אמרי הצבי ב· רבי צבי מאיר בר
דף עז.
[אות קכז]:
תוס' ד"ה פרה מטמא טומאת אוכלין כו' וא"ת והלא כל העומד להזות כמוזה דמי וי"ל דקודם קבלה לאו כמוזה דמי כדפרישית לעיל עכ"ל. נלע"ד הפירוש דדוקא היכא דאינו מחוסר רק מעשה אחת אמרינן בי' כל העומד להעשות כעשוי דמי אבל היכא דמחוסר שני מעשיות לא אמרינן בהו כאלו עשה ומש"ה קודם קבלה לא אמרינן דהוה כאלו נתקבל וכאלו נזרק. ובזה מתפרש ג"כ דברי התוס' לקמן וא"ת אמאי לא אמר דכל קדשים יקבלו טומאה מחיים כיון דמצוה לשוחטו ונימא כל העומד לשחוט כשחוט דמי וי"ל דאפילו נשחט לא אמרינן דכזרוק דמי עד שיקבל בכוס כ"ש כשעדיין לא נשחט ע"כ. והכוונה שהרי אם מחוסר שני מעשיות לא אמרינן כאלו עשוי מכ"ש אם מחוסר שלשה עשיות ודוק:
שם באה"ד הקשה רבינו שמואל בר"ח ל"ל דהיתה לה שעת הכושר תיפוק ליה דחיבת הקודש מכשרתו כו'. דבריש המנחות והנסכים פריך לר"ש נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלין עפרא בעלמא היא כו' עכ"ל ולכאורה י"ל הא הש"ס במנחות (ק"ב ע"ב) מסיק דהא דחיבת הקודש מהני מה"ת הוא רק לפסול אבל לא למנות בו ראשון ושני דהא מיבעיא לי' לר"ל צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא ורק מדרבנן מהני חיבת הקודש גם לענין טומאה למנות בו ראשון ושני יעו"ש וא"כ שפיר הוצרך בכאן לומר הטעם דפרה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר ומהני גם מה"ת. והנראה דכוונתם הוא דא"כ נפשוט מכאן מדהוצרך לומר הטעם הואיל דהיתה לה שעת הכושר א"כ מוכח דחיבת הקודש מהני מה"ת רק לפסול אבל לא לענין טומאה למנות בו ראשון ושני דאל"כ ל"ל הטעם משום דהיתה לה שעת הכושר תיפוק ליה משום חיבת הקודש ודוק:
שם באה"ד ומיהו שעיר המשתלח קשה לר"י שיטמא מחיים טומאת אוכלין כו' אבל לא מהני לשאין אוכל כמו בע"ח ליחשב כאוכל אע"ג דהוה מהני על האוכל כגון נותר ופרה ליחשב כעפרא כו' פירוש דבריהם ז"ל נהי דלאפוקי מטומאה אמרינן כל העומד כו' אבל להכניסו לטומאה לא אמרינן אלא בדבר האסור שיהי' כמותר אבל אם לא הוי אוכל שיהי' כאוכל לא אמרינן וכ"כ הפ"י וכתב עוד דמשם גופא ראי' דמקשה התם פרה אמאי מטמא ונימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי ומאי קושיא ואימא לאידך גיסא כל העומד לפדות כפדוי דמי כדאמרינן הכא וא"כ לא הוי עפרא אלא ודאי דכל העומד לפדות גופא לא אמרינן אלא שיהי' אסור כמותר אבל לא לשווי' אוכל כיון דעכשיו אינו אוכל דמסתמא לשריפה קאי עכ"ל הפ"י. ודבריו נפלאו ממני שהרי ע"כ לא אמרינן דראוי לפדות הוא דוקא קודם הזאה אבל לאחר הזאה לא מהני כלל פדיון ומש"ה הוכרח לומר הטעם דפרה מטמא טומאת אוכלין משום דהיו לה שעת הכושר וכמ"ש התוספות בריש דבריהם והתם במנחות (דף ק"ב ע"ב) דפריך הש"ס דפרה אמאי מטמא טומאת אוכלין נימא כל העומד לשרוף הוא דוקא לאחר הזאה ועוד דע"כ לאחר הזאה מיירי שם במנחות דאי קודם הזאה א"כ מחוסר שני מעשיות ובכה"ג לא אמרינן כל העומד להעשות כעשוי דמי וכמ"ש התוספות לעיל וא"כ ראיות הפ"י אינו מובן לי כלל וי"ל בזה:
[קכח] שם בתוד"ה פרה מטמא טומאת אוכלין הקשה בקונטרס כו' ונראה שחזר בו משיטתו שהי' רגיל לפרש בכ"מ דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מה"ת שהרי פירש בהדיא דלא מקבל האי בצק טומאה דלית בה שיעורא כו' עכ"ל ועיין במסכת שבת (דף צ"א ע"א) בתוספות ד"ה אי לענין טומאה כתבו ג"כ דרש"י חזר בו ע"ש:
ולעד"נ דרש"י הוציא כן מהתוספתא עיין במס' חולין (קכ"ח ע"ב) ת"ר החותך כזית בשר מאבר מן החי חתכו ואח"כ חושב עליו טהור כו' ופירש"י בד"ה החותך וז"ל בתוספתא ל"ג כזית אלא החותך בשר מאבמה"ח וכגון דאיכא כביצה עכ"ל ונראה טעמו משום דאם הי' פחות מכביצה לא נטמא הבשר כלל משום דפחות מכביצה לא מקבל טומאה כלל ודוק: