אור ברסלב

אמרי הצבי ב· רבי צבי מאיר בר

דף עט.

דף עח.

[אות קמ]:

ת"ר גנב ונתן לאחר כו' גנב והקדיש כו' גנב ונתן במתנה גנב ושלח סבלונות בבית חמיו משלם תשלומי דו"ה כו' והנה בנתן מתנה דחייב בדו"ה אע"ג דכתיב בקרא ומכרו משמע דמתנה בכלל מכר ולכאורה איפלגו בזה אמוראי במס' מגילה (דף כ"ו ע"ב) מתנה פליגי בה ר"א ורבינא חד אסר וחד שרי כו' ע"ש וכן מצינו עוד בכמ"ד דמתנה כמכר עיין במס' בכורות (דף נ"ב ע"ב) וחכמים אומרים המתנה כמכר ובגמ' שם נפקא להו מקרא דתשובו לרבות את המתנה שחוזרת ביובל ובמס' ערכין (דף ל"א) גבי מוכר בית בבתי ערי חומה אחד הלוקח ואחד הניתן לו במתנה שנאמר לצמיתות ע"ש ולכאורה תיקשי מכל הני דוכתי למ"ד שם דמתנה לא הוי כמכר. אולם י"ל להיפוך דנוכל למידק דמתנה לא הוי כמכר מדהוצרך הקרא לגלות גבי בתי ערי חומה קרא לצמיתות וגבי יובל תשובו אלמא דבכל דוכתי לא הוי כמכר וא"ל דנלמוד מהני קראי דמתנה כמכר י"ל דהוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ומכ"ש דא"ש לפמ"ש התוס' במס' קידושין (דף ל"ד) ובמהרש"א שם דכל היכא דהוי שני כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין הוה כאלו כתב לן קרא להיפוך יעו"ש. מיהו לאחר העיון קצת נראה דהא דפליגי רב אחא ורבינא התם במס' מגילה אין ענין כ"כ לכל הני דוכתי דשאני התם דפליגי אי יכולה הקדושה ליפקע בזה שהיה להם הנאה מכבר שאינו עכשיו בעין ומ"ד דמתנה כמכר ס"ל דיכולה הקדושה ליפקע בזה אבל לאו דוקא שיהא כמכר ממש וי"ל בזה. ולפי"ז יש ליישב קושית הטורי אבן במס' מגילה (דף כ"ו שם) מהא דמס' ב"מ (דף ט"ו) וכוונתי ג"כ לדברי הטורי אבן כעין קושייתו ובזה מיושב וראיתי אח"כ בהגהות אמרי ברוך על הט"א שהעיר בסברא זו יעו"ש וקצרתי:

וראיתי ברשב"א כאן ובשמ"ק בד"ה גנב ונתן לאחר תמיהא מהיכא תיתי שתהא מתנה בכלל מכירה כאן משא"כ בכ"מ לענין בתי ערי חומה ולענין גניבת נפש והראב"ד ז"ל כתב דא"ל דמ"מ אשתרש בחטא בטביחה ומכירה דומיא דטביחה כל שנשתרש בחטא עכ"ל. והנה מ"ש לענין בתי ערי חומה דלא הוי מתנה בכלל מכירה ולכאורה אינו מובן דהא פסקינן להלכה כחכמים שם דמתנה כמכירה ע"ש במס' ערכין (ל"א) וע"כ דהכוונה הוא דטעמא דגלי קרא לצמיתות הא לא"ה הוה אמינא דמתנה לא הוי כמכר ולכאורה י"ל דנלמוד מבתי ערי חומה דמתנה הוי כמכר בכל דוכתי ואין לומר משום דגבי גניבה בנפש אמרינן דמתנה לא הוי כמכר וא"כ מנ"ל ללמוד מבתי ערי חומה דמתנה הוי כמכר נלמוד מגניבה בנפש דלא הוי כמכר היא גופא קשיא מנ"ל בגניבה בנפש דלא הוי מתנה כמכר. הן אמת כי לא מצאתי בשום מקום שיהי' נאמר בו דבגניבה בנפש לא הוי מתנה כמכר ולפי מיעוט שקידתי חפשתי בש"ס דילן במס' סנהדרין ובירושלמי וברמב"ם ובסמ"ג ולא מצאתי כתוב רק לשון מכירה אבל ג"כ אינו מפורש דמתנה לא הוי כמכר ואולם רבינו הרשב"א ז"ל כתב בהדיא כן. אולם י"ל מדוע לא נדמהו למוכר בית בבתי ערי חומה דהוי הדין דגם מתנה הוי כמכר וא"כ נימא דגם בגונב נפש ג"כ מתנה כמכר. אולם לפי האמור לעיל נוכל לומר דהואיל דאיכא שני כתובים הבאים כאחד דמתנה כמכר חדא גבי יובל דדרשינן תשובו לרבות המתנה שהוא כמכר וחוזר ביובל והשני גבי בתי ערי חומה קרא לצמיתות וילפינן דמתנה כמכר ושני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ומכ"ש אם נימא דהוה כאלו כתב קרא להיפוך ומש"ה אמרינן בגונב נפש דלא הוי מתנה כמכר ומש"ה הי' קשה להרשב"א ז"ל דגם בתשלומי דו"ה הו"ל לומר דלא הוי מתנה כמכר ומתרץ משום דאשתרש בחטא ועיין בה"ה (בפ"ב מהל' גניבה ה"י) שכתב בשם המפרשים טעם דחייב במתנה בדו"ה שאע"פ שהכתוב לא הזכיר אלא מכירה שהמתנה בכאן בכלל מכירה משום דדומיא דטביחה הוא כל זמן שמשתמש לו עכ"ל ודבריו ז"ל צריכין ביאור ופירוש הדברים נוכל לומר כמו בטביחה דחייבה רחמנא הואיל דשחטו לצרכו ולהנאתו וה"ה במתנה הוא ג"כ להנאתו שחבירו יחזיק לו טובה ויעשה לו ג"כ טובה וישמש אותו ויהי' לו הנאה ונוכל להעמיס זה בלשון הש"ס במגילה ובב"מ מתנה כמכר דאי לאו דהו"ל הנאה כו' וי"ל בזה:

שוב ראיתי במנחת חינוך (מצוה ל"ו) הביא דברי הרשב"א הנ"ל וכתב עוד שם דאם גנב נפש והקדישו לבדה"ב דלכאורה הו"ל לומר דלפי מה דקאמרה הברייתא (בדף ע"ט) גנב והקדיש חייב בדו"ה וכתבו התוס' והרא"ש דמיירי בהקדישו לבדה"ב וחייב דו"ה וא"כ הו"ל לומר דבגונב נפש והקדישו לבדה"ב חייב. אלא שבאמת זה אינו דאף אם הקדישו לבדה"ב ג"כ לא הוי כמכירה אלא כמתנה ולענין תשלומי דו"ה דחייב במתנה ג"כ ה"ה בהקדישו לבדה"ב אבל בגונב נפש דפטור על המתנה ה"ה על הקדישו לבדה"ב ג"כ פטור ע"ש והדין עמו בזה מצד הסברא. אולם אכתי י"ל באם אמר תחלה הרי עלי להקדיש עבד לבדה"ב ואח"כ אמר הרי זה הקדש לבדה"ב א"כ זה הו"ל לומר דהוה כמכירה וחייב. מיהו שבתי וראיתי כי י"ל בזה דגם בכה"ג פטור דבמכירת נפש בעינן דוקא שימכרנו בעד דמים אבל לא באם פרע בהיקפו דלשון מכירה האמור בכתוב הוא דוקא במכירה בדמים דאע"ג דלא חל כלל המכירה מ"מ בהכי חייבה רחמנא וגם באם מכרו בקנין חזקה כדין עבד כנעני מ"מ צ"ע אם מחויב בכה"ג כל שלא נתן לו דמים בעין. ועיין במנחת חינוך שם מ"ש ג"כ בעיקר מכירת נפש במה הוי המכירה ועיין עוד שם שמסופק בכל הני דינים המבוארים כאן בסוגיין אם גבי מכירה בנפש חייב בכה"ג יעו"ש ואין כאן מקום להאריך בזה:

[קמא] שם ושלח סבלונות לבית חמיו כתב בשמ"ק וז"ל ושלח סבלונות נמי מקרי מכירה דשמא תאמר כיון שקדשה מקרי קנין כספו ולחשוב כמי שנתנה לאשתו דלא מקרי נתינה שהרי מה שקנתה אשה קנה בעלה קמ"ל דלא דמיא ארוסה לנשואה ומכירה גמורה היא עכ"ל בשם ה"ר יהונתן ז"ל ולא זכיתי להבין כלל דהא אפילו בנשואה ג"כ הו"ל לומר דלחייב דו"ה:

דהא מה דאמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה הוא רק מדרבנן וא"כ מה"ת חשיב שפיר מכירה גמורה ואף שמדרבנן כל מה שקנתה היא קנה בעלה מ"מ י"ל לפמ"ש השמ"ק לעיל (על דף ע"א) בד"ה אלא למ"ד מדרבנן כתב שם בשם הרמ"ה בפרטיו מהא שמעינן גנב ומכר וקיבל מלוקח דמיו ולא משך הלוקח את מקחו כיון דמה"ת מעות קונות אע"ג דמדרבנן בעינן משיכה דוקא ולא קני במעות לחודא אפ"ה משלם דו"ה דתקנתא דרבנן לא מבטלי לתשלומי דו"ה ע"ש ועיין בש"ך חו"מ (סימן ר"ח סק"ב) ועיין ביש"ש פרק מרובה (סי' ז') הבאתים לעיל (על דף ע' ע"ב) [אוע"ג] ומבואר מדבריהם דתקנתא דרבנן לא מפקיע חיובא דתשלומי דו"ה וא"כ לשיטתם הו"ל לומר דגם בנתן לאשתו הנשואה דמה"ת הוי כאלו נתן זה לאדם אחר דעלמא וקנתה היא ולחייב בדו"ה. ולכאורה נראה דרבינו יהונתן חולק ע"ז ואולם לישנא דברייתא מורה כשיטת רבינו יהונתן מדנקיט הלשון ושלח סבלונות לבית חמיו וכדדייק הרב ז"ל ולכאורה י"ל בזה. אולם י"ל דלא פליגי הראשונים ז"ל בזה דיש לחלק ולומר דבשלמא הכא במכר או נתן לאשתו הנשואה כיון דחכמים תקנו דמה שקנתה אשה קנה בעלה לא גרע מאלו התנה תנאי שיהי' לו חלק בו והרי הוי שיור במכירה משא"כ היכא דהמכר חל מה"ת כגון בקנין כסף וחכמים תקנו דלא יקנה בכסף לחודא אלא במשיכה וא"כ מה"ת חל המקח ומקרי מכירה שפיר אמרינן דחכמים לא תקנו התקנה להפקיע התשלומי דו"ה ולא מקרי שיור כלל ועדיין צריך תבלין לבאר היטב הסברא וצ"ע עדיין בזה. ועוד י"ל על השמ"ק הנ"ל מהא דב"ב (דף נ"א ע"ב) אמר רבא הלכתא המוכר שדה לאשתו כו' במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות וא"כ הכא שהבעל נתן לאשתו הוי נתינה מעליא. ומיהו לפמ"ש התוס' (שם) בד"ה במתנה דנהי דאין הבעל אוכל פירות מ"מ נכסי מלוג הם אותם פירות וילקח בהם קרקע ויאכל הפירות ע"ש ולפי"ז א"ש הכא. אלא הקושיא הראשונה עדיין צ"ע כעת:

[קמב] (א) שם תוד"ה גנב והקדיש משלם דו"ה כדמפרש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ואיירי בקדה"ב דלא שייך למימר מעיקרא תורא דראובן כמו בקדשי מזבח שקרבן קרב לכפר על הבעלים ונשחט לשמו ושם בעליו עליו כו' ע"ש עוד בתוס' מ"ש בזה ועיין לעיל (בדף ע"ו ע"א) בתוד"ה והשתא ועיין בשמ"ק כאן וברא"ש והאריכו הראשונים בזה. והרי"ף בכאן הביא הברייתא וכתב עלה דלא פסקינן כברייתא זו לענין גנב והקדיש משום דברייתא פליגא על מתניתין וכבר האריכו בזה וכתבו דהוא גליון הרי"ף. והרמב"ם לא מחלק כלל בין קדשי בדה"ב לקדשי מזבח רק כתב (בפ"ב מהל' גניבה ה"ו) ואם הקדיש ואח"כ טבח או מכר אע"פ שהקדישו קדשים קלים משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי דו"ה במה ד"א כשהקדיש אחר יאוש אבל אם הקדיש לפני יאוש אינו קדוש ואם טבח או מכר משלם דו"ה וכתב הראב"ד בהשגות א"א קיצר בכאן שאם הקדישו הקדש בדה"ב משלם דו"ה מה לי משעבדי לשמים מה לי משעבדי להדיוט עכ"ל וכוונת הראב"ד הוא שהרי קשה דהמשנה סותרת הברייתא וצ"ל דלא פליגי רק דהמשנה מיירי בקדשי מזבח והברייתא מיירי בקדשי בדה"ב וכמ"ש התוס' וא"כ אמאי לא ביאר רבינו חילוק זה וה"ה כתב עלה דהרמב"ם סובר דהברייתא פליגא על המשנה וכן הוא שיטת הרי"ף ז"ל יעו"ש והראב"ד כתב בגירסתו מה לי משעבדי לשמים מה לי משעבדי להדיוט וה"ה כתב הגירסא מה לי מכרו כו' וכן היא הגירסא דילן וראיתי במראה הפנים על הירושלמי בפרקין (ה"ד) וכתב דכוונת הראב"ד מהא דמס' שבועות (דף מ"ב ע"ב) בהא דאמרינן הבא ליפרע מנכסי הקדש לא יפרע אלא בשבועה פריך הש"ס תנינא מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבועה ומה לי משועבדים להדיוט ומה לי משועבדים לגבוה אצטריך סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט אבל הקדש דאין אדם עושה קנוניא על הקדש קמ"ל כו' והרמב"ם פסק כן (בפ"ז מהל' ערכין הי"ו) וא"כ הרי הוא ז"ל בעצמו פוסק כן לדינא דבקדשי בדה"ב דאיירי התם הוי כמשועבדים להדיוט וא"כ הכא נמי לענין דו"ה הי"ל לומר דהוי כמכירה להתחייב דו"ה וא"כ ע"כ צרכינן לחלק בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב דלא יסתור הברייתא להמשנה יעו"ש בביאור הדברים והדברים נכונים כי לשון הראב"ד ז"ל דנקיט הלשון משעבדי לשמים ומשעבדי להדיוט מורה הכוונה כן:

ולעד"נ להוסיף תבלין לבאר דברי המראה הפנים דהנה בעיקר החילוק שבין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב דהתוס' כבר כתבו הסברא דקדשי מזבח הואיל דהקרבן קרב לשם הבעלים לכפר עליו עדיין מקרי שלו ונראה לומר עוד דהנה התוס' במס' כריתות (דף י"ג ע"ב) בד"ה ארבע וא"ת אמאי לא חשיב ה' כגון נשבע שלא יאכילנו ואכלה וי"ל מידי דאיתא בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני אע"ג דהוי בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה כו' עכ"ל ומבואר מדבריהם דקדשי מזבח אית להו שאלה עד לאחר זריקת הדם. ולכאורה י"ל דהא כבר כתב הרשב"א בתשובה הובא בש"ך חו"מ (סימן רנ"ה) דבקדשים שבא ליד גזבר לא מהני תו שאלה והטעם משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה והש"ך הביא ראיה מהא דמס' נדרים (דף נ"ט) דתרומה שבא ליד כהן לא מהני שאלה יעו"ש באריכות וא"כ לכאורה נראה דלא כשיטת התוס' במס' כריתות הנ"ל:

אולם באמת א"ש דקדשי מזבח קילי לענין זה מקדשי בדה"ב וטעם הדבר דקדשי בדה"ב הגזבר הוא הממונה על קדשי בדה"ב והרי הוא כמו כהן לענין תרומה ומש"ה כשבא ליד גזבר לא מהני תו שאלה שהרי המקדיש צריך למסור הקדשי בדה"ב ליד הגזבר אבל בקדשי מזבח הבעל הקרבן הוא הממונה ולא הגזבר הוא הממונה ומש"ה אמרינן דמהני בהו שאלה עד אחר זריקה כנלע"ד בסברת התוס' הנ"ל ועיין במלמ"ל (בפי"א מהל' מעה"ק ה"ד) מ"ש בדברי התוס' דמס' סוטה (ו') והרבה י"ל בזה ואכ"מ:

ומעתה נוכל לומר דזה הוא החילוק שבין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב ולעיל (על דף ע"ו ע"א) דקאמר הש"ס מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן היינו דהא בקדשי מזבח יכול לישאל עליו עדיין מקרי תורא דראובן משא"כ בקדשי בדה"ב כיון שמסרו ליד הגזבר לא מהני תו שאלה ונוכל לומר דהא דקתני בברייתא גנב והקדיש משלם דו"ה וכתבו התוס' והראב"ד דמיירי בקדשי בדה"ב נוכל לומר דמיירי דוקא בשמסרו ליד הגזבר:

ונלע"ד לומר עוד בזה דלכאורה י"ל דאמאי ליחייב דו"ה על הקדשו שהקדיש דנהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא דוקא היכא דחלה האמירה אבל היכא דלא חל האמירה כלל במה נחשב אמירה דבשלמא במכר להדיוט שהי' קנין כסף או משיכה נהי דאפי' אם הי' לפני יאוש דלא חל המכירה ואפ"ה חייב בדו"ה היינו משום דעכ"פ הוי מעשה הקנין ואלו הי' שלו היה חל המכירה אבל בהקדיש לפני יאוש שכתבו התוס' בסוגיין (דף ע"ט) דג"כ חייב דו"ה ואמאי ליחייב דו"ה ועיין לעיל (על דף ע"ו ע"א) [אוקי"ח] מ"ש בדברי רש"י ז"ל והעירותי בזה דמדברי התוס' (בדף ע"ט) מבואר דאפי' שלא חל ההקדש כלל ג"כ חייב דו"ה וכעת נלע"ד דכוונת התוס' הוא ג"כ דוקא בשמסרן ליד הגזבר ומש"ה אף אם הוא הקדישו קודם יאוש ג"כ מובן במה שחייב דו"ה אע"ג דלא חל ההקדש אבל עכ"פ עשה מעשה שמסרן להגזבר ושפיר מדמי לה למכר לפני יאוש וסברת התוס' דמיירי בקדשי בדה"ב הוא על הכל בין הקדיש לפני יאוש ובין הקדישו לאחר יאוש ואם הקדיש לפני יאוש צרכינן ע"כ לפרש דוקא אי מסרן ליד הגזבר דעשה מעשה כמו מעשה הקנין ה"ה באם הקדישו לאחר יאוש ג"כ מיירי דוקא שמסרן ליד הגזבר כנלע"ד לפרש שיטת התוס' ודוק בזה:

והנה במס' שבועות (דף מ"ב) דהבא ליפרע מנכסי הקדש לא יפרע אלא בשבועה דקאמר הש"ס דאיצטריך לאשמעינן דהו"א דאין אדם עושה קנוניא על הקדש קמ"ל. ולכאורה י"ל דאמאי ניחוש לקנוניא נימא דנאמין אותו במיגו דאי בעי הי' שואל על הקדשו ולמה לו לעשות קנוניא וע"כ צרכינן לומר דמיירי שכבר מסרן ליד הגזבר ולא מהני שאלה וקמ"ל דאדם עושה קנוניא על ההקדש וא"כ חזינן דבכה"ג שכבר מסרן ליד הגזבר לא מהני שאלה וא"כ תו לית לי' לבעלים זכות ביה ומקרי שכבר יצא מרשותו וקרי ליה הש"ס מה לי משעבדי לשמים מה לי משעבדי להדיוט והתם מיירי בקדשי בדה"ב וגם דלשון מנכסי הקדש משמע בקרקע ואע"ג דלשון נכסי כולל ג"כ מטלטלין מ"מ ודאי דלא קאי על קדשי מזבח וגם דלא מצינן לומר דמיירי בקדשי מזבח דא"כ אית ביה שאלה:

ולא שייך גבי מסירה ליד הגזבר וז"ש הראב"ד דאמאי לא חילק הרמב"ם בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב דבקדשי מזבח עדיין שם בעליו עליו כיון דמהני שאלה אבל בקדשי בדה"ב כשמסרן ליד הגיזבר לא מהני שאלה וברייתא דגנב והקדיש משלם דו"ה מיירי בקדשי בדה"ב ושמסרן ליד הגיזבר ושפיר הביא הראיה ממסכת שבועות דאמרינן מה לי משעבדי לשמים מה לי משעבדי להדיוט ודוק היטב בזה:

ב עוד י"ל להסביר החילוק שבין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב עפ"י מ"ש התוס' במס' תמורה (דף ל"ב) במתניתין אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב אין משנין אותן מקדושה לקדושה ומקדישין אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן כו' ופירש"י בד"ה ומקדישין אותן אקדשי מזבח קאי הקדש עילוי כגון אם אמר על עולה ה"ז לבדה"ב מעלין אותה בדמים לפי מה שיש לו כח בה ונותן לגיזבר דתנן בערכין (דף כ"ו) ע"ש והתוס' בד"ה מקדישין הוקשו דלא מצינו בקדשי מזבח טובת הנאה כזה אלא רק בבכור וכתב ונראה למורי דטעמא משום דבקדשי מזבח יש שם הבעלים לפדותן כשהוממו אבל בקדשי בדה"ב שהקדישן אין לבעלים עליהם יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס עכ"ל. הרי חזינן דבקדשי מזבח עדיין יש להבעלים זכות בו משא"כ בקדשי בדה"ב ומש"ה שפיר הוי הכא החילוק בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב לענין חיוב דדו"ה. ונוכל להסביר עוד יותר דהואיל דיש לבעלים זכות עדיין בו בין אם נימא דהוי הזכות לענין אם הוממו שיוכלו לפדותן ובין אם נימא הואיל דיכול לישאל על הקדשי מזבח קודם זריקת דמן אבל סוף סוף אית לי' זכיי' לבעלים בהן א"כ תו נוכל לומר דמש"ה בהקדישן קדשי מזבח לא מחויב לשלם דו"ה משום דאכתי הוי כמו שיור במכירה דפטור וה"ה שיור בהקדישו דג"כ פטור דבעינן ומכרו כולו דוקא ודוק בזה. וכסברא זו מצאתי כתוב ברמב"ן ז"ל במלחמות על פרק הגוזל ומאכיל במ"ש הבעה"מ ז"ל בד"ה ה"ג בפירקין שכתב שם לתרץ דלא תקשה דעולא דפרק מרובה (דף ס"ז ע"א) אדעולא דפרק הגוזל ומאכיל (קי"ד) וכתב הבעה"מ עוד וז"ל ואע"ג דאמרינן הקדישן הקדש [אלמא דיאוש כדי קנה] התם בקדשי דמים ומדרבנן הכא בקדשי הגוף ומדאורייתא עכ"ל הפירוש דברייתא דקתני הגנב והגזלן הקדישן הקדש מיירי בקדשי בדה"ב חל ההקדש מדרבנן והא דאמר עולא (לעיל ס"ז) מניין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול כו' התם הא מיירי בקדשי מזבח ומדאורייתא לא חל ההקדש. והנה נראה שהבעה"מ מחלק ג"כ בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב וכחילוק שכתבו התוס' והראב"ד לתרץ דלא תקשה הברייתא והמשנה אהדדי וכן הבין הרמב"ן בדברי בעה"מ רק שהבעה"מ הוסיף דחל ההקדש בבדה"ב ג"כ רק מדרבנן ואפ"ה חייב בדו"ה ועיין לעיל על (דף ס"ח ע"א) [אול"ה אק"ח] הבאתי דברי הבעה"מ ומ"ש שם בזה. ולכאורה יש לדקדק בלשון הבעה"מ שכתב התם בקדשי דמים ומדרבנן ומשמע דבקדשי מזבח גם מדרבנן לא חל ההקדש כלל והדר כתב הכא בקדשי הגוף ומדאורייתא ומשמע דהא דאמר עולא מניין ליאוש שאינו קונה מקרא דוהבאתם גזול כו' היינו מה"ת לא חל ההקדש ומשמע אבל מדרבנן חל וא"כ שוה תו קדשי דמים לקדשי הגוף. ולולא שאיני כדאי ולולא דמסתפינא הי' נוכל לומר דכוונת הבעה"מ בזה לתרץ הקושיא דיש חילוק בין קדשי דמים לקדשי הגוף דקדשי דמים חל מה"ת וקדשי הגוף לא חל מה"ת ומתורץ הקישיא דברייתא דהגנב והגזלן הקדישן הקדש מיירי בקדשי דמים וחל ההקדש שפיר מה"ת והא דאמר עולא (בדף ס"ז) מיירי בקדושת הגוף ולא חל כלל ההקדש מה"ת ונוכל לומר דמדרבנן עכ"פ חל ההקדש בקדשי הגוף והא דלעיל (בדף ע"ו ע"א) דאמרינן דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר פטור מדו"ה משום דעל חיובא דרבנן לא נוכל לחייבו דו"ה ופטור על ההקדש ואעפ"י שטבח אח"כ לא נוכל לחייבו כיון דכבר הי' הקדש ואע"ג דיש לחייבו עתה מכח ממנ"פ או על ההקדש או על הטביחה אפ"ה פטיר ודוחק קצת. אולם הנכון יותר לומר דמש"ה פטור על ההקדש ועל הטביחה אח"כ כיון דעל ההקדש פטור משום דהוי שיור דהא הוי קדשי מזבח ועל הטביחה פטור משום דסוף סוף לאו דמרי' קא טבח וסובר דפטור דהא רק מדרבנן פוטר מתשלומי דו"ה וסובר הבעה"מ כשיטת רבינו יהונתן לעיל בשמ"ק ד"ה ושלח סבלונות הבאתיו לעיל [אוקמ"א] והרבה י"ל עוד בזה ואכ"מ. כן הי' נלע"ד לפרש דברי רבינו הבעה"מ ז"ל ובזה הי' נוכל להבין דברי הבעה"מ ז"ל שלא הי' קשה כ"כ עליו קושית הרמב"ן ז"ל אבל מה אעשה שרבינו הרמב"ן ז"ל לא מפרש כן דברי הבעה"מ ז"ל כנראה למעיין בדברי הרמב"ן במלחמות וע"כ יראתי לפרש כן דברי הבעה"מ ועכ"פ לשון הטהור של הבעה"מ ז"ל צריכין ביאור רחב:

והנה הרמב"ן ז"ל דחה דברי הבעה"מ דכתב ויש לי ראיות שאפילו בקדשי מזבח הקדישן הקדש והביא ראי' מפרק הניזקין ועוד הביא ראיה מפרק מרובה (דף ס"ח ע"ב) מהא דאיתבי' ר"י לריש לקיש עי"ש והתם נמי בקדשי מזבח הוא דהא תלמודא אינו משלם דו"ה אהקדש דלאו כמסירה היא דליכא שינוי רשות דהשתא נמי תורא דראובן מקרי כו' ואע"ג דס"ל יאוש כדי לא קנה וטעמא דמילתא משום דכל הקדש בין קדשי מזבח בין קדשי בדה"ב הקדש מיקרי ואיכא שינוי השם הילכך קני לד"ה ביאוש ושינוי השם והא דאמרינן מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן לומר לך שאין זה שינוי רשות אבל שינוי השם הוא דהא עולתו דראובן מיקרי כו' א"נ שינוי רשות נמי איכא ואע"ג דלא קרינן בי' ומכרו דהתם כולו בעינן שלא נשתייר שמו ורשותו עליו כלל והיינו טעמא דלא מוכחינן דשינוי השם מילתא היא ממתניתין דקתני גנב והקדיש כו' יעו"ש והרי מבואר סברא זו ברמב"ן ז"ל דנהי דמיקרי שינוי רשות מ"מ הוי שיור במכירה וליכא תו חיובא דדו"ה דלא קרינא בי' ומכרו כולו וב"ה שכוונתי לסברת הרמב"ן ז"ל:

שוב ראיתי בס' פ"י כאן בסוגיין בתוס' ד"ה גנב והקדיש שכתב ולולא דברי הקדמונים הי' אפשר לומר דבקדשי בדה"ב נמי יש לחלק דכל היכא דלא מטא עדיין ליד הגיזבר פטור דאע"ג דקיי"ל דאמירה לגבוה כו' מ"מ לא הוי דומיא דמכירה דאיירי בי' קרא דבעינן שיצא לגמרי מרשות הבעלים משא"כ באמירה לגבוה דמ"מ תורא דשמעון מיקרי ובוודאי כה"ג איירי מתניתין דלעיל כו' אבל הכא בברייתא מיירי שמסרה לגיזבר כו' ע"ש ונהניתי שכוונתי לקצת דבריו הקדושים. אולם כפי מה שבארתי הסברא נכונה מאוד ונוכל לפרש כן בסברת התוס' ומה שהתוס' הקשו קושייתם לפלוג וליתני בדידה והפ"י מתרץ לה נוכל לומר דלא ניחא להו לתרץ כן ולומר דמתניתין מיירי בגוונא חדא שעדיין ברשות הגנב וקצרתי בזה: ואחר כל ההצעה הנ"ל לולא דמסתפינא הי' נ"ל לומר דהרי"ף והרמב"ם ס"ל ג"כ דהברייתא לא פליגא על המשנה ורק דברייתא מיירי בקדשי בדה"ב ובדאתי ליד גיזבר ולא מהני שאלה ולא הוי שיור במכירה ואיכא חיובא דדו"ה ובקדשי מזבח דמהני שאלה מיקרי שיור במכירה והיו מפרשים דהא דקאמר הש"ס (בדף ע"ו ע"א) מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן והיינו הואיל דמהני שאלה א"כ הוי שיור במכירה וליכא חיובא דדו"ה דליכא ומכרו כולו ומש"ה הביא הרי"ף להברייתא דגנב והקדיש משלם דו"ה ומ"ש דלא פסקינן להברייתא הוא גליון הרי"ף וכמ"ש המפרשים הבאתים לעיל והרמב"ם הביא הדין דבקדשי מזבח אם הקדיש לאחר יאוש ואח"כ טבח פטור מדו"ה והטעם משום דהוי שיור והרמב"ם הביא שם (בפ"ב מהל' גניבה) דאם הוי שיור בדבר הניתר עמו בשחיטה פטור מדו"ה וא"כ ממילא שמעינן דהיכא דלא הוי שיור וכגון בקדשי בדה"ב אם באו ליד הגיזבר דלא מהני שאלה א"כ לא הוי שיור דחייב בדו"ה כנ"ל לכאורה ואכתי י"ל בזה. אח"ז ראיתי בהגהות יד שאול על יו"ד (סי' רנ"ח ס"ו) כתב ג"כ לחלק בין קדושת הגוף לקדושת בדה"ב דבקדושת הגוף גם כי אתא ליד הגיזבר מהני שאלה יעיין ג"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת (ח"ג סי' ט"ז) שהרב השואל הראה שהנ"י במס' יבמות ר"פ האשה רבה כתב דגם בקדושת הגוף לא מהני שאלה כי אתא ליד הגיזבר והגאון ז"ל מיישב שם עייש"ה:

[קמג] שם מתני' גנב ברשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותם כו' או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם משלם תשלומי דו"ה כו'. ועיין פירש"י ובשמ"ק מה שמפרשי דהמתניתין היא בדרך זו ואצ"ל זו והנה:

במתניתין מבואר בהדיא דגנב שלא מרשות הבעלים דהיינו שהבהמה היתה עומדת ברה"ר או באגם שלא ברשותו של בעל הבהמה ג"כ איכא חיובא דדו"ה וכן לתשלומי כפל לבדה ג"כ הדין כן ועיין קצה"ח (סימן שמ"ט סק"א) הביא הירושלמי דסובר ר' אליעזר דאם לא גנבה מרשות הבעלים המשתמרת ליכא חיובא דדו"ה וכאן במתניתין מבואר להיפוך ועיין לעיל על (דף ס"ט ע"ב) [אומ"ט] הבאתי דברי הקצה"ח וכתבתי דממשנה זו מבואר ההיפוך ופירשתי בעזה"י פירוש אחר בירושלמי הנ"ל יעויין לעיל שם. וכאשר הגעתי בעזה"י לכאן ראיתי בשמ"ק כאן דבר חדש אשר מבואר לכאורה בהדיא כן דבעינן דוקא שהגנב יגנוב דוקא מרשות הבעלים ממש והוא כדברי הירושלמי לפי פירושו של הקצה"ח הנ"ל וז"ל השמ"ק כאן בד"ה אבל גנב בסה"ד תניא בתוספתא גנב וטבח ומכר ברשות בעלים אם הגביה חייב ואם לא הגביה פטור ושמעינן מהא דהא דקתני במתניתין גנב וטבח ברשותם פטור כשלא הגביה תנן [וכ"כ התוס' ועיין בשמ"ק קודם לזה] וכן הילכתא והא דתנן הי' מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור כו' עד הילכך היכא דגנב ולא הגביהו אלא משכו לרה"ר ומת פטור וכן נמי אם לא מת פטור מכפל ואם משך ולא הגביהו וטבח ומכר ברה"ר אע"פ שהגביהו הלוקח אין הגנב חייב אלא קרן כדקיי"ל בעלמא משיכה ברה"ר לא קניא והה"נ מרשות הבעלים לרה"ר לא קניא דחד טעמא הוא והלוקח נמי לא מחייב שהרי לא גנבו מבית האיש דהיינו בעלים ועוד שהרי לא הי' יודע דמגנבה הוה ה"ר יהונתן ז"ל עכ"ל. והנה טעם הראשון שכתב דמש"ה פטור הלוקח מכפל ולא אמרינן דהוה כאילו הלוקח גנבו עתה מן הבעלים שהרי הגנב לא עשה משיכה והגבהה מעליא שיהי' הוא הגנב וכתב משום שכבר משכו הגנב מרשות הבעלים והוא ממש כשיטת הירושלמי דסוף מסכת שבועות המובא בקצה"ח וכפירושו שם יעו"ש והקצה"ח לא הביא כלל דברי הר"ר יהונתן הנ"ל. ובאמת דברי הר"ר יהונתן הנ"ל מרפסין איגרי לכאורה שהרי במתניתין דילן במקומו מבואר ההיפוך דבגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם משלם דו"ה וכמש"ל על (דף ס"ט) שם:

ולהסביר הדבר נלע"ד בזה דהנה בוודאי אם הבהמה עומדת ברה"ר שהבעלים העמידוה שם או שיצאה מעצמה לרה"ר והבעלים יודעים ממנה שעומדת ברה"ר בוודאי דעדיין מיקרי עומדת ברשות הבעלים לכל מילי ואם נאבדה מן הבעלים ועומדת ברה"ר בוודאי דמיקרי שכבר יצאה מרשות הבעלים ובוודאי אין הבעלים יכולים להקדיש בהמה אבודה ממנו ולא חל כלל ההקדש אפילו אם נתברר אח"כ שבשעה שהקדישוה הבעלים עוד הבהמה היתה עומדת ברה"ר ולא באה עדיין ליד המוצאה והטעם משום דכבר מיקרי אינה ברשותו וא"כ הגנב שגנב הבהמה והוציאה לרה"ר ולא עשה קנין המועיל נהי דלא נכנסה לרשות הגנב להתחייב עליו באונסין וכפל ודו"ה מ"מ לא עדיף מאבידה וכמו דאבידה שאינה ברשות הבעלים הוי אינה ברשותו דהא מהני בה יאוש ואם הי' מיחשב שעדיין היא ברשות הבעלים לא הי' מהני בה יאוש ועיין ברמב"ן במלחמות ב"מ על סוגיא דראה סלע שנפלה משנים (בדף כ"ו ע"ב) וא"כ אף שלא עשה הגנב קנין הגבהה כל שהוציאוה מרשות הבעלים תו מיקרי אינה ברשותו ואין יכולין הבעלים להקדישה כנלע"ד נכון:

ומעתה מובן שפיר דברי רבינו יהונתן במ"ש דמש"ה לא מתחייב הלוקח בכפל כיון דבעינן דוקא וגונב מבית האיש וזה לא גנבו הלוקח מרשות הבעלים והיינו שכבר יצאה מרשות הבעלים במשיכתו של הגנב דנהי דהגנב לא נתחייב במשיכה זו מ"מ מרשות הבעלים כבר יצאה אבל אם גנבה הגנב מרה"ר שפיר שם גנב עליו כל שהגביה או שמשכה לחצירו דהוה קנין המועיל שפיר מתחייב הגנב אף שהבהמה היתה עומדת ברה"ר דגם כשעומדת ברה"ר שהבעלים העמידוה שם ולא שלטו בה ידי אחר לגנבה או לגזלה שפיר מיקרי ברשות הבעלים:

והנה לפי"ז באם גנבה הגנב מרשות הבעלים ומשכה לרה"ר דעדיין לא נכנסו לרשות הגנב לחיובא ונודע לבעלים ונתייאשו ואח"כ הגביה הגנב ועשה קנין המועיל דהו"ל לומר דזה לא מיקרי תו באיסורא אתי לידי' כיון דזכה הגנב בה לאחר יאוש וקנה גוף החפץ לגמרי ורק תשלומין אם צריך הגנב לשלם דמי החפץ לכאורה י"ל דדומה להא דמסכת ב"מ (דף כ"ו ע"ב) גבי אבידה ראה סלע שנפלה כו' המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד וכתבו התוס' בד"ה אינו וא"ת אמאי ליכא לאו דלא תגזול אי משום דבהתירא אתא לידי' והלא בכובש שכר שכיר איכא לאו וי"ל דהתם כשמתכוין לגזול לא נתייאשו הבעלים והכא כבר נתייאשו עכ"ל אלמא דבשעה שלקחה כבר נתייאש ליכא הלאו דלא תגזול וה"נ בנדון הנ"ל ג"כ הו"ל לומר כן. וא"ל דהא בגנב ובא אחר וגנבו דהראשון משלם כפל והשני אינו משלם אלא קרן בלבד בב"ק (דף ס"ח ע"א) דמוקי הש"ס לברייתא לאחר יאוש וקאמר עלה האי דינא רישא דברייתא מכדי לאחר יאוש קיימינן ואס"ד יאוש קונה שני אמאי אינו משלם אלא קרן אלא לאו ש"מ יאוש ל"ק ע"ש והלא אם נימא דיאוש ל"ק א"כ תיקשי אמאי משלם הקרן הלא הגנב לא קנאו ביאוש וא"כ נימא דמרשות הבעלים הראשונים כבר נפיק לה ודמיא תו לאבידה ואמאי משלם קרן ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' גניבה הי"ז) הגונב מגנב אחר אעפ"י שנתייאשו הבעלים אינו משלם ת"כ ואם טבח ומכר אינו משלם דו"ה לגנב הראשון שהרי דין הבהמה הזאת לחזור בעיניה לבעלים ולא קנאה הגנב ולבעלים אינו משלם הכפל או דו"ה מפני שלא גנבה מרשותן עכ"ל ובמ"מ שם הרי מבואר דקרן משלם אעפ"י שלא קנאה הגנב להיות שלו לגמרי ולבעלים הראשונים אמאי משלם הלא כבר יצא מרשותן וגם נתייאשו מיהו באמת א"ש דהתשלומין הם רק להגנב כיון דברשותו הוא לענין אונסין והרי הגנב מחויב לשלם להבעלים ומש"ה צריך הוא לשלם להגנב ונוכל לומר כי הוא מטעם מזיק וגרם לו היזק בזה וי"ל עוד בזה: וראי' לזה שהרי בגזל ובא אחר ואכלו הוי חילוק בין אכלו קודם יאוש דהוה הדין רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולאחר יאוש אכלו אין הבעלים יכולין לגבות מן הגזלן השני מדין גזלן רק מדין שעבודא דר"נ ועיין ר"פ הגוזל ומאכיל וברמב"ם (פ"ה מהל' גזילה ה"ד) מי שעבר ואכל הגזילה אחר יאוש פטור מלשלם ואם אכל קודם יאוש ורצו הבעלים לגבות מן האוכל גובין שעדיין ברשותן הוא ואם רצו גובין מן הגזלן ובהגמי"י (אות א') בהא דאם אכלו לאחר יאוש דפטור מלשלם כתב וז"ל ונהי דגבי מדר"נ מטעם גזילה מיהא לא הוי גבי ונ"מ שאם מחל לו גזלן ראשון לב' או שפרע לראשון פטור השני מן הנגזל עכ"ל הרי מבואר דכל שהוא לאחר יאוש שוב פקע זכות הבעלים מן החפץ הגזול וא"כ בנידון דידן הי"ל לומר דאם הוציאו הגנב מרשות הבעלים ולא הגביה דלא נתחייב עדיין ונתייאשו הבעלים ואח"כ הגביה דלא ליחייב לשלם דמי החפץ ומכ"ש דו"ה אם טבח ומכר אח"כ דהי"ל לומר דקנאו לגמרי דבתירא אתא לידיה. מיהו י"ל דליחייב הגנב מטעם דגרמי דגרם לחבירו היזק ואעפ"י שזה שנתייאשו הבעלים לא איהו עביד מ"מ כיון שגנב החפץ ממנו ולא מצאו ודרך הוא להתייאש מחויב הוא לשלם מדינא דגרמי וי"ל בזה. וי"ל בחו"מ (ס"ס שמ"ח) בהג"ה ובש"ך (סק"ה) והרבה י"ל בזה. וי"ל עוד דאם הוציאו מרשות הבעלים ולא נתחייב עדיין ונתייאשו הבעלים ובא אדם אחר וזכה בו השני פטור דלא נוכל לחייבו מטעם גורם הואיל דלא הי' כוונתו להזיק רק לזכות בו וכסברת הראב"ד במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו דאם מחלו לעצמו לא מחייב מטעם דד"ג. ועוד י"ל הואיל דהגנב הוא חייב רק מטעם גרמי א"כ נחשב הזוכה כגורם דגורם ועיין בש"כ (סי' שפ"ו סק"ג) בשם הבעה"ת דפטור והגנב ליחייב מדד"ג וצ"ע כעת בזה:

[קמד] (א) שם מתני' נתנו לבכורות בנו או לבע"ח לש"ח כו' והיה מושכו ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב. ועיין פירש"י בלשון אחרון נתנו גנב לבכורות בנו ונתנו לו שם במקום שגנבו לש"ח ולשואל והאי חייב קאי אגנב דמחייב:

גנב בקנין שלוחיו ע"ש. ובתוס' ד"ה נתנו כתבו ג"כ שלשון אחרון שפירש רש"י הוא עיקר והוקשו דאמאי מחייב גנב במשיכת השומר הא אשלד"ע וי"ל דהני לא ידעו דאתי לידי' באיסורא אלא סבורין שהיו שלו ובין ללישנא דמפרש בפ"ק דב"מ (דף יו"ד) טעמא דאשלד"ע משום דשליח בר חיובא הוא ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובין ללישנא דאי בעי עביד אי בעי ל"ע אין שייך לכאן דהתם א"י שהשליח יעבור אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו עכ"ל. והנ"י חולק וס"ל דאפילו אם השליח הוא שוגג ג"כ אמרינן אשלד"ע וכבר האריכו בזה ביש"ש ובש"ך (ס"ס שמ"ח סק"ו) וגם בשו"ת נודע ביהודה אהע"ז מהדו"ק (מן סי' ע"ה עד סי' פ') האריכו הגאונים ז"ל בזה וגם אני בעזה"י העירותי בענין זה במסכת ב"מ (דף יו"ד) בסוגיא דאשלד"ע. וראיתי בקצה"ח (סי' שמ"ח סק"ד) האריך בזה וכתב להוכיח כשיטת הש"ך דמסכים עם דעת הנ"י וכתב דמדברי רש"י ג"כ מוכח דסובר דאפילו אם השליח הוא שוגג ג"כ אשלד"ע מהא דכתב רש"י במסכת קדושין (דף נו"ן ע"א) ד"ה שליח מעל ז"ל ובעה"ב פטור כיון שנזכר לאו שגגה הוא גבי' ושליח חייב שהוציא מעות הקדש לחולין ואלו לא נזכר בעה"ב הוי רמיא מעילה אבעה"ב דאתרבי שליח למעול שלוחו על ידו בר"פ (דף מ"א) אבל השתא דאיפטר בעה"ב רמיא מעילה אשליח ככל התורה כולה דאשלד"ע והעושה הוא מחיוב עכ"ל והא גבי מעילה הוא רק בשוגג ולא ידע השליח וא"כ הי"ל לומר דאפילו כי נזכר המשלח ג"כ ליפטר השליח דהא בכה"ג יש שלד"ע ויפטרו שניהם המשלח יפטר דהא הוא מזיד וגם השליח יפטר דהא יש שליח לד"ע והוי כאילו המשלח עביד וע"כ מוכח דס"ל לרש"י דאפילו השליח הוא שוגג ג"כ אמרינן אשלד"ע ודלא כמ"ש התוס' כאן בשיטת רש"י דס"ל דהיכא דשליח שוגג אמרינן יש שליח לד"ע אלא שהוקשה דמדברי רש"י במס' חגיגה (דף יו"ד) פירש"י בהא דנזכר בעה"ב שליח מעל משום דנזכר בעה"ב אנן סהדי דלא ניחא לי' בשליחותי' והוי כביטל שליחותי' ומש"ה שליח מעל עכ"ל וכ' הקצה"ח דהתוס' והמרדכי ס"ל כטעמי' דרש"י במס' חגיגה יעוש"ה מ"ש עוד בזה. ובאמת ראיתו מרש"י קדושין לכאורה אין עליה תשובה אולם מ"ש דהתוס' ס"ל כרש"י בחגיגה ולא כ' כלל לתרץ דברי רש"י ז"ל דלא תקשי אהדדי י"ל בזה:

ולולא שאיני כדאי ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לומר דבר חדש בזה והוא דאפילו לשמאי הזקן דסובר ישלד"ע מ"מ י"ל דבדבר שהחיוב הוא היכא דהוא שוגג ג"כ בכה"ג גם שמאי הזקן מודה דהיל"ל אשלד"ע והטעם בזה דעיקר הטעם דס"ל לשמאי הזקן ישלד"ע הוא משום דשלוחו כמותו והשליח הוא עושה רק על דעת משלחו והיינו עבור המשלח הוא עושה אבל אי לאו צווי של המשלח לא הוי עושה זה ולא עשה זה כלל על דעתו ומש"ה לא נוכל לחייבו להשליח כלל שהרי לא עשה זה המעשה כלל על דעתו והוה כאילו עשה המעשה שלא מדעתו כלל וכ"ז הוא בדבר שאינו חייב על המעשה בשוגג רק במזיד ולא נוכל לחייבו לשליח בזה אבל בדבר שחייב על המעשה בשוגג א"כ מאי אמרת הלא השליח לא עשה מעשה זו מדעת עצמו ולא עשה אלא על דעת משלח הלא סלק לגמרי דעת השליח והוי כאילו עשה לגמרי שלא מדעת רק שהי' שוגג בדבר ג"כ חייב על המעשה הזאת וא"כ שפיר חייב השליח על מעשה שלו. וכ"כ לדידן דפסקינן דאשלד"ע לשיטת הפוסקים דאם השליח שוגג אמרינן יש שליח לד"ע מ"מ זה דווקא היכא דאינו מחויב על המעשה הזאת בשוגג רק במזיד אבל בדבר שחייב עליה בשוגג שפיר חייב השליח על המעשה הזאת שעשה השליח:

והנה גבי מעילה הוי עיקר החיוב בשוגג וא"כ לכ"ע הוי אמרינן דאשלד"ע וחייב השליח וגילה התורה דאמרינן בי' יש שליח לד"ע וחייב המשלח והשליח פטור דילפינן חטא חטא מתרומה ואמרינן בי' שליחות והא דקאמר הש"ס שם בקדושין (מ"ב) דהוה מעילה וטביחה ומכירה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין אע"ג דאי הוה כתוב טביחה ומכירה לא היינו יכולין למילף מעילה מינה דיש שליח לד"ע מ"מ אי הוה כתב מעילה היינו יכולין למילף טביחה ומכירה ממעילה דהשתא במעילה דעיקר החיוב הוא בשוגג אמרינן בי' שליחות מכ"ש בטביחה ומכירה דבוודאי אמרינן בי' שלד"ע ולמה כתבה רחמנא שליחות גבי טביחה ומכירה וע"כ דלא יכולין למילף ממעילה לכל התורה כולה ותו הוי שפיר שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ומש"ה אמרינן בכל התורה אשלד"ע. ועיין פסחים (דף מ"ה ע"א) ור"ע מאי צריכי בשלמא אי כתב רחמנא בחטאת לא גמר נזיר מינה דחולין מקדשים לא גמרינן אלא לכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת מינה כו' ע"ש מבואר דגם בכה"ג הוה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין:

ועפ"י האמור נוכל ליישב קושיית התוס' במסכת קדושין (דף מ"ב ע"ב) בד"ה אמאי מעל שהוקשו דהא ע"כ מיירי שהי' שוגג דאי במזיד ליכא מעילה א"כ יש שליח לד"ע דל"ש למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כו' כיון שהוא שוגג דה"נ משמע בפרק מרובה (ע"ט) ע"ש מ"ש לתרץ בזה ולפי האמור א"ש דשפיר פריך הש"ס דגבי מעילה אמאי מעל בעה"ב הא אשלד"ע ואי משום דהשליח הוא שוגג הלא גבי מעילה עיקר החיוב הוא רק בשוגג ובכה"ג בוודאי דלכ"ע היל"ל דמעל השליח דאשלד"ע ואפילו לשמאי הזקן דסובר בכה"ת יש שליח לד"ע הכא דעיקר החיוב הוא רק בשוגג בוודאי דהי"ל לומר דהשליח מחויב להביא קרבן מעילה ומשני הש"ס דגלי קרא דילפינן מגז"ש מתרומה:

ועפ"י האמור נוכל לכוין דברים הללו ברש"י ז"ל במס' קדושין (דף נו"ן) שם גבי נזכר בעה"ב דהשליח מעל שפיר כתב רש"י ואלו לא נזכר בעה"ב הוי רמיא מעילה אבעה"ב דאתרבי שליח למעול שולחו על ידו והיינו דאע"ג דעיקר חיובא דמעילה הוא רק בשוגג והי"ל לומר דהשליח מעל מ"מ גלי קרא בהדיא דהמשלח מעל אבל השתא דאיפטר בעה"ב רמיא מעילה אשליח ככל התורה כולה דאשלד"ע והיינו דלא חייבה התורה להמשלח אלא דוקא היכא דהוא שוגג דשייכא גבי קרבן מעילה ובזה הוא דגלי קרא לחייב להמשלח אבל כי נזכר הבעה"ב ליכא תו קרבן מעילה גבי הבעה"ב המשלח וא"כ תו מחויב השליח להביא קרבן מעילה כמו בכה"ת כולה לדידן דאשלד"ע ואי משום דהשליח הוא שוגג הלא הכא גבי מעילה מיגרע גרע כיון דעיקר חיובא הוא בשוגג וא"כ אי לאו דגלי קרא הו"א דלעולם השליח מחויב להביא קרבן מעילה אפילו כי לא נזכר בעה"ב כלל ורק הואיל דגלי קרא אמרינן דהמשלח חייב והשליח פטור וכ"ז הוא היכא דלא נזכר הבעה"ב אבל כי נזכר הבעה"ב בזה לא גלי קרא וא"כ שפיר מחויב השליח הואיל דחיובא דקרבן מעילה הוא רק בשוגג ואמרינן הכא אשלד"ע אפילו היכא דהשליח שוגג כיון דחיובא דקרבן מעילה הוא בשוגג כמו בכל התורה כולה דאמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דהשליח הוא מזיד:

אולם אכתי הי' מקום להקשות דמנ"ל דהיכא דנזכר בעה"ב דהשליח חייב ובעה"ב פטור נימא דהואיל דאי לאו דגלי קרא הגז"ש היינו אומרים דלעולם השליח חייב והמשלח פטור אע"ג דהשליח הוא שוגג כיון דהחיוב הוא ג"כ בשוגג וגלי קרא הגז"ש דהבעה"ב המשלח חייב והשליח פטור א"כ נימא דהואיל דגלי קרא לחייב המשלח נימא דלעולם חייב המשלח ואפילו כי נזכר המשלח ג"כ חייב המשלח דגזה"כ היא מקרא דגז"ש חטא חטא מתרומה. ולתרץ זה כתב רש"י ז"ל במס' חגיגה (דף יו"ד ע"ב) בהא דנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח דשליח מעל שליח עניא מה קעביד ופירש"י נהי דבעה"ב פטור דכיון דנזכר אנן סהדי דתו לא ניחא לי' בשליחותו דהאיך ומהשתא לאו שלוחו הוא ומיהא שלוח מאי קעביד עכ"ל והיינו דהיה קשה לרש"י ז"ל דהא הואיל דגלי לן הגז"ש דחטא חטא מתרומה דנימא ביה יש שליח לד"ע אשר אי לאו הגז"ש היינו אומרים דהשליח חייב אע"ג דהוא שוגג מ"מ הואיל דחיוב מעילה היא בשוגג וכמש"ל וא"כ נימא דגלי לן הגז"ש לחייב לעולם את המשלח ואפילו כי נזכר בעה"ב ג"כ ליחייב בעה"ב קרבן מעילה אם לא נזכר שליח לזה כתב רש"י להסביר הטעם דלא נוכל לומר כן משום דבוודאי תו לאו שם משלח עלה דאנן סהדי דבטלה:

המשלח להשליחות ובוודאי פטור המשלח אלא דקושיית הש"ס היא דשליח עניא מה קעביד ואמאי ליחייב השליח וע"ז אמר רב אשי מאי קושיא דילמא מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין והיינו דסלק לגמרי דיבורו של המשלח ג"כ מיחייב השליח דלא גרע מאילו עשה מעצמו בשוגג דחייב דהא כל דיני מעילה הוא רק בשוגג וא"כ מן הדין הוא דחייב השליח קרבן מעילה והבן בזה. ומעתה שפיר נוכל לומר דשיטת רש"י ז"ל הוא ג"כ דאם השליח הוא שוגג אמרינן יש שליח לד"ע ורק היכא דהחיוב הוא בשוגג ג"כ אז הוא דאמרינן דלא הוה מעילה כלל מה שהשליח הוא שוגג אלא דאפילו השליח הוא שוגג ג"כ אמרינן בי' אשלד"ע אבל היכא דהחיוב הוא במזיד דווקא בכה"ג אם השליח הוא שוגג אמרינן יש שליח לד"ע:

ובזה נוכל ליישב ג"כ קושיית הקצה"ח השנוי' שם מהא דב"ק (ל"ב) מתיב רבא הוסיף לו רצועה אחת ומת ה"ז גולה על ידו והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי אסוקי אדעתי' דמיתי אינשי בחדא רצועה וקתני ה"ז גולה א"ר שימי מנהרדעא דטעי במנינא טפח לי' רבא בסנדליה א"ל אטו הוא מני והתניא גדול שבדיינין קורא והשני מונה כו' אלא א"ר שימי מנהרדעא דטעה דיינא גופא ואי נימא דהיכא דהשליח לא ידע שלוחו כמותו אפילו לד"ע א"כ שליח ב"ד אמאי גולה כיון דאינו אלא שליח ב"ד והב"ד הוא משלחו ואע"ג דהמשלח נמי לא ידע כדמוכח מתוס' פרק האיש מקדש כו' וא"כ התם בשליח ב"ד כיון דאינו אנא שליח ב"ד אלא ודאי אפילו בשוגג נמי אשלד"ע ומש"ה שליח ב"ד גולה כו' ע"ש שהוכיח מזה דגם בשליח שוגג ג"כ אשלד"ע. ולפי האמור אין שום ראי' מהתם דהא עיקר חיובא דגלות הוא רק בשוגג ובכה"ג בודאי דאשלד"ע לכ"ע וכמש"ל. ולפי האמור הי' נראה באם אמר לשליח לחלל שבת והשליח הי' שוגג נהי דנימא דיש שליח לד"ע וא"כ חייב המשלח הגם כי בשבת יש לומר דהא מ"מ המשלח שובת וכבר כתבו סברא זו לענין שבת עיין בב"מ על אהע"ז (סימן ה') וכבר האריכו בזה מ"מ להפוסקים דלא ס"ל סברא זו וא"כ חייב המשלח והשליח פטור או בשאר חייבי כריתות שאינן אכילה דהדין הוא דהמשלח חייב והשליח פטור מ"מ לענין חיוב חטאת שהוא בשוגג הי"ל לומר דהשליח חייב להביא קרבן חטאת לפי הסברא הנ"ל וא"כ י"ל היכא דהשליח מביא חטאת אם נוכל לחייב להמשלח בדיני אדם הגם כי בלא זה י"ל דאין המשלח חייב בדיני אדם הואיל דהוי התראת ספק. וי"ל לפי האי תירוצא דגמ' בקידושין שם ולשמאי הזקן דסובר יש שליח לד"ע דהמשלח חייב בדיני אדם הלא הוי התראת ספק דדילמא השליח לא יעשה והרבה י"ל בזה. אבל עכ"פ זה נראה לכאורה דשליח שעשה עבירה שיש בה כרת בשוגג דחייב להביא קרבן חטאת ובזה"ז צריך תשובה בודאי והתיקון כמבואר במג"א (סי' תר"ג) בשם הפוסקים והרבה י"ל עוד בזה:

ב עוד הי' נלע"ד לומר בזה דשפיר נוכל לומר דרש"י ז"ל סובר ג"כ כשיטת התוס' דהיכא דהשליח שוגג אמרינן יש שליח לד"ע ולא תקשה ממ"ש רש"י בקידושין (דף נו"ן) עפ"י מ"ש הש"ך (בסימן רצ"ב סק"ז) בשם אביו הגאון ז"ל להסביר דברי הסמ"ע והוא בהא דאמרינן דגלי רחמנא גבי שליחות יד דיש שליח לד"ע לאו דהשליח פטור אלא להוסיף חיוב גם על המשלח והיינו היכא דאין לו להשליח לשלם או שהוא שוגג וכדומה דבכה"ת בכה"ג פטור המשלח וגלי רחמנא בשליחות יד דיש שליח לד"ע והיכא דאין השליח משלם אז חייב המשלח לשלם ע"ש ועיין לעיל על (דף נ"א ע"א) [אוב"א] ביארתי בעזה"י דברי הש"ך ז"ל:

ומעתה נוכל ליישב שפיר דהנה גבי מעילה דאם לא נזכר בעה"ב דמעל המשלח ולא השליח משום דגלי קרא הגז"ש דחטא חטא מתרומה לכאורה קשה דהכא נמי נימא דעיקר חיובא היא רק על השליח שימעול השליח ולא המשלח ורק היכא דהשליח לא יביא קרבן מעילה שלא יהי' לו או שמת השליח וכדומה אז הוא דיחייב המשלח להביא קרבן מעילה אבל היכא דהשליח יכול להביא קרבן מעילה אז נימא דפטור המשלח ויהי' ממש כמו שליחות יד דהא בודאי דלא שייך לומר ששניהם המשלח והשליח יתחייב כל אחד קרבן מעילה דהא על מעשה עבירה אחת לא נחייב שני קרבנות כמו גבי שליחות יד דליכא תרי חיובים כאחד וגם דבאמת לא הוה הדין כן וא"כ מנ"ל לומר גבי מעילה דרק המשלח לבד חייב והשליח פטור לגמרי נימא דדומה ממש לשליחות יד וכשיטת הסמ"ע לפי הבנת הש"ך ז"ל ולכאורה י"ל בזה. אולם צרכינן לומר ע"כ דהא עיקר הילפותא דבמעילה אמרינן יש שליח לד"ע הוא משום הגז"ש דחטא חטא מתרומה ואמרינן ממש דומה לתרומה דהא אין גז"ש למחצה וכמו גבי תרומה דע"כ מעשה השליח מצד עצמו הוא כמאן דליתא דהא אין התרומה שלו ולא יכול לתרום משל חבירו על של חבירו ורק הא דחלה התרומה הוא משום השליחות דאם חל השליחות הוה ממש כאילו המשלח הבעה"ב בעצמו תרם וילפינן מינה בגז"ש דגבי מעילה ג"כ הדין כן ממש כמו בתרומה דסלקינן לגמרי מעשה השליח מצד עצמו ולא נחשב כלל כאילו עשאו השליח רק כאילו המשלח בעצמו עשאו ומש"ה עיקר חיובא הוא רק על המשלח ועל השליח ליכא שום חיובא כלל:

אולם לפי"ז י"ל לכאורה דהיכי הוי שני כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין הלא אין דיניהן שוים דבמעילה הוי החיוב רק על המשלח ומן השליח נפקע החיוב לגמרי ואילו גבי שליחות יד לא פקע החיוב מן השליח ורק שיש הוספת חיוב על המשלח ג"כ היכא דאין השליח משלם כגון שהי' שוגג וכדומה ואם הי' כתוב שליחות יד והוי רוצין לילף מעילה משליחות יד היינו אומרים דומיא דשליחות יד דלא נפקע החיוב מן השליח ורק עיקר החיובא הי' על השליח ורק שהי' נוסף ג"כ חיוב על המשלח ג"כ היכא דאין השליח מביא קרבן מעילה אז הוה החיוב על המשלח ומש"ה צרכינן הגז"ש דחטא חטא לגלויי דמן השליח פקע החיוב לגמרי ורק עיקר החיוב הוא רק על המשלח בלבד וכן להיפוך אם היינו למדין שליחות יד ממעילה היינו אומרים ג"כ דומיא דמעילה ממש דנפקע החיוב לגמרי מן השליח ורק על המשלח הוא דאיכא החיוב ואנן אמרינן דגבי שליחות יד הוה החיוב על השליח לשלם ורק היכא דאין לו להשליח לשלם או שהוא שוגג וכדומה אז הוא דאיכא חיובא על המשלח לשלם וא"כ לא מצינן למילף חד מחבירו ולא הוה תו שני כתובים הבאים כאחד. אולם לאחר העיון א"ש דהא הריבוי דעל כל דבר פשע דמרבינן מיני' דיש שליח לד"ע לשון זה אתי לרבויי לחיוביה להמשלח ולא נוכל לומר דמשמעותא דקרא אסי לרבויי לחיוביה לשליח דהא המשמעות דקרא אתא לגלות לן דיש שליחות בזה ונחשב כאילו עשה המשלח וא"כ האיך נוכל למילף מיני' חיובא לשליח דא"כ הוא למעט בענין שליחות והיינו דניחשב כאילו עשה השליח ולא המשלח ובאמת הריבויא דקרא אתא לרבויי בענין שליחות דנחשב כאילו עשה המשלח. וא"כ לפי"ז מובן שפיר הא דקאמר הש"ס דמעילה ושליחות יד הוי שני כתובים הבאים כאחד והיינו מדחזינן דגלי קרא גבי שליחות יד דיש שליח לד"ע לחיובי המשלח א"כ ע"כ דלא ילפינן ממעילה לכל התורה דיש שליח לד"ע דא"כ ל"ל קרא דש"י הלא מצינן למילף ממעילה דישלד"ע וחייב המשלח ואי דנימא דגלי קרא דשליחות יד לחיובי ג"כ לשליח ודנימא דעיקר חיובא על השליח ורק היכא דלא משלם השליח אז חייב המשלח וכשיטת הסמ"ע והש"ך הנ"ל הלא זה לא יכולין למילף מקרא דשליחות יד לחיובי להשליח דהא משמעותא דקרא דעל כל דבר פשע אתא לגלויי לחיובי להמשלח ודנימא בי' שליחות ונחשב כאילו עשה המשלח ולהוסיף בשליחות ולא לחיובי להשליח ולגריעי בשליחות וכמש"ל. וא"כ תו שמעינן מקרא דעל כל דבר פשע דבכה"ת אמרינן אשלד"ע ולא ילפינן ממעילה משום דגזה"כ הוא במעילה משום הגז"ש דחטא חטא מתרומה דרק המשלח לבד חייב ולא השליח וכמש"ל וא"כ מצד הדין הי"ל לומר גבי שליחות יד דאשלד"ע וחייב רק השליח והמשלח פטור לגמרי ואתא קרא דעל כל דבר פשע לאשמעינן הוספת חיובא על המשלח אבל לא לגרועי החיוב מן השליח וא"כ מובן שפיר דברי הסמ"ע דקרא דשליחות יד אתא רק:

להוסיף חיובא על המשלח ג"כ אבל לא לפטור להשליח והלא אין אנו יכולין לחייבו לשניהם להמשלח ולהשליח כאחד ומש"ה אמרינן דגבי שליחות יד דחייב המשלח הוא דווקא היכא דאין השליח משלם כגון שהי' שוגג וכדומה וכמ"ש הש"ך שם. ומובן שפיר הא דקאמר הש"ס דמעילה ושליחות יד הוה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וכמו שפירשתי ודוק שוב ראיתי במקנה על מס' קידושין (מ"ב) בגמרא משום דהוה מעילה וש"י העיר על הסמ"ע והש"ך דהיכי הוי תו ב"כ הבאים כאחד ונדחק לתרץ ע"ש ולעד"נ נכון כמ"ש בעזה"י:

ג ולפי האמור נוכל לפרש דברי רש"י ז"ל במס' קדושין (דף נו"ן) שהובא לעיל והוא דלעולם הי"ל לומר דנהי דאמרינן במעילה יש שליח לד"ע וחייב המשלח אבל נימא דלא פקע החיוב לגמרי מן השליח ויהי' הדין כמו בשליחות יד דהשליח יתחייב בקרבן מעילה ואי מת השליח וכדומה אז הוא דחייב המשלח והא דלא הוי הדין כן הוא משום דילפינן בגז"ש מתרומה ואין גז"ש למחצה ונסתלק לגמרי מעשה השליח והוי רק כאילו המשלח לבדו עשה המעשה בידיו אולם כל זה הוא היכא דאיכא חיובא גבי משלח אבל היכא דנזכר בעה"ב דליכא חיובא גבי' תו אמרינן דחייב השליח וכמו שבכה"ת דאמרינן אין שליח לד"ע דחייב השליח וה"נ אעפ"י שהשליח שוגג בהוצאת מעות הקדש והי"ל לומר יש שליח לד"ע מ"מ הלא אף דאמרינן יש שליח לד"ע מ"מ לא פקע החיוב מן השליח ורק שגם על המשלח איכא הוספת חיובא כמו גבי שליחות יד לשיטת הסמ"ע והש"ך הנ"ל וא"כ גבי מעילה בודאי איכא חיובא על השליח ג"כ ורק דגלי קרא הגז"ש דחטא חטא מתרומה להפקיע חיובא מן השליח אולם זה דוקא היכא דאיכא חיובא גבי המשלח כגון דלא נזכר בעה"ב אבל בנזכר בעה"ב דליכא תו חיובא להמשלח הדרן לדינא דלא פקע חיובא מן השליח וחייב השליח דהא כמו בכה"ת דאמרינן אשלד"ע מחויב השליח וה"ה היכא דאמרינן יש שליח לד"ע ג"כ לא פקע החיוב לגמרי מן השליח רק דנתוסף ג"כ חיובא להמשלח כמו בשליחות יד וא"כ לעולם איכא חיובא להשליח ואף שהשליח שוגג דאמרינן יש שליח לד"ע מ"מ לא פקע החיוב מהשליח ומשום הכי כי נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח השליח חייב כדינו דעיקר חיובא הוא על השליח ורק דהתורה גילה לנו דגבי מעילה אמרינן דפקע חיובא מן השליח לגמרי וזה דוקא היכא דלא נזכר בעה"ב אבל בנזכר בעה"ב קם דינו כמו בכה"ת כולה דלא פקע חיובא מן השליח. אולם הי"ל לומר היכא דמת השליח וכדומה יתחייב המשלח אעפ"י שנזכר דהא כשהשליח שוגג אמרינן יש שליח לד"ע לזה הוצרך רש"י בחגיגה (דף יו"ד) לומר הטעם דכשנזכר בעה"ב בטלי' לשליחותי' ולא נוכל תו לחייב כלל להמשלח בקרבן מעילה דהא אנן סהדי דבטלי'. וזה הוא כוונת רש"י ז"ל בקידושין (דף נו"ן) במ"ש אבל השתא דאיפטר בעה"ב רמיא מעילה אשליח ככה"ת כולה דאין שלד"ע והעושה הוא מתחייב עכ"ל והכונה דכמו אם אשלד"ע מחויב העושה המעשה בידו הה"נ אפילו כי אמרינן ישלד"ע כגון שהשליח שוגג מ"מ לא פקע החיוב מן השליח העושה המעשה בידיו ורק דגם על המשלח איכא חיובא דומיא דשליחות יד וכמ"ש הסמ"ע והש"ך וכי נזכר בעה"ב דאז תו לא שייך לומר דגלי קרא להפקיע החיובא מן השליח לגמרי ונשאר השליח בחיובו כמו אם אשלד"ע בכה"ת ודוק היטב בזה. וא"כ שפיר נוכל לומר דשיטת רש"י ז"ל הוא כשיטת התוס' דאם השליח שוגג אמרינן יש שליח לד"ע ורק אפילו א"א ישלד"ע מ"מ לא פקע החיוב מן השליח לגמרי רק הוי כמו בשליחות יד וכשיטת הסמ"ע והש"ך הנ"ל. וא"כ לענין חיובא דחטאת בודאי דהשליח חייב אם הי' שוגג וכמו שכתבתי לעיל ועוד י"ל בזה. ובזה מיושב ג"כ הקושי' מהא דב"ק (ל"ב ע"ב) שהקשה הקצה"ח שם. וראיתי בנתה"מ (סי' שמ"ח) שכתב באמת ליישב הקושיא של הקצה"ח מהא דב"ק (ל"ב) עפי"ד הש"ך והנאני ואולם לא העיר עפי"ז בדברי הקצה"ח מהא דקדושין (דף נו"ן) בדברי רש"י הנ"ל ואולי משום דהי' קשה הלשון ככה"ת דאשלד"ע ולע"ד נוכל לפרש כמו שפירשתי:

ד והנה עיינתי עוד הפעם בדברי הש"כ מ"ש בפירוש דברי הסמ"ע וראיתי כי י"ל טובא בזה כי לדברי הש"כ אכתי יש להקשות דהואיל דעיקר מה דלא ילפינן ממעילה דישלד"ע הוא משום דא"כ ל"ל קרא דעל כל דבר פשע אלא ע"כ דבכה"ת אשלד"ע וגלי רחמנא בשליחות יד להוסיף חיובא על המשלח ג"כ אבל לא להפקיע החיוב מן השליח והיינו דוקא היכא דהשליח שוגג להסוברים דבכה"ת גם בשוגג אשלד"ע וכן אם אינו בר חיובא או שאין להשליח מה לשלם לאידך פוסקים דהא הוא גופי' קשיא דהא אם קרא דשליחות יד אתא לאשמעינן לחייב להמשלח היכא דהשליח שוגג נימא דנילף מש"י לכה"ת דהיכא דהשליח שוגג אמרינן יש שליח לד"ע דהא תו לא שייך לומר דהוי ב' כתובים הבאים כאחד דהא קרא דמעילה הוא ענין אחר דלא מיחשב כלל מעשה השליח כאילו עשה השליח רק כאילו המשלח עשאו בידיו ממש ושליחות יד הוא לענין אחר דניתוסף חיובא על המשלח ג"כ וא"כ תו לא שייך לומר דגלי קרא דלא ילפינן מהני כתובים דהא עיקר הוא משום דהואיל דכתיב קרא על כל דבר פשע ע"כ דלא ילפינן ממעילה וכמו שפירשתי מ"מ זה דוקא לענין דנימא לגמרי ישלד"ע ויפטור השליח לגמרי ורק המשלח לבד יתחייב ע"ז שפיר אמרינן דהוי ב"כ הבאים כאחד דלמה הוצרך הכתוב לגלות בש"י דהמשלח חייב ושמעינן מינה לכה"ת דלא אמרינן ישלד"ע לפטור השליח וליחייב רק המשלח לבד אבל לענין דנימא דיהיה החיוב על שניהם על המשלח ועל השליח ע"ז אין לנו ב"כ וא"כ נהי דלא נוכל למילף לכה"ת לחייב רק המשלח ולפטור השליח אכל נילף מש"י לכה"ת דישלד"ע בשוגג או היכא דאין השליח משלם וכדומה. ואף כי לכאורה יש לפקפק ולומר דסוף סוף הוי ב"כ הבאים כאחד מ"מ המעיין היטב יראה כי לכאורה צע"ג בזה: ולולא שאיני כדאי ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לומר שכונת הסמ"ע כמ"ש הש"ך בעיקר הסברא ורק דבאמת ילפינן מקרא דשליחות יד לכה"ת והיינו דלהסוברים דהיכא דהשליח שוגג אמרינן יש שליח לד"ע אתא קרא דשליחות יד לחייבו בכה"ג היכא דהשליח הוא שוגג ולהסוברים דגם היכא דהשליח שוגג ג"כ אשלד"ע סברי דקרא אתא לגלות דבשליחות יד היכא דאין השליח בר חיובא חייב המשלח וכן הדין באמת בכה"ת כולה ונוכל לומר דילפינן זה משליחות יד לכל התורה כולה למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' דלהסוברים בכה"ת אם השליח שוגג יש שליח לד"ע סברי דקרא דעכד"פ אתא בכה"ג לחייבו להמשלח וילפינן מיני' לכה"ת ולהסוברים דבכה"ת אשלד"ע אם השליח שוגג סוברים דגם בשליחות יד הדין כן ורק דקרא דעכד"פ אתא להיכא דאין השליח בר חיובא וכדומה לחייבו להמשלח וילפינן מיני' לכה"ת כולה:

ומצאתי און לדברי אלו בפרישה כי המעיין בפרישה יראה שסברת הש"ך מבואר היטב בפרישה וכ"כ הנתה"מ שם שכן מבואר בפרישה וז"ל שם (בסימן רצ"ב סק"ו) ונראה דהשליח אינו יודע שהוא פקדון או שאינו בר חיובא כמו שכתבתי לעיל (ר"ס קפ"ב) דאל"כ הא קיי"ל אשלד"ע ודוחק לומר דשאני הכא דרבי לי' קרא מדכתיב על כל דבר פשע דאל"כ קרא למה לי דהא י"ל דקמ"ל דהמשלח חייב ומוציאין ממון מידו אע"ג דלא עביד מעשה ולעולם דוקא בדלא ידע השליח כמו בעלמא עכ"ל והרי מבואר כן בהדיא בפרישה וסיים כמו בעלמא והיינו ע"כ דכמו בעלמא ישלד"ע היכא דהשליח שוגג או היכא דאינו בר חיובא כמו כן הכא גבי שליחות יד אלמא דאין דין שליחות יד חלוק כלל מכה"ת וא"כ תיקשי דהיכי קאמר הש"ס דהוי מעילה וש"י ב"כ הבאים כאחד וא"כ צ"ל כמו שפירשתי לעיל וסובר באמת דכמו דבשליחות יד היכא דהשליח שוגג מחייב המשלח ה"ה בכה"ת ולאידך הפוסקים דאם השליח שוגג אשלד"ע בכה"ת ה"ה גבי שליחות יד הדין כן וקרא אתא רק להיכא דאין השליח בר חיובא וכדרך שכתב הש"ך אבל עכ"פ שמעינן דכה"ת כולה שוה לש"י וע"כ דילפינן משליחות יד לכה"ת ודוק. וי"ל עוד יותר דאפילו אם תימא דלהסוברים דאם השליח שוגג:

ישלד"ע או להסוברים דבשוגג אשלד"ע ורק היכא דאין השליח בר חיובא הוא דיש שליח לד"ע הוא מכח לימוד אחר או מצד הסברא דתו לא שייך כאן דברי הרב כו' או דדמיא לחצר ואינך טעמי ולא ילפינן זה משליחות יד מ"מ שמעינן מדברי הפרישה דגם שליחות יד דומה לה ממש לכה"ת ואין שם יתרון לש"י מכה"ת והא דצרכינן קרא דעכד"פ לאשמעינן דהמשלח חייב ומוציאין ממון מידו אע"ג דלא עביד מעשה וכמ"ש הסמ"ע ונוכל להוסיף עוד ולומר דהסברא מהני לן לאוקמי קרא דעכד"פ דוקא בכה"ג אבל עכ"פ המעיין היטב בלשון הפרישה יראה מבואר דס"ל דאין לשליחות יד יתרון לחיוב מבכה"ת כולה וי"ל עוד בזה:

ה ועפ"י האמור נוכל להבין דברי הרמב"ם (בפ"ז מהלכות מעילה ה"ב) שכתב ובכל התורה כולה אשלד"ע אלא במעילה לבדה כו' וכבר תמה במוהרי"ט בחידושיו על הרי"ף קידושין (שם מ"ב) שהקשה שהרי שליחות יד אמרינן בי' יש שליח לד"ע וכן בטביחה ומכירה וכדקאמר הש"ס וכתב לתרץ דהא דגלי רחמנא בשליחות יד לאו מדין שליחות הוא אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב להשומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרים לפי ששמירתו עליו כו' והא דהוי שני כתובים היינו משום דאי סלקא דעתך דנילף ממעילה לשתוק משליחות יד ונילף מדין שליח דשלוחו כמותו כו' והא דלא חשיב טביחה דחייב ע"י אחר משמע לי' להרמב"ם דטביחה נמי לאו מדין שליחות הוא דאפילו אם טבח ע"י קטן מחייב דומיא דמכירה כו' והא דחשיב לי' בגמרא ב' כתובים היינו דלשתוק מיני' ונילף ממעילה דמדין שליחות בעלמא מחייב וא"ת נימא דאצטריך היכא דטבחו ע"י מי שאינו בר שליחות יש לומר דלא אמרינן הכי דמעילה וטביחה הוא ב' כתובים הבאים כאחד אלא לב"ש דאלו לב"ה אית לי' ב"כ בר מטביחה דהוי מעילה ושליחות יד ולב"ש אפשר דלא מחייב אלא במי שהוא בר שליחות כו' ע"ש וכבר הביאו דברי מוהרי"ט ופלפלו הרבה בדבריו יעויין בקצה"ח (סי' רצ"ב סק"א) מ"ש בזה: ולפי האמור נוכל לומר בפשיטות דכונת הרמב"ם הוא דהא במעילה הוי הדין דרק המשלח חייב והשליח פטור לגמרי וזה הוא ממש יש שליח לד"ע דלא נחשב מעשה השליח כאלו עשאו לעצמו רק נחשב לגמרי כאלו עשאו המשלח בידיו ממש אבל בשליחות יד הכי נסתלק לגמרי מעשה השליח שיהי' נחשב כאלו המשלח בעצמו עשאו בידיו ממש הלא אכתי אמרינן דעיקר חיובא הוא על השליח משום דאשלד"ע ורק דהתורה גילה דנהי דלא נפקע חיובא מן השליח מ"מ רמי ג"כ חיובא על המשלח אבל לא שייך בזה לומר הלשון ישלד"ע דלשון ישלד"ע מורה שרק המשלח חייב ועל השליח ליכא חיובא כלל וזה לא הוי בשליחות יד והא דה"ל שני כתובים הבאים כאחד כבר פירשתי לעיל. וגבי טביחה ומכירה צרכינן לומר כדברי מוהרי"ט דבטביחה לא אתינן מדין שליחות והש"ס דקאמר דטביחה ומעילה הוי ב"כ הבאים כאחד הוא דוקא אליבא דב"ש אבל לא אליבא דב"ה או דבמסקנא דהש"ס לא בעינן בטביחה מדין שליחות וכמ"ש המוהרי"ט הבאתיו כאן ודוק. ועיין לעיל בפירקין על (דף ע"א ע"א) [אוע"ט אק"ב] מ"ש בזה:

ו וראיתי בנתה"מ (בסימן רצ"ב סק"ה) שתמה על דעת הסמ"ע והש"ך הנ"ל דהא בשליחות יד בעינן דוקא בהגביה ע"מ לגזול כמבואר בב"מ (מ"א) וכיון דרבי רחמנא דישלד"ע בשליחות יד לחייב המשלח כשאין להשליח לשלם וע"כ צ"ל דהמשלח קנה בהגבהת שליח דאי לא קנה המשלח מה"ת יתחייב המשלח הא שליחות יד בעי קנין כו' תדע דהא אם יהי' שינוי בהגזילה ודאי יקנה המשלח בהשינוי דהא הגזילה של המשלח וכיון דנקנה למהשלח בהגבהת שליח ממילא ליכא קנין להשליח כלל ומה"ת יתחייב השליח לשלם כיון דלא עשה קנין וגזל ושליחות יד בעי קנין ודמי ממש למעילה דלא מעל השליח אף שאכל ונהנה מן ההקדש שהוא מה"ט כיון דנקנה להמשלח בהגבהת השליח ויצא לחולין ונעשה של המשלח כו' וה"נ דכותי' ולא דמי לאומר גנב לי דנתחייב השליח אף דנתכוון לגנבו להמשלח ולא לעצמו כלל דשם כיון דאשלד"ע לא קנה המשלח ממילא קנה השליח כו' ואפילו למ"ד דהמגביה ג"כ ל"ק מ"מ גניבה שאני דאף שנתכוין שלא לקנות לעצמו כלל רק נתכוין להזיקו נעשה גזלן כמבואר בב"ק (צ"ח) בזורק מטבע של חבירו לים דאם הגביהו דהשבה בעי מעבד אבל בשליחות יד דנקנה להמשלח מה"ת יתחייב השליח ודמי ממש למעילה דלא נתחייב השליח ומתוך קושיות אלו רצה הגאון ז"ל לדחוק דהסמ"ע מיירי שצוה להשליח לאכלו ואף שהמשלח קנה אותו תיכף בהגבהת השליח כמ"ש התוס' בקידושין (מ"ג) והשליח מיני' דמשלח זכי מ"מ נראה דדמי לגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה וה"נ לא גרע השליח מאחר כשאכלו לפני יאוש אלא שגם בזה לא ניחא למרן במ"ש הסמ"ע דהשליח חייב כשיש לו לשלם ולא המשלח דכיון דהיה קנין להמשלח ונעשה גזלן ממילא רצה מזה גובה רצה מזה גובה ונראה מדברי הנתה"מ שחולק ע"ד הסמ"ע והש"ך הנ"ל ועיין עוד בנתה"מ (סי' שמ"ח) מ"ש עוד בזה:

ולע"ד הי' נראה לומר בזה דמובן שפיר דברי הסמ"ע עפ"י האמור לעיל דממעילה אין שום ראיה כלל דהתם שאני דגלי הגז"ש דחטא חטא מתרומה דפקע חיובא לגמרי מן השליח היכא דלא נזכר המשלח משום דאין גז"ש למחצה וכמש"ל ובש"י מצד הדין הפשוט מחויב השליח לשלם ורק דהפסוק על כל דבר פשע מלמדנו להוסיף חיובא על המשלח אבל לא שמעינן מיני' לפטור השליח וכמו שהבאתי לעיל. והנה חיובא דהשליח עם חיובא דהמשלח הנפקד אינם מסוג אחד דחיובא דשליח מדין גזלן ובגזלן בודאי דאשלד"ע ורק הכא דחיובא דהנפקד המשלח הוא מדין שולח יד והנה בגנב וגזלן נהי דבעינן דוקא קנין היינו דוקא מעשה הקנין שיגביהנו אבל כוונת קנין בודאי דלא בעינן דהא אף כי מכוין לקנות לא מהני כלל הכוונה שהרי באמת אין כאן קנין כלל דהא אפילו כי מכוון לקנות לא קנה כלל בהגבהה זו וכמ"ש הנתה"מ בעצמו שם ורק בחיובא דשליחות יד בעינן ג"כ הגבהה וגילתה התורה דנתחייב הנפקד המשלח בהגבהה של השליח לא מדין גזל רק מדין שליחות יד והיינו דוקא כי לא משלם השליח שאין לו וכדומה וא"כ נתחייב השליח מדין גזלן על מעשה הגבהה אף כי לא נתכוין כלל לקנות לעצמו בהגבהה זו ואדרבא נתכוין בשביל הנפקד המשלח אפ"ה נתחייב השליח כדין גזלן וכמו בב"ק (צ"ח) בזורק מטבע לים וכמ"ש הנתה"מ הואיל דעשה מעשה הקנין שהגביהו ולענין חיובא דהנפקד המשלח מדין שליחות יד הוא גזה"כ דהגבהה של השליח יהי' כאילו הגביהו הוא אבל לא להפקיע החיוב דגזילה מן השליח וכמו שכתבתי לעיל בביאור הדבר הואיל דלשון הקרא ומשמעותי' משמע רק להוסיף חיובא על המשלח דהמשלח חייב ג"כ וריבה לן התורה דין שליחות בזה לחיוביה אבל לא להוציא מחיוב השליח דהוא חייב מטעם גזלן דהא כללא הוא בכה"ת אשלד"ע והחיובים אינן שוים דזה השליח חייב מטעם גזלן והמשלח מדין שליחות יד ואולם חיובא דהנפקד המשלח מדין שליחות יד הוא דוקא היכא דאין השליח משלם שאין לו וכדומה. ומעתה נוכל לומר דהואיל דעיקר מה שהמשלח הנפקד צריך לשלם מדין שולח יד הוא דוקא היכא דאין השליח משלם אבל אם השליח משלם או שיש לו לשלם ועדיין לא שילם אז עדיין לא הגיע כלל החיוב של הנפקד המשלח וכמ"ש הסמ"ע וא"כ אם השליח שילם או שיש לו לשלם אז בודאי דלא קנה המשלח להחפץ הזה כלל אף כי נעשה בו שינוי אח"כ ורק אם הוצרך הנפקד המשלח לשלם שאין לו להשליח לשלם וכדומה אז אם החפץ הוא ברשות הנפקד שהשליח נתנו לו אח"כ או הניחו בחצירו של הנפקד אז י"ל דקני הנפקד המשלח בשינוי אבל אם לא הי' בחצירו אח"כ צ"ע אם המשלח קנה להחפץ נהי דצריך לשלם מ"מ צ"ע אם נחשב הגבהת השליח ממש כהגבהתו של המשלח הואיל דבשעת הגבהה הי' הגבהה של השליח מועיל שיתחייב השליח אם נימא תו דהוה כאילו הוה הגבהה זו בשביל המשלח שיהנה שיקנה החפץ אם נעשה בו שינוי אח"כ. מיהא י"ל דהואיל דהנפקד המשלח משלם א"כ נחשב ההגבהה של השליח עבור המשלח משום דילפינן מקרא:

דעל כל דבר פשע מועיל תו ג"כ לענין לקנות וי"ל בזה. אבל לענין חיובא של המשלח בודאי דאמרינן דגילה קרא דמהני הגבהתו של השליח עבור המשלח לחייבו ג"כ ומ"מ השליח ג"כ חייב הואיל דהגביהו וכל שהגביהו אפילו לא נתכוון כלל לקנות ג"כ נתחייב והגבהה הזאת של השליח מועיל לחייב להשליח מדין גזלן ואם השליח אינו משלם יהי' מאיזה טעם שיהי' מהני ג"כ הגבהה לחייבו להמשלח מדין שולח יד ודוק היטב בזה:

ז והנה בחו"מ (סי' שמ"ח שם) בסמ"ע (סק"כ) ובד"מ הביא דברי המרדכי בשם מוהר"ם ז"ל ואם אמר קח לי שור בבית פלוני שהוא שלו ונמצא אח"כ שלא הי' שלו אלא לגונבו נתכוון חייב המשלח באחריות השור במשיכת השליח דהא לא ידע השליח שהוא גניבה ושהנ"י כ' בפ' מרובה דהשליח חייב דאשלד"ע אפילו במקום שאין השליח יודע אם עשה איסור עכ"ל והש"ך (בסק"ו) כתב עלה ומ"ש בשם הנ"י דהשליח חייב ליתא דלא כתב הנמוקי יוסף שם רק דמ"מ המשלח פטור אבל שיהי' השליח חייב אין לזה טעם כלל וכן מבואר ביש"ש פרק מרובה (סי' ל"ג) דלכ"ע השליח פטור בשלא ידע עכ"ל והנתה"מ שם (סק"ד) כ' דכונת הד"מ שהשליח חייב להבעלים בחיובא דהשומרים דהיינו כשהיה שואל ומת נתחייב השואל להבעלים כמו בשוכר פרה והשאילה לאחר וכ"כ באמת הנ"י שם עכ"ל הנתה"מ. והנה באמת גם הרמב"ן ז"ל סובר כן עיין בשמ"ק בסוגיין כאן בד"ה תקנו באה"ד וז"ל והרמב"ן ז"ל פירש הגביהו שומר חייב לשלם לבעלים כדרך שהוא חייב לשלם אם הוא שומר שלהם וכן לבכורות בנו ולבעל חובו כיון שמשכו כדי לקנותו קם לי' ברשותי' ונעשה שומר או שואל לבעלים הראשונים כעין ששנינו תחזור פרה לבעלים הראשונים והיינו דאמרינן מאי לאו שומר וכו' יעו"ש והרי מבואר גם ברמב"ן כן דהשומר נתחייב לבעלים וכן הבע"ח והכהן נעשו שומרים להבעלים. אולם באמת י"ל דנהי דנימא דהשומר והשואל נתחייבו לשלם להבעלים כמו שהיו מחויבים לשלם להגנב אם היה של הגנב מ"מ הוא דוקא משום דקיבלו שמירה עליו וא"כ הואיל דקיבלו שמירה על השור הזה השומר שכר לחיוב גניבה ואבידה והשואל לענין אונסין אמרינן דחל החיוב הזה לגבי הבעלים אבל בע"ח והכהן הא לא קיבלו שמירה כלל רק שמשכו לקנות וא"כ במה נתחייבו לשלם להבעלים אם מת השור ולכאורה י"ל בזה טובא. וראיתי בנתה"מ שם תמה ג"כ על הנ"י על הדמיון שמדמה לה לשוכר פרה והשאילה לאחר דבשלמא בשוכר והשאילה לאחר מן הדין חייב השואל שכבר קני השוכר ויכול להשאיל ימי שכירותו ונעשה שואל תדע דלרבנן חייב השואל לשלם להשוכר ממילא לר"י חייב השואל לשלם להבעלים מטעם דכיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו משא"כ הכא דהגנב לא קנאה כלל ומהיכא תיתי יהיה לו לשואל דין שואל כיון שתקנו משיכה בשומרים וכיון דדבר שאינו שלו השאיל לו ולא קנה לו במשיכה דהא אפילו בשואל שלא מדעת כתבו התוס' בב"מ (דף מ"א ע"ב) ד"ה חדא לומר דאינו חייב משעת משיכה רק כששימש בו והכא מבואר במשנה דחייב משעת משיכה ובאמת צ"ע דין זה למעשה עכ"ל הנתה"מ:

והנה מ"ש ההוכחה מדברי התוס' דב"מ משואל שלא מדעת לע"ד יש לדחות זה והוא דלכאורה י"ל לפי מה דאמרינן שם בב"מ (דף מ"ב ע"א) דסובר ר"ה דהמפקיד מעות מותרין חייב באונסין ג"כ והוא משום ההיתר תשמיש הוה לה כשואל אע"ג דעדיין לא נשתמש בהם והטעם הוא משום דההנאה זו שיכול להשתמש בהן זה גופי' מיחשב כאילו כבר נשתמש בהן עי"ש בתוס' ובמפרשים. וא"כ ה"נ בשואל שלא מדעת כשמשך ג"כ יכול להשתמש בו ויהי' נחשב כאלו כבר נשתמש בו. אולם באמת א"ש דבשלמא התם גבי מפקיד מעות דמותר לו להשתמש מיחשב שפיר הנאה אבל בשואל שלא מדעת נהי דלקחו ע"מ לשמש בו מ"מ הרי אסור לו להשתמש בו וכל זמן שלא נשתמש בו לא חשיבא הנאה כלל דאמרינן לא ישתמש בו כיון שאסור לו להשתמש בו אמרינן דיחזור בו מדעתו הראשונה ולא יעשה איסור עוד יותר בכדי להשתמש בו ועיין מס' תמורה (דף כ"ז ע"א) והארכתי בכעין זה במק"א ומעתה נוכל לומר דגם התוס' מודו הכא במתניתין דידן שלקחו השואל ע"ד להשתמש בו שהרי היה סבור שהוא של הגנב שמצוהו ליקח לו השור הזה בשאלה ולא ידע שיש כלל שום איסור א"כ בודאי ישתמש בו ומיחשב תו ההיתר תשמיש להנאה גמורה והוה שואל עלה כאילו כבר נשתמש בו וזה נראה לכאורה:

והנה הרמ"א (בסי' שמ"ח סעיף ז') כתב בראובן שראה ששמעון גנב החפץ מבית לוי ובא החפץ ליד ראובן וידע שאין לשמעון טענה עליו והחזירו ליד שמעון הגנב חייב ראובן לשלם ללוי משום דהי"ל להשיב אבידה לבעלים ע"ש ועיין ביו"ד (סי' שמ"ט ס"ג) בהג"ה ועיין לעיל על (דף נ"ו ע"ב) [או"ג אק"ג] (ודף ס"ח ע"ב) [אומ"ב אק"ב] הבאתי דברי השער משפט (בסי' ס"ו ס"ק ל"ד וסי' שנ"ד סק"א) מ"ש שם והארכתי לעיל בביאור קצת עיי"ש וא"כ חזינן אף דלא הוי אבידה ממש מ"מ כל שהוא ביד הגנב ואם בא אח"כ ליד אדם נאמן מחויב הנאמן הזה לשומרו מטעם דחיובא דרמי עליו כדין שומר אבידה ממש וא"כ שהגנב אמר לשליח שיקח לו השור מן הבית וישמרנו או שהשכיר או השאיל לו ולא ידע זה שהשור הוא גנוב וקיבל שמירה כנגד הגנב שישמרנו לו שהרי הי' סבור שהוא שלו א"כ אכתי הוא מחויב בשמירה באמת מצד הדין מדין שומר אבידה ונהי דהשומר הי' סבור שהוא של הגנב מ"מ הרי סוף סוף קיבל השומר על עצמו לשמור וחייב את עצמו בשמירה ומהני תו החיוב הזה גם נגד הבעלים מדין שימר אבידה. אלא דאכתי י"ל דזה ניחא לענין שמירה לענין גניבה ואבידה כמו ש"ש ושוכר אבל לענין חיוב אונסין אכתי לא מהני לן האי טעמא. אולם י"ל בזה דשפיר מיחשב ממש שואל להתחייב באונסין נגד הבעלים דהא באמת השואל קיבל על עצמו חיוב אונסין ורק דבעי משיכה ומשיכה זו לא מהני דהא מה שצוהו הגנב למשוך לא מהני שהרי באמת אינו של הגנב. אלא דכבר כתבתי דהואיל דהשואל אינו יודע שהשור הזה אינו של המשאיל שלו וא"כ בודאי ישתמש בו השואל הוה תו הנאת ההיתר תשמיש כאלו כבר נשתמש בו והוה תו שואל ומחויב באונסין לשלם להבעלים. ונוכל להוסיף עוד תבלין ולומר דהואיל דבודאי השואל ישתמש בו כי הוא יסבור שהוא של הגנב וא"כ הואיל דסוף סוף ישתמש בו אמרינן תו דמינח ניחא להו להבעלים שישתמש בו השואל בכדי שיתחייב באונסין כיון דבלא זה ישתמש בו וא"כ אנן סהדי דניחא להו להבעלים והוי שואל ממש ובנתנו לכהן או לבע"ח יש לעיין אם הוא לגמרי ברשותן להתחייבו גם באונסין כדין שואל או דיש לומר דהא לא קיבלו הבע"ח והכהן שיתחייבו באונסין. ובגניבה ואבידה י"ל דחייבין מטעם שומר אבידה. אולם אכתי יש לפקפק דבשלמא היכא דקיבלו השומרין על עצמן לשמור ורק דיש לומר דלא חל הקבלת השמירה הואיל דלא היו של הגנב אמרינן תו דמהני תו האי סברא דהוי שומר אבידה לצרף עם קבלת השמירה שקיבלו על עצמן לשמור נגד הגנב אבל בכהן ובע"ח לא שייכא האי סברא ואכתי צ"ע בזה. אבל לענין שואל ושומרים שפיר מחויב השואל והשומר לשלם להבעלים מטעם שכתבתי וצדקו דברי הרמב"ן והנ"י ולא קשה קושית הנתה"מ בזה:

[קמה] (א) שם במתני' נתנו לבכורות בנו כו'. עיין ברש"י פי' האחד דקאי על הבעלים ופי' הב' דקאי על הגנב וכ"פ התוס' והנ"י מפרש כפי' הראשון ועיין בשמ"ק הרבה פירושים בזה. וז"ל הרמב"ם (בפ"ב מהל' גניבה הט"ז) הגונב ברשות הבעלים כו' ואם הגביה הגניבה נתחייב משום גונב אעפ"י שעדיין לא הוציאה מרשות הבעלים כיצד גנב טלה מן הדיר והי' מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או הוציאו מרשות הבעלים ומת חייב נתנו שם בבית הבעלים לבכורות בנו או לבע"ח או לש"ח כו' והיו מושכו זה שניתן לו ומת פטור השומר הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב השומר או בע"ח שניתן לו מפני שעדיין לא הוציאו הגנב מרשות בעליו עכ"ל ובהשגות ז"ל א"א נראה מדבריו הא דקתני במתניתין הגביהו השומר חייב כפל:

לבעלים קאמר לפי שהוא גנב וא"כ היכי שמעינן מיני' תקנו משיכה בשומרים והלא משום גנב הוא חייב ולא משום שומר אלא ודאי הא דמוקמי לה בשומר לא בנתנו בבית הבעלים קאמר ואף נא בגנב אלא מילתא באנפי נפשי' קאמר עכ"ל ובה"ה כתב דמפרש רבינו פטור וחייב על המושך או המגביה קאמר וכן הוא מפרש האיבעי' בגמרא שם תיקנו משיכה או לא דפירוש משנתנו קא מיבעי להו אם תיקנו משיכה בשומרין שיתחייב השומר בשמשכה בתשלומי כפל או לא ואסיקנא ממשנתנו דתיקנו כו' ע"ש וכן במגדל עוז כתב דלפי מסקנת הש"ס דמסקינן דש"מ ממתניתין דתיקנו משיכה בשומרים ומתניתין דקתני משכו קאי אשומר לאשמעינן הדין דתיקנו משיכה בשומרין ע"ש שהאריך. ולכאורה תיקשי דאמאי כתב רבינו ז"ל לדין זה כאן בהלכות גניבה הי"ל לכתבו בדיני שומרין וכבר כתבו שם ולפירוש הראב"ד דקאי על השומר דמחויב כפל שפיר נקטי הכא בהלכות גניבה אולם קשה קושיית הראב"ד ז"ל ועיין בלח"מ מ"ש והניח ג"כ בצ"ע יעוין היטב בזה. ולענד"נ לפרש דברי הרמב"ם דהנה לפי פירושו של הראב"ד בדברי הרמב"ם נצטרך לפרש דהכהן והבע"ח והשומר היו מזידין ומש"ה חייבין הם לשלם כפל אף שלא נתכוונו לזכות בהן רק הגביהו לצורך המשלח דהיינו בשביל הגנב ונהי דהכהן והבע"ח נטלו לזכות בו לעצמן הכהן בשביל הפדיון והבע"ח בשביל החוב המגיע מהגנב והי"ל לומר דמיקרי נתכוונו לזכות בשביל המשלח מ"מ יש סברא לומר ג"כ הואיל דסוף סוף רצו לזכות שיהיו שלהם הוי שפיר שם גנב עלייהו אבל בשומר שלא נתכוון כלל לזכות בו ורק הגביה עבור המשל הגנב והיאך יתחייב השליח כפל דנימא דהוה כאילו הוא בעצמו גנבו לעצמו והלא לא נתכוון כלל להגביה לצורך עצמו. וצרכינן לומר דסוף סוף הוה השליח גנב ממש וכ"כ בשמ"ק ב"מ (דף ח' ע"א) בסד"ה תדע ובשמ"ק ב"ק לעיל על (דף ע"ח ע"ב) בד"ה ולענין פסק הבאתים לעיל על (דף ע"ח ע"ב) [אקל"ה אק"א] ועיין בנתה"מ (סי' רצ"ב סק"ה) שכתב שם וז"ל ול"ד לאומר גנב לי דחייב השליח אף דנתכוון לגנבו להמשלח ולא לעצמו כלל דשם כיון דאשלד"ע לא קנה המשלח ממילא קנה השליח כו' ואפילו למ"ד דהמגביה לא קנה ג"כ מ"מ גניבה שאני דאף שנתכוון שלא לקנות לעצמו כלל רק נתכוון להזיקו נעשה גזלן כו' הבאתיו לעיל בסוגיין ולכאורה קשה דא"כ אמאי יחייב הגנב כפל אם נימא דהוא מכח נתכוון להזיקו די שיחייב השליח לשלם הקרן אבל כפל למה ישלם וי"ל בזה אבל עכ"פ בשמ"ק מבואר להדיא כן דחייב השליח לשלם כפל וה"ה דהשומר משלם כפל אם ידע שהוא גניבה:

אולם לע"ד היה נוכל לפרש דברי הרמב"ם ז"ל ובהקדם מה שהוקשו התוס' דאם נפרש הא דקתני נתנו לבכורות בנו כו' שהגנב נתנו ומטעם שליחות והא אשלד"ע וכתב הקצה"ח (בסימן שמ"ח סק"ד) דנוכל לומר לשיטת רש"י בב"מ (דף ח') גבי שותפין שגנבו דהיכא דעושה שליח לגנוב אדעתא דידיה ואדעת חבירו ישלד"ע מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה וכיון דשומרין בעי משיכה ובלא משיכה לא מחייבו וכמ"ש הרמב"ם וש"ע (בסימן רצ"א) ומש"ה כשנתנו הגנב להשומר מגו דזכי לנפשי' להתחייב בדין שמירה זכי נמי לחברי' והיינו שיקנה הגנב להתחייב באונסין דכיון דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' עכ"ד הקצה"ח. ותיתי לי כי קיימתיו מסברא דנפשאי אולם הי' קשה לי לומר כן על ש"ח דבשלמא הכהן והבע"ח ושואל ושוכר כולהו אית להו זכי' בגוף החפץ וש"ש עכ"פ יהיה מחויב הגנב לשלם לו שכר שמירה ומכ"ש אם כבר שילם לו שכרו מקודם ואי לא ישמור יצטרך להחזיר השכר שמירה שקיבל שייך שפיר לומר בי' מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' אבל בש"ח ליכא שום זכי' גבי הש"ח דנימא דזכי לנפשי'. אולם ראיתי בקצה"ח שכתב להסברא דשייך מיגו דזכי לנפשי' לענין שמתחייב בשמירה והרבה יש לפקפק בזה. אבל גברא רבא אמר מילתא וכדאי הוא לסמוך עליו בזה. וכתב הקצה"ח עוד בזה ליישב פירש"י דלא תיקשי עליו מהא דבעי אמימר אי תקנו משיכה בשומרין כו'. ולפירש"י דמיירי בגנב שיתחייב הגנב וא"כ ודאי בעי משיכה דאם לא משך נהי שיתחייב השומר בלא משיכה אבל הגנב אינו מתחייב אלא במשיכת השומר שהוא שלוחו אבל לפי האמור א"ש דאם שומרים לא בעי משיכה גם הגנב לא מתחייב במשיכת השומר כיון דאשלד"ע ומיגו דזכי לנפשי' לא שייך הכא כיון דלא בעי משיכה אלא ע"כ דתיקנו משיכה בשומרים ותו שייך מיגו דזכי לנפשי' ונתנו לבכורות בנו או לבע"ח לא מיירי משנתנו לגמרי אלא שנתנו לאפותיקו וכמ"ש התוס' בד"ה תיקנו וא"כ הי"ל נמי דין שומר ואמרינן בי' מיגו דזכי לנפשי' וא"כ שפיר מצי איירי שידע השומר עכ"ד ודפח"ח. ומ"ש בנתנו לכהן או לבע"ח מדין שומר ומיירי בנתנו לאפותיקו לע"ד בנתנו לכהן ולבע"ח לא צרכינן לומר דוקא שנתנו לאפותיקו אלא דבזה בודאי שייך מיגו דזכי לנפשי' ואע"ג שהוא ידע שהוא גנב מ"מ הרי לקחו בשביל הגנב ונהי דאין בנו פדוי בכה"ג וכן לא נפטר מחובו מ"מ כיון שלקחו לזכות בו תו שייך מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' שהרי גם בשותפין שגנב אחד לדעתו ועל דעת חבירו הכי זכה זה שגנב בחפץ ואפ"ה אמרינן מיגו דזכי בי' לשיטת רש"י. וה"נ דכוותי' וי"ל עוד בזה. אבל עכ"פ שמעינן מדברי הקצה"ח הנ"ל דמפרש דאי לא בעי משיכה בשומרים א"כ לא מתחייב הגנב כלל במשיכת השומר דתו לא שייך לומר מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי': ומעתה נוכל לומר דזה הוא כונת הרמב"ם והוא דסובר ג"כ כשיטת רש"י דשותפין שגנב אחד מהם על דעתו ועל דעת חבירו ג"כ מחויבין שניהם מטעם מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ומדברי הרמב"ם (בפ"ב מהלכות גניבה הי"ד) שכתב שותפין שגנבו אם טבח אחד מהם או מכר מדעת חבירו משלמין דו"ה כו' אין ראי' האיך פוסק בשותפין שגנב אחד מהם על דעתו ועל דעת חבירו ונוכל לומר דסובר ג"כ כשיטת רש"י דבכה"ג דשייך מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' חייב גם בכה"ג דהוא דבר עבירה ומ"ש הרמב"ם נתנו שם בבית הבעלים לבכורות בנו כו' פטור השומר והיינו דהשומר לא נתחייב עדיין בקבלת השמירה לבדה כיון דבעינן משיכה דווקא וא"כ ממילא דהגנב ג"כ פטור מתשלומי כפל דהא עוד לא נעשה גנב אבל אם הגביהו השומר או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב השומר והיינו הועיל שעשה השומר משיכה ונתחייב לשלם דמי השור א"כ ממילא מתחייב הגנב לשלם כפל דאם שייך לומר מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' אז שפיר הוי שלוחו של הגנב ומתחייב הגנב בתשלומי כפל במשיכת השומר וחיוב הגנב בכפל תליא בחיובא דהשומר דאם השומר מחויב בתשלומין מכח השמירה דהיינו שעשה משיכה או הגבהה אז חייב הגנב ג"כ בכפל ואם אין השומר מתחייב בהקרן לשלם מכח השמירה שלא משכו עדיין גם הגנב לא נתחייב בכפל. אולם למי משלם הבע"ח והשומר שמשכו לחוץ או שהגביהו אם להגנב או להבעלים הנה בשמ"ק בד"ה תקנו באה"ד כתב בשם הרמב"ן ז"ל הגביהו שומר חייב לשלם לבעלים כדרך שהוא חייב לשלם אם הוא שומר שלהם וכן לבכורות בנו ולבע"ח כיון שמשכו כדי לקנותו קם לי' ברשותיה ונעשה שומר או שואל לבעלים ראשונים כעין ששנינו תחזור פרה לבעלים הראשונים כו' עיין שם וכן כתב הנמוקי יוסף בסוגיין והנה היכא דהגנב הוציאו מרשות הבעלים ונתנו לשומר ונאבד בפשיעה או שנתנו לש"ש ונגנב דבכה"ג חייב השומר לשלם להגנב אבל אין עליו חיוב לשלם להבעלים שהרי לא נעשה שומר שלהם אם לא ידע שהוא גנוב וכן מורה מדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל שכ' בהגביהו השומר מחויב השומר לשלם להבעלים משמע אבל בהגביהו הגנב אין עליו חיוב לשלם להבעלים רק להגנב ונהי דמטעם שעבודא דר"נ חייב לשלם להבעלים מ"מ אם מחלו הגנב להשומר או שכבר נפרע ממנו אין עליו חיוב לשלם להבעלים ואם לא הגביהו הגנב רק השומר הגביהו דהדין הוא דמשלם השומר להבעלים ואם שילם להגנב או שמחל לו הגנב אפ"ה איכא עליו חיובא לשל להבעלים כי עיקר חיוב תשלומין היה להבעלים. והא דבגזל ול נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה