אור ברסלב

אמרי הצבי ב· רבי צבי מאיר בר

דף עח.

דף עז.

[אות קכט]:

א"ל ר"א כי איתמר דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא כו' ובתוספות ד"ה לטמא באה"ד והך דשמעתין דמוקי רבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא מיירי נמי שדומה קצת לאמו כההיא דר' יהושע כו'. ולכאורה י"ל דלשיטת התוס' דר' יהושע סובר כר"ש דגמל הנולד מן הפרה ושור אסור א"כ מאי דוחקא דהש"ס למינקט כי איתמר דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ולפרש דמיירי שדומה קצת לאמו עדיפא הו"ל לומר דאיתמר דרבא לטמא שנולד משני טהורין ומוכח לכאורה כשיטת רש"י דר' יהושע פליג על ר"ש ומתיר גמל הנולד משני טהורין א"כ הוכרח הש"ס לינקוט דאיתמר דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא וכמו שפירש"י ולכאורה י"ל בזה:

וליישב קצת י"ל בזה עפ"י מ"ש התוס' בבכורות (דף כ"ד ע"א) ד"ה ראה דאף דסובר ר"ש דגמל הנולד משני טהורין אסור דוקא גמל אבל חזיר ושאר טמאים הנולדים משני טהורים מותר באכילה א"כ לא הוה מצי למינקט לטמא שנולד משני טהורין דהא מותרין באכילה גם לר"ש ורק גמל אסור באכילה ואף דהוה מצי למינקט גמל הנולד מן הטהורין מ"מ נקיט סתמא אף דלמסקנת הש"ס איירי ע"כ דאיעבר מקלוט וע"כ שהקלוט הי' גמל דאל"כ גם הקלוט לא הי' נאסר מ"מ נקיט לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא לומר על כל הטמאים שנולדים עכשיו ואכתי צ"ע בזה:

ובגוף דין זה שכתבו התוס' שם בבכורות (כ"ד) הרבה ראשונים לא סברו כן ועיין במוהרי"ט אלגזי פ"ק דבכורות (על דף ה') הביא דברי התוס' הנ"ל והרבה ראשונים החולקים ולפי האמור הי' נוכל לומר דגם רש"י ז"ל חולק על תוס' בזה ומש"ה הי' מפרש דר' יהושע לא ס"ל כר"ש דאל"כ הי' ליה למינקט לטמא שנולד משני טהורין וכמ"ש קצרתי:

[קל] שם ע"ב בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מי מצי פטר גנב נפשי' בכבש לרבנן בעולת עוף לראב"ע כו'. ולכאורה י"ל מדוע נקיט רבא דוקא עולה דכולה כליל הו"ל למינקט סתמא דהא גם בחטאת אם הפריש פרה לחטאת וגנבה הגנב אם חייב הגנב להחזיר פרה דווקא או דמצי פטר נפשי' בכבשה דהא גם בחטאת אין להבעלים שום הנאה בהבשר דהא הבשר הוא לכהנים:

ועוד י"ל אמאי לא נקט גם בשלמים כן מיהו י"ל דבשלמים הוה הבשר להבעלים ופשיטא דצריך להביא פרה לזבחי שלמים דוקא ולא מצי הגנב פטר נפשי' בכבשה. אלא דאכתי י"ל לשיטת רש"י לעיל בב"ק (דף י"ב ע"ב) בד"ה אבל לאחר שחיטה כי זכו בין הכהנים בחזה ושוק בין בעלים בשאר הבשר משולחן גבוה זכו עכ"ל וא"כ י"ל דגם בשלמים שייך איבעיא זו דהא קודם שחיטה עדיין לא זכו הבעלים בהבשר ורק לאחר שחיטה הוא דזכו בבשר וא"כ יש סברא לומר דמצי הגנב פטר נפשי' בכבשה ג"כ דהא עדיין לא הי' הבשר של הבעלים בשעת גניבה לרבנן דפליגי על ריה"ג וס"ל דקדשים קלים לא הוי ממון בעלים:

אולם י"ל דהוה גורם לממון והכא קא אזלינן בסוגיא אליבא דר"ש דסובר גורם לממון כממון דמי ומקרי תו כממון:

ובודאי דהי' הגנב צריך לשלם דוקא פרה כמו שגנב בכדי שיזכה הבעלים בהבשר אלא שאכתי י"ל אם זה מיחשב גורם לממון כלל דלכאורה י"ל דזה הוה כמו אם עשיר מונע לעני שלא ילקוט לקט שכחה ופיאה אם יחייב העשיר לשלם מטעם גורם לממון דבוודאי פטור הואיל דלא הוה רק כמו מניעת הריוח וה"נ דכוותי'. אם לא דנימא דהכא מקרי גורם לממון הואיל דהבהמה היתה מעיקרא של הבעלים וגם לאחר הקרבה יהי' של הבעלים הראשונים ואפשר דבכה"ג מיקרי זה שפיר גורם לממון וצ"ע כעת:

והנה המוהר"ם מינץ בתשובה (סי' קי"ג) חקר לענין אם ראובן קנה אתרוג גדול ויפה להידור מצוה בדמים יקרים ובא שמעון ומאבדה או פסלה או לקחה שחייב לשלם לו ולקנות אתרוג אחר אם מחויב לשלם בעד אתרוג טוב כמו הראשון או די שישלם לו רק בעד אתרוג כשר לצאת בו יד"ח ופשיט לה המוהר"ם ז"ל מסוגיא זו וכתב וז"ל אך מ"מ מה שאתרוג הגדול שוה בדמים למכור אחר החג טפי מן הקטן יותר דמים העודפים חייב לשלם דהא השבה בעי לשלם לו ממון שהזיקו והא דיוצא הכא בכבש אע"ג דעור העולה שוה טפי מעור של כבש וליכא לתירוצי ולומר דעור לא הוי של בעלים רק של כהנים דמ"מ קשה מי לא מיירי האיבעי' נמי היכא דהנודר הוא כהן דאז העור שלו אלא י"ל דהתם נמי לא מיירי לענין היזק ממונא דזה פשיטא דהשבה בעי לענין ממון אך האיבעי' הוא לענין הידור מצוה אם צריך ליתן לו שור כו' יעו"ש ועיין במלמ"ל (פט"ז מהל' מעה"ק) חקר ג"כ זה והביא הראיה הנ"ל ודחה אותה ועיין בשו"ת חכ"צ (סי' ק"כ) הביא דברי המוהר"מ הנ"ל ודחה הראיה יעו"ש. ולסברת המוהר"ם הנ"ל דלענין היזק ממון לא קא מיבעי' כלל דודאי צריך לשלם אפילו מה שהי' יכול להנות מן העור הגדול אם הבעלים הוא כהן ורק לענין ההידור מצוה קמבעי' ליה וא"כ הו"ל למינקט ג"כ שלמים דמה ששוה הבשר צריך לשלם ורק לענין ההידור מצוה והחזה והשוק שהוא של כהנים דג"כ הוה הידור מצוה אם צריך לשלם או לא וא"כ הוה מצי למינקט סתם ולמה פרט דוקא עולה ולכאורה י"ל בזה: [קלא] (א) שם בתר דאיבעי' הדר פשטה גנב פטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לראב"ע. כתב בשלטי גבורים (פ"ק דב"ב) בד"ה ומההיא דפרק מרובה הגונב קדשים מבית הבעלים כו' ומכאן אתה למד דהגונב דבר מחבירו שאותו דבר הי' שאול ביד הנגנב ונתפשר הנגנב עם השואל (לע"ד צ"ל משאיל) בדבר מועט דאינו חייב הגנב לשלם לו רק כפי מה שנתפשר עם השואל (ג"כ צ"ל המשאיל) ואפשר דאם הי' אותו דבר מעכו"ם שהשאילו לנגנב ומחל לו על אותו דבר שגם הגנב פטור ממנו דהא לא מידי אפסדי' גנב לנגנב מיהו לעשות מעשה צ"ע דגם בהיפוך אנו אומרים שאם הי' הדבר שאול או משכון והעכו"ם רוצה ממנו דבר גדול שאין הגנב חייב לשלם לו רק דמי שויו אם אינו בעין כו' עכ"ל. והנה לכאורה י"ל בהש"ג בסוף דבריו שנראה כמסתפק אם הי' הדבר שאול מעכו"ם משום דלפעמים אם העכו"ם יתבע יותר משויו לא יצטרך הגנב לשלם לו רק דמי שויו א"כ בשביל זה נימא דאם העכו"ם מחל להנגנב או שנתפשר עמו בדבר מועט ג"כ יצטרך הגנב לשלם להנגנב כל דמי שויו דאיך תליא זה בזה דנהי דאם העכו"ם יתבע יותר לא יצטרך הגנב לשלם להנגנב רק דמי שויו והנגנב הי' צריך לשלם כפי שיתבע העכו"ם הוא באמת גזילה והנגנב אינו מחויב לשלם רק דמי שויו דמה שמשלם יותר על שויו בע"כ הוא רק גל"מ ופסקינן דלא כמ"ד ועיין בח"מ (סי' ע"ב ס"ח) ובסמ"ע (ס"ק כ"ח) ובש"כ (סק"מ) דכשמעליל העכו"ם א"צ לשלם היותר משויו ואם באמת הי' סייף יקר והוא לא ידע עיין בש"כ שם מ"ש בשם הש"ג בפרק המפקיד והאריך בזה. אבל אם העכו"ם נתפשר עם הנגנב בפחות הרי לא יצטרך הגנב לשלם רק כפי מה שנתפשר עמו דהוה זה שוה לאם הי' המשאיל ישראל דפשיטא ליה להש"ג דאין הגנב צריך לשלם יותר רק כפי שנתפשר עמו וה"נ דכוותי' ולכאורה י"ל בזה. אולם בגוף הדין שכתב הש"ג באם המשאיל הי' ישראל ונתפשר הנגנב עמו בפחות משויו דפשיטא לי' להש"ג דאין הגנב צריך לשלם רק כפי מה שנתפשר עמו ולכאורה י"ל בזה מהא דאיתא בר"פ המפקיד שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו ש"ח נשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי דו"ה למי משלם למי שהפקדון אצלו ופירש"י למי שהפקדון אצלו דכיון דשילם קנה כל תשלומיו עיי"ש וא"כ נימא ג"כ דלא יצטרך לשלם לו רק הקרן בלבד כמו ששילם השומר להבעלים ולא יצטרך הגנב לשלם הכפל כלל כמו אם נתפשר עמו בפחות ולכאור' י"ל בזה. ולמען דלא נשווי' להש"ג ח"ו כטועה בדבר פשוט הי' נלע"ד להסביר הדבר דבשלמא גבי שואל דאין להשואל זכות בגוף החפץ שיהי' שלו ממש אלא דעיקר זכותו הוא להשתמש בהחפץ כל ימי השאלה וגם אם יארע אונס אשר שואל חייב לשלם יהי' צריך לשלם להמשאיל וא"כ כיון דנגנב וצריך השואל לשלם להמשאיל מש"ה אם נתפשר עם המשאיל אין משלם הגנב להנגנב אלא כפי מה שנתפשר משא"כ בהא דר"פ המפקיד כיון דהטעם הוא משום דנעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו כדמשני הש"ס א"כ יש להנפקד זכות בגוף החפץ והוא שלו ממש וקנה להבהמה בקנין גמור מש"ה אם נמצא אח"כ הגנב משלם הכפל להשומר כיון דהבהמה היא של השומר ממש ע"י קנין גמור וגם בשואל אם שילם להמשאיל כל דמי הבהמה שפיר אמרינן ג"כ דקנה השואל לגוף החפץ כיון דהמשאיל הקנה לו בקנין גמור. אבל בנידון הש"ג דלא נתן השואל להמשאיל כל דמי החפץ אלא נתפשר עמו אף כי השואל נפטר מ"מ זכות בגוף החפץ שיהי' שלו ממש אין לו ומש"ה פטור הגנב מלשלם לו רק כפי מה שנתפשר עמו והא דכפי מה שנתפשר צריך הגנב לשלם להשואל היינו משום דאפסיד ליה, כנלע"ד נכון ולא מצאתי כעת מפורש זה היכא דהשואל לא שילם כל דמי החפץ אלא נתפשר עמו אם הקנה לו גוף החפץ להכפל כמו היכא דשילם לו דמי כל החפץ. וחידוש שלא הובא כלל דינא דהש"ג בהש"ע ואולי משום דהרמב"ם (בפי"ו ממעה"ק) דהביא הדין רק לענין נודר ולא לענין גנב וכתבו דמפרש דהסוגיא דכאן לא הוי לענין גנב וא"כ תו לא שייך סוגית הש"ס לדינא הנ"ל וי"ל בזה. אולם מדברי הש"ג שם מבואר דפוסק לדינו אף כי נימא דהש"ס קאי רק לענין הנודר כנראה למעיין שם וא"כ י"ל מדוע לא הובא דין זה להלכה וצ"ע לדינא. ועיין בשער המשפט (סי' ע"ב ס"ק י"ב) מ"ש ע"ד הש"ג הנ"ל:

ב והנה הש"ג האריך עוד בזה וכתב ורש"י פי' שם דהא מילתא דאמרינן דגנב שור עולה מבית בעלים פטר עצמו בכבש דוקא אליבא דר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב כלומר דלדידי' דוקא פטר עצמו בכבש משום דהחיוב הוא גבי בעלים וכיון דהבעלים פטרי נפשייהו בכבש גם איהו מצי מיפטר נפשי' בכבש מן הבעלים אבל אם החיוב הוא לגבי הקדש הרי לא הפסיד מידי להקדש דאכתי הבעלים חייבין באחריותו אם לא נאמר שמפסיד זה להקדש שאם לא גנב הי' ההקדש מתהנה בשור והשתא אולי לא יביא אלא כבש כו' עכ"ל. ולכאורה צריך פירוש לדברים הללו והנלע"ד דה"פ שהרי רש"י כתב דהסוגיא הוא אליבא דר"ש ולגבי ההקדש ליכא חיובא שהרי אין להקדש פסידא שהרי הבעלים יביאו קרבן אחר שהרי אמר עלי ונתחייב באחריות ולגבי הבעלים אינו מחויב רק כבש שהרי עיקר הטעם דמחייב ר"ש הוא משום דהו"ל גל"מ וכמ"ד ולהבעלים לא גרם הפסד רק דמי כבש ומסתפק הש"ג בזה דדילמא יש סברא לומר דגם נגד ההקדש מחויב לשלם ההפרש שבין שור לכבש דהא יוכל להיות שהבעלים לא יביאו אלא כבש והיינו שבספק זה מתמה על פירש"י הנ"ל דהא איכא סברא לומר שיהי' מחויב לשלם גם לההקדש ההפרש שבין שור לכבש כנלע"ד בפי' דבריו. אולם לפמ"ש לקמן בסוגיין [אוקל"ב] דטעמא דרש"י הוא משום דכשגנב הגנב להבהמה עדיין לאו שם גנב עלה משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואפילו אם נימא מזיק הקדש חייב מה"ת מ"מ בגונב הקדש ונאבד או נגנב אצל הגנב הגנב פטור לגמרי א"כ אין מקום כלל לספיקו של הש"ג דלשיטת רש"י והמאירי שהבאתי שם הוה הדין דהגנב פטור מה שהוא נוגע לההקדש ורק עיקר האיבעי' הוא דוקא מה שנוגע נגד הבעלים ומשום גורם לממון וכר"ש דגל"מ כמ"ד ולר"ש הוא דמיבעי' וא"ש:

עוד כתב הש"ג וז"ל ולפי"ז לדידן דלא קיי"ל א"כ אין הגנב נפטר עצמו בכבש ואע"ג דתלמודא קאמר דפשיטא לי' לרבא דפטר עצמו בכבש היינו אליבא דר"ש דוקא אבל לא קיי"ל כוותי':

כו' עכ"ל ודברים הללו נפלאים בעיני דהא אליבא דרבנן דגל"מ לאו כמ"ד א"כ פטר הגנב לגמרי דלגבי הקדש פטור משום דכל היכא דאיתי' ב"ג דרחמנא איתא ובלאו האי טעמא הלא רש"י פי' דהוא רק אליבא דר"ש ומבואר דלרבנן דר"ש פטור לגמרי ומפורש כתוב בהרב המאירי כן וכמ"ש לקמן בסמוך. אם לא שנימא דטעות הדפוס יש בש"ג וכצ"ל דלדידן לא שייכא האי איבעי' דהא לגמרי מיפטר אפילו מדמי כבש והיינו דוקא אם נגנב או נאבד או מתה אבל לא כשאכלו וכמ"ש לקמן בסמוך בשם הראב"ד בפי' הראשון של הראב"ד אבל על הגניבה לחודי' לא נוכל לחייבו נגד ההקדש ולנגד הבעלים פטור משום דגל"מ לאו כמ"ד ולא שייכא האי איבעי' כלל אליבא דידן ודוק:

[קלב] שם ברש"י ד"ה גנב פטר עצמו דאתשלומין דבעלים מחייב והרי הוציאו ידי נדרו ואפסידא דהקדש מיפטר דמבית האיש כתיב ולא הקדש ואליבא דר"ש נקיט לה דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב כו' עכ"ל. ולכאורה י"ל דהא דממעטינן מקרא דוגונב מבית האיש ולא של הקדש הוא דוקא לענין תשלומי כפל אבל דיפטר הגנב גם מן הקרן לא שמעינן בשום מקום ועיין ברשב"א כאן בד"ה מיפטר ובשמ"ק כאן הביאו ג"כ בשם הראב"ד וז"ל בד"ה הדר פשט ונ"ל דדוקא כשאבד ממנו קאמר שלא יהי' אחריות הגנב חמור משל נודר אבל אם אכלו הרי נהנה מן ההקדש שור וקרן מיהא משלם להקדש וכ"ש אם ישנו בעין שמחזיר להקדש הראב"ד ז"ל עכ"ל והרי מבואר גם בהראב"ד דס"ל דאם נאבד מן הגנב אין צריך לשלם להקדש שור ורק עיקר החיוב תשלומין הוא נגד הבעלים והואיל דהבעלים מצו פטרי נפשייהו בכבש גם הגנב מיפטר בכבש והוא כשיטת רש"י ז"ל. אולם עוד כתב הראב"ד ז"ל שם וז"ל דלדעת ר"ש קמיבעי לי' ולתשלום כפל לבעלים דלענין ההקדש ודאי שור משלם שהרי הזיק שור אבל הכפל שהוא משלם לבעלים שהרי מבית האיש קרינא בי' הואיל וחייב באחריותו לדעת ר"ש מאי משלם כבש שהרי לא הזיקו אלא כבש שהרי פטר עצמו בכבש או דילמא מצי א"ל לקרבן גדול איכווני' עכ"ל. והנה מדבריו ז"ל נראה דס"ל דלענין הקרן בודאי משלם להקדש כמו שגנב ומשום דלא אימעוט מקרא דוגונב מבית האיש אלא לתשלומי כפל אבל קרן משלם והוא דלא כשיטת רש"י ז"ל ושני הפירושים של הראב"ד מחולקים בדין זה אם לגמרי אימעוט מקרא דוגונב מבית האיש אפילו לענין תשלומי קרן ג"כ פטור גונב מן ההקדש או רק לתשלומי כפל אימעוט אבל קרן משלם. ועיין עוד שם בשמ"ק בד"ה ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל באה"ד וז"ל אמר הרי עלי עולה במקום שקורין עולה אף לעולת העוף ובא הוא והפריש שור ובא אחר וגנבו כבר ביארנו שפטור מבית האיש אמר רחמנא ולא של הקדש ואפילו בקדשים שהבעלים חייבים באחריותן כמו שביארנו והבעלים יראה מכאן שאין חייבים להפריש שור פעם אחרת אלא ראשון [לע"ד ט"ס וכצ"ל כמו הראשון ויכולין] לפטור עצמן בתור או בן יונה אע"ג שגילו דעתן דלקרבן המובחר הם מכוונין עכ"ל ויראה מדברי הרב המאירי דסובר ג"כ כשיטת רש"י דלעניין ההקדש פטור לגמרי לשלם דלגמרי מיעטה קרא דוגונב מבית האיש אפילו קרן א"צ לשלם וכפירוש הראשון של הראב"ד ז"ל שהבאתי ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' גניבה ה"א) וז"ל הגונב כו' או שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש עכ"ל והרי מפורש ברמב"ם דהקרן משלם דלא מיעטה התורה אלא מתשלומי כפל בלבד ועיין בהשגות הראב"ד שם שכתב א"א גנב נכסי הקדש משלם קרן וחומש ואשם להקדש שהרי מעל עכ"ל והה"מ נראה שהסכים להראב"ד בזה אבל עכ"פ נראה דגם דעת הראב"ד כן ואם הראב"ד שהביאו הרשב"א והשמ"ק הוא הראב"ד בעל ההשגות צ"ל דבהשגות כתב כפירוש השני שכתב וי"ל בזה אבל עכ"פ שמעינן דפליגי בזה הראשונים ז"ל אם גונב הקדש פטור גם מקרן או רק מכפל פטור אבל בקרן חייב לשלם. ועיין בתוס' מס' קידושין (נ"ד ע"ב) ד"ה קרבן מי מחייב דלא הי' חייב בהוצאה אלא באכילה או בהנאת הגוף עכ"ל ומשמע מדברי התוס' דס"ל כשיטת הרמב"ם דליכא קרבן מעילה בהוצאה מהקדש לחודא ומשמע מינה אבל קרן עכ"פ מחייב לשלם להקדש ועיין בשעה"מ (בפ"ו מהל' מעילה ה"ה) שהביא ראיה מדברי התוס' דס"ל כשיטת הרמב"ם ע"ש. ולכאורה דברי רש"י והרב המאירי ופירוש ראשון של הראב"ד דס"ל ג"כ כן צריך ביאור דאמאי לא יחייב בקרן עכ"פ ונלע"ד להסביר הדבר דהנה אם הזיקו להקדש דפטור אם מחייב בקרן עכ"פ ורק מחומש פטרה התורה מקרא דכי יאכל קודש פרט למזיק או דגם מקרן פטור כתבו התוס' לעיל (בדף זיין) בד"ה שור רעהו דמה"ת פטור לגמרי אפילו מקרן ורק מדרבנן חייב בקרן ובשיטת רש"י כתב הפ"י דמה"ת חייב בקרן ורק מחומש פטור ולעיל (על דף זיי"ן) [או"כ] שם הארכתי בזה וכתבתי די"ל דגם שיטת רש"י הוא דמה"ת פטור מקרן ג"כ יעויין לעיל מ"ש בזה. ולכאור' י"ל דהא הכא כתב רש"י ז"ל דגונב הקדש פטור גם מקרן א"כ היל"ל דגם במזיק הקדש פטור ג"כ מה"ת אפילו מן הקרן ולכאור' יש ראי' מכאן לדברי דשיטת רש"י הוא דמה"ת פטור גם מתשלומי קרן ג"כ. אולם באמת לאחר העיון נראה דאין ראי' מכאן כלל דשפיר נוכל לומר דמזיק הקדש חייב מה"ת לשלם הקרן עכ"פ והיינו משום דאיהו הזיקו בידים אבל בגונב הקדש ואח"כ נאבד ממנו לא מחייב כלל משום דבשלמא גונב הדיוט חייב משום דהוציאו מרשות בעלים ובכך חייבה התורה אבל בהקדש אם גנבו ג"כ לא הוציאו עדיין מרשות הבעלים משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ולא מתחייב כלל לשלם ומש"ה פטרה התורה אף כי נאבד אח"כ מבית הגנב דלא נתחייב הגנב לשמור דבהקדש ליכא דין שמירה ואם איתא בעיניה פשיטא דצריך להחזיר ואם אכלו פשיטא דחייב וכמ"ש הראב"ד בעצמו בפירוש הראשון ואם הגנב בעצמו הזיקו אח"כ חייב לשלם מדין מזיק אם נימא דמזיק הקדש חייב מה"ת לשלם הקרן אבל אם גנבו ונאבד ממנו שפיר נוכל לומר דפטור לגמרי אפילו מן הקרן:

ולפי האמור מובן סברת רש"י והמאירי ז"ל דמש"ה פטרה התורה גם מן הקרן משום דאף שגנב מרשות הקדש אפ"ה אינו מחויב על הגניבה לשלם משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ומיעטה התורה בזה משום דלא מיקרי גנב כלל ואפילו נאבד אח"כ בבית הגנב ג"כ פטור מלשלם הקרן. ואין לפקפק על זה דהא כי נאבד מן הגנב ליחייב לשלם דהא ע"כ לא אמרינן כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אלא דוקא כשהיא בעינה אבל היכא דנאבד ונגנב לא אמרינן תו כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וכדאיתא במס' חולין (קל"ט) יעו"ש בסוגיא. מיהו באמת לא קשה מהתם דהתם אנו באין לחייבו מכח נדרו שאמר הרי עלי ורק כשהפרישו והוא בעיניה אמרינן כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אבל כשנאבד ונגנב אז חוזר וניער חיוב הנדר הראשון עליו אבל בגונב הקדש דליכא עליו חיוב רק על שהוציאו מרשות הקדש ואמרינן כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והוי כאילו לא גנבו כלל ושפיר פטור אף מן הקרן כנלע"ד בסברת הראשונים ז"ל. ואין לומר דא"כ למה לי קרא למיפטרי' תיפוק לי' דלאו שם גנב עליו וי"ל בזה דאי לאו דמיעטא קרא לא הוה ידעינן סברא זו דהוה אמינא דאפילו כי לא הוציאו מרשות הקדש גזה"כ הוא דחייב שהרי בכל גנב לא קנה להגניבה ואפילו הכי חייבה התורה והוה אמינא דה"ה בגונב הקדש ג"כ הדין כן ואשמעינן קרא דפטור בכהאי גוונא גם מן הקרן. ולולא דמסתפינא הי' נ"ל דהא דמייתי (בחולין קל"ט) קרא דלה' הארץ ומלואה דשמעינן מינה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא הלא הוה קרא דדברי קבלה והוה רק גילוי מילתא ועיקר הסברא הוא מדפטרה תורה לגנב מבית הקדש גם מתשלומי הקרן כן הי' נוכל לומר לשיטת רש"י ז"ל אולם מסתפינא לומר כן יען כי הש"ס (בחולין קל"ט) שם לא הזכיר רק פסוק זה דלה' הארץ ומלואה. אולם אכתי י"ל בזה דמנ"ל לרש"י והרב המאירי לפרש כן דקרא דוגונב אתא למעט גם מתשלומי קרן דילמא לא אתא רק למעט מתשלומי כפל בלבד:

והנלע"ד דנוכל לומר בזה דהא הש"ס בר"פ מרובה קאמר יצא הקדש רעהו כתיב והוקשו התוס' שם בד"ה רעהו וא"ת דלקמן נפקא לן בפרקין (דף ע"ו) למעט הקדש מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וע"ש בתוס' מה שתירצו בזה ועיין לעיל בפירקין [או"ד] מ"ש לתרץ קושי' התוס' הנ"ל ועיין בב"מ (דף נ"ד ע"ב) בתוד"ה רעהו שהניח בקושיא:

וכעת נלע"ד לתרץ הקושיא דצרכינן תרי קראי למיפטר גם עקרן דאי לא הי' כתוב אלא חד קרא הוה:

מוקמינן רק למיפטר מכפל אבל בקרן נתחייב לשלם ואפילו כי נאבד אח"כ מבית הגנב ליחייב לשלם הקרן ואשמעינן קרא יתירא לגלות שפטור לגמרי אפילו מתשלומי הקרן אם נאבד אח"כ מרשות הגנב ונוכל לומר דהי' קשה לרש"י ז"ל קושית התוס' הנ"ל והיה מתרץ דתרי קראי צרכינן למיפטר גם מתשלומי הקרן לכה"ג אם נאבד אח"כ מבית הגנב ודוק:

[קלג] מתני' מכרו חוץ מאחד ממאה שבו כו' השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי דו"ה ופירש רש"י בד"ה והמעקר עוקר סימנים פטור ואפילו לרבנן דהא לאו שחיטה היא כלל עכ"ל והכוונה אפילו לרבנן דס"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה וחייב דו"ה מ"מ היינו דוקא היכא דהשחיטה היא כדין ורק שדבר אחר גורם לה לפסול כגון השוחט ונמצאת טריפה או חולין בעזרה לעיל (דף עיין ע"א) וכדומה הוא דהוי שחיטה אבל מעקר לאו שם שחיטה עלה כלל וכן השוחט ונתנבלה ג"כ לאו שם שחיטה עלה דהא לא נגמר השחיטה בהכשר וכגון שעשה שהיה בשחיטה ג"כ מודו רבנן דלאו שם שחיטה עלה ומה שפירש רש"י על מעקר דאפילו רבנן מודו ה"ה דגם על נתנבלה בידו ג"כ מודו רבנן כנלע"ד בכוונת רש"י ז"ל. וכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל שהרי פוסק (בפי"ב מהל' שחיטה) דשחיטה שא"ר שמה שחיטה (ובפ"ב מהל' גניבה ה"ח) כתב השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל בלבד אבל אם שחט לרפואה או לכלבים או שנמצאת טריפה או ששחטו בעזרה משלם דו"ה עכ"ל הרי דשוחט ונתנבלה בידו שאני דלאו שם שחיטה עלה כלל ומיירי כגון שעשה שהיה וכדומה:

וראיתי בתוי"ט (בפ"ה דמס' חונין מ"ג) השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום או"ב וכתב הרע"ב ונתנבלה בידו שלא מדעת וכתב עלה התוי"ט דנוחר ומעקר נמי מתנבלה בכך ככלל דרבי ישבב אלא איכא בינייהו דהא שלא מדעת והא מדעת וכפירוש רש"י נוחר ומעקר מדעת ומיהו איכא למידק מ"ש מעקר דנקיט טפי משאר הפסולים בשחיטה שהי' דרסה חלדה הגרמה ואולי דאורחא דמילתא נקיט ושכן הי' דרכן של הרוצים לנבל ולא לשחוט כו' ע"ש ולעד"נ דהנה בהני חמשה דברים הפוסלים השחיטה יש מהם אשר ניכר הפסול בהשחיטה חלדה הגרמה עיקור ניכר הפסול בהם ושהי' ודרסה לא ניכר הפסול בהשחיטה ורק בשעת השחיטה ניכר בהם הפסול אבל כשנשחט כבר אינו ניכר אם הי' שהיה או דרסה וא"כ יש לומר דהתנא דמתני' נקט הפסולים שניכרים לאחר השחיטה ונקיט נמי מה שאינו ניכר הפסול לאחר שחיטה. וקתני השוחט ונתנבלה בידו והיינו שלא ניכר הפסול בהם לאחר השחיטה כגון שהייה ודרסה ונקיט והמעקר שניכר הפסול לאחר השחיטה ובכלל מעקר היא ג"כ חלדה והגרמה וא"כ לא צרכינן לפרש דוקא שנתנבלה שלא מדעת ורק מה שפירש הרע"ב ונתנבלה שלא מדעת הוא משום הלשון השוחט ונתנבלה דלשון זה מורה שרצה לשחוט יפה רק שנעשה פסול בשחיטה דאל"כ הוה ליה למינקט המנבל אבל הפירוש הוא שנתנבלה מחמת פסול שהיה ודרסה ומעקר היינו שניכר הפסול וא"ש דנקט התנא דמתניתין דוקא המעקר ודו"ק בזה:

[קלד] (א) שם רבי אומר דבר המעכב בשחיטה אינו משלם דו"ה כו' וכתב הרשב"א והובא ג"כ בשמ"ק וז"ל פירשו המפרשים כל שעושה אותה טריפה שהוא מעכב בשחיטה שאין הבהמה ניתרת בשחיטה דטריפה היא ומסתברא לי שכל שאין עושה אותה נבילה אלא טריפה אינו קרוי מעכב בשחיטה דמעכב באכילה היא אבל לא בשחיטה שהטריפה שחיטתה מטהרתה מידי נבילה אלא בשמוכרה חוץ מדבר שעושה אותה נבילה שניטל הירך וחלל שלה ניכר נבילה וכן נמי מוכח מדאמרינן טעמא דרבי כו' כנ"ל אבל בתוספתא משמע כל שעושה אותה טריפה דתניא בתוספתא רבי אומר חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו משלם דו"ה חוץ מדבר שאין הנשמה תלויה בו משלם כפל ואינו משלם דו"ה ע"כ ושהנשמה תלויה בו משמע שעושה אותה טריפה דטריפה אינה חיה ומ"מ נראה שהגירסא משובשת ואיפכא תניא והכין הוא חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו אינו משלם דו"ה אלא שבירושלמי מצאתי כמו ששנויה בתוספתא ולפי אותה גירסא איני יודע להולמה עכ"ל הרשב"א ז"ל והנה בירושלמי שלפנינו בפרקין ה"ה מובא התוספתא והפ"מ כתב שהגירסא משובשת וי"ל בדברי הירושלמי שכתוב ר' ליעזר בר"ש במקום רשב"א ועיין בהגהות על התוספתא מהמג"א כתב ג"כ שמשובשת הגירסא וחידוש שלא הביאו להרשב"א ז"ל שהי' קשה לו לשבש הגירסא וי"ל בזה ויש עוד איזה שינויים מהתוספתא להברייתא המובא בש"ס דילן כנראה למעיין:

ולכאורה י"ל בהא דאיתא במס' תמורה (דף י"א ע"ב) ת"ר יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה כו' יכול תצא לחולין ת"ל יהי' קודש הא כיצד תמכר לצרכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אבר שבה דברי ר"מ ור' יהודא כו' אמר רב חסדא מודה ר' יהודא בדבר שעושה אותה טריפה רבא אמר בדבר שעושה אותה נבילה ורב ששת אמר בדבר שהיא מתה מאי איכא בין רב חסדא לרבא איכא בינייהו טריפה חיה ר"ח סבר לה כמ"ד טריפה אינה חיה ורבא סבר לה כמ"ד טריפה חיה כו' ע"ש והרי בהאי סברא שכתב הרשב"א לפרש התוספתא דמבואר מינה דגם כששייר דבר שעושה אותה טריפה ג"כ הוי שיור והא דקתני בתוספתא חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו אינו משלם דו"ה היינו דבר שעושה אותה טריפה ומשום דטריפה אינה חיה והלא זה הוא רק לרב חסדא אבל לרבא הוה דוקא דבר שהנשמה תלויה בו דבר שעושה אותה נבילה אבל לא דבר שעושה אותה טריפה וחידוש שלא הביא הרשב"א ז"ל סוגיא הנ"ל דמס' תמורה ועיין בתוס' בתמורה שם בד"ה ר"ח שכתבו דהוא מן הסוגיות ההפוכות ועיין במס' בכורות (דף ג') פלוגתא דר"ח ורבה ג"כ בכעין זה וכתבו התוס' די"ג רבא במקום רבה לפי שהוא בתר רב חסדא. והי' אפשר לומר דכוונת הרשב"א ז"ל הוא דהא אליבא דרבי קיימינן ובחולין (דף נ"ז ע"ב) רבי אומר סימן לטריפה שלשים יום אלמא דסובר רבי טריפה אינה חי' וא"כ שפיר כתב הרשב"א דלרבי הוי שיור כל שעושה אותה טריפה שהרי הלשון בתוספתא הוא דבר שהנשמה תלוי' בו ולמ"ד טריפה אינה חיה דבר שעושה אותה טריפה מיקרי דבר שהנשמה תלויה בו. מיהו התוס' במס' זבחים (דף ס"ט ע"ב) ד"ה אי משמע שם שהי' גירסתם בחולין (נ"ז שם) ר"מ במקום רבי וא"כ לא שמעינן דס"ל לרבי טריפה אינה חיה וא"כ מנא לן להרשב"א לומר דבהתוספתא דהוה שיור דבר שעושה אותה טריפה וי"ל בזה. והנה שם במס' תמורה קאמר עוד שם ומאי איכא בין רבא לרב ששת איכא בינייהו דר"א דאמר ר"א ניטלה ירך וחלל שלה ניכר נבילה רבא סבר לה כר"א ר"ש לא סבר לה כר"א ופירש רש"י רבא ס"ל כר"א הילכך אקדיש ירך וחלל שלה הוי דבר שהנשמה תלוי' בו ועיין ברמב"ם (בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"ב) פסק שם כר"מ ור' יהודא וכתב עוד האומר לבה או ראשה של זו עולה הואיל ודבר שהנשמה תלויה בו הוי כולה עולה וכתב הכ"מ שם מודה ר' יהודא בדבר שהנשמה תלוים בו עכ"ל והנה נראה לכאורה שפוסק כרבא אליבא דר' יהודה והנה הלח"מ שם תמה על הרמב"ם ודבריו מחוסרין הבנה וכנראה שיש שם ט"ס שהביא הסוגיא דמס' תמורה וכתב דרבה לא ס"ל כר"א ור"ש סובר כר"א וא"כ קשה על רבינו ז"ל אי סבר טריפה אינה חי' הו"ל לפסוק כר"ח ואפילו שהי' סובר דטריפה חיה מ"מ הו"ל לפסוק בדבר שעושה אותה טריפה משום דמאן דפליג על הא לית ליה דר"א ורבינו ז"ל פסק כר"א (בפ"ב מהל' אבוה"ט ובהלכות שחיטה) וא"כ הוה ליה לפרש דבדבר שעושה אותה נבילה וצ"ע עכ"ד הלח"מ והנראה מדברי הלח"מ שהי' לו הגירסא דרבה לא ס"ל כר"א ומש"ה הקשה דכיון דרבינו פסק כר' אלעזר לא הי' לו לפסוק דלא כר"ח רק אפילו בדבר שעושה אותה טריפה ג"כ מודה ר' יהודה והנה הגירסא שלפנינו הוא דרבה סובר כר' אלעזר וא"כ לא קשה כלל. ומלבד זה אני תמי' על דברי הלח"מ דהא המעיין בסוגיא יראה דשניהם רבה ורב ששת לא ס"ל הא דרב חסדא ורק דרבה ורב ששת פליגי בדינא דר' אלעזר אם ניטל הירך וחלל שלה ניכר הוה נבילה וא"כ אינו מובן כלל מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם דכיון דסובר כר"א הוה ליה לפסוק כרב חסדא הלא גם מ"ד דסובר כר"א ג"כ פליג על רב חסדא וצ"ע אצלי להבין דברי הלח"מ:

ועיין במס' נזיר (דף כ"א ע"ב) ידי נזירה ורגלי נזירה לא אמר כלום ראשי נזירה כבדי נזירה ה"ז נזיר זה הכלל דבר:

שהנשמה תלויה בו הרי זה נזיר וכן פסק הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהל' נזירות הט"ז) ע"ש והרי מבואר מברייתא זו דדבר שהנשמה תלויה בו בניטל הכבד ואע"ג דטריפה היא ולא נבילה. מיהו י"ל דהואיל דבודאי אי אפשר לחיות בלי הכבד וכן בלי הלב מיקרי זה דבר שהנשמה תלויה בו משא"כ בשאר טריפות וי"ל בזה הרבה וראיתי אח"כ בקרבן העדה על הירושלמי נזיר (פ"ד סוף ה"ב) האריך הרבה בענין זה ובדברי החכ"צ בדין ניטל הלב והרבה כוונתי לדבריו ז"ל וקצרתי בזה. וראיתי בתורי"ד על ב"ק בד"ה רבי אומר וז"ל הלשון מוכיח דדבר העושה אותה נבילה קאמר כגון ירך וחלל שלה ומפרקת ורוב בשר עמה או א' מן הסימנין ששוב אין כאן שני סימנין לטהרה מידי נבילה כו' ואם נחסר ממנה אבר שנטרפת בו בלבד שחיטה היא כרבנן ולא מעכב בטביחה אלא דבר העושה אותה נבילה ומכירה איתקיש לטביחה אך אם היינו רוצים להדחק ולהעמידה רבי כר"ש דאמר השוחט הטריפה אינו משלם דו"ה עכ"ל ולכאורה י"ל דהא נוכל לומר דרבי סובר טריפה אינה חיה וכדאיתא במס' חולין (דף נ"ז) וא"כ אף דבר שעושה אותה טריפה ג"כ מיקרי שיור וכדאיתא בתוספתא ובירושלמי וכמ"ש הרשב"א ז"ל וי"ל בזה:

ב והנה בירושלמי בפירקין שהביאו הרשב"א י"ל קצת וז"ל הירושלמי רבי זעירא בעי מכרה חציין מאי מכר חציה לזה וחציה לזה מהו ופירש הפ"מ משום דמתניתין קתני חוץ לאחד ממאה שבו דמשמע דוקא ששייר לעצמו ולא מכר זה החלק כלל הילכך קא מיבעיא ליה אם מכרה לחצאין שבתחלה מכר לו חציה הא' וחזר ומכרה לו חציה השני אם הוי כמכר כולה או דילמא כל חלק הוי שיור לחבירו וכן אם מכר לשנים חצי לזה וחצי לזה אם כל אחד הוי שיור לחבירו עכ"ל הפ"מ וקא פשיט לה הירושלמי מן התוספתא מכרה חוץ מידה חוץ מרגלה חוץ מקרנה חוץ מגיזותיה משלם תשלומי דו"ה רבי אליעזר בר"ש אומר חוץ מקרנה משלם תשלומי כפל חוץ מגיזותי' משלם תשלומי דו"ה רבי אומר חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו משלם תשלומי דו"ה חוץ מדבר שאין הנשמה תלויה בו פטור עכ"ל והגירסא היא בהיפוך כמ"ש בפ"מ שם ובהגהות על התוספתא מהמג"א ועיין בפ"מ שמפרש ועכ"פ שמעינן מדפליגי תנאי באיזה אופן הוי שיור או לא ושמעינן דדבר שהנשמה תלויה בו לכ"ע הוי שיור וא"כ במכר לחצאין נמי כל אחד הוי שיור לחבירו דהא ודאי דבר שהנשמה תלויה בו ואעפ"י שאח"כ חזר ומכרו לו גם חצי השניה כל מכירה ומכירה בפני עצמה לאו כלום הוא ולא מצטרפי עכ"ל. והנה לפי הפירוש של הפ"מ הוה האיבעי של הירושלמי גם במכרה לשניהם כאחד כי האיבעי הראשונה הוא מכרה חציין היינו שמכר תחלה חציה לראובן ואח"כ מכר לו גם החצי השני והאיבעי השניה היא מכר חציה לזה וחציה לזה היינו שמכר לשנים ואפילו אם מכרם כאחד לשני אנשים לזה חציה ולזה חציה דאם נפרש שמכר להם בזה אחר זה הלא נשמע זה מכלל האיבעי הראשונה דמכרה חציין דהיינו שמכרה לאדם אחד בתחילה מכר לו חציה ואח"כ מכר לו חציה השני. [מיהא י"ל דהאיבעי' השני' הוא בזא"ז דוקא והיינו אם יהי' נפשוט האיבעי' הראשונה דמכרה חציין חייב בדו"ה אכתי יהי' האיבעי' השני' חצי' לזה וחצי' לזה אם חייב בדו"ה ודוגמא לזה בזבחים (ל' ע"ב)]. ופשטינן לה מהתוספתא דהוי שיור ודבר חדש הוא זה לומר דאם מכרה לשני שותפין דיהי' אחד שיור לחבירו ויפטור מדו"ה והנה בפירוש הפ"מ בפשיטות דפשיט לה ומפרש היכא הוי הפשיטות נקיט רק על מכר לחצאין ובמכר חציה לזה וחציה לזה לא מפרש הפשיטות כלל אולם נשמע ממילא דגם בכה"ג איפשטא לה דפטור משום דהוי שיור וחידוש שלא הובא כלל דין זה כי הוא דין חדש שאם מכרה הגנב לשני שותפין לא יתחייב בדו"ה. וגם י"ל מדוע הוצרך הירושלמי לפשוט האיבעי מן התוספתא הלא מהמשנה ג"כ ידעינן מפורש דהיכא דהוי שיור דלא הוי מכירה דהא קתני מכרו חוץ מאחד ממאה שבו דפוטר מדו"ה ומן התוספתא לא שמעינן יותר מן המשנה וצ"ע בזה: והנה הגאון מו"ה חיים אליעזר שיחי' אבד"ק קאליש אמר לי כי נוכל לפרש הירושלמי דהאיבעי' הראשונה מכרה חציין הוה הפירוש שלא מכר רק חציה לבדה והאיבעי השני' היא מכר חציה לזה וחציה לזה היינו שמכרם בזאח"ז שתחלה מכר חציה לראובן ואח"ז מכר חציה השניה לשמעון אבל במכר לשני שותפין כאחד בודאי דחייב בדו"ה ודלא כפירושו של הפ"מ ויפה פירש. אולם יש לדקדק עדיין דאם נפרש האיבעי הראשונה מכרה חציין היינו שלא מכר רק חציה בלחוד וחציה השניה לא מכר כלל א"כ תיקשי ביתר שאת דהלא דין זה מפרש בהדיא במתניתין מכרו חוץ מאחד ממאה שבו דפטור וי"ל בזה. וגם אם כפירוש זה ג"כ י"ל מדוע השמיטו הפוסקים ולא הביאו כלל לדין זה:

והנה לולא דמסתפינא הייתי אומר כי בודאי גם הירושלמי מודה דהיכא דמכרה לשני שותפין דחייב בדו"ה ורק דיש חילוק בין אם מכר לשני שותפין כאחד דהיינו ששניהם בשותפות לקחו דבכה"ג דין שותפין עליהם אבל היכא דכל אחד לקח חציה בכה"ג לא נחתי כלל לשותפות ולא שם שותפין עלה כלל ובסברא זו יש למצוא נ"מ בכמ"ד בש"ס גבי נדרים וכדומה והירושלמי מיירי בהאיבעי שניה היכא דלא נחתי לשותפות כלל רק שקנו לחלוק הבשר דזה קנה חצי הבהמה וזה קנה חצי הבהמה דבכה"ג מיבעי לי' להירושלמי ופשיט לה דפטור אבל היכא דמכרה לשני שותפין כאחד דהיינו שקנו בשותפות בכה"ג הוי כאילו אדם אחד קנה וי"ל בזה. מיהו אכתי חידוש יש שלא הובא דינו של הירושלמי הנ"ל. והנה האי דינא דמכרו חוץ מאחד ממאה שבו הביאו הרמב"ם (בפ"ב מהל' גניבה) ופסק כרב ע"ש (בהי"א) וחידוש על הסמ"ג (עשין ע"א) שהשמיט להאי דינא לגמרי ודוק:

[קלה] (א) שם ת"ר הגונב הקיטעת כו' וכן הגונב בהמת השותפין חייב ושותפין שגנבו פטורים והתניא שותפין שגנבו חייבין א"ר נחמן ל"ק כאן בשותף שגנב מחבירו כו' כל הסוגיא. ולכאורה י"ל דמאי פריך הש"ס הני תרי ברייתות אהדדי לימא דברייתא דקתני פטורים היינו מדו"ה וברייתא דקתני חייבין היינו בכפל. מיהו י"ל דהש"ס ידע דגם ברייתא דקתני שותפין שגנבו חייבין היינו בדו"ה ועיין במס' שבת (צ"ג) דקתני שותפין שגנבו וטבחו חייבין בדו"ה ואולי הוא האי ברייתא וקיצר כאן ונקיט רק גנבו וא"כ קאי לענין חיובא דדו"ה. אולם י"ל דנימא דהא דקתני שותפין שגנבו פטורים היינו באם אחד מהשותפין גנב דהיינו שגנב לדעתו ולדעת חבירו דפטור וגם זה שגנב פטור משום דהואיל שגנב על דעת חבירו ג"כ וחבירו הא לא זכה דהא א"ש לד"ע וכמ"ש התוס' בב"מ (דף ח' ע"א) בד"ה ושותפין שגנבו חייבין דדוקא שהגביהו שניהם אבל אם גנב לדעתו ולדעת חבירו לא מחויב חבירו ודלא כשיטת רש"י שם יעו"ש וא"כ הרי הוה כאילו חציה עדיין מונח ע"ג קרקע דגם זה שהגביהו החצי לא קנה כלל והוי כאילו לא הגביהו כלל וא"כ דלא נעשה גנב ומש"ה שניהם פטורים והא דקתני שותפין שגנבו חייבין מיירי שהגביהו שניהם. מיהו י"ל דבכה"ג היכא דגנב לדעת חבירו ג"כ נהי דלשיטת התוס' לא מתחייב חבירו במה שזה גנב לדעתו מ"מ זה שגנב בודאי חייב בדו"ה דהואיל דלא מהני זה לחייב שותפו הוי כאילו הוא בעצמו גנב ומחויב זה שגנב לשלם כפל ודו"ה וממש הוה כאילו גנבו כולו לעצמו וא"כ תו לא שייך לומר לשון פטורים ומנא אמינא לה שהרי הרב אומר בשמ"ק ב"מ (דף ח' ע"א) בד"ה תדע בסה"ד וז"ל א"נ י"ל דאם איתא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו לא הוה לן לחייבו השליח דנהי דנפטר משלח מכפל משום דאין שליח לד"ע מ"מ לצרכו הגביהו ולא לצורך עצמו והוה לן לפטור השליח מכפל אלא כיון דמחייבי ליה משמע דבעלמא נמי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו וזה יותר נכון מ"ה נר"ו עכ"ל הרי מבואר דאף דהשליח לא נתכוין כלל להגביה לצורך עצמו כלום אפ"ה מיחשב השליח גנב עליו מכ"ש היכא דהגביהו להגניבה לדעתו ולדעת חבירו בודאי דהוה הדין דאם אין שותפו מתחייב משום דאין שליח לד"ע דמתחייב הוא בכולו והוה שם גנב עליו וכן ראיתי מפורש בשמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק וז"ל ומ"מ אם הוציאוה אחד מרשות בעלים מדעתו ומדעת חבירו אין חייב אלא המוציא שלא נתרבה חיוב ע"י שליח אלא לטביחה ומכירה אבל לגניבה לא וגדולי הרבנים פירשו כן אף בגניבה פ"ק דמציעא ואין דבריהם נראין עכ"ל והרי כתב בהדיא דהמוציא בלבד הוא שמחייב וא"כ לא שייך לומר לשון פטורים אם גנב לדעתו ולדעת חבירו:

אלא דאכתי י"ל דנימא שפיר דהא דקתני ושותפים שגנבו פטורים: מיירי שגנב לדעתו ולדעת חבירו ובכה"ג פטור השותף השני ורק זה שגנב חייב והא דקתני פטורים היינו שהשותף פטור ולשון פטורים קאי על שותפין דעלמא דכה"ג מצינו בכמ"ד בש"ס וא"ל דהי' דוחק להש"ס לפרש לשון פטורים על שותפין דעלמא דהא גם לפי מה דמתרץ ר"נ ל"ק כאן בשותף שגנב מחבירו כאן בשותף שגנב מעלמא והיינו דהא דקתני שותפים שגנבו פטורים היינו בשותף שגנב מחבירו וכן פירש רש"י שותף שגנב מחבירו פטור מדו"ה כו' וקשה ג"כ הלשון פטורים דהא אנן דיינינן עכשיו רק על השותף שגנב מחבירו והו"ל לומר פטור וגם לשון שותפים אינו מובן כ"כ וצרכינן לומר דלשון שותפים ולשון פטורים קאי שניהם על שותפים דעלמא וא"כ אכתי קשה דהו"ל להש"ס לשנויי דברייתא דקתני פטורים מיירי בשותף שגנב לדעתו ולדעת חבירו ולשון שותפים מתיישב שפיר ולשון פטורים קאי על דעלמא ולכאורה י"ל בזה לשיטת התוס' הנ"ל ולכאורה יש להביא ראי' לשיטת רש"י ז"ל בב"מ (דף ח') שם דבשותף שהוציא מרשות בעלים על דעתו ועל דעת חבירו דחייבין:

ובזה היה מובן דברי רש"י ז"ל שם בב"מ בד"ה ואלו שותפין שגנבו והאחד הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו אמרינן ב"ק (דף ע"ח) דחייבין והתוס' שם הוקשו על זה וז"ל ואין נראה דהתם בטביחה איירי וטביחה אפילו אמר צא וטבח לי חייב דדרשינן תחת לרבות השליח ע"ש ולפי האמור נוכל לומר דכוונת רש"י ז"ל הוא מדלא משני הש"ס כן דברייתא דקתני שותפים שגנבו פטורים מיירי בשותף שגנב לדעתו ולדעת חבירו וכמ"ש אלא ע"כ שמעינן דבכה"ג חייבין שניהם:

ב הן ראיתי בספר חידושי חמדת שלמה ח"ב הנדפס עתה מחדש בב"מ (דף ח') שם שכתב להביא ראיה לשיטת רש"י הנ"ל דאם נפרש כפירוש התוס' אינו מובן לכאורה אליבא דאמת דקיי"ל כרמב"ח וקשה קושית רבא דילמא משום מיגו דזכי לנפשיה אבל מיגו דאי בעי זכי לא אמרינן אבל לפירוש רש"י י"ל דזה לא מיקרי מיגו דזכי כלל דהא אנו דנין שלא יהי' זכיה כלל וממילא לא יזכה לא זה ולא זה ול"ד לשותפין שגנבו לפירש"י שאחד גנב אדעתי' דידי' ודחבירו דע"כ קנה המחצית עכ"פ כיון שהגביהו הכל ופשיטא דאם הי' מגביהו הכל כדי לקנות חצי שהי' קונה החצי וע"כ אמרינן מיגו דזכי לנפשי' עכ"פ זכי לחברי' משא"כ בשנים שהגביהו דאינו זוכה לנפשי' רק אם יזכה חבירו בזה י"ל דלא אמרינן מיגו דזכי ואע"ג דרבא דחי סייעתא דרמב"ח מ"מ י"ל דרמב"ח ס"ל דבזה לא שייך מיגו דזכי אבל לפירוש התוס' שנים שגנבו היינו שהגביהו מוכח ע"כ דגם בזה שייך מיגו דזכי ולא אמרינן לא יזכה לא זה ולא זה וא"כ נסתר ראיית רמב"ח ולפי"ז יש להסתפק לדינא לשיטת רש"י בשנים שהוציאו גניבה אי קני די"ל דבזה לא שייך מיגו דזכי והאריך עוד שם בזה:

והנה אם כי באמת הוא דבר מושכל למאוד לאחר העיון היטב ואף כי יש לפלפל הרבה בדבריו ועיין בקצה"ח (סימן שמ"ח סק"ג) ובנתיבות המשפט (סי' ק"ה סק"ג) מ"מ המעיין היטב בנתה"מ שם מובן דברי החמד"ש ואין רצוני להאריך בזה מ"מ במה שכתב לשיטת רש"י ז"ל דשותפין שגנבו חייבין הוא דוקא באם אחד הגביהו הגניבה על דעתו ולדעת חבירו אבל לא בהגביהו שניהם א"כ קשה לכאורה בסוגיא דידן דלישני הש"ס דהא דקתני בברייתא כאן שותפין שגנבו פטורים מיירי בהגביהו שניהם ולא נעשה שום אחד מהם גנב ומיירי שגם עתה מונח ברשות שניהם דאל"כ היל"ל דנעשה עתה גנב והא דקתני שותפין שגנבו חייבין מיירי שאחד הגביהו הגניבה על דעתו ועל דעת חבירו וכמו שכתבתי לעיל וי"ל הרבה בזה:

ג ועיין בשמ"ק כאן בסוגיין בד"ה שותף שגנב הביא שני נוסחאות חדשות בסוגיין וז"ל הנוסחא הא' בהברייתא שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו מעלמא יכול יהו חייבין ת"ל כי יגנוב איש איש ולא שני אנשים שור ולא חצי שור ואת אמרת דשותפין שגנבו מעלמא חייבין אלא אר"נ כו' אלא האי פטורין כגון שותף שגנב לדעת חבירו דהוי פטור משום דלא גנב אלא חצי שור ואידך דתני חייבין כגון שגנב שלא לדעת חבירו דהתם הוא דמחייב משום דגנבו כולו כו' עכ"ל ולכאורה י"ל טובא בדברים הללו חדא דבשותף שגנב לדעת חבירו נהי דחבירו פטור משום דאשלד"ע מ"מ זה שגנב ליחייב בכולו דהא הואיל דאמרינן אשלד"ע א"כ הוי כאילו הוא לבדו גנב רק לדעתו בלבד והלא בשליח גמור אמרינן דאשלד"ע ופטור המשלח וחייב השליח וכמ"ש בשמ"ק בב"מ הבאתיו לעיל וא"כ ה"נ בשותף שגנב לדעת חבירו דאמרינן דלא מחייב השותף א"כ ליחייב הגנב לשלם כולו אם לא שנימא דשיטה זו בשמ"ק כאן סובר דבאמר לחבירו צא גנוב דפטור המשלח משום אשלד"ע גם השליח פטור הואיל דלא נתכוין לגנוב לעצמו ולכאורה י"ל בזה טובא. ולשיטה זו בשמ"ק כאן י"ל דה"מ הש"ס לשנויי הא דקתני שותפים שגנבו פטורים היינו שגנב לדעתו ולדעת חבירו וחבירו לא מתחייב בגניבתו של זה וא"כ גם הוא לא נעשה גנב גם על חלקו משום דתיעשה זו כמונח ע"ג קרקע ולא מיקרי הגבהה כלל ולא מתחייב גם על חצי השור ג"כ ומטעם מיגו דזכי לא שייך לומר כאן דהא באמת חבירו לא זכה כלל שהרי אשלד"ע. וא"כ למה הוצרך השמ"ק לומר הטעם דמש"ה פטור משום דהוה רק חצי שור הלא אף אם נימא דגנב חצי שור חייב מ"מ לא נעשה גנב גם על החצי שור משום תיעשה כמונחת ע"ג קרקע וכמ"ש:

מיהו י"ל דלדברי הנתה"מ שכתב (בסי' ק"ה סק"ג) דבודאי אם אדם מגביה חפץ בכדי לקנות רק חצי החפץ שקנה בודאי החצי חפץ ולא אמרינן בזה תיעשה כמו שמונח חציה ע"ג קרקע ולא יהי' חשיב הגבהה כלל דדוקא היכא דלא עשה בעצמו הגבהה רק הוא וחבירו בזה הוא דאמרינן היכא דחבירו לא קנה בעצמו חצי החפץ כגון פקח וחרש הוא דאמרינן הואיל דחרש לא קנה בהגבהתו גם הפקח לא קנה משום דלא עשה הגבהה שלמה משא"כ היכא דהגביה הפקח לבדו החפץ בכדי שיקנה הוא והחרש דעכ"פ בודאי זכה הפקח בחצי החפץ ועיין בחמד"ש ח"ב הבאתיו לעיל העיר ג"כ בזה. ולענין אם הפקח קנה רק חצי החפץ או דקנה כולו כתב הנתה"מ דתליא בשיטת התוס' בסוף מס' ביצה אי המגביה מציאה לחבירו דל"ק חבירו אם המגביה קנה או דגם המגביה לא קנה דלהסוברים דגם המגביה לא קנה א"כ לא קנה הפקח רק חצי החפץ כיון דלא נתכוין לקנות בכל החפץ רק בהחצי ולהסוברים דהמגביה קנה החפץ א"כ גם הפקח קנה כל החפץ יעו"ש וא"כ מובן שפיר דברי השמ"ק בכאן דמש"ה לא נעשה גנב על כל השור כיון דלא נתכוין לגנוב לעצמו רק חצי השור ועל החצי מיחשב גנב כיון דעשה בעצמו הגבהה ומש"ה הוצרך השמ"ק לומר הטעם משום דגנב רק חצי שור והתורה מיעטה חצי שור אבל עכ"פ צרכינן לומר דהשמ"ק בכאן חולק על השיטה בב"מ (דף ח') שהבאתי לעיל:

עוד י"ל עפ"י מ"ש הקצה"ח (בסי' רס"ט סק"ב) דעלה ונסתפק בחרש ופקח שהיו שניהם רוכבין או מנהיגים מי הוי כמו הגביהו שניהם דלא קני כלל או דילמא דוקא גבי הגבהה בעינן שיגביה אחד כולו מעל גבי קרקע וכיון דתפיס לי' חרש הו"ל כמונח חציי' על גבי קרקע אבל רכוב או מנהיג דהוי קנין דאזיל מחמתו לא מבטל א' קנין חבירו וקנה פקח כולו והאריך שם בקצה"ח בזה וא"כ י"ל דהכא מיירי בכה"ג שעשה קנין משיכה בהגניבה דבכה"ג לא בעינן שיעשה הוא בעצמו המשיכה ומש"ה אם נתכוין לגנוב עבורו ועבור חבירו נהי דחבירו לא נתחייב משום דאשלד"ע וגם הוא לא נתחייב בכולו רק בחצי מ"מ בחצי מיהא מתחייב ומיחשב שפיר משיכה בכה"ג ולא שייך לומר בזה דתיעשה כמו שמונח חציה על גבי קרקע דדוקא גבי הגבהה הוא דאמרינן כן ולא גבי שאר קנינים וי"ל בזה:

אולם י"ל עוד בדברי השמ"ק הנ"ל במה דפירש דהא דקתני בברייתא שותפין שגנבו חייבין מיירי בשותף שגנב שלא לדעת חבירו וחייב הוא משום דהוא הוה גנב על כל החפץ וצרכינן לפרש הלשון חייבין דמורה לשון רבים דקאי על שותפין דעלמא וא"כ קשה לכאורה מה שהקשיתי לעיל דהא שיטה זו סוברת כשיטת התוס' דשותפין שגנבו חייבין הוא דוקא בשהגביהו שניהם ודלא כשיטת רש"י א"כ הוה מצי לשנויי דהא דקתני חייבין מיירי שהגביהו שניהם והא דקתני פטורים מיירי שאחד גנב לדעתו ולדעת חבירו ושייך שפיר לשון שותפים וכמש"ל. ועוד אינו מובן לי כלל דאם מיירי שגנב רק לדעתו ולא לדעת חבירו א"כ איך שייך לומר בזה הלשון שותפים דבמה הם שותפים ואי משום שדיברו ביניהם שהאחד יגנוב עבור חבירו הלא לא חל כלל השותפות אפילו אם הי' בק"ס ומכ"ש:

שחזר בו וגנב רק לדעתו ולא לדעת חבירו וא"כ לאו שם שותפים עלה כלל וצ"ע להבין בזה:

ד וכתב עוד בשמ"ק שם הנוסחא שני' וז"ל ואית ספרים דכתוב בהו יכול שותף שגנב מחבירו ושותפים שגנבו מעלמא יהו חייבין ת"ל וטבחו כולו וליכא אלמא מיהא דפטורין ואת אמרת דחייבין אלא אר"נ ל"ק כאן בשותף שגנב לדעת חבירו חייב משום דשליחותא דחברי' קא עביד וכגנבו וטבחו שניהם דמי וחייבין אבל שותפין שגנבו וטבח אחד שלא לדעת חבירו פטורין כיון דהכא לאו שליחותא דחבריה קא עביד הילכך הו"ל כי גנב חציה וטבח חציה דפטור וטבחו כולו בעינן וליכא כו' עכ"ל. והנה בכאן מבואר כשיטת רש"י ז"ל בב"מ (דף ח') דבגנב לדעתו ולדעת חבירו חייב חבירו ג"כ דבכה"ג אמרינן יש שליח לד"ע וביאור דברי השמ"ק בזה הוא דהואיל דהם שותפין לגנוב ואחד מהם גנב והוה כאילו עשאוהו שניהם בשותפות וחל השותפות גם על הטביחה ג"כ ואף שלא א"ל בפירוש לשחוט אבל אם שניהם גנבו כאחד אז כי שחט אחד מהם לא הוי כאילו עשאו חבירו שליח לשחוט ומש"ה פטורים מדו"ה כי לא נעשה כלל שלוחו של חבירו וי"ל בזה ודוק. וכתב עוד בשמ"ק שם וז"ל ומסתברא כלישנא קמא משום דלקמן בפרק הגוזל עצים (דף ק"ו ע"ב) קא פרכי ולוקמא בשותף שטבח שלא לדעת חבירו דחייב גאון ז"ל עכ"ל והנה שם בב"ק לקמן (דף ק"ו) בהא דפריך הש"ס וליטעמיך לישני ליה בשותף שטבח שלא מדעת חבירו שם הוי הפירוש דפטור מתשלומי דו"ה כמבואר בהדיא למעיין שם בהסוגיא. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שיש כאן טעות הדפוס בשמ"ק וצ"ל דפטור אולם גוף הדבר צריך פירוש דמאי ראי' מהתם כלישנא קמא ולהבין קצת דעת קדושים נלע"ד דהכוונה היא כי הש"ס לקמן (בדף ק"ו) פריך סתם ולוקמא בשותף שטבח שלא לדעת חבירו והו"ל להש"ס לפרש דמיירי שגנבוה שניהם כאחד דאילו אם גנב רק אחד מהם בצווי של חבירו א"כ גם כי שחיט שלא לדעת חבירו דהיינו שחבירו לא צוהו לשחוט מחויב בדו"ה כנלע"ד לפרש אבל אכתי הוא דוחק קצת: אולם יש לומר עוד יותר שהרי התם מיירי שהשור הי' בבית הנפקד וטען טענת גנב וא"כ הא דפריך הש"ס דלוקמא בשותף שטבח שלא לדעת חבירו והאיך יש לו שותף בזה ואם נפרש דמיירי דהפקיד לשנים והי' השור בחצר של שניהם וא"כ הלא כל אחד מהשומרים הוא בעל דבר של המפקיד וא"כ כשטענו שניהם טענת גנב הרי כל אחד נעשה גנב וא"כ ליחייב זה שטבח דו"ה. וע"כ צ"ל דרק שומר אחד הי' ועשה שותפות עם אדם אחר לגנוב השור וטען השומר טענת גנב וא"כ הרי הוה כאילו הוא גנבו ממש לדעתו ולדעת חבירו ואפ"ה פריך הש"ס דלוקמא בשותף שטבח שלא לדעת חבירו והיינו אף אם השומר טבחו שלא לדעת חבירו ובכה"ג הו"ל לומר דחייבין דו"ה לפי נוסחא השניה הנ"ל הואיל דהשומר גנבו לדעתו ולדעת חבירו וזה הוא כוונת השמ"ק דמשם מוכח כלישנא קמא כנלע"ד נכון ודוק:

[קלו] שם רש"י ד"ה שותף שגנב מחבירו פטור מדו"ה אפילו מחלק חבירו דליכא וטבחו כולו באיסור עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק בלשון אפילו מחלק חבירו דמשמע דהי' קצת סברא לומר דלישלם דו"ה גם על חלק עצמו והלא על חלק עצמו פשיטא שפטור. והנראה בזה דהנה לכאורה י"ל בשותף שגנב מחבירו הלא אנן קייל"ן דשותפין ש"ש הם זל"ז ואם הבהמה היתה עומדת אצל אחד מן השותפין בחצירו ובא גנב אחר וגנבה דהוה הדין דשותף זה שהבהמה היתה עומדת ברשותו צריך לשלם לחבירו השותף חלקו דדוקא אם היתה עומדת באגם הוא דאמרינן דנגנבה לשניהם אבל לא אם היתה עומדת ברשות אחד מן השותפין ומכ"ש אם הי' ביום המיועד לחלקו שהוא ישתמש בהבהמה דבודאי הוה הדין דאם נגנבה מרשותו דחייב הוא לשלם להשותף חבירו חלקו. ומעתה י"ל בשותף שגנב מחבירו א"כ זה שנגנב ממנו הי' צריך לשלם להשותף שלו חלקו דהא לא נודע שהשותף גנב וא"כ נימא דמיחשב כאילו כל הבהמה היתה שלו והרי אלו נגנב מן השומר שכר דצריך הש"ש לשלם להבעלים והרי שייך כפל להשומר וא"כ הכי נמי נימא דשותף זה שגנב מחבירו ליחייב לשלם כפל להשותף שנגנב ממנו כפל כנגד כל הבהמה דעל החצי הוה ש"ש והחצי היא שלו באמת וה"ה אם טבח ומכר ישלם דו"ה ולכאורה י"ל כן. אולם הגאון אב"ד קאליש נ"י בעהמ"ס נפש חיה אמר לי בזה דנוכל לומר דבכה"ג א"צ לשלם לשותפו משום דבאמת חצי הבהמה הוא שלו ואי משום שהי' יכול לתבוע מן השותף שהוא כש"ש שישלם לו חלקו מ"מ הא אז בשעת הגניבה עדיין לאו שם גנב עליו על חלקו ויפה כוון הגאון הנ"ל בזה. ויש להוסיף עוד ולהסביר דנהי דאם הי' תובעו השותף הגנב מחבירו השותף שישלם לו עבור חלקו הי' אז שם גנב עליו שרוצה ליקח ממנו ממון שלא כדין וג"כ לאו שם גנב ממש אלא שם גזלן הי' עליו וי"ל בזה. ומעתה יש נ"מ לכל שומרים דעלמא אם הבעלים גנבו החפץ מן השומר ליכא חיוב כפל ודו"ה דהא באמת החפץ הי' שלו ורק שהי' יכול לתבוע אח"כ מן השומר וליקח ממנו ממון שלא כדין וי"ל בזה. ומעתה עפ"י האמור נוכל להעמיס זה בכוונת רש"י ז"ל בשותף שגנב מחבירו והי' הבהמה עומדת ברשותו של השותף והי' מיוחד לתשמישו ביום זה וא"כ הי' סברא לומר דישלם לו כפל ודו"ה גם בעד חלקו של עצמו הואיל דחבירו השותף היה ש"ש והי' מחויב לשלם להשותף הגנב אם לא הי' נודע שהוא גנבו אולם באמת פטור מחלקו מטעם האמור וא"כ שפיר כתב רש"י ז"ל דלענין תשלומי דו"ה פטור אפילו מחלק חבירו דליכא וטבחו כולו באיסור והבן:

[קלז] (א) שם בעי ר' ירמי' מכרה חוץ משלשים יום חוץ ממלאכתה חוץ מעוברה כו' ופירש"י חוץ ממלאכתה אם תרצה לשוחטו שחוט מיד ואם תעשה בה מלאכה המלאכה היא שלי מי הוה שיור או לא עכ"ל ובשמ"ק בד"ה מכרה חוץ משלשים מי הוה מכירה ומחייב לאלתר בתשלומי דו"ה או לא חוץ ממלאכתה וא"ל כ"ז דתיהוי כחושה ומתחזיא לה לרדיא תיהוי דידי ולכי מתפטמא דחזי' לשחיטה מי הוה מכירה או לאו גאון ז"ל ורש"י ז"ל לא פירש כן עכ"ל והא דלא פירש הגאון ז"ל על חוץ ממלאכתה כפירש"י ז"ל נוכל לומר דסברתו ז"ל הוא דאי כפירש"י דכל ימי חייה של הבהמה הוה המלאכה של הגנב המוכר א"כ אימת חל החיוב של דו"ה בשעה ששחטה ואינה ראוי' תו למלאכה ואז הוי כאילו מכרה לאחר מיתה וליכא חיוב דו"ה בכה"ג ומש"ה פירש הגאון דכל זמן שהיא כחושה וראוי' למלאכה אז ישתמש בה המוכר הגנב וכשיתפטמה אז תו לא יהי' להגנב שום זכות בה בכה"ג הוא דמיבעי לה והיינו ג"כ כשהוכר הגנב קודם שנתפטמה וכמו שפירש הגאון על האיבעיא הראשונה מכרה חוץ משלשים יום דמיירי שהוכר הגנב קודם כלות שלשים יום ופירושו של הגאון הוא מסתבר מאד ולפירש"י צ"ל הואיל דבתחלת השחיטה אז כבר פקע זכותו של הגנב ובודאי דאז שם מכירה לגמרי עלה וא"כ מיבעי להש"ס אם מיקרי שיור מקודם שהתחיל לשחוט או דלא מיקרי שיור בכה"ג וי"ל בזה:

ב והנה בהא דפירש הגאון בהאיבעיא הראשונה מכרה חוץ משלשים יום דהיינו אי מחייב עלה לאלתר ורש"י פי' סתמא חוץ משלושים יום אעשה בה מלאכתי עכ"ל ולכאורה י"ל דמפרש ג"כ כפירוש הגאון דהאיבעי היא אי מחויב עלה לאלתר הא לאחר שעבר שלשים יום פשיטא דאם הוכר הגנב אח"כ דמשלם דו"ה. אונם שיטת הרמב"ם ז"ל הוא שיטה חדשה בזה כפי מה שמפרש הלח"מ דברי הרמב"ם ז"ל וכבר הבאתיו לעיל (בדף ס"ח ע"א) [אול"ה אק"א] ועיין לעיל מ"ש בזה וכעת נלע"ד בדרך אחר וצריך אני לבאר קצת בעזה"י. הנה לעיל (בדף ס"ח ע"א) ת"ש וטבחו או מכרו מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת כו' כדאר"נ פרט לשהקנה לשלשים יום ה"נ פרט לשהקנו לשלשים יום ופירש"י למעוטי היכא דלא מכר גנב ללוקח אלא לעשות בה מלאכה שלשים יום דהוא כשכירות בעלמא עכ"ל והנה אם כי לא הוי כשכירות מעליא דהא שכירות אין בה לשוכר קנין הגוף בימי השכירות והכא הוי לי' קנין הגוף בה במשך השלשים יום ויש נ"מ לענין כמה דברים מ"מ הוה כעין שכירות. והרמב"ם (בפ"ב מהל' גניבה הי"א) נראה שמפרש פירוש אחר או שהיה לו גירסא אחרת שכתב וז"ל גנב ומכר והקנה למוכר [כבר כתבתי לעיל שם דנראה שהוא ט"ס וצ"ל ללוקח ע"ש] לאחר למ"ד יום ובתוך ל' יום הוכר הגנב אינו משלם אלא כפל עכ"ל וכתב המ"מ מימרא:

(בדף ס"ח) פרט לשהקנה לה למ"ד יום ופירש"י כו' ואולי שרבינו גורס פרט לשהקנה לה לאחר למ"ד או שהוא ז"ל מפרש כן עכ"ל, והנה באמת אינו מובן לפי גירסא ופירוש זה סוגיית הש"ס דשם דהא בברייתא קתני וטבחו או מכרו מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת ומשני הש"ס כדר"נ ולפי פירוש הרמב"ם הנ"ל א"כ האיך יתפרש הברייתא בזה פרט לשהקנה לאחר למ"ד יום דחוזרת המכירה הלא עדיין לא התחילה המכירה כלל רק עד אחר עבור למ"ד יום. ועיין בב"ח בחו"מ (סימן ש"ן סעיף ה') שכתב דהרמב"ם לא מפרש כפירש"י דהא פשיטא הוא דאפילו שוכר לא הוי אלא ש"ח בעלמא כדלעיל (בס"ס שמ"ו) במ"ש בשם ר"י בלוקח בהמה לל' יום אלא ה"פ פרט לשהקנה לו לל' יום כלומר לאחר למ"ד יום ולפי שקשה דקרא סתמא כתיב או מכרו ומה לי מכרו מיד או מכרו ולא הקנה לו אלא עד לאחר למ"ד יום לכך פירש הרמב"ם דקרא אתא להיכא דהוכר הגנב בתוך ל' יום דמקמא שחלה המכירה נודע שגנב דאינו חייב דו"ה עכ"ל וגם זה דוחק דהא אכתי אינו מתפרש לשון הברייתא מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת הלא עדיין לא התחיל כלל המכירה:

ולהסביר קצת דברי הב"ח נלע"ד דהנה בהקנה לאחר ל' יום אם אחר עבור ל' צריך לעשות קנין מחדש או דהקנין הראשון חל דעת התוס' במס' כתובות (דף פ"ב ע"א) ד"ה הא דאמר מעכשיו דבקנין כסף אפילו אם נתאכלו המעות מהני אפילו לא אמר מעכשיו משום דבכסף דיהי' חייב לשלם לו הכסף שלקח ממנו והוה כאלו הכסף בעין לאחר שלשים ובקנין משיכה דוקא בעינן שיאמר מעכשיו הא אי לא אמר מעכשיו לא חל הקנין כלל ועיין ביבמות (צ"ג) בתוס' (שם) ובקידושין (ס"ג) בתוס' האריכו בזה. ודעת הרמב"ם אינו מבורר אם בקנין כסף מהני אפי' בלא אמר מעכשיו ובקנין משיכה כתב (בפ"ב מה' מכירה ה"ט) גבי משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום ומשך לא קנה ואם א"ל קנה מעכשיו ולאחר ל' קנה ועדיין בכתובות (דף פ"ו ע"ב) כל הסוגיא ובהא דאר"נ ארב"א האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תהיה קנוי' לך עד לאחר שלשים יום קנה אפילו עומדת באגם אם דוקא כשאמר מעכשיו או אפילו בלא אמר מעכשיו ג"כ מהני איפלגו בזה הראשונים ז"ל דעת הראב"ד דדוקא בשאמר מעכשיו והר"ן כ' דאפילו בלא אמר מעכשיו ועיין בב"י (ס"ס קצ"ז) הביא כל השיטות בזה. והנה כשיטת הרמב"ם דהא דאר"נ פרט לשהקנה לשלשים יום היינו שהקנה אחר שלשים יום וכשעברו שלשים ולא הוכר הגנב אם לא חזרו בהם חל המקח אבל אם חזרו בהם בינתים לא חל המקח לא מבעי אם לא אמר מעכשיו ורק הא דחל הקנין אח"כ הוא בקנין כסף וכמ"ש התוס' הנ"ל וא"כ בודאי דיכולין לחזור בהם בינתים אלא אפי' אי מיירי דאמר מעכשיו ג"כ יכולין לחזור בהם. והפירוש בהסוגיא דב"ק (דף ס"ח) הוא דהש"ס פריך על רב דסובר דהא דאמרינן אין הגונב אחר הגנב משלם כפל הוא דוקא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנאו גנב ראשון וגנב שני משלם כפל לגנב ראשון ופריך הש"ס מברייתא וטבחו או מכרו וא"כ המקשן היה סובר דהא דקתני בברייתא דבעינן דוקא מכירה שאינה חוזרת היינו שיהי' בעצם המכירה קיימת ויזכה בו הלוקח וא"צ להחזיר החפץ ובכה"ג הוא דחייבה תורה לשלם דו"ה ומשכחת לה לאחר יאוש דאז קנהו הלוקח ביאוש וש"ר אבל קודם יאוש דאז לא קנהו הלוקח ובכה"ג ליכא חיובא דדו"ה במכירה וזה הוא כוונת הברייתא דממעט מקרא מכירה החוזרת ושפיר פריך על רב דסובר יאוש בלחודא קונה והרי הוא שלו לגמרי וא"כ אימת משכחת לה חיובא דדו"ה במכירה לאחר יאוש ליכא חיובא כלל ואי נימא לפני יאוש א"כ תקשי מברייתא דממעטינן מקרא מכירה החוזרת ומתרץ הש"ס כדר"נ וה"פ דהא דחייבה התורה דו"ה במכירה לא בעינן שיהא דוקא המכירה קיימת לגמרי דהיינו שיהי' דוקא לאחר יאוש אלא אפילו אם לא תהי' המכירה קיימת לגמרי דהיינו כשיוכר הגנב יצטרך הלוקח להחזיר הפרה להבעלים ג"כ איכא חיובא דדו"ה ורק בעיקר המכירה הוא גזה"כ דיהי' מכירה מעליא שאם הי' הפרה שלו הי' חל המכירה לגמרי ולא הי' שום חסרון בעיקר המכירה בכה"ג חייבה רחמנא אבל אם יש איזה ריעותא בגוף המכירה שאפילו הי' הפרה שלו ג"כ לא הי' חל המכירה בכה"ג לאו שם מכירה עלה כלל ולא מחויב בדו"ה וממעטה הברייתא מקרא דאם הוא מכירה החוזרת והיינו שאין המכירה בתקפה שאפילו אם הי' שלו ג"כ לא הי' המכירה בתקפה ליכא חיובא דדו"ה וקאמר כגון שהקנה לו לשלשים יום והיינו לאחר ל' יום. ונהי דאם עברו השלשים יום ולא הוכר הגנב היה חל המכירה או מטעם קנין כסף דמהני בכה"ג או שאמר מעכשיו דחל המכירה כשעברו שלשים יום מ"מ הלא שניהם יכולין לחזור בהם קודם שעברו השלשים יום וחוזרת המכירה וז"ל הברייתא מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת והיינו שאינה יכולה להתבטל אבל אם יכולה להתבטל לאו שם מכירה עליה אבל אם המכירה הוא הכל כהוגן שאלו הי' הפרה שלו הי' חל המכר בכה"ג גם גבי גניבה חל המכירה אע"פ שאם יוכר הגנב ונודע מן המכירה יצטרך הלוקח להחזיר החפץ אפ"ה בכה"ג חייבה רחמנא ומיושב הכל ודוק כנלע"ד להסביר דברי הב"ח ז"ל. ולפי"ז באם מכר הגנב על תנאי ועדיין לא נתקיים התנאי אינו מחויב בדו"ה. אולם י"ל זה דוקא אם יכולין שניהם לבטל המכירה קודם קיום התנאי אבל אם אין יכולין שניהם לבטל וביד אחד לקיים התנאי יש קצת סברא לומר דחייב בדו"ה. אולם לאחר העיון נראה דגם בכה"ג מקרי מכירה חוזרת ופטור מדו"ה וי"ל בזה אבל כשכבר נתקיים התנאי בודאי דהוה מכירה מעליא וחייב לשלם דו"ה: (ג) והנה בסוגיין בהא דבעי ר' ירמי' מכרה חוץ לשלשים יום ולפי פירושו של הרמב"ם בהא דלעיל (דף ס"ח) בהא דאר"נ פרט לשלשים יום הוא ממש האיבעיא דילן דבעי ר' ירמי' והרמב"ם פסק לשניהם (דבהלכה י"א) פסק להא דר"נ וכמבואר לעיל ובהלכה שאחריה (בהי"ב) כתב להאי איבעיא דחוץ משלשים יום שכתב גנב וקטע ממנה אבר ואח"כ מכרה או שמכרה חוץ ממלאכתה או שמכרה חוץ משלשים יום אין מוציאין ממנו תשלומי דו"ה ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו עכ"ל. ולכאורה הוא מזכה שטרא לבי תרי והלח"מ (בהי"א) עמד בזה וכתב לתרץ דבמ"ש (בהי"א) לדינא דר"נ דהיינו שהקנה לו לאחר ל' יום ובתוך ל' הוכר הגנב דכיון דבתוך הל' הוכר הגנב הרי היא חוזרת לבעליה קודם שתחול המכירה ומש"ה אמרו דלא הוי דומיא דטביחה דהרי זאת המכירה חוזרת קודם שתחול לבעלי' ולכך פטור עלי' אבל לקמן גבי מכרה חוץ מל' יום היינו דכבר עברו הל' יום ואח"כ הוכר הגנב וחלה המכירה קודם שיכירו לגנב ולכך כתב רבינו לקמן דהוא ספק משום דהוי איבעיא דלא אפשיטא והיינו דאיכא בין הכא להתם לפירוש רבינו ז"ל עכ"ל הלח"מ ז"ל ולע"ד איני מבין כלל דהא מלבד שדוחק קצת לפרש כן דא"כ הי"ל להרמב"ם לנקוט בקצרה דתיכף (בהי"א) כשכתב לדינא דר"נ דבמכירה לאחר ל' יום ובתוך ל' הוכר הגנב אינו משלם דו"ה הו"ל לומר דאם הוכר הגנב לאחר ל' הוה ספיקא דדינא. אלא דמלבד זה קשה דלפ"ד הלח"מ בהא דמכרה חוץ מל' יום כשכבר עברו הל' יום אמאי הוי ספיקא הלא כבר עבר הזמן וחלה המכירה בודאי דמחויב לשלם דו"ה. ודוחק לומר משום דבשעת המכירה לא הי' חל המכירה ובמכר על תנאי ג"כ יהיה הדין כן דאפי' כבר נתקיים התנאי ג"כ יהי' ספק ותליא בהאיבעי זו דמכרה חוץ מל' יום. ולכאורה זה בודאי אינו ואינני זוכר כעת מפורש דין זה במכר הגנב על תנאי ונתקיים התנאי דיהי' ספיקא דאיבעי דלא איפשטא בזה: והנלע"ד בזה דיש חילוק בין מכרה לאחר ל' יום לבין מכרה חוץ מל' יום דבמכרה לאחר ל' יום אין ללוקח שום זכות בו עדיין רק אחר שיעבור ל' יום וכן אם נתייקרה הבהמה או הוזלה יכולין לחזור בהם וכן אם מתה וכדומה ג"כ הוא כן אבל במכרה חוץ מל' יום דהמכר חל תיכף לגמרי והרי הוא מעתה ברשות לוקח לכל דבר רק שהמוכר שייר לעצמו זכות זה שעד ל' יום תהי' עדיין ברשותו להשתמש בה ואין זה לכמו חוץ ממלאכתה דחוץ ממלאכתה הוי או כפירוש רש"י שכל ימי חיי' יוכל המוכר לעשות בה מלאכתו ורק אם ירצה הלוקח לשחטה יוכל לשחטה או כפירוש הגאון שכ"ז שלא תהיה שמנה ותהי' ראוי' למלאכה הוא שלו אבל חוץ מל' יום הוה הבהמה תיכף של הלוקח ורק ששייר לעצמו זכות זה להשתמש בה ל' יום לכל מיני השתמשות חוץ מהמלאכה גם כן להרביע על בהמות אחרות או להחלב ושאר ענינים וקמבעי לר"י אי זה הוי שיור או לא ומעתה נוכל לומר דר' ירמי' ג"כ סובר כר"נ דמכרה לאחר ל' יום פטור מדו"ה ור' ירמי' מבעי ליה בכה"ג ואין זה ענין כלל לזה כנלע"ד בזה:

ומעתה שפיר פסק הרמב"ם (בהי"א) להא דר"נ (ובהי"ב) פסק דמכרה חוץ מל' יום הוי ספיקא ונוכל לדייק יותר:

מדברי הרמב"ם דתחלה כתב מכרה חוץ ממלאכתה ואח"כ חוץ מל' יום והיינו דחוץ מל' יום הוא ג"כ על דרך זה דחוץ ממלאכתה דהמקח חל תיכף ומיד ורק ששייר לעצמו זכות זה בה ודוק בזה:

ועיין בתורי"ד על ב"ק שמפרש הני תלתא האיבעיות באת"ל את"ל דחוץ משלשים יום לא הוי שיור חוץ ממלאכתה מהו ואת"ל דחוץ ממלאכתה לא הוי שיור חוץ מעוברה מהו ע"ש והרמב"ם הביא שני האיבעיות הללו חוץ ממלאכתה וחוץ מל' יום הוי ספיקא משמע דלא מפרש להו באת"ל. וא"כ שפיר נוכל לדקדק קצת מסידור של רבינו הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי. ומעתה תו נוכל לומר דהרמב"ם סובר ג"כ כהגאון ז"ל דהאיבעי דמכרו חוץ משלשים יום הוא דוקא קודם שכלו הל' יום אבל לאחר שכלו השלשים יום בודאי דחייב בדו"ה ודלא כהלח"מ שמפרש דברי הרמב"ם ולפירושו של הלח"מ חולק הרמב"ם על הגאון ודוק היטב בזה:

[קלח] שם חוץ מעוברה מהו כו' כי תבעי לך אליבא דמ"ד עובר לאו ירך אמו מאי כו' איכא דאמרי כו' או דלמא כיון דצריך לאשתרויי בהדה בשחיטה כמאן דשייר בגופה דמי תיקו. וכתב הרשב"א ז"ל הובא ג"כ בשמ"ק וז"ל ומסתברא דאליבא דרב קמיבעי לי' דאיהו הוא דאמר דבר הניתר עמה בשחיטה הוי שיור ועובר ניתר בשחיטת האם ולולי שניתר בשחיטת האם אינו ניתר ומשכחת לה בבן שמונה חי א"נ בבן ט' מת עכ"ל. והנה דברי הרשב"א ז"ל הם רק אליבא דלישנא בתרא דכיון דצריך לאשתרויי בהדה בשחיטה הוא דיש סברא לומר דהוי שיור בגופה אבל בן ט' חי דניתר בשחיטת עצמה ואף דמה"ת ניתר ג"כ בשחיטת אמו מ"מ שחיטת עצמו ג"כ מהני בי' בודאי דלא מיחשב שיור אבל ללישנא קמא דהסברא הוא הואיל דמחבר בה הוי שיור אפילו בן ט' חי ג"כ דהא סוף סוף הוא מחובר בה. ומלישנא בתרא מורה כדברי הרשב"א שהרי קאמר דצריך לאשתרויי בהדה בשחיטה מורה שאין לו היתר אחר אלא בשחיטת אמו:

והנה הרמב"ם ז"ל השמיט לגמרי איבעי זו דחוץ מעוברה וראיתי ביש"ש בכאן (סי' ל') שכתב ותמיהני שהרמב"ם השמיט האיבעי חוץ מעוברה דהוא גופא פסק בתמורה כר' יוחנן דעובר לאו ירך אמו וא"כ אליבי' נשאלה בעיא זאת בתלמוד עכ"ל ועיין בשעה"מ (בפ"ב מהל' גניבה) שכתב בשיטת הרמב"ם דסובר עובר ירך אמו הוא והוכיח ג"כ מדהשמיט הרמב"ם ולא הביא האיבעי דחוץ מעוברה מכלל דפוסק עובר ירך אמו וא"כ פשיטא דהוי שיור כו' עכ"ד השעה"מ. והנה לפי תירוצו של השעה"מ ג"כ י"ל מדוע לא הביא הרמב"ם דהוי שיור:

והנלע"ד בישוב הדבר הזה שהשמיטה הרמב"ם דלכאורה י"ל בעיקר האיבעי דחוץ מעוברה דהא במס' ב"ב (דף קמ"ח) איבעיא להו דקל לאחד ופירותיו לאחר מהו מי שייר מקום פרי או לא שייר ואת"ל לאחר לא הוי שיור לעצמו חוץ מפירותיו מהו א"ר אר"נ את"ל דקל לאחד ופירותיו לאחר לא הוי שיור מקום פירי דקל לאחד ושייר פירותיו לפניו שייר מקום פירי מ"ט כל לגבי נפשי' בעין יפה משייר ועיין בתוס' שם בד"ה איבעי להו וכ"פ להלכה בש"ע (סי' ר"ט ס"ז) כשם שאין אדם מקנה דשלב"ל כך אינו משייר דשלב"ל כיצד מכר שדה לראובן ושייר מפירותיו לשמעון דבר ידוע בכל שנה לא קנה שמעון כלום מהפירות אבל אם שייר לעצמו בעין יפה משייר וכתב שם הסמ"ע (בס"ק כ"ד) על הא דלא קנה שמעון כלום מהפירות נראה דאפילו מכר לשמעון הפירות אפ"ה יקחם ראובן עם השדה בחנם ע"ש אלמא דאם שייר לעצמו הוה הטעם משום דבעין יפה משייר והוה כאלו אמר בפירוש שמשייר לעצמו מקום הפירות הא אי לאו הכי הי' זוכה הלוקח גם בפירות משום דאין אדם משייר דשלב"ל כמו שאין אדם מקנה דשלב"ל. וא"כ הכא דקמיבעיא לר' ירמי' חוץ מעוברה אי הוה שיור או לא דמה קמיבעיא ליה הלא באמת הוה העיבור דשלב"ל ועיין בח"מ (סי' ר"ט סעיף ד') או שאמר מה שתלד פרתי או שפחתי מכור לך או נתון לך לא אמר כלום אפי' היתה הפרה או השפחה מעוברת לא קנה כלום והוא שיטת הרמב"ם ג"כ עיין שם בב"י וא"כ כששייר העבור לעצמו הלא הוי דשלב"ל ואין אדם משייר דשלב"ל וע"כ צ"ל משום דלעצמו בעין יפה משייר ושייר לעצמו מקום הפירות וה"ה דשייר מקום העבור וא"כ הוה שיור בגוף הפרה ופשיטא דפטור מדו"ה דאי נימא דלא שייר לעצמו א"כ הי"ל דשלב"ל וקנה הלוקח לגמרי בחנם וכמ"ש הסמ"ע ולכאורה י"ל בזה טובא:

שוב ראיתי בקצה"ח (סי' ר"ט סק"י) שעמד בזה דהא אין אדם משייר דשלב"ל וא"כ היאך משכחת לה דמכר חוץ מעוברה דקאמר הש"ס אליבא דמ"ד עובר ירך אמו לא תיבעי לך כו' ולדעת הש"ע דעובר הו"ל דשלב"ל א"כ האי חוץ מעוברה ה"ד אם שייר בעוברה לחוד אין אדם משייר דשלב"ל ואם משייר פרה לעוברה א"כ היכי תליא בעובר ירך אמו תיפוק ליה דמשייר בגופה לעוברה ומזה נראה ראיה למ"ש בסק"א לשיטת הרמב"ם דעובר הו"ל דשב"ל עכ"ל ועיין בנתה"מ (ס"ק ב') מ"ש שם והרבה י"ל בזה:

ולענד"נ בפשיטות דבאמת עובר הו"ל דשלב"ל דהיינו אפילו אם נימא כסברת הנתה"מ (שם) דכשמקנה או מקדיש העובר תיכף שיהי' העובר שלו אפילו אם תמות או תשחט יהי' בשר העובר שלו ודאי דקנה דעובר ירך אמו הוא והו"ל כהקנה אחד מאבריו וכאלו מכר לו הבשר או הטחול דודאי קנה ורק עיקר מה דהוי דשלב"ל הוא כשמוכר לו ולד מעליא דהיינו כשיוגמר העובר יעו"ש בנתה"מ וא"כ הכא בסוגיא דידן דמכר לו חוץ מעוברה ע"כ מיירי דמכר לו הפרה והולד כשיוגמר יהי' של המוכר וא"כ הו"ל דשלב"ל דאי מיירי ששייר לעצמו רק העובר כמות שהוא עכשיו א"כ הרי יכול הלוקח לומר לו קח לך העובר עתה כמות שהוא עכשיו ואין רצוני שיהי' העובר עוד במעי הפרה ותוכחש הפרה וע"כ מיירי שהתנה עמו שיהי' העובר במעי הפרה עד שיוגמר ולעצמו בעין יפה שייר א"כ פשיטא דהוה שיור בגוף הפרה ומאי קא מיבעי לרב ירמי' וכמש"ל. וע"כ צ"ל דעיקר האיבעיא דרב ירמי' הלא הוא אליבא דרב דאמר דדבר הניתר עמה בשחיטה הוי שיור וכמ"ש הרשב"א ז"ל הבאתיו לעיל וא"כ נוכל לומר שפיר דלגמרי בעי לה רב ירמי' אליבא דרב דסובר אדם מקנה דשלב"ל וכדאי' במס' יבמות (דף צ"ג) וא"כ מכ"ש דאדם משייר דשלב"ל ולא צרכינן תו לומר דשייר לעצמו בגוף הפרה מקום הולד משום דלעצמו בעין יפה משייר דדוקא למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל מוכרחין לומר דלעצמו בעין יפה משייר דאל"כ לא יהי' לו זכות כלל במה ששייר לעצמו ויהי' גוף העובר כמו שהוא עכשיו ג"כ של הלוקח וכמ"ש הסמ"ע הביאותיו לעיל ועכ"פ לא יהי' לו הזכות להמוכר שיהי' העובר במעי הפרה עד שתוגמר ומש"ה אמרינן בעין יפה משייר לעצמו והוה כאלו אמר בפירוש שמשייר לעצמו מקום הולד בהפרה אבל למ"ד אדם מקנה דשלב"ל א"כ לא שייר לעצמו כלום בגוף הפרה רק העובר שייר לו שכשתוגמר יהי' שלו ובזה הוא דקמיבעיא ליה אי הוה שיור וכ"ז הוא לרב דסובר אדם מקנה דשלב"ל אבל לדידן דפסקינן אין אדם מקנה דשלב"ל לית ליה פתרי להאי איבעי כלל דממ"נ ע"כ צ"ל דשייר לעצמו מקום בגוף הפרה דלעצמו בעין יפה משייר ואי דפירש בהדיא שאינו משייר לו בגוף הפרה א"כ הרי יכול הלוקח לומר לו טול הולד עכשיו כמות שהוא ומכ"ש אם נימא דלא כסברת הנתה"מ הנ"ל פשיטא דאם פירש בהדיא שאינו משייר לעצמו כלום בהפרה דאין לו זכות להמוכר כלל גם בגוף הולד כמות שהוא עכשיו ג"כ פשיטא דלא הוי שיור בכה"ג וא"כ הרמב"ם דפסק אין אדם מקנה דשלב"ל ואין אדם משייר דשלב"ל שפיר עשה דהשמיטה להאיבעיא דחוץ מעוברה ודוק היטב:

[קלט] שם בעי ר"פ גנבה קטעה ומכרה מהו מי אמרינן מאי דגנב הא לא זבין או דלמא מאי דזבין הא לא שייר תיקו. וכ"פ הרמב"ם (בפ"ב מה' גניבה הי"ב) דהוה ספק כדין איבעי דלא איפשטא. ולכאורה י"ל דהא כשקטעה ממנה אבר א"כ הוי שינוי גמור וקניא הגנב ונימא דשלו הוא מוכר ואמאי ליחייב בדו"ה ומה קא מספקא ליה לר"פ וא"ל דמיירי בשנקטע ממילא חדא דלישנא קטעה משמע בידים ועוד הרי פסקינן דשינוי דממילא ג"כ קניא ולעיל (על דף י"א ע"א) הבאתי ראי' מכאן דשינוי שהוא לגריעותא ולא לשבח כלל לא קניא ליה דשינוי השבור לא קניא וכאשר עלה ע"ד היש"ש בפ"ק דב"ק (סי' כ"ט) אלא שדחאו אח"כ כנראה שם ולעיל ביארתי בארוכה בענין זה יעויין לעיל שם [אומ"א אק"ה]. והנה לעיל הבאתי שהתוס' בב"ק (דף ס"ח ע"א) בד"ה מה:

טביחה ובמס' גיטין (דף נ"ג ע"ב) ד"ה גזלן מוכח דלא ס"ל לחלק כן בין שינוי השבור שהיא לגריעותא לגמרי לבין שינוי שהוא לשבח ולעולם שינוי קונה ע"ש א"כ קשה סוגיא דידן ולכאורה י"ל בזה טובא. והלום ראיתי כי שאלתי היא שאלת הראשונים כי בתורי"ד כאן בסוגיין בד"ה בעי ר"פ אי קשיא והא בשקטעה קנאה בשינוי מעשה וכי קא מזבין דידי' קא מזבין תשובה לא יחשוב זה שינוי שהגוף נשאר כמו שהיה ולא נשתנה אלא שחיסר ממנו אבר אחד כו' עכ"ל והרי כבר עמד בזה גאון קדמון ז"ל אבל תירוצו הוא דבר חדש דהואיל דלא נעשה שינוי בגוף הבהמה ורק אבר אחד נחסר ממנה לא מיחשב שינוי ושיטה חדשה היא ולא הובא כלל עדיין להלכה וגם בעי טעמא הכי אין רגל או יד הבהמה נחשב מן הגוף ממש וכי גרע היכא דקטע ממנה אבר מאילו גזל פרה מעוברת וילדה או רחל טעונה וגזזה דמיחשב שינוי אע"ג דלא הוי הגיזה מגוף הרחל ולא עדיף הגיזה מן אבר אחד ממנה:

ולכאורה חשבתי לומר עפ"י שיטת הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהל' גזילה) לפי שיטת הטוח"מ (סי' שנ"ד) בדבריו ז"ל דסובר דהשינוי של הגיזה והלידה לא מהני לקנות גוף הפרה אם הוא קודם יאוש וא"כ ה"נ מיירי ר"פ קודם יאוש ולא קנה לגוף הפרה במה שקטע ממנה אבר הואיל דלא הוי השינוי בהגוף עצמו. אלא דאכתי י"ל דהו"ל להרמב"ם לאשמעינן דהאי ספיקא דקטע ממנה אבר ומכרה הוא דוקא אם הי' לפני יאוש אבל לא לאחר יאוש דהא הרמב"ם (בפ"ב מהל' גניבה) פוסק דחיובא דדו"ה הוא בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש וא"כ בקטע ממנה אבר ומכרה דהוה ספק הוא ג"כ אפילו לאחר יאוש ולפי האמור הוה לן לומר דלאחר יאוש קנאה במה שקטע ממנה אבר משום דהוה שינוי. מיהו לפי הבנת הב"י בשם הראשונים שם בשיטת הרמב"ם דאפילו לאחר יאוש לא קנה גוף הפרה א"כ הי' אפשר לומר הכא ג"כ כן דלא קנה גוף הפרה ודוחק. וגם דהא כמעט רוב פוסקים הראשונים חולקים על הרמב"ם בזה וסבירא להו דשינוי דלידה וגזיזה מהני גם לגוף הפרה והרחל עיין ברא"ש ר"פ הגוזל קמא ובש"ע (סי' שנ"ד ושנ"ו) וביש"ש פרק הגוזל שם (סי' ד' וסי' ו') האריך בביאור השיטות יעו"ש וא"כ לדידהו לא שייך האי תירוצא דתירץ רבינו הקדמון ז"ל וקשה קושייתו ואם נימא כמו שכתבתי דשינוי השבור שהוא לגריעותא לא מהני לקנות א"ש והרבה י"ל עוד בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה