אמרי הצבי ב· רבי צבי מאיר בר
דף עג.
[אות ק]:
תוד"ה משום פסידא דלקוחות י"מ דהא דחיישינן לפסידא דלקוחות היינו דוקא היכא דאיכא עדי מסירה דידעי שהשטר אמת כו' עכ"ל ולכאורה אינו מובן כלל דבריהם הקדושים דהא אם איכא עדי מסירה הלא דל העדי חתימה לגמרי הלא כשר השטר מכח העדי מסירה דמהני לכ"ע א"כ גם לאביי דסובר למפרע הוא נפסל ג"כ יוכל השטר להתקיים ע"י העדי מסירה ולכאורה י"ל בזה. והנראה בזה דסברת הי"מ הוא הואיל דהוה מזויף מתוכו דהא העדי חתימה הם פסולים וא"כ גם ע"י מסירה לא נוכל תו להכשיר השטר דהא מודה ר' אלעזר במזויף מתוכו ועיין גיטין (דף ד' ע"א ודף ט' ע"ב ויו"ד ע"ב) וכן לענין שטרי הלואה ומקח ג"כ אמרינן בסנהדרין (כ"ח ע"ב) דמודה ר"א במזויף מתוכו וא"כ הואיל דהוה זה רק מדרבנן פסול דילמא אתו לדון עפ"י עדי חתימה בלא העדי מסירה ועיין בח"מ (ס"ס ס"ח) אבל מה"ת שפיר כשר ע"י העדי מסירה וא"כ שפיר נוכל להבין הא דאמרינן ללישנא בתרא דרבא סובר ג"כ למפרע הוא נפסל מה"ת ורק מדרבנן אכשרוהו עד שעת הזמה והיינו הואיל דאיכא עדי מסירה ומה"ת כשר השטר ע"י עדי המסירה ורק מדרבנן פסול משום דהוי מזויף מתוכו ומשום פסידא דלקוחות אכשרוהו רבנן אע"ג דהוי מזויף מתוכו ועיין בספר מעשה חושב מ"ש בזה. ועפ"י שיטת הי"מ הנ"ל נוכל ליישב קושית הר"ן ז"ל במס' סנהדרין (דף כ"ז) בד"ה רבא וז"ל וא"ת ואי חיישינן לפסידא דלקוחות ניחוש נמי לפסידא דמוכרין דכיון שנמצאו שקרנין נימא דכל אותן המכירות שהעידו עליהם בינתים הם שקר כדברי המוכרים ומאי חזית דסמכית אלקוחות דטעני קושטא טפי מן המוכרים עיין בחידושי הר"ן שם ולשיטת הי"מ הנ"ל דמיירי דאיכא עדי מסירה שידעו דהשטר אמת א"כ נהי דלא נוכל לדון עפ"י העדי מסירה בלבד הואיל דהוי מזויף מתוכו מ"מ הלא הוא רק פסול דרבנן וגם רק השטר פסול אבל המעשה הוא אמת שהרי איכא עדי מסירה שלוה או המוכר מסר השטר ליד המלוה או ליד הלוקח וא"כ מש"ה לא חיישינן כלל לפסידא דמוכרים. ועוד י"ל בכוונת הי"מ דס"ל דהסוגיא אזלא לפי מה דאר"י א"ר בגיטין (דף פ"ו) הלכה כר"א בגיטין אבל לא בשטרות וא"כ לא מהני כלל העדי מסירה בלא העדי חתימה לגבות ממשעבדי והרבה מהראשונים פסקו כר"י א"ר דהלכה כר"א בגיטין אבל לא בשטרות ועיין בב"י בחו"מ (ס"ס נ"א) והש"כ שם הביא ג"כ הרבה ראשונים ז"ל דס"ל דבשטרות לא מהני עדי מסירה יעוש"ה וא"כ מובן שפיר דברי הי"מ בזה ואולי ס"ל להלכה כן וחידוש שלא הביאם הש"כ כי נראה לכאורה מוכח מהי"מ דס"ל להלכה כן:
[קא] שם בגמ' מאי בינייהו דאסהידו בי תרי לחד ותרי לחד כו' ובתוד"ה דאסהידו משמע לפי שיש שני מזימין על כל אחד ואחד לא הוי חידוש ותימא מה בכך הרי תרי כמאה הוי ונראה לפרש כגון שאין הנזומים מסייעים אחד לחבירו כו' שראה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה כו' ועיין בסנהדרין (דף כ"ז ע"א) תוד"ה דאסהידו וז"ל ונראה לר"ת דגרסינן דאסהידו תרי בחד ותו לא שלא הוזם כי אם האחד כו' וניחא נמי הא דמהני תרי המזימים טפי מההוא חד ולאו חידוש הוא כו' ועיין במהרש"ל שם שכ' דגרסינן ופסלי בגזלנותא והיינו דאזמוהו לחד סהדי ולאידך סהדי פסלוהו בגזלנותא ול"ג א"נ כלל דע"כ חדא שנויא היא דאי לא הוזם אלא חד ותו לא הדרא קושיא לדוכתה הא תרי כמאה דהא אפילו איתזם גם השני הו"ל תרי כמאה ק"ו היכא דלא איתזם דמסייע ליה חד כשר כו' וא"ל דמיירי שראה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דלא מסייע ליה השני מידי דע"כ ר"ת לא ס"ל האי שנויא דא"כ מה קשה ליה אפילו איתזמו תרווייהו נמי נשני הכא דלא הוי תרי כמאה מאחר דלא מסייע ליה כמש"פ התוס' במרובה אלא ר"ת לא ס"ל הכי כו' יעו"ש ועיין במהרש"א שם שכ' ליישב קושית המוהרש"ל הנ"ל והמעיין היטב במהרש"ל יראה מבואר שלא העלה ערוכה לקושית המוהרש"ל כי המוהרש"ל בעצמו רמז לכל הנ"ל ודחה כל זה. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה תרי לחד באה"ד וכ"כ הר"ר ישעי' ז"ל כו' לכן גרס ר"ת איכא בינייהו דאסהידו בי תרי בחד פי' שלא הוזם אלא אחד מהם והשני לא נפסל דהשתא לא הוי חידוש אם השנים פוסלים את האחד כו' וקשה אף לפירושו כי מסהידו בי תרי בחד והשני אינו נפסל כ"ש דחידוש מה שהשנים מזימים אותו ופוסלים אותו שהרי חבירו כשר מסייע וצריך לומר לפירושו כגון שלא ראו כאחד אלא זה מחלון אחד וזה מחלון אחר וא"כ לפי גרסתינו ל"ק מה שהקשה מאי חידוש הרי תרי כמאה דהא אין האחד מסייע לחבירו כו' עכ"ל. והנה לכאורה דברי השמ"ק הנ"ל אינם מובנים דא"כ דמיירי שלא ראו כאחד רק זה מחלון זה וזה מחלון אחר א"כ תקשי דלמה צרכינן תו לגרוס רק תרי בחד ותו לא דהיינו שלא הוזם רק עד אחד מהם הלא בכה"ג שהיה עדות מיוחדת אפילו כי הוזמו תרווייהו ג"כ ל"ק דהא תרי כמאה וכמ"ש התוס' בב"ק כאן והוא ג"כ כסברת המוהרש"ל בסנהדרין שכ' וא"ל דמיירי שראה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה כו' דא"כ אפילו איתזמו תרווייהו נמי ולמה גרס ר"ת ז"ל רק דאסהידו בי תרי בחד. ועוד כתב בשמ"ק כאן וז"ל הרשב"א ז"ל ר"ת לא גרס תרי לחד תרי לחד אלא תרי לחד ולומר שלא הוצרכו להזים אלא האחד והב' פסלו מחמת גזלנותא עכ"ל והוא ממש כשיטת המוהרש"ל הנ"ל:
וראיתי עוד בשמ"ק כאן וז"ל הראב"ד ז"ל מאי בינייהו פירוש מאי איכא בין האי טעמא לטעמא קמא דרבא איכא בינייהו דאזימו תרי לחד ותרי לחד דהא ליכא חידוש בשלמא היכא דאזמי הני תרי להנהו תרי הוי תרי ותרי דהני אמרו ראינו והני אמרי לא ראיתם ומאי חזית דסמכית אהני כו' וקטלינן להו להנך והלא על אחד הם מעידים ואלו אומרים ראינו ואלו אומרים לא ראיתם וזהו חידוש ואפילו היו שנים כנגד מאה אבל כשלא יזימו השנים אלא האחד ויאמרו לו לא ראית אתה והאחר אין אנו יודעים בו אם ראה אם לא ראה והוא אימר ראיתי אין כאן חידוש כו' עכ"ל. והנה דבר גדול דיבר רבינו הראב"ד ז"ל לחלק בזה דאם מזימין להשנים כאחד הרי השני עדים הללו מכחישים להני המזימים והוי תרי כנגד תרי וא"כ ע"כ דחידוש הוי מה שהמזימים נאמנים דאי לאו דגלי לן התורה דהמזימים נאמנים היינו אומרים דהוי תרי נגד תרי ואין להמזימים יותר נאמנות מן העדים המעידים בראשונה אבל כי מזימים רק לעד אחד מהם וא"כ אין כאן חידוש במה שנאמנים המזימים יותר דהרי שנים נאמנים יותר מן האחד שהרי אין מזימין כלל לעד השני המסייע להראשון ואף שהעד השני שאינו ניזום מסייע להעד הניזום הלא בודאי דהעדים המזימין נאמנים יותר דבשלמא כי מזימים להשנים אמרינן מאי חזית כו' והוי שפיר חידוש משא"כ כשאינן מזימין רק לאחד אין אנו דנין כלל שנים נגד שנים רק שנים נגד אחד ובודאי המזימים נאמנים יותר וא"כ מיושב שפיר כל הקושיא על גרסת הר"ת דגרס רק דאסהידו בי תרי בחד ותו לא ודוק בזה. והן הן הדברים שכ' הקצה"ח (בסי' ל"ד סק"ו) ליישב קושית המוהרש"ל הנ"ל ע"ד הר"ת ז"ל עפי"ד המוהר"י בהגהות הט"ז דבשני כיתי עדים לא מקבלינן סהדותיה דתרי אתרי אם לא בהזמה דחידוש הוא לאפוקי בשנים המעידים על אחד דודאי מקבלינן לפוסלו כו' ועש"ה בקצה"ח מ"ש בזה ולע"ד כי גם הראב"ד ז"ל נחית לחילוקו של הקצוה"ח הנ"ל:
[קב] שם בתוד"ה אי נמי והא דאמרינן בפרק זה בורר (כ"ו ע"ב) דההיא מתנה דהוי חתום עלי':
תרי גזלנין סבר ר"פ בר שמואל לאכשוריה משום דהא לא אכריזנא עלייהו ומסיק דגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה ולא חיישינן לפסידא דלקוחות כו' דמיירי שכבר העידו עליהן בב"ד קודם שחתמו בשטר מתנה או לא נראית ההוא שטר מתנה עד אחר שנודע פסולן בב"ד כו' והנה נראה מדברי התוס' דלא נפסל גם בגזלנותא רק משעה שהעידו העדים בב"ד. אולם זה הוא דוקא לרבא דסובר דחיישינן לפסידא דלקוחות ללישנא בתרא כאן ושם בסנהדרין (דף כ"ו ע"ב) רבא הוא דקאמר ליה לר"פ בר שמואל נהי דבעינן הכרזה בגזלן דרבנן בגזלן דאורייתא מי בעינן הכרזה וכוונת התוס' בקושייתם שכתבו והא דאמרינן בההיא מתנה כו' ולא חיישינן לפסידא דלקוחות כוונתם דהא רבא הוא דא"ל לר"פ בר שמואל דלא בעי הכרזה בגזלן דאורייתא והשטר מתנה פסול והלא הי"ל למיחש לפסידא דלקוחות וע"ז כתבו דמיירי שכבר העידו עליהן בב"ד וא"כ לא שייך תו לומר דחיישינן לפסידא דלקוחות אבל אם עדיין לא העידו עליהן בב"ד לא נפסלו משום דחיישינן לפסידא דלקוחות וגם אם העידו בב"ד לא נפסלו רק משעת הגדת העדים בב"ד אבל לא נפסלו למפרע משעת הגזילה משום דבזה איכא חששא דפסידא דלקוחות וכ"ז הוא לרבא דחייש לפסידא דלקוחות אבל לאביי דלא חייש וכן לל"ק דרבא דסובר דהזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו א"כ פשיטא דבגזילה נפסלו משעת הגזילה ואפילו כי חתמו על השטר קודם שנודע כלל שגזלו ואח"כ באו עדים והעידו עליהם שקודם שחתמו על השטר גזלו א"כ נפסלו למפרע משעת הגזילה והשטר פסול וז"פ:
והנה ראיתי בשמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק כתב המאירי ז"ל וז"ל עד שהעיד בא' בניסן והוזם על אותה העדות בא' באייר הרי הוא נפסל למפרע משעת עדותו וכל עדיות שנמצאו לו מניסן ואילך נפסלו כו' נפסלו מצד גזל או שאר עבירות אף אלו נפסלו למפרע משעת אותה עדות שעליו נפסלו משום גזילה ומ"מ לא נפסלו כל העדיות שמשעה שגזלו למפרע אלא משעת עדות שעליו נפסלו אעפ"י שלא העידו עליהם בכך עד עכשיו כו' ע"ש שכתב עוד בענין זה אי שייכא הזמה בעדות בשטר וכל הדינים בזה וכ' ומ"מ מה שכתבתי מצאתי לגאוני ספרד ואין הדברים נראין אמיתיים אלא כדברי גדולי הפוסקים ואיני יודע גדולי הפוסקים מה יאמרו בפיסול גזילה אם משעת הגזילה אם משעת העדות שעליו נתגלתה גזילתה כמו שביארנו וחכמי הצרפתים כתבו בפי' דמשעת הגזילה נפסלו וכן נראה לדעת גדולי הפוסקים עכ"ל. והנה מ"ש הפלוגתא בין גאוני ספרד ובין גדולי הפוסקים הכוונה על פלוגתא שבין הרי"ף והרמב"ם ובין הרז"ה לענין הזמה בעדות בשטר וכבר מבואר לעיל בסוגיין בענין זה ורק מ"ש בתחילה שבגזילה לא נפסלו רק משעת העדות שהעידו עליהם ולכאורה צע"ג בזה דהא לדידן דפסקינן כאביי דלמפרע הוא נפסל ולא חיישינן לפסידא דלקוחות וא"כ פשיטא מילתא דאם פסלינהו בגזלנותא דפסולין למפרע משעת הגזילה והרב המאירי ז"ל הביא לשיטת התוס' דכתבו בפי' דמשעת הגזילה נפסלו וגם לא מצאתי עוד שיטה שיסבור כן דלדידן דפסקינן כאביי דגבי גזילה יהי' הפסול רק משעת הגדת העדים בב"ד ובפרט לפי מה שביאר הטור בחו"מ (סי' ל"ח) הטעם הפסול דעדים זוממים משום דהוי כאינו העידו עליהם שחיללו שבת וכדומה וא"כ פשיטא דנפסלו משעת המעשה העבירה וגם פשטא דהש"ס דילן דקאמר א"ב דפסלינן בגזלנותא מבואר דאי לא חיישינן לפסידא דלקוחות פסולין משעת הגזילה ולכאורה י"ל בזה. וגם י"ל מהא דמס' שבועות (דף למ"ד ע"ב) וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן מניין שלא יצטרף עמו ת"ל מדבר שקר תרחק ופירש"י מדבר שקר שגורם לפסוק דין עפ"י שנים עדים ואין כאן אלא ע"א עכ"ל והנה לשון הברייתא שיודע בחבירו שהוא גזלן משמע שרק הוא יודע ועדיין לא העידו עליו בב"ד וא"כ לל"ב דרבא אמאי לא יצטרף עמו הלא הוא יודע שהמעשה הוא אמת והעד לא נפסל עד שהעידו עליו. וצ"ל דמיירי שכבר העידו עליו שנפסל ורק הב"ד אין יודעין מזה אלא העד הזה וי"ל בזה:
[קג] שם בתוד"ה א"נ בסה"ד וז"ל והוה מצי למימר איכא בינייהו לענין ד"נ או לאסור אשה לבעלה ולענין גיטין וקידושין ועדות החודש דלטעמא דחידוש אין לפוסלן למפרע ולטעמא דפסידא דלקוחות פוסלין למפרע לכל אלו אלא דדחוק לאשכוחי דא"ב לענין ממון עכ"ל וראיתי בשמ"ק כאן בד"ה תרי לחד בסוה"ד הביא דברי הראב"ד וז"ל בסה"ד ואי קשיא לך לימא נמי א"ב היכא דליכא לקוחות כו' לא הוא דלקוחות לאו דוקא אלא כל פסידא נמי פסידא הויא כגון עדות הלואה ועדות קידושי אשה ועדות כל הקנאה בעולם ועבדינן להו תקנתא דלא ליבטלו עכ"ל. והנה לא זכיתי להבין דברי קדשו של הראב"ד ז"ל במ"ש ועדות קידושי אשה דהא ללישנא בתרא סובר רבא ג"כ למפרע הוא נפסל ואך רבנן עבדו תקנתא שלא יהיו נפסלין רק מכאן ולהבא אבל מה"ת פסול למפרע וא"כ איך יכלו רבנן להכשירו לעדות קידושי אשה עד שמה"ת הוא פסול ושיהיו חלין הקידושין מה שקידש עפ"י עדים שנודע לנו עתה שהיה אז בשעת הקידושין פסולין להעיד מה"ת בשלמא לענין ממון דיש סברא לומר דהפקר ב"ד הפקר וכן אם תליא זה באיסורא שיש בו ממונא ג"כ יש סברא לומר דהפקר ב"ד הפקר ואפילו לענין קידושין ג"כ וכבר האריכו בזה אבל להכשיר לעדות עד שהוא פסול מה"ת ורק שרבנן יכשירוהו שיהיה כשר לעד קידושין זה לא מצינו בשום מקום. ואם יקדשנה אחר לא יהיו חלין הקידושין של שני והלא מה"ת קידושין שני' חלין והראשונים עפ"י עדים הללו לא חלין כלל וסברת אפקעינהו לקידושין מיני' לא שייכא כלל בכה"ג אם ליכא טעמא רבא דלימא לסברת אפקעינהו לקידושין מיניה ועיין בשמ"ק כתובות רפ"ק כתב בשם הרשב"א בהא דגבי עגונה כשר אפילו עד מפי עד פירש"י במס' שבת (קמ"ה). הטעם דאקילו ביה רבנן משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ואע"ג דכי אתא בעל תצא מזה ומזה והולד מן האחרון ממזר גמור היינו טעמא משום דלא אפקעינהו רבנן לקידושין לגמרי אלא משום דסמכינן אדיוקא דאיתתא כו' וכיון דבא בעל איגלי מילתא דלא דייקא שפיר וא"ת מ"ש מטבע במים שאל"ס דלא אפקעינהו משום עגונות י"ל דבכדי לא מפקע רבנן לקידושין אלא היכא דאיכא סרך גיטא א"נ בעד אחד שמעיד כו' ומ"מ מעיקרא לא אפקע רבנן לקידושין אלא משום סרך דע"א אבל בכדי בטבע במים שאל"ס לא תקינו עכ"ל וא"כ הכא בודאי דלא שייך לומר האי סברא דאפקעינהו רבנן לקידושין שני' ועיין יד מלאכי (ח"ג א' סי' צ"ח ק"ו). ודוחק לומר הואיל דתקינו רבנן דלא יהיו נפסלים למפרע לכל הענינים תו השוו תקנותיהם גם לענין קידושין וממילא אמרינן תו אפקעינהו לקידושי השני וא"כ גם לענין עידי גט ג"כ נימא כן והראב"ד ז"ל לא הזכיר כלל עידי גט רק לענין קידושי אשה וצ"ע בכלל זה דאפקעינהו ואכ"מ. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דכוונת הראב"ד ז"ל הוא ג"כ רק לחומרא דהיינו דרבא דסובר מכאן ולהבא נפסל וללישנא בתרא הוא רק מדרבנן אמרינן כן ואם קידש אשה בפני עדים הללו חלין הקידושין לחומרא הואיל דאכשרינהו רבנן להני עדים לענין ממון חל התקנה שלהן גם לענין קידושין לחומרא אבל אם קידשה שני אח"כ חלין קידושי שני' וצריכה גט משניהם וא"כ ה"ה לענין עידי הגט ג"כ הוה כן וי"ל בזה. מיהו לדידן אין נ"מ לדינא דהא פסקינן להלכה כאביי דלמפרע נפסל: [קד] שם בגמ' והילכתא שהעידו בב"א והוזמו וכ' בשמ"ק בד"ה והילכתא וז"ל כיון שהעידו ביום השלישי על הכל בב"א תוכ"ד חיילא עלייהו הזמה אכולה מילתא דהא ראוין להעיד הוי בכולי' עדות כשיוזמו על הגניבה בין בתחילה בין בסוף כבר נפסלו משעת עדות הגניבה כו' הראב"ד ז"ל עכ"ל ולא זכיתי להבין דלאו רישא סיפא ולאו סיפא רישא דנראה לכאורה כסותר דבריו מרישא לסיפא דהתחיל לומר דהואיל דהעידו על הגניבה ועל הטביחה כאחד בתוכ"ד תו חיילא ההזמה אכולה מילתא כו' והכוונה הואיל דבשעת עדותן על הטביחה היו יכולין לחזור בהם מעדותן על הגניבה והוא כפירש"י ז"ל דעיקר תליא שיעידו לפני הב"ד על הטביחה תוכ"ד של עדות הגניבה וא"כ אינו מובן כלל מ"ש אח"כ כשיוזמו על הגניבה בין בתחילה בין בסוף כבר נפסלו משעת עדות הגניבה כו' והלא כשהעידו בב"א על הגניבה ועל הטביחה בתוכ"ד קאמר הש"ס בפירוש דשפיר חיילא ההזמה שהרי הש"ס משני והילכתא שהעידו בב"א ואפילו אם נימא דהראב"ד סובר כשיטת התוס' כאן בד"ה שהעידו דבעינן ג"כ:
שיוזמו בב"א ג"כ אינו מובן פירוש הדברים כלל כנראה למעיין היטב בזה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דטעות הדפוס יש כאן וצ"ל דאל"כ כשיוזמו על הגניבה כו'. והכוונה דאל"כ והיינו דלא העידו בב"א והוזמו א"כ כשיוזמו על הגניבה בין בתחילה בין בסוף כבר נפסלו ובזה מובן היטב דברי הראב"ד בין אם נימא דסובר כשיטת רש"י או כשיטת התוס' בד"ה שהעידו ויותר נראה דסובר כפירש"י ז"ל. ועיין עוד בשמ"ק כאן בד"ה שהעידו שהביא פי' הרשב"ם דמיירי שהעידו תחילה פלוני טבח בהמה שאבד פלוני שהיה לה סימנין כו"כ ולאחר אמרו הן עצמן שגנבו דהשתא בעדות הגניבה הן מחויבין דו"ה כו' עכ"ל ולכאורה י"ל בזה דהא אם העידו תחילה שפלוני טבח בהמה שאבד פלוני היאך נאמנין אח"כ לומר שגנבו והלא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ודוחק לומר דנודע להם אח"כ שגנבו דהא בעינן שיאמרו שראו שגנבו א"כ מיד בשעת הגדה על הטביחה הול"ל שגנבו. ואולי כוונת הרשב"ם ז"ל שתוכ"ד שאמרו שאבד אמרו מיד שגנבו דאז יכולין לחזור. אולם הלא סוף סוף צרכינן לבוא לסברא דתוכ"ד כד"ד א"כ ליהני ג"כ כי העידו תחילה על הגניבה ומהרשב"ם משמע דבעינן שיעידו תחינה על הטביחה ולשון הרשב"ם אינו מורה דסברתו משום תוכ"ד וחשבתי לומר עפי"ד הירושלמי כאן בפירקין (סוף ה"ג) ר' חזקיה לא מר כן אלא עד כדון כשבאו עידי גניבה ועידי טביחה כאחת באו עידי טביחה ולא קיבלו אותם ואח"כ באו עידי גניבה א"ל הוו יודעין שכבר באו עידי טביחה ולא קיבלנום ועל ידיכם אנו מקבלים אותם ונמצאו זוממין עידי גניבה משלמין על ידי עידי טביחה ועיין בפ"מ שם וא"כ היה נוכל לפרש דהא דקאמר הש"ס דילן והילכתא שהעידו בב"א היינו בגוונא דא"ר חזקיה בירושלמי שמתחילה באו עידי טביחה ולא הועילו כלל בעדותן דדילמא מכרוהו לו ושלו הוא טובח ורק ע"י שבאו העידי גניבה אח"כ נתחייב הגנב לשלם דו"ה וכשנמצאו זוממין משלמין העידי גניבה דו"ה והא דקתני במתני' גנב עפ"י שנים וטבח ומכר על פיהן היינו בכה"ג ומה שהעידו שגנב הוה כאילו העידו על הטביחה ג"כ אולם דוחק לפרש כן וי"ל בזה: [קה] (א) שם בגמ' וסברוה דכ"ע תוכ"ד כדיבור דמי כו' כי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו נמי אגניבה דהא תוכ"ד כדיבור דמי כו' כל הסוגיא. ועיין ברמב"ם (בפט"ו מהל' מעה"ק ה"א) האומר וולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימים היא שלמים וולדה עולה אם לכך מתכוין דבריו קיימים ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים חזר בו ואמר ולדה עולה אעפ"י שחזר בו בתוכ"ד הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפילו בתוכ"ד עכ"ל ועיין בכ"מ שציין סוגית הש"ס דמס' תמורה (דף כ"ה) ועיין בש"כ חו"מ (סי' רנ"ה סק"ו) שתמה ע"ד הרמב"ם הללו וכן על מה שפסק (בפ"ב מהל' תמורה ה"ד) גבי תמורה דלא מהני חזרה בתוכ"ד וכתב הש"כ שנעלם מרבינו הרמב"ם ז"ל סוגית הש"ס דב"ק בסוגיא דידן דמבואר דאין חילוק כלל בין הקדש לשאר דברים ומאן דסובר תוכ"ד כדיבור דמי ה"ה דגם בהקדש הדין כן דאל"כ כי פריך הש"ס דר"י אדר"י לישני הש"ס דגבי הקדש סובר ר"י דתוכ"ד לאו כדיבור דמי אבל בשאר ענינים כגון גבי עדות סובר ר"י תוכ"ד כדיבור דמי ול"ק כלל קושית הש"ס בב"ק בסוגיא דידן וגם דהש"ס משני דיש חילוק בין תוכ"ד גדול כדי שאלת התלמיד לרב ובין תוכ"ד קטן דהיינו שאלת הרב לתלמיד והרמב"ם לא הזכיר כלל חילוק זה והביא הש"כ ז"ל עוד ראשונים ז"ל הסוברים כהרמב"ם ותמה על כולם מסוגיא דידן והניח בצ"ע ועיין בספר בה"ז על מס' תמורה (דף כ"ה) הניח ג"כ בצ"ע והביא בשם הש"כ שהקשה לו ג"כ קושיא זו יעוש"ה וכבר האריכו המלמ"ל (בפט"ו מהל' מעה"ק) והשעה"מ והמח"א והקצוה"ח (בסי' רנ"ה) ליישב דברי הרמב"ם והראשונים ז"ל והרבה מחברים האריכו בזה ועל כל אחד מהתירוצים יש לפקפק קצת כאשר נראה למעיין היטב בדבריהם:
והנלע"ד בזה ובהקדם יבואר איזה דברים שיש לי בזה בעזה"י. הנה גבי עדים אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואפילו קודם גמ"ד אם חזרו בהם העדים לא מהני חזרתן ועיין במס' כתובות (דף ל"ג ע"א) יעוש"ה וכ"פ להלכה בש"ע (סי' כ"ט ס"א) והנה לכאורה יש להסתפק אם עדים העידו עדותן בב"ד ונחקרה עדותן בב"ד וקודם גמ"ד נפסלו העדים כגון שעברו עבירה שנפסלו מלהעיד או שנעשו קרובים כגון שקידש אחד מהעדים אחותו או בתו של הנידון אם הב"ד יכולין לגמור הדין ע"י הגדתן בב"ד קודם שנפסלו מי אמרינן הואיל דעתה בשעת גמ"ד אינן ראוין להעיד שהרי עתה נפסלו תו לא מצו הב"ד לגמור הדין או אינו אלא דכל שבשעת הגדתן בב"ד היו בכשרות אף שאח"כ קודם גמ"ד נפסלו שפיר יכולין הב"ד לגמור הדין עפ"י עדותן שהעידו בראשונה בכשרות. והנה לכאורה הי' נראה לומר דאין הב"ד יכולין לגמור הדין עתה שהרי עתה אין כאן עדים כשרים אולם כד עיינתי היטב בזה נראה מבואר דהב"ד שפיר יכולין לגמור הדין עפ"י עדותם שהעידו בכשרות ומנא אמינא לה מסוגיא דידן דקאמר הש"ס דר' יוסי דאמר בד"א בשתי עדיות אבל בעדות אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהפי' הוא בשתי עדיות בעדות אחת כעין שתי עדיות ומאי נינהו כת אחת בזא"ז אבל בעדות אחת בב"א לא וסברוה דכ"ע תוכ"ד כד"ד מאי לאו בהא קמיפלגי דרבנן סברי מכאן ולהבא נפסל כו' ור' יוסי סבר למפרע הוא נפסל וכיון דמיד כי אסהידו הוא דמיפסלי כי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו נמי אגניבה דהא תוכ"ד כד"ד כו' וברש"י שם מה שפי' בזה. ואם נימא דכל שנפסלו העדים קודם גמ"ד אין הב"ד יכולין לגמור הדין אפילו אם בשעת הגדה בב"ד היו כשירים א"כ הוה הדין לר' יוסי דאם העידו עדים לפני הב"ד על הגניבה ולאחר שעה העידו על הטביחה והב"ד לא גמרו הדין על הגניבה עד אחר שהעידו העדים לפניהם על הטביחה דג"כ אמרינן בזה דכי איתזמו אח"כ על הטביחה דאמרינן בהו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ובטלה לה העדות שהעידו על הגניבה ג"כ דהא אמרינן דלמפרע הוא נפסל וא"כ כי איתזמו לה על הטביחה נודע לנו דבשעה שהעידו על הטביחה היו פסולים וא"כ לא היו הב"ד יכולין לגמור הדין על הגניבה ג"כ דהא כבר היו העדים פסולים אז מכח העדות שהעידו על הטביחה וא"כ הוה כאילו נודע לב"ד קודם גמר דינם על הגניבה שהעדים נפסלו כגון שנעשו קרובים או שעשו עבירה שנפסלו להעיד בעבורה דמה לי אם חללו שבת או שהעידו עדות שקר במה שהעידו על הטביחה וא"כ בטלה לה תו הגמ"ד וא"כ בטלה לה העדות שהעידו על הגניבה ג"כ ואמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"כ למה הוצרך הש"ס לאוקמי דוקא שהעידו על הטביחה בתוכ"ד של עדות הגניבה ודכ"ע תוכ"ד כד"ד ורק דרבנן ור' יוסי איפלגו אי מכאן ולהבא נפסל או למפרע נפסל הלא לא צרכינן כלל לאוקמי שהעידו בתוכ"ד רק שהעידו עדות הטביחה קודם גמ"ד על הגניבה והיינו יכולין לומר דכ"ע תוכ"ד לאו כד"ד ולא היה קשה דר"י אדר"י אלא ע"כ דבכה"ג היכא דכבר נחקרה עדותן בב"ד ואח"כ קודם גמ"ד נפסלו העדים או מחמת קורבה או מחמת פסול עבירה שפיר יכולין הב"ד לגמור הדין ע"י העדות שהעידו בראשונה בכשרות ואין סברא לחלק בין אם ידעו הב"ד מהפסול שנפסלו אח"כ דאין רשאין לגמור הדין לבין אם לא ידעו הב"ד מהפסול דחל שפיר הגמ"ד שגמרו הב"ד דמה חילוק יש בזה וא"כ שפיר שמעינן דהב"ד יכולין לפסוק הדין עפ"י הגדתן של העדים בכשרות אף שאח"כ קודם הגמ"ד נפסלו העדים וז"נ לע"ד:
ב והנה הש"ס מוקי להא דר"י בשהעידו עדות הטביחה תוכ"ד של עדות הגניבה וס"ל לר"י דלמפרע הוא נפסל וא"כ גם העדות של הגניבה ג"כ היה בפסול ומש"ה אפסול לה עדותן על הגניבה ג"כ כי איתזמו אח"כ על הטביחה הואיל דר"י סובר תוכ"ד כד"ד ולפום ההו"א היינו אומרים דרבנן סוברים ג"כ תוכ"ד כד"ד ורק דסוברים מכאן ולהבא הוא נפסל ולמסקנא אמרינן דכ"ע למפרע הוא נפסל ורק דרבנן סברי דלא אמרינן תוכ"ד כד"ד ור"י סובר תוכ"ד כד"ד ולכאורה י"ל דמה שייך זה לתוכ"ד לפסול העדות על הגניבה למפרע שהרי העידו תחילה על הגניבה ואח"כ העידו על הטביחה ואז הוא דנפסלו העדים על העדות דטביחה וא"כ מה מהני לפסול העדים משעה שהעידו על הגניבה הלא אז עדיין כשרים היו ורק אח"כ בשעה שהעידו על הטביחה הוא דנעשו רשעים והוי כאילו העידו עדות דגניבה לפני הב"ד ובתוכ"ד עברו עבירה שנפסל:
על ידה לעדות הכי יש סברא לומר דהעדות שהעידו על הגניבה בטל לה הואיל דעשו תוכ"ד עבירה הלא יש סברא לומר דאז הוא דנפסלו אבל העדות שהעידו על הגניבה מקודם הוא בכשרות ויכולין שפיר הב"ד לגמור הדין עפ"י הגדתן שהעידו בכשרות וכמו שאם עברו עבירה אחר כדי דיבור קודם גמ"ד דיכולים הב"ד לגמור הדין אף שעתה בשעת גמ"ד העדים פסולים מ"מ הואיל דבשעת הגדתן בב"ד היו כשירים שפיר יכולין הב"ד לגמור הדין עפ"י עדותן וכמש"ל וה"נ היל"ל דאם נפסלו תוכ"ד אחר הגדתן העדות בב"ד דג"כ יכולין הב"ד לגמור הדין הואיל דבשעת הגדתן הוו כשירים ובכ"ד דמצינו בש"ס תוכ"ד כד"ד הוא דאמרינן על הזמן שאחר הדיבור ואחר המעשה שהוא כמו שעת הדיבור ושעת המעשה ויכול לחזור בו הואיל דנחשב כאילו הוא בשעת המעשה אבל דנימא על הזמן שהוא קודם זמן המעשה או קודם זמן הדיבור שיהיה נחשב כאילו הזמן הקודם הוא לאח"כ דהיינו שהזמן שקודם עשיית המעשה הוא נחשב כאילו היה אח"כ בזמן עשיית המעשה או בזמן הדיבור זה לא מצינו כלל וא"כ איך שייך לומר דנידון על שעת הגדתן של העדות בב"ד על הגניבה כאילו הוא בזמן אח"כ דהיינו בזמן שהעידו אח"כ על הטביחה זה לא מצינו כלל דנימא בכה"ג תוכד"ד כד"ד והוא דבר חדש ולכאורה י"ל בזה:
והנראה בזה דהנה לכאורה י"ל בהא דאמרינן בכ"ד בש"ס תוכ"ד כד"ד אי דהוה הפירוש דעיקר חלות המעשה שהוא עושה עתה אין לה חלות אלא לאחר עבור הזמן הקצוב לשיעור שאיל שלי' תלמיד לרב או רב לתלמיד למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואז אחר עבור הזמן הקצוב אז הוא עיקר חלות המעשה אבל בשעת עשיית המעשה או בשעת אמירת הדיבור אין שום חלות להדיבור והמעשה לחול כלל או דאמרינן דעיקר חלות המעשה הוא בשעת עשיית המעשה ועיקר חלות הדיבור הוא בשעת אמירתו ורק דקודם שיעבור הזמן הקצוב של כד"ד יכול לחזור בו מהמעשה שעשה בראשונה או מהדיבור שדיבר בראשונה וכי עבר הזמן ולא חזר בו אז אמרינן דחל המעשה והדיבור מעיקרא והוי רק כמו תנאי דאם יחזור בו כד"ד לא יהיה חלות להמעשה והדיבור הלז ואם לא יחזור בו כד"ד יהי' חלות להמעשה והדיבור מעיקרא תיכף בשעת עשייתו של המעשה ובשעת אמירתו מעיקרא ולכאורה י"ל בזה. והנה נהירנא כד הוינא טליא דנתי לסברא פשיטא דהא דאמרינן בכ"ד תוכ"ד כד"ד היינו דעיקר חלות המעשה הוא לאח"כ דהיינו אחר עבור הזמן הקצוב של כד"ד ואז הוא עיקר חלות המעשה אבל מקודם עבור הזמן הקצוב של כד"ד אין שום חלות להמעשה כלל ודנתי ליישב בזה קושית הגאון בעל מחנה לוי ז"ל מה שהקשה בחידושיו למס' מכות (דף ט"ו) בסוגיא דביטלו ולא ביטלו ע"ש שהקשה לפירש"י במס' מכות שם ובמס' חולין (דף קמ"א) דלמ"ד קיימו ולא קיימו צריך לקיים העשה בתוכ"ד דוקא והקשה לפמ"ש הרשב"ם בב"ב (דף קכ"ט) בהא דקאמר שם והילכתא תוכ"ד כד"ד חוץ ממגדף ומקדש ובנדרים (דף פ"ז) דקאמר ג"כ חוץ ממקדש ומגרש היינו מדרבנן משום חשש לעז ממזרות ע"ש א"כ כיון דקתני בברייתא דאונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה היינו שמחזירה תוכ"ד להגירושין א"כ אמאי קתני הך ברייתא דאם כהן הוא לוקה הא כיון דמחזיר דקתני גבי ישראל היינו תוכ"ד דוקא א"כ גם בכהן איכא הך תקנתא לחזור תוכ"ד מהגירושין ובטל הגירושין ולא עבר למפרע על לאו דלא יוכל לשלחה ע"ש שהאריך בזה. ואמרתי ליישב הקושיא דאמרינן דתוכ"ד דיכול לחזור בו היינו דעיקר חלות הגירושין הוא לאחר הזמן של כדי דיבור וא"כ אינו מתחיל הגט לחול כלל אלא אחר עבור הזמן של כד"ד ואז הוא דחל הגט מה"ת וא"כ יש לו עוד שעות כשיעור כד"ד לקיים העשה אבל בשיעור כדי דיבור הראשון אז עדיין אינו חל הגט כלל ואינו צריך לקדשה מחדש כלל רק כשחוזר בו מהגירושין תו הגט בטל לגמרי מה"ת דתוכ"ד כד"ד ומה"ת אף בגירושין הדין כן וכ"ז א"ש אם אמרינן דעיקר חלות המעשה הוא אז אחר שיעבור השיעור של כד"ד אבל אם נימא דהמעשה חל תיכף ומיד רק שיוכל לבטלה אח"כ ואם עבר הזמן ולא ביטלה להמעשה דהיינו שלא חזר בו א"כ חל המעשה למפרע וכדאמרינן דלמ"ד קיימו ולא קיימו צריך לקיים העשה בתוכ"ד של עבירת הלאו דוקא א"כ בודאי דצריך לקיים העשה דוקא בשיעור כדי דיבור ראשון דהא כשיעבור כד"ד א"כ נודע שהגט הי' חל תיכף בשעת נתינת הגט וא"כ כשעבר השיעור של כד"ד כבר עבר על הלאו בשעת נתינה ותו הוא לאחר כד"ד ותו לא מהני קיום העשה לתקן הלאו אם נימא דצריך לקיים דוקא העשה בתוכ"ד אבל אם אמרינן דאין חלות להמעשה כלל רק אחר שיעבור הזמן של שיעור כד"ד מיושב שפיר קושית המחנה לוי הנ"ל. והנה אז כשאמרתי ליישב קושיא הנ"ל ישבתי בסתם ולא ירדתי אז לחילוק הנ"ל רק אמרתי בסתמא ליישב דיהבינן ליה שעות עוד שיעור כד"ד אחר לקיים העשה וכן כוון לתרץ זה עוד חכם אחד ידיד"נ הרב הגדול מו"ה משה אפטער נ"י. ואינני זוכר היטב אם אולי שמעתי כן לתרץ או שכוונתי כן מדעתי ג"כ וכעת נלע"ד נכון דזה תליא בהאי חילוקא אם המעשה חל מעיקרא או דעיקר חלות המעשה הוא לאחר עבור הזמן של שיעור כדי דיבור:
ג והנה אם נימא דעיקר המעשה אין לה חלות כלל עד שיעבור הזמן של שיעור כדי דיבור א"כ נוכל להבין ג"כ הסוגיא דידן דהא אם העידו בב"ד על הגניבה ובתוכ"ד העידו על הטביחה ואח"כ הוזמו על הטביחה ואמרינן דנפסלו למפרע משעת הגדתן בב"ד על הטביחה וזה היה תוכ"ד של הגדתן בב"ד על הגניבה ותו נוכל לומר דהואיל דהעדות שהעידו על הגניבה אין לה חלות רק אחר שיעבור הזמן של השיעור כד"ד ואז הוא גמר הגדה בב"ד דקודם שיעבור הזמן של השיעור של כד"ד יכולין לחזור בהם וא"כ אז כבר הם פסולים שהרי אז העידו על הטביחה והוזמו אח"כ ואמרינן דלמפרע הן נפסלין וא"כ הוי כאילו נודע לנו בשעה שהעידו על הטביחה שהם פסולים והוי כאילו אז עשו עבירה שנפסלין בה לעדות או שנעשו אז קרובים כגון שקידשו העדים בתו או אחותו של הנידון דאמרינן דאין הב"ד יכולין תו לגמור הדין הואיל דעיקר עדותן על הגניבה הוא כשיעבור הזמן של שיעור כד"ד ואז כבר הם פסולין שהרי נעשו עתה קרובים בשיעור כד"ד בשעת עיקר הגמר של העדות וכן אם נפסלו אז מחמת עבירה שעשו אז דאמרינן דהואיל דעתה הוא עיקר הגדת העדות שהרי אז הוא חלות של העדות דאמרינן בודאי דנתבטל העדות וא"כ ה"ה כשהעידו אז בתוכ"ד על הטביחה ואח"כ הוזמו על הטביחה דאמרינן דלמפרע נפסלין וא"כ אז בשיעור כד"ד של עדות הגניבה נפסלין וא"כ אז בעיקר השעה של חלות העדות על הגניבה נפסלין דנתבטלה לה לגמרי העדות של הגניבה ושפיר קאמר הש"ס כאן דכי אסהידו על הטביחה תוכ"ד של עדות הגניבה וכי איתזמו על הטביחה דאמרינן דלמפרע נפסלין דבטלה לה עדותן על הגניבה למ"ד תוכ"ד כד"ד. שוב ראיתי בשטמ"ק כאן בסוגיין בד"ה לימא כתנאי באה"ד וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל אבל בעדות אחת והיינו כשהעידו על הגניבה ועל הטביחה בב"א דהויא לה כולה בעדות אחת כיון דהוזמו על הטביחה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דכיון דעד זומם למפרע נפסל אשתכח דמכי אסהידו אטביחה בשיקרא פסולין הוי ואע"ג דלא מפסלי סהדי גופייהו אלא לבתר גמר עדות של טביחה כיון דבסוף עדות הטביחה מיהת מפסלי ממילא אבטלא סהדותייהו דגניבה אע"ג דלא אתזום עלוי' דקיי"ל תוכ"ד כד"ד וכולה עדות אחת הוא והו"ל עדות שתחילתה בכשרות וסופה בפסול כו' ע"ש ולכאורה דבריו הקדושים ז"ל אינם מובנים דהיאך שייך לומר דהוה סופה בפסול הלא כבר גמרו לעדותן על הגניבה קודם שהתחילו להעיד על הטביחה אבל לפי המבואר מובן היטב כוונת הרמ"ה ז"ל ודוק. איברא דאכתי י"ל בזה דאי אמרינן דעיקר חלות המעשה הוא אחר עבור שיעור כד"ד וא"כ עדות הגניבה הוא עיקר חלות אחר שיעבור השיעור כד"ד והוי כאילו הגידו אז עיקר עדותן בב"ד א"כ הלא עדות הטביחה הוא ג"כ עיקר חלות אחר שיעבור השיעור של כד"ד והוי כאילו העידו אז על הטביחה דהיינו לאחר שיעבור השיעור של כד"ד אחר הגדתן העדות על הטביחה וא"כ תו הויא לה עדות הטביחה אחר שיעור של כד"ד של עדות הגניבה דבשלמא אם אמרינן דהעדות של הטביחה חלה בתחילת הגדתן לפני הב"ד והיינו אומרים דהעדות הגניבה הוה עיקר חלות אחר שיעבור השיעור כד"ד שפיר היה נוכל לומר בזה דהואיל דהעידו על הטביחה בתוכ"ד של עדות הגניבה והואיל ונפסלו בשעת הגדת העדות על הטביחה איפסלה לה ג"כ על עדות הגניבה משא"כ אם העדות על הטביחה ג"כ אין לה חלות כלל רק אחר שיעבור השיעור של:
כד"ד א"כ תו הוה עדות הטביחה לאחר שיעור כד"ד מן עדות הגניבה וא"כ אף כי נפסלו על עדות הטביחה מ"מ לא נפסלו על עדות הגניבה דהא תו הוה לאחר שיעור כד"ד של עדות הגניבה. ויש להוסיף ולהסביר עוד יותר בזה דהא לעולם עדות דטביחה הוה תמיד לאחר שיעור כד"ד של עדות הגניבה דהא גוף הגדת העדות על הטביחה הוא שיעור כד"ד של עדות הגניבה ועיקר חלות של עדות הטביחה הוא לאחר כלות השיעור של כד"ד לאחר עדות הטביחה וא"כ לעולם הוה עדות הטביחה לאחר שיעור כד"ד של עדות הגניבה וא"כ היאך שייך לומר דהואיל דאיפסלו לה בשעת הגדת העדות הטביחה הואיל דהוזמו אח"כ ואמרינן דלמפרע הוא נפסל איפסלו לה נמי על הגניבה והוה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הואיל דהוה תוכ"ד הלא לעולם הוה לאחר שיעור כד"ד דהא ע"כ צ"ל דאנו דנין על שעת חלות העדות וא"כ חלות העדות דטביחה היא לעולם אחר שיעור כד"ד של עדות הגניבה ולכאורה י"ל בזה טובא:
אולם מה שיש לומר בזה הוא דנהי דאמרינן דעיקר חלות המעשה וההגדה לפני הב"ד הוא חל לאחר שיעור כד"ד מ"מ מתחיל החלות המעשה והגדה בב"ד תיכף אלא שאינו נגמר עד אחר עבור הזמן של שיעור כד"ד ובהכי ניחא הסוגיא דידן דהואיל דהעידו עדים על הטביחה תוכ"ד של עדות הגניבה וא"כ מתחיל החלות של עדות הטביחה מתחילת האמירה ונגמר בכלות השיעור של כד"ד וא"כ אמרינן דאם הוזמו אח"כ על עדות הטביחה דנפסלו למפרע משעת העדות שהעידו על הטביחה והיינו שמתחיל הפסול מתחילת הגדה בב"ד על הטביחה ואז היה תוכ"ד של עדות הגניבה דהיינו שהרי לא נגמר החלות של עדות הגניבה עד עבור הזמן של שיעור כד"ד ואז כבר התחיל הפסול של העדים שהרי הפסול ג"כ התחיל תיכף בשעת הגדה על הטביחה ושפיר הוה פסולין גם על עדות הגניבה והוה שפיר בעדות הגניבה תחילתו בכשרות וסופו בפסלות ונוכל לכוון זה ג"כ בדברי השמ"ק הנ"ל כנלע"ד להסביר הדברים ובענין אחר לא מצאתי לה פתרון להסביר הסוגיא דידן:
ד והנה לפי האמור בסוגיא דידן דלמ"ד תוכ"ד כד"ד א"כ הוה עיקר גמר חלות הקנין או חלות המעשה והדיבור לאחר שיעבור השיעור של כד"ד בין אם נימא דעיקר חלות המעשה והדיבור הוא רק בשיעבור השיעור של כד"ד או דנימא דלא נגמר הקנין והמעשה והדיבור רק בשיעבור השיעור של כד"ד וכמש"ל א"כ היל"ל דבכל הענינים הוה הדין כן ואפילו בגיטין וקידושין דהא אין נגמר העיקר חלות הגירושין והקידושין רק כשיעבור השיעור של כד"ד אבל מקודם שיעבור הזמן הנ"ל עדיין אין חלות גמור להגט והקידושין ויכול ג"כ לחזור בו דלפי המבואר אין סברא לחלק בין שאר דברים לגיטין וקידושין. אולם בש"ס דנדרים (דף פ"ז ע"א ובב"ב קכ"ט) מסקינן והילכתא תוכ"ד כד"ד חוץ ממגדף ועובד עכו"ם ומקדש ומגרש ועיין בר"ן שם בנדרים שהביא בשם הרמב"ן שכתב בשם הר"ת והובא דברי הר"ת בתוס' כאן בסוגיין בד"ה כי דהא דאמרינן תוכ"ד כד"ד הוא רק תקנתא דתיקון רבנן משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיוכל ליתן לו שלום והשוו מדותיהן בכל מילי בר מהני והר"ן תמה ע"ד וז"ל וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת לעולם בקו"ע בנדרים וכתב הר"ן ז"ל דהטעם דבכ"ד אמרינן תוכ"ד כד"ד לבר מהני דקחשיב בנדרים שם וז"ל ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תוכ"ד אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותן אנא בהסכמה גמורה ומש"ה חזרה אפילו תוכ"ד לא מהני עכ"ל והנה אם נימא דעיקר חלות המעשה הוא נגמר אחר שיעבור שיעור כד"ד א"כ גם בכל הני בגיטין וקידושין היל"ל בהו תוכ"ד כד"ד וע"כ צ"ל דסוגיא דנדרים חולקת אסברא זו והוא דס"ל לסוגיא דנדרים ודב"ב דאפילו למ"ד תוכ"ד כד"ד אמרינן דעיקר המעשה חלה בשעת עשיית המעשה רק הא דיכול לחזור בו תוכ"ד הוא דהוה כמו תנאי שאם ירצה לחזור בו תוכ"ד יהיה יכול לחזור בו ואף דלא אתני בפירוש הוא כמו אומדן דעת של בני אדם דדעתו כן הואיל דאינו עושה בגמר דעתו ממש וזה הוא דוקא כדבר שאינו חמור כ"כ אבל בדבר חמור בודאי עשה המעשה בדיעה מיושבת ובגמר דעתו ממש וכסברת הר"ן ז"ל ומה"ת הוא כן דבדבר שאינו חמור כ"כ הוה אומדן דעת ממש דאם יחזור בו תוכ"ד לא יהיה חלות להמעשה הא אם לא חזר בו שפיר אמרינן דחלה המעשה למפרע תיכף משעת עשייתו להמעשה וכן בדיבור ג"כ הסברא כן דהוה כמו אומדנא דמוכח וכאילו התנה בפירוש דמי שאם יחזור בו מדיבורו תוכ"ד שלא יהיה חלות להדיבור כלל הא אם עבר שיעור כד"ד ולא חזר בו חלה המעשה והדיבור מעיקרא ומש"ה שפיר יש חילוק בין דבר פשוט שעושה במעשה או בדיבור לבין דבר גדול דחמור כ"כ ואמרינן דבדבר חמור גמר בדעתו בדיעה מיושבת ממש וליכא אומדנא כלל וכסברת הר"ן ז"ל. והנה אם נימא לסברא זו דהא דתוכ"ד כד"ד הוא דוקא לענין דיכול לחזור בו והוה אומדנא דדעתו היה כן והוה כמו דהתנה בפירוש שיוכל לחזור בו תוכ"ד הא אם עבר השיעור של כד"ד ולא חזר בו שפיר חלה המעשה והדיבור מעיקרא תיכף כשעשה המעשה או תיכף משעת דיבורו חל הדיבור וא"כ גבי עדות דאמרינן דיכולין לחזור בהם תוכ"ד הוה ג"כ הסברא כן כמ"ש הר"ן ז"ל ואף שהעידו על דבר גדול שפלוני חייב מיתה וכדומה אפ"ה אמרינן דיכולין לחזור בהם תוכ"ד הואיל דאינו נוגע עכשיו להם אמרינן דיכולין לחזור בהם הא אם לא חזרו בהן תוכ"ד חלה העדות למפרע משעת הגדתן בב"ד א"כ לא מצאתי פתרון לפרש סוגיא דידן דהא אם העידי גניבה לא חזרו בהן תוכ"ד א"כ חלה העדות למפרע תיכף משעת הגדתן בב"ד וא"כ מאי מהני לן שהעידו על הטביחה תוכ"ד של עדות הגניבה דנימא דכי איתזמו להו על הטביחה ואמרינן דנפסלו למפרע שיתבטל ג"כ עדות הגניבה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כונה דבשלמא אם אנו דנין על שיעור כד"ד אשר הוא לאחר המעשה ולאחר הדיבור שיוכל לחזור בו א"ש אבל דנימא הואיל דיכול לחזור בו יהיה נחשב כאילו עכשיו הגידו העדות בב"ד באותו הזמן של שיעור כד"ד שהוא לאחר הגדתן בב"ד היכן מצינו תוכ"ד כזה וכמש"ל. וע"כ צ"ל דהסוגיות הללו הם מחולקין בטעמא דיכול לחזור בו תוכ"ד דסוגיא דידן כאן ס"ל דלא נגמר החלות רק אחר עבור שיעור הזמן של כד"ד ולסברא זו אין חילוק כלל בין מקח וממכר ובין קידושין וגירושין בכולן לא חל גמר המעשה רק אחר שיעבור השיעור הזמן של כד"ד וסוגיא דנדרים ודב"ב ס"ל דאפילו למ"ד תוכ"ד כד"ד ויכול לחזור בו לא דאמרינן דחלות המעשה אינו נגמר אלא אחר עבור שיעור הזמן של כד"ד רק דהמעשה חלה תיכף לגמרי בשעת עשייתה ורק דיהיה יכול לחזור בו תוכ"ד ודהוה אומדנא הא אם עבר הזמן ולא חזר בו שפיר חלה המעשה למפרע ומש"ה אמרינן דיש חילוק בין דבר חמור או לא ומש"ה אמרינן דבקידושין וגירושין ומגדף ועעכו"ם דחמירי כולי האי אמרינן דגמר בלבו בלב שלם תיכף ומש"ה לא מהני חזרה תוכ"ד וכמו שאסברה לה רבינו הר"ן ז"ל. ושיטת הרמב"ן בשם הר"ת דס"ל שהוא מדרבנן מה שיכול לחזור בו תוכ"ד יתבאר אי"ה לקמן:
ה והנה עודני צריך לבאר לי דבר אחד והוא בהא דבכ"ד דמהני חזרה תוכ"ד ומשום דהואיל דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיוכל לחזור בו וכמ"ש הר"ן לכאורה י"ל בזה אם זה הוה אומדנא גמור שיהיה מוכח האומדנא ולכאורה יש סברא לומר דלא הוי אומדנא דמוכח כולי האי וגבי עדות דיכולים העדים לחזור בהם תוכ"ד נוכל לומר הואיל דהוה עכ"פ ספיקא תו לא יכולין הב"ד לגמור הדין עפ"י הגדה הראשונה וגם נוכל לומר עוד הואיל דחו הוה עדות שאאי"ל דהעדים יהיו יכולים לטעון שכן היה בדעתם תיכף בהגדה הראשונה בפני הב"ד וי"ל בזה. וגם במקח וממכר יכול המוכר או הלוקח לחזור בו בשיעור כד"ד י"ל ג"כ דלא הוה אומדנא דמוכח גמור רק דאינו יכולין להוציא מן המוכר או מן הלוקח היכא דהוא מוחזק אולם יש סברא לומר דהוה אומדנא גמור ונאמן שפיר לטעון כן. והנראה בזה דנוכל לומר דפליגי בזה הראשונים ז"ל ועיין בטוח"מ (סי' קצ"ה סי"ב) וז"ל אעפ"י שנגמר הדבר בקנין כראוי שניהם יכולין לחזור בהן כל זמן שעסוקין באותו ענין משא"כ בשאר דרכי הקנאה הפסיקו הענין אין אחד מהם יכול לחזור בו עכ"ל והוא ממש לשון הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' מכירה ה"י) ועיין בנ"י שכתב בשם הרא"ש דבקנין יכול לחזור בו כ"ז שעסוקין באותו:
ענין והטעם כי כן דרך לקיים כל דבר פתאום לקיים בקנין סודר שלא יחזרו בהן לכך נתנו לו שעה להתבונן אבל בכל שאר קנינים הגבהה ומשיכה ומסירה כסף ושטר וחזקה אין בהם חזרה אחר כד"ד כו' וכתב עוד דבשאר קנינים תוכ"ד מיהו יכול לחזור בו מדאמרינן בב"ב (קכ"ט) ובנדרים (פ"ז) תוכ"ד כד"ד בר מעעכו"ם ומגדף ומקדש ומגרש משמע דוקא קידושין וגירושין דאלים ליה היתר ואיסור דא"א אבל בתנאי ממון תוכ"ד כד"ד ויש לבעל דין לחלוק ולומר דמשיכה במטלטלי וחזקה בקרקעות אפילו תוכ"ד אינו יכול לחזור בו ומקדש ומגרש איצטריך ליה דאע"ג דבהקנאת ממון כיוצא בו כגון בשטר וכסף יכול לחזור בו תכ"ד עכ"ל וכתב הב"י עלה וז"ל ולענין הלכה דברי בעל דין החולק בטלים לגבי כל הנך רבוותא שכתבתי בסמוך דבשאר קנינים יכול לחזור בו ע"ש בב"י ובש"ע שם (סי' קצ"ה ס"ו וס"ז) יעוש"ה. והנה בלשון הרמב"ם (בפ"ה מהל' מכירה) אינו מבואר כלל ולכאורה יש לומר דשיטת הרמב"ם הוא ג"כ כדעת היש מי שחולק הנ"ל דהיכא דעשה קנין משיכה או קנין חזקה לא מהני חזרה בתוכ"ד וכן נראה לכאורה מוכח לשון הרמב"ם שסתם וכתב דבקנין סודר יכול לחזור בו כ"ז שעסוקין באותו ענין משא"כ בשאר דרכי הקני' הרי לא כתב כלל דבשאר דרכי הקני' יכול לחזור בו תוכ"ד עכ"פ ונראה מלשונו דהיכא דעשה קנין משיכה וקנין חזקה בקרקע אינו יכול לחזור בו תוכ"ד ומש"ה סתם וכתב משא"כ בשאר דרכי הקני' וי"ל בזה ועיין בט"ז באהע"ז (סי' ל"ח) ועיין בקצוה"ח (סי' קצ"ה סק"י) מ"ש בזה:
ולענ"ד נוכל לומר דהראשונים ז"ל פליגי בזה אי מחשבינן זה לאומדנא דמוכח דבדבר שאינו חמור כ"כ דיכול לחזור בו תוכ"ד מה"ת וכמ"ש הר"ן אם זה הוה אומדנא דמוכח כ"כ שיהיה יכול להוציא מהמוחזק ג"כ דשיטת הסוברים דאפילו כי עשה הלוקח קנין משיכה או קנין חזקה בקרקע ג"כ יכול לחזור בו תוכ"ד הוא משום דס"ל דזה הוה אומדנא גמור דמוכח שבשעת משיכה והחזקה שצוה לו הנותן או המוכר לעשות קנין משיכה וקנין חזקה לא היה בדיעה מיושבת לגמרי להקנותו רק היה בדעתו שיהיה יכול לחזור בו עדיין ומש"ה אף אם השני הוא מוחזק כבר שכבר עשה קנין משיכה בכל החפצים שמכר לו או שכבר עשה קנין חזקה בהקרקע והרי הוא מוחזק בה אפ"ה יכול לחזור זה תוכ"ד הואיל דהוה אומדנא גמור ומהני אפילו להוציא מרשות חבירו המוחזק בה. ושיטת החולקים הוא דלא הוה אומדנא גמור וא"כ יכול השני לטעון דילמא היה בדעתך שלא לחזור בך כלל לעולם וכשמכרת או נתת הי' בלב שלם ותו לא תוכל לחזור בו ואף אם הוא טוען ברי לי שלא היה בלב שלם הי' בדעתו שאם ארצה לחזור בו שאהי' יכול לחזור בו יכול השני לומר איני מאמין לך כי זה לא הוה אומדנא גמור ומש"ה סוברים דנהי דבמה שהמוכר או הנותן הוא מוחזק אין המקבל והלוקח יכולים להוציא ממנו הואיל דהוא טוען ברי אבל מ"מ במה שהלוקח והמקבל הם מוחזקים בו כגון שעשה קנין משיכה בכל החפץ וכן אם עשה קנין חזקה בקרקע דהוי הלוקח מוחזק דאף דבקרקע י"ל חזקת מ"ק מ"מ הואיל דנעשה מעשה הקנין והלוקח הוא עתה מוחזק תו אין המוכר יכול להוציא ממנו בטענתו שהיה בדעתו שיהי' יכול לחזור בו תוכ"ד ומש"ה שפיר כתבו ויש לבעל דין לחלוק ולומר דמשיכה במטלטלי וחזקה בקרקעות אפילו תוכ"ד אינו יכול לחזור בו ובשאר הקנאת ממון כיוצא בו דמקדש ומגרש כגון בשטר וכסף יכול לחזור בו והכוונה היכא דהמוכר המוחזק הוא חוזר בו מהני חזרתו תוכ"ד וז"נ לע"ד ומעתה נוכל לומר דגם דעת הרמב"ם הוא כן וכמש"ל:
ו ומעתה עפ"י הצעה הזאת יתיישב היטב דברי הרמב"ם ועוד ראשונים ז"ל דס"ל דבהקדש אמרינן דא"י לחזור בו תוכ"ד ובהקדם דברי התוס' במס' מנחות (דף פ"א ע"ב) בד"ה תודה מן החולין וז"ל וכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין וכי הדר ואמר לחמה מן המעשר לא מצי הדר ביה ואפילו תוכ"ד דלא מיבעי' לב"ש כו' אלא אפילו לב"ה דחשבינן ליה נדר ופתחו עמו לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי מיהדר דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמרינן נמי בנדרים (דף פ"ז) והילכתא תוכ"ד כד"ד חוץ ממגדף ועכו"ם ומקדש ומגרש מבי תמורת עולה ותמורת שלמים מוכח בתמורה (דף כ"ה) דבנמלך אפילו ר"י מודה דאפילו תוכ"ד ה"ז תמורת עולה עכ"ל ולכאורה דבריהם הקדושים צריכים ביאור גדול שהרי נראה כהביאו ראיה לסתור שהרי מהא דנדרים משמע דדוקא בהנך ארבעה דברים דקחשיב שמה אמרינן תוכ"ד לאו כד"ד הא בשאר דוכתי אמרינן תוכ"ד כד"ד וא"כ ממשמעות הסוגיא דנדרים מורה דגם בהקדש ובתמורה אמרינן תוכ"ד כד"ד ועוד י"ל מה מהני הסברא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דלא נימא ביה תוכ"ד כד"ד. אולם לפי האמור יבואר דברי התוס' כמין חומר והוא דהביאו ראיה לדבריהם מהא דנדרים דבהני ארבעה דברים לא אמרינן בהו תוכ"ד כד"ד והטעם ע"כ צ"ל כסברת הר"ן ז"ל וא"כ ע"כ צ"ל דהא דאמרינן בכל דוכתי תוכ"ד כד"ד היינו דהיה כאילו התנה שיהיה יכול לחזור בו תוכ"ד ואם לא חזר בו חל הדיבור למפרע משעת אמירה ומש"ה בדבר דחמור כ"כ כמו מקדש ומגרש ואינך גמר בלבו לגמרי תיכף דאל"כ אלא דנימא דעיקר חלות הדבר הוא נגמר לאחר עבור הזמן של כד"ד א"כ גם בגט וקידושין ואינך ג"כ היל"ל כן וכמש"ל וא"כ הואיל דשמעינן מסוגיא דנדרים דאף למ"ד תוכ"ד כד"ד היינו שיכול לחזור בו אבל אם לא חזר בו תוכ"ד חל המעשה תיכף מעיקרא וא"כ שפיר כתבו לסברתם דהואיל דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט לא מהני ביה חזרה תוכ"ד והיינו דס"ל להתוס' ג"כ כשיטת החולקים והרמב"ם וסוברים דבקנין משיכה וקנין חזקה לא מהני חזרה תוכ"ד והטעם כמו שביארתי הואיל דאמרינן דאף למ"ד תוכ"ד כד"ד היינו דהוה רק כאילו התנה שיוכל לחזור בו אבל כי לא חזר בו חל המעשה למפרע וס"ל דהוה רק אומדנא שאינו מוכח וא"כ אם הלוקח הוא מוחזק כגון שעשה קנין משיכה שמשך כל החפץ או קנין חזקה בקרקע דמיקרי הלוקח מוחזק תו אין המוכר נאמן בטענתו שהיה בדעתו כן בשעת הקנין ודוקא אם המוכר הוא מוחזק יכול לחזור בו תוכ"ד וא"כ בהקדש דאמרינן ביה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ מיקרי תו ההקדש מוחזק ולא מהני תו חזרתו של המקדש אפילו אם הוא תוכ"ד ומשום דלא הוה אומדנא דמוכח כ"כ וז"נ לכאורה בכוונת דברי התוס' ודוק ויש להוסיף בה דברים ולהסביר עפ"י שיטת הר"ן בנדרים (דף כ"ט ע"ב) בד"ה הכא שאני דאמירתו לגבוה מ"ש הר"ן שם דלא כשיטת הרשב"א שהביא הר"ן שם יעויין היטב בזה כי קצרתי במובן:
והנה עפ"י האמור מיושב שפיר פסקו של הרמב"ם ז"ל דהא אף למ"ד תוכד"ד כד"ד אמרינן דהוה כאלו הותנה שיהיה יכול לחזור בו תוכ"ד הא אם לא חזר בו חל המעשה והדבור למפרע ודוקא בדבר שאינו חמור כ"כ וגם לא הוי אומדנא דמוכח כ"כ ומש"ה דוקא אם המוכר הוא מוחזק בו יכול לחזור בו ומעתה אמרינן שפיר גבי הקדש ותמורה דלא מהני חזרה תוכ"ד הואיל דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ לא מהני חזרתו של המקדיש והממיר הואיל דאמרינן דהמעשה והקנין חלין למפרע ורק שיכול לחזור בו תוכ"ד ומש"ה אמרינן במקדש ומגרש ומגדף דאינו יכול לחזור בו תוכ"ד וע"כ דהוא משום האי טעמא הואיל דאף למ"ד דתוכ"ד מהני חזרה היינו דהוה כמו אומדנא ותנאי אבל כי לא חזר בו חל המעשה והקנין למפרע והש"ס בב"ק כאן דפריך דר"י אדר"י דהקדש היינו הואיל דסוגיא דידן כאן בב"ק סובר דלמ"ד דיכול לחזור בו תוכ"ד היינו דלא נגמר הקנין והמעשה והדיבור אלא עד שיעבור הזמן של כד"ד וכמו שהוכחתי לעיל וא"כ גם בהקדש לא שייך לומר הואיל דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט לא מהני החזרה דהא לא נגמר ההקדש כלל רק עד אחר שיעבור הזמן של כד"ד וא"כ לפום האי סברא מה מהני מה דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הא אם היה מסירה ממש ג"כ היה יכול לחזור תוכ"ד הואיל דלא נגמר עדיין ההקדש כלל עד אחר שיעבור הזמן של כד"ד ומובן היטב דברי התוס' דמס' מנחות (דף פ"א) שהבאתי לעיל והרמב"ם דפסק כסוגיא דנדרים ודב"ב דאמרינן דבקידושין וגירושין אינו יכול לחזור בו תוכ"ד והוה הטעם ע"כ הואיל דאמרינן דאף למ"ד דיכול לחזור תוכ"ד היינו דוקא דיכול לחזור בו דהוה כמו אומדנא אבל כי לא חזר בו חל המקח למפרע ומש"ה שפיר פסק דבהקדש ותמורה אינו יכול לחזור בו תוכ"ד וכסוגיא דנדרים וב"ב דקאמר סתמא דהש"ס והלכתא וגם הסוגיא דתמורה (דף כ"ה) מתפרש שפיר לפי"ז וגם הסוגיא דמנחות (דף פ"א) ע"כ מתפרשת:
כסברת התוספות הנ"ל וע"כ הוא משום האי טעמא ודוק היטב בזה: ובזה ארווח לי מה שלכאורה י"ל דאמאי השמיט רבינו הרמב"ם כל האי סוגיא דידן הנשנה בברייתא דאם העידי גניבה הן הן עידי הטביחה והעידו תוכ"ד על הטביחה דאם הוזמו על הטביחה אם אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ושיהיה בטילה העדות של הגניבה וכר' יוסי או דלא בטלה על הגניבה וכרבנן ועיין (בפכ"א מה' עדות ה"ו) שהביא רק כלשון המתני' דמיירי בשני כתי עדים ועיין בכ"מ שם. אבל לפי האמור א"ש היטב דהואיל דהאי סוגיא דידן סוברת דאם אמרינן תוכ"ד כד"ד היינו דלא נגמר הדיבור שיהיה חל עד אחר עבור הזמן של שיעור כד"ד אבל לפום סוגית הגמרא דנדרים ודב"ב דס"ל דאף למ"ד תוכ"ד כד"ד מ"מ הדיבור חל תיכף אלא שיוכל לחזור בו הא אם לא חזר נתקיים הדיבור למפרע וא"כ לא שייך לומר כלל בכה"ג היכא דעידי גניבה העידו תוכ"ד על הטביחה והוזמו אח"כ על הטביחה דיהיה בטלה לה העדות של גניבה הואיל דתוכ"ד כד"ד וכמו שביארתי בעזה"י ודוק:
ו ועתה הנני חוזר לראשונות דהא לכאורה י"ל דלפי מה שביארתי בסברת הסוגיא דמסכת נדרים ודב"ב דסוברים דאפילו למ"ד דתוכ"ד כד"ד אפ"ה כי לא חזר בו חל הדיבור מעיקרא לגמרי תיכף וא"כ לא שייך כלל לומר דאם הוזמו על הטביחה דתתבטל העדות על הגניבה אף שהיה עדות דטביחה תוכ"ד של עדות הגניבה וא"כ האיך יתפרש הברייתא דידן במה דפליגי רבנן ור' יוסי דר"י דקאמר בד"א בשתי עדיות אבל בעדות אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכקושית הגמרא דמקשי כאן. אולם נוכל לומר דמתפרש שפיר לפי מה שחקרתי בראשונה אם העידו עדים בב"ד ונחקרה עדותן וקודם גמ"ד של הב"ד נפסלו העדות בעבירה או שנעשו קרובים אם יכולין הב"ד לגמור הדין והוכחתי מסוגיא דידן דשפיר יכולין הב"ד לגמור הדין וכמש"ל וא"כ נוכל לומר דסוגיא דנדרים ודב"ב יפרשו דפליגי בזה ר' יוסי ורבנן דרבנן סברי דיכולין הב"ד לגמור הדין עפ"י קבלת עדות שהיו בכשרות ור"י סובר דאין הב"ד יכולין לגמור הדין הואיל דעתה העדים הם פסולים או מחמת עבירה או מחמת קרובים והא דקאמר ר"י בעדות אחת היינו בכת אחת בזא"ז או אפילו בתוכ"ד ג"כ מקרי בזא"ז דהא הואיל דס"ל לסוגיא דנדרים ודב"ב דאפילו למ"ד תוכ"ד כד"ד היינו דיכול לחזור בו תוכ"ד אבל כי לא חזר בו חל הדיבור תיכף מעיקרא וא"כ מה מהני לן כי העידו על הטביחה תוכ"ד של עדות הגניבה דנימא דהואיל דאיפסלו על הטביחה דיהיו נפסלין גם אגניבה דהאיך שייך לומר תוכ"ד על הדיבור שהיה מקודם לו וכמש"ל וא"כ בין אם היה עדות הטביחה תוכ"ד של עדות הגניבה או לאחר כד"ד שוים הם וקאמר ר"י דכי היה בעדות אחת דהיינו בכת אחת בזא"ז והיינו דלא גמרו הב"ד הדין על הגניבה עד שהעידו ג"כ על הטביחה והוזמו על הטביחה אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והיינו דכי איתזמו לה על הטביחה ואמרינן למפרע הוא נפסל א"כ הרי בשעת עדותן על הטביחה כבר הן פסולין והוי כאלו עשו אז עבירה שנפסלו על ידה לעדות וא"כ תו אין הב"ד יכולין לגמור הדין על הגניבה וא"כ הגמ"ד היה בטעות ושפיר אמרינן דבטלה לה ג"כ עדות דגניבה ופליגי בדין זה רבנן ור' יוסי ולדינא עדיין לא מצאתי מבואר דין זה ונוכל לומר דבודאי הלכה כרבנן וי"ל בזה והבן היטב בזה. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה לענין פסק משמע לכאורה מדבריו דפוסק כר' יוסי ומשום דסובר תוכ"ד כד"ד וצ"ע דלפי"ז לא משכחת לה לדינא דמתני' גנב עפ"י שנים וטבח ומכר עפ"י ונמצאו זוממין משלמין הכל וכמבואר בהסוגיא דזה אתיא רק כרבנן. וגם לא הובא כלל דיעה זו בש"ע וצ"ע:
ח והנה עפ"י האמור לעיל יתבארו היטב שיטת הר"ת לקמן בתוד"ה כי לית ליה והרמב"ן הביאו ג"כ עיין בר"ן נדרים (פ"ז) הבאתיו לעיל דהא דאמרינן תוכ"ד כד"ד הוא רק מתקנתא דרבנן משום דכשאדם מעיד לפני ב"ד או עוסק במקח ותיקנו רבנן שיוכל לחזור בו ולכאורה קשה דא"כ דמה"ת אמרינן תוכ"ד לאו כד"ד א"כ מה"ת לא נפסלו כלל בעדות דגניבה ורק מדרבנן וא"כ מה"ת צריך לשלם כפל דעדות דגניבה לא נתבטלה מה"ת וכי בשביל שנתבטלה מדרבנן יפטור מן הכפל במה שחייב מה"ת ואע"ג דאמרינן בכ"ד דיש כח ביד חכמים כו' ומכ"ש לענין ממון הואיל דמדרבנן נפסלו תו בעדות דגניבה א"כ בודאי דפטור מלשלם מ"מ קשה לפמ"ש השמ"ק לעיל על (דף ע"א ע"א) בד"ה אלא למ"ד דרבנן דבמכר להגניבה בקנין מעות ולא משך אע"ג דמדרבנן לא קנה אפ"ה חייב הגנב לשלם דו"ה וע"ש שהביא ראיה לזה מהא דפריך הש"ס שם ולמ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי כיון דמדאורייתא שרי טביחה מעליתא היא עש"ה ועי' ביש"ש פ' מרובה (סי' ז') והארכתי לעיל בפרקין [אל"ה אק"ד] בביאור הדברים דלענין חיוב תשלומי קנס אם מחויב מה"ת לא מיפטר ע"י דרבנן ועיין לעיל בזה. וא"כ קשה לכאורה במה דקמוקי הש"ס להא דאמר ר"י דבכת אחת אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והואיל דהעידו על הטביחה תוכ"ד של עדות הגניבה והוזמו על הטביחה ואמרינן למפרע נפסל בטלה לה ג"כ עדות דגניבה הואיל דהיה תוכ"ד ופטור הגנב מלשלם תשלומי כפל והלא מה"ת אמרינן תוכ"ד לאו כד"ד וא"כ הוי עדות דגניבה עדות מעליא ומחויב הגנב לשלם כפל ורק הואיל דמדרבנן אמרינן תוכ"ד כד"ד ובטלה לה עדות דגניבה ליפטר הגנב מלשלם כפל ולכאורה י"ל בזה. מיהו י"ל בזה דהרמב"ן ז"ל לא ס"ל כן רק דהואיל דרבנן תקנו דנימא תוכ"ד כד"ד א"כ כשהוזמו העידי טביחה ונפסלו למפרע תו אמרינן דבטלה לה ג"כ עדות דגניבה הואיל דהעידו תוכ"ד ואפי' לענין תשלומי כפל דהוא קנס ג"כ אמרי' דהואיל דרבנן פסלו תו לעדות הגניבה הואיל דתוכ"ד כד"ד א"כ גם לענין שלומי כפל שהוא קנס ג"כ אמרינן דבטלה עדות דגניבה וי"ל בזה:
והנה לכאורה י"ל עוד בזה דאמאי לא קאמר הש"ס כן דפליגי רבנן ור' יוסי בסברא זו והיינו טעמא דרבנן דסברי דגם כי העידו על הטביחה תוכ"ד לעדות דגניבה לא בטלה לה עדות דגניבה דאע"ג דאמרינן תוכ"ד כד"ד מ"מ הוא רק מדרבנן אבל מה"ת לא אמרינן תוכ"ד כד"ד וא"כ מה"ת לא בטלה לה עדות דגניבה ומש"ה לא מהני פסול דרבנן לענין תשלומי כפל דהוא קנס ומש"ה סברי רבנן דאפי' כי העידו על הטביחה תוכ"ד של עדות הגניבה והוזמו על הטביחה לא מיפטר הגנב מתשלומי כפל דהא לא איתזמו על הגניבה רק על הטביחה ואע"ג דלמפרע נפסלו והיה בתוכ"ד של עדות הגניבה הא מה"ת אמרינן תוכ"ד לאו כד"ד ומש"ה משלם הגנב כפל ור"י סובר דהואיל דמדרבנן אמרינן תוכ"ד כד"ד ואיפסלו לה עידי גניבה ג"כ מדרבנן ואמרינן תו דבטלה עדות דגניבה אפי' לענין תשלומי כפל שהוא קנס. מיהו י"ל בזה הואיל דכל אחד מהראשונים ז"ל ס"ל לסברא פשוטה כשיטתו. דהרמ"ה המובא בשמ"ק לעיל (בדף ע"א ע"א) בד"ה אלא למ"ד דרבנן ס"ל לסברא פשוטה דלענין חיוב תשלומי קנס לא אמרינן דפסול דרבנן ליפטריה מתשלומי קנס וכן הוא נוטה דעת היש"ש בפרקין הנ"ל. וא"כ לשיטתו יתרץ דהש"ס לא רצה לאוקמי פלוגתייהו דרבנן ור"י בזה הואיל דסברא פשוטה הוא כן ולא יפלוג ר"י על זה והרמב"ן נ"כ סובר דסברא פשוטה היא דפטור דרבנן מועיל גם לענין תשלומי קנס ולא יפלגו רבנן על זה:
אולם שבתי וראיתי כי יש לומר עוד באופן אחר והוא דהרמב"ן ז"ל סובר דע"כ מסוגיא דידן כאן (בדף ע"ג) ע"כ דס"ל דהואיל דאמרינן מדרבנן תוכ"ד כד"ד א"כ כשהעידו עדות דטביחה תוכ"ד של עדות הגניבה והוזמו על הטביחה דנפסלו ג"כ מדרבנן על עדות דגניבה ואמרינן דמועיל הפסול דרבנן גם לענין תשלומי קנס ג"כ ופטור הגנב מלשלם כפל הואיל דאיפסלו העדים דגניבה מדרבנן ומסוגית הש"ס לעיל (דף ע"א ע"א) דפריך הש"ס אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן ע"כ צ"ל דס"ל לסוגית הש"ס דלעיל שם דפסול דרבנן לא מהני לענין לפטור מתשלומי קנס וכפירושו של הרמ"ה המובא בשמ"ק שם ופליגי הני שני הסוגיות בסברא זו אי פסול דרבנן מועיל לפוטרו מתשלומי קנס כפל או דו"ה דסוגית הש"ס לעיל (דף ע"א) סוברת דפסול דרבנן לא מהני לפטור מתשלומי קנס וסוגיא דידן כאן ס"ל דפסול דרבנן מועיל לפטור גם מתשלומי קנס וא"כ לסוגית הש"ס דלעיל (בדף ע"א) דס"ל דפסול דרבנן אינו מועיל לפטור מתשלומי קנס וחולקת אסוגיא דידן כאן (בדף ע"ג) וא"כ לשיטת הסוגיא דלעיל נוכל לומר דפליגי בהאי סברא רבנן ור"י דברייתא כאן דרבנן סברי דלענין לפטור מתשלומי קנס לא מועיל כלל פסול דרבנן לפוטרו ומש"ה סברי רבנן דאפילו כי העידו העדים על הטביחה תוכ"ד להגדתן העדות דגניבה והוזמו אח"כ על הטביחה אף דאמרינן למפרע נפסל מ"מ לא נפסלו העדות דגניבה בכדי: שיפטר הגנב מתשלומי כפל הואיל דהא דאמרינן תוכ"ד כד"ד הוא רק מדרבנן אבל ר"י סובר דפסול דרבנן מועיל לפטור מתשלומי קנס וא"כ שפיר קאמר ר' יוסי בד"א בשתי עדיות אבל בעדות אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והיינו כשהיו בכת אחת והעידו על הטביחה תוכ"ד לעדות דגניבה והוזמו על הטביחה ואמרינן למפרע נפסל וא"כ מדרבנן גם על עדות דגניבה פסולין ופטור הגנב מלשלם כפל והטעם דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ולפי הסוגיא דלעיל (דף ע"א) נוכל לפרש הברייתא במה דפליגי ר"י ורבנן כמו שפירשתי ויש להאריך עוד בזה ולבאר יותר בזה שיטת הרמב"ם אולם כבר הארכתי הרבה בזה:
ט אולם אכתי צריך ביאור לשיטת הר"ת והרמב"ן דהא דיכול לחזור בו תוכ"ד הוא רק מדרבנן וא"כ קשה מה פריך הש"ס דר"י אדר"י דהכא סובר תוכ"ד כד"ד וגבי קדשים סובר תוכ"ד לאו כד"ד הלא גבי קדשים הוא לדאורייתא אמרינן שפיר תוכ"ד לאו כד"ד אבל הכא דהוא לענין תשלומי ממון בין אדם לחבירו מועיל פסול דרבנן לפוטרו מממון אפילו מקנס הואיל דסוף סוף הוא תשלומין בין אדם לחבירו משא"כ לענין איסורא ולכאורה י"ל טובא בזה:
והנלע"ד בזה דבר חדש דנוכל לומר דהא דיכול לחזור בו תוכ"ד אי הוה זה מה"ת או מדרבנן תליא בין הני סוגיות דכאן ודנדרים (דף פ"ז) וב"ב (קכ"ט) והוא דע"כ סוגיא דידן סוברת דלמ"ד דתוכ"ד כד"ד ויכול לחזור הוא מה"ת דהא חזינן דאם אמרינן תוכ"ד כד"ד מועיל לפסול העדות דגניבה ויפטר הגנב מתשלומי כפל דהוא קנס ע"כ דס"ל תוכ"ד כד"ד מה"ת דאל"כ אלא דהוא רק מדרבנן א"כ איך שייך לומר דע"י מה שנפסלו העדות דגניבה מכח דהיה תוכ"ד דהוא רק מדרבנן כד"ד לפוטרו להגנב מתשלומי כפל שהוא קנס שהרי פסול דרבנן אינו מועיל לפוטרו מקנס וכדמוכח מהסוגיא דלעיל (דף ע"א) וכפירושו של הרמ"ה וע"כ דהסוגיא אזלא דלמ"ד תוכ"ד כד"ד הוה זה מה"ת ומש"ה שפיר פריך הש"ס מקדשים דתקשי דר"י אדר"י והוכרח הש"ס לשנויי דיש חילוק בין תוכ"ד גדול לתוכ"ד קטן. והנה לפי סוגיא זו דתוכ"ד הוא מה"ת כד"ד א"כ גם בגירושין וקידושין היל"ל לומר דמהני חזרה תוכ"ד אבל הש"ס דמסיק בנדרים וב"ב והלכתא תוכ"ד כד"ד לבר ממגדף וגט וקידושין א"כ ע"כ דהסוגיא דנדרים וב"ב דקאמר והלכתא תוכ"ד כד"ד הוא רק מדרבנן אבל מדאוריית' לאו כד"ד וא"כ לא שייך לומר דרבנן עשו התקנה אלא דוקא בעניני ממון אבל לא באיסורין ומש"ה אמרינן בגיטין וקידושין ואינך תוכ"ד לאו כד"ד והר"ת והרמב"ן שכתבו דהא דתוכ"ד כד"ד הוא רק מדרבנן היינו לפי המסקנא דמסיק הש"ס בנדרים ובב"ב דתוכ"ד כד"ד הוא רק מדרבנן אבל מה"ת לאו כד"ד וא"כ לפי"ז גם בקדשים ותמורה אמרינן דתוכ"ד לאו כד"ד הואיל דהוא איסורין ודאורייתא ול"ק תו מסוגיא דידן כאן בב"ק משום דסוגיין ס"ל דתוכ"ד כד"ד הוא מה"ת ושפיר פריך הש"ס דר"י אדר"י דקדשים אבל אם נימא דהוא מדרבנן הוא רק לפי מסקנת הסוגיא בנדרים וב"ב וז"נ לכאורה:
ומעתה ל"ק תו קושית הש"כ והבה"ז על הראשונים ובכללן הרמב"ם דבקדשים אמרינן דלא מהני חזרה תוכ"ד דנוכל לומר דסובר ג"כ כשיטת הר"ת והרמב"ן דלמסקנת הש"ס בנדרים וב"ב אפילו מ"ד דסובר תוכ"ד כד"ד הוא רק מדרבנן ומטעם תקנתא וכמ"ש הר"ת וא"כ לא עשו התקנה רק לענין ממון אבל לא לענין איסורא דאורייתא והש"ס דנקיט מגדף ועכו"ם ומקדש ומגרש ה"ה לכל מילי שהוא מה"ת ויש להוסיף עוד ולומר דלא הוצרך הש"ס לפרש קדשים ותמורה משום דמילתא דפשיטא הוא יותר מגיטין וקידושין דלא אמרינן ביה תוכ"ד כד"ד הואיל דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ויש להאריך וקצרתי בזה מפני יראת אריכות:
והנה יש עוד דרך אחר לפני ליישב הסוגיא דתליא בהאי פלוגתא אם אינו ראוי מדרבנן מיקרי אינו ראוי לדאורייתא ג"כ ועיין במלמ"ל (פ"ז מהל' תרומות) וכבר האריכו בזה וכתבו דתליא בפלוגתא דאמוראי והארכתי גם אני בביאור הענין ולפי"ז נוכל ליישב הסוגיות במה דפליגי וגם לפלפל בהסוגיא לעיל (דף ע"א) שהבאתי לעיל ונוכל ליישב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל בזה וקצרתי כי כבר הארכתי הרבה בזה והנני חוזר ושב למ"ש בראשונה: (יוד) והנה לפמש"ל דסוגיא דידן דב"ק סובר דתוכ"ד כד"ד היינו שאין הדיבור והקנין נגמר רק אחר עבור הזמן של כד"ד ע"כ דזה הוה מה"ת כן אבל הסוגיא דנדרים וב"ב סוברים דאפילו למ"ד תוכ"ד כד"ד מ"מ אמרינן דהמעשה והדיבור נגמר לגמרי בשעת מעשה תיכף ורק דיכול לחזור בו תוכ"ד הא אם לא חזר בו חל שפיר המעשה והדיבור מעיקרא תיכף ולפי האמור נוכל ליישב ג"כ דברי הרמב"ן ז"ל דסובר דהוא רק מדרבנן דנוכל לומר דסובר הרמב"ן דדוקא אם אמרינן דלמ"ד תוכ"ד כד"ד היינו דאין הדבר נגמר רק אחר כלות הזמן של כד"ד אז אמרינן דהוה מה"ת מה שיכול לחזור בו כד"ד אבל אם נימא דהדבר נגמר תיכף בשעת מעשה ורק דיוכל לחזור בו תוכ"ד א"כ שפיר נוכל לומר דהא דיכול לחזור בו תוכ"ד הוא רק מכח תקנתא דרבנן וכמ"ש הר"ת והרמב"ן ז"ל וסברא טובה היא לחלק כן כנראה למעיין היטב בזה וא"כ לא תיקשי כלל לשיטת הר"ת והרמב"ן מסוגיא דב"ק כאן דפריך הש"ס דר"י אדר"י דסובר בקדשים תוכ"ד לאו כד"ד דהסוגיא דכאן ס"ל תוכ"ד מה"ת כד"ד ולא נגמר החלות הדיבור והמעשה רק אחר שיעבור הזמן של כד"ד וכמש"ל והרמב"ן והר"ת כתבו לפי המסקנא דהש"ס (בנדרים וב"ב) דע"כ לא סברי דלמ"ד תוכ"ד כד"ד אין המעשה והדיבור חלין לגמרי רק אחר שיעבור הזמן של כד"ד דא"כ גם בגירושין וקידושין היל"ל כן וא"כ הואיל דסבירא לן לפי המסקנא דהש"ס (בנדרים וב"ב) דבגיטין וקידושין ואינך לא מהני חזרה תוכ"ד ע"כ דס"ל דהמעשה והדיבור חלין תיכף ומיד רק דיכול לחזור בו א"כ הוה רק מדרבנן מטעם תקנה ודוקא בממונא עבדי תקנתא אבל לא באיסורא ואולי נוכל ליישב דברי הרמב"ם ג"כ כן ולומר דס"ל ג"כ כהר"ת והרמב"ן דהא דיכול לחזור בו תוכ"ד הוא רק מדרבנן ודוק היטב בזה:
יא והנה לפי מה שביארתי לעיל סברת היש מי שחולק וכתבתי שגם דעת הרמב"ם נוכל לפרש כן דהא דמהני חזרה תוכ"ד בקנין הוא דוקא היכא דהוא רק קנין כסף וכדומה אבל בקנין חזקה בקרקע וקנין משיכה במטלטלין לא מהני חזרה תוכ"ד וכתבתי בטעם הדבר משום דעיקר הטעם דיכול לחזור בו כתב הר"ן דהוא משום דכן היה בדעתו שיהיה יכול לחזור בו וכתבתי דלא הוה אומדנא דמוכח לגמרי וא"כ יכול הלוקח שהוא מוחזק לטעון דאינו מאמין למוכר שכן הי' בדעתו בשעת הקנין ודוקא אם המוכר הוא מוחזק אז הוא דיכול לחזור בו והוכחתי מדברי הרמב"ם (דפט"ו מהל' מעה"ק) שכתב דלא מהני חזרה תוכ"ד בהקדש וכן דעת הרבה מהראשונים וכמבואר בש"כ (סי' רנ"ה סק"ו) והי' נלע"ד לומר לפי"ז דבקנין משיכה וחזקה בקרקע דלא יכול המוכר לחזור בו היינו דוקא המוכר אינו יכול לחזור בו כיון דהלוקח הוא מוחזק אבל הלוקח יכול לחזור בו תוכ"ד אפילו בקנין משיכה שמשך את כל החפץ וכן בקנין חזקה בקרקע יכול לחזור בו הלוקח וכן נמי להיפוך בקנין כסף וכדומה היכא דהמוכר הוא מוחזק דיכול המוכר לחזור בו אבל הלוקח אינו יכול לחזור בו וכללו של דבר המוחזק יכול לחזור בו תוכ"ד כן הי' נוכל לומר לפום שיטת החולקים הנ"ל והמעיין ברמב"ם יראה לכאורה דלא מהני חזרה כלל בקנינים שהרי לא הזכיר כלל חזרה רק בקנין סודר כל זמן שעסוקין באותו ענין וי"ל בזה. ועיין בט"ז אהע"ז (סי' ל"ח) שדייק מדברי הטור דאם נתן מתנה לחבירו ואמר הנני נותן לך מתנה זו ונתנה לו ואח"כ אמר איזה תנאי ממתנה לא מהני אפילו אם הוא תוכ"ד אין בתנאי זה כלום כו' והביא ראיה לזה מב"מ (דף יו"ד) ועיין בב"מ שם ובקצה"ח (סי' קצ"ה סק"ז) הביא דברי הט"ז הנ"ל ודחה מדברי הב"י (בסי' קצ"ה) שהביא דעת היש מי שחולק הנ"ל ודחאו ע"ש ולפי מה שביארתי רבים מהראשונים שנראה לכאורה שסוברים ג"כ כן וכמ"ש לתרץ שיטת הרמב"ם והראשונים הנ"ל ועיין במקנה בק"א (סי' ל"ח) שכתב דאם נתן לה סתם ומיד תוכ"ד אמר לה ה"א מקודשת לא אמרינן בזה תוכ"ד כד"ד דלא מצינו בשום מקום במוכר או נותן לחבירו וקנה במשיכה או בקנין שיכול לחזור בו תוכ"ד כו' ע"ש ולכאורה דבריו תמוהים דהא בש"ע מבואר (בסי' קצ"ה) כן בהדיא וראיתי בפ"ת לאהע"ז (סי' כ"ז ס"ק י"ב) הביא שהח"ס והשו"ת רע"א ז"ל תמהו על המקנה בזה ע"ש ולעד"נ דכוונת המקנה הוא היכא שהמקבל מתנה כבר הוא מוחזק דומיא דנידון דידי' שדן עלי' דבכה"ג אינו:
מבואר להיפוך בח"מ (סי' קצ"ה) דנוכל לפרש דברי הש"ע (בסי' קצ"ה) שכתב בשאר דרכי הקניה אין שום אחד מהם יכול לחזור בו לאחר כד"ד הוה הכוונה שאפילו המוחזק אינו יכול לחזור בו לאחר כד"ד ותוכ"ד יכול לחזור בו המוחזק דוקא וע"כ לדינא צע"ג אם מהני חזרה תוכ"ד להוציא מן המוחזק:
שוב ראיתי בספר פ"ת לחו"מ (סי' קצ"ה סק"ו) הביא דברי השו"ת ושב הכהן שכתב דלפ"ד הרמב"ם (בפט"ו ממעה"ק) מוכח דמסירה וכיוצא בו א"י לחזור אפילו תוכ"ד מדפסק שא"י לחזור בהקדש כו' וא"כ פשיטא במסירה להדיוט א"י לחזור אפילו תוכ"ד וה"ה במשיכה או הגבהה ולפי"ז אפשר קצת לומר דגם מדברי הרא"ש בב"ב אין מוכח להדיא דס"ל שיכול לחזור תוכ"ד במשיכה ומסירה כו' אבל תוכ"ד יש מהן שיכול לחזור כגון כסף ושטר וחזקה אבל במשיכה או מסירה או הגבהה אפילו תוכ"ד אינו יכול לחזור בו ומסיים דדין זה צע"ג עכ"ל. והנה נהניתי שכוונתי לדעתו אולם בדין חזקה שכ' דיכול לחזור בו דהא הרא"ש שהביא להי"ח כ' בשמו דחזקה אינו יכול לחזור בו ואין ספר הנ"ל מצוי כלל בידי לעיין בו ולעד"נ דהעיקר תליא דהמוחזק יכול לחזור בו וכמש"ל בביאור הענין ואכתי צ"ע לדינא אם יכול להוציא מחבירו בחזרה תוכ"ד כי גדולי אחרונים שהבאתי המתמיהים על הטו"ז והמקנה ע"כ צ"ע בדינא בזה למעשה:
אמרי צבי על ב"ק דף עב/ב:
קו (א) דף ע"ג ע"ב אמר רבא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה תחילת הזמה היא אלא שלא נגמרה כו' אלא לאו כגון דאתו בי תרי ואמרו הפיל את שינו וסימא את עינו דבעי מיתיב ליה הרב דמי עינו ואתו בי תרי מציעאי ואמרו עינו והדר שינו דלא בעי למיתב ליה אלא דמי שינו כו' כל הסוגיא דמיפך והזמה יעוין היטב. והנה מכאן יש לכאורה תמי' רבתא לשיטת הראב"ד והרב אב ב"ד ז"ל מובא בחידושי הרשב"א על קידושין (דף ס"ה ע"ב) בהא דקאמר הש"ס שם שנים שבאו ממדה"י ואשה עמהם וחבילה עמהם זה אומר זו אשתו וזה עבדי וזו חבילתי וז"א כו' ואשה אומרת אלו שני עבדי וחבילה שלי צריכה ב' גיטין וגובה כתובתה מן החבילה כו' ה"ד אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצית אמרה אילו שני עבדי וחבילה שלי אלא לאו בע"א כו' וכתבו הראב"ד והרב אב ב"ד ז"ל דמיירי בשאינן מכחישין אלו את אלו אלא אלו מעידין שנתקדשה לזה ואלו מעידין שנתקדשה לזה ואינן מעידין על זמן ידוע ואפשר שנתקדשה לשניהם בזא"ז גרש זה ונשא זה אבל אם היו מכחישין אלו את אלו לא היתה צריכה גט מאחד מהן שאין כאן עדים והרשב"א ז"ל תמה שם עליהם יעויין היטב הבאתים לעיל בפרק ג' (בדף ל"ה ע"ב) [אל"א אק"ד] ולשיטת הראב"ד והרב אב"ד ז"ל מבואר דס"ל דכל הרי ותרי המכחישים זל"ז בדבר אחד אמרינן דבטלה עדותן לגמרי ואם היה בכה"ג דאלו מעידין שברגע זה לוה ראובן משמעון מנה ואלו מעידין שברגע זו לוה ממנו מאתים בטלה עדותן לגמרי ואפילו מנה א"צ לשלם כלל ולא אמרינן בזה כיש בכלל מאתים מנה וא"כ הכא שאלו שני כיתות מכחישות זל"ז דהכת הראשונה אומרת שהפיל שינו ואח"כ סימא עינו והכת השני' מכחשת להכת הראשונה ואמרה ברגע זו הי' המעשה ורק דאיפכא היה דמעיקרא עינו ואח"כ שינו וא"כ בטלה לה העדות של שני הכיתות לגמרי והוה הדין דהעבד אינו יוצא לחירות כלל והב"ד לא גמרי לה להדין כלל דהא כשבאו הכת השני' והכחישו להכת הראשונה בטלה לה עדותן לגמרי והיאך שייך תו הזמה וגם אמאי ישלמו הכת השני' כשהוזמו אח"כ משלמין דמי עין להעבד הלא נתבטלה עדותן לגמרי וגם העבד אינו יוצא שוב לחירות כלל ואם היינו אומרים דמשלמין להעבד דמי עינו היל"ל דמשלמי ליה דמי כולי עבד דהא נתבטלה עדות של שני הכיתות לגמרי והיל"ל דמשלמין הכת שני' שהוזמו דמי כולי עבד להעבד ואפילו אם נימא דהעבד יוצא לחירות משום דכבר נתייאש האדון ממנו בשעה שהעידו הכת הראשונה על שינו והדר עינו ואף כי יש לומר להיפוך דכל שאומרים העדים שהוא הפיל שינו והאדון בעצמו יודע שלא כן הוא לא מתייאש כלל וכדאיתא במס' כריתות (דף כ"ד) דחילוק יש בין אם העידו נרבע שורו כל המחזיק בו זכה בו הואיל דהבעלים מתייאשים מן השור אבל רבע שורו הואיל דהוא יודע בעצמו ששקר הוא לא מתייאש הואיל דטרח ומייתי עדים להזימם יעו"ש וא"כ ה"נ שייכא האי סברא דהא הואיל דהשני כיתות הכחישו זא"ז לא מתייאש. אלא דאכתי י"ל דהא לבסוף בא הכת השלישית והזימום להכת אמצעית ונודע שהכת הראשונה העידו באמת וא"כ יצא העבד תו לחירות מכח העדים הראשונים משעה שהעידו בב"ד ומכ"ש דלפי מה דמסיק הש"ס דמיירי כשכבר עמד בדין והעדים הראשונים העידו עכשיו שבב"ד פלוני העידו עדים שהפיל שינו ואח"כ עינו ופסקו הב"ד שיצא לחירות על שינו ועל העין פסקו שחייב לשלם לו דמי עינו והכת השני' העידו שבהיפוך הי' המעשה דהיינו שהעדים שהעידו לפני ב"ד פלוני אמרו סימא עינו ואח"כ הפיל שינו וא"כ י"ל דהעבד שפיר יצא לחירות הואיל דהאדון נתייאש ממנו וי"ל בזה. אלא דאכתי קשה על תשלומי דמי השן אמאי חייב האדון לשלם עכ"פ דמי שינו כמו שהעידו הכת האמצעית שסימא עינו ואח"כ הפיל שינו הלא הוכחשו העדים לגמרי דהרי הוה שני כיתי עדים המכחישים זא"ז ולשיטת הראב"ד והרב אב ב"ד ז"ל היל"ל דבטלה עדותן לגמרי ואפילו דמי שינו לא לישלם ג"כ. ואין לדחוק ולומר דבאמת אין האדון משלם תו להעבד גם דמי שינו כלל הואיל דהכחישו העדים זא"ז ובטלה לה כל העדות ובזה היה מדוקדק שפיר לשון הברייתא ונמצא זוממין משלמין דמי עין לעבד והלא עכ"פ צריכין לנכות דמי שינו מדמי עינו דהא אם בעבור העין הי' צריך לשלם מאה זהובים ועבור השן העשרה והעדים הראשונים חייבוהו לשלם להעבד דמי עינו שהוא מאה והכת האמצעית העידו שצריך לשלם לו רק עשרה בעבור השן וא"כ לא רצו להפסיד להעבד רק תשעים זהובים ולא כל דמי העין ואמאי נקיט התנא דמשלמין דמי עין להעבד דמשמע דמי כל העין אבל לפי האמור היה א"ש הואיל דעכשיו כשהעידו הכת האמצעית שסימא עינו ואח"כ הפיל שינו וא"כ הכחישו זל"ז ובטלה לה כל העדות ואין האדון צריך לשלם כלום להעבד וכשהוזמו אח"כ צריכים העדים האמצעים לשלם דמי כל העין. והנה הגם כי יש להשיב ע"ז דהלא על עשרה זהובים דמי השן לא נוכל לחייבם כשהוזמו הואיל דמה שלא היה צריך האדון לשלם דמי השן לא היה מכח עדותן ורק מכח מה שהכת הראשונה אמרו בהיפוך והתורה לא חייבה להעדים הניזומים לשלם אלא מה שרצו לחייב מכח עדותן אבל דמי השן לא רצו להפסיד בעדותן שהעידו שהאדון חייב לשלם להעבד דמי השן שהוא עשרה זהובים ולא רצו להפסיד להעבד רק תשעים זהובים מה שדמי עין יתירים על דמי השן וא"כ הוה רק כמו גרמי שהעדים רצו לגרום היזק להעבד במה שהעידו שבזה לא יצטרך האדון לשלם כלל להעבד ואולי גם גרמי לא הוה שהרי הם נתכוונו בעדותן שישלם האדון להעבד עשרה זהובים דמי שינו וא"כ כשהוזמו בודאי דאין סברא לחייבם הזוממין דמי כל העין רק מה שדמי העין יתירים על דמי השן שזה רצו להפסיד להעבד בעדותן וז"נ לע"ד בסברא ובטעמא ובזה הים א"ש הא דלעיל שהקשיתי להראב"ד דהיל"ל דהכת האמצעית יצטרכו לשלם דמי כולה עבד הואיל דכשהוכחשו בטלה לה כל העדות של שני הכיתות ואין העבד יוצא כלל לחרות. אולם לפי האמור נוכל לומר דבאמת דכשהוכחשו הכיתות הללו אמרינן שפיר דאין העבד יוצא כלל לחרות ואפ"ה כשהוזמו הכת האמצעית אינן צריכין לשלם דמי כולה עבד להעבד משום שזה ההפסד שהיה מגיע להעבד ע"י עדותן לא היה מחמת עיקר עדותן במה שהגידו שהרי גם הם אמרו שהעבד יוצא לחירות ורק שהב"ד אמרו הואיל דשני כיתות הללו מכחישים זא"ז בטלה לה עדותן לגמרי ואין העבד יוצא לחירות כלל ותו לא נוכל לחייבם להכת האמצעית כשהוזמו שישלמו להעבד דמי כולי' עבד וא"כ היה נוכל לומר דגם האדון אינו משלם דמי שינו להעבד הואיל דבטלה לה העדות ורק כשהוזמו האמצעים משלמין דמי עין להעבד והיינו מה שדמי העין יתירים על דמי השן דזה רצו לחייב ולהפסיד להעבד בעדותן ודוק בזה. אלא דתיקשי דהיאך שייכא תו הזמה כלל על הכת האמצעית הרי בטלה לה עדותן לגמרי ולא היו יכולין הב"ד לפסוק כלל הדין על פיהם והרי אין העדים זוממין נהרגין ומשלמים עד שיופסק הדין על פיהם. וביותר יש לתמוה שהרי לקמן בסוגיין דא"ל רב אחא בדר"א לר"א רישא מי קא מתכחשי מציעאי כיון דאי לא מתזמי סהדותא כוותייהו קא קיימי דדינא כוותייהו פסקינן:
דיש בכלל מאתים מנה הילכך קמאי הוא דמתכחשי מציעאי לא מתכחשי מידי כו' והרי מבואר בהדיא דעבדינן להלכה כהכת אמצעית וכוותייהו פסקינן דיש בכלל מאתים מנה ומבואר דעכ"פ משלם האדון להעבד דמי שינו ולשיטת הראב"ד והרב אב"ד היל"ל דבטלה לה כל העדות ולכאורה י"ל בזה טובא ונזכרתי לעיין בדברי אמת שהבאתי לעיל (על דף ל"ה ע"ב) שם שהאריך בביאור ענין זה וראיתי לו שם בענין תרי ותרי בתוך אריכות פלפולו הנעים בבקיאות עצום הביא מסוגיא דידן ראיה לשיטת הרשב"א החולק על הרב אב"ד והראב"ד עיי"ש שלדרכו ולשיטתו הולך אבל מ"מ קושיא חמירא הוא להראב"ד ולהרב אב"ד ז"ל: