אמרי הצבי ב· רבי צבי מאיר בר
דף פג.
[אות קסה]:
דריש ר' דוסתאי דמן בירי ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל ללמדך שאין השכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות חסר אחד והיתה אשה מעוברת וראויה להשלים כו' ועיין בתוס' ד"ה שני אלפים מ"ש בזה. והנה המספר הזה דוקא מה הוא הכוונה בזה. וראיתי בתו"ח שכתב דלהכי נקיט קרא שובה כו' לפי שמרכבתו יתברך למעלה נמי לא הוה בפחות משני אלפים וב' רבבות מלאכים שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ובשעה שפרקו המשכן בנסוע הארון ואמר משה קומה ה' נסתלק שכינה למעלה ולכך כשהקימו המשכן ונח הארון אמר משה שובה ה' רבבות אלפי ישראל שישוב מרבבות אלפי שנאן אל רבבות אלפי ישראל עכ"ל ודפח"ח. ולענד"נ להוסיף בה תבלין והוא דקודם החטא הי' עבודה בבכורות ואח"כ הי' עבודה:
ללוים ולוים היו שנים ועשרים אלף כדכתיב בפרשת במדבר (ג') ועוד שלש מאות לוים שנמנו בפרטן היו בכורים וכדאיתא בבכורות (דף ה') והובא ג"כ ברש"י בחומש שם ודי שיפקיעו את עצמן ולא נחשבו במנין רק כ"ב אלף. והנה אז לאחר החטא קודם שנתרצה להם הקב"ה הי' רק המספר כ"ב אלף רצוים לפני הקב"ה ואלו היו המרכבה שהרי שרתה שכינה על ישראל במדבר לעולם וז"ש מרע"ה שובה ה' רבבות אלפי ישראל ולא רצה לומר אז אלפי לוים מפני כבודן של ישראל ואמר אלפי ישראל כי גם הם נכללין בישראל וז"ש רבי דוסתאי ללמדך שאין השכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות כי מספר כזה הוא מרכבתו של הקב"ה וי"ל בזה:
החובל פרק שמיני [א] (א) שם ע"ב במתני' החובל בחבירו כו' בנזק כיצד סימא את עינו כו' רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק כו' ופירש"י בד"ה וכמה הוא יפה שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה נצרך הי' מוכר עצמו בעבד עברי עכ"ל והרא"ש כתב רואין אותו כאילו הוא עבד כנעני נמכר בשוק שהוא נמכר לעולם אבל עבד עברי אין לו שומא למכור לעולם להפסיד לו בשומא הזאת שהרי הי' יכול למכור א"ע לשש ולאחר שיצא בשש ימכור עצמו שנית וכן כל ימיו רואין כמה הוא יפה וכמה הי' יפה כו' ועיין בפלפלא חריפתא שמסביר פירושו של הרא"ש שמפרש דשמין אותו כעבד כנעני ודלא כפירש"י ששמין אותו כע"ע יעוש"ה ובסמ"ע (סי' ת"כ ס"ק ט"ז) מ"ש בזה. והרמב"ם והטור והמחבר כתבו סתמא דשמין אותו בעבד ולא פירשו כלל באיזה עבד שמין אם כע"ע או כעבד כנעני. וראיתי בב"ח (בסי' ת"כ ס"ק י"ז) שהקשה על פירש"י מהא דלקמן (דף פ"ד ע"א) גבי ההוא חמרא דקטע ידא דינוקא דקבעי למישיימי' כעבדא כו' משמע דבעבד כנעני קאמר והכי מוכח להדיא בהא דקאמר הש"ס לקמן תניא ר"א אומר עין תחת עין ממש וקאמר רבה לומר שאין שמין אותו כעבד א"ל אביי אלא כמאן כבן חורין בן חורין מי אית לי' דמי אלא אר"א לומר שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק וכן פירש"י להדיא גבי פגם [כונתו באונס ומפתה] דשיימינן בשפחה כנענית. והעלה הב"ח בפירש"י דהכונה הוא דגם רש"י סובר דשמין אותו כעבד כנעני ורק היכא דזילא בי' מילתא לניזק למישיימי' כעבד כנעני הרשות בידו של הניזק לומר דאינו רוצה דלישיימי' כע"כ רק כעבד עברי הנמכר לשש ונשכר המזיק בשומא זו שנישום כע"ע שנמכר לשש ותליא ברצונו של הניזק וסיים הב"ח על פירושו זה נ"ל דין אמת וצדק ולזה נתכוון רש"י בפירושו. והנה אם כי דברי הב"ח ז"ל נכונים בטעמם אבל עכ"ז י"ל מה זה אשר רש"י ז"ל דקדק לכתוב דוקא דנישום כע"ע וטעמא קאמר רש"י ז"ל שאם היה נצרך הי' מוכר עצמו בע"ע הלא מילתא דפשיטא הוא שאם רצונו של הניזק דלישיימי' רק כע"ע דהרשות בידו דהא מן הדין הוא דלישיימי' כע"כ והי' עולה ההיזק יותר ופשיטא דיכול הניזק לוותר משלו ודלישיימי' כע"ע. וגם י"ל דהא מעובדא דחמרא דקטעה לידא דינוקא דאמר אבוה דזילא בי' מילתא דלישיימי' כעבדא משמע דלא שמוהו כלל ועכ"פ הי"ל למישיימי' כעבד עברי דלא זילי לי' ודוחק לומר דגם בע"ע זילי לי' דלישייעי' דהא לפירושו של הב"ח ז"ל בעבד עברי לא זילי לי'. אם לא שנימא דגם להב"ח ז"ל איכא זילותא דלישיימי' בעבד עברי ורק דלישום בעבד כנעני זילא יותר. וכתב הב"ח דאם חושש לזילותא רבה ולזילותא זוטא לא חייש בכה"ג שיימינן כע"ע וזה הוא כונת רש"י ז"ל ודוחק:
ולעד"נ ליישב דברי רש"י ז"ל דבדקדוק גדול כתב רש"י ז"ל דוקא דנישום כעבד עברי. ובהקדם יבואר מה שי"ל לכאורה דבכל נזק שהזיקו בגופו וחסר ממנו אבר דנימא דישלם בכל יום להניזק כמה שהי' יכול להרויח כגון דקטע לידו דניזק נימא דאם הי' יכול להרויח בכל יום ארבע זוזי כשהיו לו ב' ידיו ועכשיו אינו יכול להרויח ליום רק ב' זוזי נימא דישלם לו בכל יום ב' זוזי כמו שהי' יכול להרויח אילו היו לו ב' ידיו ואי משום דבכה"ג היה מפסיד המזיק הרבה וכמ"ש הרא"ש וכפירושו של הפלפלא חריפתא כאן הלא אי דינא הוא כן מה איכפת לן בפסידא דמזיק ליפסד וליפסד וכדקאמר הש"ס לעיל בפרק שור שנגח (דף מ"ז ע"א) ואי דינא הוא לכחוש מזיק ולכאורה י"ל טובא בזה. ועיין ברא"ש בפירקין (סי' א') שכתב ולהקל בכל השומות אנו למדין לעיל נ"ח מובער בשדה אחר דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה עכ"ל מ"מ י"ל מדוע נשום כל הנזק ביחד ישלם מדי יום ביומו מה שהיה יכול להרויח. והנלע"ד בזה דטעמא הוא דלא משלם המזיק להניזק הזיקו משלם דהיינו שבכל יום ישלם לו ב' זהובים משום דהואיל דההיזק אינו עכשיו לפנינו מבורר וגם הוה רק כמניעת הריוח שאינו יכול להרויח ד' רק ב' זהובים ובזה ליכא תשלומין שישלם לו מה שהיה יכול להרויח אילו לא הזיקו ועכשיו אינו יכול להרויח ורק עיקר תשלומי הנזק הוא מה שההיזק ברור לפנינו עכשיו ומש"ה אמרינן דנזק שמין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק והרי עכשיו ההיזק ברור לפנינו וששוה עתה פחות כשקטע לידו ממה שהי' שוה מקודם כשהיו לו ב' ידיו ומש"ה הוה הדין דשמין אותו כעבד וז"נ לע"ד. והא דמשלם שבת דגלי קרא שבתו יתן וכתב הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי וז"ל דלא הוי גרמי משום דבשעת ההיזק הזיקו ועיין קצה"ח (סי' שס"ג סק"ב) הביאו ועיין לקמן (בדף פ"ה ע"ב) [או"ז] מה שכתבתי בזה ומ"מ לחייבו כן על כל ימי חייו שישלם מדי יום ביומו לא אמרינן כן ורק דהדין הוא לשלם להניזק ולהקל עליו וכמ"ש הרא"ש בפירקין (סי' א') ובשבת הפוחתו מדמים וליכא נזק סובר רבא דליכא רק שבת שבכל יום והיינו שישלם לו בכל יום מה שהיה יכול להרויח ובשבת במקום דליכא נזק כלל דלכ"ע משלם לו שבת שבכל יום ויום מה שהיה יכול להרויח התם לא גלי קרא אבל היכא דאיכא נזק ממש ג"כ בכה"ג גילה קרא דובער דשיימינן להקל על המזיק ואמרינן הואיל דהוי כעין גרמי מש"ה לא שיימינן רק מה שברור ההיזק לפנינו ודוק היטב בזה:
ומעתה נבא לפרש דברי רש"י ז"ל במ"ש דשמין אותו כעבד שאם הי' נצרך הי' מוכר א"ע והיינו דכונתו דהשומא הוא במה שהפסידו עכשיו להניזק והנה נקיט רש"י ז"ל שהיה יכול למכור א"ע והיינו דלא נוכל לומר שנישום אותו כמה היה שוה אם הב"ד היו מוכרין אותו בגניבתו משום דהואיל דבאמת לא גנב וגם שיש לו ממון לשלם דבכה"ג אינו נמכר בגניבתו ורק נקיט רש"י שהיה יכול למכור עצמו דזה מיקרי ברור הזיקו שהרי ההיזק לפנינו דהא יכול למכור א"ע בכל עת שירצה. אולם לכאורה י"ל לפום סברא הנ"ל דבחובל בזמן דאין עבד עברי נוהג וגם בזמן בית שני דהיו סמוכין אבל לא הי' נוהג עבד עברי דלא היו כל יושביה עלי' ועיין ברמב"ם (סופ"א מהל' עבדים ופ"י מהל' שמיטה ויובל ה"ג וה"ט) הכי נימא דלא היה משלם נזק בחובל בחבירו דהא לא הי' שייך אז שנישום כעבד עברי ולכאור' י"ל. וכן נמי י"ל בחובל באשה דלא שייך לומר תו האי סברא דהיתה מוכרת א"ע דבאשה לא שייך מכירה אם לא בקטנה דאבי' יכול למוכרה הכי נימא דאינו משלם לה נזקה וזה ודאי דמשלם נזק לאשה וכמבואר גבי דמי ולדות. אולם לאחר העיון א"ש דהתורה חייבה לשלם נזק להנחבל והטעם משום דהי' יכול אז למכור א"ע בע"ע וכזה הוי החיוב לדורות שישלם נזק בשומא זו אבל לא יותר דהיינו דנימא דנישומו כעבד כנעני משום דהא בעבד כנעני לא הי' יכול למכור א"ע בשום פעם. ומעתה תו אמרינן גם בחובל באשה ג"כ משלם בשומא כזו הואיל דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה או מאינך קראי דיליף הש"ס בב"ק לעיל (דף ט"ו) ע"ש: ואחר העיון היטב לולא דמסתפינא הייתי אומר דבחובל באשה אם היא פנויה דנוכל לשום כמה הי' בעלה נותן לה בכסף הקידושין אם היתה בנא הנזק אבל עכשיו דקטע לידה לא יתן לה כ"כ וא"כ הרי הפסידה הפסד גדול וזה ישלם לה שהרי ההיזק ברור לפנינו תיכף אם היתה רוצית להתקדש עצמה וא"כ עולה דמי הנזק באשה פנויה הרבה יותר מנזק האיש דבנזק האיש שמין רק כע"ע הנמכר לשש או עד היובל ואלו נזק אשה פנוי' שמין אותה לענין כסף קידושין ועיין לקמן על (דף פ"ז ע"ב) [אוט"ז] מ"ש בזה וא"כ הואיל דבאשה פנוי' שמין כן ורק באשה נשואה י"ל היכי הוי השומא וי"ל עוד בזה:
והנה לכאורה י"ל דהא במוכר עצמו אם יכול למכור א"ע ליותר משש פליגי בזה ר"א ורבנן דר"א סובר דגם מוכר עצמו א"י למכור א"ע ליותר משש ורבנן סברי דיכול למכור א"ע ליותר משש ופסקינן כרבנן ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' עבדים הי"ב) דפוסק כרבנן וא"כ לכאורה אין חילוק בין אם שמין הנזק כע"ע שמוכר את עצמו לבין עבד כנעני דהא נוכל לשום להניזק בע"ע שמוכר א"ע ליותר משש. אולם אכתי יש חילוק בזה דהא במוכר א"ע נהי דיכול למכור א"ע ליותר משש מ"מ דוקא עד היובל אבל כשהגיע יובל הרי יוצא ביובל וא"כ שפיר יש חילוק בין אם אמרינן דשמין להניזק כע"ע שמוכר א"ע דהוא רק עד היובל אבל אם שמין אותו כעבד כנעני הוא על כל ימי חייו וזה הוא החילוק בין שיטת רש"י והנ"י דסוברים דשמין כע"ע הנמכר בשוק והיינו עד היובל ולשיטת הרא"ש דהוא כשומת עבד כנעני עולה יותר דמי הזיקו:
והנה לפי האמור נוכל להבין דברי רש"י ז"ל במ"ש דשמין להניזק כע"ע שמוכר א"ע והיינו כאילו מכר את עצמו ליותר משש דהיינו עד היובל שהרי זה שוה עכשיו והרי הזיקו בזה שהרי הי' יכול למכור א"ע עד היובל בעד אלף זהובים וכשאין לו אלא יד אחת אינו שוה רק שמונה מאות והרי הזיקו עכשיו בשני מאות אבל מה שיגיע לו ההיזק לאחר היובל שהיה יכול למכור א"ע עוד הפעם ובשביל שנחסר לו יד אחת לא יתנו לו כמו שהיו שוה אילו היו לו ב' ידים על זה לא נוכל לחייב להמזיק לשלם כי אין ההיזק עכשיו בשעת הנזק ודוק בזה. ולפי"ז יתחייב יותר לשלם אם יזיק לעבד כנעני של חבירו מאם יזיק לחבירו כי אם יקטע יד עבד כנעני של חבירו משלם לגמרי מה ששוה פחות כשאין לו אלא יד אחת מאם היו לו ב' ידיו ונמצא דשיימינן הנזק לעולם דהיינו על כל ימי חייו של העבד אבל כקוטע יד חבירו אינו משלם רק מה שהיה יכול למכור א"ע עד היובל ומה ששוה פחות כשאין לו אלא יד אחת ממה שהיה שוה אילו היו לו ב' ידיו זה משלם לו והבן:
ב והנה עפי"ז נוכל ליישב כל הקושיות שהקשה הב"ח לשיטת רש"י הנ"ל בראשונה מה שקשה מהא דר"א דאמר רבה שאין שמין אותו כעבד וא"ל אביי אלא כמאן כבן חורין בן חורין מי אית לי' דמי ודייק הב"ח מיני' כשיטת הרא"ש דשיימינן כעבד כנעני כמה ע"כ איש כזה הי' שוה מקודם וכמה שוה עכשיו אבל לא שיימינן להניזק כמה הי' שוה. מקודם כו' משום דעל ב"ח עצמו לא שייך לומר עליו שם דהוא שוה דמים אף דיכול למכור א"ע בע"ע מ"מ לא שיימינן כן רק השומא הוא על אדם אחר שהוא עבד כנעני דאי כשיטת רש"י הלא שיימינן רק כעבד עברי דהוה בגוף הנחבל והרי אית לי' דמי כנ"ל בכונת דברי הב"ח אולם לעד"נ דנוכל לפרש לשיטת רש"י דה"ק דאי שיימינן כבן חורין והיינו כמה שוה בן חורין לפחות ע"י שקטע לידו אחת בן חורין מי אית לי' דמי והיינו דהא אין שייך שומא בבן חורין כמה שוה עתה פחות ואי דנימא דנישום אותו כמה היה יכול להרויח בכל יום בב' ידיו וכמה יכול עתה להרויח בידו אחת וישלם לו ההיזק הזה בכל יום מדי יום ביומו זה בודאי לא שייכא לחייבו הואיל דעתה הרי לא הזיקו ורק מה שגרם לו היזק שלא יהי' יכול להרויח אח"כ וזה בודאי לא נוכל לחייבו כלל וכמש"ל וע"כ דשיימינן אותו כעבד וא"כ שפיר נוכל לומר דשיימינן כעבד עברי והיינו שהי' יכול עכשיו למכור א"ע בע"ע עד היובל וקאמר רב אשי לומר שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק והיינו דר"א סובר דהואיל דכתיב עין תחת עין וא"כ היה סברא לומר דאם קטע ידו שיקטע ידו של המזיק ורק דהתורה גילה דהיינו ממון אבל שיימינן בדמזיק והיינו כמה שוה המזיק עתה למכור בעבד עברי בשתי ידים וכמה שוה ביד אחת וזה ישלם לניזק וי"ל עוד בזה. וכן הא דאייתי הב"ח במה דפירש"י גבי אונס ומפתה פגם היינו דשיימינן בשפחה כנענית התם ע"כ צריך למינקט בשפחה כנענית כמה אדם רוצה למסרה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו דלא יכול למינקט בבתולה בת ישראל שהרי אסור למסרה לביאת זנות וא"כ איך שייך למישום הפגם הזה בבת ישראל ומש"ה שיימינן דוקא בשפחה ועיין כתובות (דף מ' ע"ב) במתניתין דקתני פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק ובגמרא קאמר להשיאה לעבדו שיש לרבו קורת רוח הימנו ועיין בתוס' שם ד"ה כמה שהקשו דמאי שומא היא זו וכי אשה חשובה ממשפחה גדולה אינה נפסדת בפגמה אלא שוה שפחה הניסת לעבד וי"ל דכל אשה שמין לפי מה שהיא בענין זה כמה אדם רוצה ליתן בין בתולה לבעולה להשיא לעבדו אשה כזאת הנפגמת והא דנקיט שפחה אורחא דמילתא נקיט דאין דרך להשיא לעבדו בת מלכים עכ"ל ובשמ"ק שם בשם תלמידי הר"י פגם כו' כלומר אין שמין לפי הפוגם והנפגם דא"כ אישתכח דהוי בושת בכלל כו' ע"ש ודברי התוס' הנ"ל צריכין ביאור ועפי"ד השמ"ק הנ"ל יש ליישב והרבה י"ל בזה. ועיין בסמ"ע (בסי' ת"כ ס"ק ט"ז) שכתב דהוא בכלל הבושת ועיין בדרישה והוא כעין סברת השמ"ק הנ"ל והרבה י"ל בזה וקצרתי במובן:
ג אולם בהא דהקשה הב"ח לשיטת רש"י מהא דלקמן גבי ההוא חמרא דקטעה לידא דינוקא דשמין כעבדא ולא רצה אביו דזילא בי' מילתא משמע דבעבד כנעני קאמר ולכאורה י"ל דהפירוש הוא בעבד עברי המוכר עצמו וג"כ זילא בי' מילתא למישם אותו כעבדא וע"כ צ"ל דגם זה זילא בי' מילתא למישם אותו כעבדא דאל"כ תיקשי גם לפירושו של הב"ח דעכ"פ הי"ל לשיימי' כעבד עברי וכמ"ש לעיל. אלא די"ל דהא לפי מה שכתבתי בסברת רש"י ז"ל הוא דלא נוכל לחייבו למזיק לשלם אלא מה דהזיקו עכשיו דהיינו מה שהי' יכול הניזק למכור א"ע בע"ע עד היובל וזה ניחא כשהניזק הוא גדול אבל אם הניזק הוא קטן דאז בההיא שעתא אי אפשר שיהי' נמכר בעבד עברי וא"כ האיך שייך נזק בכה"ג דנישום אותו כעבד הלא אז כשהוא קטן לא משכחת כלל דיהי' נמכר בע"ע בשלמא אם היתה נקיבה דיכול אבי' למכרה לאמה עברי' היה שייך מכירה אז והי' חייב המזיק לשלם זה שהזיק שהרי היה יכול למכרה עתה אבל בזכר לא שייך כלל ולא משכחת לה כלל עבד עברי קטן ולכאורה י"ל בזה:
אולם אשכחנא פתרי ליישב זה עפי"ד הקצה"ח (בסי' רל"ה סק"ד) שהעלה דבר חדש עפ"י הסוגיא דגיטין (דף מ') גבי ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחררי' לפלגא ואידך אקניה לבנו קטן דקאמר ר"י אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתי' לגבי זוזי ומוקמינן לי' אפוטרופוס ומקרקש לי' זוזי וכתב לי' גיטא דחירותא על שמי' ופירש"י דההוא ינוקא כותב לי' גיטא דחירותא על שמי' והתוס' שם בד"ה וכתב הוקשו על זה דהאיך מהני גיטא דקטן להתירו כו' יעו"ש ודייק הקצה"ח משם דאי נימא עבדא כמקרקע לענין קנין א"כ האי קטן קני משום דהוה דא"מ כמ"ש המוהרי"ט אבל אקנויי לאחרים לא מצי והיכי מצי משחרר לי' וגם התוס' שם דפליגי על רש"י לא הוקשו אלא משום דפעוטות במטלטלין אינו אלא משום דהפקר ב"ד ובממונא דוקא אבל במכירת עבדים דהוי ממונא מודו תוס' דמהני משום דפעוטות מקחן מקח במטלטלין ואע"ג דקיי"ל עבדא כמקרקעי באונאה ובשבועה כבר כתבו תוס' והרא"ש (פ"ק דב"ק י"א) דעבדא כמטלטלי דמי לכל מילי דרבנן ושעבוד ופרוזבול וקנין אגב דרבנן עיי"ש וא"כ ה"נ הך דפעוטות מקחן מקח במטלטלין מתקנת חכמים ובדרבנן לכל מילי עבדא כמטלטלין והאריך שם הקצה"ח בזה אבל עכ"פ תמצית דבריו דפעוטות מקחן מקח בעבדים מדרבנן ושיטת רש"י שם בגיטין (דף מ') מבואר בהדיא כן וא"כ נוכל לומר בסוגיין בההוא חמרא דקטעה לידא דינוקא דע"כ מיירי שהוא גדול קצת שהרי אין לקטן בושת וכמ"ש התוס' שם בד"ה זילו וכ"כ בשמ"ק שם בד"ה ב"ח וא"כ:
נוכל לומר דמיירי דהגיע לעונת הפעוטות דמהני מכירתו בעבדים וה"ה דיכול למכור את עצמו ג"כ וא"כ שפיר נוכל לשום אז כמו שהי' יכול למכור את עצמו בשעת הנזק ודוק היטב בזה. ונוכל להוסיף עוד לחזק סברא הנ"ל שהרי התוס' והשמ"ק שהוקשו דהאיך רצה לחייבו בושת הלא אין בושת לקטן ולכאורה אינו מובן כלל דנהי דעתה אין לו בושת שהוא קטן אבל כשיגדל אח"כ יהי' לו בושת ודוחק לומר דהכונה היא דאין לחייבו עתה רק לכשיגדל ויהי' לו בושת אז יצטרך לשלם לו דזה דוחק ואם נימא דאין לחייבו למזיק אלא מה שהוא היזק בשעת עשיית הנזק א"ש ודוק בזה כי קצרתי. והנה בשמ"ק כאן בד"ה נזק כיצד כלומר האיך נוכל לשער כו' רואין אותו כעבד נכרי שהוא נמכר בשוק לעבוד אותו כפי מה שיש בו מחכמת האומנות כמה היה יפה קודם שנחבל וכמה הוא יפה עכשיו שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה נצרך הי' מוכר עצמו בע"ע למ"ד דמי עינו של ניזק עכ"ל ולכאורה דבריו נראין כסותרין דתחלה כתב רואין אותו כעבד נכרי ולבסוף כתב שהי' מוכר את עצמו בע"ע. ולעד"נ דמ"ש בתחלה רואין אותו כעבד נכרי הכונה דאין שמין בניזק עצמו כמה היה רוצה שיקטע ידו דזה הי' היזק רב וגדול וקאמר דשמין אותו בעבד של אחרים וקאמר נכרי הכונה לא בניזק עצמו ולעולם דשמין רק כע"ע וכמו שמסיק לבסוף ואכתי צ"ע בשמ"ק. וביש"ש (ס"א) פוסק דשמין כעבד כנעני וכתב כן בשיטת רש"י ע"ש ודבריו צ"ע בזה כי רש"י כתב בפירוש דשמין כעבד עברי ולעד"נ כמ"ש:
והנה עפ"י האמור נוכל להבין דברי המלמ"ל התמוהים לעין כל במ"ש החינוך (מצוה מ"ב) בדיני עבד עברי שכתב החינוך ונוהגת בזכרים אבל לא בנקיבות וכתב המלמ"ל בהגהותיו וז"ל נ"ב מפני החשד הוא וכדאיתא בגמרא ומשכחת לה בנקיבות בפחות מבן ט' שנים וכדכתב הרמב"ם סוף הלכות עבדים עכ"ל והדבר תמוה שהרי עבד עברי קטן לא משכחת לה כלל דהא אין מעשה קטן כלום ולא יוכל למכור א"ע בע"ע ואפילו הגיע לעונת הפעוטות הוא דוקא במטלטלין אבל לא במקרקעי והאב אינו יכול למכור את בנו בע"ע והרמב"ם בסוף הלכות עבדים שכתב ויראה לי שאינה אסורה אלא בן ט' היינו דוקא בעבד כנעני דמשכחת עבד קטן שקנהו מאדון שלו אבל ע"ע קטן לא משכחת לה כלל. וראיתי בפתחי שערים על פרק איזהו נשך (דף ע"א ע"א) שתמה כן ע"ד המלמ"ל והניח בצ"ע וגם ראיתי במנחת חינוך (שם מצוה מ"ב) דחה ג"כ דברי המלמ"ל הנ"ל בזה ולעד"נ דנוכל לומר כונת המלמ"ל דשפיר יכול קטן למכור א"ע בעבד עברי אם הגיע לעונת הפעוטות וכמ"ש לעיל ודוק וראי' מהמלמ"ל לדברי. ואחר העיון שעיינתי עוד בזה נלע"ד דעל ע"ע קטן א"א לומר דמהני מדין הפעוטות מקחן מקח שהרי עיקר הטעם דמהני קנין בפעוטות הוא מטעם תקנת חכמים ומדין הפקר ב"ד אתינן עלה וזה שייך במטלטלין ואפילו בעבד כנעני שלו ג"כ שייך האי סברא דהפקר ב"ד אבל לענין שיהיה יכול למכור א"ע בזה לא שייך לומר דהפקר ב"ד והרבה י"ל עוד בזה ועיין בספר דברי אמת בענין קנינין (סי' ג') האריך שם בבקיאות עצום ועיין מ"ש בשם הפמ"א והרבה י"ל בזה ועיין בספר עין זוכר להגאון חיד"א ז"ל (מערכת הע' אות י"ט) הקשה ג"כ בשם הרב מוהרח"א ב"ד ז"ל על המלמ"ל הנ"ל בזה והניח ג"כ בצ"ע:
ד והנה במס' מגילה (כ"ג ע"ב) איתא הקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן ופריך הש"ס אדם מי קדוש אר"א באומר דמי עלי דתניא האומר דמי עלי שמין אותו כעבד ועבד איתקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם כו' והתוס' בד"ה שמין ז"ל משמע דעבד עברי איתקש לקרקעות וה"נ משמע בפ"ק דקידושין (דף ז') דאשה הו"ל נכסים שיש להם אחריות מטעם דעבד איתקש לקרקע וקשיא דהיינו דוקא בעבד כנעני דעלי' כתיב והתנחלתם אבל עבד עברי לא מצינן כלל דאיתקש לקרקע כו' עכ"ל ועיין קידושין (ז') דדעת רש"י דגם בן חורין איתקש לקרקע והתוס' שם הקשו על רש"י וכ"כ התוס' במס' מגילה שם בד"ה ואדם יעו"ש ולכאורה י"ל במ"ש התוס' דבדמי עלי שמין אותו כע"ע דמנ"ל להתוס' כן דילמא באמת שמין אותו כעבד כנעני דהרי שויו של עבד כנעני הוא יותר משויו של עבד עברי שהרי עבד כנעני עובד כל ימי חייו ועבד עברי רק שש שנים ואפילו אם נימא דשיימינן אותו כע"ע המוכר א"ע עד היובל כיון דיכול למכור א"ע עד היובל וכרבנן דפליגי על ר"א וכמש"ל מ"מ אינו שוה כמו עבד כנעני שעובד כל ימי חייו:
אולם י"ל בסברת התוס' דמש"ה מפרשים דהא דקתני התם דשמין אותו כעבד הוא כעבד עברי משום דהא אמר דמי עלי והיינו כמה הוא שוה ולא נוכל לשום אותו כעבד כנעני משום דהא אינו יכול למכור א"ע בעבד כנעני ורק שיכול למכור א"ע בעבד עברי וזה הוא השויא שלו וכן שמין אותו כפי שהיה יכול למכור א"ע והנה לדידן דפסקינן כרבנן דמוכר עצמו יכול למכור א"ע עד היובל כן שמין אותו ג"כ כמה הוא שום למכור אותו עד היובל. וא"כ שפיר הקשו התוס' דהא הואיל דשמין אותו כע"ע א"כ מנ"ל דיהי' מיחשב כקרקע. והנה איברא דרש"י בקידושין (ז') ס"ל דגם בן חורין גמור נחשב כקרקע אלא שהתוס' חולקים על רש"י וא"כ שפיר הקשו תוס' דמנ"ל דע"ע נחשב כקרקע:
ה והנה הש"ך בחו"מ (בסי' צ"ה ס"ק י"ח) האריך שם בענין זה ומסיק להלכה דגם בן חורין נחשב כקרקע וכשיטת רש"י והראב"ד ודלא כתוס' והריטב"א והר"ן ובדעת הרמב"ם רצה לומר דסובר ג"כ כשיטת רש"י יעו"ש והאו"ת שם העלה דבן חורין לא נחשב כקרקע אבל עבד עברי הוי כקרקע והביא שכן דעת התה"ד (סי' שי"ח) והמלמ"ל והראי' מהא דמסכת קדושין דאמר השבע לי שאין אתה ע"ע שלי יעו"ש ולשיטת האו"ת נוכל להבין בהא שכתבו התוס' קידושין (ז') דדוקא בדמי עלי הוא דנישום כעבד ובעינן עשרה דדינו כקרקע אבל לא בן חורין גמור הכונה בזה דהא באומר דמי עלי והיינו כמה הוא שוה והרי הוא יכול למכור א"ע בעבד עברי וא"כ גם ההקדש זכה בו כן וא"כ הוי כאילו ההקדש קנהו בעבד עברי וא"כ שפיר הוא כקרקע דכל שהוא עבד עברי הרי הוא כקרקע גמור ועיין קצה"ח (סי' צ"ה סק"ח) שכתב דדעת הרא"ש בפרק החובל דנזק שמין אותו כעבד כנעני וא"כ קשה באומר חבלת בי שנים והלה אומר לא חבלתי אלא אחת דסובר ר' יהודה דאיכא שבועת מודה במקצת בכה"ג הוא דתקנו רבנן שהנחבל נשבע ונוטל והלא ליכא שבועת התורה כלל בכה"ג הואיל דהוי כקרקע ואין נשבעין על קרקעות והעלה הקצה"ח דדוקא לענין דמי עלי דצריך עשרה וכהן הוא דאמרינן כיון דשמין אותו כעבד מש"ה צריך שומא אנשים הראויים לקרקע אבל כאן לענין שבועה אע"ג דשמין אותו כעבד כנעני אפ"ה הוא עצמו מטלטלין והאריך בזה ע"ש אבל לפי האמור א"ש דבאומר דמי עלי הרי הוא כעבד עברי ממש שההקדש קנה אותו בעבד עברי ומיחשב שפיר כקרקע ומש"ה צריך עשרה וכהן אבל לענין חבלה נהי דסובר הרא"ש דשמין אותו כעבד כנעני מ"מ שם בן חורין ממש עליו ולא מיחשב כקרקע ומש"ה שפיר איכא שבועת התורה לר' יהודה אם אומר חבלת בי שנים והלה אומר לא חבלתי אלא אחת ותיקנו רבנן בכה"ג דהנחבל נשבע ונוטל ודוק. ובמ"ש עוד הקצה"ח שם י"ל עוד אולם אכ"מ:
והנה עפ"י האמור לולא דמסתפינא הייתי אומר בשיטת רש"י ז"ל במס' קדושין (דף ז') דאשה נחשבת כקרקע דלעולם נוכל לומר דרש"י סובר דבן חורין לא נחשב כקרקע ושאני גבי אשה הואיל דהיא נקנית לבעלה לא גרעה מעבד עברי שהרי גם היא מחויבת לעשות מלאכות הקצובים לבעלה ונחשבת לכל הפחות לענין זה כמו עבד עברי ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מצינו דשייך לשון נסתחפה שדהו וכתבו התוס' במס' כתובות (דף ב' ע"ב) בד"ה מציא וז"ל ועוד דהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה עכ"ל וי"ל בזה:
והנה ראיתי בקצה"ח (סי' ת"כ סק"א) הביא שיטת רש"י והנ"י דבחובל שמין אותו כע"ע והביא דברי הרא"ש דנישום כעבד כנעני וכתב דלשיטת רש"י דנישום כעבד עברי ומשום דישראל אינו נישום כעבד כנעני א"כ הא דאמרינן בסנהדרין (ט"ו) גבי דמי עלי דשמין אותו כעבד היינו כע"ע וא"כ תקשי לפמ"ש התוספות בקדושין (ז') דבן חורין לא איתקש לקרקע אלא דוקא בדמי עלי לפי ששמין אותו כעבד ואי נימא דהך דסנהדרין דשמין אותו כעבד היינו כע"ע אכתי אינו כקרקע ואמאי צריך תשעה וכהן דהא ע"ע אינו כקרקע וכמ"ש הר"ן והריטב"א ולכן כתב הקצה"ח דתוס' ס"ל: כהרא"ש דכאן דשמין אותו כעבד כנעני ומש"ה באומר דמי עלי צריך תשעה וכהן כיון דנישום כע"כ והוי כקרקע ורש"י לשיטתו דסובר בפ"ק דקדושין דכל אדם הוקש לקרקע ומש"ה באומר דמי עלי צריך תשעה וכהן הואיל דנישום כע"ע נמי הו"ל דין קרקע עכ"ד וחידוש גדול על רבינו הקצה"ח כי לא זכר בההוא שעתא כי קושיא זו היא באמת קושיית התוס' דמגילה הנ"ל ושהתוס' הניחו בקושיא ולא ניחא להו לתרץ כמ"ש הקצה"ח דשמין אותו כעבד כנעני באומר דמי עלי ואדרבא כתבו מפורש דשמין כע"ע. ועוד י"ל הרבה בדבריו:
ו ולולא שאיני כדאי היה נלע"ד בישוב קושיית התוס' דמסכת מגילה הנ"ל והוא דלעולם נוכל לומר דבאומר דמי עלי דשמין אותו כעבד היינו כעבד כנעני וגם רש"י מודה כאן דשמין אותו כעבד כנעני ממש דהא עיקר סברת רש"י דסובר דשמין אותו כע"ע גבי חובל הוא משום דא"א לשומו במה שאי אפשר לו בשום אופן להיות כן דהא א"א לו למכור א"ע על כל ימי חייו ורק במה שיוכל למכור א"ע בזה שיימינן לו הנזק והיינו שיכול למכור א"ע על שש שנים דהיינו עד שנת השמיטה ואם חבל בו בשנה השלישית לשמיטה בודאי דשמין אותו כמה היה שוה למכרו עד השמיטה דהיינו על שלש שנים וחשבינן כמה היה שוה אם היו לו שתי ידיו וכמה נפחת משויו במה שאין לו אלא חד ידא וכמו שהסברתי לעיל ולדידן דפסקינן כרבנן דמוכר עצמו יכול למכור א"ע עד היובל חשבינן כן לפי ערך השנים שיש עד היובל דהא יותר מעד שנת היובל אי אפשר לו למכור א"ע ולא נוכל לחשוב הנזק ביותר וכמ"ש לעיל בסברא ובטעמא. והנה זה דוקא באם אנו באין לשומו לענין תשלומי נזקו אבל באומר דמי עלי שכתבתי לעיל דהוא כאילו הקדיש א"ע להקדש כל מה שהוא שוה עכשיו ועומד למכור וא"כ הרי זכה ההקדש בזה ונהי דאין גוף האדם הקדש מ"מ לענין זה חל ההקדש כמה הוא שוה לענין שישלם דמים כאילו לההקדש וא"כ נוכל לומר דיש לההקדש חוב עליו בדמים כאילו והיינו דהוי כאילו הקדיש את עצמו לההקדש לענין זה שישלם דמיו וא"כ הואיל דהוי כאילו הקדיש את עצמו לההקדש ובודאי דחל על כל ימי חייו דהא במוכר א"ע במה שאינו יכול למכור א"ע יותר מן עד שנת היובל הוי הטעם משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וזה שייך דוקא באם מוכר א"ע להדיוט אבל אם היה יכול למכור א"ע להקדש לצורך גבוה בודאי דהיה יכול למכור א"ע לעולם על כל ימי חייו וא"כ באומר דמי עלי הוי כאילו הקדיש א"ע על כל ימי חייו ורק דהתורה אמרה דשמין דמיו וא"כ בודאי שמין אותו כמו עבד כנעני ממש כמה היה שוה על כל ימי חייו וכזה ישלם וא"כ בזה בודאי דדינו כקרקע ממש ובעינן תשעה וכהן. אולם כ"ז הוא באומר דמי עלי אבל באומר דמי פלוני עלי שהרי אינו יכול להקדיש את חבירו בזה י"ל אם שמין את חבירו כע"ע או כע"כ אבל באומר דמי עלי נלע"ד דבודאי שמין אותו כעבד כנעני כמה הי' שוה על כל ימי חייו ודוק בזה:
והנה במתניתין דקתני והאדם כיוצא בהן וקאמר בגמרא באומר דמי עלי נוכל לומר שפיר דשמין אותו כע"כ ורק באומר דמי פלוני עלי בזה אינו מפורש כאן בהדיא דדינו ג"כ תשעה וכהן והרמב"ם (פ"ה מהלכות ערכין) חשיב האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי כו' תשעה וכהן ואולי נוכל לומר דדמי זה לאומר דמי עלי דשמין אותו כע"כ והרמב"ם כתב סתמא שמין אותו כעבד ואולי באומר דמי פלוני עלי דבעינן ג"כ תשעה וכהן נוכל לומר שהוא מדרבנן ולא ראיתי מפורש זה והרבה י"ל בזה:
[ב] והאי לא תקחו כו' האי מיבעי לי' דאמר רחמנא לא תעביד בי' תרתי לא תשקול ממונא מיני' ותקטליה האי מכדי רשעתו נפקא כו' כל הסוגיא. ולכאורה י"ל לפי מ"ש ההג"א בפרק שור שנגח דו"ה ראובן שהרג את שמעון אע"פ שחייב מיתה משלם דמים ליורשים בבא לצי"ש א"נ אי תפסי יורשים לא מפקינן מיני' עכ"ל והיינו דסובר יש דמים לבן חורין ועיין לעיל (בדף מ"ג) דאיכא פלוגתא בזה רבה סובר יש דמים לבן חורין ועיין ברמב"ם (פ"י מהלכות נזקי ממון) דסובר דאין דמים לכן חורין וכבר האריכו בזה ועיין לעיל על (דף מ"ג ע"א) [אומ"ז] מ"ש בזה וא"כ י"ל דנימא דקרא דלא תקחו כופר אתא לאשמעינן דליכא שום חיוב דמים כלל ואפילו לצי"ש וגם דלא מהני תפיסה כלל ואי משום דכתיב הלשון כופר ולא קאי על דמים דהא חזינן דאיכא חילוק בין כופר לבין דמים דלא מיבעיא אי אמרינן דכופר היינו דמי מזיק בודאי דיש חילוק בין כופר לבין דמים אלא אפילו אם נימא דכופר דמי ניזק ג"כ יש חילוק בין כופר לדמים לענין אם מת המזיק דאין כפרה לאחר מיתה או דלענין כופר לא מהני מחילה וכמ"ש התוס' בב"ק (דף מ"ג ע"א) בד"ה מאי מ"מ שפיר נוכל לומר דקרא דלא תקחו כופר אתא לאשמעינן דליכא כלל שום חיוב דמים דהא גם לפי מה דקאמר הש"ס כאן במסקנא דאתא למעוטי דמי אברים שאינם חוזרין ודרשינן דלנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין ואע"ג דדמי אברים שאינם חוזרים לא נקרא כופר אלא דמים מ"מ ממעטינן מיני' דמי אברים שאינם חוזרים וא"כ נימא דאתא לאשמעינן דליכא כלל שום חיוב דמים וגם לצי"ש ותפיסה ליכא כלל דמים לבן חורין ולכאורה י"ל בזה. אם לא שנאמר דלשון לא תקחו מורה על הלקיחה והיינו שאין כאן חיובא ליתן וא"כ כיון דממעטינן דליכא תרתי דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות והיינו דליכא תרתי חיובי דב"ד אבל דנימא דגם לצי"ש ליכא חיובא וגם דלא ליהני תפיסה זה לא נוכל למעט מהאי קרא דלא תקחו ואכתי צ"ע בזה:
והנה בהיותי בזה י"ל דאפילו דאמרינן דאין דמים לבן חורין והיינו דלא נוכל לומר על בן חורין שיש לו דמים אם הרגו אדם אחר מ"מ הלא שעה קודם המיתה הרי היה ניזק בגופו עכ"פ וא"כ נימא דעכ"פ יהי' דמים על היזק הגוף ואף דמתחלת הכאה עד גמר הכאה שמת בה לא נוכל לחייבו ממון על זה משום דתחלת הכאה הי' בה דין מיתה רצוני לומר כמו דאמרינן הגבהה צורך ניסוך בגיטין (נ"ג) וכמו עקירה צורך הנחה אבל עכ"פ על תחלת ההכאה בודאי דאיכא דמים שיש חיוב ממון על התחלת ההכאה ורק דאין הב"ד יכולין לחייבו בתשלומין אבל עכ"פ לצי"ש יהי' מחויב לשלם על תחלת ההכאה וכן דיהני תפיסה על זה ודוגמא לזה הסברא כתב המקנה בקדושין על (דף כ"ד ע"ב) בהא דיוצא בשן ועין כתב שם באם הכהו לעבדו דישנו בדין יום או יומים שהעיר דהלא קודם המיתה בודאי נתבטל אבר ממלאכתו ויהי' יוצא בזה לחירות ע"ש הביאותיו לעיל על (דף ע"ד ע"א) [אוק"י אק"ג] יעו"ש וא"כ ה"נ י"ל בנידון דידן וצ"ע בזה:
אמרי צבי על ב"ק דף פד/א:
[ג] (י) דף פד ע"א דאי לא תימא הכי טריפה שהרג את השלם מאי עבדינן לי' אלא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ופטרינן לי'. ופירש"י מאי עבדינן ליה הא גברא קטילא הוא והו"ל עדות שאאי"ל דהא אם משתכחי עדים זוממין פטורים דגברא קטילא בעי למיקטל והילכך איהו נמי פטור והכי אמרינן באלו הן הנשרפין (דף ע"ח) עכ"ל. ובתורי"ד כתב וז"ל טריפה שהרג את הנפש היכי קטלינן ליה קשיא לי ומעידין אנו את איש פלוני שהוא בן גרושה הרי אי אתה יכול להזימה שא"א לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וא"כ אל נקבל עדותם ויהיה כשר. תשובה. הטריפה שהרג הוא הגורם שלא תוכל להזימה מפני שאין חייבין עליו מיתה שהרי אף ההורג את הטריפה פטור אבל כשמעידין שהוא בן גרושה אין זה שמעידין עלין גורם שלא תוכל להזימה אלא מפני שא"א לעשותן בני גרושה ומש"ה עדותן קיימת עכ"ל. והנה הקושיא מהא דבן גרושה הקשו התוס' בריש מס' מכות שם ותירץ כיון דלוקין הוי כאשר זמם והוי שפיר יכול להזימם ע"ש. אולם רבינו התורי"ד כתב לן דבר חדש ולא ראיתי עוד סברא זו בשום מקום. והנה לכאורה י"ל בזה בסוגיא דמס' סנהדרין שם (דף ע"ח) דהנה רבא קאמר שם ההורג את הטריפה פטור וטריפה שהרג בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת כו' שלא בפני ב"ד פטור דהו"ל עדות שאאי"ל ולא שמה עדות. עוד שם ואמר רבא עדים שהעידו בטריפה והוזמו אין נהרגין עידי טריפה שהוזמו נהרגין רב אשי אמר אפילו עידי טריפה שהוזמו אין נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין ויעוין ברש"י שם ועיין ברמב"ם (פ"כ מהלכות עדות ה"ז) עדים שהעידו:
על איש טריפה שהרג והוזמו אין נהרגין שאפי' הרגוהו בידיהן אין נהרגין לפי שהוא טריפה וכן העדים שהיו טריפה והעידו בדבר שחייבין עליו מיתת ב"ד והוזמו אין נהרגין שאם יוזמו זוממיהן אין זוממיהן נהרגין שלא הזימו אלא טריפה עכ"ל ועיין בכ"מ שכתב דפוסק כרב אשי לפי שאינן בזוממי זוממין כלומר וכיון שכן הו"ל עדות שאאי"ל ואינה עדות וקשה לי האיך דנין עפ"י עידי טריפה הא הו"ל עדות שאאי"ל שהרי אנו אומרים שאין זוממין נהרגין ואפשר לומר דבשעת עדותן לא הכירו בהן שהיו טריפה עכ"ל הכ"מ. ולכאורה היה נראה מדברי הכ"מ במ"ש דלא הכירו מקודם שהעדים הם טריפה וגמרו הב"ד הדין ע"פ העדים הללו וחל שפיר הגמ"ד אף כי נודע אח"כ שהעדים הם טריפה וחל הגמ"ד על הנידון ורק דאין גומרין עתה הדין על הניזומים הואיל דעכשיו נודע לנו שהעדים הניזומים הם טריפה וא"כ הוי העדות של המזימים עדות שאאי"ל והיה קשה לי על הכ"מ דאמאי לא נתבטל הגמ"ד שגמרו הב"ד על הנידון הרוצח. וע"כ צ"ל דכוונת הכ"מ הוא דבאמת נתבטל הגמ"ד שגמרו הב"ד על הרוצח בעוד שלא היו יודעים שהעדים הם טריפה וכ"ה הפירוש בגמרא ג"כ דרב אשי סובר דאפי' עידי טריפה שהוזמו אין נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין וא"כ לא מהני כלל העדות שהעידו העידי טריפה הואיל דלא שייך בהוהזמה ואף שגמרו הב"ד ע"פ עדותן שהעידו בראשונה וחייבו להרוצח מיתה ע"פ עידי טריפה הללו שהעידו הב"ד ולא היו יודעים שהעדים הם טריפה מ"מ עכשיו שנודע לנו שהם טריפה בטלה לה הגמ"ד של הב"ד וגם הנידון פטור ועי' לעיל (על דף ע"ד ע"א) בסוגיא דמיפך והזמה כתבתי שם שכ"ה הפירוש בהכ"מ וכן מורה לשון הכ"מ עיין לעיל (שם) [אוק"ט אק"ה] ורבא דסובר דעידי טריפה שהוזמו נהרגין דסובר דעל הזוממין לא קפדינן שהעדים המזימים יהיה שייך בהם דין הזמה כיון דהזמה חידוש הוא וכמ"ש רש"י (שם) וא"כ ממילא גם הנידון נהרג שפיר ע"פ עידי טריפה שהעידו עליו והא דקאמר רבא עדים שהעידו בטריפה והוזמו אין נהרגין דבעדות הראשונה שמעידין על הנידון בעינן דיהיה שייך בהו דין הזמה ובטלה העדות לגמרי ומיירי ג"כ שבשעה שהעידו העדים לפני הב"ד על הנידון הרוצח לא היו יודעין שהרוצח היא טריפה וגמרו ב"ד הדין ואח"כ נודע שהרוצח היא טריפה דאל"כ האיך גמרו ב"ד להדין וע"כ צ"ל שלא היו יודעין אז שהרוצח היא טריפה וכ"כ הערוך לנר (שם) הבאתיו לעיל (על דף ע"ד שם) אלא דקשה לישנא דהש"ס דאמאי הוצרך הש"ס למנקט על העדים דאין העדים הניזומין נהרגין הלא גם הגמ"ד שגמרו ב"ד על הנידון הרוצח ג"כ בטלה לה ונפטר הרוצח ג"כ עדיפא הי"ל למנקט הלשון על הנידון דנפטר הנידון וממילא ידעינן דמכ"ש דהעדים הניזומין נפטרו ולא עבדינן בהו דין הזמה ולכאורה י"ל בזה טובא:
ב ולדברי התורי"ד יתפרש לנו פירוש אחר בהסוגיא דסנהדרין (שם) והוא דלכאורה י"ל לפי סברת התורי"ד הנ"ל דסובר דעיקר מה דאמרינן דעדות שאאי"ל לא שמה עדות כלל הוא דוקא היכא דהמניעה לההזמה הוא מכח הנידון אבל היכא דאין המניעה דהזמה מן הנידון רק מן העדים בכה"ג אף דאין יכול להזימם ג"כ שמה עדות א"כ תקשי לרב אשי דסובר דעדי טריפה שהוזמו אינן נהרגין דהוי עדות המזימין עדות שאאי"ל הלא לא הוי המניעה מן הנידון בשלמא לרבא א"ש אלא לרב אשי תקשי לכאורה. אולם באמת א"ש דהא כשאנו דנין על עידי טריפה א"כ הוי העדים הנידונין ולא שייכא בהו הזמה מכח מה שהם טריפה וא"כ בא המניעה להזמה מכח הנידונים ולא שמה עדות ורבא סובר דבנידונים של העדים הניזומים לא איכפת לן כלל מה שלא יוכל העדות של המזימים לבא לידי הזמה הואיל דהזמה חידוש הוא וכמש"פ רש"י ז"ל וא"כ גם לרב אשי דסובר דגם בעדים הניזומים ג"כ בעינן שהעדים המזימים יהיו יכולים לבא לידי הזמה ומש"ה עידי טריפה שהוזמו אינן נהרגין משום דהעדות של המזימים לא יוכל לבא לידי הזמה הואיל דהעדים המזימים באו להרוג הטריפה אבל מ"מ העדות שהעידו העידי טריפה על הנידון הרוצח שהרג וכדומה שפיר הוי עדות מעליא ואף שלא יוכלו לבא לידי הזמה מ"מ זה לא הוי בגרמתו של הנידון הרוצח רק בשביל שהעדים הם טריפה ובכה"ג לא משגחינן במה שלא יוכלו לבא לידי הזמה דדומה ממש לעדות שהעידו על א' שהוא בן גרושה דשפיר הוי עדות מעליא אף שלא יוכל לבא לידי הזמה וכמ"ש התורי"ד וא"כ לרב אשי דסובר דעדי טריפה שהוזמו אין נהרגין מ"מ עדותן שהעידו על הנידון הוי עדות מעליא ושפיר יכולין הב"ד לגמור הדין אם עידי טריפה העידו על א' שהרג הנפש ולא קשה תו קושית הכ"מ שהקשה לרב אשי דהאיך גמרו הב"ד הדין ע"פ העדות של העידי טריפה והוצרך לומר דבזה לא ידעו אז שהעדים היו טריפה אבל לפי האמור ל"ק כלל דאפי' אם ידעינן שהעדים הם טריפה ג"כ מהני עדותן וא"כ מובן הא דהוצרך רב אשי לומר דוקא בעדים שאינן נהרגין אם הוזמו העידו טריפה ולא נקיט על הנידון משום דהנידון שפיר נהרג אם העידו עליו עידי טריפה משום דהמניעה לההזמה לא הוי בשביל הנידון אלא בשביל העדים עצמן ובכה"ג לא איכפת לן במה שלא יוכלו לבא לידי הזמה. מיהו הא דנקט רבא על העדים דקאמר עדים שהעידו בטריפה והוזמו אינן נהרגין ולא נקיט על הנידון גופיה דאינו נהרג אם היו טריפה והעידו עליו זה אכתי אינו מיושב שפיר. ומעתה נוכל לומר דגם הרמב"ם סובר כן דפוסק כרב אשי דאם הזוממי זוממין לא יוכלו לבא לידי הזמה גם כן אינן נהרגין אבל הנידון שפיר חייב אם העידו עליו עידי טריפה ומשום דהמניעה דהזמה לא הוי בשביל הנידון וכסברת התורי"ד הנ"ל:
ג והנה אם עידי טריפה העידו על אחד שחילל שבת וכדומה דלפי תורי"ד הנ"ל מתחייב הנידון ורק דאם הוזמו העידי טריפה לא עבדינן בהו דין הזמה משום דהעדים המזימין לא יהיה שייכא בהו דין הזמה כיון דלא באו להרוג אלא להטריפה ומניעת הזמה הוא מכח הנידון דהיינו מכח העדים הניזומין שהם טריפה יש לעיין אם הוזמו העידי טריפה אם חייב הנידון עוד משום דהא לא שייכא בהו הזמה או דעכ"פ נפטר תו הנידון. ונראה דמ"מ נפטר הנידון דנהי דלא שייכא הזמה בהו מ"מ הכחשה מיהו הוי וכמו דקאמר הש"ס הזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהו הוי עיין במס' כתובות (דף כ' ע"א) ועי' בריב"ש מובא בש"ך (ס"ס ל"ח) דהזמה שלא בפניהם פסולים מיהו הוי וא"כ ה"נ מיפסלי עכ"פ העידי טריפה שהוזמו ועיין לעיל (על דף ע"ד ע"ב) [אוקי"ג] מ"ש בדברי הריב"ש וי"ל בזה. מיהו דעת הרבה פוסקים חולקים בזה על התורי"ד הנ"ל ועיין בב"י (ס"ס ל"ג) כתב בשם המרדכי דאם אין הנרצח טריפה יכול הנרצח להעיד ודייק הב"י הא אם הנרצח טריפה פסול להעיד ובד"מ כתב דזה דוקא בד"נ אבל בד"מ כשר להעיד ועי' בש"ך (סי' ל"ג ס"ק ט"ז) שמפלפל הרבה בזה במ"ש הב"י דטריפה הוה פסול הגוף הקשה הש"ך מסוגית הש"ס דסנהדרין (דף ע"ח) הנ"ל דמבואר דהטעם דסובר רב אשי דעידי טריפה פסולים לד"נ דוקא משום דהוי עדות שאאי"ל אבל בד"מ דשייכא בתשלומין אף שהם טריפה כשרים להעיד ורבא סובר דעידי טריפה כשרים גם בד"נ וכמבואר בסוגיא שם אלמא דלא הוי פסול הגוף והביא ג"כ דברי הכ"מ הנ"ל ועיין בט"ז (שם) שהקשה ג"כ כן והביא ג"כ הא דסנהדרין (דף ע"ח) וכתב הט"ז די"ל דסוגיא דסנהדרין שם איירי כשהעידו לא הוי טריפה עדיין ועיין בכ"מ (פ"כ מהלכות עדות הלכה ו') עכ"ד הט"ז ועיין באו"ת שם. אבל עכ"פ מבואר דס"ל דעידי טריפה שהעידו בד"נ לא הוי עדות כלל משום דאין יכולין לבא לידי הזמה ולא מקבלין הב"ד כלל לעדותן לדידן דפסקינן כרב אשי ולא כרבא ופטור הנידון אף שהמניעה לההזמה הוא מכח העדים ולא מכח הנידון ודלא כשיטת התורי"ד הנ"ל:
והנה לכאורה היה אפשר לומר דגם להתורי"ד הנ"ל דס"ל דהא דעדות שאאי"ל לאו עדות הוא הוא דוקא היכא דהמניעה להזמה הוא מכח הנידון מ"מ יש סברא לומר דעידי טריפה שהעידו על הנידון לא דיינין כלל על עדות זה אף שאין המניעה להזמה בא מכח הנידון והטעם דעידי טריפה פסולים משום דהוי פסול הגוף וכמ"ש הב"י (בס"ס ל"ג) שהבאתי לעיל ולפי סברת הב"י נוכל לומר כן בשיטת התורי"ד הנ"ל. מיהו כבר חלקו כלם על הב"י בסברא זו וכמ"ש הש"ך וגם האו"ת הוכיח כן והביא ראיה דהרי חזינן דכהן טריפה כשר להקרבה אלמא דלא הוי פסול הגוף וההורג טריפה דפטור הוא משום דגברא קטילא קטיל וי"ל בזה:
ד אולם מה שצ"ע אצלי ע"ד התורי"ד מהא דסנהדרין (דף מ"א) א"ר חנן עידי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו כו' וכיון דאינהו לא מקטלי איהו היכא מיקטלה הו"ל עדות שאאי"ל וכל עדות שאאי"ל לא הוי עדות ה"נ קאמר מתוך שאין נהרגין שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו אף היא אינה נהרגת דהי"ל: עדות שאאי"ל כו' ע"ש והלא התם המניעה להזמה לא הוי מכח הנידון ורק מכח עצמן של העדים ודומה ממש לעידי בן גרושה והתוס' בריש מס' מכות הוקשו באמת מסוגיא זו דסנהדרין (דף מ"א) והוכרחו לתרץ תירוץ אחר ע"ש ולשיטת התורי"ד הנ"ל קשה קצת לתרץ כתירוצם של התוס' יעו"ש וצ"ע כעת: [ד] (א) שם ע"ב אדם באדם דממונא הוא נעביד שליחותייהו כי קא עבדינן שליחותייהו במלתא דשכיחא כו' כל הסוגיא. והנה דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מחובל) דנזק הוי קנסא וכן צער ג"כ קנסא שכ"כ (שם בה"ו) הודה החובל שהוא חבל משלם ה' דברים שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול אבל אם לא היו שם עדים כלל הוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובבושת וברפוי עפ"י עצמו לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי נשבע שבועת היסת כו' עכ"ל. הרי דסובר דנזק וצער הם קנסא ועיין בראב"ד ובה"ה (שם) שהקשה מכמ"ד בש"ס והביא ג"כ הסוגיא דידן דקאמר אדם באדם דממונא הרי מבואר בהדיא דנזק הוי ממונא ולא קנס וה"ה הניח בצ"ע יעו"ש. ויש להוסיף עוד ולהקשות מתחלת הסוגיא גבי ההוא חמרא דקטע לידא דינוקא דהא ההוא עובדא הוי בבבל וא"כ היכי רצה ר"פ ב"ש לחייבו ארבעה דברים לבר מנזק והלא הוי קנס ואין גובין בבבל. אולם זה י"ל דהא באמת שהי' חמור דקטע לידא דינוקא דהוי משונה והוא קרן וצריך לשלם רק ח"נ ולכ"ע הוי קנס וע"כ צ"ל דדוקא מיירי ג"כ בשתפס ואע"ג דאינו מפורש בש"ס כן מ"מ ע"כ צ"ל דמיירי בשתפס וכונתי בזה לדברי הפ"י שכתב בהדיא כן וא"כ א"ש גם לשיטת הרמב"ם דסובר דנזק הוי קנס דהא מיירי ג"כ בשתפס וי"ל בזה: (ב) ובעיקר דברי הרמב"ם ז"ל אשר לכאורה דבריו הקדושים נפלא מאד כאשר כבר הקשה הרבה בזה ה"ה וכמעט לא ראיתי עוד שום תירוץ וישוב לדבריו ז"ל ועיינתי הרבה בזה. ונלע"ד ליישב קצת ובהקדם יבואר קצת בסוגין בע"א בהאי ברייתא דתניא ר"א אומר עין תחת עין ממש ממש ס"ד ר"א לית ליה ככל הני תנאי אמר רבה לומר שאין שמין אותו כעבד א"ל אביי אלא כמאן כבן חורין בן חורין מי אית ליה דמים אלא אר"א לומר שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק והנה לכאורה י"ל במאי פליגי רבה ואביי. ונלע"ד לומר דהנה לכאורה י"ל בהא דשמין אותו כעבד דשיטת רש"י דשמין כעבד עברי ושיטת הרא"ש הוא כעבד כנעני ולכאורה היאך נוכל לשום אותו כעבד הלא אם הוא בן חורין היאך נוכל לשום אותו כעבד בשלמא אם נימא דשמין כע"ע א"ש אלא אם נימא כעבד כנעני הלא אינו ראוי כלל להיות נמכר בעבד כנעני וגם לשיטת רש"י דשמין כע"ע ג"כ י"ל הלא אין רצונו כלל למכור א"ע בעבד וא"כ אמאי ישלם המזיק ואי משום דאם היו לו שני ידיו היה יכול לעשות מלאכה כבדה יותר והיה מרויח יותר הלא סוף סוף אין ההיזק ברור עתה והוי רק כמו מניעת הריוח וכבר הארכתי בזה לעיל בפרקין [או"א]. אולם באמת צרכינן לומר דגזה"כ הוא דהתורה חייבה למזיק לשלם דמי עינו ודמי ידו וסובר התנא דמתני' דשמין אותו כעבד ולשיטת רש"י הוי כע"ע ולשיטת הרא"ש הוא כע"כ ור"א בברייתא סובר עין תחת עין ממש וסובר רבה דהפירוש דשמין אותו כבן חורין ונוכל לומר דרבה לשיטתו דסובר לעיל (בדף מ"ג ע"א) דיש דמים לבן חורין וא"כ סובר ר"א דשמין אותו כבן חורין ולא כעבד והוי ההיזק יותר מאלו היו שמין אותו כעבד. והנה לדברי רבה דסובר דיש דמים לב"ח א"כ אמאי סובר התנא דמתני' דשמין אותו כעבד י"ל דהוא קולא להמזיק דאף דיש דמים לבן חורין מ"מ השומא דהיינו לשום את הניזק שמין רק כעבד ולא כב"ח ממש. ופריך ליה אביי ב"ח מי אית ליה דמים והיינו דאביי לשיטתו דסובר לעיל (בדף מ"ג) דבן חורין אין לו דמים ע"ש וא"כ הואיל דבן חורין לית ליה דמים א"כ היאך נוכל לפרש לדברי ר"א דשמין אותו כבן חורין ממש והלא כיון דאין דמים לבן חורין בודאי דלא שייך תו גביה שומא וע"כ צ"ל דאין שמין אותו כבן חורין רק כעבד וכתנא דמתניתין דסובר דשמין אותו כעבד וי"ל בזה:
ומעתה נוכל לומר דהאי דינא שכתב הרמב"ם דנזק וצער הוי קנס תליא בפלוגתא זו אי יש דמים לבן חורין אי לא דאם נימא דיש דמים לבן חורין א"כ בודאי דנזק הוי ממון שהרי היזיקו ממון גמור והתורה חייבה בזה לשלם כדכתיב עין תחת עין ממון ומה"ד הוא חייב אבל למ"ד אין דמים לבן חורין א"כ מצד הסברא היה פטור לגמרי דהא אין דמים כלל לבן חורין ורק דהתורה חייבה לשלם דמי עינו וא"כ גזה"כ הוא והוי שפיר קנס ולכאורה הוא סברא נכונה לומר כן:
ומעתה נוכל לומר דכל האי סוגיא אזלא אליבא דמ"ד יש דמים לבן חורין וא"כ הוי נזק ממון ומכ"ש דא"ש לפום גירסת המוהרש"ל בגליון הש"ס דרבא הוא דמפרש לדברי ר"א בהברייתא דשמין אותו כבן חורין ולא כעבד וא"כ סובר רבא דיש דמים לבן חורין ואליביה אזלא כל הסוגיא דידן ושפיר קאמר הש"ס אדם באדם דממונא הוא אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר (בפ"י מהלכות נזקי ממון הי"ד) דאין דמים לבן חורין וא"כ הוי נזק קנסא ולא ממונא וכמש"ל ודוק. ובזה נ"ל דגם הסוגיא בפ"ק דב"ק (דף ד' ע"ב) דקאמר דרב אושעיא לא תנא להני דר"ח משום דבממונא קא מיירי ולא בקנסא ג"כ אזלא אליבא דמ"ד יש דמים לבן חורין והוי נזק ממונא. אולם הקושיא שהקשה ה"ה מהא דמס' כתובות (דף מ"א) האומר פתיתי בתו של פלוני משלם בושת ופגם ע"פ עצמו ופגם היינו נזק לא מתיישב עדיין ועיין ברמב"ם (פ"ב מה' נערה הי"ב) שפוסק דמשלם בושת ופגם ע"פ עצמו ובכ"מ הביא שנשאל בזה הנגיד ר"י מב"ב של הרמב"ם וכתב (שם) לתרץ ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים. ועיין בסמ"ג עשין (מצוה ע') שכתב ג"כ ממש כלשון הרמב"ם (דפרק ה' מה' חובל) ותיכף כתב (שם) ובענין זה שנינו (בפ' א"נ) האומר פתיתי בתו של פלוני משלם בושת ופגם עפ"י עצמו ואינו משלם קנס עכ"ל. הרי שכתב דפגם משלם עפ"י עצמו וראיתי בביאורי מוהרש"ל (שם) שכתב ע"ד הסמ"ג הנ"ל במ"ש דמשלם שבת וריפוי עפ"י עצמו שאם לא יתן לו הרי חסרו ממון וז"ל ונזק אינו חשוב ממון מאחר שנישום כעבד חשיב כקנס וכן הוא דעת הרמב"ם וא"כ תימא מ"ש מפגם בתולה דמשלם עפ"י עצמו והלא שמין נמי אותה כשפחה כו' והמ"מ עומד בתימא ואפשר משום דאיכא התם קנס ממש א"כ לא חשיב הפגם שאצלו קנס אלא ממון עכ"ל. והנה כפי הנראה מדברי המוהרש"ל ז"ל נראה קצת דמפרש דמ"ש הרמב"ם דנזק הוי קנס הוא רק מדרבנן אבל מה"ת לא חשיב קנס דאל"כ הואיל דכתב דפגם היינו קנס מאי חילוק יש בין אם איכא גביה עוד קנס ממש או לא יעויין היטב בדבריו ז"ל ולא זכיתי להבין דאם נימא דמדרבנן הוא קנס אבל מה"ת לא חשיב קנס אלא ממון היא גופא קשיא דלמה שויוה רבנן לנזק כמו קנס להקל על המזיק דלא יתחייב בהודאתו וגם דהא משמע מדברי הרמב"ם דהוא מה"ס קנס שהודאתו פוטרת אפילו בזמן דאיכא סמוכין דאם לא היה רק מדרבנן לא היה הודאתו פוטרתו וכמבואר בש"כ (סי' שפ"ח ס"ק נ"א) בשם המרדכי ועי' קצה"ח (שם ס"ק י"א) וי"ל בזה:
ג והנה הרמב"ם (שם בפ"ה מה' חובל הלכה ז') כתב ולמה משלם אדם ג' דברים אלו עפ"י עצמו שהשבת והריפוי ממון הוא ולא קנס שאם לא יתן לו הרי חסרו ממון שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו והבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו שחבל בו שהמחבל שלא חבל בו בפני אדם אין לו בושת והודאתו בב"ד היה שבייש אותו עכ"ל. והראב"ד כתב עליו וז"ל א"א סוף דבר דינא דגיתי הוא זה עכ"ל וכתב המגדול עוז עליו ואנכי לא ירדתי לסוף דעתו עכ"ל ולכאורה דברי הראב"ד אינו מובן כלל. ולעד"נ דכונת הראב"ד ז"ל להשיג על הרמב"ם דהיאך שייך לומר דעל עיקר הבושת שהיה בשעת החבלה לא נוכל לחייבו עבור הבושת ורק כשסיפר לפני הב"ד שביישו אז בשעה שחבל בו יהיה מחויב לשלם כנ"ל בכונת הראב"ד. וגם באמת י"ל ע"ד הרמב"ם ז"ל דהא על אותו הבושת במה שסיפר לפני הב"ד היאך נוכל לחייבו והלא הוי רק ביישו בדברים דלא מחויב לשלם ואולי זה הוא ג"כ כונת הרמב"ם ז"ל. וראיתי בספר מנחת חינוך (מצוה מ"ט) שהעיר בדבר זה דהאיך כתב הרמב"ם דמחויב:
בבושת כשהודה בפני הב"ד שביישו דהלא אז הוא רק מביישו בדברים והניח בצ"ע ולפמ"ש אולי זה הוא ג"כ כוונת הראב"ד ז"ל בהשגתו. ונוכל לומר דטעמו של הרמב"ם בזה הוא דנהי דביישו בדברים פטור מ"מ זה הוא דוקא בדברים בלבד משא"כ כשביישו תחלה במעשה ממש ועכשיו סיפר זה לפני הב"ד שפיר חייב על הבושת וי"ל בזה:
אולם בגוף סברת הרמב"ם ז"ל שכתב דכשמודה בב"ד שביישו אז מקרי עיקר הבושת ואע"ג שהוא מתחרט שהרי הודה בכדי לשלם ריפוי ושבת ויש לעיין טובא בזה שהרי כיוצא בזה שנינו במסכת יומא (דף פ"ו ע"ב) וצריך לפרוט את החטא שנאמר אנא חטא כו' דברי ריב"ב רע"א אשרי נשוי פשע כסוי חטאה כו'. ולכאורה נראה דלר"ע אסור לפרסם החטא ועיין בלח"מ (בפ"ב מהלכות תשובה ה"ה) שכתב דבירושלמי הגירסא רע"א אינו צריך אבל איסורא ליכא ועיין בכ"מ (שם) והרמב"ם (בה"ג שם) פוסק דצריך לפרוט את החטא שנאמר אנא חטא כו' ופוסק כריב"ב ע"ש בהגהות מיימוני (אות ב') וכתב עוד (שם בהלכה ה') ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם כו' בד"א בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום א"צ לפרסם עצמו ועזות פנים הוא לו אם גילה כו' ע"ש. והחילוק שבין אדם למקום לבין אדם לחבירו מבואר (שם) במסכת יומא (דף פ"ו) אר"י רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כו' וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל"ק הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא ב"ט אר"נ כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום ועיין לפרש"י (שם) בחטא מפורסם טוב לו שיודה ובחטא שאינו מפורסם לא יגלה חטאו וכבוד השם הוא כו' ובעבירות שבין אדם לחבירו יגלה לרבים שיבקשו ממנו שימחול לו ע"ש והרמב"ם פוסק ג"כ כן דבחטא שבין אדם לחבירו יגלה חטאו. ולכאורה קשה דהא כשיפרסם חטאו הרי הוא מביישו עתה שנית וע"כ צ"ל דהואיל דמתחרט במה שביישו תו לא מקרי שמביישו עתה והוא דלא כמ"ש הרמב"ם כאן. והנה בעבירות שבין אדם למקום דפליגי ריב"ב ור"ע ולפירוש הירושלמי דר"ע קאמר דא"צ אבל אם מגלה לית לן בה נוכל לומר דזה שמתודה בעבירות שבין אדם למקום לא הוי ח"ו כפוגע בכבוד שמים כי הלא הוא מתחרט ותשובה היא מ"ע וזדונות נעשו כזכיות אבל בהא דבין אדם לחבירו אם נימא דמה שמודה בב"ד שביישו זה מקרי שמביישו עתה א"כ קשה א מה שהקשיתי ולכאורה צ"ע בזה: