אור ברסלב

אמרי הצבי ב· רבי צבי מאיר בר

דף סח:

דף סו:

[אות לח]:

א"ל ר' יוחנן גניבה בנפש תוכיח שאין יאוש בעלים וחייב כו'. והנה נסתפקתי בהא דחייבה התורה דו"ה בגנב ומכר ואף למ"ד דהחיוב הוא לפני יאוש ואע"ג דלא חל המכירה אפ"ה חייב ומפני ששנה בחטא וכמבואר בסוגיין אם בעינן דוקא שהלוקח יקחנו לרשותו ויעשה בו משיכה ממש לרשותו או דאפי' אם היה רק קנין המועיל ד"ת ג"כ חייב:

והנה לענין שינוי רשות אחר יאוש דמהני וקני הלוקח הבאתי על (דף קט"ו ע"א) [אוכ"ח אק"ג] דברי הפתח הבית בדיני יאוש (ענף ט"ז) אם בעינן שינוי רשות ממש שהלוקח יקחנו לחצירו ולרשותו או אפילו קנין לבד והוא עדיין אצל הגנב ג"כ מיקרי ש"ר ודעתו נוטה דלא בעינן ש"ר ממש ורק בש"ר ואח"כ יאוש בעינן ש"ר ממש יעו"ש וגבי מכירה להתחייב בתשלומי דו"ה אני מסופק בזה אם מהני קנין לבד או דבעינן משיכה לרשותו של הלוקח דוקא. והנה למ"ד דחיובא הוא רק לאחר יאוש דבעינן דוקא דאהני מעשיו א"כ תליא חיוב דו"ה בהאי דינא אם לענין קנין בש"ר בעינן ש"ר ממש:

או דסגי בקנין לחודיה דאם אמרינן דקנין דש"ר הוא דוקא ש"ר ממש לרשותו של הלוקח א"כ פשיטא דגם לענין חיוב דו"ה ג"כ בעינן שהלוקח ימשכנו לרשותו דוקא ואם גבי ש"ר סגי בקנין ולא בענין ש"ר ממש א"כ יש סברא לומר דגם לענין חיוב דו"ה סגי בקנין ולא בעינן שימשכנו הלוקח לרשותו דוקא:

ולמ"ד דלא בעינן אהני מעשיו ורק אפילו במכרו קודם יאוש חייב דו"ה מפני ששנה בחטא יש להסתפק אם בעינן דוקא שימשכנו הלוקח לרשותו דיש לומר אפילו אם גבי ש"ר לקנות בעינן משיכה ממש לחצירו של הלוקח אבל לענין חיוב דו"ה מחייב בקנין לחוד דהא סוף סוף שנה בחטא וי"ל הרבה בזה:

ולכאורה היה נלע"ד לפשוט מהא דקאמר ר' יוחנן גניבה בנפש תוכיח שאין יאוש בעלים וחייב וכתבו התוס' בד"ה גניבה וא"ת גניבה בנפש שאני דלא איתקש לטביחה וי"ל דהכא נמי לא אתקיש לטביחה אלא בלא היקשא יליף לה מטביחה ולהכי קאמר ר' יוחנן דאדרבה אית לן למילף מכירה ממכירה עכ"ל. והנה לר' יוחנן ילפינן ממכירה בנפש לחייבו דו"ה אפילו במכרו לפני יאוש לסברת התוס' הנ"ל:

והנה גבי מכירה בנפש יש בזה גופא פלוגתא בין הראשונים ז"ל דהנה הרמב"ן ז"ל בפרשת משפטים (כ"א פסוק ט"ז) וגונב איש וז"ל ונמצא בידו קודם המכירה לשון רש"י ולא הבינותי זה אם ללמד שיראוהו עדים בידו קודם המכירה וכי תעלה על דעתך שיהיה זה נהרג עליו עד שיראוהו עדים שגנב ומכר כו' והענין ללמד שדינו כדין שאר הגנבים בממון שאם טבח ומכר ברשות הבעלים פטור ואם הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים חייב וכן זה צריך שיבוא הגנב לרשותו וכן אם הגביה הנער על כתיפו ומכרו לאחר חייב הוא דהא קרינא ביה ונמצא בידו ולא תהא חצירו קונה לו יותר מידו וכן מה שאמר מכרו ועדיין הוא ברשותו שלא הוציאו הלוקח מרשותו כלל ואע"פ שנתן בו מעות כיון שלא הוציאו משם פטור ולא ידעתי אם לומר שצריך קנין כמשפט הקניות שימשכנו מרשות המוכר לסימטא או עד שיגביהנו או היא גזה"כ בנפש לומר שאפילו נגמר המכר ביניהן וקנה בהגבהה או במשיכה בחצר של שניהם יהיה פטור עד שיצא מרשותו לרשות הלוקח וכן נראה ורש"י פי' שם בפירושיו בגמרא ועדיין הוא ברשותו של נגנב עצמו ופטור מפני שאין כאן גניבה כלל וא"כ לא נתחדש כאן דבר שלא כמשפט גנבי ממון ועל כל ענין שיעור הכתוב וגונב כו' יעוש"ה. והנה חזינן דבמכירת נפש לשיטת רש"י כל שמכרו בקנין אפילו שלא משכו הלוקח לרשותו ג"כ חייב המוכר הגנב מיתה ולשיטת הרמב"ן בעינן דוקא אם משכו הלוקח לרשותו הא לא"ה רק שהיה קנין לבד לא מחייב המוכר הגנב מיתה. ועיין ברמב"ם (פ"ט מהל' גניבה ה"ג) גנבו ונשתמש בו ומכרו ועדיין הגנוב ברשות עצמו ולא הכניסו הגנב לרשותו פטור כו' עכ"ל הרי שהרמב"ם ג"כ מפרש כפירש"י שעדיין הגנוב ברשותו וא"כ לשיטת הרמב"ם ג"כ הדין כל שמכרו הגנב בקנין אפילו לא הכניסו הלוקח לרשותו ממש ג"כ חייב הגנב מיתה ועיין בה"ה שם בה"ג שכתב וז"ל ונראה מדעתו ז"ל כפי פירש"י ז"ל דפי' דלא בעינן ליפוק מרשות גנב אחר מכירה ומה שהזכירו שם ועדיין ישנו ברשותו פירושו ברשות נגנב שלא כדברי מי שפי' ברשות גנב כו' עכ"ל וכוונתו ז"ל על פי' הרמב"ן ז"ל:

ועיין בסמ"ג לאוין (סי' קנ"ד) גנבו ונשתמש בו ומכרו ועדיין הנגנב ברשות עצמו שלא הכניסו גנב לרשותו פטור כו' עכ"ל הרי שמפרש ג"כ כרש"י וכהרמב"ם. ומעתה לפי מה דאמרינן דילפינן מכירה ממכירה בגניבה בנפש ונוכל לומר דדומה ממש לגניבה בנפש ולרש"י ורמב"ם והסמ"ג דסוברים דבמכרו בקנין אפילו אם הגנוב עדיין הוא ברשותו של הגנב ג"כ חייב מיתה א"כ ה"ה לענין דו"ה ג"כ חייב בקנין לבד אפילו שלא משכו הלוקח לרשותו ממש ולשיטת הרמב"ן דלא מחייב מיתה אלא א"כ משכו הלוקח לרשותו ממש א"כ נוכל לומר דגם דו"ה לא מחייב רק עד שמשכו הלוקח לרשותו ממש:

והנה לדידן דפסקינן דחייב דו"ה בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש משום דיאוש ל"ק א"כ נוכל לומר דאשכחנא פיתרי דהלוקח קנה להחפץ וחיוב דו"ה ליכא כגון שמוכרו בקנין כסף לאחר יאוש דהלוקח קני להחפץ ביאוש וש"ר וחיוב דו"ה ליכא כיון שלא משכו הלוקח לרשותו לשיטת הרמב"ן דסובר דבגניבה בנפש לא מחייב מיתה אם לא משכו הלוקח לרשותו ממש וא"כ גם דו"ה לא מחייב. וחידוש שלא ראיתי עוד למי שיבאר דין זה בחיוב דו"ה אם בעינן משיכה ממש לחצירו של לוקח או קנין בלחוד סגי:

ואחר העיון נראה די"ל דאפילו אם נימא דלשיטת הרמב"ן לא מחייב בדו"ה רק אם משכו הלוקח לרשותו ממש אבל בקנין לחוד לא מחייב בדו"ה מ"מ זה דוקא באם מכרו קודם יאוש אבל לאחר יאוש חייב ומשום דנשתרש בחטא דאפילו מ"ד דסובר מפני ששנה בחטא היינו דוקא לחייבו אפילו אם מכרו קודם יאוש דלא אהני מעשיו צרכינן לומר הסברא דחייב משום דילפינן מגניבה בנפש אבל אם מכרו לאחר יאוש דחל המכירה לגמרי ואיכא נשתרש בחטא בודאי דחייב דו"ה אפילו אם לא משכו הלוקח לרשותו ממש רק בקנין בלחוד חייב דו"ה וי"ל בכ"ז:

אח"ז ראיתי בפ"י לקמן על (דף ע"ט ע"א) בהא דקאמר הש"ס שם הטעם דתני בברייתא גנב והקדיש משלם דו"ה משום דמה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים. והתוס' שם הקשו דהא לעיל (דף ע"ו) קאמר הש"ס דהא דקתני במתני' גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר דאינו משלם דו"ה על ההקדש דהוא משום דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ולא אמרינן מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ועיין ברי"ף וברמב"ם שכתבו דברייתא פליגי אמתני' ופסקינן כמתניתין ולא כברייתא. ועיין בבעה"מ ובמלחמות פרק הגוזל בתרא והתוס' תירצו דמתני' מיירי בקדשי מזבח ולא נשתנה שם הבעלים וברייתא מיירי בקדשי בדה"ב דנשתנה שם הבעלים והוי ההקדש כמכירה והפ"י כתב לתרץ וז"ל ולולי דברי הקדמונים היה אפשר לומר דבקדשי בדה"ב נמי יש לחלק דכל היכא דלא מטא עדיין ליד הגזבר פטור דאע"ג דקי"ל אמירה לגבוה וכו' מ"מ לא הוי דומיא דמכירה דאיירי ביה קרא דבעינן שיצא לגמרי מרשות הבעלים משא"כ באמירה לגבוה דמ"מ תורא דשמעון מקרי ובודאי כה"ג איירי מתני' דלעיל דהא נקיט בהדיא שטבח ומכר אחר שהקדיש וא"כ משמע שהבהמה עדיין ברשותו אבל הכא בברייתא דחייב בגנב והקדיש היינו כשמסרה ליד הגזבר דדומיא דאינך בבי נקיט שיצאה מרשות הגנב לגמרי ולכך חייב דהוי שפיר דומיא דמכירה להדיוט ובכה"ג לא מקרי תו תורא דשמעון כו' כך היה נראה לי לולא שהקדמונים לא חילקו בכך עכ"ד הפ"י. והנה כתב הפ"י בהדיא דבמכירה דחייב דו"ה הוא דוקא היכא שהלוקח עשה בו קנין משיכה ממש שמשכו לחצירו ולע"ד לא מצאתי מפורש כן בשום מקום ואדרבה מדחזינן שהקדמונים לא כתבו לחלק כן מבואר קצת דסבירא להו להלכה דאפילו אם לא משכו הלוקח לרשותו רק שעשה קנין המועיל דבר תורה מחויב לשלם דו"ה ואכתי צ"ע בזה:

ואולי י"ל בכוונת הפ"י הנ"ל דדוקא לענין אמירה לגבוה דהוא כמסירה הוא דאמרינן דלא מחויב בדו"ה ע"י הקדש אבל גבי הדיוט דהיה קנין גמור שפיר מתחייב בדו"ה אף שלא משכו הלוקח לרשותו וי"ל בזה. וב"א הב' החריף דוד נ"י אמר כי מדברי התוספות לקמן בב"ק (דף ע' ע"ב) ד"ה באומר לו שהקשו דה"ד אי דקיימא גניבה בחצירו של לוקח בשעת עקיצה כו' ואלא דליתא בחצירו כו' יעו"ש ומבואר דמתחייב בדו"ה במכירה גם כי לא משכו לחצרו ג"כ וגם בשמ"ק לקמן בב"ק (דף ע"א) בד"ה אלא למ"ד וז"ל שמעי' מהא גנב ומכר וקבל דמים ולא משך הלוקח את מקחו כיון דמדאורייתא מעות קונות אע"ג דתקינו רבנן דלא ליקני מכירה הוי ומשלם דו"ה כו' פריטי הרמ"ה ז"ל והרי מבואר הדין דמחייב בכה"ג דו"ה עכ"ד ויפה הראה בזה:

[לט] (א) שם והאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כו' כל הסוגיא. והנה הב"ש באה"ע (בסי' כ"ח ס"ה ס"ק ט"ז) על הא דכתב הרמ"א אשה שחטפה מעות מאיש אחד והוא ביקש ממנה שתחזירם לו ולא רצתה וא"ל הרי את מקודשת לי בהם ושתקה והחזיקה המעות לא הוי קידושין דהוה שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום הוא וכ' הב"ש וז"ל ולכאורה נראה אפילו אם אמרה הן לא מהני כיון שאין בידו אינו יכול לקדשה בו כשם שא"י להקדיש דבר שאינו בידו וכן משמע בתשובת שארית יוסף. מיהו מדכ' בהג"ה ושתקה ש"מ דס"ל אם אמרה הן נעשה מיד פקדון אצלה ומקודשת ונעשה פקדון וקידושין:

כאחד ולפי"ז מ"ש ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדישו היינו כל אחד אינו יכול להקדיש אבל בריצוי שניהם נעשה הקדש עכ"ל הב"ש. והנה בדברי הב"ש הנ"ל האריכו המקנה בק"א (סי' כ"ח על ס"ה) והאבני מלואים (בס"ק י"ג) והאבני מלואים הקשה ע"ד הב"ש שכתב דשניהם יכולין להקדישו מהא שכ' התוס' בקידושין (נ"ו) בד"ה מתקיף בשם הר"ר מאיר דהלוקח שפיר יכול לחללה מע"ש בשביל המוכר משום זכיה דזכות הוא לו למוכר אבל בההיא דצנועין ליכא למימר הכי שהרי הגזלנים עצמן אינן יכולין לתקן כלום מה שהוא בידם שהרי אינו שלהם והוי גזל ולא נתייאשו הבעלים וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי עכ"ל. ומזה נראה דאפילו נתרצו שניהם שהנגזל רוצה והגזלן נמי ניחא ליה כיון דזכות הוא לו אפ"ה אינו חילול עכ"ל. ולע"ד יש לדון בזה ולומר דלעולם אם שניהם רוצים להקדישו שפיר חל ההקדש ושאני גבי חילול דאנו באין לדון מכח זכיה דהוא מטעם שליחות ואם הנגזל לא היה רוצה לא היה הגזלן בעצמו יכול לחלל א"כ תו לא מצי משוי שליח דכל מידי דהוא בעצמו לא מצי מעבד לא מצי משוי שליח ואם הי' הגזלן עושה שליח לאדם אחר לא הי' מהני אמרי' תו דגם להנגזל לא יכול לעשות שליח ואף שהנגזל ג"כ רוצה בזה מ"מ אי לאו רצונו של הנגזל לא היה יכול הגזלן בעצמו לעשות כן מקרי תו לא מצי עביד ולא מצי משוי שליח וא"כ זכי' דהוא מטע' שליחות ג"כ לא מהני משו' האי טעמא הואיל דלא שייכא שליחות בכה"ג תו לא שייכא ג"כ זכיה וי"ל בזה ולהסביר הדבר דלא יקשה מהא דעושה שליח לקדש ודוק:

והנה הא"מ כתב אח"כ ג"כ לחלק בזה דדוקא גבי חילול שהרי אין הגזלן רוצה להחזיר לו רק שדעתו מסכמת על החילול מש"ה לא מהני אבל אם שניהם רוצים להקדיש והגזלן רוצה להחזיר הגזילה ליד ההקדש נעשה פקדון והקדש כאחת יעוי' בדבריו. והביא ראיה מדברי התוס' דמסכת ב"מ (דף ו' ע"א) ד"ה הקדישה בלא תקפה כיון ששתק אודויי אודי ליה ולא דמי לגזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם א"י להקדישו כו' כיון דאודויי אודו ליה הו"ל כפקדון שיש לו ביד אחרים דיכול להקדישו ע"ש ומבואר דכל שהקדישו הבעלים בריצוי הגנב הו"ל כמו פקדון ואע"ג דלא נתרצה הגנב אלא בשעת ההקדש הו"ל פקדון והקדש באין כאחד עכ"ל ולע"ד לא ירדתי לסוף דעתו הגדולה בזה דע"כ לא כתבו התוס' דחל ההקדש רק כיון ששתק א"כ הו"ל כאודו ליה שהחפץ הוא באמת שלו ורוצה להחזירו לבעליו להנגזל בזה שפיר כתבו התוספות דהו"ל תו כפקדון וא"כ שפיר חל ההקדש אבל לא שמעינן מזה להיכא דהגזלן עומד במרדו ואינו רוצה להחזירו להנגזל ורק שגם הגזלן מקדיש מדעתיה דנפשיה וגם הנגזל אקדשיה בכה"ג שפיר י"ל דלא חל ההקדש משום דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש ולא שייך כלל לומר שנעשה החפץ הגזול כפקדון הגע בעצמך אם הגזלן מכר החפץ ללוקח וגם הנגזל מכרו להלוקח זה האם נימא דחל המכירה בודאי דלא חל המכירה כלל והנגזל לא היה יכול למכרו כלל ואף שגם הגזלן מכרו להלוקח זה א"כ הרי ממ"נ יבא החפץ ליד הלוקח זה אפ"ה לא מהני משום דכל מכירה באפי נפשה לא מצי לחול א"כ גם שני המכירות הללו כאחד ג"כ לא חלין וה"ה בהקדש בכה"ג ג"כ לא חל כיון דההקדש של כל אחד הוא ענין הקדש בפני עצמו:

ב והנה היכא דהלוקח לקח תחלה מן הנגזל ואח"כ לקח מן הגזלן לא חל כלל הקנין שקנה מהנגזל ואפילו אם עשה משיכה בשעה שקנה מן הגזלן וא"כ החפץ הוא בידו של הלוקח אפ"ה לא קנה הלוקח להחפץ אם היה קודם יאוש משום דהנגזל לא היה יכול למכרו משום שאינו ברשותו וא"כ לא חל כלל המכירה ולא מיבעיא אם חזר בו הנגזל קודם שקנה הלוקח מהגזלן ומשכו בודאי דמהני חזרתו של הנגזל ולא חל כלל המכירה אלא אפילו אם עדיין לא חזר בו הנגזל אפ"ה כשנודע להנגזל שהלוקח משך להחפץ הגזול לרשותו ג"כ יכול לחזור בו הנגזל ומשום דלא הי' חל כלל המכיר' של הנגזל אז בשעת המכירה משום שלא היה ברשותו:

אלא אם קנה מן הגזלן תחלה ומשכו להחפץ לרשותו וידע שהיא גזולה בכה"ג אם קנה הלוקח אח"כ מהנגזל י"ל דשפיר חל הקנין והטעם בזה דכיון דהחפץ מונח ברשותו של הלוקח א"כ יש לומר דהלוקח נעשה שומר של הנגזל וכדכתב הרמ"א (בסי' שמ"ח ס"ז) בהג"ה ראובן שראה ששמעון גנב חפץ מבית לוי ובא החפץ ליד ראובן וידע שאין לשמעון טענה עליו והחזירו ליד שמעון הגנב חייב ראובן לשלם ללוי משום דהי"ל להשיב אבידה לבעלים. והכא הרי רוצה הלוקח להיות שומר של הנגזל כדי שיהיה יכול הקנין לחול דהיינו מה שקונה עתה מן הנגזל ובכה"ג בודאי קנה הלוקח להחפץ ואפילו לפי מה שכתבתי לעיל על (דף נ"ו ע"ב) [או"ג אק"ג] והבאתי דברי השער המשפט והנתה"מ מ"ש בזה ואנכי בעזה"י פלפלתי בדבריהם ואפילו לפי דברי ג"כ הדין כן בכה"ג הואיל דהלוקח רוצה עתה להיות שומר על החפץ ולהחזירו להנגזל כדי שתחול המכירה של הנגזל שמכרו ללוקח עתה ודוק. וגבי הקדש אם הקדישו הגזלן לא חל ההקדש וכן אם הנגזל הקדישו ג"כ לא חל ההקדש ואם שניהם הקדישו ג"כ לא חל ההקדש דדוקא אם הנגזל הקדישו והגזלן אמר אז שברצונו ליתנו להקדש כמו שהקדישו הנגזל אז הוא דחל ההקדש משום דהואיל דהגזלן מרוצה על הקדישו של הנגזל א"כ הרי הוא כאלו הוא עתה פקדון אצל הגזלן ושפיר יכול הנגזל להקדישו אבל כיון דאם הגזלן או הנגזל כ"א מקדישו בפני עצמו א"י להקדישו וא"כ גם הקדש שניהם לא חל וכמו שכתבתי לעיל. ואם הגזלן הקדישו תחלה ומסרו ליד הגזבר של ההקדש א"כ נוכל לומר דבכה"ג אם אח"כ הקדישו הנגזל אז חל ההקדש והטעם בזה משום הואיל דההקדש של הגזלן לא חל כלל א"כ הרי הגזבר מחויב להיות שומר על החפץ שבא לידו ולהחזירו להבעלים להנגזל א"כ תו הוי כמו פקדון אצל הגזבר ושפיר יכול הנגזל להקדישו אולם בעינן דוקא שהגזבר ידע שזה החפץ שהקדישו הגזלן הוא חפץ הגזול אז נעשה שומר אבל באם לא ידע שהחפץ הוא גזול י"ל דלא שייכא לומר דנעשה שומר. אולם זה דוקא באם מסרו ליד הגזבר ממש אבל אם לא מסרו ליד הגזבר של הקדש רק הניחו בחצרו של ההקדש ואח"כ הקדישו הנגזל ג"כ לא חל עדיין ההקדש ויכול הנגזל לחזור בו מהקדישו כשנודע לו משום דלא שייך לומר שההקדש נעשה שומר דדוקא בגזבר שייך לומר שהגזבר נעשה שומר אבל לא ההקדש נעשה שומר וי"ל הרבה בזה:

ולענד"נ דגם כוונת הב"ש הוא כן כמו שכתבתי שהרי המדקדק בלשונו הטהור שכתב וז"ל ולפי"ז מ"ש ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' היינו כ"א א"י להקדישו אבל בריצוי שניהם נעשה הקדש עכ"ל ולא כתב בפשיטות אבל אם שניהם הקדישו חל ההקדש אבל כוונת הב"ש הוא ג"כ כמו שכתבתי והוא דאם שניהם הקדישו דהיינו שכל אחד מהם הקדישו בפ"ע לא חל כלל ההקדש ומן הטעם שכתבתי ורק מיירי שהנגזל הקדישו והגזלן מתרצה בזה שיחול ההקדש א"כ נעשה הגזלן כאלו רוצה להחזירו להנגזל א"כ נחשב כפקדון ויכול ההקדש לחול ואפילו אם לא רצה הגזלן להחזיר החפץ הגזול להנגזל ורק שרוצה להחזירו לצורך ההקדש דהיינו אם יקדישנו חל ההקדש משום דכיון שרוצה להחזירו אם יקדישנו א"כ הרי הוא ג"כ כפקדון ואם הגזלן הקדישו והנגזל מרוצה א"כ הו"ל כאילו נתנו לו להגזלן במתנה ע"מ שיקדישנו וחל ההקדש שהרי הנגזל יכול ליתנו במתנה להגזלן וכמו שיתבאר לקמן כנלע"ד בכוונת הב"ש והמדקדק היטב בלשונו יראה שכן הוא: ועיי"ש במס' קידושין (דף נ"ו ע"ב) בתוד"ה ונקנסיה ללוקח כתבו שם גם לפי' הריב"א וז"ל וי"ל דלדידיה הכי פריך ולקנסיה ללוקח שילך בבית המוכר ויאמר לו המעות שהן קידושין בידך תהא קדושתן על אלו ואז יצאו לחולין עכ"ל. והנה לכאורה מאי מהני שילך אצל המוכר הלא כל שאין המוכר רוצה להחזיר לו המעות גם כי עומד ממש סמוך להמעות מאי מהני וע"כ דהכוונה הוא שיאמר להמוכר ושיתרצה המוכר בהחילול הזה וא"כ י"ל דגם בגזלן ונגזל הדין כן אפי' להריב"א ומכ"ש לשיטת הר"מ ז"ל הנ"ל וי"ל עוד בזה וקצרתי מעט:

ובאמת בגוף הדין הזה אם הגזלן רוצה להחזיר לו ומודה בו שהוא של הנגזל אם מהני הקדישו של הנגזל כבר הוא פלוגתא דקמאי הבעה"מ והרמב"ן במלחמות לעיל בב"ק על (דף ל"ו ע"ב) באריכות ולעיל הארכתי בזה בביאור השיטות וכתבתי כי בחפץ הגזול נראה לכאורה דגם דעת הרמב"ן ז"ל מסכמת דאם רוצה להחזיר דחל ההקדש של הנגזל ועיין לעיל על (דף ל"ג ע"א) [אוי"א] מ"ש ג"כ בענין זה באריכות וגם מ"ש בזה בעזה"י על (דף ל"ו ע"ב) [או"ד אק"ב ג' ד'] ועיין באבני מלואים כאן הביא דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות לעיל על (דף ל"ו ע"ב) שנראה מדבריו דאין הנגזל: יכול להקדישו אף כי הגזלן מודה לנגזל ורוצה להחזיר לו ג"כ לא חל ההקדש של הנגזל עיין בא"מ שם וי"ל בזה:

ג והנה ראיתי במקנה בק"א על (סי' כ"ח ס"ה) שכתב ע"ד הב"ש הנ"ל ולכאורה משמע איפכא מהא דב"ק (ס"ח ע"ב) בגנב וטבח כו' דמוקי לה ר"ל כשהקדישו בעלים ביד גנב ופריך הש"ס והאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' ואמאי לא מוקי ליה כשהקדישו שניהם מיהו זה יש לדחות אם הקדישו שניהם הו"ל כהשבה הואיל והסכים לדעת הבעלים עכ"ל ודבריו נפלאו ממני דהא הש"ס הוא דפריך לקמן בסוגיא זו והרי חזרה קרן לבעלים ופירש"י בד"ה והרי חזרה וז"ל אי כשהקדישו בעלים כפל אמאי משלם הרי חזרה קרן לידם דאקדשוה כל היכי דאיתיה וכפל לא מחייב אלא כשנמצאת ביד גנב שבאו עדים כדכתיב אם המצא תמצא בידו עכ"ל ומעיקרא לא אסיק אדעתיה קושיא זו דחזרה קרן לבעלים וא"כ אפילו אם הקדישו שניהם ג"כ מחייב בכפל לפום ההו"א וא"כ אכתי קשה קושית המקנה הנ"ל וי"ל בזה: אולם בגוף הקושיא של המקנה נלע"ד לפי מה שביארתי כוונת הב"ש הנ"ל הוא שהיה בריצוי שניהם והיינו שהנגזל הקדישו והגזלן מרוצה על ההקדש שהקדישו נגזל ורוצה ליתן לההקדש ולאו דהגזלן ג"כ הקדישו דבכה"ג אם כל אחד מהם הקדישו בפני עצמו לא מהני כלל וכמו שכתבתי לעיל ורק שהב"ש קאמר דהנגזל הקדישו והגזלן מרוצה על ההקדש שהקדישו הנגזל בכה"ג מהני הואיל דהוי תו כאלו החפץ הוא בפקדון אצל הגזלן וא"כ זה היה פשיטא ליה להש"ס דמקרי השבה מעליא וליכא כפל כלל וגם בהס"ד היה מפרשינן כן ורק אם הנגזל לבדו הקדישו בלא ריצוי של הגזלן להצנועין דגם בכה"ג חל ההקדש הוה ס"ד דזה לא מקרי השבה וחייב בכפל ופטור מדו"ה ופריך המקשן ע"ז ג"כ והרי חזרה הקרן לבעלים וה"פ הואיל דסוף סוף חל ההקדש א"כ הרי חזרה קרן להבעלים ואמאי ישלם כפל ומשני הש"ס כשעמד בדין וכו' ודוק:

ד עוד הקשה המקנה דלא משכחת לה כלל האי דינא דהקדישו שניהם כיון דא"א לצמצם אף אם הקדישו זא"ז כיון דבשעה שהקדיש הראשון ולא חל ההקדש מטעם שאינו שלו או אינו ברשותו אין חל ההקדש אפילו אם הקדיש השני אח"כ כיון דלא מצי חל בשעתה ואין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כשיבא ברשותו ואפי' ר"מ מודה היכי דלא עבידי דאתו ובזה א"ש טפי הא דלא מוקי שם בהקדישו שניהם עכ"ל. והנה לכאורה היה משכחת כגון ששניהם שוו שליח להקדיש דהוא הכל כאחד וחל ההקדש בב"א. אולם באמת ז"א דהא גם מינוי השליחות לא חל כלל דכיון דאין הנגזל יכול להקדיש אז ג"כ שליח לא מצי משוי:

אולם לפי האמור גם הב"ש לא קאמר רק אם הגזלן מרוצה על ההקדש שהקדישו הנגזל וא"כ שפיר חל ההקדש בכה"ג שהקדישו הנגזל והגזלן מרוצה תיכף ושפיר חל אז ההקדש ומשכחת יותר שהגזלן אמר מעיקרא שאם יקדישנו הנגזל יתננו להקדש א"כ שפיר יכול הנגזל להקדיש ודוק:

וראיתי בש"ס דפוס ווין בהגהות גאון מוהצ"ח ז"ל על סוגיא דידן הביא דברי הב"ש והמקנה והא"מ החולקים וכתב הוא ז"ל להסביר טעם החולקים עפ"י מה דאמרינן (בב"ב נ') איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא מהני כמאן כר"א דס"ל המוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום שניהם אינן בדין יום או יומים דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כו'. והנה בגזל ולא נתייאשו הבעלים הגזלן אין לו שום זכות מן הדין בגזלתו והבעלים אף שיש להם הן קנין הגוף והן קנין פירות מ"מ הגזלן לקח בחזקה וזוכה בקנין הגוף ופירות ובעלים אין להם מאומה בפועל וא"כ שניהם אינן קרואים בעלים וכה"ג אף שניהם רוצים ג"כ לא מהני כמו איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג עכ"ד הנעימים. והנה לפי האמור לעיל גם הב"ש מודה בכה"ג דאם כל אחד מהם הקדיש הקדש בפני עצמו בודאי דלא מהני והוא כמו שהסברתי לעיל הסבר וראיה גדולה מהא ראיה שהביא הגאון מוהר"צ ז"ל ורק כוונת הב"ש הוא כמו שכתבתי דהגזלן מרוצה על ההקדש שהקדישו הנגזל ובכה"ג חל ההקדש של הנגזל כיון דהגזלן מרוצה בהקדישו של הנגזל ורוצה למסרו להקדש בכה"ג הוי תו כמו פקדון ויכול הנגזל להקדישו וכמש"ל: (ה) והנה המקנה והא"מ כתבו דאם הנגזל רוצה ליתן במתנה להגזלן דשפיר מהני והביא המקנה שגם הב"ש (בסי' ל"א סק"א) כ"כ בשם הריטב"א אם חזר הנגזל ומכרו להגזלן מהני ע"ש ועיין בא"מ שכ' דגם לשיטת הרמב"ן ז"ל הדין כן יעו"ש. ועיין במקו"ח (סי' תנ"ד) דדעתו דגם להגזלן אין הנגזל יכול להקנותו יעו"ש בסק"ב) ועיין בנתה"מ (סי' מ"ט ס"ק י"ז) (ובסי' ר"ה ס"ק י"ד) מצדד לומר כדברי הב"ש דיכול הנגזל להקנות הגזילה להגזלן וצ"ע כי דבריו נראים לכאורה כסותרים. ועי' בש"א (סצ"ב) דעתו דמהני אם הנגזל נותן לגזלן יעו"ש ועי' קצה"ח (סל"ז סק"ו) מ"ש בזה אח"ז ראיתי בשו"ת גינת ורדים הספרדי חחו"מ (כלל ה' ס"א) באמצע התשובה ז"ל כללא דמלתא שבמתנה אין לפקפק בה מצד עצמה ולענין הריעותא השניה אם היתה המתנה מעות בעין אינה מתנה לפי שאין מעות נקנין בק"ס אלא אג"ק מ"מ בנ"ד שכבר היה המעות ביד הבן הן הם הדברים שנקנין באמירה בלבד ולא בעי קנין כלל וכ"כ הרמב"ם (בפ"ג מזכיה) מחל לחבירו חוב שיש לו עליו או נתן לו הפקדון כו' ואין לחלק בין אם היה המעות ביד הבן מתחלה בפקדון או בגזילה שכיון שהם עתה ברשות של בן מקניא ליה בדברים בלבד והנה אם ידוע שהמעות שגזלן מאביו הן עומדין וקיימין תחת ידו של בן שלא נקנית הגזילה אצלו לענין שבח גזילה דאכתי ברשותיה דמ"ק קיימי שלא היה שינוי בגוף הגזילה ולא היה שום יאוש וש"ר אז צריך שתהיה הקנאה מן האב לבן בלשון נתינה לא בלשון מחילה כו' ע"ש דסובר ג"כ דהנגזל יכול להקנות להגזלן גוף הגזילה יעו"ש וי"ל בזה. ועי' לקמן על (דף קט"ו ע"א) [אוכ"ח אקא] מ"ש שם בזה:

והנה לכאורה י"ל דא"כ תיקשי דהצנועין היו יכולין ליתן במתנה להלוקטין והיו יכולין לחלל אח"כ מכח זכי' והר"ר מאיר בתוס' קידושין (נ"ו ע"א) כתב דבצנועין לא שייך לומר מטעם זכיה משום דגם הלוקט עצמו אינו יכול לחלל משום דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש ולסברא זו היו יכולין הצנועין ליתן במתנה להלוקט דבכה"ג שפיר מהני וא"כ תו היו יכולין הצנועין לחלל מטעם זכיה. ועיין במקנה על מסכת קדושין (נ"ו) על תוס' ד"ה מתקיף שכתב שם וז"ל אך הא ק"ל טובא דא"כ גם התם למה לא יוכלו הצנועין למחול להם במתנה מה שביד הגנבים וכיון שיהיה של הגנבים שפיר יכולין הצנועין לחלל מתורת זכיה ושליחות יעו"ש שהניח בצ"ע וחידוש שלא הזכיר מזה בק"א כשכ' להדין דהנגזל יכול ליתן במתנה להגזלן דהו"ל להקשות קושיא זו:

אולם לע"ד באמת לא קשה כלל קושית המקנה הנ"ל דהא נטע רבעי אינו יכול ליתנו במתנה וכ"פ הרמב"ם (בפ"ט מהל' מע"ש ונטע רבעי ה"ב) דכמו דמע"ש אינו ניתן במתנה לפי שהוא ממון גבוה ה"ה נטע רבעי אינו ניתן במתנה אם כן שפיר לא היו הצנועין יכולין ליתן במתנה להלוקט וחידוש גדול על המקנה בזה. וכן תמה תמה אקרא על גדול הדור רבינו בצל"ח על פסחים (דף ל"ח ע"א) בד"ה או דלמא הביא שם דברי הרמב"ם התמוהים (בפ"ו מהל' חומ"צ ה"ח) וכן יוצאין במצה של מע"ש בירושלים כו' והוקשו דהא הראב"ד פוסק דמע"ש ממון גבוה ואר"א (בפסחים ל"ח) לדברי ר"מ אין אדם יוצא במצה במע"ש עי' בכ"מ שם והשע"מ מ כ' לתרץ מטעם הואיל ואי בעי מתשיל יעו"ש וכ' עלה הצל"ח וז"ל מ"ש עוד בשעה"מ לתרץ דברי הרמב"ם מטעם הואיל ואי בעי מתשיל וכקו' התו' לקמן (מ"ו ע"ב) בד"ה הואיל וס"ל להרמב"ם דר"מ סבר דלא אמרינן הואיל לכך פטורה מן החלה אבל הרמב"ם סבר דאמרינן הואיל ואני אומר אי משום הואיל תינח מע"ש דידיה אבל במע"ש שניתן לו במתנה דלא שייך הואיל איך נפיק ידי מצה ואיך חייב בחלה ואיך פסק רבינו סתם שחייבת בחלה וכן שיוצא י"ח מצה בשלמא התוס' הוקשו שפיר דאיך קאמר רב אסי סתם לדברי ר"מ אינו יוצא י"ח בפסח דמשמע בשום מע"ש אינו יוצא והוקשו דעכ"פ במע"ש שלו אמאי לא יצא נימא הואיל ואי בעי מתשיל עכ"ל הטהור ולא זכיתי להבין קושיתו על השעה"מ דהא מע"ש אינו ניתן במתנה אם לא שנתן לו בטבלו וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ג מהל' מע"ש הי"ז) וז"ל מע"ש ממון גבוה כו' ולפיכך אינו נקנה במתנה אא"כ נתן לו הטבל וכ"כ בכמ"ד ומקורו מש"ס דקידושין (דף נ"ד ע"ב) יעו"ש וא"כ אם ניתן לו הטבל מתנה והמקבל הפרישו הרי הוא מקרי בעלים ויכול הוא למתשיל ואי אינו נותן לו בטבלו לא חל המתנה דהא אינו ניתן במתנה מע"ש ולא:

משכחת לה כלל שיהא יוצא במצה של מע"ש אלא דוקא בשלו ממש אבל לא שניתן לו במתנה וצע"ג בזה:

וראיתי שם בא"מ הביא דברי הש"י והמוהרי"ל בתשובה יעו"ש. וכתב וז"ל ומ"ש מוהרי"ל למ"ד מלוה לאו לחזרה נימא נמי הכא שבדעתה להחזירו שותא דמרן לא ידענא דגבי גזל שלו הוא אלא שהוא דבר שאינו ברשותו וכל שרוצה הגזלן להחזיר ממילא דין פקדון יש לו אבל גבי מלוה למ"ד לאו לחזרה ניתנה ודידיה הוא אפילו בדעתה להחזירה לא קנה המלוה עד שיבא לרשותו ובדברים לא נקנה מעות דידה עכ"ל. ולכאורה דברי המוהרי"ל ז"ל הם מחוסרין הבנה כלל. אולם נוכל להסביר דברי המוהרי"ל עפ"י דעת הרדב"ז ז"ל בתשובה ח"א (סי' ת"ג) הבאתיו לעיל על (דף ל"ו ע"ב) [או"ד אק"י] וכפי אשר ביארתי שם דברי הרדב"ז והארכתי הרבה בהאי דינא ולפי"ד הרדב"ז הנ"ל נוכל ליישב סברת המוהרי"ל הנ"ל ודוק היטב כי קצרתי בזה:

ו והנה בגזל חמץ מחבירו קודם הפסח והגיע שעת הביעור לכאורה אין תקנה להחמץ הזה שימכרנו הגזלן לא חל המכירה משום שאינו שלו וגם הנגזל א"י למכרו משום שאינו ברשותו וצריך הגזלן לבערו דוקא הואיל דא"י למכרו משום שאינו שלו אפילו כי מכרו לעכו"ם לא חל המכירה כלל וא"כ אכתי הוא ברשותו של הגזלן כמו שהיה מקודם המכירה וא"כ נאסר החמץ בהנאה וגם עובר הגזלן בב"י וב"י שהרי הוא באחריותו הואיל דלא חל המכירה וא"כ ליתא להאי תקנתא דמכירה לגבי הגזלן. וגבי פקדון שיכול הנפקד למכרו הוא מטעם זכיה דניחא ליה להמפקיד בזה וגם המפקיד יכול למכרו משום דפקדון כל היכא דאיתא ברשותיה דמריה איתיה אבל בגזלן לא שייך לומר דהוא מטעם זכי' כיון דהנגזל לא יוכל למכרו הואיל דליתא ברשותו וא"כ לא יוכל הגזלן למכרו מטעם זכיה עבור הנגזל. וגם י"ל עוד לפמ"ש הנוב"י במהדו"ק חאו"ח (סי' כ') דהנגזל לא עבר כלל על בל יראה וגם לא נאסר להנגזל כלל החמץ א"כ בודאי לא שייך לומר זכיה בזה דהא ליכא זכיה להנגזל בזה וגם העיקר שהנגזל לא יוכל למכרו הואיל דליתא ברשותו א"כ פשיטא דלא שייכא לומר זכיה בכה"ג וי"ל בזה: והנה לכאורה י"ל עוד בזה דהואיל דמטי עידן איסורא בודאי דגם הנגזל מייאש מיניה הואיל דיודע דהגזלן יעבור בב"י וא"כ בודאי ישרפנו וא"כ אם מתייאש הנגזל שוב יכול הגזלן למכרו ועיין מ"ש לעיל על (דף ס"ו ע"א) [אוכ"ט] על הא דקאמר הש"ס וכי מטי עידן איסורא איאושי קא מייאשי והארכתי שם בדברי הנוב"י הנ"ל יעו"ש והכא י"ל כיון דמטי עידן איסורא מייאש הנגזל ממנו כיון דיודע שהגזלן לא יעבור בב"י ובב"י וישרפנו א"כ תו חל המכירה שמכר הגזלן. ועיין בשא"ר (סי' ע"ז) דבמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם דעובר עליו בב"י דאין לו עצה רק לשרוף החמץ ולא מהני ביטול שיבטלנו. וא"כ בגזל מישראל הי"ל לומר ג"כ כן דאין תקנה רק שישרפנו אלא שי"ל בגזל מישראל הישראל הנגזל מייאש ממנו וא"כ תו יכול הגזלן למכרו וצ"ע בזה. וכיוצא בזה כתב ג"כ המקו"ח (סי' ת"מ סק"א) וז"ל והנה בחמץ של עכו"ם שקע"א והעכו"ם אינו כאן להחזיר לו לכאורה אין שום תקנה רק לבערו דלמכרו קודם איסורו אינו יכול דהא אין אדם מוכר דבר שאינו שלו וגם אין זכיה ושליחות לעכו"ם. והנה להמ"א יש תקנה שימסור החמץ לבית עכו"ם אחר או למכור החדר שהחמץ בתוכו להעכו"ם והעכומ"ז הב' יקבל אחריות על החמץ ולדעת הח"י האוסר בזה אין לו תקנה רק לבערו. אמנם נראה דיכול למכרו כיון דמטא זמן איסורא והכל מצווין עליו לבערו ולשרפו באש או להטילו בים ועיין בב"ק (צ"ח) דהכל פטורין עליו כששרפו ודאי אילו הנכרי הוי ידע מזה הוי איאושי מייאש מיניה וקניא הישראל ביאוש ואף דהוי יאוש שלא מדעת מ"מ ביאוש כה"ג שאבד ממנו ומכל אדם אף יאוש שלא מדעת מהני כמבואר בב"מ (כ"ב) ובח"מ (סי' רנ"ט ס"ו) ובסמ"ע כו'. והכא לא שייך לומר זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות כיון דהגזלן רוצה לקנות כדי שיחול המכירה יעוש"ה וא"כ ה"נ דכוותיה שפיר יכול הגזלן למכור החמץ. אלא די"ל שלא חל המכירה של הגזלן רק אם מכרו סוף הזמן של היתר אכילה דהיינו בשעה ה' כמו גבי פקדון וכדאיתא (בסי' תמ"ג ס"ב) אבל קודם הזמן הזה לא חל המכירה משום דעוד לא נתייאשו הבעלים ועיין במג"א (שם סק"ד) שאם הוא דבר שלא ימצא קינים מותר אפילו קודם הזמן הזה עייש"ה מ"מ זה דוקא בפקדון שהרי המפקיד ג"כ יוכל למכרו ונוכל לומר דמהני המכירה מטעם זכיה אבל הכא גבי גזלן דתליא אם נתייאש הנגזל מיניה וכל זמן דלא מטי סוף הזמן היתר עדיין לא מתייאש מיניה הנגזל וא"כ תו לא חל המכירה. ולכאורה י"ל אם רחוק מקום הנגזל ממקום הגזלן אשר יש לומר דהנגזל יודע שלא יחזיר לו עוד בע"פ כיון שרחוק ממנו יש צד סברא לומר דמייאש הנגזל מיניה ואולי י"ל הואיל דאכתי לא מתייאש הנגזל שסובר אולי ישלח לו ע"י שליח החמץ וצ"ע בזה ועיין לקמן (על דף ק"ה ע"א) [אוקכ"ח אק"ו] מ"ש בזה:

ז והנה אם מכר הגזלן החמץ קודם שעה ה' שכתבתי דלא מהני לכאורה י"ל דלשיטת הרמב"ם דשינוי רשות ואח"כ יאוש ג"כ מהני א"כ יש לומר דגם אם מעיקרא בשעת המכירה עוד לא נתייאש הנגזל מ"מ סוף סוף כי מטי עידן איסורא אז בודאי מתייאש הנגזל והו"ל ש"ר ואח"כ יאוש ג"כ קנה הלוקח ושפיר מהני המכירה. מיהו להראשונים החולקים וס"ל דש"ר ואח"כ יאוש ג"כ לא מהני א"כ גם בכה"ג לא מהני בחמץ וא"כ לא יוכל הגזלן למכור החמץ רק סמוך לזמן איסורא:

אח"כ ראיתי במק"ח (סי' תמ"ג סק"ה) במ"ש והנה בהך דינא דיעכבנו עד שעה ה' כו' כתב וז"ל ועוד נראה דאפילו הגזלן גמור שגזל חמצו ומכרו לנכרי שהמכירה מכירה גמורה ומותר החמץ לא מיבעיא לדעת הרמב"ם דס"ל דש"ר ואח"כ יאוש מהני א"כ ה"נ כי מטי עידן איסורא איאושי מייאש כמבואר בב"ק (דף ס"ו) ויש כאן ש"ר ואח"כ יאוש וכאן לא שייך לומר זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות כדאמר התם דהא בכאן הלוקח עכו"ם ורוצה לקנות אלא אפילו לדידן דס"ל דש"ר ואח"כ יאוש לא מהני מ"מ הא הפ"י בגיטין (ל"ז) כתב הטעם דהא דיאוש לא קני הוא מטעם דאינו ברשותי להפקיר דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש ולא להפקיר והב"ש באה"ע (סי' כ"ח ס"ק ט"ז) כתב דדוקא א' מהם א"י להקדיש אבל כששניהם מקדישין מהני והכא כי מטי עידן איסורא שניהם מתייאשין וע"כ הא דקאמר בש"ס כי מטא עידן איסורא היינו סמוך לזמן איסור דכשהגיע זמן איסור לא שייך לומר דקני ליה ביאוש דאיסור הנאה לאו בר קנין הוא וכו' ולפמ"ש (בסי' ת"מ) דבשעת ביעור אפי' יאוש שלא מדעת מהני דהוי אבוד מכל אדם נראה דאפילו בגזלן מהני דהפקר גמור הוא עכ"ל:

והנה לפ"מ שכתבתי לעיל דגם הב"ש לא קאמר דמהני בששניהם מקדישין רק דוקא בכה"ג אם הנגזל הקדיש והגזלן מרוצה על ההקדש שהקדיש הנגזל הוא דמהני ומשום דהו"ל כמו פקדון וכמו שביארתי לעיל וא"כ מה מהני הכא אם שניהם נתייאשו הואיל דכל יאוש של כל אחד מהם לא מהני לסברת הפ"י א"כ גם כי שניהם נתייאשו יש לומר דלא מהני דבשלמא אם הנגזל בלבד נתייאש כי מטי עידן איסורא דהיינו קרוב לזמן האיסור א"כ הרי יכול הגזלן למוכרו והואיל דאח"כ יחול המכירה משום דכשמוכר לאחר יאוש איכא יאוש ואח"כ ש"ר וחל המכירה. אולם כ"ז באם מכרו הגזלן קרוב לזמן איסורו דאז בודאי כבר נתייאש הנגזל וחל אז המכירה אבל אם מכרו קודם לזמן הזה א"כ בודאי לא חל אז המכירה ומה מהני שאח"כ נתייאש הנגזל כיון דבשעת המכירה אין מקום חלות להמכירה כלל. ואפי' אם נימא דיאוש של כל אחד חל בפ"ע אם שניהם נתייאשו מ"מ מה מהני אם מכר הגזלן זמן רב קודם הגיע לזמן איסורו הרי אז לא חל כלל המכירה ונהי דהגזלן כבר סילק רשותו מן הגזילה בשעת המכירה מ"מ הרי הנגזל עוד לא נתייאש אז והרבה י"ל בזה עוד:

אלא די"ל לפום סברת המק"ח דכשהוא אבוד מכל אדם מהני יאוש שלא מדעת ג"כ דלכאורה י"ל דא"כ גם הנגזל מייאש בשעת המכירה אלא דאכתי יש לעיין דזה דוקא אם מכר סמוך ממש לזמן איסורו אבל לא במכר הרבה קודם זמן איסורו מה מהני אז המכירה הרי הנגזל עוד לא נתייאש אז. אלא די"ל דאם החמץ מונח בחצר ומכר גם החצר בכה"ג יש לומר דכשהגיע זמן איסורו הרי נתייאשו שניהם וא"כ זוכה העכו"ם מקנין חצר ובכה"ג יש להחמיר דוקא במכירת החצר אם החצר הוא של הגזלן ולא בשכירות דבשלמא במכירת החמץ יש סברא להקל גם בשכירות הגם כי המק"ח החמיר לעולם דוקא במכירת החצר והארכתי בזה במק"א דבדיעבד מהני גם בשכירות. ועוד צדדתי לומר דעתה לפי חוק:

הממשלה דמכירת קרקע צריך להיות לפני הממונה לזה נכון יותר בשכירות וכ"כ בשו"ת שו"מ מהדו"ק ח"א (סי' פ"ד) ועוד בכמה תשו' שם לדחות דברי המקו"ח ושנהגו העם בשכירות. אבל בכאן לזכות מן ההפקר בודאי דיש ספק לומר דבעינן שיהיה החצר של העכו"ם ולא יהיה בשכירות מן הגזלן שהחצר של הגזלן האיך יזכה ההפקר שלו ועוד י"ל הרבה בזה:

[מ] (א) שם אמרי הוא דאמר כצנועין דתנן הצנועין כו' כל הסוגיא. ובתוס' ד"ה הוא דאמר עיין היטב בכ"ד התוס' ובסוף הדיבור וז"ל ומיהו דבר תימא דהיכי מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומע"ש של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו כו' אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול עכ"ל ועיין בתוספות קידושין (דף נ"ו ע"א) ד"ה מתקיף מ"ש בשם הר"ר מאיר ז"ל דבסוגיא דצנועין לא שייך לומר זכיה הואיל דגם הלוקט אינו יכול לחלל משום דלא הוי שלו והגזלנין עצמן אינם יכולים לתקן כלום מה שבידם שהרי אינו שלהם והוי גזל ולא נתייאשו הבעלים וכיון דאינהו לא מצו עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי יעו"ש. ועיין בכפ"ת על מסכת סוכה (דף ל"ט ע"א) ד"ה מעות הללו מ"ש בזה והעיר בדברי התוס' דפרק מרובה ודפרק האיש מקדש שנראה כסותרין וכתב דפליגי בזה שכתב הר"ן בקידושין (פרק ב') די"א דזכיה לא הוי מטעם שליחות ואע"ג דקטנים לאו בני שליחות נינהו אית ליה זכיה מה"ת והר"ן חולק וס"ל דזכיה הוא מטעם שליחות וקטן לית ליה זכיה מה"ת אלא מדרבנן והאריך שם ליישב דברי הרמב"ם ז"ל יעו"ש:

והנה בגוף דברי התוס' הנ"ל הרבה יש לפלפל בזה אולם ראיתי כי ביסוד הדבר כבר עמד המהרש"א כאן על סוף דברי התוס' דכאן שהניחו בקושיא וכ' בכוונת דבריהם ז"ל שקושייתם קאי על ריש דברי התוס' שכתבו דגבי צנועין הוי יאוש ור"ל ס"ל דיאוש קונה וצנועין אי סברי דיאוש קני א"כ האיך משני ר"ל דאמר כצנועין דכמו דיכול לחלל דבר שאינו ברשותו כמו כן יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו דלמא לעולם דאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו וצנועין ס"ל ג"כ כר"י ורק הא דמהני החילול משום זכיה הוא דמהני שהרי יאוש קונה וא"כ הרי זכה הלוקט בהפירות והם שלו לגמרי וא"כ יכול הלוקט לחלל ותו יכולין הצנועין לחלל מטעם זכיה אבל להקדיש אין הבעלים יכולין להקדישו וזה הוא כוונת דברי התוס' בקושייתם עי' במהרש"א:

והנלע"ד לתרץ קושית התוס' הנ"ל דכוונת הש"ס דמשני דר"ל הוא דאמר כצנועין הוא לתרץ הקושיא שהקשה ר"י לר"ל מהברייתא דגנב והקדיש מכח ממנ"פ והיינו דר"ל סובר כצנועין והכוונה דאם נימא דטעמא דצנועין הוא משום דיכול לחלל דבר שאינו ברשותו ואפי' אם עוד לא זכה בו הגזלן א"כ כמו כן יכולין הבעלים להקדיש דבר הגזול מהם ואתיא שפיר הברייתא דגנב והקדיש כר"ל ומיירי שהבעלים הקדישו לאחר שנגנב מהם וכדמשני ר"ל ואם נימא דטעמא דצנועין הוא דלעולם ס"ל כר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש והא דהצנועין מניחין המעות הוא משום דס"ל דיאוש קונה ומהני החילול מטעם זכיה א"כ עכ"פ איכא תנא דצנועין דס"ל דיאוש קונה וסובר ר"ל כתנא דצנועין ולא קשה תו מברייתא דגנב והקדיש דמוכח דיאוש לא קני האי ברייתא ע"כ לא אתי כצנועין ופליגי תנאי בזה אי יאוש קני או לא וממ"נ מתרצא אליבא דר"ל וכ"ז הוא לר"ל דסובר יאוש קני מצי סבר כצנועין אבל ר' יוחנן דס"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש וס"ל דיאוש לא קני שפיר פריך הש"ס לקמן (בדף ס"ט ע"א) על ר' יוחנן דסובר כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו וא"כ הלכה כצנועין והאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש וסובר ג"כ דיאוש ל"ק ולהני שני מימרות דר' יוחנן תקשי ממתני' דצנועין ודוק היטב בזה:

והנה באותו יום אתרמאי שקניתי ספר מי נפתוח להרב בעל אפיקי יהודה על טהרות ראיתי אח"כ בהקדמה שם הנקרא קדם לעין (אות נ"ו) הביא הקושיא בשם הגאון מוהר"ס ז"ל ובאמת הוא קושית התוס' הנ"ל וכפי פי' המהרש"א שהבאתי והרב המחבר הנ"ל כתב ליישב זה כעין שכתבתי ונהניתי כי כוונתי כן:

ב והנה ראיתי בקצה"ח (סי' שנ"ד סק"ה) הביא דברי התוס' הנ"ל וכפי מה שפי' המהרש"א בכוונת הקושיא וכתב לתרץ עפ"י מ"ש התוס' לקמן (ס"ט ע"א) בד"ה כל הנלקט תימא מתי אומרים כן דלמה שלוקטין אחר אמירה לא היה מועיל כו' ואור"י דכל הנלקט לאו דוקא ממש אחר לקיטה אלא מניח מעות בעוד שלא היה נלקט ואומר כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהיה מחולל אמר הלקיטה עכ"ל. וכ"כ הר"ש בפי' המשנה ע"ש וא"כ המלקטין עצמן אלו היו אומרים קודם לקיטה אפילו בשמיטה דהפקר הוא דהמעות יהיה מחולל על הפירות שיבואו לידינו מן ההפקר לא הוי מהני מידי דהו"ל דשלב"ל וא"כ אפילו למ"ד יאוש קני אינו יכול לחלל אלא אחר לקיטה דהוא קונה ביאוש אבל לא קודם לקיטה וכיון דהבעלים מניחין את המעות קודם לקיטה ומתנין שלא יחול החילול עד אחר לקיטה א"כ תו לא מצינן לומר מצד זכיה למלקטים דהא המלקטים נמי כה"ג לא מצו לחלל קודם הלקיטה כיון דעדיין לא בא לידם ומצד הבעלים פשיטא דלא מהני כיון שמתנין שלא יחול החילול עד אחר הלקיטה ואז הו"ל דבר שאינו ברשותו וצריך לומר דמיירי קודם יאוש דאי לאחר יאוש א"כ ודאי לא מהני החילול לא מצד הלוקטים דהו"ל דשלב"ל ומצד הבעלים הו"ל דבר שא"ש כיון שזכו בו הלוקטים ואפילו למ"ד יכול לחלל דבר שאינו ברשותו אבל דבר שא"ש ודאי ליתא בחילול וע"כ מיירי קודם יאוש ומצד הבעלים דמצד הלוקטין לא מהני כיון דלאו דידהו נינהו וכמ"ש הר"ר מאיר בתוס' קידושין ובזה דחה הקצה"ח דברי אחיו הרב ז"ל במ"ש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל הובא שם (בסימן ס"א סק"ג) עכ"ד ולקמן יבואר אי"ה תירוצו של אחיו הרב הגאון ז"ל:

והנה אם כי לכאורה דברי הקצה"ח ז"ל נחמדים מפז אבל לאחר העיון היטב בזה יש לפקפק בדבריו והוא דכמו שלתירוצו של הר"י דמיירי דאמר בבוקר בשעה שהניח המעות אמר אז כל שילקטו הפירות מהכרם רבעי לכשיהיה נלקט יהיה מחולל אחר הלקיטה דחל החילול ולא בשעת עיקר החילול דהיינו בשעת לקיטה אז לא אמרו הבעלים כלום והא דחל החילול הוא משום דהלא אמר מעיקרא שיהיה מחולל לכשיהיה נלקט ואף דלא היה ברצונו לחללו אז בשעת אמירה אפ"ה חל החילול אח"כ כשנלקט מכח האמירה הראשונה ואף דבחילול בעינן מעות דוקא ומשיכה ל"מ וכדאיתא במס' מע"ש (פ"ד) ובירושלמי שם וכ"כ הרמב"ם (בפ"ח מהלכות מע"ש ונ"ר בהל' ז' ח' ט') ובכ"מ האריך שם בביאור הדברים בסוגית הירושלמי יעוש"ה מ"מ הואיל דהצנועין הניחו המעות ומהני החילול אז בשעת לקיטה על המעות הללו שהניחו הצנועין ואף דאז ליכא שום אמירה כלל מ"מ הואיל דאמר מתחלה בבוקר וידעינן דניחא ליה להבעלים חל אזי החילול א"כ מה לי אם לא זכו בהן הלוקטין או שכבר זכו בו נהי דזכי בו הלוקט מ"מ חל אז החילול בשעה הראויה לחול כיון דמונח המעות והבעלים הצנועין רוצים לחללו אף כי כבר זכו בו הלוקטין ושייך אז זכיה. דבשלמא אם היינו צריכין לומר דחל למפרע דוקא ואם לא מצי לחול למפרע רק מכאן ולהבא לא חל החילול שפיר היה מקום לסברת הקצה"ח הנ"ל דתו לא שייך לומר זכיה כיון דאז בשעת האמירה לא היה הלוקט מצי לחללו לא חל כלל החילול וכסברתו אבל הכא ע"כ לא מצינן לומר דהחילול חל למפרע דא"כ הרי שוב הו"ל כל המתלקט ותליא בברירה ואנן פסקינן דאין ברירה וא"כ ע"כ כל הנלקט לא צרכינן שיחול החילול למפרע רק בשעת לקיטה אז חל החילול מכח מה שמונח המעות והרי אמרו הבעלים מעיקרא בבוקר שרוצים שיחול החילול אז בשעת לקיטה בשעה שמצי החילול לחול וא"כ הואיל דעיקר כוונת הבעלים היה שלא יכשלו בני אדם בפירותיהם וא"כ דעתם שיחול החילול אח"כ בשעה שהלוקט יהיה יכול לחללו דהיינו לאחר יאוש ומהני אז החילול מטעם זכיה והו"ל כאלו הניח מעות ואמר כשיקנה פלוני פירות ויאכלם בלא חילול יהיו המעות הללו מחוללים על פירותיו של פלוני דודאי חל החילול כיון דגם אז ניחא ליה להבעלים הצנועין ומכ"ש הכא דבשעת אמירה בבוקר בשעה שהניחו המעות אלו היו רוצים הבעלים לחלל אז היו יכולים ובכה"ג בודאי דחל החילול אז בשעה שזכה בו הלוקט וא"כ הרי ול החילול יכול החילול לחול מתחלת האמירה עד שעת לקיטה יכול החילול:

לחול דשל הבעלים הוא עדיין ובשעה שלקטו הלוקט וזכה בו מדין יאוש א"כ תו החילול חל מטעם זכיה ודומה ממש לדינו של התה"ד (בסי' קפ"ח) ומובא להלכה ביו"ד (סי' שכ"ג ס"ב) באם יתקלקל העיסה רשאי המשרתת להפריש חלה מדין זכיה ועיין בתוס' נזיר (י"ב ע"א) בד"ה באשה יעוש"ה וי"ל בזה אבל עכ"פ לעד"נ דהכא בכה"ג שפיר מהני החילול מדין זכיה גם כי זכה בו הלוקט מדין יאוש ג"כ מהני אז מדין זכיה ודוק היטב בזה: ואין להשיב על דברי מהא (דפ"ז) דמס' דמאי (מ"א) המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו כו' ומע"ש בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות מזגו לו את הכוס כו' ובמשנה ה' היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו כו' כל המשנה. ובר"ש (מ"א) הביא פלוגתא דירושלמי אי מהני לודאי ג"כ או רק על דמאי יעוש"ה והביא עוד הירושלמי דצריך שילחוש בשפתיו ועיין ברמב"ם (פ"ט מהל' מעשר ה"ז) וכן המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו כו' ומעשר שני בצפונו או בדרומו והרי הוא מחולל על המעות מפני שמותר לאדם להתנות תנאים אלו על הדמאי אעפ"י שאינו ברשותו אבל בודאי אינה מתנה אלא על דבר שברשותו (ובהל' ט') וצריך לרחוש בשפתיו בשעה שמפריש זו אחר זו כו' (ובהל' ח') כתב כיצד היו לו מאה תאנים של טבל בביתו והוא בבהמ"ד או בשדה ומתיירא שמא תחשך ואינו יכול לעשר בשבת אומר שני תאנים כו' עיי"ש ואף שהוא ודאי שאני הכא שהוא ברשותו ועיין בתוי"ט (פ"ז דדמאי מ"ב) שכתב דמדברי הרמב"ם נראה דבשבת א"צ ללחוש בשפתיו למחר בשעת הפרשה יעוש"ה בכל הנ"ל. אבל עכ"פ חזינן דגם במע"ש אע"ג דמיירי שהניח המעות כבר מערב שבת אפ"ה בשבת צריך לומר עוד הפעם הרי הוא מחולל על המעות ולא מהני מה שאמר זה מערב שבת. מיהו באמת אין ראיה מזה שהרי באמת י"ל דעל מע"ש א"צ לומר בשבת והרי הוא מחולל ורק עיקר צריך האמירה בשבת על ההפרשה וי"ל בזה. אבל באמת מפשטות הלשון משמע דבעינן האמירה דוקא שיאמר בשעת ההפרשה בעת האכילה ויהיה מחולל על המעות אעפ"י שכבר אמר מע"ש והניח ג"כ המעות. אולם באמת אחר הדקדוק היטב נראה שזה שצריך שיאמר והרי הוא מחולל על המעות זה נאמר דוקא בדמאי שאינו שלו אבל בודאי לא נאמר זה כלל כי מיירי בתאנים שמפריש התאנים ומניחם ואינו אוכלם ול הוזכר כלל בודאי ובדמאי הרי התאנים לא היו שלו ולא היה יכול לחול כלל החילול בשעת האמירה ומה שנזכר (במשנה ה') שם גבי הי' לו תאנים של טבל וז"ל היה דמאי אומר מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר כו' ומע"ש בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות עכ"ל זה נאמר דוקא מה שאומר בערב שבת ועיין בתוי"ט שם והרבה י"ל בזה ואכ"מ. וא"כ בדבר שלא היה שלו מעולם ולא היה מהני החילול אז בשעת האמירה יש סברא לומר דבעינן שיאמר למחר בשעת האכילה והוא מחולל על המעות וגם אפילו אם בהי' שלו ג"כ הדין כן דבעינן דוקא שיאמר עוד הפעם בשעת האכילה ויהיה מחולל על המעות היינו דוקא משום דהיה הכל קודם הפרשה שלא היה עליו שם מעשר שני מעולם בשעה שאמר זה בערב שבת אבל הכא שבשעת האמירה שאמרו הצנועין אילו היו רוצים לחלל אז הי' חל החילול א"כ כי מחלל אח"כ בשעה שזכה הלוקט מדין יאוש שפיר חל החילול מטעם זכי' דהא לא הי' שום שעה שלא הי' החילול מצי לחול דקודם שלקטו הי' יכול החילול לחול ואחר שלקטן ג"כ מצי החילול לחול מטעם זכי' וכמו שביארתי לעיל. תמצית הדברים דאפילו אם נימא דאם הניח מעות ואמר לכשיפרוש פלוני המע"ש שלו וירצה לאכלו בלא חילול שיהי' מחולל על המעות הללו אם נימא בכה"ג דלא חל החילול אשר הנני מסופק גם בדין זה אבל אם ראובן יש לו מע"ש שלו והניח מעות ואמר כשיזכה שמעון במע"ש זה וירצה לאכלו בלא חילול יהיו המעות הללו מחוללין עליו דודאי חל החילול הואיל דבשעת אמירה מצי לחול החילול חל תו ג"כ אח"כ כשזכה בו שמעון אפילו אם לא אמר ראובן אח"כ בפירוש שיהי' מחולל על מעותיו וז"ב לע"ד ולפי"ז אין מקום לדברי הקצה"ח הנ"ל כמו שביארתי לעיל: ולפי האמור היטב אשר דבר בזה הרב בעל קונטרס הספיקות ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק כצנועין כמבואר בקצה"ח (סי' ס"א סק"ג):

ג והנה למען חיבת הקודש דברי קדשו הנ"ל אבאר קצת דבריו ז"ל שכתב ליישב דברי הרמב"ם שפוסק (בפ"ט מהל' מע"ש ונטע רבע ה"ז) והצנועין היו מניחין את המעות בשנת השמיטה ואומרין כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו עכ"ל ותמה הרמב"ן ז"ל שהרי הרמב"ם פוסק כר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שא"ב א"כ האיך מהני כל הנלקט ועיין בכ"מ הביא דברי הרמב"ן ז"ל בתשובה ומ"ש הכ"מ לתרץ וכתב הגאון בעל קונטרס הספיקות עפי"ד הר"ר מאיר ז"ל בתוס' קידושין (נ"ו) דמש"ה לא מהני בהא דצנועין מטעם זכי' הואיל דהלוקט בעצמו אינו יכול לחללו תו לא מהני זכי' ג"כ דלא עדיף משליחות וכתב דהרמב"ם דכתב לדינו דצנועין בשנת השמיטה דהפקר הוא וזכו בהו הלוקטים והיו יכולין לתקן מה שבידם גם הבעלים יכולין לחלל מה שביד הלוקטים מטעם זכיה עכ"ד ודפח"ח. גם ראיתי בספר כפ"ת על מס' סוכה (ל"ט ע"א) על תוס' ד"ה מעות שהביא דברי הרמב"ם (דפ"ט מהל' מע"ש ונ"ר) שפסק כצנועין ומה שתמה הרמב"ן שהרמב"ם פוסק כר"י בגזל ולא נתייאשו הבעלים וכתב וז"ל ומרן בכ"מ רצה להליץ דהרמב"ם מחלק בין הקדש לחילול דאע"ג דאין אדם מקדיש דבר שא"ב יכול הוא לחלל דבר שא"ב וכמו שהוכיחו התוס' בד"ה הוא דאמר כצנועין ומשמע דר"ל דהרמב"ם ס"ל דיכול הוא לחלל נטע רבעי שאינו ברשותו הוי מדין זכי' דזכין לאדם שלא בפניו כו' עכ"ל הרי שהכפ"ת מפרש שכוונת הכ"מ הוא לתרץ דברי הרמב"ם דמהני מדין זכי' אלא שלא העיר מזה שכתב הרמב"ם דהצנועין היו עושין כן בשנת השמיטה. אלא דא"כ קשה דסוגית הש"ס דכאן מוכח דלא מיירי בשמיטה והרב ז"ל עמד בעצמו בזה שכתב והש"ס דלא משני הכי אליבא דר"י משום דמשמע להו להש"ס דהאי דקתני במתני' והצנועין היו מניחין כו' קאי בכל ימות השנה מדלא מפרש דבשביעית עשו כך א"נ משום דר' יוחנן אמר צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד ע"כ לר' יוחנן לא קאי האי דצנועין על שביעית לחוד דא"כ לאו דבר אחד הוא מטעם האמור עכ"ד:

והנה כל המעיין בראשית השקפה יראה כמה מן הדוחק זה דא"כ מנ"ל להרמב"ם ז"ל לומר דאוקמי' למתני' דצנועין בשמיטה הואיל דסוגית הש"ס מוקי לה בשאר שני שבוע והוקשה על ר' יוחנן מכח זה וגם מ"ש הואיל דר"י אמר דצנועין ור' דוסת אמרו דבר אחד ע"כ מיירי בשאר שני שבוע דא"כ הש"ס דמשני לר"ל הוא דאמר כצנועין ג"כ צרכינן לומר דגם ר"ל מוקי למתני' דצנועין בשאר שני שבוע וא"כ מנ"ל להרמב"ם לפרש פי' חדש במתני' דצנועין ודלא כסוגיא דידן. ולהסביר הדברים ולהוסיף מיא וקמחא לחזק התי' של הרב הקונטרס הספיקות הנ"ל נלע"ד לומר בזה דהרמב"ם הוציא לפירושו מסוגיא דגיטין (נ"ה ע"ב) בהא דפריך הש"ס לעולא דסובר דיאוש ל"ק מתיב רבא גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי דו"ה ותני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת וא"א יאוש כדי ל"ק כרת מאי עבידתיה כו' וע"ש והלא למה לא מתרץ הש"ס דעולא סובר כצנועין ומיירי שהקדישוהו בעלים אצל הגנב קודם יאוש וכמו דמשני הש"ס כאן לר"ל דמותיב ליה ר"י מהאי ברייתא ומתרץ הש"ס כמו כן הי"ל להש"ס לתרץ גם לעולא ועיין בתוס' גיטין שם בד"ה מ"ט מה שכתבו בזה יעוש"ה. אשר לפי"ז נוכל לומר דהרמב"ם ז"ל היה קשה לו קושיא זו והוכיח מכאן מדלא מתרץ כן דע"כ דסוגיא זו דמס' גיטין מפרשי להא דצנועין דמיירי דוקא בשמיטה דהפקר הוא ומש"ה היו יכולין הצנועין לחלל ומשום זכי' דהואיל דזכו ביה הלוקטין וא"כ הרי יכולין הלוקטין לחלל ותו יכולין הבעלים לחלל מטעם זכי' ופליג סוגית הש"ס דגיטין עם סוגית הש"ס דב"ק בפירוש המשנה דצנועין. ועוד דאיתא בירושלמי (פ"ה דמע"ש) על מתני' דצנועין וז"ל ויציין אם מצויין הוא האיך נקרא הוא צנוע א"ר יוחנן אתיא דרשב"ג כמאן דאמר לעתותי ערב דתנא ר' דוסא אומר כל מה שילקטו העניים בין העומרים הפקר הרי הוא הפקר ר' יהודה אומר לעתותי ערב וחכ"א אין הפקר אנסין הפקר שאין אנו אחראין לרמאין ברם כמ"ד בשחרית לא אתייא ויש אדם מבקר במחובר לקרקע [פי' וכי יש אדם מחלל במחובר לקרקע ועיין בפי' שם] א"ר ירמיה אפילו כמ"ד בשחרית אתייא הוא כו' כל הסוגיא. והנה אם אמרינן:

דאין חילול במחובר לקרקע א"כ לא נוכל לומר כל המתלקט ואמאי לא פריך הש"ס דילן כן ודין זה הוא מתוספתא (פ"ה דמע"ש) וכ"פ הרמב"ם (בפ"ט מהל' מע"ש ה"ב) והרמב"ן הקשה באמת מסוגיא זו דב"ק עיין בכ"מ מ"ש בזה. ומכח הנ"ל אסברה לה הרמב"ם ז"ל דהואיל דסוגיא דגיטין פליג על סוגיא דב"ק בפי' המשנה דצנועין וגם סוגית הירושלמי חולקת על סוגיא דילן בב"ק מש"ה נקט להלכה כפי' הסוגיא דגיטין במשנה דצנועין וז"ש הרמב"ם והצנועין היו מניחין המעות בשנת השמיטה כו' שהרי א"א לפדותו במחובר כמו שביארנו וכוונתו אלמא דהסוגיא דב"ק דמפרש לצנועין בשאר שני שבוע הוא דלא כהלכתא רק הפי' הוא דצנועין היו מניחין דוקא בשמטה דהפקר הוא וא"כ חל החילול מטעם זכי' וכתירוצו של הגאון בעל קונטרס הספיקות הנ"ל. ולפי האמור עולה דהחילול חל אפילו אם בשעת אמירה לא הי' יכול החילול לחול אז אפ"ה חל אח"כ אפילו אם לא אמר אח"כ כלל רק הואיל דניחא ליה והמעות מונח בעין שיכול החילול לחול חל שפיר החילול ועל הדרך שכתבתי לעיל ודוק אבל עכ"פ מובן שפיר התירוץ של קונטרס הספיקות הנ"ל ועוד י"ל הרבה בזה. והנה עוד י"ל לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל עפ"י הירושלמי הנ"ל אולם ראיתי כי יסוד הדבר כבר כתוב במרכבת ח"ר שם על הרמב"ם לא רציתי להאריך עוד בזה יעוש"ה במרכבת. אחז"ר ביום ב' ד' לחודש תמוז תרמ"ג למדתי משניות פ"ה דמע"ש וראיתי בגליון תורע"ק שם אות י"ז כתב ג"כ ליישב דברי הרמב"ם דמיירי ג"כ רק בשביעית ומטעם זכי' וכתירוצם של הגאונים הנ"ל ונדחק ליישב הפי' בגמ' עייש"ה ולע"ד לפמ"ש נכון בעה"י:

[מא] שם בתוס' ד"ה הוא דאמר כצנועין באה"ד וז"ל וא"ת אכתי הרי יכול לחלל מע"ש של חבירו דאמרינן בפ' האיש מקדש (נ"ה ע"ב) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מע"ש ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים כו' אלמא מחללין מעות שביד המוכר וי"ל דהתם הוי כמו גזלן דאי לא ברח הוי המקח חוזר בו והוי כמו גזל ולא נתייאשו כו' א"נ התם קנסא בעלמא וכן משמע התם מתוך הסוגיא ומיהו בפרק לולב הגזול ל"ט משמע שיכול אדם לחלל פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה כו' ומה שתירצו יעו"ש. ולכאורה לפי מה שכבר תירצו התוס' לעיל בתי' השני א"נ התם קנסא בעלמא א"כ נימא דגם בהא דאין מוסרין פירות שביעית ואם לקח יאכל כנגדן הוא ג"כ רק מכח קנסא ומה הוסיפו התוס' להקשות כאן מהא דמס' סוכה והתוס' שם במס' סוכה (ל"ט) ד"ה מעות הללו וז"ל ופלוגתא היא בשמעתתא דצנועין במרובה ס"ח גבי כרם אם יכול לחלל מה שביד חבירו ולמאן דאסר קשה מה מועיל כאן וי"ל דהכא קנסא בעלמא הוא ודכוותה אשכחן פרק האיש מקדש (דף נ"ה) כו' עכ"ל הרי שתירצו התוס' שם קושיא זו מכח דהוי רק קנסא וא"כ הכא שכתבו התוס' בעצמם כאן האי תירוצא דהוי קנסא מה הוקשו אח"כ קושיא זו ולא תירצו כן אם לא שנאמר דכוונת התוס' הוא להקשות לפי התי' הראשון שתירצו התוס' מקודם והוקשו קושיא זו אבל זה דוחק דעכ"פ הי"ל לתוס' לכתוב ולהאי תירוצא דמשום קנסא א"ש. וראיתי בספר כפ"ת שם בסוכה ל"ט שהקשה זה ע"ד התוס' דכאן והניח בצ"ע יעו"ש:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דהתוס' דכאן בפרק מרובה ס"ל דלא שייכא לומר קנסא רק היכא דהוא עביד איסורא כגון גבי הלוקח בהמה טמאה כו' ממעות מע"ש דעביד איסורא שהוציא מעות מע"ש על דברים שאינן נאכלים שפיר אמרינן דקנסו חכמים ללוקח שיאכל כנגדן משא"כ היכא דלא עביד איסורא לא שייכא לומר דקנסוהו חכמים דאמאי ליקנסיה הרי לא עשה שום איסור והנה גבי אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה אם שלקח ממנו פירות שביעית והרי הדמים נתפסין בקדושת שביעית בודאי דלא שייכא קנס להלוקח במה שמסר לו הדמים והם נעשין בידו של הע"ה דמי פירות שביעית דהא אם לא לקח ממנו הפרי הרי היה הפרי גופיה ביד הע"ה וכי היה מוטל על הלוקח להצילו להע"ה שלא יהיה הפרי של שביעית ביד הע"ה שלא יעשה בה איסורא בודאי דזה אינו מוטל עליו כלל וא"כ גם כי מסר בידו דמי חולין וקנה בעד המעות פירות שביעית דהדמים הללו נתפסין בקדושת שביעית בודאי דלא עשה הלוקח שום איסור דנימא דלקנסיה להלוקח שיאכל כנגדן אלא אפילו אם היה לו לחבר דמי פירות שביעית ומסרן לע"ה ואמר לו שהם דמי פירות שביעית ג"כ יש סברא לומר דהואיל דלא עשה החבר הנותן איסורא ורק שיש לחוש דילמא הע"ה לא ינהג עם המעות הללו בקדושת שביעית מ"מ לא שייכא למקנסיה להחבר הנותן. והא דקתני בברייתא בסוכה שם ואם מסר יאמר הרי המעות הללו יהיו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי ובא ואוכלן בקדושת שביעית לא מדינא הוא אלא אתיא כהצנועין כמו שהצנועין היו רוצים לתקן לאותן האנשים שילקטו מהכרם רבעי שלהם אעפ"י שמן הדין פטורין מלעשות כן מ"מ היו רוצים להציל להלוקטין מהאיסור כמו כן אשמעינן הברייתא דאם מסר יאכל כנגדן והביא הש"ס ראי' מברייתא זו דלכתחלה אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה אבל מ"מ אם מסר בכה"ג שהודיע להע"ה שהם דמי פירות שביעית לא מיקרי שעשה איסורא דנקנסיה להחבר הנותן ומכ"ש בכה"ג שקנה החבר מן הע"ה פירות שביעית ונתן לו דמי חולין בודאי דלא שייך לומר דנקנסיה וכמו שביארתי טעם הדבר: ומעתה לפי האמור מובן שפיר קושית התוס' בכאן שהוקשו דבפרק לולב הגזול משמע שיכול אדם לחלל פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו וקאי הקושיא לשני התירוצים דלעיל דלתי' הראשון גבי אין לוקחין בהמה טמאה ממעות מע"ש דהתם הוי המוכר כמו גזלן כו' וכצנועין דהכא גבי אין מוסרין פירות שביעית לע"ה לא שייך לומר דהוי כאילו גזל ולא נתייאשו הבעלים שהרי הע"ה קנה לגמרי הדמים והתי' השני דמשום קנסא ג"כ לא שייכא התם שהרי החבר שנתן הדמים לע"ה לא עשה שום איסור ולא שייך לומר דנקנסיה להחבר וא"כ ע"כ הוא רק משום חומרא דהיינו למי שרוצים להחמיר על עצמן גם במה שאינן חייבין כלל מן הדין הוה הדין להם שיאכל כנגדן בקדושת שביעית ומה מהני זה כלל אם אינו יכול לחלל פירות שביעית של חבירו אלא ע"כ דיכול לחלל ועל זה תירצו דאפקעינהו רבנן מרשות ע"ה כדי שלא יהיה נכשל ואוקמוה ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר וכוונתם דהיכא דהחבר שנתן הדמים לע"ה רוצה לחלל אז אפקרוהו רבנן לדמי ע"ה לגבי זה שיהיה חל החילול ולקמן אי"ה יבואר קצת תירוץ זה של התוס' אבל לעולם דמן הדין ליכא שום חיוב על החבר לחלל רק אם רוצה להחמיר כצנועין והתוס' בסוכה ס"ל דגם באין מוסרין דמי פירות שביעית ג"כ שייך לומר קנסא להחבר הנותן. ויש לומר עוד דגם התוס' במס' סוכה דס"ל דקנסוהו רבנן להחבר הנותן דמי פירות שביעית לע"ה הוא דוקא היכא דנותן לו דמי פירות שביעית אבל אם לקח ממנו פירות שביעית בדמים יש לומר דלא קנסוהו להלוקח כיון דאפילו אם לא לקח הרי היה לו לע"ה הפירות גופא של שביעית וכהחילוק שכתבתי לעיל והתוס' שהוקשו קושייתם הוא על הברייתא דקתני אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה והיינו שנתן לו דמי פירות שביעית ובזה הוה הדין דיאמר הפירות שיש לו בתוך ביתו יהיו מחוללין על המעות הללו ומייתי הש"ס ראי' דאין מוסרין דמי פירות שביעית כו' וא"כ אסור לקנות לכתחלה פירות שביעית מע"ה בדמים ומש"ה הלוקח לולב בשביעית מבליע לו דמי אתרוג אבל אם קנה שפיר י"ל דאינו מחויב לחלל המעות הללו על פירות ויאכלן בקדושת שביעית משום דבכה"ג לא שייך למקנסי' וכמש"ל והקושיא שהוקשו התוס' דהאיך יכול לחלל מה שביד חבירו קאי על הברייתא שמסר דמי פירות שביעית לע"ה דהיינו שהיה לו להחבר מכבר דמי פירות שביעית ומסרן לע"ה כו' דהאיך יוכל לחלל מה שביד חבירו ועל זה תירצו דהוא משום קנסא ופליגי התוס' דכאן בפרק מרובה עם התוס' דמס' סוכה בסברא זו שכתבתי אם בכה"ג שלא עשה החבר שום איסור אם שייך לומר דקנסוהו רבנן:

ב ועפ"י האמור מיושב היטב קושית הכפ"ת שם על הרמב"ם שכ' (בפ"ח מהל' שמיטה ה"י) כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית או לשומרן כך אסור ליקח מע"ה לפי שאין מוסרין דמי שביעית לע"ה ואפילו כל שהוא שמא לא יאכל אותן בקדושת שביעית. הלוקח לולב מע"ה בשביעית נותן לו אתרוג מתנה ואם לא נתן לו מבליע לו דמי אתרוג בדמי לולב עכ"ל והשמיט הדין דאם מסר יחלל על הפירות שיש לו בתוך ביתו המובא בברייתא ותמה הכפ"ת למה השמיט לדין זה ורצה לתרץ דהואיל דהרמב"ם פוסק (בפ"ו מהל' ערכין הכ"ד) דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו וא"כ ה ה"ה דאינו יכול לחלל דמי פירות שביעית שביד ע"ה ודחה אח"כ זה שהרי (בפ"ג ממעשר שני ה"י) פוסק דאם הוציא מעות מע"ש וקנה בהם כלים:

ובגדים ועבדים ה"ז אוכל כנגדו בתורת מעשר עכ"ל אלמא דיכול לחלל מעות מעשר שביד המוכר וגם בהא דצנועין שהביא הרמב"ם (בפ"ט מהל' מע"ש) מבואר דיכול לחלל מה שביד חבירו וא"כ הי"ל להרמב"ם להביא גם בפירות שביעית דיאכל כנגדן וכדאיתא בברייתא בסוכה (ל"ט) והניח בצ"ע עיי"ש: וע"פ האמור מיושב שפיר דהרמב"ם ז"ל סובר ג"כ כשיטת התוס' דכאן בפרק מרובה דלא שייך לומר דקנסוהו רבנן אלא דוקא היכא דעביד איסורא וא"כ גבי אם מסר דמי פירות שביעית לע"ה ואפילו היכא דכבר היו דמי פירות שביעית ביד החבר אם מסרו לע"ה ג"כ לא עביד איסורא אם הגיד לו שהם דמי פירות שביעית ומכ"ש היכא דעדיין לא היו דמי פירות שביעית ביד החבר רק שקנה פירות שביעית מהע"ה דודאי לא קנסוהו כלל משום דאם לא היה קונה הרי היו הפירות שביעית גופייהו ביד הע"ה וכמש"ל והא דבברייתא קתני בסוכה ואם מסר יאמר הרי המעות הללו מחוללין על הפירות שיש לו בתוך ביתי לאו מדינא כן רק זה אתיא כצנועין ומביא הש"ס בסוכה ראיה דאין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה והיינו דלכתחילה אין מוסרין ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם להאי דינא דמתני' בסוכה שם הלוקח לולב מע"ה בשביעית נותן לו אתרוג במתנה כו' ולעיל מיניה כתב כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית כו' כך אסור ליקח מע"ה לפי שאין מוסרין דמי שביעית לע"ה כו' והיינו דאסור לכתחילה ובדיעבד אם מסר שבברייתא איתא שיאכל כנגדן זה אינו מדינא רק מי שרוצה להחמיר על עצמו כצנועין ולא הוצרך הרמב"ם להביא דין זה כאן בהל' שמיטה שסמך עצמו על הא דכתב (בפ"ט מהל' מע"ש) לדינא דצנועין גבי נטע רביעי בשמיטה וממילא נשמע לדין זה ג"כ. אבל (בפ"ג מהל' מע"ש ה"י) פסק שפיר דאם הוציא מעות מע"ש וקנה בהם כלים ועבדים ה"ז אוכל כנגדו בתורת מעשר והיינו הואיל דגם הלוקח עביד איסורא בכה"ג קנסוהו להלוקח לתקן כל מה שיכול ומדין זכיה וכמ"ש לדעת הרמב"ם או דיכול לחלל מדינא וכמו שכתבו התירוצים בזה ודוק בזה:

אחר כתבי זאת ראיתי ברמב"ם (בפ"ו מהל' שמיטה ה"י) דמי שביעית אין פורעין מהם את החוב כו' וכן אין לוקחין מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ואם לקח יאכל כנגדן כדרך שעושה במעשר שני ואין מביאין מהן קיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות ואם הביא יאכל כנגדן עכ"ל הרי שהרמב"ם הביא דין זה בהדיא מפורש כן וחידוש על הכפ"ת בזה. והיינו טעמא דהביא לדין זה הואיל דעביד הלוקח איסורא אבל אם לא עביד איסורא נהי דלכתחילה אסור אבל לא קנסינן ליה להלוקח שיאכל כנגדן:

ובסמ"ג בלאוין (מצוה רס"ד) גבי מע"ש הביא הדין וז"ל ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון שיקח בו כלים או עבדים או בגדים וקרקעות כו' ואם הוציא ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה כגון שלקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה ה"ז אוכל כנגדן בתורת מעשר כמו ששנינו בפ"ק דמע"ש עכ"ל ושם (במצוה רס"ו רס"ז רס"ח) הביא דין שמיטה באיסור עבודה ושכל היוצא ממנו אסור וצריך לנהוג בו תורת שביעית ולא הביא כלל הדין אם מכר לע"ה. ורק בעשין (מצוה קמ"ח) כתב וז"ל שנינו בפרק יש בכור כל מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית עכ"ל. ולא הביא כלל הדין אם מסר דמי פירות שביעית לע"ה ולכאורה יש לעיין מדוע השמיט הסמ"ג לדין זה. ועל זה אמרתי מדה טובה לעולם אינו חוזר כי מה שכתבתי לעיל לתרץ הקושיא שהקשה הכפ"ת על הרמב"ם עולה יפה ג"כ לתרץ דברי הסמ"ג כי הסמ"ג שם בעשין (קל"ז) כשהביא הדין דנטע רבעי כתב והצנועין היו מניחין את המעות בשנת השמיטה ואומר כל הנלקט מנ"ר זה מחולל על המעות האילו שהרי א"א לפדותו במחובר לקרקע כמו שבארנו עכ"ל והוא ממש כלשון הרמב"ם ודוק היטב בזה:

[מב] (א) שם בתוד"ה הוא דאמר באה"ד וז"ל וא"ת אכתי הרי יכול לחלל מע"ש של חבירו דאמרינן בפרק האיש מקדש (דף נ"ה ע"ב) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מע"ש ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים כו' אלמא מחללין מעות שביד מוכר וי"ל דהתם הוי כמו גזלן דאי לא ברח הוי המקח חוזר והוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים וכצנועין דהכא כו' והריטב"א בקידושין שם בד"ה מתקיף באה"ד וז"ל והאי יאכל כנגדן דקאמרינן היינו שלוקח מעות אחרות או בהמה טהורה ומחלל עליהן באותן מעות בכ"מ שהם וכי תימא וכיון דלא הוה ברשותיה היכי מצי עביד הכי דהא אר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים אין הנגזל יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו ואיכא למימר דלא אתו לידיה דמוכר בתורת גזל אלא בתורת מקח וממכר והיה סבור שיצאו לחולין ואילו איתיה קמן אמרינן ליה דליהדרינהו ללוקח הוה מהדרי להו דכיון דטעותא הוא לא הוי מעכב להו כפקדון חשיב גביה שיכול מפקיד להקדישו ולחלל עליו מעשר בכ"מ שהוא משא"כ בגזלן דאי אמרינן ליה דלהדרינהו לגזילה לא הוי ציית לן עכ"ל הריטב"א ז"ל:

והנה הקצה"ח (בסי' שנ"ד) הביא על דברי התוס' הנ"ל דברי הריטב"א הנ"ל דלא ס"ל כתוס' אלא שבקצה"ח יש שם ט"ס כי כ' כן בשם התורי"ד וז"א בתורי"ד רק בריטב"א וכ' עלה ונראין דברי תוס' דכל היכא דלא ידע הו"ל דבר שאינו ברשותו אע"ג דציית דינא וראיה מהא דאמרינן שם בסוגיא (דף ס"ט) אר"י צנועין ור"ד אמרו דבר אחד צנועין הא דאמרן ר' דוסא דתנן ר' דוסא אומר לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים יהיה הפקר ע"ש והתם גבי לקט דאמר ר' דוסא לאו בתורת גזילה אתי ליד העניים אלא משום דאין בקיאין בדין דשנים לקט ושלשה אינו לקט ועניים סברי דשלשה נמי לקט וכמו שפירש"י שם שכ' לפי שאין כל עניים בקיאין בהלכה ובודאי נמי ציית דינא ואפ"ה חשיב ליה אינו ברשותו וכן מוכח שם בגמ' דאמרו ומה בגנב עבדי רבנן תקנתא בעניים לא כ"ש ומבואר דעני לאו גנב הוא אלא טועה בדין ואפ"ה הו"ל דבר שאינו ברשותו כיון דאינו מחזיר עד שיחזירוהו ב"ד ודוקא פקדון הו"ל דבר שברשותו ומשום דכל אימת דבעי מפקיד שקיל ליה אבל כל שבטעות דין אתי לידיה או בטעות אחר ומחוסר ראיה והעמדה בדין אע"ג דציית דינא הו"ל דבר שאינו ברשותו עכ"ד: ולכאורה הוא ראיה אלימתא לתוס' וקושיא על הריטב"א אולם לאחר העיון נלע"ד דאין כאן קושיא כלל על הריטב"א ואינו דומה כלל לסברת הריטב"א והוא דהעניים הלוקטים לקט הלא מניחים הכל ביחד בין אם נוטלים שני שבלים כאחד או שלשה שבלים כאחד מניחים הכל במקום אחד ונתערב הכל וא"כ אף מה שלקטו השלשה כאחד ג"כ הם מעורבים בתוך שאר השבלים אשר הם באמת לקט עפ"י הדין וא"כ אותן השלשה שבלים הם מעורבים ואינם בעין בפני עצמן והאיך שייך לומר בהו הואיל דכשיודע להעניים שלקטו הג' שבלים שלא כדין יחזרו להבעה"ב והוי כפקדון הלא מי יודע איזהו מהשבלים הם מה שהיו מונחים ג' כאחד הא נתערבו כולם ורק אם יודע להעניים שלקטו שלא כדין היו משלמים ממון או שהיו נותנים מהשבלים שלקטו אבל לא היו מחזירים אותן השבלים עצמן שלקטו שלא כדין ומש"ה לא הוי כמו פקדון אבל בדבר דאיתיה בעיניה ויכול להחזיר אותו דבר עצמו בעין אם היה ידוע לו שלקח שלא כדין בכה"ג שפיר נוכל לומר כסברת הריטב"א הנ"ל דשפיר הוי כמו פקדון ממש ודוק:

ויש להסביר עוד יותר ולומר דהלא אין העני יודע כלל כמה חייב להחזיר להבעה"ב דמנא ידע העני כמה שבלים לקט שהיו ביחד ג' שבלים דדילמא רק ב' פעמים לקט של ג' שבלים ומחויב להחזיר רק ששה שבלים או דילמא הי' אלף פעמים של ג' שבנים וחייב להחזיר להבעה"ב ג' אלפים שבלים ובכה"ג דהוי ספק לעני כמה ישלם וגם הבעה"ב אינו יודע כמה יתבע וגם לא יצטרך לשלם רק דמים אבל גוף השבלים אינו ידוע איזהו הם בכה"ג אף שהעני הוא גברא דציית דינא אפ"ה מיקרי אינו ברשותו אבל אם ידוע כמה הוא המעות וידוע ג"כ המוכר ואולי עוד ידוע הוא המעות להמוכר שמונחים בפני עצמם ואינם מעורבים בכה"ג שפיר כתב הריטב"א דמקרי ברשות הבעלים כיון דהמוכר יציית דינא:

ב עוד כתב הקצה"ח שם להביא ראיה להתוס' ודלא כהריטב"א מהא דלעיל (בדף ס"ח ע"א) בגנב ומכר ובא אחר וגנבו דאם מכרו קודם יאוש דאין הגנב משלם כפל לא לבעלים ולא ללוקח וכ"כ הרמב"ם (פ"א מהל' גניבה) ע"ש וכיון דטעמא דאין הגנב אחר הגנב משלם כפל לבעלים אלא משום דהו"ל דבר שא"ב וכדאיתא בפרק מרובה (דף ס"ט) ואי נימא דכל שבטעות בא לידו הו"ל דבר שברשות בעלים א"כ בקנה לוקח קודם יאוש ומשום דלא ידע א"כ הו"ל דבר שברשותו וישלם כפל לבעלים דהיכא דיכולין להקדישו הו"ל דבר שברשותו נמי לענין כפל כו' אלא ודאי דאינו מיקרי דבר שברשותו אלא פקדון דלית ליה להנפקד שום טענה ולחזרה קאי כל אימת דבעי מפקיד אכל כל שיש לנפקד איזו טענה ולא מהדר ליה:

למפקיד כל אימת דבעי הו"ל דבר שא"ב אין הבעלים יכולין להקדישו ולא להקנותו עכ"ל. ולעד"נ דגם מזה ליכא פירכא על הריטב"א דהתם מיירי שהלוקח לקחו לעצמו שיהיה שלו וידע שגנוב הוא וא"כ בכה"ג בודאי דלא שייך לומר שיהיה נחשב כפקדון הואיל דאם היה יודע היה מחזירו להבעלים שהרי חזינן שאינו רוצה להחזירו להבעלים ואדרבה קנהו לעצמו ובכה"ג בודאי דלא מיחשב כפקדון וכסברא זו כבר כתבתי לעיל על דף (נ"ו ע"ב) [או"ג אק"ג] ודנתי שם ע"ד השער המשפט מ"ש בדברי המחבר ורמ"א (בסי' שמ"ח) באם ראובן ראה ששמעון גנב חפץ מלוי ואח"כ בא החפץ ליד ראובן והחזירו לשמעון יעוש"ה שכתבתי דבכה"ג היכא שרוצה לזכות לעצמו ואין ברצונו להיות שומר בשביל חבירו בודאי דלא נעשה שומר כלל ולאו שם פקדון עלה כלל ודוק:

ולכאורה נלע"ד דע"כ צרכינן לפרש הסוגיא (דדף ס"ח ע"א) הנ"ל כן גם לשיטת הראב"ד שכ' השטמ"ק כאן בד"ה צא תן לו באה"ד וז"ל הראב"ד ז"ל דאמר רבא אמרו לו צא תן לו וטבח ומכר אינו משלם דו"ה מפני שהוא כפקדון בידו וכבר יצא מתורת גנבה אבל חייב אתה ליתן לו לא סמכא דעתיה סבר מעייני' בדינאי ועדיין בתורת גניבה הראשונה הוא עומד עכ"ל הרי חזינן דצא תן לו תו מיחשב כפקדון ואע"ג דלא אתא לידיה בתורת פקדון ועיין עוד שם בשטמ"ק ד"ה בשעמד בדין מ"ש בשם תלמידי הר"פ ז"ל. ולכאורה קשה דא"כ גם הלוקח שקנה מן הגנב הרי בודאי יחזיר הגניבה להבעלים כשקנה קודם יאוש וא"כ נימא דהוי פקדון וישלם הגנב שני כפל לבעלים הראשונים אלא ע"כ דבכה"ג שהלוקח רוצה לזכות בו לעצמו וידע שהוא גנוב בודאי דלא הוי שם פקדון עליו ודוקא כשחייבוהו ב"ד וא"ל צא תן לו מיחשב כפקדון אבל בלא חייבוהו ב"ד לא מיחשב כפקדון היכא דאין ברצונו להחזירו להבעלים אבל אם אין ברצונו להחזיקו לעצמו בעבירה ורק שלקח החפץ מחבירו ולא ידע שהוא גנוב בכה"ג שפיר נוכל לומר כסברת הריטב"א הנ"ל דהואיל דאם היה יודע היה מחזירו לבעליו תו מיחשב כפקדון אצלו ודוק היטב בזה. ועיין לקמן על (דף ע' ע"א) [אונ"ד אק"ג וה'] מ"ש בד"ה אמרי נהרדעי שצדדתי שם שגם התוס' מודו וס"ל ג"כ כשיטת הריטב"א הנ"ל ועיין עוד שם לקמן [אונ"ה אק"י] מ"ש בדברי הרשב"א במס' שבועות (ל"ג) אי ס"ל כשיטת הריטב"א או לא יעו"ש. אח"ז ראיתי כי לענ"ד פליגי בה עוד ראשונים עיין מס' מעילה (דף כ"א ע"א) במתני' שלח ביד פקח ונזכר עד שלא הגיע אצל חנוני חנוני מעל לכשיוציא כיצד יעשה נוטל פרוטה ואמר פרוטה של הקדש בכ"מ שהוא מחולל ע"ז. ופירש"י והתוס' כיצד יעשה ב"ה שלא ימעול החנוני עכ"ל ומבואר דיכול הבעה"ב לחלל אף שהוא ביד החנוני וכסברת הריטב"א הנ"ל. אולם הרמב"ם בפה"מ והרע"ב פי' כיצד יעשה החנוני כשנודע להחנוני עיי"ש ומוכח דלא ס"ל כסברת הריטב"א הנ"ל וי"ל בזה:

[מג] (א) שם בתוד"ה הוא דאמר כצנועין באה"ד וז"ל וי"ל דאפקעינהו רבנן מרשות ע"ה כדי שלא יהיה נכשל ואוקמי' ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל. ולכאורה נשמע מדברי התוס' דהפקר ב"ד יכולין גם להקנות לזה שרוצה לחללן ובאמת כבר יש בזה להקת נביאים כאשר האריכו כבר בזה ובאמת הוא פלוגתא דאמוראי ביבמות (דף צ' ע"ב) ובגיטין (ל"ו) אי ילפינן הפקר ב"ד מקרא דכל אשר נא יבא א"כ נא שמעינן רק שיכולין להפקיר אבל לא להקנות אבל למ"ד דילפינן מקרא דאלה הנחלות שמעינן דיכולין ג"כ להקנות ועיין ביש"ש על מס' יבמות שם והארכתי בזה בכמ"ד. וכבר העירותי מדברי התוס' הנ"ל בחידושי על מס' ב"מ (דף ב' ע"א) בסוגיא דהבטה בהפקר דמדברי התוס' דכאן מבואר דיכולין רבנן להפקיע ולהקנות שניהם כאחד:

והנה בהיותי בענין זה היה נלע"ד לומר דנהי דאמרינן דאין יכול לחלל דבר שלו שהוא ביד חבירו בגזילה אבל אם הוא דבר הפקר יכול לחלל אף שאינו שלו דהואיל דיכול לזכות בו הרי הוא יכול לחללו ג"כ דדוקא אם הגזלן עשה בו משיכה לגזלו אין הבעלים יכולין לחללו לר' יוחנן דסובר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדישו אבל באם רוצה לחלל דבר הפקר המונח הפקר יכול לחללו וראיה לזה מדחזינן דאם אומר כל המתלקט יכול לחלל הנטע רבעי ולשיטת הרמב"ם דמיירי בשמיטה שהיא הפקר א"כ האיך יכול לחלל אלא ע"כ דדבר הפקר יוכל לחלל. ונוכל להסביר עוד ולומר הואיל דבידו לזכות והרי הוא כשלו וכדאיתא במס' נדרים (דף ל"ד) מיהו אין צורך להסביר כן דבפשיטא יוכל לחלל דבר הפקר אף שאינו עומד בסמוך לו שיהיה יכול לזכות בו ג"כ יכול לחלל ההפקר וי"ל בזה. ואם נימא כן שפיר נוכל לומר דגם התוס' דכאן ס"ל דאין כח ביד הב"ד להפקיע ולהקנות כאחד ורק הכוונה הוא דאפקעינהו רבנן מרשות הע"ה כדי שלא יהיה נכשל וממילא יוכל זה לחלל הואיל דהפקר הוא והא דכתבו התוס' הלשון ואוקמי' ברשות שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר הכוונה לאו דאוקמי' ברשותו של זה לגמרי רק לענין החילול הרי הוא יכול לחלל והא דגבי צנועין לא אמרינן מה"ט דהפקר ב"ד כבר עמד בזה הפ"י ע"ד התוס' דכאן והאריך בזה ותורף דבריו דהיכא דפשע הלוקט לא עבדי רבנן האי תקנתא דהפקר ב"ד הפקר אבל גבי דמי פירות שביעית לע"ה לא פשע הע"ה מידי ועבדי רבנן תקנתא דהפקר ב"ד הפקר יעויין היטב בדבריו ולע"ד י"ל בזה דאם אמר לע"ה בפירוש שזה הוא דמי פירות שביעית או אם קנה אצל הע"ה פירות שביעית הרי ידע הע"ה שהמעות הם דמי פירות שביעית ורק שהע"ה לא ינהוג בהדמים בקדושת שביעית הרי פשע הע"ה בזה ואמאי לתקנו רבנן בזה דהפקר ב"ד הפקר שיהיה זה יכול לחלל וצ"ע בזה:

ב והנה זה לא כביר דנתי על דברי חביבי הרב הגאון המנוח מו"ה יוסף יהודה ליב זצ"ל ראבדק"ק ברעסלא מ"ש בספרו אומץ יוסף על או"ח (סי' תנ"ז) חקר בהא דאין מפרישין תרומה ומעשר מפירות חבירו שלא מדעת בעלים אם גם בהפקר כן דהיינו שאחד הפקיר תבואתו לאחר שנתמרח דכבר נתחייבו במעשרות ולא מהני הך הפקר לפטור כמ"ש התוס' בב"מ (דף כ"א ע"ב) ד"ה פטורות ואם כן אם התבואה הנ"ל מונח במקום הפקר ובא אחד ואין רוצה לזכות בה כלל אך שיודע שהוא טבל ורוצה לתקנו בתרומה ומעשרות מיניה וביה ויניח ג"כ השאר אם הוא יכול נעשות כן כיון שאינו זוכה בה לא הוי בעלים ופשיטנא מסברא דיכול להפריש מתוס' נדרים (דף ל"ד ע"ב) דיכול להקדיש ככר הפקר משום דאי בעי זכי בה וה"נ יכול להפריש משום דאי בעי זכה בה עיי"ש בתוס' ובר"ן לא משמע כן ואם נאמר דיכול להפריש מהפקר א"כ ה"נ בעיסה טמאה יכול לעשות כן לאחר שנתגלגל עיסה שמחויב בחלה יכול להפקיר כל העיסה ויפריש חלה בעודה הפקר ואחר שהפריש חלה יכול לזכות בעיסה זו ובזה אינו עובר על החלה משום טובת הנאה ואי משום דבעי מתשיל הא החלה ג"כ הפקר וצריך לזכות בה מחדש ומשום דאי בעי לזכות בה בזה בודאי אינו עובר דא"כ יעבור על כל הפקר משום דאי בעי זכה בה וצ"ע עכ"ל:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה