אמרי הצבי ב· רבי צבי מאיר בר
דף עב.
[אות פח]:
ואלא מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"ל רישא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא סיפא לא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא. ובתוד"ה סיפא וז"ל משמע אבל כפל מחייב אע"ג דלא עמד בדין ואפילו דו"ה היה מחייב אי לאו דבעינן וטבחו כולו באיסור כו' ועיין בשמ"ק כאן בד"ה וטבחו וז"ל אבל כפל אפשר דמשלם דלא חזינן ביה מיעוטא כדחזינן בטבחו או מכרו דכתיב וטבחו או מכרו והיה יכול לכתוב וטבח או מכר כו' עיי"ש. ולכאורה י"ל הספק של השמ"ק בזה מהו ונלע"ד דנוכל לומר דהא תליא בפלוגתא שבין רש"י ותוס' לעיל בריש מרובה (דף ס"ג ע"א) שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים ופירש"י שאין לבעלים סימן בו שפטור מכפל והתוס' שם בד"ה דבר וז"ל ועוד היינו יכולין לפרש דבר המסויים כי ההיא דפרק הזהב (דף מ"ז) מה נעל דבר מסויים כו' לאפוקי חצי רימון וחצי אגוז דממעט להו מכפל כו' עכ"ל וה"נ גבי כפל הלא כנגד היורשים הוה חצי רימון דהא מגיע להגנב ג"כ חלק בהגניבה דמיירי שלא עמד אביו בדין ולשיטת התוס' הנ"ל הי"ל לומר דפטור מכפל ועיין לקמן (בדף ע"ח ע"ב) ושותפין שגנבו פטורין והתניא שותפין שגנבו חייבין אר"נ ל"ק כאן בשותף שגנב מחבירו כאן בשותף שגנב מעלמא ופירש"י שותף שגנב מחבירו פטור מדו"ה אפילו מחלק חבירו דליכא וטבחו כולו באיסור עכ"ל משמע אבל כפל מחייב בחלק חבירו דרש"י לשיטתו דסובר דדבר שא"מ היינו דבר שא"ב סימן אבל חצי רימון וחצי אגוז חייב כפל אבל לשיטת התוס' יהי' הדין דבשותף שגנב מחבירו יהיה פטור גם מכפל על חלקו של חבירו ומשום דזה מיקרי דשא"מ וא"כ נוכל לומר דזה הוא כוונת השמ"ק שמסופק אם חייב לשלם כפל כשלא עמד בדין ומשום דהוה דבר שאינו מסויים:
אולם מסתימת לשון הסוגיא בכאן מיירי מתני' לקמן (בדף ע"ד ע"ב) בלא עמד בדין כלל וא"כ אמאי קתני דמשלם כפל הא הוי רק חצי חפץ והתוס' בעצמם כתבו כאן דחייב כפל ולשיטתם תיקשי הלא הוי דבר שא"מ ולכאורה י"ל בזה:
והנלע"ד בזה די"ל בסברת התוס' דאע"ג דבחצי רימון וחצי אגוז ממעטינן מכפל היינו דוקא היכא דגנב חצי רימון כמו שהוא דזה מיקרי דבר שא"מ אבל באם גנב רימון שלם של שני שותפין והודה לאחד מהן ולהשני כפר שפיר משלם כפל על חצי רימון של זה שלא הודה לו וכן אם שני שותפין יש להם רימון בשותפות וגנב אחד מהשותפין הרימון שפיר משלם כפל להשותף על החצי רימון דהואיל דהוא חפץ שלם עתה מיקרי שפיר דבר מסויים אע"פ שלא גנב רק החצי. ומצינו כיוצא בזה בש"ס דמס' זבחים (דף צ"ה ע"א) בגמ' מתיב רב אדא בר אהבה העבין והרכין אין בהם משום שלש על שלש אגב אביהן חשיבו ופירש"י אגב אביהן כשהוא מחובר בבגד חשיב שלש על שלש דידי' עכ"ל וה"נ דכוותי':
ולפי"ז י"ל בקנין חליפין דבעינן בכלי של קונה ושיקנה לו שלש על שלש אם ראובן ושמעון יש להם שותפות בגד ואין לחלקו של הקונה חלק שלש על שלש דנימא דהואיל דלהמקנה שייך הבגד והרי הקונה מקנה לו בו חלקו שיש לו בהבגד וה"ה מחובר לבגד שלם של המקנה דג"כ י"ל דמהני משום האי טעמא. מיהו ז"א לדידן דבעינן כלי דוקא וכל בציר מג' לאו שם כלי עלה דרב ששת דסובר דפירי עבדי חליפין ודריש נעלו לדבר מסויים לאפוקי חצי רימון וחצי אגוז דלא שפיר יש סברא לומר דבכה"ג היכא דחצי רימון הוא של המקנה וחצי של הקונה נוכל לומר דאם הקונה נותן להמקנה החצי רימון שלו דיהיה מהני אבל לדידן דפסקינן כר"נ דבעינן כלי דוקא ועיין בב"מ (מ"ז ודף ז') א"כ כל שאין לו להקונה שלש על שלש לאו שם כלי עליו כלל ולא מהני:
מיהו אכתי י"ל דהא רש"י שם בב"מ (דף ז') בד"ה דכמאן דפסיק דמי ודוקא נקיט שלש על שלש דכלי בעינן דכתיב נעלו ובציר משלש אצבעות לאו בגד הוא כדאשכחן גבי טומאה עכ"ל וגבי טומאה חזינן בזבחים (צ"ה) דמשני הש"ס אגב אביהן חשיבין וא"כ ה"נ גבי חליפין הי"ל לומר כן דאפילו כי אין לו ג' אצבעות להקונה אם שאר הבגד הוא של המקנה דליהני בכה"ג. מיהו יש לחלק דהתם בזבחים מיירי דאיכא שלש על שלש אלא דהם עבין ורכין שפיר מהני האי סברא הואיל דמחובר להבגד ואגב אביהן חשיבי אבל אם אין בו שלש על שלש דלית ביה שיעור בגד כלל לא מהני כלל וי"ל בזה ודוק כי קצרתי:
[פט] שם ע"א בתוד"ה סיפא הוקשו דהכא משמע דכפל משלם כי גנב בחיי אביו אע"ג דלא עמד בדין בחיי אביו אלמא דמוריש קנס לבניו ובמס' כתובות (מ"ב) משמע דאין אדם מוריש קנס לבניו ותירצו ג' תירוצים בזה יעוין היטב בזה. ולתי' הראשון אמרינן דאדם מוריש קנס לבניו לבד קנס דאונס ומפתה אין אדם מוריש לבניו משום דאין להם זכות בגוף הדבר שבא הקנס ממנו. ותי' הב' הוא דהסוגיא דהכא ג"כ סובר דאין אדם מוריש קנס לבניו אפילו כפל אע"ג דיש להיורשים זכות בגוף השור ורק דהכא מיירי שאמרו הב"ד חייב אתה ליתן לו כו' והתי' הג' הוא דגם סוגיא דכתובות סובר להלכה דאדם מוריש קנס לבניו אפילו קנם דאונס ומפתה ורק לענין קרבן שבועה אין אדם מוריש קנס לבניו יעוין היטב בפ"י כאן ובכתובות שם בכל הסוגיא ובשמ"ק מ"ש בשם הירושלמי יעויין היטב. והנה להלכה האיך פסקינן אי אדם מוריש קנס או אין אדם מוריש וגם בזה"ז איכא נ"מ לענין תפיסה ולא מצאתי מפורש דין זה. והרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהל' נערה הט"ו) הביא המשנה דר"פ נערה דאם עמדה בדין בחיי האב ואח"כ מת האב הרי הן של אחין ואם לא עמדה בדין בחיי האב הרי הן של עצמה משם אין ראיה כלל דהואיל דעמד בדין תו מיקרי ממון ובלא עמדה בדין דהוה של עצמה משום דאין מוריש זכות בתו לבנו וכדקאמר הש"ס שם בכתובות (מ"ב): (ובפ"ב מהל' גניבה ה"ו) הביא הרמב"ם דין משנתנו כאן הגונב משל אביו וטבח או מכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי דו"ה ואם מת אביו ואח"כ טבח או מכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי דו"ה עכ"ל וסתם הרמב"ם ז"ל ולא ביאר דמיירי כשעמד האב בדין על הכפל משמע דאע"ג דלא עמד בדין על הכפל ג"כ משלם כפל ורק דו"ה אינו משלם משום דבעינן וטבחו כולו באיסורא וא"כ מבואר לכאורה דס"ל דאדם מוריש קנס לבניו וחידוש שלא ראיתי למי שיבאר זה דהא נ"מ גם לדידן לענין תפיסה אי מהני שהיורשים יהיו יכולין לתפוס הכפל מן הגנב אם מת הנגנב:
והנלע"ד לומר בזה דלדידן לענין תפיסה אין נ"מ כ"כ דהא עיקר הסברא דנימא דאין אדם מוריש קנס לבניו כתב רש"י ז"ל בכתובות שם דהוא משום דאי בעי מודה מיפטר אבל אי לאו האי טעמא דאי בעי מודה ומיפטר שפיר היה יכול להוריש וא"כ בזה"ז דליכא סמוכין א"כ לא מהני כלל הודאה ליפטור ושפיר יכול להוריש קנס לבניו לענין שאם יתפסו דמהני התפיסה ודוק:
ונוכל להוסיף עוד ולומר דהא דאמרינן אין אדם מוריש קנס לבניו היינו דוקא לענין זה שאין היורשים יכולין לתובעו בב"ד אבל אם תפסו היורשין שפיר מהני התפיסה דעיקר הסברא שאין מוריש הקנס לבניו הוא משום דאם יודה יפטור וא"כ עדיין לא היה לו להמוריש זכות בו בחייו דהיינו שלא היה לו זכות גמור אבל עכ"פ הי' לו זכות זה שהיה יכול לתפוס וא"כ זה מצי להוריש ג"כ זכות זה שאם יתפסו אלא דאיפלגו הרמב"ן והראב"ד בזה אם תפס מקמי הודאה אי מהני התפיסה דהרמב"ן סובר דכל שתפס מקמי הודאה מהני תפיסה אף כי הודה אח"כ והראב"ד סובר דאם הודה אח"כ מפקינן מיניה מה שתפס ועיין בספר הזכות מובא בקצה"ח (סי' א' סק"ח) ולעיל בפ"ד (על דף מ"ם ע"ב) [אוב"ו] עיי"ש שהבאתיו והנה לדעת הרמב"ן ז"ל דכל שתפס מקמי הודאה מהני התפיסה א"כ פשיטא דמהני ג"כ לענין שיוכל להוריש לבניו שאם יתפוס דיהני התפיסה דהא אם יודה לאחר התפיסה לא מפקינן מיניה מה שתפס כבר. אלא אפילו לשיטת הראב"ד דהודאה של אחר התפיסה מפקיע התפיסה מ"מ י"ל דיכול להוריש לענין זה שיהני תפיסת היורשים דהא בודאי יש לו לתובע זכות בהתביעה וא"כ לאחר מיתה שפיר מהני תפיסת היורשים דהא לאחר מיתה תו לא מהני ההודאה כלל דהודאה בעינן בפני בעל דבר וא"כ הוה כאילו לא הודה כלל והא דאמרינן דאין אדם מוריש קנס לבניו הוא דוקא לענין זה שיהיו יכולים היורשים לגבות בב"ד ואם היינו אומרים דאדם מוריש קנס לבניו א"כ היה היורש ממש כמו המוריש ואז היינו אומרים דאם הודה לפני היורש הוה מודה בקנס ופטור ומשום דהיורש הוא בע"ד ממש אבל כשאנו אומרים אין אדם מוריש קנס לבניו א"כ לא מיקרי תו היורש בע"ד דידיה ולא:
מיפטר אם הודה לפני היורש דהא הוה כהודה שלא בפני הבע"ד דלא מיקרי הודאה וא"כ מהני שפיר תפיסת היורשים וי"ל בזה עוד וקצרתי וז"נ לע"ד. ולפי האמור נוכל ליישב קושית התוס' דכאן שהוקשו דבסוגיא דידן מוכח דאדם מוריש קנס לבניו ובכתובות אמרינן דא"א מוריש קנס לבניו דנוכל לומר דהכא הוה חיוב כפל אם יתפוס אבל לענין דו"ה לא מהני תפיסה ג"כ משום דבעינן וטבחו כולו באיסורא. וראיתי ביה"ת כתב ג"כ כעין זה לתרץ קושית התוס' הנ"ל ועל דבריו יש לפלפל קצת ולע"ד מה שכתבתי נכון יותר:
[צ] שם ע"א בתוס' ד"ה כי קמחייב וז"ל תימא כיון דסוף השחיטה פוסלת אין לו להתחייב אפורתא קמא אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס כדמשמע בחולין (דף כ"ט) דפריך מההיא דאירע בה פסול בשחיטה כו' אין מטמאה בגדים כו' עכ"ל. ולע"ד לא זכיתי להבין כלל הקושיא שהוקשו התוס' דבשלמא התם גבי שחיטת פרה אדומה דבעינן שחיטה הראויה ואז דנעשה בהכשר מטמאה בגדים להעוסקים בה אבל כי לא נעשית השחיטה לאו שם פרה אדומה עלה דתהי' מטמאה בגדים ושפיר קאמר הש"ס דאי נתקלקלה בשחיטתה דהיינו שעשה מלאכה בשעה ששחט א"כ הי' השחיטה בפסול ואע"ג דתחילת השחיטה הי' בהכשר מ"מ בשחיטת פרה אדומה בעינן דכולה שחיטה תהי' בהכשר והמקשן שהקשה לא ידע מסברא זו והיה סובר דלמ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס סגי מקצת השחיטה בפרה אדומה שתהי' מטמאה בגדים והקשה הקושיא ותירץ לו התרצן דגבי פרה אדומה בעינן שכל השחיטה תהיה בהכשר וכל שלא נגמרה השחיטה בהכשר לא נעשה השחיטה כדין כלל ולא מטמאה בגדים אבל הכא לענין חיוב דו"ה דהכי קיימינן לרבנן דסברי שחיטה שא"ר שמה שחיטה ורק דקושית הש"ס הי' דבתחילת השחיטה נאסרה ואידך לאו דמריה קטבח ותירץ לו ר"ה ברד"ר כי קא מחייב דו"ה אההיא פורתא דסובר דלא בעינן דוקא כל השחיטה לחיוב דו"ה ומיד בהתחלת השחיטה מתחייב דו"ה ומאי אמרת דהואיל דסוף השחיטה נגמר בפסול אין תחילת השחיטה שחיטה הלא מה הוי שחיטה שא"ר הלא רבנן סברי דשחיטה שא"ר שמה שחיטה ומחייב עלה דו"ה וכל שלא היתה אסורה בהנאה אז מחייב שפיר דו"ה והואיל דסובר ר"ה ברד"ר דחייב דו"ה על תחילת השחיטה מה איכפת לן שסוף השחיטה הוא נגמרת בפסול הלא שחיטה שא"ר שמה שחיטה וחייב עליו דו"ה ולכאורה צ"ע בזה:
[צא] (א) שם איכא דמתני לה אהא אר"ש משום דר"ל סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתוע"ס א"ל ר"ח מחוזנאה לר"א לימא קסבר ר"י חשנב"ע לאו דאורייתא דאס"ד דאורייתא מכי שחיט לה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קא טבח כו' כל הסוגיא דמסיק הש"ס כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים וכתבו התוס' בד"ה לימא ותיקשי דידיה אדידיה דאיהו גופיה אמר בקידושין (דף נ"ז) חשנב"ע דאורייתא עכ"ל והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא כלל האוקימתא הלז דמסיק הש"ס הא דרב גמדא משמיה דרבא כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן מבפנים שפסק כסתמא דמתני' וז"ל (בפ"ב מהל' גניבה ה"ח) השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל בלבד אבל אם שחט לרפואה או לכלבים או שנמצאת טריפה או ששחטו בעזרה משלם תשלומי דו"ה אעפ"י שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה הואיל דאיסורן מדבריהם ה"ז חייב לשלם תשלומי דו"ה עכ"ל וכתב ה"ה דפסק כסתם משנה עכ"ל ולא הביא הרמב"ם ז"ל דמיירי בששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים אע"ג דסובר (בפ"ד מהל' שחיטה הי"ג) דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ע"ש מ"מ הואיל דכתב הרמב"ם ז"ל כאן דחולין שנשחטו בעזרה איסורן מדבריהם א"כ ל"ק קושית הש"ס דמכי שחט לה פורתא אסרה דהא חשנ"ב הוא רק מדרבנן ולא נאסרה בהנאה מה"ת והש"ס דפריך הוא רק לר' יוחנן דסובר דחשנ"ב דאורייתא והוכרח הש"ס לתרץ כן אבל להרמב"ם שכתב בהדיא דחשנ"ב איסורן מדבריהם לא צרכינן תו לאוקמי' כגון ששחט מקצת סמנין בחוץ וגמרן בפנים. אלא דקשה לשיטת הכ"מ (בפ"ב מהל' שחיטה) שכתב הרמב"ם שם (בהל' ב') אבל השוחט חולין בעזרה אותו הבשר טהור ואסור בהניי' כבב"ח וכיוצא בו וקוברים אותו ואפרו אסור כו' ולא בהמה וחיה בלבד אלא כל החולין אסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחיטה או פירות ופת אם עבר והכניסן מותרין באכילה כשהיו ודברים אלו כולן דברי קבלה הם וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות עכ"ל והכ"מ שם (בה"ג) הקשה על הרמב"ם שכתב דמכין אותו מכת מרדות דהא בכמ"ד בש"ס מבואר דחשנב"ע אסור מה"ת וכתב וז"ל וי"ל דלעולם אימא לך דחשנב"ע מיתסרי מדאורייתא וז"ש ודברים אלו כולם דברי קבלה הם דהיינו שנאמרו מסיני ומ"ש שאינו ענוש אלא מכת מרדות היינו מפני שלא נאמר בהם לאו עכ"ל. ולדברי הכ"מ קשה תרתי חדא דהא כאן (בפ"ב מהל' גניבה) כתב בפירוש הואיל ואיסורן מדבריהם. ועוד דאם נימא דהרמב"ם סובר דחשנ"ב דאורייתא א"כ הואיל דסובר דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף א"כ קשה קושית הש"ס כמו שמקשה על ר' יוחנן והוכרח לתרץ ג"כ כתירוצא דרב גמדא משמיה דרבא דמיירי ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים וא"כ קשה מאוד אמאי השמיט הרמב"ם ז"ל להאי אוקימתא הנ"ל. וכבר הקשה בעל עצמות יוסף על מס' קידושין (שם נ"ז) על הכ"מ הנ"ל וכתב דלפ"ד הכ"מ מאי דאמרינן בפרק מרובה נימא קסבר ר"י כו' פירושו הוי דלא הוי הלמ"מ אלא מדרבנן ולכך כתב בהל' גניבה דחייב לשלם דו"ה וזה דלא כהכ"מ ע"ש והקשה רק הקושיא הראשונה הנ"ל. וראיתי בספר ים התלמוד כאן שהקשה ב' הקושיות הנ"ל והניח ג"כ בצ"ע. ועיין בשעה"מ (בפ"ב מהל' שחיטה ובפ"א מהל' חו"מ) הביא קושית עצמות יוסף הנ"ל וכתב לתרץ דברי הכ"מ הנ"ל דהרמב"ם סובר כפירש"י בפסחים (כ"ב) דהא דקאמר הש"ס ור' יהודא סובר חשנב"ע לאו דאורייתא היינו איסור הנאה לאו דאורייתא אבל איסור אכילה ושחיטה אסור מדאורייתא מקרא דכי ירחק וז"ש הרמב"ם כאן בהל' גניבה דחולין שנב"ע איסורן מדבריהם היינו איסור הנאה הוה מדבריהם ומשום דפוסק כר' יהודא דדברים ככתבן ומש"ה סובר דאיסור הנאה של חשנב"ע הוא רק מדבריהם אבל איסור שחיטה ואכילה שפיר הם דאורייתא וכמ"ש הכ"מ ע"ש שהאריך בזה. ולכאורה דבריו אינם מובנים דא"כ מאי פריך הש"ס כאן דאס"ד דאורייתא מכי שחט בה פורתא אסרה כו' הלא נוכל לומר דשחיטה ואכילה שפיר אסורין מדאורייתא ורק בהנאה אינן אסורין רק מדרבנן וכשיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל. ונלע"ד להוסיף בה נופך בדברי השעה"מ והוא דשם (במס' קידושין נ"ז) קאמר ר' יוחנן משמיה דר"מ דהא דחשנב"ע אסור הוא משום דאמרה תורה שחוט לי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור כו' ואביי יליף מקרא כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום פרט לחולין שנשחטו בעזרה ולאיסור הנאה יליף לה מקרא דלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה ע"ש. והנה לר' יהודה דסובר דברים ככתבן א"כ סובר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא והיינו דמדאורייתא אינן אסורין בהנאה אבל איסור שחיטה ואיסור אכילה שפיר הוא דאורייתא מקרא דכי ירחק וכמ"ש השעה"מ והרמב"ם (בפ"ב מהל' שחיטה) הביא דחולין שנשחטו בעזרה אסור מקרא דכי ירחק ועיין בפה"מ להרמב"ם (בפ"ב דמס' קידושין) על האי מתני' דכתב ג"כ להאי דרשא דכי ירחק. והנה לר' יוחנן דסובר דאסור חשנב"ע מהקישא דמה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור א"כ ילפינן ג"כ מהקישא דאסור בהנאה ג"כ וכפירש"י שם (בקידושין נ"ז ע"ב) בד"ה מה שלי בשלך אסור בהנאה כו' וא"כ לר' יוחנן לשיטתו דילפינן מהיקשא דמה שלי בשלך כו' אמרינן דחשנב"ע אסור בהנאה ג"כ דהא הואיל דילפינן מהיקשא אמרינן אין היקש למחצה וא"כ שפיר פריך הש"ס כאן לימא קסבר ר' יוחנן חשנב"ע לאו דאורייתא דאי ס"ד דאורייתא מכי שחט לה פורתא אסרה אידך לאו דמריה קא טבח והיינו דהא דר' יוחנן סובר דחשנב"ע אי אסור מה"ת אסור גם בהנאה וא"כ תיקשי דר"י אדר"י אבל הרמב"ם דסובר כאביי א"כ שפיר אמרינן דהואיל דפסקינן כר' יהודה דדברים ככתבן א"כ לא דריש לקרא דאותו אתה משליך כו' ואי אתה משליך חשנב"ע וא"כ אמרינן דחשנב"ע אסור באכילה מה"ת ובהנאה אינו אסור מה"ת וא"כ עולה שפיר דברי הרמב"ם כפי תירוצו של השעה"מ הנ"ל והוא נכון לע"ד להסביר כן:
ועפ"י האמור נוכל להבין היטב דברי רש"י ז"ל כאן בד"ה חולין שנשחטו בעזרה פלוגתא היא במס' קידושין (נ"ח) או דאורייתא היא או דרבנן עכ"ל והקשה בספר עצמות יוסף שם בקידושין דהא לא מצינו פלוגתא לפי המסקנא בזה כלל ודוחק לומר דפריך לפי סברת המקשה דהביא ומה מאוד מתקו לי דברי התוס' שם ודברי רש"י ז"ל צ"ע עכ"ל הע"י שם. ולע"ד לפי האמור מובן שפיר דברי רש"י ז"ל דכוונת רש"י ז"ל הוא דפלוגתא היא בקידושין או דאורייתא היא או דרבנן היינו על איסור הנאה של חשנב"ע אי אסור מדאורייתא או דרבנן אבל שחיטה ואכילה מסקינן דהוא דאורייתא לכ"ע וליכא פלוגתא בזה כלל ורק על איסור הנאה איכא פלוגתא בין ר' יוחנן משום ר"מ דילפינן דחשנב"ע אסור מהיקשא דמה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור והיינו איסור הנאה וכדפירש"י שם בקידושין בד"ה מה שלי הבאתיו לעיל ואביי דסובר דילפינן דחשנב"ע אסור מקרא דכי ירחק ואיסור הנאה מקרא דלכלב תשליכון אותו וא"כ דלר' יהודה דסובר דדברים ככתבן א"כ אמרינן דחולין שנשחטו בעזרה מה"ת מותר בהנאה ובאכילה אסור מה"ת מקרא דכי ירחק וא"כ ר' יוחנן לשיטתו דיליף מהיקשא א"כ אסור בהנאה מה"ת שפיר פריך הש"ס לימא קסבר ר' יוחנן חשנב"ע לאו דאורייתא כו' והפי' הוא והא ר' יוחנן סובר דחשנב"ע אסור בהנאה מה"ת וא"כ תיקשי דמכי שחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דמרה קא טבח ודוק:
ב אולם דברי התוס' לא זכיתי להבין שכתב כאן בד"ה לימא ותקשה דידיה אדידיה דאיהו גופיה אמר בפרק האיש מקדש (נ"ז) חשנב"ע דאורייתא ויליף לה מקרא עכ"ל הא לפמ"ש התוס' (בקידושין נ"ז ע"ב) ד"ה מה שלי הוקשו עפירש"י שפי' דאסור בהנאה וכתבו שם בשם הר"ם מה שלי בשלך אסור ואין להם תורת קדשים לעלות למזבח לפטור הבעלים אף שלך בשלי לא היה להם תורת חולין ולא חזו להתרה דשייך בהו דהיינו אכילה עכ"ל. והנה לפי' הר"ם ז"ל דלר' יוחנן דיליף מהיקשא אינו אסור בהנאה מה"ת אלא באכילה א"כ מאי פריך הש"ס כאן לימא קסבר ר' יוחנן חשנב"ע לאו דאורייתא דאי ס"ד כו' והלא אפילו אם נימא דחשנב"ע דאורייתא ג"כ א"ש דהא איסור הנאה לאו דאורייתא לפי' הר"ם ז"ל ולכאורה י"ל בזה. וע"כ צרכינן לדחוק לפי' הר"ם דאין הפי' כאן דתקשה דר' יוחנן אדר' יוחנן רק דהש"ס קאמר דאי נימא דסובר ר' יוחנן דחשנב"ע אסור מה"ת גם בהנאה והיינו דילפינן מקרא דכי ירחק וכסברת אביי ונימא דלא ס"ל כר' יהודה דדברים ככתבן וא"כ ילפינן מקרא דאותו דחשנב"ע אסור בהנאה מה"ת א"כ תיקשי מכי שחט בה פורתא אסרה כו' ואף כי דוחק הוא לפרש כן דהא בודאי ר' יוחנן בקידושין שם סובר דחשנב"ע אינו אסור בהנאה מה"ת לסברת הר"ם הנ"ל ולכאורה צע"ג בזה. אלא אפילו אם נימא כן מ"מ תו לא נוכל לפרש דברי התוס' כאן שכתבו דא"כ תקשה דר"י אדר"י דהא אדרבא דר"י אדר"י לא קשיא כלל ודוק היטב בזה:
והנה י"ל עוד בזה בהא שכתבו התוס' במס' פסחים (דף כ"ד ע"ב) בד"ה הכל מודים בכלאי כרם הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה משום דכתיב בהו אכילה דמוזבחת ואכלת נפקא לן ועוד דאיכא מ"ד לאו דאורייתא כו' ע"ש. והנה לכאורה י"ל בעיקר הקושיא שהוקשו דלימא הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה הלא התם קאי אביי אליבא דר"י וכדאיתא בש"ס שם ולשיטת הר"ם הנ"ל דר' יוחנן דיליף דחשנב"ע אסור מהא דשחוט לי בשלי ושלך בשלך הוה רק לענין איסור אכילה אבל בהנאה לא מיתסר א"כ לא יכול אביי לומר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה דלוקין אפילו שלכ"ה דהא אפילו בכדרך הנאתן נמי לא לקי דהא הנאה לא נאסר כלל מה"ת ולכאורה י"ל בזה וצרכינן לומר דהר"ם לא ס"ל כהתוס' דפסחים ג"כ וי"ל בזה: ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לומר דגם להר"ם דסובר דר' יוחנן משום ר"מ דיליף חשנב"ע במה מצינו מקדשים בחוץ הוא רק לענין איסור אכילה בלבד אבל איסור הנאה ילפינן מקרא דאותו דהא אליבא דר"מ דסובר דלא אמרינן דברים ככתבן א"כ אתא אותו לגלויי דחולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה מה"ת ואין חילוק בין ר' יוחנן לבין אביי שם בקידושין רק מאיזה לימוד ילפינן איסור שחיטה ואיסור אכילה לחשנב"ע דר"י יליף במה מצינו ואביי יליף מקרא דכי ירחק אבל לענין איסור הנאה שניהם ילפינן מקרא דאותו אליבא דר"מ וא"כ גם ר' יוחנן סובר דחשנב"ע אסור בהנאה מה"ת וא"כ שפיר הוקשו התוס' בפסחים שם דאמאי לא קאמר הכל מודים בחשנב"ע. וא"ש ג"כ מ"ש התוס' כאן בב"ק דהא דקאמר הש"ס לימא קסבר ר"י חשנב"ע לאו דאורייתא ופי' התוס' וא"כ תקשה דידיה אדידיה כו'. ומובן שפיר ג"כ הא דקאמר הש"ס כאן דאס"ד דאורייתא מכי שחט בה פורתא אסרה דהא ר' יוחנן סובר דחשנב"ע אסור בהנאה מה"ת מקרא דאותו כנלע"ד להשוות דברי התוס' עם דברי הר"ם ז"ל. אלא דצ"ע אצלי דהא לא מצינו דר' יוחנן יסבור בפירוש כן דילפינן איסור הנאה מקרא דאותו א"כ מנ"ל דסובר כן דילמא סובר כר"י דדברים ככתבן ולא אתא אותו לגלויי דחשנב'"ע אסור מה"ת. דהא בפשיטא יש לעיין ג"כ דמנ"ל דר' יוחנן סובר חשנב"ע אסור מה"ת דהא (בקידושין נ"ז) רק משום ר"מ אמר כן ומנ"ל דס"ל להלכה כן. ומהא דנזיר (כ"ט) ג"כ אינו מוכרח כ"כ רק דרבי יוסי ב"ח ס"ל דלאו דאורייתא אבל אינו מוכרח דר' יוחנן סובר דהוא דאורייתא ומכל שכן לענין איסור הנאה בודאי דלא שמעינן מהא דמס' נזיר שם. ורק צרכינן לומר דהואיל דר"י קאמר משום ר"מ האי טעמא דחשנב"ע דאורייתא דיליף במה מצינו א"כ אמרינן דס"ל כן. אבל מנ"ל לענין איסור הנאה ג"כ דבשלמא אם נימא כפירש"י שם דמן המה מצינו ידעינן ג"כ איסור הנאה א"ש אבל לפי' הר"ם דמן המה מצינו לא ידעינן רק איסור אכילה אבל איסור הנאה לא ידעינן רק צרכינן לומר מקרא דאותו וא"כ מנ"ל דר' יוחנן סובר גם בזה כן דילמא סובר להלכה כר"י דדברים ככתבן וא"כ לא ידעינן כלל לימוד דחשנב"ע יהיה אסור מה"ת בהנאה ולכאורה י"ל בזה. ועיין בפסחים (כ"ב ע"א) תוס' ד"ה חשנב"ע מ"ש בזה וחולקים על פירש"י והרבה י"ל בזה וקצרתי:
והנה לשיטת רש"י ז"ל דר"י דיליף חשנב"ע במה מצינו מקדשים בחוץ י"ל דלוקין על הלאו דחשנב"ע דהתורה לא מיעטה חשנב"ע מקרא דאל פתח אהל מועד כו' ודרשינן על קרבן ענוש כרת על חשנב"ע אין ענוש כרת כדאיתא שם (בקידושין נ"ז) וי"ל דרק מכרת מיעטה אבל לאו בעלמא איכא וא"כ י"ל דגם על הנאה איכא לאו הואיל דגם הנאה ילפינן מן המה מצינו ולהסוברים דלוקין על הנאה גם כאן לוקין. ולסברת הר"ם שם וכפי מה שביארתי קצת דברי הר"ם ז"ל אמרינן דאיסור שחיטה ואיסור אכילה ילפינן במה מצינו אבל איסור הנאה ילפינן מקרא דאותו וא"כ לסברת הר"ם ז"ל הנ"ל לא קשה קושית התוס' בפסחים (כ"ד ע"ב) ד"ה הכל מודים דאמאי לא קאמר הכל מודים בחשנב"ע משום דליכא מלקות כלל בהנאה דאפילו לר"י דסובר דאכילה ואיסור שחיטה ילפינן במה מצינו ונימא דלוקין על מה שילפינן במה מצינו ועיין בספר גינת וורדים (כלל ה') הביא דברי השיורי כנה"ג שכתב דעונשין ממה מצינו ולפי טעם שכתב המהרש"א ז"ל בסנהדרין דמש"ה אין עונשין דהיא הנותנת כי היכא דלא תיהוי לה כפרה ע"ש (בדף ס"ד) א"כ במה מצינו לא שייך זה כיון דשוים הם עונשין ומזהירין שפיר משא"כ לאינך טעמים דשמא יש איזה פירכא וכדומה ודאי דאף במה מצינו אין עונשין ומזהירין כו' יעו"ש. והנה אם נימא דעונשין במה מצינו וא"כ ה"נ היל"ל דעונשין על חשנב"ע משום דנוכל לומר דעל הנאה לא ילפינן במה מצינו רק מקרא דאותו וא"כ ל"ק כלל קושית התוס' דעל הנאה גם ר' יוחנן סובר דאין לוקין בחשנב"ע הואיל דהוה רק לאו הבא מכלל עשה מקרא דאותו. אולם לשיטת רש"י ז"ל דלר' יוחנן דיליף במה מצינו גם איסור הנאה ילפינן א"כ שפיר קשה קושית התוס' דאמאי לא קאמר אביי הכל מודים בחשנב"ע אלא דאינו מובן לי מה שתירצו התוס' לקושייתם משום דכתיב בהו אכילה דמוזבחת ואכלת נפקא לן דהא לר' יוחנן לא ילפינן כלל מקרא דכי ירחק דחשנב"ע רק ממה מצינו הוא דילפינן ואביי הוא דיליף לה מקרא דכי ירחק דכתיב ביה וזבחת ואכלת והכא אליבא דר' יוחנן קיימינן. אם לא שנימא דהכוונה הוא הואיל דאביי הוא דקאמר לה רוצה לומר דבר שגם הוא מודה בו א"כ אינו מובן תו התחלת הקושיא כלל דהא לאביי ליכא מלקות כלל על חשנב"ע הואיל דלא הוה אלא לאו הבא מכלל עשה וי"ל בזה. וראיתי בפ"י (שם בפסחים) על תוס' הנ"ל הקשה קושיא זו ועיין בצל"ח שם: מ"ש ליישב. וראיתי אח"כ במלמ"ל (בפ"ה מהל' יסוה"ת) בסוף הדיבור העיר המלמ"ל והמגיה שם העיר ג"כ ליישב הקושיא כדרך שכתבתי וכתב דשיטת התוס' דאין עונשין על דבר הנלמד במה מצינו יעויין היטב שם וכוונתי בעזה"י לשרשן של הדברים. ובמה שתירצו התוס' בתי' הב' ועוד דאיכא מ"ד לאו דאורייתא לכאורה י"ל בזה דהא ר' יוחנן בעצמו סובר דהוי דאורייתא וכדאיתא שם (בקידושין נ"ז ע"ב) וגם הסוגיא דב"ק בכאן מורה כן וכמ"ש התוס' בעצמו כאן. ואולי הכוונה דלשון הכל מודים לא שייך תו דהא איכא פלוגתא בזה:
ג ובעיקר הקושיא ע"ד הכ"מ (בפ"ב מהל' שחיטה) הי' נלע"ד ליישב ע"ד פלפול קצת ויבואר ג"כ איזה הערות שיש לי בענין זה והוא דהנה כבר נודע פלוגתת הראשונים ז"ל אם מותר להכניס דבר חולין שא"ר להקרבה לעזרה ודעת הרמב"ם (בפ"ב מהל' שחיטה) שאפילו פירות ופת אסור להכניס לעזרה ומיהו אם עבר והכניסן מותרין ויש חילוק בין דברים הראויין להקרבה לדברים שאינן ראויין להקרבה וכנראה מדברי הרמב"ם שם וגם דעת רש"י דאסור מה"ת. ושיטת הרשב"א ועוד ראשונים דבדברים שאינן ראויין להקרבה ליכא איסור כלל והאריכו בזה בראיות. ובדברים הראויין להקרבה ועביד בהו כעין תנופה הוה דאורייתא ועיין ברשב"ם במס' ב"ב (דף פ"א) כתב שתי לשונות אם בכה"ג הוא דאורייתא או דרבנן ועיין במלמ"ל (בפ"ב מהל' שחיטה) האריך שם בביאור השיטות בזה. ועיין במס' מנחות (דף מ"ח) ת"ר שחט שני כבשים על ארבע חלות מושך שתים מהן ומניפן והשאר נאכלת בפדיון אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא הא דלא כרבי דאי רבי כיון דאמר שחיטה מקדשא דפריק להו היכא דאי פריק להו מאבראי כיון דכתיב לפני ד' איפסיל להו ביוצא אי גוואי הא מעייל חולין לעזרה אמר להו רב חסדא לעולם כרבי ופריק להו גוואי וחולין ממילא קא הויין ופירש"י ממילא הויין דתוך העזרה הן נעשין חולין והוא לא הכניסן משנעשו חולין עכ"ל ומבואר דעיקר האיסור של חולין בעזרה הוא רק ההכנסה לעזרה אבל לא מה שמונח שם בעזרה ולא דמי לטומאה בעזרה דהאיסור הוא על השהיה ג"כ דהא אף אם נטמאו בעזרה ושהה כדי השתחוה עובר וכן מצינו עוד איסורים ג"כ דהאיסור הוא על כל רגע ורגע כמו כלאים ולאו דבל יראה אבל חולין בעזרה עיקר האיסור הוא על ההכנסה לעזרה ועיין במלמ"ל שם (בפ"ב מהל' שחיטה) כתב ודע דאיסור זה דחולין בעזרה אינו אלא על ההכנסה אבל אם הכניס איזה דבר של הקדש לעזרה ופדאו שם ליכא איסורא בפדיון זה אף שנשארו חולין בעזרה והביא שם סוגיא הנ"ל דמנחות (דף מ"ח) יעו"ש: והנה להלכה פסק הרמב"ם ז"ל כסברת רב חסדא שכ"כ (בפ"ח מהל' תמידין ומוספין הי"ב) שחט ב' כבשים על ד' חלות אם אמר יקדשו שתים מתוך ד' מושך שתים מהן ומניפן והשאר פודין אותן בפנים ונאכלין בחוץ כשאר החולין כו' עכ"ל ובכ"מ הביא סוגיא הנ"ל ופסק רבינו כרבי דהלכה כרבי מחבירו ובלח"מ שם כ' ומשמע לפי פירש"י דכל הד' אוכל בפנים כשפודה אותם מפני דשחיטה מקדשן ואין אתה מכיר מי החולין ומי הם המוקדשין אבל רבינו נראה דפליג שכתב מושך שתים ומניפן ולא הזכיר הנפת הד' ועוד כתב שנאכלין מבחוץ וע"ש מה שפלפל בדברי הרמב"ם ז"ל בזה. והנה לכאורה י"ל במה שכתב רבינו הרמב"ם דאוכל השתים מבחוץ אבל מבפנים אסור לאוכלן משום חולין בעזרה והלא לסברת ר"ח עיקר האיסור הוא רק על ההכנסה וכיון שכבר הכניסן בעזרה על השהיה בעזרה ליכא איסורא כלל. וצרכינן לומר דסברת הרמב"ם הוא רק דמותר לאוכלן בחוץ אבל לעולם דגם בפנים מותר לאוכלן ודלא כשיטת רש"י דסובר דאסור לאוכלן בחוץ. והנה לכאורה י"ל דסברת הרמב"ם הוא נהי דעל השהיה של חולין בעזרה ליכא איסורא כלל אבל האכילה אסור בעזרה לאכול דבר של חולין ואולי איסורו מדרבנן. מיהו למה נשויי' פלוגתא רחוקה בין רש"י להרמב"ם והנכון יותר דכוונת הרמב"ם דמותר לאכלן בחוץ אבל גם בפנים מותר לאכלן הואיל דעיקר האיסור הוא להכניס החולין לעזרה:
ד והנה לפי האמור דעיקר האיסור הוא ההבאה לעזרה אבל מה שמונח בתוך העזרה ליכא איסור כלל אף דהוי דבר הקרב בפנים כגון החלות שהם כמו הקרבה ממש ואסור מה"ת לכ"ע אפ"ה עיקר האיסור הוא ההבאה אבל מה שמונחים כבר בתוך העזרה ליכא איסור בשהיה כלל וכן בשחיטה ששוחט החולין בעזרה עיקר האיסור הוא השחיטה אבל מה שמונח אח"כ בעזרה ליכא איסורא כלל. ולכאורה י"ל דמה פליגי בני הישיבה עם רב חסדא דהם סברוהו לומר דהאי ברייתא אתיא דלא כרבי ורב חסדא השיבן דאתיא כרבי ופריק להו גוואי וחולין ממילא הויין והיינו דבחולין בעזרה האיסור הוא רק הבאה לעזרה ובני הישיבה לא הוה סבירא להו האי סברא: והנראה בזה דהנה עיקר הפלוגתא בין בני הישובה ובין ר"ח הוא דבני הישיבה היו סוברים דהאיסור של חולין בעזרה הוא על עצם המעשה מה שמונח החולין בעזרה ומה שנשחט החולין בהעזרה ור"ח סובר דהאיסור הוא רק על האדם העושה שמכניס החולין לעזרה וששוחט החולין בעזרה וממילא נאסר החפץ ג"כ אבל אם היה נעשה הדבר בלא עשיית האדם לא היה איסור כלל. ומש"ה מובן שפיר החילוק שבין בני הישיבה ובין ר"ח דבני הישיבה סוברים דהאיסור על עצם המעשה הנעשה שמונח החולין בעזרה ומש"ה אמרו דהאי ברייתא דלא כרבי דפריק להו אימת דבגוואי לא מצי פריק להו דיהיה חולין בעזרה דאע"ג דבשעת ההכנסה לא הי' חולין בעזרה שהרי היה קודש אז מ"מ כשפריק להו אז נעשה חולין בעזרה ונהי דהוא לא הכניסן עכשיו מ"מ הרי עתה בשעת הפדיון נעשה חולין בעזרה והמעשה בעצמותה הוא האיסור אפילו כי נעשית ממילא. ור"ח השיב להו וגילה הסברא דבחולין בעזרה המעשה בעצמותה אין איסור עליו כלל ואילו היה הדבר נעשה ממילא לא הי' איסור כלל וכן בשחיטת חולין בעזרה אילו היה נשחט ממילא בלא עשיית אדם היה ג"כ מותר אם היה נשחט בעזרה ממילא וכן אם נשחט ממילא לענין היתר הנאה בודאי מותר ועיקר האיסור הוא על האדם העושה מעשה הכניסה של חולין בעזרה או השוחט בעזרה החולין דהאיסור הוא על האדם העושה המעשה וז"ב לע"ד בסברא ובטעמא של פלוגתא של שתי הסברות של בני הישיבה ורב חסדא:
וכד נעיין היטב בזה נוכל לומר דאיפלגו בהאי סברא רבי יוחנן משום ר"מ ואביי (בקידושין נ"ז ע"ב) דר' יוחנן דאמר חשנב"ע אסור מן המה מצינו דקדשים בחוץ א"כ אמרינן דהמעשה בעצם הוא האיסור דהא בקדשים בחוץ אפילו כי נשחט מעילא ג"כ אסור וא"כ היה בחשנב"ע ג"כ המעשה בעצם הוא האיסור והוא כסברת הבני הישיבה הנ"ל ואביי דסובר דילפינן מקרא דכי ירחק וזבחת כו' אמרינן דעצם המעשה אינו איסור בעצם ורק איסור הוא על האדם העושה המעשה ולשון הכתוב וזבחת מורה דהאיסור הוא על האדם העושה המעשה ואין האיסור בעצם המעשה הנעשית דאילו נעשית ממילא ליכא איסור כלל ורק כשאדם עושה האיסור חל האיסור על החפץ שהדבר נאסר באכילה והוא כסברת ר"ח דחולין ממילא הויין:
ח והנה לכאורה י"ל באם הכניס חולין בעזרה בשוגג או ששחט חולין בעזרה בשוגג אם נאסר או לא נאסר. ולכאורה י"ל דתליא בהני שתי סברות דאם נימא דגוף המעשה הוה איסור אף אם נעשה ממילא ג"כ אסור ה"ה אם נעשה בשוגג ג"כ אסור אבל אם נימא דגוף המעשה אינו אסור מחמת עצמה רק מה שהאדם עושה אותה וא"כ יש סברא לומר דוקא באם עשה במזיד אבל כי עשה בשוגג הוה כאילו נעשה מעצמו ואינו נאסר וחפשתי הרבה דין זה אם עשה בשוגג ולא מצאתי שום גילוי לדין זה:
ולכאורה י"ל עוד בזה לפום סברות בני הישיבה וגם כפי שביארתי הוא סברת ר' יוחנן ג"כ כן א"כ חולין שנשחטו בעזרה דנאסר תיפוק ליה דנאסר מן ההבאה לעזרה בשלמא לפום סברת ר"ח דהואיל דחולין ממילא הוה לא נאסר א"כ משכחת לה בכה"ג שהכניסו לעזרה כשהיה הקדש ואח"כ פקע הקדשו ע"י שאלה וכדומה או שהבהמה נכנסה מעצמה לעזרה ולא הוה חולין בעזרה אבל כששחטה בעזרה איכא איסור חולין שנשחטו בעזרה אבל אם נימא דזה הוא איסור מחמת עצמו אם הוא בעזרה אפילו כשנכנסה מעצמה א"כ תיפוק ליה דנאסרה בהבאה אפילו כי לא נשחטה ולכאורה י"ל בזה טובא: אולם באמת א"ש דאפילו הסוברים דכ"ד אסור להכניסו לעזרה ואפילו אם נימא דהוא מה"ת מ"מ עיקר איסור לא ידעינן:
רק ממה שאסרה התורה הזביחה של חולין בעזרה ואמרינן דכ"ד שהוא כעין הקרבה אסור מה"ת וא"כ להסוברים דחולין שהכניסו לעזרה אסור מה"ת מ"מ עיקר קרא כתיב בחולין שנשחטו בעזרה ונימא באמת דבמה ששחט הוסיף עוד איסור על איסור הראשון ועשה עוד עבירה בהשחיטה ג"כ ודוק. והרמב"ם כתב (בפ"ב מהל' שחיטה) דאפילו בשר השחיטה או פירות ופת אם עבר והכניסן מותרין באכילה כשהיו. והפירוש הפשוט הוא הואיל דהם דברים שאינם ראויין להקרבה ואם נימא דהפי' הוא אפילו על דברים הראויין להקרבה ג"כ מותרין באכילה אם עבר והכניסן מ"מ בשחט חולין בעזרה אסור באכילה ובהנאה א"כ שפיר איכא מעלה יתירה במה ששחט שאסרן באכילה ובהנאה:
ו עוד יש לי ספק אחד היכא דראובן שחט בהמתו של שמעון בעזרה אם אסרה בשחיטתו כדין חולין שנשחטו בעזרה או לא אסרה. ומה שהביאני לספק הזה הוא לפי מה שכתבנו לעיל דהך דינא דחולין שנשחטו בעזרה או שהכניסו לעזרה דאסור אם האיסור הוא על עשיית המעשה שנעשית ואפילו אם נעשית ממילא ג"כ נאסרה או דבעינן דוקא היכא שהאדם עושה האיסור אז נאסרה אבל כי נעשה ממילא לא נאסרה כלל וכי נשחטה ממילא בעזרה נהי דנימא דאסורה באכילה הואיל דלא נעשה בה שחיטה ע"י אדם בכוונת שחיטה לשם חתיכה עכ"פ וכדאיתא במס' חולין (דף ל"א ע"א) גבי נפלה סכין ושחטה. מ"מ בהנאה לא ליתסר מכח חולין שנשחטו בעזרה וכתבתי דתליא בפלוגתא דר' יוחנן ואביי ובפלוגתא דבני הישיבה ור"ח. א"כ י"ל אם ראובן שחט בהמתו של שמעון בעזרה אם נאסרה כדין חולין שנשחטה בעזרה או לאו וביאור הספק הוא דהנה התוס' במס' יבמות (דף פ"ג ע"ב) בד"ה אין אדם וז"ל וא"ת ומ"ש מנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר ואר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון משתחוה לבהמת חבירו דספ"ב דחולין (דף מ"ם ע"ב) דאפילו עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למ"ד דלא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה כדאמר בפ"ה דמס' כלאים גבי הרואה ירק כשאגיע אלקטנו אפילו הוסיף מאתים מותר לכשאחזיר אלקטנו אסור כו' עכ"ל. וביאור דבריהם ז"ל הוא דבדבר שאם היה נעשה ממילא היה ג"כ נאסר כגון שנפל מעצמו חלב או נבלה לתוך התבשיל דהיה נאסר התבשיל א"כ כשזרק ראובן חלב לתבשיל של שמעון דל מעשה ראובן לגמרי רק שנפל ממילא ג"כ נאסר דהרי איכא ביה טעמא אבל בדבר שאם היה נעשה מעצמו לא נאסר רק ע"י עשייתו של זה העושה כגון אם נשחט ממילא בהמה לפני עכו"ם דלא הי' נאסרה הבהמה מטעם תקרובת עכו"ם ורק כששחטה אדם לעכו"ם אז נאסרה הבהמה בכה"ג דאין האיסור תליא בעשיית המעשה עצמה שנעשית רק במחשבתו של העושה תליא בכה"ג אמרינן אא"א דשא"ש. וגבי כלאים תליא ג"כ רק במחשבתו דהא הרואה ירק בכרם כשאגיע אלקטנו מותר אע"ג דינקו זה מזה במשך הזמן הזה אפ"ה לא נאסר רק ע"י מחשבתו דניחא ליה נאסרו בכה"ג שייך ג"כ לומר אא"א דשא"ש וז"נ בפי' דברי התוס'. ולפי"ז מובן דברי הראשונים הרא"ה והר"ן ז"ל שכתבו דאף למ"ד אא"א דשא"ש אפ"ה הבהמה אסורה באכילה ועיין ביו"ד (סי' ד') בב"ח וט"ז פלפלו בזה. ולפי סברא הנ"ל א"ש דלענין אכילה הלא כי נשחטה ממילא ג"כ אסור באכילה וא"כ הכא שאדם אחר שחטה לע"ז ואמרינן דאא"א דשא"ש והוה כמו אילו נשחטה ממילא א"כ ג"כ היה אסור באכילה וכבר האריכו בזה:
ומעתה לפמ"ש דר"ח דסובר דכל שלא עשה מעשה איסור בהכנסתו לעזרה רק שנעשה אח"כ חולין בעזרה לא נאסר וכן אם נשחט ממילא בעזרה ג"כ לא נאסרה בהנאה מטעם חשנב"ע ורק כי שחטה אדם בעזרה אז היא דאסור וא"כ תו הי"ל לומר אא"א דשא"ש דבמידי דאילו היה נעשה ממילא לא היה נאסר א"כ כי אתעביד ע"י אדם אחר שאינו שלו ג"כ הוה לן לומר דלא נאסרה ע"י המעשה. ואף כי יש לחלק ולומר דהתוס' לא כתבו רק במידי דתליא במחשבה הוא דאמרינן אא"א דשא"ש וא"כ הכא דתליא במעשה אדם שפיר אוסר גם דבר שא"ש. מ"מ מנ"ל דזה הוא עיקר הטעם והסברא נימא דזיל לאידך גיסא דהתוס' כתבו הטעם דאם זרק חלב לקדירה שא"ש דנאסרה דכתבתי הטעם והסברא בכוונת התוס' דהוא הואיל דאם נפל מעצמו ג"כ היה נאסר וא"כ הכא דאילו היה נעשה השחיטה בעזרה ממילא כגון שנפלה סכין ושחטה דלא היה נאסר בהנאה והטעם דעיקר האיסור יליף אביי מקרא דכי ירחק וזבחת וא"כ דוקא כי אתעביד ע"י מעשה האדם וכמו שביארתי לעיל וא"כ הי"ל לומר ג"כ דא"א יכול לאסור בשחיטת חולין שאינו שלו בעזרה הואיל דאילו היה נעשה ממילא לא היה נאסר בהנאה ולכאורה י"ל בזה. וכיוצא בזה מצינו שכתבו התוס' בתמורה (דף ד' ע"ב) ד"ה רבא וי"ל דלא גרע מאילו נפל בו מום מעצמו כו' יעוש"ה וה"נ הוה הפי' בדברי התוס' ביבמות כאן ודוק כי קצרתי בזה. ואביא ראיה לדברי דגם בכה"ג דלא תליא במחשבה כלל ג"כ אמרינן א"א אוסר דשא"ש ממ"ש הרמב"ם (פ"י מהל' טומאת מת ה"ה) החורש קבר בשדה שא"ש אינו עושה בית הפרס שאא"א דא"ש אפילו שותף או אריס או אפוטרופוס אינו עושה בית הפרס עכ"ל ומקורו ממס' אהלות (פי"ז מ"ג) ובפה"מ והרע"ב כתבו משום דרבנן לא גזרו בכה"ג והמלמ"ל ציין הרלב"ח (סי' ס"ח) שהקשה ע"ד הרמב"ם הנ"ל ממ"ש (בפ"ב מהל' שחיטה) שהשותף אוסר בהמת שותפו וכתב לתרץ וז"ל ופי' הר"ב שם טעמו לפי שבים הפרס מדרבנן ולא גזרו על אלו האמנם בחיבורו נתן טעם לשבח כולל אפילו בדאורייתא דלא תימא דוקא בשדה שא"ש הוא דל"ג אבל אם יש לו בה שותפות כו' אימא שיעשה בית הפרס קמ"ל כיון דאפשר לחלקו כו' יעו"ש הרי שגם בכה"ג שלא תליא במחשבה ג"כ הוא סברא גם לענין דבר שהוא מדאורייתא לומר בכה"ג אא"א דשא"ש ודוק. ויש להוסיף עוד ולומר הואיל דלאביי ילפינן מקרא דכי ירחק וכתיב ביה מבקרך ומצאנך בעינן שלו דוקא וזה דוקא לאביי אבל לר' יוחנן דיליף במה מצינו לא תליא כלל בזה ולקמן יבואר עוד אי"ה. והנה הר"ש ז"ל (בפ"ז דמס' כלאים משנה ה') הביא דברי התוס' דמס' יבמות והקשה עליהם דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בד"ש אלמא אוסר אע"ג שתלוי במחשבה כדאשכחן בב"מ (דף למ"ד) גבי הכניסה לרבקה ודשה כשרה משום דלא ניחא ליה אלא כל הני טעמי גבי עכו"ם לאו שמיה תקרובת עכו"ם כיון שא"ש וגבי פרה תלה הכתוב בניחותא דעושה מלאכה דכתיב גבי עגלה עבד וקרינן עובד מה עבד דניחא ליה ופרה יליף מעגלה כו' וגבי כלאים היינו טעמא דכתיב לא תזרע מה זורע דניחא ליה והא אין אדם נהנה ולא ניחא ליה של אחרים שאני הכא דכתיב כרמך וטעמא דת"ק מרבי בירושלמי מקרא דאמרינן אין לי אלא כרמך כרם אחר מניין ת"ל כלאים כו' יעו"ש. והנה לדברי הר"ש דכתב הטעם בכלאים הואיל דכתיב כרמך א"כ ה"נ גבי שחיטת חולין בעזרה כתיב ג"כ כי ירחק כו' וזבחת מבקרך ומצאנך ומינה דרש אביי בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח חולין בקירוב מקום א"כ נימא דהואיל דכתיב בקרך וצאנך דוקא אם שוחט בהמה שלו חולין בעזרה הוא דיכול לאסור אבל אם שוחט בהמת חבירו חולין בעזרה לא נאסר כלל ונימא דאפילו למ"ד א"א דשא"ש מ"מ חולין בעזרה אא"א דשא"ש הואיל דגלי קרא כמו גבי כלאים ולכאורה י"ל טובא בזה. ולא ראיתי עוד שום הערה בזה:
אולם כל זה הוא דוקא לאביי דיליף דחשנב"ע אסור מקרא דכי ירחק אבל לר' יוחנן דיליף במה מצינו מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור א"כ לא ילפינן כלל מקרא דכי ירחק א"כ ליכא גילוי קרא דמבקרך ומצאנך דבעינן דוקא שלו וי"ל בזה. והנה לר' יוחנן דיליף במה מצינו אמרינן דגוף המעשה הוא האיסור ואפילו כי נשחט ממילא ג"כ אסור וא"כ לדידיה שפיר אמרינן דאם שחט בהמת חבירו חולין בעזרה ג"כ אסור הואיל דהמעשה בעצמו הוא האיסור ודומה לאילו זרק חלב לתבשיל של חבירו דאסור הואיל דאילו נפל מעצמו ג"כ היה אוסר וה"ה הכא בשחט בהמת חבירו חולין בעזרה ג"כ אסור הואיל דאילו נשחט מעצמו חולין בעזרה ג"כ הי' נאסר וכסברת התוס' ביבמות (פ"ג) וכן הי' סברת הבני ישיבה במנחות (מ"ח) וכמו שביארתי לעיל. ויש להוסיף עוד ולומר דר"י דסובר בחולין (דף מ"ם) דאדם אוסר דשא"ש וא"כ פשיטא דיכול לאסור דאפילו בדבר כי נעשה מעצמו לא הים נאסר רק ע"י מעשה האדם כגון שוחט לע"ז אפ"ה אמרינן דאדם אוסר דשא"ש וה"ה הכא בחולין ששחטו בעזרה ודוק:
ז ומעתה אחר כל ההצעה הנ"ל נוכל ליישב דברי הכ"מ הנ"ל דשפיר אמרינן דהרמב"ם סובר דחשנב"ע אסור מה"ת ורק דהוא לאו הבא מכלל עשה דסובר כאביי דילפינן מקרא דכי ירחק וכ"כ הרמב"ם שם (בפ"ב מהל' שחיטה) וכ"כ ג"כ בפה"מ:
(בפ"ב דקידושין שם) ופוסק כר"ח במנחות (מ"ח) וכמבואר (בפ"ח מהל' ומוספין) הבאתיו לעיל דהיכא דממילא הויין חולין בעזרה ליכא איסורא כלל דעיקר האיסור הוא ההבאה לעזרה או השחיטה שאדם שוחט בעזרה וכבר כתבתי לעיל דהא בהא תליא דר"ח סובר ג"כ כאביי דילפינן מקרא דכי ירחק. אולם כ"ז הוא דוקא כששחט בהמה שלו בעזרה אבל כי שוחט בהמת חבירו בעזרה ליכא איסורא מה"ת דהא אא"א דבר שא"ש אולם מדרבנן מיהו אסור וכמ"ש הכו"פ (בסי' ד') שחקר שם בהאי סברא דמ"ד אא"א דשא"ש אמרינן לצעורי קא מכוין וכתב דהואיל דמה"ת אא"א דשא"ש ורק מדרבנן הוא דיכול לאסור דשא"ש וכי איכא סברא לומר לצעורי קא מכוין תלינן לקולא דסד"ר לקולא ומ"ד דלא אמרינן לצעורי קא מכוין הוא משום דסובר דמה"ת יכול לאסור דשא"ש ומש"ה לא תלינן לקולא לומר לצעורי קמכוין דספיקא דאורייתא לחומרא והאריך שם הכו"פ בביאור הדברים בזה. והנה הכא בגנב ששחט הבהמה בעזרה ל"ש לומר לצעורי קא מכוין שהרי אינו רוצה לגלות להבעלים ששחט הבהמה כלל וכ"כ הרשב"א ז"ל בב"ק לעיל (על דף ע"א ע"ב) בד"ה כיון דשחט בה וז"ל ונ"ל דהיכא דגנבו ל"ש לומר הכי דהא סבר שלא ידעו הבעלים ול"ש לצעורי במאי דסבר דלא ידע עכ"ל. וי"ל עוד בזה דהכא בשחט חולין בעזרה ל"ש לומר לצעורי קא מכוין דדוקא היכא דתליא בכוונה אמרינן דבאמת לא היה מחשבתו לזה ורק שאומר כן בכדי לצערו אבל אם האיסור הוא ע"י המעשה שלו ששחט חולין בעזרה א"כ אף דנימא דבכה"ג אא"א דשא"ש מ"מ מדרבנן בודאי אסור ול"ש כלל סברא דלצעורי קמכוין. וא"כ הואיל דל"ש לומר לצעורי קמכוין כי שחט בהמתו של חבירו הגנובה אמרינן אף דמה"ת אא"א דשא"ש ולא היה יכול לאוסרה אפ"ה מדרבנן מיהו אסרה. והנה הרמב"ם ז"ל פוסק להלכה (בפ"ד מהל' עכו"ם) כר"נ ור"ע ור"י דאא"א דשא"ש וכמבואר שם וא"כ גם בחולין שנשחטו בעזרה אמרינן דאם שחט בהמת חבירו בעזרה לא אסרה מה"ת הואיל דפוסק כאביי דילפינן מקרא דכי ירחק וליכא אלא לאו הבא מכלל עשה וזה הטעם דפוסק כרב חסדא דהיכא דנעשה ממילא חולין בעזרה ליכא איסורא וא"כ עיקר האיסור הוא המעשה שהביאו לעזרה או ששחטו בעזרה וא"כ תו אמרינן דאא"א דשא"ש ורק איסורא דרבנן איכא ומש"ה שפיר כתב (בפ"ב מהל' גניבה) השוחט חולין בעזרה משלם דו"ה אעפ"י שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה הואיל ואיסורן מדבריהם ה"ז חייב לשלם. וכוונתו ז"ל דנהי דחולין שנשחטו בעזרה אסור מה"ת בהנאה אבל זה דוקא כששוחט בעזרה חולין שלו אבל כששוחט חולין של אחרים בעזרה אינו אסור מה"ת בהנאה הואיל דסובר דעיקר האיסור הוא העושה האיסור ואינו יכול לאסור שא"ש מה"ת. ונוכל לומר דבאכילה עכ"פ אסור מה"ת ומ"ש הואיל ואיסורן מדבריהם קאי על איסור הנאה ונימא דסובר הרמב"ם דאף דאא"א דשא"ש עכ"פ באכילה אסור וכסברת הרא"ה והר"ן ז"ל שהבאתיו לעיל. ואפ"ה לענין תשלומי דו"ה חייב עליו אם שחטה חולין בעזרה הואיל דגוף השחיטה הוא כהוגן ורק דבר אחר גורם לאיסור אכילה והוא כמו שוחט ונמצאת טריפה דמשלם דו"ה או דנימא דגם באכילה אינו אסור כלל מה"ת דאא"א דשא"ש או משום דהכא גלי קרא מבקרך ומצאנך והרמב"ם פוסק כאביי וכמו שביארתי לעיל. וא"כ הכא בגנב ששחט חולין בעזרה הרי שחט דבר שא"ש ומה"ת ליכא איסורא כלל ורק מדרבנן אסור ומש"ה כתב הואיל ואיסורן מדבריהם ואיסור דרבנן לא מפקיע חיובא דתשלומי דו"ה שהוא מה"ת וכמ"ש היש"ש בפירקין (סי' ז') הבאתיו לעיל בפירקין [אול"ה אוק"ד] דקנין דרבנן לא מפקיע חיובא דדו"ה שהוא מה"ת ה"נ י"ל לענין איסור דרבנן לא פטר חיובא דדו"ה וי"ל בזה. והכוונה דהכא הוא דהוה איסורן מדבריהם אבל באדם ששוחט חולין שלו בעזרה שפיר אסור מה"ת והוה לאו הבא מכלל עשה ומשום דסובר כאביי דיליף מקרא דכי ירחק:
אולם כ"ז לשיטת הרמב"ם ז"ל דפוסק כאביי אבל לר"י גם בשוחט חולין שאינו שלו בעזרה אסור מה"ת ונוכל לומר תרי ותלתא טעמי אליבא דר"י חדא הואיל דיליף במה מצינו א"כ כמו קדשים בחוץ חייב אפילו שחט קדשים של אחרים ג"כ חייב ה"ה שוחט חולין של אחרים בעזרה והתורה מיעטה רק מכרת אבל לאו איכא ואיסור דאורייתא בודאי איכא. ועוד הא סובר דהאיסור הוא בעצם המעשה ואפילו כי נשחט מעצמו בעזרה או בשוגג ג"כ איכא עלה איסור דחשנב"ע. ועוד קאמינא דהא ר' יוחנן סובר בחולין (דף מ' ע"ב) דאדם אוסר דשא"ש מה"ת. ולפי"ז שפיר קאמר הש"ס כאן לר' יוחנן דסובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הניחא אי נימא דסובר דחשנב"ע לאו דאורייתא אבל אי נימא דסובר דחשנב"ע דאורייתא מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמריה קטבח דהא אפילו כי שחט דלאו דידיה בעזרה ג"כ אסר לה וא"כ הגנב ששחט בעזרה הבהמה הגנובה אסר לה בשחיטת פורתא מכח כל הני טעמי דסובר ר' יוחנן וא"כ תקשה דידיה אדידיה והוכרח הש"ס לתרץ דשחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים ודוק היטב בזה:
[צב] (א) שם א"ל רב חביבי מחוזנאה לר"א לימא קסבר ר"י חשנב"ע לאו דאורייתא כו' כל הסוגי' ובשמ"ק ד"ה לימא וז"ל ולענין פסק כתב הר"מ ז"ל בפריטיו וז"ל קיי"ל כר' יוחנן דאמר ישנה לשחיטה להאסר בהנאה מתוע"ס כלומר בין בתחלה בין בסוף כו' ושחיטת חולין בעזרה ל"ש שחט מיעוט סימנין בפנים וגמרן בחוץ ול"ש שחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים ול"ש שחט מיעוט בפנים ולא גמרן אסור בהנאה מדאורייתא עכ"ל. והנה דבר גדול כתב רבינו ז"ל כאן דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מקצת שחיטה חשיב שחיטה כולה אפילו כי לא גמר השחיטה כלל. ולכאורה נראה שיצא לרבינו ז"ל כן מסוגית הש"ס דידן דקאמר אי נימא דחשנב"ע דאורייתא מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח ואי נימא דכי לא גמר השחיטה אח"כ לא מחייב כלל ורק כי גמר השחיטה אז הוא דהוה חולין בעזרה א"כ בתחילת השחיטה עדיין לאו שם חולין בעזרה עלה ולא נאסר אז כלל בהנאה ומאי פריך הש"ס אלא ע"כ דמאן דסבירא ליה ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אמרינן דאפילו כי לא שחט רק מקצת ולא גמר לשחיטה ג"כ שם שחיטה עלה ונאסר בהנאה מכח מקצת שחיטה הלז אבל דו"ה לא מחייב עד דשחיט לה לכולו משום דבעינן וטבחו כולו. הגם די"ל דאפילו כי אמרינן דיש לשחיטה מתחילה ועד סוף אפ"ה בעינן דוקא כי גמר לה לשחיטה כולה ואז הוא דאמרינן דתיכף מתחילת השחיטה ג"כ שם שחיטה עלה ורק כי גמר לשחיטה אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דעל תחילת השחיטה ג"כ היה שם שחיטה עלה וא"כ שפיר פריך הש"ס כאן דאי נימא דסובר ר"י חשנב"ע דאורייתא א"כ מכי שחט פורתא נאסרה בהנאה כו' והיינו דכי קא גמר לה לשחיטה אח"כ אמרינן דנאסרה למפרע בהנאה וכי גמר לה לשחיטה לאו דמרה קא טבח ואמאי חייב בדו"ה וא"ש. אולם הרמז"ל דסובר דאפילו כי לא גמר לכל השחיטה ג"כ נאסר בהנאה במקצת השחיטה וסובר בפשיטות דאי נימא דלא נאסר בהנאה אלא אם גמר להשחיטה א"כ מאי פריך הש"ס ולא ס"ל לסברא זו דנימא דנאסר למפרע בהנאה כי גמר לה לשחיטה אח"כ משום דא"כ שפיר היה מחייב לשלם דו"ה הואיל דכ"ז דלא גמר השחיטה לא נאסר בהנאה ועיקר מה שנאסר בהנאה הוא מכח הסוף שחיטה א"כ שפיר היה מחויב לשלם דו"ה וי"ל בזה:
אלא שי"ל בזה דהא בחולין (דף כ"ט ע"ב) גבי שחוטי חוץ דפליגי רשב"ל משמיה דלוי ור' יוחנן אי ישנה לשחיטה מתחילה וע"ס או דאינה לשחיטה אלא לבסוף וקאמר רבא לא נחלקו אלא כגון ששחט סימן אחד בחוץ וסימן א' בפנים למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה וע"ס מחייב למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא מחייב ורב יוסף אמר היכא דשחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים נמי פסול שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרו בפנים למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה וע"ס מיחייב למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ל"מ עיי"ש. ומבואר דנקיט הש"ס דוקא בכה"ג היכא דגמר לה לשחיטה אבל כי לא גמר לה לשחיטה כלל אלא ששחט רק סימן אחד בחוץ ל"מ אפילו לר' יוחנן דסובר ישנה לשחיטה מוע"ס וכן קאמר נמי הש"ס שם אמר רבא נתקלקלה שחיטה קאמרת שאני התם דאגלאי מלתא למפרע דלאו שחיטה הוא כלל אלמא מבואר דדוקא כי גמר לה להשחיטה הוא דשייך לומר דישנה לשחיטה מוע"ס ומחייב על תחילת השחיטה אבל כי לא גמר לה כלל לשחיטה דלא שחט רק סימן אחד בחוץ ולא שחט יותר לא מחייב כלל. ואפילו לפום האי סברא דרב יוסף הואיל דעשה בה מעשה חטאת העוף בפנים ג"כ לא מחייב כי לא גמר לה להשחיטה וא"כ גם בשחיטת חולין בעזרה ג"כ הי"ל לומר דהדין כן:
דכל שלא גמר לה לשחיטה ושחט רק סימן אחד בעזרה ולא שחט יותר דלא מיתסר בהנאה כלל הואיל דלאו שם שחיטה עלה כלל אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מוע"ס. ועיין בסוגיין בתוד"ה כי קמחייב שהוקשו ג"כ כעין קושיא זו עייש"ה:
וכן י"ל עוד מהא דחולין שם (דף מ"ם) בסוגיין דאא"א דשא"ש דאיתיביה ר"נ לר"ה מהא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם חייב שלש חטאות וא"א כיון ששחט בה סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ לא לחייב מחתך בעפר הוא ומבואר דבשחיטת חוץ לא מחייב אסימן ראשון כי לא גמר לה לשחיטה אח"כ ואפילו למ"ד ישנה לשחיטה מוע"ס דאל"כ לא היה קשה כלל קושית ר"נ על ר"ה דנימא דחייב גם על שחוטי חוץ בשחיטת הסימן האחד לבד וזה הוא באמת קושית רש"י ז"ל שם ותי' כן:
ב ולפי שעי"ז עמדתי קצת על כוונת רש"י ז"ל אמרתי לבאר קצת ולהצילו מקושית המהרש"א שם וז"ל רש"י שם בד"ה מחתך ואע"ג דאמרינן בפירקין (דף כ"ט) שחט סימן א' בחוץ וסימן א' בפנים חייב שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ ליכא למימר דבגמר הסימן חיילי בהדי הדדי איסור עכו"ם ושחיטת חוץ דכי אמרינן סימן א' מחייב הנ"מ היכא דגמר לשחיטה בעודה קדשים כדקתני וסימן א' בפנים דאגלאי מלתא דבסימן קמא שחיטת חוץ הוה וטעמא דהתם משום דישנה לשחיטה מוע"ס אבל הכא דסימן שני לא אשתחוט כלל דחיתוך עפרא בעלמא הוא קמא נמי לאו שם שחיטה עלה כו' עכ"ל וביאור הדברים לכאורה י"ל בהא דהתחיל רש"י ז"ל לומר ואע"ג כו' ליכא למימר דבגמר הסימן חיילי בהדי הדדי איסור עכו"ם ושחיטת חוץ ולכאורה אינו מובן דהא אכתי תיקשה דאיסור עכו"ם הוא תיכף בשחיטת מקצת הסימן ושחיטת חוץ בודאי דבעינן סימן אחד דוקא עכ"פ שהרי רש"י ז"ל אזיל השתא לפום האי סברא הואיל דעשה בה מעשה חטאת העוף ויהיה אסיא ככ"ע אפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף וכסברת רב יוסף שם וא"כ אכתי איסור עכו"ם קדים לאיסור שחוטי חוץ וא"כ שפיר פריך ר"נ מהא דהשוחט חטאת בשבת. אולם נוכל לומר דכוונת רש"י ז"ל בזה דהא עולא משמיה דר"י קאמר דעשה בה מעשה אסרה והיינו אפילו מעשה כ"ד ור"ה נקיט הלשון כיון ששחט בה סימן אחד אסרה ונהי דבאמת אמרינן דהא דנקיט ר"ה סימן אחד הוא לאו דוקא רק דאפילו מעשה כל דהו ג"כ אוסר דהא הש"ס קאמר על מימרא דר"ה סבר לה כי הא דאמר עולא אר"י ועיין רש"י בד"ה היתה. מ"מ היינו יכולין לומר דר"ה דנקיט סימן א' הוא דוקא סימן א' הואיל דחזינן דסימן אחד מיקרי שחיטה דהא גבי חטאת העוף הוה סימן א' דבר שלם וכן בשחוטי חוץ והיינו אומרים דאם שחט רק חצי סימן לא נאסרה עדיין וא"כ היינו יכולין לתרץ הקושיא דלא תיקשי על ר"ה ונהי דלר"י דסובר דמעשה כ"ד אוסר קשה אבל על ר"ה לא תיקשי קושית ר"נ ומשום דבגמר הסימן חייל בהדי הדדי איסור עכו"ם ושתופי חוץ. ועל זה תי' רש"י ז"ל דאף דאמרינן דשחט ס"א בחוץ וס"א בפנים חייב הואיל דעשה בה מעשה חטאת העוף מ"מ דוקא כי גמר לה להשחיטה אח"כ אבל כי לא גמר כלל בודאי דלא מחייב על שחיטת ס"א בלבד. והנה לכאורה יש לעיין דמאי מהני האי טעמא הואיל דנעשה בה מעשה חטאת העוף בפנים דהא הלא כי לא גמר לה לשחיטה כלל לא מחייב על הסימן אחד אע"ג דסימן אחד מהני בחטאת העוף וא"כ מאי מהני כי גמר לשחיטת הסימן השני בפנים הלא לא נוכל לחייבו על שחיטת סימן הראשון בחוץ אלא א"כ גמר לשחיטה אח"כ וא"כ אפילו כי גמר לשחיטה אח"כ בפנים אמאי ליחייב על שחיטת הסימן הראשון בחוץ דהא אם שחט רק מקצת הסימן בחוץ ואח"כ גמר לשחיטת שני הסימנין בפנים ל"מ למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ואמאי בשחיטת סימן שלם בחוץ וגמר אח"כ לשחיטת סימן השני בפנים מחייב הלא למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא נחשב שחיטת סימן הראשון לשחיטה כלל ומאי מהני סברא זו הואיל דנעשה בה מעשה חטאת העוף בפנים. אולם י"ל בזה דסברת רב יוסף הוא דאפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף מ"מ ע"כ צרכינן לומר דתחילת השחיטה ג"כ שם שחיטה עלה דאל"כ מאי מהני לאם שחט בה סימן א' בחוץ דיהיה חייב. הואיל דעשה בה מעשה חטאת העוף בפנים הלא אם לא גמר לשחיטה אח"כ לא מחייב על שחיטת סימן האחד וע"כ דשחיטת ס"א בלבד לא מחייבא ליה ורק היכא דגמר לשחיטה אח"כ מחייב על שחיטת הסימן האחד א"כ אמרינן דשם שחיטה על שחיטת סימן אחד ורק דוקא כי גמר לה לשחיטה אח"כ אז מחייב על שחיטת סימן הראשון בחוץ הואיל דנעשה בה מעשה חטאת העוף וא"כ גם למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ובעינן דוקא שישחוט אח"כ הסימן השני מ"מ מהני האי סברא הואיל דנעשה בה מעשה חטאת העוף לחייבו על שחיטת סימן האחד דחזינן דשם שחיטה על שחיטת סימן שלם אחד וז"ש רש"י ז"ל וטעמא דהתם משום דישנה לשחיטה מוע"ס כלומר דהוא שם המושאל והכוונה דשייך לשון שחיטה על שחיטת ס"א אפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ועיין במהרש"א שם שנדחק בזה ולפי האמור א"ש ודוק. אבל עכ"פ חזינן דגם בשחוטי חוץ בעינן דוקא כי גמר לה לשחיטה אח"כ אבל כי לא גמר לה לשחיטה אח"כ לא מחייב על שחיטת ס"א בחוץ ועיין חולין (שם כ"ט) בתוס' ד"ה כגון בסה"ד מ"ש בזה. וא"כ ה"ה בשוחט חולין בעזרה בודאי דג"כ י"ל דאפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה וע"ס ונאסר בהנאה בשחיטת סימן אחד בעזרה אבל דוקא כי שחט אח"כ לסימן השני אפילו חוץ לעזרה אבל כי לא שחט אח"כ כלל לסימן השני בודאי דלא נאסר בהנאה מדין חולין שנבע"ז דהא הש"ס דהביא לפלוגתא דלוי סבא ור"י אי ישנה לשחיטה כו' בהא דחולין בעזרה ובשחיטת קדשים בחוץ ומשמע דדמי להדדי ולכאורה צע"ג בזה:
ולכאורה י"ל דאף דבשחוטי חוץ בעינן דוקא כי גמר לה לשחיטה אח"כ אבל כי שחט סימן אחד בחוץ ולא גמר כלל לשחוט סימן השני לא מחייב אבל בחולין בעזרה אפילו כי שחט סימן אחד בפנים וסימן השני לא שחט כלל ג"כ נאסר בהנאה וכשיטת הר"ם ז"ל זה תליא אי ילפינן חשנב"ע מהיקשא דאמרה תורה שחוט לי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור וכדאר"י משום ר"מ או כדאביי דדרשינן מקרא דוזבחת בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום וכדאיתא בקידושין (נ"ז). דאי ילפינן מהיקשא י"ל דדוקא כי גמר לשחיטה אח"כ אז נאסר בשחיטת סימן אחד בעזרה או במקצת הסימן דהא פסקינן דישנה לשחיטה מתחילה וע"ס אבל כי לא גמר לה לשחיטה אח"כ לא נאסר כלל בהנאה הואיל דילפינן מהיקשא דשחוטי חוץ ודוקא כי התם. אבל אם נימא דילפינן מוזבחת וכדאביי שפיר יש לומר דנהי דבשחוטי חוץ דוקא כי גמר לה לשחיטה אח"כ הוא דחייב אבל בחשנב"ע חייב על שחיטת סימן אחד או אפילו מקצת סימן ואפילו כי לא גמר לשחיטה אח"כ והר"ם ז"ל סובר דפסקינן כאביי דהוה רק לאו הבא מכלל עשה ומש"ה אפילו כי לא גמר לה לשחיטה אח"כ ג"כ נאסר בהנאה בשחיטת הסימן האחד בלבד ואכתי צ"ע בזה:
ועיין בחידושי הרשב"א כאן בד"ה כיון דכתב דסוגיין דידן אתיא כרבא דהתם דאוקי פלוגתא דר"י ור"ל דישנה לשחיטה כו' בששוחט סימן אחד בחוץ כו' ע"ש ולשיטתו י"ל בסוגיין דחולין שם בדברי רש"י ז"ל שם שהבאתי: אמרי צבי על ב"ק דף עא/ב:
[צג] (א) דף ע"ב ע"ב בתוד"ה דאי ס"ד וז"ל ומיהו איסור אכילה דהויא ודאי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לעכו"ם משום שחיטה שא"ר ואי איסור אכילה לא הוי אלא מדרבנן לא היה נחשב בכך שחיטה שא"ר כמו מעשה שבת למ"ד דרבנן כו' יעו"ש. ולכאורה י"ל לשיטת הרא"ה והר"ן ז"ל דאף דאא"א דשא"ש מ"מ בשוחט לעכו"ם אסור באכילה מה"ת משום דנהי דלא אסר לה מ"מ לא שרי לה וא"כ יש לומר דדוקא בשוחט בהמה לעכו"ם אסור באכילה מה"ת משום דנהי דלא אסר לה מ"מ לא שרי לה ומש"ה פטרי רבנן שוחט לעכו"ם דהא באכילה אסור משום האי טעמא אבל בשאר תקרובות לעכו"ם שהקריב סולת וכדומה לעכו"ם יש לומר דגם באכילה לא נאסר מה"ת ומאי הביאו התוס' ראיה מהתם דתקרובת עכו"ם אסור מיהו באכילה ומוכח מכאן דהתוס' ג"כ ס"ל כהרשב"א במשה"ב דחולק על הרא"ה בבדה"ב. ועיין לעיל על (דף ע"א ע"א) בתוד"ה בשלמא הוכחתי שם באות [פ"א] דהתוס' לא ס"ל בזה כהרא"ה והר"ן ז"ל. ועיין בשעה"מ (פ"ה מהל' אישות ה"א) הביא דברי התוס' דכאן וכתב להוכיח עוד ממס' חולין (דף פ"ה) השוחט לעכו"ם והשוחט חולין בפנים ר"מ מחייב בכיסוי וחכמים פוטרים ואי תקרובת עכו"ם מותר באכילה מדאורייתא הא מדאורייתא אשר יאכל קרינא ביה ואמאי פטור מכסוי והאריך בזה:
ולכאורה י"ל בזה דנוכל ליישב זה דיש חילוק בין שוחט לעכו"ם לשאר תקרובות לעכו"ם דאף דבשאר תקרובות לעכו"ם מותר באכילה מה"ת אבל בשוחט לעכו"ם אסור משום דהא לא שרי לה וא"כ הוה כאילו לא שחט לה ומש"ה אסור באכילה מה"ת וכמ"ש הרא"ה והר"ן. מיהא התוס' לא ס"ל כהרא"ה בזה וא"כ לשיטת התוס' שפיר היו יכולין להביא ראיה משם: (ב) הנה מבואר דעת התוס' בכאן דצדדו לומר דאינו נאסר בהנאה מה"ת ועיין בחידושי הרשב"א למס' קידושין (דף נ"ח ע"א) בד"ה אלמא הביא ג"כ שיטת התוס' הנ"ל והביא עוד בשם י"מ דגם באכילה אינו אסור מה"ת והקשה עליהם ועיין בספר דברי אמת בענין דברי סופרים (ס"ה) שהביא ג"כ דברי הרשב"א בשם הי"מ והבן כן בדברי הי"מ דס"ל דגם באכילה אינו אסור מה"ת עייש"ה ודעת הרמב"ם והרמב"ן בספר המצות ובחיבורו הגדול דאסור בהנאה מה"ת ויבואר אי"ה לקמן וגם שיטת התוס' בכמ"ד נראה דגם בהנאה אסור מה"ת וכבר האריכו בזה גדולי המחברים ז"ל. וראיתי בספר שעה"מ (בפ"ה מהל' אישות ה"א) ובספר דברי אמת שם האריכו הרבה בביאור ענין זה והוקשו קושיא חמירא ממס' פסחים (דף כ"ב ע"א) דפריך הש"ס לר' אבהו והרי דם דרחמנא אמר לא תאכל דם ותנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בו שאני דם דאיתקש למים דכתיב לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותרין אף דם מותר ואימא כמים המתנסכין ע"ג המזבח כו' ואימא כמים הנשפכין לפני ע"א התם נמי ניסוך אקרי דכתיב ישתו יין נסיכם ע"כ ולשיטת התוס' דתקרובות ע"ז אינו אסור בהנאה מה"ת א"כ מאי פריך הש"ס אימא כמים הנשפכין לפני ע"ז הלא גם מים הנשפכין לפני ע"ז אינו אסור בהנאה מה"ת דהא כל תקרובות עכו"ם לא נאסר בהנאה מה"ת וע"ש מ"ש ליישב זה: והנה הרבה יש לפלפל בהסוגיא שם אולם בפשיטות י"ל ליישב הקושיא דנוכל לומר בזה דהא קושית הש"ס דאימא כמים הנשפכין לפני ע"ז קאי הקושיא דאמאי אמרינן להלכה דם מותר בהנאה כדקתני במתני' נימא דיהיה אסור בהנאה והא דכתיב תשפכנו כמים הוה הפי' כמים הנשפכין לע"ז ועיין בתוס' ד"ה ואימא ובמהרש"א שם וא"כ אם היינו אומרים כן היינו אומרים באמת דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מה"ת והיינו אומרים דמכאן ילפינן דתקרובות ע"ז אסור בהנאה מה"ת דהא באמת כתיב גבי דם לא תאכלנו ואחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ורק הואיל דכתיב תשפכנו כמים יש סברא להתירו בהנאה כמים ואם היינו אומרים דהא דכתיב כמים היינו כמים הנשפכין לע"ז א"כ אתא לגלויי דמים הנשפכין לע"ז אסור בהנאה מה"ת וא"כ תו לא נוכל למילף היתר הנאה מהא דכתיב תשפכנו כמים ועל כרחך היינו אומרים דמים הנשפכין לע"ז אסור בהנאה מה"ת. אבל לפי מה דמשני הש"ס התם נמי ניסוך אקרי א"כ תו לא נוכל לפרש הקרא כמים הנשפכין לע"ז וא"כ תו נוכל לומר דתקרובת ע"ז אינו אסור בהנאה מה"ת ומיושב שפיר הסוגיא שם ודוק. אולם מה שאיני מבין בפשטות מה שנסתפקו התוס' בזה דהא במס' ע"ז (דף כ"ט ע"ב) יין מנ"ל ארב"א א"ק אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין נמי אסור בהנאה ועיין בתוס' ד"ה יין מ"ש בזה והרי מפורש בהדיא דזבח אסור בהנאה וראיתי בספר דברי אמת שם שכתב לפרש מ"ש התוס' כאן בסוף דבריהם וא"ל דאי אסור באכילה מדאורייתא היינו ע"כ משום דהוקשו למת מה"ט נמי תיאסר בהנאה כמת וי"ל כיון דכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקוש ולא להנאה עכ"ל ומפרש הגאון בעל דברי אמת דלאכילה איתקוש דבר תורה ולהנאה מדרבנן עייש"ה. ולפי"ז הא דקאמר הש"ס בע"ז שם מה זבח אסור בהנאה כו' צרכינן לומר דמה"ת אינו אסור רק באכילה ומדרבנן אסור בהנאה ומקשינן יין לזבח ולענין איסור אכילה מה"ת ומדרבנן אסור גם בהנאה והוא דוחק קצת לפרש כן:
ועוד נלע"ד ליישב הקושיא הנ"ל דהנה בפסחים שם דפריך הש"ס ואימא כמים הנשפכין לפני ע"ז התם נמי ניסוך אקרי דכתיב ישתו יין נסיכם. ולכאורה י"ל דדילמא ניסוך היין מקרי ניסוך דוקא ולא נשפכין אבל מים נשפכין אקרי ולא מיקרי ניסוך כלל דהא בקרא כתיב יין נסיכם. וע"כ צ"ל מים ויין שוים הם וכמו דמצינו בקרא לשון ניסוך גבי יין ה"ה גבי מים ג"כ שייך גביה לשון ניסוך ויש לומר עוד בטעם הדבר הואיל דהי' במקדש ניסוך היין וניסוך המים ועל שניהם היה שייך לשון ניסוך וא"כ כי כתיב קרא ישתו יין נסיכם גם ניסוך המים בכללו ויש לומר ג"כ דכתיב לשון רבים הגם דהריבוי קאי על העם מ"מ יש בכלל לשון נסיכם גם ניסוך המים ושפיר קאמר הש"ס התם נמי ניסוך אקרי. ועיין מס' ע"ז (כ"ט ע"ב) בתוס' ד"ה ישתו וז"ל למאן דדריש להאי קרא באוה"ע ניחא ולמאן דדריש בגיטין גבי טיטוס שאמר מקרא זה על ישראל וכן בספרי כו' צ"ל שהיו האומות מגנין את ישראל על עבודת המזבח כנגדן מה שעושין לע"ז שלהם ויאכלו וישתו קאי אמזבח שאוכל מנחות ושותה נסכים עכ"ל ולפ"ד התוס' הנ"ל מבואר שפיר כמו שכתבתי. ועיין במס' ע"ז שם יין מנלן אמר רבה בר אבוה אמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין נמי אסור בהנאה ובתוס' שם ד"ה יין באה"ד וז"ל וא"ת יין שנתנסך למה לי קרא מי נפיק מכלל שאר זבח ועיין מה שתי' בזה והנה לשיטת התוס' בב"ק דתקרובת ע"ז מותר מה"ת בהנאה והא דקאמר הש"ס הלשון מה זבח אסור בהנאה הוה הפירוש דבאכילה אסור מה"ת ומדרבנן אסור בהנאה וכמש"ל א"כ י"ל דלשיטתם בב"ק לא קשה קושית התוס' במס' ע"ז די"ל דתקרובות ע"ז מה"ת מותר בהנאה ורק גבי יין גלי קרא יתירא דאסור בהנאה ומש"ה יליף רבה בר אבוה מקרא דישתו יין נסיכם דיי"נ אסור בהנאה הואיל דכתיב קרא יתירא אבל זבח מותר בהנאה מה"ת. ומעתה י"ל ליישב קושית השעה"מ הנ"ל ע"ד התוס' מהא דפסחים דהא הואיל דאפילו אם נימא דתקרובת מותר בהנאה מה"ת מ"מ יי"נ שפיר אסור בהנאה מה"ת וא"כ מים המתנסכין לע"ז ג"כ אסור בהנאה מה"ת הואיל דשם ניסוך עלה וכמו שכתבתי לעיל וא"כ שפיר פריך הש"ס בפסחים ואימא כמים המתנסכין לע"ז דאסור בהנאה ודוק:
ג והנה בגוף דין זה שכתבו התוס' כאן דתקרובות ע"ז נהי דבאכילה אסור מה"ת אבל בהנאה אינו אסור אלא מדרבנן ובכמ"ד כתבו להיפוך. אולם דעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בספר המצות דאסור בהנאה מה"ת וגם בהלכותיו פסק הרמב"ם ז"ל דתקרובות ע"ז אסור בהנאה מה"ת שכ"כ (בפ"ז מהל' עכו"ם ה"ב) עכו"ם ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים אחת משום ולא תביא ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עכ"ל הרי מבואר בהדיא דתקרובות אסור בהנאה מה"ת ובספר המצות להרמב"ם (מצוה קצ"ד) וז"ל הזהירנו מלשתות יין נסך וזה לא בא בכתוב נגלה בביאור אבל אמרו בע"ז אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור אף יין אסור ואתה יודע שאסור הוא בהנאה ולוקין עליו כמו שהתפרסם בתלמוד והראיה על היות יין נסך אסור ואיסורו דאורייתא ושהוא ימנה ממצות ל"ת אמנם בע"ז (דף ע"ג ע"ב) ר' יוחנן ור"ל דאמרו תרווייהו כל איסורן שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויי"נ דבמינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם וזו ראיה מבוררת שיין נסך מאיסורי תורה ובספרי ג"כ כו' ועדיין לא נאסר יין של עכו"ם לישראל כו' הנה מאמרם עדיין לא נאסר יין של עכו"ם יש ראיה כי אחר זה נאסר בלא ספק ואולם אמרו במס' שבת (י"ז ע"ב) כי בכלל י"ח שגזרו שמכללם יין וג"כ אמור ע"ז (דף ס"ב) שאני יי"נ עצמו אולם יי"נ עצמו הנה הוא אסור מה"ת כו' יעו"ש והרמב"ן ז"ל שם בהשגותיו האריך לתמוה ומסיק דיי"נ אסור מה"ת מפסוק וקרא לך ואכלת מזבחו שנכלל בו כל תקרובות ע"ז כו' יעו"ש וגם הרב בעל מג"א שם האריך לתרץ דברי הרמב"ם והביא דברי הש"ס דמס' ע"ז (דף כ"ט ע"ב) דקאמר יין מנלן וארב"א אמר קרא אשר חלב זבחימו יאכל ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין אסור בהנאה והביא ג"כ דברי התוס' שם שהבאתי לעיל יעוש"ה והרמב"ן ז"ל הקשה עליו עוד דא"כ על יי"נ ילקה שלש משום ולא תביא תועבה אל ביתך ומשום ולא ידבק בידך מאומה ומשום ישתו יין נסיכם והלא לא פרט בו הכתוב לאו אלא שהקישו לזבח אשר חלב זבחימו:
יאכלו והאריך עוד בזה ועיין במג"א שם ועיין בשעה"מ שם (בפ"ה מהל' אישות) האריך ג"כ בזה יעוש"ה:
ולעד"נ ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דהנה גבי תקרובת ע"ז דאסור בהנאה הוא כשהקריב לפני ע"ז וכן יי"נ ממש שנתנסך לפני ע"ז דאסור מה"ת הלא הוא ג"כ ממש כמו זבח אלא דגבי יי"נ מצינו ששיכשך ידו לתוכו ג"כ אסור ואף שאין מיקרי זה ניסוך ממש מ"מ הוא אסור ועיין חולין (דף מ"א ע"א) כתנאי עכו"ם שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסרו ריב"ב וריב"ב מתירין אותו מפני שני דברים א' שאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז ואחד שיכול לומר לו לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי הרי דפליגי תנאי בזה אם מנסכין יין שלא בפני ע"ז רק בשיכשך לבד ג"כ יהיה יי"נ ופסקינן להלכה כרבנן דפליגי על ריב"ב וריב"ב. וא"כ יש שני עניני ניסוך א' לפני ע"ז ממש והוא ממש כמו זבח ויש עוד ענין ניסוך ששיכשך ידו לתוכו שלא בפני ע"ז כלל ורק שהוא לשם ע"ז וזה לא מצינן למילף מהא דאסרה תורה תקרובות ע"ז דנימא דזה ג"כ הוא בכלל תקרובות ע"ז הואיל דלא היה בפני ע"ז והיה הרמב"ם מפרש הסוגיא בע"ז (דף כ"ט) דקאמר יין מנ"ל דאסור דקאי על שיכשך ידו בתוכו דאי על ניסוך ממש לפני ע"ז זה היה פשיטא דאסור הואיל דהוא בכלל תקרובות ממש ורק הש"ס קאי דבמתני' קתני סתמא יי"נ אסור משמע אפילו בשיכשך ידו לתוכו שלא בפני ע"ז וקאמר הש"ס מנ"ל ואמר רבה בר אבוה אמר קרא ישתו יין נסיכם מקיש יין לזבח מה זבח אסור בהנאה אף יין אסור בהנאה וגילה לן קרא זה דביי"נ אפילו כי שיכשך ידו לתוכו ולא ניסכו בפני ע"ז ג"כ שם ניסוך עלה ולוקין עליו והרמב"ם ז"ל בספר המצות שכתב הלשון הזהירנו מלשתות יי"נ וזה לא בא בכתוב נגלה בביאור אבל אמרו כו' ואתה יודע שאסור הוא בהנאה ולוקין עליו כמו שהתפרסם בתלמוד ע"ש הכוונה בזה שמפרש הסוגיא דע"ז שם כן דרבה ב"א אמר דמקרא זה ילפינן דאפילו כי לא ניסכו בפני ע"ז ג"כ שם יי"נ עליו בשכשוך לבד. ומיושב בזה קושית התוס' שם שהוקשו דיין שנתנסך ל"ל קרא מי נפיק מכלל שאר זבח ע"ש בתוס' וניחא ליה להרמב"ם ז"ל בזה דקרא אתא לגלויי דאפילו כי לא ניסכו ממש בפני ע"ז רק ששיכשך ידו לתוכו ג"כ שם יי"נ עלה וזה לא היינו יודעים מזבח דזבח הוא דוקא בפני ע"ז וגילה לן קרא דביי"נ דכי שיכשך ידו בתוכו ג"כ הוה ניסוך בכה"ג כאילו ניסכו ממש בפני ע"ז וא"כ תו נוכל לומר דגם בזבח אסור כה"ג הואיל דגילה לן קרא גבי יין ה"ה בשאר זבח ג"כ כל ששחטו לשם ע"ז נאסר בהנאה ושם תקרובות ע"ז עלה ועיין בתוס' חולין (דף מ"ם ע"א) ד"ה לפני ע"א אין לפרש דוקא לפני ע"ז וכריב"ב דאמר לקמן אין מנסכין יין אלא לפני ע"ז וה"ה שאר עבודות דנראה דדוקא לענין ניסוך קאמר דבכל דוכתא דאיירי בשוחט לא נקיט לפני ע"ז כו' ע"ש ונוכל לומר דהוא משום דגלי קרא גבי יין דשייך ניסוך אפילו שלא בפני ע"ז רק בשיכשך בלבד וה"ה גבי זבח ג"כ חייב ונאסר אפילו כי לא שחט בפני ע"ז ממש. וזה הוא כוונת דברי הרמב"ם בספר המצות שכתב דיי"נ אסור מקרא דישתו יין נסיכם והיינו היכא דלא ניסכו בפני ע"ז ממש רק ששיכשך ידו לתוכו לשם ע"ז דג"כ אסור וא"כ הוא רק לגלות דגם בכה"ג שלא היה בפני ע"ז ג"כ שם יי"נ עלה דהקישו קרא לזבח ממש בפני ע"ז ומינה ידעינן תו ג"כ דזבח שלא בפני ע"ז ג"כ אסור וכמש"ל וא"כ לפי האמור מיושב שפיר הקושיא שהקשה הרמב"ן דהא התורה בכללותי' ופרטותי' נאמרה בסיני ולפי האמור א"ש דקרא זה אתא רק לגלויי דגם בשיכשך ידו בתוכו שלא בפני ע"ז ג"כ שם יי"נ עלה אבל עיקר דינו נאמרה בסיני ורק שבסיני נאמר סתם דתקרובת ע"ז נאסר וא"כ ה"ה יין נסך בכלל תקרובות. אולם זה דוקא כשניסכו ממש בפני ע"ז א"כ לא גרע מזבח ורק דדבר זה דדרכן של העכו"ם לשכשך לע"ז אפילו שלא בפני ע"ז זה לא נאמר בפירוש ומש"ה לא נאסר להם יין של עמונים רק אח"כ ראה מרע"ה כי ע"י שתיית היין שלהם נכשלו וכוונתם של העמונים היה להשקותם יין חמת תנינים כי שכשכו לע"ז שלא בפני ע"ז וא"כ זה הוא דרך ניסוך ופירוש בקרא דגם בכה"ג שם יי"נ עלה: ומיושב ג"כ מה שהקשה הרמב"ן דא"כ היל"ל דעל שתיית יי"נ ילקה שלש משום ולא תביא תועבה ומשום ולא ידבק ומשום ישתו יין נסיכם. ועוד שלשיטת הרמב"ם ההיקש אינו נמנה מן התורה ללאו בפני עצמו ועוד האריך להקשות בזה ולפי האמור א"ש דכוונת הרמב"ם ז"ל הוא דקרא דישתו יין נסיכם אתא רק לגלות דגם בכה"ג בשיכשך שלא בפני ע"ז ג"כ שם יי"נ עלה וא"כ ה"ה בכלל תקרובות ע"ז והא שמנה הרמב"ם ז"ל זה ללאו בפני עצמו הואיל דנכתב בפני עצמו ונקט האי דרשא דרבה בר אבוה במס' ע"ז (דף כ"ט ע"ב) וא"כ בודאי דעל שתיית יי"נ אינו לוקה רק שני לאוין משום לא ידבק ומשום ולא תביא. ורק יש לומר דאם התרו ביה משום לאו דלא ידבק או משום לאו דלא תביא ומשום ישתו יין נסיכם ג"כ לוקה שנים הואיל דקרא זה אתא לגלות על יי"נ שלא בפני ע"ז א"כ הוה כמו דכתב קרא בפירוש ולוקה אם התרו בו משום קרא זה ומש"ה מנה הרמב"ם זה ללאו בפני עצמו אבל שילקה שלש על שתיית יי"נ גמור בוודאי דאינו לוקה רק שנים כדין כל תקרובת ע"ז ודוק:
ואולי נוכל לפרש כן דברי הרב בעל זוהר הרקיע שמביא הרב בעל מג"א שם ואין הספר הנ"ל בידי לעיין בו. וכזה נוכל להבין ג"כ דברי הפרקי דר"א שמביא הרמב"ן ז"ל שעמד פנחס וגזר על סתם יינם והיינו דדילמא שכשכו וי"ל בזה. ועיין מס' חולין (דף ד' ע"ב) גבי יהושפט מלך יהודה ואחאב מלך ישראל דקאמר הש"ס ועדיין לא נאסר יינן של נכרים כו' ולשון זה איתא ג"כ בסנהדרין (דף ק"ו). אולם לעד"נ דלפי מה שפירשתי אין הנושאים שוין כי הכוונה דלא נאסר עדיין סתם יינם הוה הכוונה עד הגזירה די"ח דבר שגזרו על סתם יינם ובחולין הוה הפי' כפשטא דלא נאסר סתם יינם וזה היה סתם יינם ולא היה ידוע ששיכשכו ג"כ אבל בסנהדרין גבי בנות מואב שם הכוונה על יין ששיכשכו בו והיינו שלא היו יודעים עוד הדין הזה דשיכשך ג"כ הוי נסך גמור כנלע"ד לפרש לפירושו של הרמב"ם ז"ל. וברש"י חולין שם ד"ה סתם יינם שלא ראינוהו שנסכו לע"ז דליתסר דכתיב ישתו יין נסיכם ואפילו חשבת ליה מומר לכהת"כ שרי דעדיין לא נאסר יינם של עכו"ם דמי"ח דבר דתלמידי שמאי והלל הוא עכ"ל ונראה מפירש"י ז"ל דקאי הקרא דישתו על ניסוך ממש ואולם י"ל דכוונת רש"י ז"ל הוא ג"כ על שיכשך ונפקא מקרא דישתו יין נסיכם וכמו שפירשתי בדברי הרמב"ם ז"ל וי"ל עוד בזה:
ד והנה כעת עיינתי שנית בזה לכאורה י"ל עוד ע"ד התוס' שמוכח מדבריהם דתקרובות ע"ז אסור מה"ת באכילה ובהנאה אסור רק מדרבנן מהא דמס' ע"ז (דף כ"ט ע"ב) במתני' אר"י שאל ר"י את ר"י מפני מה אסרו גבינות עכו"ם א"ל מפני שמעמידין אותו בקיבת עגלי עכו"ם א"ל א"כ למה לא אסרוה בהנאה וכו' והנה בודאי דהא חששא דמעמידין בקיבת עגלי עכו"ם לא הוי רוב רק ספק השקול דהא גבי גבינות בית אונייקי קאמר הש"ס שם (בדף ל"ד ע"ב) שרוב עגלים של אותה העיר נשחטין לעכו"ם אבל בסתם גבינות ל"ה רק ספק השקול וא"כ מאי קא"ל ר"י לר"י א"כ למה לא אסרוה בהנאה דבשלמא באכילה אסור הואיל דהוי סד"א ובהנאה לא אסרוה הואיל דהוי סד"ר לקולא ולזה העירני ב"א הב' החריף כמר דוד נ"י. ואולי י"ל בזה הואיל דהספק דאורייתא עם הספק דרבנן הם על ד"א והואיל דאזלינן בסד"א לחומרא תו אזלינן לחומרא גם בסד"ר וכיוצא בזה כתב המג"א (בסי' קפ"ד סק"ז) בשם הר"ש חיוון ז"ל וכבר האריכו בזה האחרונים וגם אנכי כבר כתבתי בזה. אולם י"ל למה לא הוכיחו התוס' משם דתקרובות ע"ז אסור באכילה מה"ת מיהו באמת ל"ה זה עיקר הטעם שאסרו גבינות עכו"ם וכדמסיק הש"ס שם (בדף ל"ה) ולא רצה לגלות לו הטעם משום שהיה גזירה חדשה וא"כ י"ל דלעולם תקרובות ע"ז אינו אסור באכילה מה"ת ורק שרצה לדחותו בזה אעפ"י שאין הדין כן וי"ל בזה:
[צד] שם במתני' גנב עפ"י שנים וטבח ומכר על פיהן ונמצאו זוממין משלמין הכל גנב עפ"י שנים וטבח ומכר עפ"י שנים אחרים אלו ואלו נמצאו זוממין הראשונים משלמים תשלומי כפל והאחרונים משלמים תשלומי ג' כו' ופירש"י בד"ה והאחרונים משלמים ג' לשור וכגון שהוזמו האחרונים תחלה דאי עידי גניבה הוזמו תחלה בטלה עדות טביחה דדלמא בעלים מכרוהו לו וכי מתזמי אמאי משלמי. ועיין עוד ברש"י בד"ה בטלה כל העדות והוא פטור והן פטורין ואפילו חזרו: