרמב"ם משום דבגמרא שקלינן וטרינן עד דאר"י בר"י אף מחמת המכה פטור שנאמר רק ומפרש תלמודא בתרי לישני כו' דאיכא דאמרי פטור משבת וחייב בריפוי כמאן כאבוה ופסק הרמב"ם כלישנא בתרא והדין עמו שכן בכל התלמוד פסקינן כלישנא בתרא ועוד כי כל הסוגיא כך היא הולכת לחייב בריפוי כי מי יפטרנו מאגר אסיא וישלם ואי משים שעלו שלא מחמת המכה הא מקשי ליה תלמודא ואוקמא בגרגותני כו' עכ"ל והמוהרש"ל ז"ל כתב מרורות ע"ד המג"ע בזה דהא בהסוגיא נאמר דוקא בעלו צמחים מחמת מכה יעו"ש בדבריו. והנה המעיין היטב בלשון המג"ע יראה שח"ו לא נעלם ממנו זה והרי הוא ז"ל בעצמו רמז זה וכתב ואי משום שעלו שלא מחמת מכה כו'. ואולם כונת המג"ע נוכל לומר דהוא כמו שכתבתי דבעלו בו צמחים שלא מחמת המכה דפטור מריפוי הוא דוקא בריפוי דצמחים אבל בנסתרה המכה מחמת אלו הצמחים שעלו שלא מחמת המכה דחייב בריפוי דמכה גופיה אף דבריפוי דצמחים פטור ודייק לה מדהוצרך הש"ס לשנויי דהא דקתני בעלו שלא מחמת מכה דפטור מריפוי מקרא דרק דקאי דוקא בעבר ע"ד הרופא כו' והעלה גרגותני ואמאי לא קאמר דאתא לאשמעינן באם עלו צמחים שלא מחמת מכה ונסתרה המכה דפטור אלא ע"כ דבכה"ג נהי דפטור מריפוי דצמחים אבל מריפוי דמכה לא מיפטר וחייב בריפוי דמכה ופטור משבת וכמו שכתבתי לעיל ודברי המגדול עוז שרירין וקיימין ודוק היטב בזה. וכשם שלמדתי זכות ע"ד הקדמון המג"ע כן יליץ הקדמון ז"ל בעדנו לזכות בכל הענינים לטובה:

[ז] (א) שם ע"ב שבת כגון דהדקיה באינדרונא ובטליה כו' ועיין בהרא"ש (סס"ג) שכתב שבת דאהדקיה כו' נותן לו דמי שבתו ומסתברא דמיירי שהכניסו לחדר וסגר בתוכו אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו הפתח גרמא בניזקין הוי כמו פורץ גדר לפני בהמת חבירו כו' ע"ש ועיין בב"ח על חו"מ (סימן שס"ג אות וי"ו) במ"ש הטור בשם הרמ"ה דבחצר דקיימא לאגרא דצריך הדר בו ליתן שכר אפילו בגברא דלא עביד למיגר דסובר הרמ"ה דאפילו לא היה דר ביה כיון שעומד להשכיר וגזלו ממנו חייב והרא"ש סובר דפטור הביא הב"ח דברי הנ"י דפרק כיצד הרגל דשבת שלא במקום נזק נמי כגון דאהדקיה באינדרוניא חייב כו' וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג אסרו בחדר נותן לו דמי שבת בלבד כו' ומשם יש ללמוד נמי למי שגזל חצר העומד להשכיר אע"פ שלא דר בו חייב לשלם ולא חשבינן ליה לגרמא בניזקין אלא דד"ג הוא דמזיקו בידים וקשה ומ"ש הא מתוקף עבדו של חבירו ועושה בו מלאכה דכתב רבינו אם היה עושה מלאכת רבו ובטלו ממנו חייב לשלם דאלמא דוקא דעושה בו מלאכתו אבל אם לא עשה בו מלאכתו אלא מהדק ליה באנדרוניא פטור אע"ג דבטלו ממלאכת רבו כו' וכתב דהרמ"ה סובר באמת כן דגם כי לא עשה בו מלאכה אלא אהדקיה באנדרוניא חייב כו' והאריך בזה ובמ"ש הרא"ש בפרק כיצד דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל הדלת אין זה אלא גרמא בעלמא ולא מחייב אלא כשעת הגזילה כו' צריך לחלק בין אהדקיה באנדרוניא דהי"ל מזיק בידים כשהכניסו לחדר וסגרו בתוכו דהתחיל ההיזק מיד בידים ממש ובין גירש חבירו מביתו ונעל הדלת דלא התחיל ההיזק עכשיו מיד אלא לאח"כ כשלא יוכל להכניס דיורין עכ"ד. והקצה"ח (בסי' שס"ג סק"ג) דחה חילוק זה ע"ש ושהניח תמיה רבתי על נ"י דפרק כיצד הרגל והב"ח כי יש חילוק בין אדם דאזיק אדם לבין אדם דאזיק שור דודאי גבי אדם באדם התורה רבתה לחייבו בד' דברים ואפילו שבת שלא במקום נזק אבל בנזקי שור לא חייבה תורה אלא בנזק בלבד מש"ה בנועל ביתו דליכא דין נזק אלא במה ששובת החנות ממלאכתו ואין דין שבת באדם דאזיק שור או שאר ממון ואפילו בכחש דהדר יש פוטרין משום דהו"ל שבת וכמבואר (בסימן ש"ז) ואפילו למאן דמחייבו אינו אלא משום דין נזק אבל בנועל ביתו דודאי לית ביה משום נזק לכ"ע פטור וכן בנועל בהמת חבירו כו' אבל אדם דאהדקיה לחבירו באנדרוניא חייב שפיר משום שבת והאריך שם בזה. ולכאורה הם דברי הקצה"ח תשובה נצחת וקשה כברזל ואחר אשר עיינתי היטב בזה כי ח"ו לא נוכל לעשות שופטי ארץ כטועה וכי הוא נוגע גם לראשונים ז"ל ובעזה"י נלע"ד להצדיק דברי הנ"י והב"ח דהנה לכאורה י"ל בהא דחייבה תורה שבת ולא אמרינן דהוי רק גרמי ולהסוברים דגרמי לא מחייב אלא מדרבנן א"כ אמאי חייבה התורה שבת. אולם כבר כתב הרמב"ן ז"ל בדד"ג דשבת הוא היזק גמור ולא גרמי דשבת בא ההיזק מיד וכן בהדקי' באנדרוניא דחייב ג"כ שבת ג"כ לאו מדינא דגרמי אתינן עלה רק דתיכף בשעה דהדקיה בא הנזק ועיין בקצה"ח (סימן שס"ג סק"ב) שכ"כ בשם הרמב"ן ז"ל והיינו הואיל דאהדקיה באנדרוניא הרי היזקו עכשיו שלא יוכל לעשות מלאכתו ולא אמרינן דהוי מניעת הריוח רק היזק גמור וברור מיד ומשלם לו כל דמי משך הזמן שהיה סגור והרא"ש סובר דדוקא בכה"ג שדחפו הוא והכניסו להחדר וסגרו שם דעשה מעשה בפועל הוא דחייב בשבת אבל אם הי' בחדר והלך זה וסגרו בהמפתח דלא עשה מעשה בגופו אז פטור. ולכאורה י"ל דלסברת הרא"ש דבכה"ג דלא עשה מעשה בגופו בפועל לא מתחייב א"כ י"ל דאמאי כי הכניסו בחדר וסגרו דחייב והיינו דחייב לשלם בעד כל משך הזמן שהיה סגור הלא הוא לא עשה המעשה אלא באותה שעה ואמאי ליחייב על כל משך הזמן. וצרכינן לומר דהטעם הוא משום דאמרינן דבשעה שהכניסו לחדר וסגרו עשה אז ההיזק על כל משך הזמן שהוא סגור שם ואף דלאחר שעה יוכל לפתוח החדר ולהניחו לצאת מ"מ עיקר ההיזק הוא בשעה דאהדקיה וכשיפתח החדר אז מסלק לההיזק. והנה באם לקח שור של חבירו והכניסו להחדר וסגרו דג"כ הוא כן שאז מזיקו שלא יוכל לעבוד בו ומקרי אז עשיית היזק לגמרי וא"כ מצד הסברא הפשוטה הי"ל לומר דחייב לשלם להבעלים כל מה שהפסידו בזה שהרי זה מקרי היזק גמור דמה לי שהכניס אדם לאנדרוניא וסגרו דחייב לשלם משום דהזיקו אז ומה לי אם הכניס שור וסגרו דג"כ הזיקו אז. והא דאמרינן דבאדם דאזיק שור ליכא שבת הוא דוקא היכא דהזיקו בגופו כגון שהיה השור שוה מאה ואדם שיבר רגלו של השור והרי אינו שוה עכשיו אלא שמונים דמשלם רק ההיזק שהזיקו דהיינו עשרים ולא משלם ליה שבת במה שהיה יכול להרויח בהשור עד שנתרפא דהתם שאני משום דהרי המזיק אומר לו הרי השור היה שוה מאה ונפחת ע"י הנזק ולא שוה עתה אלא שמונים הא הרי המזיק אומר לו מכור השור הניזק בעד שמונים ואני נותן לך עשרים שנפחת ע"י הנזק כפי ששמו הב"ד הרי נפרעת כל המאה ותוכל ליקח לך שור אחר וא"כ הרי אין לך היזק כלל ואמאי אשלם לך שבת הכי יש חילוק בין שור זה לשור אחר וכן באם הזיקו בדבר אחר שפרץ חומת ביתו ג"כ אמרינן כן ובאדם דאזיק אדם לא שייך לומר כן דלא מיבעי באדם דאזיק בן חורין בודאי דלא שייך לומר כן אלא אפי' באדם דאזיק עבד כנעני ג"כ לא שייך לומר שימכור האדון את העבד הרי אף כי ישלם לו הפחת וימכור האדון את העבד לאחרים ג"כ אכתי יהיה צריך לשלם לו השבת שהרי האדון השני הלוקח ג"כ יחשוב כמה שוה העבד פחות מכח זה שאינו יכול לעשות עתה המלאכה קלה עד שיתרפא ומכ"ש לפמ"ש הנתה"מ (בסי' שס"ג) דחובל בעבד כנעני של אחרים דחייב בה' דברים דעיקר החיוב הוא לעבד ורק דכל מה שקנה עבד קנה רבו ורבו מניה דעבד קזכי ע"ש וא"כ פשיטא דדמי תו לבן חורין וא"כ שפיר שייך שבת כי קחביל ביה אבל בחבל שורו של חבירו לא שייך תו שבת כלל שהרי שילם לי הפחת שנפחת מחמת החבלה והרי יכול למכור:

השור בשוויה כפי מה ששמוהו הב"ד והרי יהיה לו כל דמי השור וא"כ מש"ה ליכא שבת משא"כ באם לקח שורו של חבירו וסגרו דבודאי צריך לשלם לו שבת וכן בסגר ביתו של חבירו ג"כ צריך לשלם לו שבת וא"כ מובן שפיר דברי הנ"י והב"ח שכתבו דבכה"ג איכא שבת שהרי הזיקו עכשיו כנלע"ד נכון בשיטתם ז"ל עד די"ל עוד יותר להסוברים דליכא שבת בכה"ג דאמאי לא ישלמו שבת וי"ל בזה. ועיין במרדכי ב"ק פרק הגוזל עצים (סי' קי"ד) וז"ל רבינו יקיר הזורק מטבע של חבירו לים הגדול היכא דחזו ליה פטור לרבנן לר"מ חייב וא"ת לפי מה דפירש דר' מחייב בזורק מטבע חבירו לים מ"ש לר"מ המכה בהמת חבירו דמשלם נזק אבל אם רפאו אינו משלם אע"ג דגורם לו ליתן לרופא ומ"ש זורק מטבע לים דגרם לו להשכיר שכירים להעלותו וכן בריפוי שבת דאדם חייב דצריך להשכיר רופאים משא"כ בבהמה דפטור ומ"ש לכן נראה דאף ר"מ מודה דפטור בזורק מטבע ויש לחלק בין נזקי גופו לנזקי ממונו כו' אבל כשמזיק לממונו ומחמת אותו ממון נפסד ממון אחר כגון חובל בהמה ומחמת הבהמה הפסיד ממון אחר שיש לו ליתן לרופא מש"ה פטור והאי טעמא דמודה ר"מ בזורק מטבע דפטור גם לר"מ כו' ע"ש. והנה הרי"ף והרמב"ם פסקו דזורק מטבע לים חייב כיון דס"ל כר"מ דדאין דד"ג ועיין בש"ע (סימן שפ"ו ס"א ס"ב) ובש"כ וא"כ הוא דלא כמרדכי ועיין קצה"ח (שם סק"י) הביאו. ולפי האמור לעיל נוכל ליישב קושית המרדכי הנ"ל דלשלם דמי רפואה להבהמה לא שייכא כלל הואיל דמשלם לו דמי הנזק א"כ המזיק אומר להניזק הרי כבר שלמתי לך כל דמי הבהמה כיון ששלמתי הפחת והרי תוכל למכור הבהמה תיכף ומיד ולמה לך להוציא הוצאות לרפאותה תוכל לקנות לך בהמה אחרת משא"כ באדם מחויב לשלם דמי רפואתו ג"כ ודוק. ולקמן הבאתי דברי השמ"ק בב"ק על (דף פ"ו ע"א) ד"ה ורבא ובש"ע (סימן ש"ז) ויש בזה שיטות בין הראשונים יעויין לקמן בזה. ועיין בטור חו"מ (סימן שס"ג) גזל בהמת חבירו ועשה בה מלאכה והחזירה אח"כ אע"פ שעובר בלאו אינו חייב לתת לו כלום כיון שהחזירה בעין בלא כחש ובלא פחת כו' ועיין בבד"ה וז"ל ויש לתמוה עמ"ש אינו חייב לתת לו כלום ולמה לא ישלם מה שבטלה ממלאכתה כמו גבי עבד דבסמוך וי"ל דהכא שאני שנתכוין לגזול הבהמה עצמה משא"כ שם שלא נתכוין לגזול העבד עצמו עכ"ל. והרי בהדיא מבואר בבדה"ב דאי לאו האי טעמא דנתכוין לגזול היה מחויב לשלם על שבטלה ממלאכתה והלא אין שבת באדם דאזיק שור אלא ע"כ דבכה"ג שפיר משלם וה"ה היכא דהדקיה באנדרוניא ומן הטעם שכתבתי לעיל ודוק. אם לא שנימא דשאני התם משום דעשה בה מלאכה והרי נהנה מן הבהמה והרי אכל חסרונו של זה וכמ"ש הרא"ש בב"ק פ"ב (סי' ה') מיהו לשון הבדה"ב לא משמע כן דמטעם זה היה סברא לחייבו והרבה י"ל בזה: (ב) וכד עיינתי עוד בענין זה היה נלע"ד לומר עוד יותר דלכאורה י"ל בהא דחייבה התורה לשלם ה' דברים והלא השבת נכלל ג"כ בהנזק שהרי שמין אותו כמה היה שוה כשהיה שלם והיה שוה אלף וכשנקטעה ידו הרי אינו שוה אלא שש מאות והלא הלוקח יודע שלא יהיה יכול לעשות שום מלאכה עד שיתרפא ויהיה צריך ליתן לו מזונות גם בעת חליו ואפ"ה קנאו בעד שש מאות וא"כ אם היה יכול אז תיכף בשעת הקנין לעשות המלאכה א"כ בודאי דהיה נותן אז בעבורו יותר דהיינו שש מאות ועשרים וא"כ הרי נכלל תיכף בשעת השומא השבת והריפוי בכלל הנזק ואפילו אם נימא דהריפוי לא שייך לומר דנכלל בכלל נזק דלא יוציא הוצאות בהריפוי רק יניחנו עד שיתרפא מאליו אף כי דוחק הוא לומר כן מ"מ השבת בודאי דנכלל ככלל הנזק וכמו שכתבתי וא"כ אמאי חייב בשבת בפ"ע הרי כבר נכלל השבת בהנזק וכבר פרע לו הנזק. ולכאורה י"ל דהואיל דשיטת הרר"ש הוא דשמין אותו כעבד כנעני וגבי ע"כ איכא פלוגתא אם יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ומסקנת הש"ס הוא בגיטין (דף י"ב) דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך וא"כ הרי לא נכלל תו השבת בכלל הנזק שהרי הלוקח את העבד הרי הוא חושב שלא יתן להעבד מזונות כל ימי חליו. אולם ז"א לא מיבעיא לרשב"ג דבשני בצורת יכול העבד לומר או פרנסני או הוציאני לחירות בודאי דה"ה כשהעבד חולה דבודאי ג"כ חייב לזונו וא"כ לרשב"ג בודאי דהלוקח חייב במזונות כל ימי חליו והרי חושב הלוקח זה והרי נכלל תו השבת בכלל הנזק אלא אפילו לרבנן דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך גם בשני בצורת וכן כשהוא חולה מ"מ הלא בודאי דאין אדם עושה כן שיאמר לעבד עשה עמי ואיני זנך ועיין ברמב"ם (פ"ט מהלכות עבדים ה"ז) וא"כ הלוקח הזה חושב ליתן להעבד כל צרכו עד שיתרפא דלמה לו להכניס א"ע בזה וא"כ הרי נכלל תו השבת בכלל הנזק וי"ל בזה. ומכ"ש לשיטת רש"י דשמין או תו כעבד עברי ובע"ע אינו יכול לומר כן עשה עמי ואיני זנך כמבואר (שם) וא"כ בודאי דנכלל השבת בכלל הנזק ולכאורה י"ל טובא בזה. וע"כ צ"ל דנהי דכששמין כמה הוא שוה עתה למכור הרי נכלל עתה הכל בהנזק מ"מ אם נישום אותו כמה הוא שוה עכשיו אם היה יכול עתה לעשות המלאכה דהיינו שכבר נתרפא אז היה שוה יותר למשל דעתה הוא נישום בשש מאות ויהיה יכול לעשות המלאכה אחר ב' שבועות ואם היה יכול עתה לעשות המלאכה היה נישום בשש מאות ועשרים והרי נחשב השבת בעשרים מ"מ אם נישום השבת בפ"ע יהיה עולה ארבעים וכדומה וא"כ אמרינן דמשלם לו השבת היינו דנישום השבת בפני עצמו וא"כ כשנישום הנזק לשלם שיימינן כאלו יש לו ידו אחת וכבר נתרפא וא"כ הרי לא נכלל השבת בהנזק כלל:

ועפי"ז מיושב לי מה שהיה קשה לי בהא דלעיל בב"ק (דף כ"ו ע"א) ויהא שור חייב בארבעה דברים מק"ו ומה אד שאינו חייב בכופר חייב בד' דברים שור שחייב בכופר אינו דין שחייב בד' דברים ומשני א"ק איש בעמיתו ולא שור בעמיתו והיה ק"ל לשיטת הרמב"ן דסובר דהא דחייב בשבת לאו מדינא דגרמי אתינן עלה אלא משום דהוי כאלו אז עשה הנזק ג"כ וא"כ גם שור ליחייב בשבת דהא בנזק חייב וה"ה בשבת שהרי זה ג"כ הוא נזק גמור אבל לפי האמור א"ש שהרי באמת כששיימינן הנזק הרי השבת נכלל בו כמש"ל אלא דהתורה גלה רק שבתו יתן דהיינו דלא נישום השבת בכלל הנזק ורק דנישום הנזק לבדו דהיינו כשנישום כמה הוא שוה עכשיו היינו אם כבר היה נתרפא והיה יכול לעשות עתה המלאכה קלה שמירת קשואין ושבת יהיה נישום בפני עצמו דאז יעלה יותר השבת מכפי מה שהיה נכלל בכלל הנזק וזה הוא היכא דאיכא שבת דהיינו דגלתה התורה דמשלם שבת אבל במקום דלא משלם שבת בפני עצמו א"כ כששיימינן הנזק בודאי דשיימינן ליה כמה הוא שוה עכשיו למכור וא"כ צריך הלוקח לעשות חשבון לעצמו שכשיקנה להעבד זה לא יהיה יכול לעשות שום מלאכה אפילו שמירת קישואין עד שיתרפא וא"כ הרי נכלל בזה הנזק וא"כ באמת בשור דאזיק אדם דלא משלם שבת היינו דלא משלם שבת בפני עצמו כמו אדם דאזיק אדם אבל מ"מ השבת שהוא בכלל הנזק זה משלם שפיר דהרי שיימינן כמה הוא שוה עכשיו למכור והוא עדיין חולה ולא יהיה עושה מלאכה קלה עד שיתרפא כנלע"ד לכאורה:

ולולא דמסתפינא עלה בדעתי דאפשר דיש לומר דבאדם באדם דחייב בשבת היינו לומר דמלבד השבת הנכלל בהנזק דהיינו כמה הוא יפה עכשיו לאתר שנעשה בו הנזק ומה שמקודם הנזק היה שוה יותר זה ישלם לו וא"כ נכלל השבת בכלל הנזק וכמש"ל וזה הוא משלם בכל הזיקות בין שור דאזיק אדם בין אדם דאזיק שיר וגלי קרא דבאדם דאזיק אדם מוסיף עוד להתחייב דלשלם ג"כ שבת בפני עצמו דהיינו שנישום ג"כ מה שישב בטל ולא יוכל לעשות המלאכה קלה ג"כ זה ישלם ג"כ והיה א"ש הכל מיהו לא ראיתי עדיין כתוב כן בשום מקום ויראתי לחדש כזה. מיהו לפמ"ש בראשונה דיש חילוק בין אם שיימינן ל השבת נכלל בתוך הנזק דאז הוא פחות ממה שנישום השבת בפ"ע א"ש ג"כ הכל. וא"כ גם בשור דאזיק אדם ג"כ נישום השבת בכלל הנזק ג"כ בכה"ג ואין חילוק בין אדם דאזיק שור ושור אדם לבין אדם דאזיק אדם רק דבאדם דאזיק אדם שיימינן להשבת בפני עצמה ועולה הרבה אבל באדם דאזיק שור ושור דאזיק אדם שיימינן הכל בכלל הנזק וא"כ אין מקום כלל לדחות הקצה"ח לדברי הנ"י והב"ח ודוק. שוב ראיתי לדברי בעה"מ: בפרקין על (דף פ"ה ע"ב) בהא דקאמר הש"ס וא"ת לקתה מדה"ד דכי מתפח להאי גברא לאו אגרא דשומר קישואין שקיל כו' כתב הבעה"מ (שם) ג"כ כן דהלא בכלל הנזק נכלל ג"כ השבת שהרי אומדין אותו כמה היה שוה מקודם וכמה יהיה שוה לאחר שיתפח וא"כ נמצא בכלל דמי ידו ודמי רגלו שבתו שבכל יום ויום מהאי מלאכה דבטיל מניה כו' ומפרש שמשלם לו שבת מה שהיה יכול לעשות עוד מלאכה אחרת עם המלאכה שהוא רגיל לעשותה וזה הוא גזה"כ שישלם שבת הזאת אע"ג דלא עשה מעולם שתי מלאכות כאחד דגלי קרא שבתו יתן יעו"ש והוא כעין מ"ש ועיין במלחמות מ"ש (שם) ועיין בשמ"ק (שם) מ"ש בשם הרב המאירי ז"ל ועוד הרבה הראשונים ז"ל יעויין שם וי"ל הרבה בזה וקצרתי כאן:

ג אולם בגוף הדבר הזה הלא זה הוא פלוגתא בין הראשונים ז"ל ועיין בטוח"מ (סי' ש"ז) וז"ל כתב א"א הרא"ש ז"ל השוכר פרה מחבירו ונולד בה מכה בפשיעת השוכר שלא מחמת מלאכה כגון ששינה פסקו חכמי צרפת שהוא פטור מלשלם כיון שסופה להתרפאות מאותה מכה לא הוי אלא שבת ואין שבת בבהמה לפיכך אם מתבטלת כמה ימים פטור כיון שסופה להתרפאות ויש מחייבין דדוקא גבי אדם לא חשבינן מכה שסופה להתרפאות אלא שבת לפי שאין עומד למכור הלכך לא אפחית מכספיה אבל בהמה שבכל שעה עומדת למכור ואם יבא למכרה ודאי תשוה פחות מחמת מכה זו חשוב נזק וחייב עכ"ל ועיין בב"י הביא דברי התוס' והרא"ש והמרדכי ובש"ע (שם) הובא ב' הדעות הנ"ל ושיטת היש מחייבין הביא לבסוף והרמ"א פוסק כסברא הראשונה ועי' בסמ"ע (שם) וגם בש"ך (שם) ומ"ש בשם היש"ש יעו"ש ועיין שמ"ק ב"ק על (דף פ"ו ע"א) בד"ה ורבא אמר וז"ל מכאן נראה שאם שכר אדם סוס מחבירו ותחב לו מסמר ברגלו ונתבטל ממלאכתו שהשוכר פטור דקיי"ל כרבא לגבי אביי ורבא קרי הכל שבת קטנה ואין לבהמה שבת ור"י אומר דל"ד דודאי לבהמה שהיא עומדת לימכר בכל יום וע"י המכה אינו מוציא למוכרה ודאי נזק מקרי ומחייב הר' ישעיה ז"ל עכ"ל. והרי מבואר סברא זו שכתבתי בשיטת היש מחייבין דכל שהוא בבהמה לא שם שבת עלה כלל אלא שם נזק עלה והוא כסברתי שכתבתי לעיל וא"כ באדם דאזיק שור הרי נישום הכל בכלל הנזק שהרי עכשיו שיש פחות ממה שהיה שוה וא"כ אם סגר שור של חבירו שפיר יש לומר דמשלם שבת שהרי אז הזיקו בידים וכסברת הרמב"ן שהבאתי לעיל ונוכל לומר דבכה"ג שפיר חייב לשלם מה שהיה יכול להרויח בו שהיה עושה בו מלאכה וכמ"ש ודוק ועיין בסי' ש"מ ובקצה"ח (ש"ז וש"מ) ובנוב"י מהדורא תנינא חחו"מ (סי' נ"ו) יעו"ש והרבה י"ל בכל זה וקצרתי ועיין לעיל על (דף כ' ע"א) מ"ש שם בעזה"י [אות ו'] בדברי הנ"י (שם) והרבה י"ל עוד בדברי הקצה"ח הנ"ל: [ח] שם ת"ר שבת רואין אותו כאלו הוא שומר קישואין וא"ת לקתה מדת הדין כו' מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ועיין פירש"י מ"ש בזה והנה ע"כ פירושו ז"ל הוא ג"כ כמ"ש התוס' בד"ה דכי מתפח כלומר בתחלה כשהיה בריא ואם כי בתחלת פירושו של רש"י יש לטעות ולפרש פירוש אחר אולם המעיין היטב יראה שכונת רש"י ז"ל הוא ג"כ כן ועיין בבעה"מ מ"ש בזה וברמב"ן במלחמות והרבה י"ל בפירושם ז"ל ועיין בשמ"ק כאן האריכו הראשונים ז"ל בפירוש הסוגיא וי"ל בזה. והנה לפי פירוש הראשונים ז"ל דהא דקאמר דכי מתפח הוי הפי' בתחלה כשהיה בריא ולכאורה י"ל מה הוה הס"ד של התנא דברייתא דר"ל דלקתה מדת הדין ולבסוף מסיק דלא לקתה מדה"ד. והנלע"ד בכונת התנא והוא דאם היה שוה אלף זוז וכשנקטע ידו אינו שוה אלא שש מאות דצריך לשלם ארבע מאות דהיכא הוי השומא אם הוי השומא דשמין אותו כמה הוא שוה עכשיו כשהוא חולה א"כ הרי אם המזיק משלם לו מה ששוה עכשיו פחות ממה שהיה שוה מעיקרא א"כ הרי נישום כשהיה שוה עכשיו והרי הלוקח שיקנהו עכשיו יודע שלא יהיה יכול לעשות מלאכה עד שיתרפא וא"כ הרי כבר נכלל השבת בתוך הנזק וע"כ צ"ל דהשומא היא כמה יהיה שוה כשיתרפא וא"כ הרי לא נכלל השבת בתוך תשלומי הנזק וכמ"ש לעיל בפרקין [או"ז אק"ב] ועיין כאן בשמ"ק מ"ש בזה. וא"כ י"ל דהא אם נישום תחלה השבת טרם שנישום הנזק א"כ יהיה השבת כפי שהיה ראוי להרויח בעוד שלא נקטע ידו א"כ יהיה עולה השבת מרובה דהא היה יכול להרויח בשתי ידיו ארבעה זהובים ליום ויצטרך לשלם לו כן לכל יום אבל אם נישום הנזק מעיקרא וא"כ כשנישום השבת אח"כ לא יהיה נישום השבת רק כפי שהיה יכול להרויח בידו אחת שהרי אנו דנין על אדם שאין לו אלא יד אחת ואינו יכול להרויח אלא ב' זהובים ליום ולא יצטרך לשלם רק שני זהובים לכל יום כל זמן שלא נתרפא וזה הוא פירוש הברייתא דקאמר וא"ת לקתה מדת הדין דהיינו שנישום תחלה השבת כפי שהיה יכול להרויח בשתי ידיו ולמה נישום אותו כשומר קישואין והחק נישום אח"כ וע"ז משני התנא דמדת הדין לא לקתה שהרי כבר נתן לו דמי ידו כו' וה"ק דתחלה שמין הנזק וא"כ כשכבר נישום הנזק א"כ הרי אנו דנין רק על אדם שאין לו אלא יד אחת והרי אינו יכול להרויח רק מעט כשמירת קישואין וזה נלע"ד נכון:

[ט] (א) שם חירשו נותן לו דמי כלו ובתוס' ד"ה חרשו ובפ"ק דערכין (דף ב') תנן חש"ו נידרין ונערכין ואור"ת דיש לחלק בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים כו' ועיין במס' ערכין (שם) בתוס' ד"ה חש"ו תירצו ג"כ כן בשם הר"ת ותירצו עוד דהאי דהכא מיירי בחרש שאינו יכול להתרפאות ע"ש. והנה לכאורה י"ל בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ערכין שהשמיט להאי דינא דהתם דחרש ושוטה נידרין ע"ש (בפרק א' הלכה ג') היה מבן ל"א יום עד בן חמש שנים גמורות ערך הזכר ה' שקלים כו' כל הדינים הכתובים בתוה"ק מפרש באר היטב ובה"ו (שם) וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב ונותן לפי שניו עכ"ל והרי כתוב מפורש דחש"ו נערכין הואיל דהוא לפי שניו ובנידרין שהם לפי דמיו כתב (שם בה"ט) הדמים אינן כערכין כיצד האומר דמי עלי כו' או דמי פלוני עלי אפילו היה אותו פלוני קטן בן יומו כו' נותן מה שהוא שוה דינר או אלף כאלו הוא עבד נמכר בשוק עכ"ל והשמיט לגמרי האי דינא דחרש ושוטה לענין נידרין ולכאורה י"ל בזה מדוע השמיט הרמב"ם לדין המפורש בהדיא במשנה. ולכאורה י"ל בזה דהיה קשה להרמב"ם קושית התוס' הנ"ל לרבא דסובר חרשו נותן לו דמי כלו מהאי משנה דריש ערכין ולא היה ניחא ליה בתירוצם של התוס' והיה הרמב"ם מפרש דלא תקשי לרבא ממשנה הנ"ל דרבא יפרש המשנה דקתני חש"ו נידרין ונערכין היינו דנערכין קאי אכל הני תלתא אבל נידרין לא קאי רק על קטן אבל לא על חרש ושוטה משום דחרש ושוטה לאו בר דמים נינהו כלל והא דנקט נדרין לשון רבים לאו דוקא רק איידי דקתני נערכין לשון רבים נקיט נמי נידרין לשון רבים. ועי' ברמב"ם (פ"ב מה' חובל הלכה י"ב) הכה את חבירו על אזנו או אחזו ותקע באזנו וחרשו נותן לו דמי כלו שהרי אינו ראוי למלאכה כלל עכ"ל ובהגהות מיימוני (שם אות א') כתב דהרמב"ם מתרץ כתירוצו של הר"י כאן בתוד"ה חרשו ע"ש. ולפי האמור נוכל לומר דלפירושו של הרמב"ם הנ"ל דרבא מפרש למשנה דערכין הנ"ל דנידרין לא קאי רק על קטן בלחודא אבל חרש ושוטה באמת לא הוי בר דמים כלל ומש"ה שפיר השמיט להאי דחרש ושוטה נידרין דבאמת אינן נידרין כלל הואיל דלא הוי בר דמים כלל וכמו שכתבתי לעיל ואכתי צ"ע בזה:

ב והנה לכאורה י"ל דהא דאמרינן דחרשו נותן לו דמי כלו משום דאינו שוה כלום לפי מה דקמבעי להש"ס בגיטין (דף מ"ב ע"ב) עבד שמכרו רבו לקנס תיבעי לר"מ ותיבעי לרבנן כו' דקא בעי רבי אבא למפשט מברייתא (שם) וקאמר ואס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא אין איכא עבד טריפה והא חזו למיקם קמיה במנוול ומוכה שחין וקמה לה באיבעיא דלא איפשטא וכ"פ הרמב"ם (שם בפכ"ג מה' מכירה הלכה ג') ע"ש א"כ בחרשו דנותן לו דמי כלו משום דתו אינו שוה כלום הלא בעבד חרש דו דאי דשוה מידי שהרי יוכל למכרו לקנסו אם נימא דעבד מזדבן לקנסא והרי חובל ג"כ שמין אותו כעבד ולשיטת הרא"ש במתני' ר"פ החובל שמין אותו כעבד כנעני וא"כ הרי גם בחרשו אכתי בר דמים הוא בכה"ג למכרו לקנסו:

וכמו שרצה הש"ס בגיטין למיפשט מהאי ברייתא (שם) יעו"ש. ולכאורה י"ל בזה אם בעבד חרש יש קנס שלשים שקל מיהו בודאי דיש קנס שלשים שקל בנגח לעבד חרש וכן באם הרג לחרש ושוטה בודאי דמצד הסברא יש לומר דחייב מיתה והרי במס' סנהדרין (דף פ"ה ע"ב) דקאמר הש"ס דצרכינן תרי קראי קרא דמכה איש וקרא דכי יכה כל נפש דקרא דכל נפש אתא לרבויי להורג קטן ע"ש וכמו דהורג לקטן בר קיימא חייב מיתה ה"ה די"ל דהורג לחרש ושוטה ג"כ חייב מיתה דדוקא הורג לטריפה פטור ממיתה משום דלאו בר קיימא הוא אבל בהורג חו"ש בודאי דחייב מיתה ולא ראיתי עוד בשום מקום להיפוך הן שגם שחייב לא ראיתי מפורש עוד אבל מצד הסברא י"ל כן. שוב ראיתי בספר מנחת חינוך מצוה ל"ד הביא דבר חדש שבספר הלק"ט למוהר"ם חאגיז ז"ל (סי' ל"ז) כתב דההורג חרש ושוטה אין נהרגין עליו כטריפה והמחבר ז"ל דחה דבריו וכתב דפשוט דחייב וגם הרמב"ם סתם ולא מצאתי בשום מקום דבר זה ע"ש. ואם ההורג לחרש ושוטה חייב מיתה בודאי די"ל דגם שור שנגח לעבד חרש ושוטה דג"כ חייב בשלשים שקל וא"כ אכתי חרש בר דמים הוא למכור לקנס אם נימא דעבד שמכרו רבו לקנסא חל המכירה והתם קאי באיבעיא דלא איפשטא ונפשוט מדרבא דהכא וגם דאי הוה איבעיא דלא איפשטא א"כ אמאי בחרשו נותן דמי כלו הא אם מזדבן לקנסא היה כול יכול לנכות מה ששוה למכרו לקנסא ואם כן גם בחרשו ינכה לו זה ששוה למכרו לקנסא מספיקא דהוי המזיק המוחזק. ועיין במס' ערכין (שם) בתוס' ד"ה לאתויי מנוול וז"ל משמע דקאי נמי אעבדים דמתני' ויש להקשות דהא מיבעי לן בפרק השולח עבד שמכרו רבו לקנס מהו אלמא אית ליה בדמים כו' ע"ש. הרי שהתוס' הקשו ג"כ קושיא כזו על מנוול ע"ש שתירצו דבטריפה איירי אבל אי היה מיירי בשלם שפיר היה קשה וא"כ בחרשו דקאמר סתמא משמע אפילו בשלם ג"כ נותן דמי כלו וא"כ קשה קושית התוס' הנ"ל. אולם י"ל בזה דהנה התוס' דקדקו בקושייתם (שם) במס' ערכין והקדימו לומר דמשמע דקאי נמי אעבדים דמתני' ועל זה הקשו קושיא הנ"ל ולמה הוצרכו להקדים זה. אבל באמת כוונתם ז"ל הוא דבבן חורין לא שייך קושיא זו כלל משום דנהי דבאמר דמי עלי שמין אותו כעבד אבל באמת לאו עבד הוא וא"כ לא משכחת לה כלל דיהיה נישום לענין למכרו לקנס דהא לא משכחת לה כלל דיהיה נמכר לקנס שאם יגחנו שור שישלם שלשים שקל דהרי בן חורין הוא באמת ומש"ה הקדימו לומר דמשמע דקאי גם על עבדים והיינו שאם אמר על עבד מנוול ומוכה שחין דמי עלי דלא הוי בר דמים ורק בערכין מחייב וע"ז הקשו דהא איתא בדמים לענין למכרו לקנס אבל בבן חורין גמור לא שייך כלל לומר דמזדבן לקנסא וא"כ שפיר אמרינן דחרשו נותן לו דמי כלו כי לא שוה כלל דלענין למכרו לקנסא לא שייכא גביה וז"ב לע"ד. שוב ראיתי ביה"ת כאן שהקשה גם כן מגיטין (מ"ב) הנ"ל והניח בצע"ג ע"ש ובמפ"י מ"ש בזה:

ג ובגוף קושית התוס' דכאן הנ"ל היה נלע"ד ליישב עפ"י מ"ש לעיל בריש פרקין [או"א אק"א] לבאר שיטת רש"י דנזק שמין אותו כעבד עברי דטעם הדבר הוא הואיל דיכול היה למכור א"ע לשש שנים או עד היובל והיה נוטל אלף זהובים וכשאין לו רק ידו אחת לא יתנו לו רק שמונה מאות ומשלם לו זה השני מאות שהפסידו בנזק זה והרי ההפסד הוא תיכף בשעת הנזק והארכתי בזה לעיל. והנה לפי"ז נוכל לומר שפיר דחרש בר דמים הוא ושוה מעות ואם הזיק אדם לעבד חרש של חבירו בודאי דצריך לשלם להאדון מה שהזיקו שהרי יש לו שוויה ורק הא דבחרשו נותן לו דמי כלו הוא משום דהא הפסידו בזה שאינו יכול למכור את עצמו לעבד עברי שהרי אם הוא חרש אינו יכול למכור א"ע דמעשיו בטלים ומש"ה משלם לו דמי כלו. אבל לעולם דחרש בר דמים הוא ומש"ה בנידרין שאומר דמי חרש פלוני עלי שפיר משלם כפי שוויה כנלע"ד נכון לכאורה ליישב קושית התוס' הנ"ל. אולם לשון הרמב"ם (בפ"ב מהלכות חובל הלכה י"ב) שכתב שהרי אינו ראוי למלאכה כלל משמע דאינו שוה כלום וי"ל עוד בזה. ויש להביא ראיה לזה שכתבתי לעיל דאם שור נגח לעבד חרש דמשלם קנס שלשים שקל דאל"כ תקשי בהא דקאמר הש"ס בגיטין מ"ג (שם) ואס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא וקשה דהא משכחת לה בעבד חרש דליכא קנסא כלל ולא מזדבן לקנסא ולאו בר דמים הוא כלל אלא ע"כ דעבד חרש יש לו קנסא שלשים שקל ומזדבן לקנסא ושפיר קא בעי הש"ס למפשט שם בגיטין מברייתא הנ"ל דלא מהני מכירה לקנס והוכרח הש"ס לומר דנוכל לומר דברייתא מיירי בעבד טריפה ומנוול ומוכה שחין יעו"ש ודוק:

הן אמת דלכאורה י"ל לשיטת הר"י בתוס' דבחרש שאינו בר אומנות לא שוה כלום א"כ תקשי מהא דגיטין לימא דמיירי בחרש שאינו בר אומנות דלא מזדבן כלל וראיתי בים התלמוד שהקשה כן והניח בצ"ע וראיתי שם בהגהות מפרשי ים שכתבו דבעבד חרש שפיר איכא שלשים שקל כיון דקנס הוא ואפי' דחרש שאינו בר אומנות ולאו בר דמים הוא ע"ש ונהניתי שכוונתי לדעתם ז"ל אלא שאני כתבתי זה בעיקר הדבר שהעליתי דחרש מקרי בר דמים וא"ש מאד אולם לשיטת הר"י הנ"ל י"ל עוד בזה וגם הם ז"ל כתבו שיראים לחדש כזה. אולם לפי מ"ש דבהורג לחרש דודאי חייב מיתה א"כ י"ל דהא אם הרג לעבד חרש דחייב מיתה א"כ בנגחו שור בודאי דאיכא שלשים שקל ודוק היטב בכ"ז. ועוד יש לעיין הרבה בזה:

ד והנה התוס' כאן בד"ה נהי באה"ד וז"ל ועוד אטו אם חבל בחרש וכי יפטר מריפוי צער ובושת עכ"ל משמע לכאורה דמנזק פטור לגמרי אם חבל לחרש דלא נקטו רק הני תלתא אבל נזק ושבת לא משלם ולכאורה י"ל הכי מותר לגזול לחרש וגם מה נשתנה נזק ושבת מכל הני תלתא ריפוי וצער ובושת ובהא דקאמר הש"ס בהאיבעיא דבעי רבא קטע את ידו ולא אמדוהו סומא כו' דקאמר הש"ס נהי דנזק וריפוי כו' דכיון דקא יהיב ליה דמי כוליה כמאן דקטליה דמי והא יהיב ליה דמי כוליה כו' יעויין היטב בזה יש לומר דהתם שאני דהואיל דהוא משלם דמי כוליה א"כ לא נוכל לחייבו בנזק ידו ורגלו ועינו דהזיקו מקודם משום דאף אם נחשוב דמי ידו ורגלו ג"כ הלא לא יצטרך לשלם תו בהנזק מה שחרשו רק פחות שהרי אם נישום באלף זהובים וכשקטע לידו לא שוה רק שמונה מאות א"כ לא יצטרך לשלם הנזק שחרשו רק שמונה מאות שהרי כשאין לו אלא ידו אחת הרי אינו שוה רק שמונה מאות וא"כ אם משלם לו האלף זהובים הרי נחשב שפיר כל דמי נזקו אבל לעולם די"ל שאם כבר הוא חרש וחבל בו דיש לומר דמשלם לו הזיקו שהרי גם חרש יש לו דמים שהרי נידרין וכמש"ל. אולם יש לעיין ולומר דאפילו אם כבר הוא חרש וחבל בו דלא נוכל לחייבו לשלם הנזק אף שיש לו דמים משום דעיקר שומת הנזק הוא שהיה יכול למכור א"ע בעבד עברי והרי הפסידו זה וכמו שביארתי לעיל בר"פ בשיטת רש"י והכא אם הוא חרש אינו יכול למכור א"ע וליכא כלל שומת הנזק דנחייביה שהרי לא הפסידו בזה כלום שהרי אינו יכול למכור א"ע בעבד עברי ולכאורה י"ל בזה. מיהו לשיטת הרא"ש דשמין אותו כעבד כנעני וא"כ י"ל דאם נימא דחרש יש לו דמים דשפיר שיימינן להנזק אם הזיקו לחרש שהרי דאם שמין אותו כעבד כנעני אף שאינו יכול למכור את עצמו בעבד כנעני אפ"ה שמין אותו כע"כ וח"כ אם נימא דחרש בר דמים הוא שפיר חייב לשלם לו נזק כשחבל לחרש ונ"מ לדינא גם לשיטת הרא"ש הנ"ל בחרש שהוא בר אומנות דיש לו דמים וכסברת הר"י בתוס' כאן וכן דעת הרבה פוסקים א"כ שפיר נוכל לשום להחרש כשחבלו אדם לחרש וי"ל בזה:

ולשיטת רש"י ז"ל הנ"ל וכפי שביארתי בסברתו דמש"ה כשחרשו נותן לו דמי כלו משום דהפסידו שאינו יכול למכור את עצמו בעבד עברי וא"כ כשחבל לחרש ג"כ לא נוכל לשום הנזק משום האי טעמא גופיה יש לומר דמשלם לו שפיר בכל יום מה שהיה יכול להרויח משום דבאמת הו"ל לומר כן בכל נזק דהא הזיקו שאינו יכול להרויח והוי היזק גמור וכמ"ש הרמב"ן בדד"ג הבאתיו לעיל בפרקין [או"א אק"א] דשבת לא הוי גרמי משום דבשעה שחבל בו הרי הזיקו ממש ורק דהא דשמין אותו לשלם מה שהשחיתו משוויה הוא להקל על המזיק דילפינן מקרא דובער בשדה אחר וכמ"ש הרא"ש בריש פרקין (סי' א') וזה דוקא היכא דאפשר לשום אותו כן אבל היכא דא"א לשומו כן שפיר משלם בכל יום הזיקו מה שהיה יכול להרויח כמו דבשבת הפחתתו: מדמים וכגון דהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור דפסקינן כרבא דאינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום ולעיל בריש פרקין הארכתי בזה וה"נ דכוותיה דבחבל לחרש שפיר משלם לו הזיקו דהיינו דמשלם לו דמי שבתו בכל יום ודוק היטב בזה:

ה והנה עוד יש לי איזה הרהורי דברים בזה הענין והוא דהנה התוס' במס' בכורות (דף ל"ז ע"א) בד"ה מה בסה"ד וא"ת מ"ש דהכהו על אזנו וחרשו חשיב מום התם ועבד יוצא לחירות דהוי מום שבגלוי ואינו חוזר ולקמן [דף מ"ד ומ"ה] תנן חש"ו פסולים באדם וכשרים בבהמה ובאדם לא מיפסלי אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן כדמפרש לקמן בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים עכ"ל התוס'. ולכאורה דבריהם ז"ל אינם מובנים כלל דהא לקמן שם ליכא חילוק כלל בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים וראיתי במוהרי"ט אלגזי ברפ"ו (שם אות נ"ב) בד"ה עוד הביא לשון התוס' הנ"ל וכתב שם ואין לחלק בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים ע"ש ולפי גירסא זו מובן דברי התוס' שפיר דלהאי חילוקא בין בידי אדם לבין חרש בידי שמים א"כ הי' מיושב הקושיא דהא דקתני לקמן (דף מ"ה) שם דחש"ו לא חשיב מומא ורק באדם פסול משום דאינו שוה בזרעו של אהרן מיירי בחרש בידי שמים היה א"ש ולא היה קשה כלל ורק שהתוס' כתבו שאין לחלק כן משום דלקמן קתני סתמא ולא מחלק התנא כלל בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים. ועיין במוהרי"ט אלגזי שם מ"ש עוד בזה. ועיין במס' בכורות (דף מ"ג) יתר עליהן באדם מנה"מ אר"י דא"ק כל איש אשר בו מום מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן מאי איכא בין מומא לשאינו שוה בזרעו של אהרן איכא משום אחולי עבודה מומא מחיל עבודה דכתיב מום בו ולא יחלל שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ומשום מראית עין איכא בינייהו עשה ועיין ברש"י שם. והנה מתבאר מסוגיא דג' חלוקים הם דמום גמור מחיל עבודה וכהן לוקה ומשום אינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה וליכא אלא עשה ומשום מראית עין איסורא בעלמא איכא אבל עשה ליכא יעו"ש. עוד שם במס' בכורות (דף מ"ה ע"ב) במתניתין החרש והשוטה והשיכור כו' פסולים באדם וכשרים בבהמה ובגמרא שם שיכור מחיל עבודה בהדי מומי דמחילי עבודה בעי למיחשב ופירש"י בד"ה בהדי וקתני ליה גבי מומין הבאין מחמת שאין שוין בזרעו של אהרן דאמרינן בר"פ דלא מחלי עבודה ומשני הש"ס בשאר דברים המשכרים ודלא כר"י כו' ע"ש ומתבאר בהדיא דחרש ושוטה לא הוי מום גמור רק משום שאינן שוים בזרעו של אהרן ולא מחיל עבודה יעו"ש:

ודברי הרמב"ם ז"ל אינם מובנים כלל לע"ד שהרי (בפ"ח מה' ביאת מקדש) דחשיב שם המומים שבאדם היתרים על מומי בהמה הם תשעים. שבבהמה ובאדם הם חמשים כמפרש (שם בפ"ז) והמומים שנתוספו באדם על מומי בהמה הם תשעים וחשיב להו בפ"ח (שם) וכתב (בהט"ז) ועוד יש שם באדם ארבעה מומין אחרים ואלו הם החרש והשוטה כו' והם הם בחשבון התשעים מומין הנ"ל דקחשיב שם בהאי פרקא כנראה להמעיין ומונה. ולכאורה קשה דקחשיב חרש ושוטה למומין והרי לפי המבואר עיקר פסולייהו הוא משום שאינם שוים בזרעו של אהרן אבל מום גמור לא מיחשבי לענין דיהיה מחלי עבודה. ועי' ברמב"ם (שם בפ"ו מהלכות הנ"ל בה"ה) חשיב שלשה מיני מומין הם יש מומין שהן פוסלין הכהן מלעבוד והבהמה מלקרב ויש מומין שפוסלין באדם בלבד מלעבוד ויש מומין שאין פוסלין אבל מפני מראית עין כו' ובהלכה ו' כתב כל מי שיש בו מום שפוסל באדם ובבהמה ועבד בין בשוגג בין במזיד עבודתו פסולה ואם היה מזיד לוקה וכל מי שיש בו מום מן המומין המיוחדין לאדם ועבד אע"פ שהוא לוקה לא חלל עבודתו ואם היה בו דבר מדברים שהם מפני מראית עין אינו לוקה ועבודתו כשירה עכ"ל ודברי הרמב"ם בזה ג"כ נפלאו דהא באם הוא רק משום שאינו שוה בזרעו של אהרן אמאי לוקה הלא רק עשה הוא וכמפרש בהדיא במס' בכורות (דף מ"ג) שהבאתי לעיל. והמלמ"ל (שם) הביא דברי התוס' יו"ט וראיתי בתוס' יו"ט (שם) כתב דבר חדש בהאי ענינא דלאו הבא מכלל עשה יעו"ש ולא הובא עדיין בספרי הכללים יעו"ש. והנה גם לשיטת הרמב"ם הנ"ל דגם אם אינו מום גמור ורק דהפסול הוא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן ג"כ לוקה מ"מ בחרש ושוטה דאם עבדו עבודה בקודש דג"כ איכא מלקות מ"מ בודאי דאינן לוקין דהא לאו בני חובא הם וי"ל בזה. אבל עכ"פ עיקר תמצית הדברים הוא דכהן חרש שעבד עבודתו כשירה ואפילו חרש בידי אדם ג"כ כשר שהרי קתני במתניתין סתמא דחרש ושוטה פסולים באדם אבל לא בבהמה וכמ"ש התוס' בבכורות (ל"ז) שהבאתי וא"כ השתא דאם עבד עבודה עבודתו כשירה ואפילו באינו שומע ואינו מדבר דסתם חרש הוא כן. ולכאורה י"ל שהרי אינו חייב מלקות אם עבר עבירה והו"ל לומר דלא מקרי בר עבודה כלל אפ"ה עבודתו כשירה וא"כ לענין שחיטה אם חרש ושוטה שחטו כל שאחרים עומדים ע"ג שחיטתן כשירה וכדאיתא בריש מס' חולין ועיין ביו"ד (ס"א ס"ה) ובש"ך (ס"ק כ"ז) מ"ש בשם הלבוש דקטן לאו בר זביחה והש"ך דחה דבריו ועיין תבו"ש (ס"א סכ"ח) דחרש שאינו שומע ואינו מדבר דאם מומחה עומד ע"ג וראה מתחלה ועד סוף ששחטו כהוגן שחיטתו כשירה כו' ואע"ג דכתיב וזבחת ודרשינן אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו אינהו נמי איתנהו בזביחה דהא מוזהרים עליהם שלא להאכילם נבילות כו' וכתב (שם בס"ק מ"ט) בשם המוהרי"ל בתשובה (סימן קצ"ו) דהוכיח דחרש ושוטה בני מצות נינהו ופקחים מוזהרים עליהם שכתב דאי הוי כבהמה יחשב שחיטתו אפילו אחרים עומדים ע"ג כשחיטת עכו"ם וקוף דפסלינן מוזבחת ואכלת ע"ש ועיין בפרמ"ג (שם בש"ד ס"ק כ"ז) ובפרמ"ג או"ח בפתיחה כוללת בח"ב בתחלתו מ"ש בזה והרבה י"ל בזה. והנה לפי המבואר דכהן חרש שעבד עבודתו כשירה וא"כ הרי מיחשב בר עבודה ומכ"ש דמקרי ג"כ בר זביחה ולא צרכינן לטעמא הואיל דפקחים מוזהרים עליהם כללו של דבר דחרש ושוטה שפיר מקרין בר זביחה ג"כ ורק דחיישינן שמא קלקלו ובעינן אחרים עומדים ע"ג ולעד"נ דגם בעבודה שעבדו דעבודתן כשירה דבודאי ג"כ בעינן אחרים עומדים ע"ג וי"ל בזה עוד הרבה ענינים י"ל בזה אולם אכ"מ ולא ביארתי הכל עוד:

[י] שם תוד"ה נהי באה"ד וז"ל ועוד אטו אם חבל בחרש וכי יפטר מריפוי צער ובושת מיהו מהא דתנן לקמן (דף פ"ז) החובל בחרש חייב כו' והנה פשיטא להו להתוס' דריפוי צער ובושת חייב בחרש ואע"ג דחרש לאו בר דמים הוא וא"כ גם בנזק יחייבו וכן בשבת ג"כ יחייב לשלם. אולם לע"ד פירוש דברי התוס' הוא דלעולם דס"ל דגם בנזק חייב דהיינו אם חבל בחרש דקטע לידו וכדומה דשפיר משלם נזק ג"כ ורק הכא דקטע לידו ואח"כ רגלו ואח"כ חרשו וא"כ הרי משלם לו דמי כולו והרי ידו ורגלו בכלל דמי כולו דמשלם כשחירשו לבסוף וא"כ ליכא נזק כאן לשלם לו דמי ידו ורגלו וכן משבת ג"כ יש לפטרו הואיל דמשלם לו עתה דמי כולו ומשום הכי לא הקשו רק מריפוי צער ובושת דנהי דמשלם לו דמי כולו אבל צער ובושת ודאי דמשלם לו וכן ריפוי משלם לו ג"כ אע"ג דמיירי בחרש שאינו יכול להתרפאות מ"מ איכא ריפוי שמחמת שחרשו נחלה על גופו וכדומה וזה יכול להתרפאות וחייב ברפואתו בזה אבל לעולם דס"ל להתוס' דהיכא דחבל בחרש דמחויב לשלם הכל ונהי דאינו יכול למכור את עצמו מ"מ הרי סוף סוף חבל בו ואפחתיה מכספו ואם כי לא נוכל למישיימיה כמה היה שוה למכור את עצמו וכמו שכתבתי לעיל בסמוך מ"מ בודאי דצריך לשלם לו הנזק מדי יום ביומו כמה שהיה יכול להרויח והנזק והשבת הוא נחשב כאחד דכל דלא שיימינן ליה כעבד נמכר בשוק א"כ ליכא כלל שבת בפני עצמה ונכלל השבת בכלל הנזק וכדאמר רבא לקמן (בדף פ"ו ע"א) בשבת הפוחתתו בדמים כגון בהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור דנותן לו שבתו בכל יום ויום וכבר הארכתי לעיל שם בבאור הענין בארוכה ועיין בשמ"ק כאן ד"ה למיתב בסה"ד מ"ש בשם הראב"ד וי"ל בזה:

והנה רש"י בד"ה נ"מ למיתב ליה צער ובושת דכ"א אבל ריפוי לא שהרי לא נתרפא בינתים כו' ותוד"ה נהי הקשו דבשלמא נזק ושבת דין שלא יתן שכל זה בכלל דמי כלו אלא ריפוי למה:

פשיטא ליה שיהיה בכלל דמי כלו יותר מצער ובושת כו' יעו"ש. ולע"ד היה נ"ל דכוונת רש"י הוא ג"כ כפירוש הר"י בתוס' הנ"ל לענין דנשיימיה כל הרפואות שצריך לידו ורגלו הכל ביחד וכונת רש"י הוא לפרש הגמרא דהאיבעיא הוא אם צריך לשלם כל אחד בפני עצמו דהיינו הצער דידו בפני עצמו והרגל בפני עצמו וכן על הבושת אבל על הריפוי פשיטא דלא חשבינן כל רפואה בפני עצמו רק הכל ביחד הואיל דלא נתרפא והרי בריפוי הוה הדין דאם אמר הניזק שיתן לו המזיק דמי רפואתו הרשות ביד המזיק לומר לו קא קרי לי שור המזיק ורק דצריך לרפאות את עצמו בדמי הרפואה וא"כ כל שלא נתרפא עדיין הרשות ביד המזיק לשכור לו רופא שירפאנו כל החבלות כאחד וזה פשיטא להש"ס דלא שיימינן כל רפואה ורפואה בפני עצמו אלא דשיימינן כל הרפואות כאחד:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה