אור ברסלב

אמרי הצבי ב· רבי צבי מאיר בר

דף עו:

דף עו.

[אות קכד]:

תוד"ה והלא זריקה מתרת למאן דמוקי לה כשנשפך הדם פריך כו'. והכי איתא הגירסא בספרים אלא א"ר ה"ק רה"מ אין מלקות או"ב נוהג בקדשים כו' ובקונטרס פירש התם דגרס אין מלקות או"ב בקדשים ולא יותר ולא משום דהוי התראת ספק אלא משום דמחוסר זמן היא דשחיטה שא"ר היא וקשה לר"י אי חשיב מחוסר זמן ואסור לשחטו משום או"ב א"כ הוא לוקה משום לא תשחטו כיון דא"ר או"ב נוהג בקדשים וא"א אלא בשחיטה שא"ר בע"כ גזה"כ כך היא שהיא כשחיטה הראויה להתחייב עליה מידי דהוי אשחוטי חוץ כו' ע"ש ועיין במס' חולין (דף פ' ע"ב) בתוד"ה שחיטה שא"ר מ"ש בזה. ולכאורה אינו מובן כלל דברי הר"י בכאן דהא אפילו לגרסת התוס' דגרסינן שם במסכת חולין (דף פא) בעידנא דקא שחיט הוה התראת ספק ג"כ תקשי דנימא דהא מכח מה הוי התראת ספק דנימא דחייב על השחיטה בלבד ואפילו כי לא זרק כלל ואי משום דהוי שחיטה שא"ר נימא דגלי קרא כמו דגלי קרא דחייב בשחוטי חוץ אע"ג דהוה שחיטה שא"ר ור"ש סובר דשחיטה שא"ר לא שמה שחיטה אפ"ה חייבה רחמנא דגלי קרא וה"ה באותו ואת בנו בקדשים גלי ג"כ קרא לחייבו וקושית הר"י לגרסת רש"י תקשי נמי לגרסת התוספות שהוא משום דהוה התראת ספק. וא"ל לגרסת הר"י דגרס משום דהוה התראת ספק אין לוקין דהא דאמרה תורה דאו"ב נוהג בקדשים הוא דוקא כשהראשון היה קדשים והשני חולין דבכה"ג לא הוי בשחיטת השני התראת ספק כלל ובכה"ג לוקה על שחיטת השני אבל היכא דהראשון היה חולין והשני קדשים או אפילו שניהם קדשים לא לקי על השני משום דהוי התראת ספק ולא שייכא לומר דגלי קרא גבי או"ב כמו גבי שחוטי חוץ דאמרינן דמה דאמרה תורה או"ב נוהג בקדשים הוא דוקא כשהראשון קדשים והשני חולין דא"כ גם לגרסת רש"י נוכל לומר כן. ועוד שהרי הש"ס קאמר סתם דלר"ש ליכא מלקות באו"ב בקדשים וע"כ הוה היכא דשניהם קדשים וקרא מיירי בהכי היכא דשניהם קדשים ועלה קאמר רב המנונא לדברי ר"ש דאין מלקות או"ב נוהג בקדשים מיירי דוקא בכה"ג דשניהם קדשים או שהראשון חולין והשני קדשים אבל היכא דהראשון קדשים והשני חולין איכא מלקות דדוקא לסברת ר' אושעיא ולרב המנונא מעיקרא הוה ס"ל אליבא דר"ש דאפי' אי היה הראשון קדשים והשני חולין ג"כ אין או"ב נוהג בקדשים משום דשחיטת קדשים הוי שחיטה שא"ר עיי"ש בחולין בסוגיא שם. אבל למסקנת רבא אליבא דרב המנונא דאין מלקות האו"ב בקדשים הוא דוקא בכה"ג היכא דהשני קדשים וי"ל בזה ועיין בתוס' חולין (דף פ ע"ב) בתוד"ה שחיטה שא"ר ובמהרש"א שם מ"ש בזה וז"ל ואע"ג דגזה"כ היא דלילקי דקמא שמיא גליא אבל אנן לא מלקינן ליה כיון דספק לן שמא לא יזרוק וי"ל בזה: ואחר העיון היטב בזה נלע"ד לפרש קצת כוונת התוס' דבשלמא לגירסתם דגרסי דאין מלקות או"ב בקדשים משום דהוי התראת ספק היינו דס"ל בפירוש דברי רב המנונא אליבא דר"ש דבשחיטה לבדה ליכא חיוב כלל בקדשים משום דסובר ר"ש דשחיטה שא"ר לא שמה שחיטה וא"כ לאו שם שחיטה עלה כלל ורק כי זריק להדם אח"כ אז חל שם שחיטה עלה ואז הוא דאיכא חיוב דאו"ב על השחיטה אבל כל כמה דלא זריק להדם הוה רק כנחירה בעלמא וא"כ ליכא שום חיוב כלל ואולי אף איסורא דאו"ב נמי ליכא בשחיטה לחודא והא דהתורה אמרה דאו"ב נוהג בקדשים הוא דוקא כי זריק אח"כ להדם דאז חל שם שחיטה למפרע על מעשה השחיטה וא"כ אם מחויב מלקות על השחיטה כי זריק אח"כ להדם:

תליא בפלוגתא אי התראת ספק שמה התראה או לא ולא קשה דנימא דגלי רחמנא לחייבו מלקות על השחיטה לבדה כמו דחייבה תורה על שחוטי חוץ אע"ג דלאו שחיטה ראויה היא דשאני התם גבי שחיטת חוץ דעבר על הל"ת בשעת השחיטה ואע"ג דהוה שחיטה שא"ר אמרינן דגלי רחמנא דחייב על שחוטי חוץ אבל הכא גבי או"ב נהי דגלי רחמנא דאו"ב שייך בקדשים מ"מ זה דוקא כי זריק אח"כ להדם אבל אי לא זריק להדם אח"כ לא עבר בשחיטתו כלל על ל"ת דאו"ב ורבנן דסברי דשחיטה שא"ר שמה שחיטה הוה האיסור תיכף בשחיטה. וכל זה נוכל לפרש אליבא גרסת התוס' ולא תקשי ג"כ דנימא דגלי רחמנא כאן לחייבו אפילו על התראת ספק זה אינו דלמ"ד התראת ספק לא שמה התראה כללא היא בכה"ת כולה ואמרינן דהא דאסרה התורה או"ב בקדשים הוא רק לאיסור מלקות אבל לא לחיוב מלקות כן הוא לגרסת התוס' אליבא דרבא משמיה דרב המנונא אליבא דר"ש אבל לגרסת רש"י דגרס משום מחוסר זמן והוה שחיטה שא"ר ולר"ש פטור ממלקות שפיר הקשו התוס' דלחייב עלה מלקות כמו דאמרינן דחייב על שחוטי חוץ דהא עיקר האיסור הוא בשחיטה ודוק:

[קכה] שם תוד"ה והלא זריקה בסה"ד וא"ת ואמאי צריך בפ"ב דזבחים (דף קיג) למעוטי רובע ונרבע דלא מחייב משום שחוטי חוץ מדכתיב ואל פתח כו' תיפוק ליה דשחיטה שא"ר היא מחמת איסור אחר כו' והניח בקושיא ועיין בפ"י מ"ש בזה. ולא זכיתי להבין גוף התחלת קושייתם ז"ל שהרי במס' תמורה (דף כח ע"א) קאמר הש"ס ורובע ונרבע מנ"ל דאסירי לגבוה דת"ר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע והלא דין הוא כו' טול לך מה שהבאתה הרי שנתעבדה בהן עבירה בשני עדים נעבדה בהן עבירה ע"פ ע"א או עפ"י הבעלים מנין אר"ש אני דן ומה בע"מ שאין התראת שני עדים פוסלתו מאכילה הודאת ע"א פוסלתו מהקרבה ברובע ונרבע שהודאת שני עדים פוסלתו מאכילה אינו דין שהודאת ע"א פוסלתו מהקרבה ת"ל מן הבהמה להוציא רובע ונרבע כו' ועיין ברש"י ד"ה פוסלתו מאכילה שהרי בסקילה הוא עכ"ל ומבואר דעיקר מה דאסור באכילה הוא משום דמחויב סקילה הא אי לא היה חיוב סקילה היה מותר באכילה להדיוט וגם לגבוה היה מותר אי לאו קרא יתירא מן הבהמה ובתוספות שם ד"ה טול וא"ת למה לי ק"ו לרובע ונרבע עפ"י שני עדים תיפוק ליה ממשקה ישראל כו' והאי הרי הוא אסור בהנאה וי"ל דאצטריך היכא דשחטו והקריבו קודם שנגמר דינו דמותר בהנאה הוא כדאיתא בב"ק (דף מא) כו' יעו"ש ומורה לשון התוס' ג"כ דהיכא דלא דנו הב"ד עדיין חיוב מיתה דהיינו שלא גמרו הדין עדיין ושחטו מותר באכילה ג"כ ואף שהתוס' נקטו בלשונם לענין הנאה דוקא מ"מ פשיטא לכאורה דגם באכילה מותר דמכח מה יהא אסור באכילה ועיין מס' חולין (דף קט"ו ע"א) בתוד"ה חורש באה"ד וא"ת ל"ל קרא דאלה הא מדאיצטריך קרא בפרק כל האסורין מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מכלל דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה לא אסירי מכל שתיעבתי וכ"ת דלא אתא מן הבהמה אלא לאשמעינן מכלל דלהדיוט שרי ולא מיתסר מכל שתיעבתי כו' מורה ג"כ דכל דלא גמרו הדין לא נאסר להדיוט ע"ש. מיהו י"ל דהאי קרא דמן הבהמה דאתיא למעוטי רובע ונרבע מסיק הש"ס דאתא קרא רק לנרבע בעד אחד או ע"פ הבעלים ולא לנרבע ע"פ שני עדים. וא"כ נוכל לומר דתוס' ס"ל דבנרבע עפ"י שני עדים אסור באכילה אפילו כי לא נגמר הדין עדיין מיהו בנרבע ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים בודאי דלא נאסרו באכילה כלל ועיין מס' קדושין (נ"ז ע"ב) תוד"ה הרי רובע וי"ל בזה:

ועיין שו"ת ב"ח (סימן קיא) שכתב דבנרבע עפ"י שני עדים סנהדרין אבל בזה"ז לא נאסרה ומותר לשחטה אפילו לכתחלה אסורה באכילה אפילו כי שחטה. מיהו דוקא כי איכא דדוקא כי יכולין לדונה בסנהדרין הוא דאסור לכתחלה לשחטה שלא לבטל המ"ע ורק אם שחטו מותר אבל בזה"ז דינו כנרבע על פי הבעלים וע"פ ע"א יעו"ש שהאריך בזה:

וראיתי בטו"ז יו"ד (סימן קנג סק"א) שכתב דלכאורה משמע מהש"ס דמס' תמורה (כ"ח) שהעדאת שני עדים פוסלתו מאכילה ברובע ונרבע אבל באמת אדרבא משם ראיה להיתר דהטעם דאסור באכילה כשיש ב' עדים הוא מטעם שפירש"י שם שהרי הוא בסקילה וזה דוקא שנגמר דינו לסקילה אבל אם שחטו קודם שנגמר דינו מותר באכילה יעו"ש. אבל עכ"פ בנרבע עפ"י עד אחד או עפ"י הבעלים בודאי מותר באכילה וקרא דמן הבהמה אתא למעט רובע ונרבע עפ"י ע"א או עפ"י הבעלים דאסור להקרבה. וא"כ אינו מובן לי כלל קושית התוס' כאן דהא נוכל לומר דשפיר קאמר הש"ס בזבחים (קיג) דקרא דואל פתח אתא למעוטי רובע ונרבע ששחטן בחוץ דפטור מכרת דשחוטי חוץ הואיל דאינו ראוי לבא בפנים והיינו רובע ונרבע עפ"י ע"א או עפ"י הבעלים דלא נאסרה כלל באכילה והוי שפיר שחיטה ראויה מכח איסור רובע ונרבע ורק משום שחוטי חוץ הוי שחיטה שא"ר ובזה חייבה רחמנא אבל מכח איסור רובע הוה שפיר שחיטה ראויה ומכ"ש אם נימא דבנרבע ע"פ שני עדים ג"כ אינה אסורה באכילה כל זמן שלא נגמר דינה למיתה א"כ גם ברובע ונרבע בשני עדים ורק שלא נגמר הדין עדיין ג"כ א"ש דליכא איסור אחר כלל ולכאורה י"ל בזה:

ודוחק לומר דכוונת התוספת בקושיתם הנ"ל הוא דוקא אליבא דר"ש ור"ש אית ליה שם במס' תמורה (כ"ח) דקאמר שם בברייתא אר"ש אני דן ומה בע"מ כו' אינו דין שהודאת ע"א פוסלתו מהקרבה ולר"ש יהיה אסור באכילה גם בנרבע ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים אולם באמת ז"א דמה"ת נימא כן לר"ש דעפ"י ע"א או עפ"י הבעלים יהיה אסור באכילה וי"ל עוד בזה:

[קכו] (א) תוד"ה והלא פדיה מתרת. תימה מה פריך דלמא כשנפדית איירי שהרי יכול לפדות אחר שחיטה לפי' הקונטרס דאיירי בבעל מום מעיקרא וכיון דלבסוף נפדה הוי שחיטה ראויה כו'. ולכאורה היה נראה לומר דלשיטת רש"י ז"ל ל"ק שהרי בהא דתהי בה ר"א לר"י שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת פרש"י כלומר דייק לה ר"א ופריך לרבין אליבא דר"י וכי שחיטתו מתרת והלא זריקה מתרת ובשעת טביחה שחיטה שא"ר היא ולפירש"י הנ"ל תהי ר"א בין לר"ד אליבא דר' יוחנן ובין לר' אבין אליבא דר"י והתוס' בד"ה והלא זריקה כתבו למאן דמוקי לה כשנשפך הדם פריך דאי למ"ד שלא לשם בעליהן כיון דנשחט ונזרק בהכשר שחיטה ראויה היא בלא טעם כל העומד לזרוק כזרוק דמי כו' ומבואר מתוס' דהקושיא של ר"א לא היה רק על ר"ד משמיה דר"י דמיירי בנשפך הדם אבל לרבין אליבא דר"י ל"ק משום דגם להס"ד דלא ידע עדיין מסברא זו דכל העומד לזרוק כזרוק דמי מ"מ כי זריק להדם לבסוף ממילא אגלאי מלתא דהשחיטה היתה ראויה ורש"י ז"ל לא ניחא ליה בפירוש זה משום דסובר דלפום הסברא דלא אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי א"כ אף כי זריק להדם לבסוף ג"כ שחיטה שא"ר מקרי וא"כ לא נוכל לחייבו דו"ה על השחיטה הואיל דבשעת שחיטה היה שא"ר וקשה גם לרבין אליבא דר"י ומסיק הש"ס הטעם משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ תיכף בשעת שחיטה היה שחיטה ראויה וא"כ רש"י לשיטתו ל"ק קושית התוס' הנ"ל בהא דפריך הש"ס והלא פדיה מתרת דמאי פריך דלמא כשנפדית איירי והיינו שנפדית לאחר שחיטה דהא לפום הס"ד דלא אמרינן כל העומד לפדות כפדוי דמי א"כ מה מהני שפדאו לאחר שחיטה הלא בשעת שחיטה היה שחיטה שא"ר והתוספת דס"ל דהקושיא של ר"א לא היה רק על ר"ד משמיה דר"י אבל לרבין משמיה דר' יוחנן ל"ק משום כיון דנשחק ונזרק בהכשר שחיטה ראויה היא א"כ גם כי נפדה לבסוף ג"כ היל"ל דהוה שחיטה ראויה למפרע ולחייב דו"ה וי"ל בזה:

ב או נוכל לומר באופן אחר ליישב קושית התוס' הנ"ל משום דלכאורה י"ל בהא דכתב רש"י ז"ל בד"ה וכל העומד לפדות דמיירי בבע"מ מעיקרא דמהני פדיון לאחר שחיטה ג"כ אבל בקדם הקדישן למומן לא מהני כלל פדיון. ולכאורה מדוע כתב רש"י ז"ל זה לקמן בהא דמתרץ הש"ס דכל העומד לפדות תיכף בתירוצא דר"ל דמיירי בשוחט בע"מ בחוץ הו"ל לרש"י לפרש דמיירי בקדם מומן להקדישן ואמאי נטר רש"י ז"ל בדבר זה על התירוץ של הש"ס משום דכל העומד כו' ושם פירש"י דבר זה. ולכאורה י"ל בזה. אשר ע"כ לולא דמסתפינא היה נלע"ד לומר דרש"י ז"ל:

שפירש דהא דאמרינן משום דכל העומד לפדות כפדוי דמי מיירי בקדם מומן להקדישן הוא דוקא אליבא דמסקנא אבל לפום ההו"א היינו מפרשין דהא דמשני ר"ל בשוחט בע"מ בחוץ היינו בין בקדם הקדישן למומן ובין בקדם מומן להקדישן ויותר נראה לומר דמיירי בקדם הקדישן למומן שהרי אם קדם מומן להקדישן איירי דווקא א"כ קשה דהאיך משכחת בכה"ג קדשים שחייב באחריותן דהא בע"מ מעיקרא לא חל עליו כלל קדושת הגוף אלא הוי כמקדיש עצים ואבנים בלבד דהו"ל קדשי בדק הבית ושמעינן ליה לר"ל במס' חולין (דף קלט) דבקדשי בד"ה אפילו אי אמר הרי עלי אינו חייב באחריות דגניבה משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ועיין בפ"י שנתקשה בזה ונדחק לתרץ כגון דקאמר שור זה לעולה דקי"ל במסכת תמורה דבכה"ג אי הוה בע"מ ימכר ויביא בדמיו עולה ובכה"ג י"ל דמוטל טורח הבאה על הנודר וא"כ שפיר י"ל דחייב באחריות עד שיביא בדמיו עולה ועי"ש בפ"י שמפלפל הרבה בענין זה. וראיתי בתורי"ד כי הקשה ג"כ כעין קושיא שהקשה הפ"י ע"ש בד"ה ר"ש אומר באה"ד פירוש המורה ובבע"מ מעיקרא עסקינן כו' ואי קשיא האיך שייך למימר בבע"מ מעיקרא קדשים שחייב באחריותן כגון שאמר הרי עלי עולה ואח"כ הפריש שור בע"מ ואמר יהא קדוש זה לדמיו שאביא מדמיו עולתי וחלה עליו קדושת דמים וחייב באחריותן שאם יאבד צריך להפריש דמים אחרים לקנות עולתו עכ"ל וא"כ לפום ההו"א הוה ניחא יותר לפרש דברי ר"ל דמשני בשוחט בע"מ בחוץ דמיירי בקדם הקדישן למומן כדי דלא יקשה קושיא הנ"ל ותירוץ זה שמתרצים הוא דוחק קצת ומש"ה היה ר' אלעזר מפרש דברי ר"ל כפשוטו דמיירי בקדם הקדישן למומן ושפיר פריך ר"א והלא פדיה מתרת והכא לא שייך פדייה כלל דהא מיירי בקדם הקדישן למומן וא"כ ליכא פדיה לאחר שחיטה הואיל דבעינן העמדה והערכה אבל לבסוף דמתרץ הש"ס משום כל העומד לפדות ע"כ נצטרך לומר דמיירי רק בקדם מומן להקדישן וכמו שפירש"י ומש"ה לא כתב רש"י תיכף על תירוצו דר"ל דמיירי בקדם מומן להקדישן משום דמתחלה היה ס"ד דמיירי רק בקדם הקדישן למומן בכדי שלא יקשה קושית הפ"י הנ"ל ורק במסקנת הש"ס צרכינן ע"כ לפרש רק בקדם מומן להקדישן וא"כ לפי"ז ל"ק קושית התוספת דדילמא מיירי כשנפדית אחר שחיטה שהרי יכול לפדות לאחר שחיטה לשיטת רש"י דמיירי בקדם מומן להקדישן דהא רש"י ז"ל פירש כן רק למסקנא דמסיק משום דכל העומד לפדות כפדוי דמי אבל לפום ההו"א היינו מפרשים דמיירי רק בקדם הקדישן למומן ושפיר פריך ר' אלעזר וכי שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת ודוק: ועפ"י האמור מתורץ ג"כ קושית הפ"י בסוגיין בהא דפריך ר"א וכי שחיטה מתרת והלא פדיה מתרת הקשה הפ"י דאמאי לא מוקי לה כגון שפדאה ואח"כ שחטה וא"ל דא"כ הוי ליה חולין גמורים ומאי טעמא דת"ק דפוטר דמ"מ יש לפטור כיון דבשעת גניבה היתה של הקדש ולא קרינן ביה וגונב מבית האיש וממילא פטור מכפל וכיון דפטור מכפל ממילא לא שייך דו"ה וכתב לתרץ דא"א לאוקמי בהכי כיון דע"כ לר"ש עיקר החיוב דו"ה שמשלם לבעלים היינו משום שהם חייבים באחריות ולמה דמוקמינן לה בבע"מ עיקר האחריות הוא שיבא דמי השור ליד הגזבר וא"כ אס"ד שהגנב פדאה קודם שחיטה א"כ כבר חזר הקרן לבעלים שהרי הגיע דמי הבהמה ליד הגזבר ותו איפטר לי' מאחריותו וא"כ אמאי משלם דו"ה לר"ש כנ"ל נכון כו' אבל לפירש"י דמיירי בבע"מ מעיקרא וא"כ א"א לאוקמי בעולה דא"כ לא מחייב כלל באחריות דגניבה כמ"ש בסמוך וע"כ דאיירי במי שהי' מחויב חטאת והפריש בע"מ לחטאתו וכדכתיבנא בסמוך וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי לא מוקי לה כשפדאה ואח"כ שחטה ואפ"ה מחייב ר"ש דו"ה לבעלים דאע"ג שהגיע הממון ליד הגזבר ממש לא חזר הקרן לבעלים שהרי מ"מ הפסידם שהיו יכולין למכרה וליקח בדמים חטאתו שהיה מחויב ועומד ועכשיו צריכין להביא חטאת אחרת ע"ש בפ"י שהניח בצ"ע:

ולפי האמור דרש"י ז"ל פירש כן לפום המסקנא דוקא אבל לפום ההו"א שפיר היינו מפרשים דר"ל דמשני בשוחט בע"מ בחוץ מיירי בקדם הקדישן למומן וא"כ גם לרש"י ז"ל נוכל לפרש דמיירי כגון דאמר הרי שור זה עלי עולה וכמ"ש הפ"י לתרץ הקושיא וקצרתי במובן. ועיין בפ"י על תוספת ד"ה והלא פדיי' מתרת מ"ש לתרץ קושית התוס' לשיטתו מ"ש בד"ה בגמ' לר"ל וכי שחיטה מתרת יעויין היטב בדבריו וי"ל הרבה בזה:

אולם גוף דברי הפ"י ז"ל אינם מובנים כלל פירוש הדברים כפשוטן במ"ש ליישב הקושיא שהקשה דלוקמי שפדאן הגנב ומתרץ דא"כ הו"ל חזרה קרן לבעלים משום דליכא חיוב על הבעלים אלא להביאן להגזבר והרי כשפדאן הגנב כבר באו ליד הגזבר ומיפטרו הבעלים מאחריות שהיה עליהם וכתב דזה הוא נכון רק אי מוקמינן לסוגיין שהקדישן ואח"כ נמצאת בע"מ וע"כ צריכין לאוקמי כגון דאמר הרי שור זה עלי עולה כו' ע"ש. והנה דברים הללו אינו מובן כלל דהא אם אמר הרי שור זה עלי עולם א"כ הוה עליו חיוב להביא קרבן עולה והאיך כתב אח"כ דהוה עיקר החיוב על הבעלים רק על הדמים עד שיביאן לעזרה ע"ש והלא הוה חיוב עליו להקריב עולה כיון שאמר עלי עולה ויותר נכון הלשון שור זה עולה וקאי הפ"י על הדרך שרצה לומר לעיל בגמ' בד"ה ור"ל אמר שכתב ליישב קושייתו שם שכתב והייתי רוצה לחלק ולומר כגון דקאמר שור זה לעולה דליכא עליו חיוב הקרבה רק חיוב להביאן להגזבר וחייב באחריות מקרי זה. ואולי סובר הפ"י דגם באמר שור זה עלי עולה ג"כ ליכא חיובא עליו להביא קרבן עולה דוקא כיון דדקדק ואמר זה:

ג ובעיקר הקושיא שהקשה הפ"י דנימא שפדאן הגנב ועל קושיא זו מתרץ תירוצו ולא אדע מדוע לא הקשה דנימא שהבעלים פדאוהו בעודן ביד הגנב דלר"ל בודאי מהני הפקדון דהא יכול להקדישן וה"ה דיכול לפדות ואפילו לר' יוחנן דסובר דאין הנגזל יכול להקדישן מ"מ י"ל דלפדות יכול וכ"כ תוספת במס' קידושין (דף נ"ו) בד"ה מתקיף מ"ש בשם הרר"מ ז"ל. מיהו לר"י ל"ק דהא התם דשרוצה לפדות המעשר שני לטובת הלוקטין שפיר מהני מדין זכיה אבל שיתחייב הגנב דו"ה ע"י זה נראה דאין יכול לפדותן כשהן ביד הגנב אבל לר"ל לשיטתו דסובר דיכול הנגזל להקדישן וא"כ ה"ה דיכול לפדות וא"כ לוקמינן דמיירי שפדאן הבעלים כשהן ביד הגנב ואי משום דא"כ הוי ליה חולין גמורים ומ"ט דת"ק דפוטר דמ"מ יש לפטור כיון דבשעת גניבה היתה של הקדש ולא קרינן ביה וגונב מבית האיש וממילא פטור מכפל וכיון דפטור מכפל ממילא לא שייך דו"ה וכמ"ש הפ"י דבשלמא אם היינו אומרים דנעשה בשעת טביחה גנב מחדש א"כ היה נוכל לומר שפיר דא"כ מ"ט דת"ק דפוטר נימא דנעשה אח"כ גנב מחדש בשעת טביחה. אבל הפ"י ע"כ דס"ל דלא נעשה אח"כ גנב בשעת טביחה א"כ הוה לי' להקשות כן ולא שייכא תו תירוצו של הפ"י בזה ולכאורה י"ל בזה:

אולם י"ל בזה עפ"י מ"ש לעיל בר"פ מרובה על (דף ס"ב ע"ב) [או"ד אק"ב] ליישב קושיית התוס' שם בד"ה רעהו שהקשו דהכא ממעטינן הקדש מקרא דרעהו ולקמן (דף ע"ו) ממעטינן הקדש מקרא דוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וכתבתי ליישב בתירוץ השני שם עפי"ד המוהריט"א במס' בכורות (פ"ק אות חי"ת) שהעיר לשיטת הראשונים הסוברים דכל שההקדש ביד בעלים יכולים לכתחלה לפדות שוה מנה בפרוטה ובב"ק (ע"ו) אמרינן דת"ק ס"ל דגונב הקדש מבית בעלים פטור מ"ט וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ור"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב אבל ת"ק ס"ל דפטור אפילו בקדשים שחייב באחריותן וסתם אחריות הוא דאמר הרי עלי ועדיין הוא ביד הבעלים ואמאי לימא קרא דמבית האיש בא למעט הקדש שכבר יצא מרשות בעלים ליד הגזבר אבל בהקדש שעדיין הוא ביד הבעלים שפיר הגנב חייב בכפל ודו"ה והמוהריט"א האריך בזה וכתבתי ליישב בזה קושית התוס' דצרכינן תרי קראי למעט הקדש חדא כשיצא כבר מרשות בעלים ואידך קרא צרכינן להיכא דעדיין הוא ביד הבעלים וע"ש מ"ש בזה. ומעתה י"ל בזה דאם גנבו כשהוא הקדש קודם פדיון ואח"כ פדאו הבעלים להשור מן ההקדש ג"כ אינו מחויב בדו"ה אם שחטו אח"כ משום דבשעת גניבה לא היה ראוי אז להיות מחויב כפל ודו"ה אם היה שחטו אז וא"כ הואיל דאזלינן השתא בתר האי סברא דלא נעשה אח"כ גנב מחדש ועיקר החיוב הוא על שעת גניבה ואז לא היה מחויב כפל ולא היה בכלל חיובא דדו"ה ופוטר ת"ק גם בקדשים שחייב באחריותן אפילו כי פדאן הבעלים כשהם ביד הגנב אפילו לר"ל דס"ל:

דהבעלים יכולין לפדותן כשהם ביד הגנב ור"ש סובר דקדשים שחייב באחריותן חייב כפל ומשום דגורם לממון כממון דמי ומחייב ג"כ בדו"ה אם שחטן וכל זה אם נימא דחייב בדו"ה אפילו כי לא פדאן כלל אבל אם נימא דאם לא פדאן הבעלים פטור מדו"ה א"כ לא היה ראוי להתחייב דו"ה עליהן ורק אם פדאן אז היא דנוכל לחייבו דו"ה א"כ תו ליכא חיובא כלל הואיל דבשעת גניבה לא היה ראוי להתחייב דו"ה וא"כ לא נוכל לומר דמיירי שפדאן הבעלים דהפדיה של הבעלים לא אייתי לה לידי חיובא דדו"ה כיון שבשעת גניבה לא היה ראוי להתחייב עליהן דו"ה. ובזה מיושב תו ג"כ קושית הפ"י דנימא דפדאן הגנב דהא הואיל דבשעת גניבה לא היה ראוי שיתחייב דו"ה על הטביחה א"כ גם כשפדאן הגנב ונעשו חולין ג"כ ליכא תו חיובא לשלם דו"ה דהא ס"ל השתא דלא נעשה גנב מחדש דאם נימא דס"ל דנעשה גנב מחדש א"כ אין התחלה כלל לקושייתו של הפ"י לגמרי דאם נימא דפדאן הגנב א"כ תקשי מ"ט דת"ק דפוטר וכמ"ש הפ"י ודוק היטב בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה