אמרי הצבי ב· רבי צבי מאיר בר
דף סו:
[אות לא]:
איתיבי' אביי לרבה קרבנו ולא הגזול ה"ד אילימא לפני יאוש ל"ל קרא כו' כל הסוגיא. ולכאורה י"ל לשיטת הראב"ד שהביא הרשב"א בחידושיו לקמן (בדף קי"ד) וכן השמ"ק הביאו שם דאפילו ביאוש וש"ר לא קנה הלוקח קנין גמור בהחפץ ורק שהנגזל צריך להחזיר לו הדמים אבל אין להלוקח בו קנין הגוף בהחפץ והרשב"א הקשה עליו מהא דאוונכרי דא"ל ר"ה לא תגזזו אתון אלא לגזזו אינהו כי היכא דליהוי יאוש בעלים בידייהו וש"ר בידייכו ומאי מהני זה הלא אין להלוקח בו קה"ג בהחפץ ע"ש ברשב"א ושטמ"ק (לקמן קי"ד) וא"כ תיקשי נמי מסוגיא להראב"ד דלעולם דמיירי כאן לאחר יאוש ורק הא דיאוש קני הוא לענין שהנגזל צריך להחזיר הדמים להלוקח אבל אין להלוקח בו קנין הגוף וא"כ הכא אם הגזלן הקדישו אין לההקדש בו קה"ג רק קנין דמים והוי ממש קדושת דמים דלא הוי קדושת מזבח ואשמעינן קרא דפסול בכה"ג אבל לעולם דיאוש קני ולכאורה י"ל בזה:
והנה לפמ"ש השעה"מ (בפ"ה מהלכות גניבה ה"ג) שהאריך שם בביאור דברי הראב"ד ז"ל וכתב לתרץ קושית הרשב"א מהא דאוונכרי והוא דהראב"ד לא כתב לסברתו הנ"ל אלא למאן דסובר דיאוש כדי ל"ק וכמ"ש בגמ' שם (דף קי"ד) מ"ט קסבר יאוש כדי ל"ק ובאיסורא אתא לידיה וא"כ הואיל דעיקר הסברא דיאוש ל"ק א"כ ל"ק הלוקח להחפץ קנין גמור ורק עיקר החפץ הוא של הנגזל ורק שצריך להחזיר להלוקח הדמים שנתן אבל אם נימא דיאוש כדי קנה א"כ בהתירא אתא לידיה דהלוקח וקניא לגמרי וכאיכא דאמרי שם בגמ' ומיישב השעה"מ בזה קושית הרשב"א מהא דאוונכרי ומשום דאיכא למימר דרב הונא ס"ל דיאוש כדי קנה כא"נ שכתב רש"י שם בד"ה וקרקע עיי"ש בשעה"מ. וא"כ א"ש ג"כ הכא דה"פ הש"ס הכא אלא לאו לאחר יאוש וש"מ יאוש לא קנה דאם נימא דיאוש קני א"כ הרי הלוקח קונה להחפץ לגמרי ויש לו בו קנין הגוף וה"ה בהקדש ג"כ הדין כן דההקדש קני ליה קנין הגוף ואמאי פסול אלא ע"כ דיאוש כדי לא קני:
ולפי מה שהוכחתי לקמן על (דף קי"ד) [אוי"ח] בשיטת הראב"ד ז"ל דהוא רק מטעם תקנה שהתקינו שיחזיר החפץ להנגזל אבל עפ"י הדין קנה הלוקח להחפץ א"כ א"ש גם סוגיא דכאן ועי' לקמן שם מ"ש בזה. והב"י (בסי' שנ"ג) הביא דברי הרשב"א בשם הראב"ד בנוסחא אחרת והוא דהראב"ד סובר דהלוקח צריך להחזיר הדמים להנגזל אבל החפץ הוא לגמרי של הלוקח. וע"ז הקשה הרשב"א מאוונכרי ע"ש בב"י ותמהו גדולי המחברים דא"כ הואיל דהלוקח קני להחפץ ורק שצריך לשלם דמים להנגזל א"כ לא הוי אלא חוב בעלמא ומאי קושיא מאוונכרי ועיין בשעה"מ בהלכות גניבה שם שהביא הקושיא על הרשב"א בשם הגד"ת ועיין בכפות תמרים שם בסוכה ובקצה"ח (סי' שנ"ג) שם וכ' הקצה"ח להסביר קושית הרשב"א משם דנהי דהלוקח קני להחפץ קנין גמור קנין הגוף מ"מ כל זמן שלא שילם הלוקח להנגזל הדמים הרי החפץ משועבד כמו משכון ואפותיקי ויש לו להנגזל קנין הגוף בהחפץ ושפיר הקשה הרשב"א מהא דאוונכרי ע"ש בקצה"ח שהאריך בביאור הדבר: והנה לפי הבנת הקצה"ח בהרשב"א ז"ל א"כ תקשי מסוגיא זו דפריך הש"ס מקרבנו ולא הגזול אלא לאחר יאוש וש"מ יאוש ל"ק לעולם דיאוש קני ורק שצריך ליתן הדמים להנגזל וכ"ז שלא נתן הדמים יש לו להנגזל בו קנין הגוף ופסול להקרבה ובאמת כשישלם לו להנגזל הדמים כשר הקרבן אבל לעולם דיאוש קני וי"ל בזה:
[לב] (א) שם א"ל רבא ולטעמיך הא דתניא משכבו ולא הגזול ה"ד אילימא דגזל עמרא ועבדי' משכב מי איכא למ"ד שינוי מעשה ל"ק אלא מאי אית לך למימר דגזל משכב דחברי' ה"נ דגזל קרבן דחברי' כו' כל הסוגיא. והנה דעת רש"י ז"ל דמשכב דחבריה אינו מיטמא כלל ואם גזלו למשכב דחבריה ושכב עליו אינו מיטמא וגם אם זב שכב על משכב חבריה ולא גזלו ממנו ג"כ אינו מיטמא ועיין ברש"י ז"ל בד"ה משכבו איש אשר יגע במשכבו גזה"כ להוציא את המשכב הגזול שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם עכ"ל ולכאורה לא כתב רש"י ז"ל רק משכב הגזול אינו מיטמא אבל משכב שאינו שלו ואינו גזול רק זב שכב על המשכב דחבריה אינו מבואר כלל ברש"י אם ממעיט נמי מקרא או לא והתוס' בד"ה דגזל כתב משמע מתוך פ"ה שר"ל משכב גמור של חבירו אם גזלו אין מיטמא משכב דגזה"כ הוא וזהו תימה ועוד קשה לרשב"ם דבטהרות (פ"ז) גבי גנבים שנכנסו לבית תנן המשכבות ומושבות טהורים ואם יש עמהם עכו"ם או אשה הכל טמא כי שמא נדה היא וכותי כזב לכל דבריו משמע שמטמא משכב ומושב שאינו שלו ומיהו יש לדחות דהתם מדרבנן והוקשו עוד שם יעו"ש ואם נימא דדוקא משכב גזול ממעטינן מקרא אבל משכב שאינו שלו שפיר מיטמא משכב א"כ לא היה קשה כלל על פ"ה אלמא דהתוס' פירשו דברי רש"י ז"ל דלגמרי ממעטינן משכב שאינו שלו ולאו דוקא גזול ממעטינן רק כל משכב שאינו שלו ממעיט מקרא דמשכבו ומש"ה הוקשו מהני משניות. והר"י מפרש שם דדוקא היכא דעוד לאו שם משכב עלה רק שצריך עוד יחוד ולא מהני היחוד הואיל דעוד לאו שם משכב עלה ולא מהני יחוד דידיה הואיל דלאו שלו הוא לא מיקרי יחוד אבל משכב גמור שאינו שלו שפיר מיטמא ואפילו משכב הגזול אם זב שכב עליו מיטמא משכב יעויין בתוס' ד"ה דגזל מ"ש בזה. והרמב"ם ז"ל (בפכ"ד מהל' כלים ה"ז) וז"ל אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינן שלו שנאמר והנוגע במשכבו גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה טהור ואם נתייאשו הבעלים טמא גנב משכב וישב עליו טמא שחזקתו שנתייאשו הבעלים שאינן יודעין מי גנבו ואם נודע שעדיין לא נתייאשו הבעלים טהור לפיכך גנב שגנב עור וחישב עליו לשכיבה מחשבה מועלת לו ומתטמא במדרס אבל הגזלן אין מחשבתו מועלת אא"כ נתייאשו הבעלים עכ"ל והכ"מ כתב שם דטעמו של הרמב"ם דדוקא מטומאת מדרס מיעטה קרא משכב שאינו שלו אבל לא טומאת מגע והמלמ"ל שם כתב דדעת רבינו כדעת רש"י ז"ל דגוזל משכב גמור של חבירו אינו מיטמא משכב דגזה"כ הוא והאריך בזה ומסיק דדעת רבינו הוא דס"ל דלא מיעט הכתוב אלא דוקא בגנב או בגזלן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל היכא דלא גנבו ולא גזל אז מטמא אף שאינו שלו לפי שאין אדם מקפיד על דריסת כלי וחשיבי כשלו לענין דריסה אבל היכא דגנב או גזל מימעט משום דאינם שלו וההיא דגנבים שהביאו התוס' התם לא גנבו המשכבות והמושבות ומש"ה מטמאים אותם וזהו דבתו"כ אמרו משכבו ולא הגזול ולא אמר סתם משכבו ולא משכב שאינו שלו וטעמא כדכתיבנא דלא מיעטו אלא או גנוב או גזול למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עכ"ד המלמ"ל ואם נימא דגם שיטת רש"י ז"ל הוא כן וכן מורה ג"כ לשון רש"י שדקדק לומר גזה"כ להוציא משכב הגזול כו' וא"כ ל"ק קושית התוס' הנ"ל וכמו שכתב המלמ"ל בדעת הרמב"ם ז"ל. שוב ראיתי בתורי"ד הנדפס לא כביר על ב"ק (ס"ו ע"ב) בד"ה משכבו ולא הגזול פי' המורה גזירת המלך היא להוציא משכב הגזול שלא יעשה אב הטומאה לטמא אדם ונ"ל שטעם גדול יש בדבר כו' אבל מיהו הא דאמרינן משכבו ולא הגזול קשיא לי טובא וכי הזב אינו מטמא משכב שאינו שלו והא תנן (בפ"ה דטהרות) ישן ברה"ר ועמד כליו טמאים מדרס ותנן נמי (בפ"ה דזבין) כו' ובכ"מ מוכיח דבר זה ולמה אינו מטמא הגזול שאינו שלו ונ"ל אע"ג דמטמא משכב שאינו שלו גזירת המלך היא שהגזול לא יטמא מידי דהוי אסוכה דפליגי ר"א ורבנן בפרק הישן דר"א סבר כשם שאין אדם יוצא ביוט"ר של חג בלולב של חבירו כו' ורבנן סברי אדם יוצא יד"ח בסוכתו של חבירו כו' ה"נ כרבנן אעפ"י שמטמא משכב חבירו הגזול אינו מטמא עכ"ל והרי מבואר בדברי רבינו הקדמון ז"ל כדברי המלמ"ל ומישב באמת קושית התוס' הנ"ל ודוק. והנה אם שכב על משכב דהפקר אם מטמא טומאת משכב לכאורה י"ל דאפילו אם נימא דמשכב שאינו שלו לא מיטמא כלל טומאת מושכב אפילו אם אינו גזול וכמו שהבינו התוס' שיטת רש"י י"ל אם משכב הפקר מיטמא משכב אם נימא דהוי אינו שלו ולא מיטמא או דילמא הואיל דאין לו בעלים אחרים ואי בעי מצי זכה ביה שפיר מיטמא טומאת משכב ואם נימא דדוקא משכב הגזול מימעט אבל משכב דחבריה שפיר מיטמא א"כ כ"ש דמשכב דהפקר מיטמא ולפי"ז יש ליישב מה שי"ל לכאורה שהרי הרמב"ם כתב ואם נתייאשו הבעלים טמא כו' וכתב הכ"מ וכחכמים ובפרק הגוזל בתרא (קי"ד) אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע כלומר דשמעינן דאייאש ד"ה יאוש קני כו' עיי"ש ולכאורה י"ל דהא הרמב"ם ז"ל פוסק דיאוש לא קני וא"כ מאי מהני יאוש אבל לפי האמור א"ש דנהי דהתורה מיעטה משכב הגזול היינו דוקא בלא אייאש אבל אם נתייאש פקע שם בעלים אפילו אם יאוש ל"ק ולא גרע מהפקר ודוק ועיין לקמן בב"ק על דף קי"ד ע"א [או"כ] מ"ש שם בזה:
ב והנה במה שהוקשו התוס' על שיטת רש"י כפי הבנתם ברש"י מהא דפ"ז דטהרות כו' וכתבו ומיהו יש לדחות דהתם מדרבנן וכ' הקרבן אהרן עלה בפ' מצורע (פרשתא ב' אות וי"ו) וז"ל ואין זו דחיה דרבנן נהי דגזרו על העכו"ם שיהיה כזב לכל דבריו אבל לא אמרו והחמירו עליו שיהיה מטמא במשכב שאינו מטמאו הזב גמור דאורייתא אלא אוקמוהו כזב לטמא מה שיטמא הזב כו' והמלמ"ל שם הביאו וכתב עליו וז"ל והנה הרב ז"ל הבין דמ"ש התוס' דהתם מדרבנן הוא משום דרבנן גזרו על העכו"ם שיהיו כזבים ודבריו נפלאו ממני דכוונת התוס' אינה אלא דמדרבנן גזרי טומאה אף על המדרס שאינו שלו דאף דמן התורה טהור חכמים גזרו עליו טומאה ויש לנו דברים רבים דמה"ת טהורים וחכמים טמאוהו כו' יעו"ש. ולע"ד כוונת הקרבן אהרן הוא דאם נימא דמה שמטמא משכב שאינו שלו הוא רק מדרבנן א"כ לא הוה מחמרינן תרי חומרות בהדדי דהא:
מה שעכו"ם הוא כזב הוא ג"כ רק מדרבנן ולא היה מחמרינן תרי חומרות במקום אחד לומר שמטמא משכב שאינו שלו מדרבנן וגם עכו"ם יהי' כזב בזה וז"פ בכוונת הרב בעל קרבן אהרן ז"ל:
ובזה י"ל גם על מ"ש עוד המלמ"ל ועוד אדון לפני הרב בקרקע כי איך יעלה על הדעת שתי' התוס' הוא דוקא גבי עכו"ם דהא בסיפא דמתני' תנן או אשה והאי אשה ישראלית היא דגבי ישראל יש לחלק בין איש לאשה דנדות שכיחא וזיבה לא שכיחא וכ"כ התוס' כי שמא נדה היא ואי בעכו"ם אין חילוק בין נדה לאינה נדה כי הכל טהור מה"ת והכל טמא מדרבנן וא"כ ע"כ אשה דמתני' בישראלית היא וע"ז בא תירוץ התוס' דהתם מדרבנן וכוונתם דחכמים גזרו טומאה על משכב שאינו שלו וזהו כוונת התוס' באמת ודברי הרב שגבו ממנו עכ"ל ולפי מ"ש בכוונת הקרבן אהרן דהכוונה הוא דאיך החמירו רבנן תרי חומרות כאחד שעכו"ם יהי' כזב ושיטמאו משכב שאינו שלו א"כ אין מזה דחיה כלל. וגם י"ל דהא מה דאמרינן דאשה ישראלית היא מטמא בטומאת זיבה בסתמא ג"כ לא הוי בבירור שהיא זבה ואדרבה רוב נשים לאו זבות נינהו ורק רבנן החמירו א"כ נהי דהחמירו רבנן ואמרו דבסתמא מיחשבא כזבה גמורה לטמא היינו דוקא אם מה"ת הי' מטמא גם משכב שאינו שלו אבל אם מה"ת משכב שאינו שלו טהור מטומאת משכב א"כ לא היו רבנן מחמרי תרי חומרות במקום אחד וי"ל עוד בזה:
ג והנה הכ"מ שם (בפכ"ד מהל' כלים) שכתב ע"ד הרמב"ם שכתב אבל הגזלן אין מחשבתו מועלת אא"כ נתייאשו הבעלים וז"ל וכחכמים פרק הגוזל בתרא (קי"ד) אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע כלומר דשמעינין דאייאש ד"ה יאוש קני ואע"ג דרבה פליג עליה דהא אביי דבתרא הוא סבר כוותי' ופשטא דמתני' אתיא כוותי' ותו דהא דקאמר במרובה ואף ר' אלעזר סובר חיובא לאחר יאוש אתיא כעולא ולפיכך כתב רבינו לעיל בסמוך גבי גזל משכב דאם נתייאשו הבעלים טמא עכ"ל. והנה כוונת הכ"מ הוא להביא ראיה דסוגיא דפרק מרובה (ס"ח ע"ב) דקאמר ואף ר"א סובר חיובא לאחר יאוש דסוגי' הנ"ל אזלא ג"כ כעולא כוונתו על דברי התוס' לקמן (קי"ד ע"א) ד"ה רבה וז"ל והא דאמר במרובה (ס"ח ע"א) ואף ר"א סובר חיובא לאחר יאוש כו' עד דפריך ודילמא דשמעינן דאייאש האי פירכא לא אתיא אליבא דרבה דאיהו לא מפליג מידי בין סתם לידוע עכ"ל וכוונת דבריהם ז"ל מדפריך בגמרא ודילמא דשמעיני' דאייאש כו' אבל בסתם לא הוי יאוש א"כ הי"ל לומר דגם בדשמעיני' דאייאש ג"כ לא מהני היאוש דלא הוי יאוש גמור בלב שלם כמו דסובר רבה לר"ש דסתם גזילה לא הוי יאוש דגם בדשמעינן דאייאש ג"כ לא מהני א"כ ה"ה בגניבה אי נימא דבסתמא לא הוי יאוש הי"ל לומר דגם בדשמעינן דאייאש ג"כ לא מהני היאוש כלל ולזה כתבו דהאי סוגיא אליבא דר"א אתיא ג"כ כעולא וזה הוא ג"כ כוונת הכ"מ ואין כוונת הכ"מ לתרץ דברי הרמב"ם דמשמע דסובר דיאוש קני דשפיר סובר הרמב"ם דיאוש לא קני וכמו שפסק בהל' גזילה והל' גניבה וכמו שתי' הלח"מ והיש"ש וכבר תירצו הרבה תי' בזה או כמו שכתבתי לעיל לתרץ רק כוונת הכ"מ הוא כמ"ש וז"פ בפירוש דברי הכ"מ:
כתבתי זאת לפי שראיתי בספר מי נפתוח שקניתי עתה כתב שם בהקדמה קדם לעין (אות כ"ה) הביא דברי הכ"מ הנ"ל וכתב עלין ושותא דמרן לא ידענא דאם יהי' ר"א סובר כעולא דבידוע דאייאש קני יאוש איך יהא סובר דחיובא דדו"ה הוא אחר יאוש דהא שלו הוא מוכר וכדס"ל לר"ל בעל פלוגתא דר"י ובאמת נהפוך הוא דר"א ס"ל יאוש ל"ק רק בצירוף ש"ר דאז אהני מעשיו עיין רש"י שם כו' והתימא על המלמ"ל שהרגיש להשיג על ראשית דברי הכ"מ שם ולא זכר אחריתם אשר המה יותר תמוהים עכ"ד והניח בצ"ע והנה הבין הרב המחבר ז"ל שכוונת הכ"מ הוא לומר הטעם מדוע פסק הרמב"ם כאן דיאוש קונה ולדבריו ז"ל הי"ל לתמוה דהא עולא סובר דיאוש ל"ק ואפ"ה קאמר דבידוע ד"ה יאוש קני וא"כ קשיא דעולא אדעולא וכן הוקשו התוס' באמת (בדף ס"ז ע"א) בד"ה אמר עולא והתוס' תי' שם ב' תירוצים יעוש"ה אבל באמת לע"ד שגג הרב המחבר ז"ל בכוונת דברי הכ"מ וכוונת הכ"מ הוא כמו שכתבתי:
אמרי צבי על ב"ק דף סז/א:
[לג] (א) דף ס"ז ע"א אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול כו' כל הסוגיא ועיין היטב בתוד"ה אמר עולא מ"ש בשם הר"ת והר"י ז"ל יעויין היטב בזה ולכאורה החילוק שבין הר"ת והר"י הוא דלהר"ת דסובר לעולא אמרינן דיאוש קונה לענין ממון ורק לקרבן פסול משום מהב"ע אע"ג דהקנין הוא קודם ההקדש שהרי ביאוש לחודיה קניא ואח"כ הוא מקדישו אפ"ה הוה מהב"ע. ולשיטת הר"י הוא דאי היה קונה ביאוש לחודיה לא היה נחשב תו מהב"ע כשהקדישו אחר שכבר קנה לה ורק הואיל דעולא סובר דיאוש כדי לא קני ורק בצירוף ההקדש דאיכא ג"כ שינוי רשות או שינוי השם בהדי יאוש מש"ה חל ההקדש והקדשו וקנייתו באין כאחד ומש"ה שפיר חשיב ליה מהב"ע ולפי"ז מתפרש היטב כל הסוגיא שם בגיטין (דף נ"ה) עיי"ש בתוס'. ועיין מס' סוכה (דף למ"ד ע"א) ברש"י ד"ה אף גזול ילפינן מיני' דאין לו תקנה לאחר זמן ואפילו ביאוש דשמעינן ליה למריה דמייאש ואמר וי ליה לחסרון כיס ואע"ג דלענין מקני אמרינן בב"ק (דף ס"ח) דקניא ליה ביאוש והוי דידיה ואפ"ה אקרובי למזבח לא עכ"ל והוא ג"כ כשיטת הר"ת דאע"ג דיאוש כדי קני והקדישו לאחר יאוש ג"כ הוה מהב"ע ופסול:
והנה לכאורה י"ל דלהר"ת דסובר דאפילו היכא שכבר קנה לה לגמרי קודם ההקדש ג"כ חשיב מהב"ע הוא רק מדרבנן אבל מה"ת בכה"ג לא מחשבינן לה מהב"ע והר"י סובר דבכה"ג גם מדרבנן לא הוי מהב"ע. ומה שדוחקני לזה הוא כי לכאורה ק"ל לשיטת הר"ת הנ"ל מסוגיא דגיטין (נ"ה) שם דאיתביה רבא לעולא מברייתא גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם דו"ה ותני עלה בחוץ ענוש כרת וא"א יאוש לא קני כרת מאי עבידתי' ומשני רבא דכרת מדבריהם דאוקמוהו רבנן ברשותיה כי היכא דליחייב כרת ועיקר ראייתו של הר"ת הוא מדלא פריך הש"ס מגוף הברייתא דקתני דפטור מדו"ה וא"א יאוש ל"ק אמאי פטור מדו"ה ומזה מדייק הר"ת ז"ל דע"כ לענין ממון סובר עולא דיאוש כדי קני ורק לענין קרבן פסול משום דהוי מהב"ע ומש"ה לא פריך מגוף הברייתא ורק מדתני עלה דבחוץ ענוש כרת וע"ז משני הש"ס דאוקמוה רבנן ברשותי' כי היכא דלחייב עלי' ולשיטת הר"ת אפילו כי קני ליה לגמרי קודם ההקדש אפ"ה חשיב ליה מהב"ע וא"כ מאי תוסיף תת כח מה שרבנן אוקמוה ברשותיה אשר עי"ז לא יהיה תו מהב"ע. אבל אי אמרינן דלהר"ת בכה"ג דחשיב ג"כ מהב"ע הוא רק מדרבנן א"ש דהא מה"ת כשר בכה"ג ולא חשיב כלל מהב"ע ורק מדרבנן הוי ג"כ בכה"ג מהב"ע וא"כ הם אמרו והם אמרו דאוקמוה רבנן ברשותיה ולא חשיב תו מהב"ע. ויתכן יותר לפמ"ש התוס' בגיטין שם נ"ה ע"ב בד"ה כי היכי פ"ה דקנסוהו רבנן וקשה דמי לא עסקינן דאפילו שחטה אחר בחוץ דחייב אלא כיון דלא נודעה לרבים אוקמוה ברשותיה שלא יהיו כהנים עצבים וממילא מחייב משום שחוטי חוץ עכ"ל וכוונתם דזה מיקרי תו נתקבל בפנים וא"כ הואיל דהפסול בנודעה הוא משום מהב"ע דהא לענין ממון יאוש כדי קני ורק להקרבה פסול משום מהב"ע ועיקר הפסול בכה"ג הוא פסול דרבנן וכמ"ש וא"כ מהני תו אוקמוהו רבנן ברשותיה ודוק כי קצרתי:
והא דיליף עולא מקרא דוהבאתם הוא אסמכתא בעלמא וגם דהקרא הוא רק מדברי קבלה ולא חשיב כמה"ת. והא דפריך הש"ס מהברייתא דתני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת והלא מה"ת הקרבן כשר הואיל דקני לה מקודם ולא חשיב מהב"ע מה"ת בכה"ג יש לומר דהואיל דאינו ראוי לבא בפנים מכח פסולא דרבנן תו לא חייב עלה גם מה"ת דאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי מה"ת ועיין במלמ"ל (בפ"ז מהל' תרומות) שהאריך בכלל זה וכבר האריכו שם בשעה"מ ובמפרשים וגם אנכי בעניי העירותי בזה בכמ"ד: (ב) ועפ"י האמור נוכל ליישב מה שי"ל ע"ד רש"י במס' סוכה (דף למ"ד ע"א) הבאתיו לעיל וכן הוא שיטת ר"ת שהוקשו התוס' כאן מהא דלעיל (דף ס"ו ע"ב) איתיביה אביי לרבה קרבנו ולא הגזול ה"ד אי לימא לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא אלא לאו לאחר יאוש וש"מ יאוש לא קנה ולשיטת הר"ת קשה דלעולם יאוש קני ורק לקרבן פסול משום דהוי מהב"ע עיין בתוס' ועיין לעיל על (דף ס"ו ע"ב) בתוס' ד"ה ש"מ שפירשו דאי קני א"כ חשיב שפיר קרבנו ולא מיפסל משום מהב"ע הואיל והוא קנוי לו קודם שהקדישו כו' ע"ש ולשיטת רש"י ור"ת קשה אבל לפי האמור א"ש דהא בכה"ג היכא דקני ביאוש בודאי דהא דאסר לאחר יאוש משום מהב"ע בודאי דהוא רק איסור דרבנן אפילו אם נימא דמהב"ע הוא מה"ת פסול וכן מורה שיטת התוס' (בדף ס"ו ע"ב) בד"ה ש"מ ועוד בכמ"ד מ"מ בכה"ג:
היכא דקני לה מקודם ביאוש למ"ד יאוש כדי קני בודאי דלא אסור אלא מדרבנן וא"כ בהא דילפינן מקרא דוהבאתם גזול ואת הפסח הוא קרא דדברי קבלה ונוכל לומר דלאו מן התורה אסור אלא מדברי קבלה אבל מן התורה לא חשיב מהב"ע בכה"ג ומש"ה שפיר פריך אביי לרבה מקרא דקרבנו דדרשינן ולא הגזול בודאי דהוא מן התורה פסול דבקרא הכתוב בתורה לא נוכל לומר דהאיסור הוא מדרבנן ואפ"ה חזינן דגם לאחר יאוש פסול וע"כ דלאו מטעם מהב"ע אתינן עלה ורק דיאוש כדי לא קני ושפיר הקשה אביי לרבה דסובר יאוש כדי קני מהאי ברייתא ודוק. וראיתי בשו"ת אמד"ש (חלק או"ח סי' כ"ה) שעמד ג"כ בזה וכתב לתרץ בפלפול עייש"ה ולע"ד לא יכולתי להלום דבריו הקדושים:
ועוד נלע"ד לומר בזה דבודאי גם הר"ת ז"ל דסובר דאפילו כשקנה מקודם ג"כ הוי מהב"ע בודאי אם יעשה שינוי דשינוי הוא כחפץ אחר בודאי דתו לא יהיה פסול מטעם מהב"ע ומש"ה גבי אוונכרי דפריך הש"ס ולקני' בשינוי מעשה ולקני' בשינוי השם והיינו הואיל דאיכא שינוי דהוה כמו חפץ אחר תו לא שייך לומר דיהיה פסול משום מהב"ע והר"י ז"ל שהביא ראיה לשיטתו מסוגיא דאוונכרי שם אבל לא הקשה על שיטת הר"ת משום דבודאי גם הר"ת מודה בשינוי דלא נוכל למיפסל משום מהב"ע. שוב ראיתי בספר פ"י כאן על (דף ס"ז ע"ב) תוס' ד"ה אף גזול שכתב דגם הר"ת מודה דשינוי דהוי קנין חשוב מועיל אף להקרבה וראיה מאתנן דכתיב הן ולא שינוייהם ובזה יש לפרש להר"ת מאי דאמרינן בסוכה וליקנינהו בשנוי השם עכ"ל. וא"כ י"ל דלהר"ת דסובר דאפילו אי יאוש קני אפ"ה חשיב אח"כ ג"כ מהב"ע הוא דוקא היכא דליכא קנין אחר רק מה שהוא באיסורא דהיינו היאוש שמה שיאוש קונה הוא רק ע"י הגזילה דאי לא הגזילה לא הי' היאוש קונה כלל אבל אם איכא תו עוד קנין אחר בודאי דלא מיקרי תו מהב"ע הכי נימא דאם ישל הגזלן אח"כ דמים להנגזל ואח"כ ג"כ יהי' מהב"ע לא מבעי' אם ישלם ואח"כ יקדישנו בודאי דלא הוי מהב"ע אע"ג שלא יעשה אח"כ משיכה ולא יהי' ברשות הגזלן וכסף שנתן לא מהני למ"ד דמעות אינו קונה ומכ"ש אם יעשה משיכה אח"כ הגזלן עוד הפעם בודאי דלא יהי' מהב"ע אם יקדישנו אח"כ ויש לומר עוד דאפילו אם הקדישה מקודם ואח"כ שלם לו הגזלן דג"כ לא מיקרי תו מהב"ע וי"ל בזה, וא"כ כי משני הש"ס דאוקמוהו רבנן ברשותי' דגזלן א"כ הרי הוא כאילו עשה אז קנין חדש ובודאי דלא הוי תו מהב"ע וזה נכון לע"ד וחידוש על הגאון בעל חמד"ש ז"ל שנכנס באורחא רחיקא ליישב הקושיא הנ"ל ולעד"נ ברור כמ"ש:
ג והנה רבינו הרמב"ם ז"ל לא נודע דעת קדשו אי סובר כעולא או כר' יהודה שם בגיטין (דף נ"ה) כי (בפ"ה מהל' איסורי מזבח ה"ז) כתב וז"ל הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והשם שונאו שנאמר שונא גזל בעולה ואצ"ל שאינו מתקבל ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ואפילו היה חטאת שהכהנים אוכלין את בשרה ומפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת אעפ"י שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכן העולה עכ"ל ונקיט רבינו ז"ל כרב יהודה דסובר דד"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ"ט יאוש כדי קני ומ"ט אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות והלא רבינו ז"ל פוסק (בפ"ה מהל' גזילה) דיאוש כדי ל"ק והכ"מ כתב לתרץ זה דאע"ג דבעלמא יאוש לא קני הכא קני משום דאמרינן בגמ' אוקמוהו רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עליו ומשמע דהכי הלכתא מדחזינן דבתר הכי שקיל וטרי רבא אליבא דהאי אוקימתא עכ"ל ודברי קדשו נפלאו בעין כל רואה דהא מאי דמוקי הש"ס הטעם משום דאוקמוהו רבנן ברשותיה הוא דוקא אליבא דעולא דסובר יאוש כדי ל"ק וצ"ל דהא דאם שחט בחוץ כה"ג ענוש כרת הוא משום דאוקמוהו רבנן ברשותיה וא"כ לעולא לא צריכינן לטעמא על מה נודעה אינה מכפרת דהא מן הדין ומן הסברא אינה מכפרת הואיל דיאוש לא קני ורק על לא נודעה דמכפרת צריכינן לומר משום שלא יהיו כהנים עצבין ונמצא מזבח בטל והרמב"ם ז"ל נקיט הטעם שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות מש"ה נודעה אינה מכפרת והוא כרב יהודה דיאוש כדי קונה וכבר תמה בזה הלח"מ (בפי"ח מהל' מעשה"ק) עיי"ש ויבואר אי"ה לקמן:
ד עוד כתב רבינו ז"ל (בפי"ח מהל' מעה"ק) הי"ד וז"ל גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב ומאימתי העמידוהו חכמים ברשותיה כדי לחייבו עליו כרת משעה שהקדישה והוא שנשחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינה קדושה עכ"ל והרי מבואר שרבינו ז"ל סובר כהאי אוקימתא דמוקי הש"ס בגיטין (נ"ה) אליבא דעולא דלרב יהודה לא צרכינן לומר כלל דאוקמוהו רבנן ברשותיה וכמבואר למעיין בסוגיא שם ורבינו פסק (בפ"ה מה' איסורי מזבח) כרב יהודה ואמאי כתב כאן בהל' מעה"ק דהעמידוהו חכמים ברשותיה. ועיין בכ"מ שם ועיי"ש בלח"מ שהקשה כן על רבינו ז"ל דהא לא אמרו בגמרא בגיטין (נ"ה) האי סברא דאוקמוהו רבנן ברשותיה אלא אליבא דעולא לתרץ דסובר יאוש כדי ל"ק דלא תיקשי מהברייתא דתני עלה אם שחטה בחוץ ענוש כרת אבל לרב יהודה הוי כרת מה"ת דיאוש כדי קני ורבינו ז"ל פוסק (בפ"ה מהל' איסורי מזבח) כר"י ואיך כתב כאן דהוי כרת מדבריהם והקשה שם על הכ"מ (בפ"ה מהל' איסורי מזבח) שם וכתב הלח"מ לתרץ הקושיא של הכ"מ שם בהל' איסו"מ דרבינו ז"ל פסק בהל' גניבה דיאוש לחוד לא קני לאו קושיא הוא דמ"ש כאן רב יהודה יאוש כדי קני היינו יאוש ושינוי השם כדכתבו שם התוס' ז"ל דאיכא נמי שינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש ולא קאמר כאן יאוש כדי אלא משום דליכא שינוי רשות וכמו שהאריכו שם התוס' ז"ל וא"כ אין קושייתו קושיא דשאני הכא דאיכא שינוי השם אבל יאוש לחוד ל"ק. אבל מה שהקשיתי קשה עכ"ל. והנה הלח"מ קיצר למאוד בזה שלא ביאר במאי פליגי עולא ורב יהודה:
והנה לע"ד הקלושה אלך בעקבות הלח"מ ולבאר קצת בהוספת נופך ויהיה מיושב ג"כ קושית הלח"מ הנ"ל ויבואר ג"כ מה שקשה לי לכאורה בהא דמשני רבא שם בגיטין אוקמוה רבנן ברשותיה כדי לחייבו כרת דהא הואיל דאסור לו להקריב בפנים וא"כ אינו ראוי לבא בפתח אהל מועד ואיך יחייב כרת ועיין בתוס' שם בד"ה כי היכי דלחייב עלה פ"ה דקנסוהו רבנן וקשה דמי לא עסקינן דאפילו שחטה אחר בחוץ דחייב אלא כיון דלא נודעה לרבים אוקמוהו ברשותיה כדי שלא יהיו כהנים עצבין וממילא מחייב השוחטו בחוץ עכ"ל ובאמת דבריהם ז"ל אינם מובנים דהא סוף סוף לא הקריבו בפנים רק שחטה בחוץ וא"כ הרי לא בא לכלל קרבן כלל א"כ הרי אגלאי מילתא דלא בא לכלל תקנת חכמים שתכפר והרי אינם קדשים בחוץ כלל ולמה יתחייב כרת כיון דלא קנסוהו בלא טעם לשיטת התוס' וראיתי בספר טיב גיטין שהביא שכבר נתקשו בזה עיי"ש. ויש להוסיף עוד ולהקשות דמדוע באמת אוקמוהו רבנן ברשותיה כדי דלחייב כרת. מיהו זה י"ל דהואיל דרצו לתקן דבלא נודע יהיה מכפרת מפני שלא יהיו כהנים עצבין ממילא חייב ג"כ כרת וכמו שכתבו התוס' וזה הוא כוונתם וי"ל בזה:
ולכן לולא דמסתפינא הייתי אומר דנוכל לפרש הסוגיא מה דפליגי עולא ורב יהודה הוא דבאמת הכא איכא יאוש ושינוי השם שהרי שם הקדש עליו וכסברת הר"י בתוס' ורק דפליגי עולא ורב יהודה בדבר חדש דעולא סובר אע"ג דבכ"ד יאוש ושינוי השם קונה מ"מ גבי הקדש לא מיקרי שינוי השם והטעם הואיל דהתורה הקפידה שיקריב קרבנו דוקא וזה שאין הקרבן שלו ורק שעתה ע"י ההקדש יוכל להיות קרבן לא מיקרי שינוי השם ומשום דלא חל ההקדש כלל. אמנם יש חילוק בין קדושת בדה"ב לקדושת מזבח דבקדושת בדק הבית שפיר אמרינן דהקדשו וקנייתו באין כאחד אבל לא בקדושת הגוף למזבח ומשום דכתיב קרבנו בעינן שיהיה שלו קודם ההקדש ולא שע"י ההקדש יהיה קרבנו. ומצאתי און לדברי בשטמ"ק כאן בד"ה מניין וז"ל מיהו ר"ת מפרש דבהמה תמימה דחזיא להקרבה אין הקדש חל כלל לעולא והא דלא פריך התם מפשטא דברייתא בלא ההיא דתני עלה משום דהוה מוקמינן לה בבהמת בעל מום דלא חזיא להקרבה וחל עליו הקדש כו' ע"ש ועיין עוד שם בש"מ וז"ל הר' ישעיה אור"ת דבכ"מ אית ליה לעולא יאוש קני לבר גבי קרבן כי הכא כו' וכן בההיא סוגיא דהניזקין דמייתי ראיה מגנב ואח"כ הקדיש טבח ומכר כו' ותני עלה כיוצא בזה בחוץ ענוש כרת ואי יאוש לא קני כרת מאי עבידתיה ואמאי לא פריך ואי ס"ד יאוש ל"ק הקדיש מאי עבידתיה אלא ודאי מההוא לא קשה מידי דהוה מוקמינן בהקדש דלאו קרבן כגון בע"מ ובהא פשיטא ליה דיאוש קני אבל מדתני עלה בחוץ ענוש כרת אלמא בת קרבן היא ובהא אמר עולא דיאוש קני דה"ל מהב"ע [דברים הללו אינם מובנים כלל ובודאי יש ט"ס ולע"ד דצ"ל דיאוש לא קני דה"ל מהב"ע או דצ"ל דיאוש קני ורק:
דה"ל מהב"ע ודוק] וא"כ כרת מאי עבידתיה הרי לענין קרבן לא חל הקדשו ועל סברא זו פליג אביי כדפרישית לעיל כו' וגם רב יהודה פליג עליו בהניזקין כו' עכ"ד הקדושים והרי מצינו סברא זו כתובה בראשונים ז"ל דלעולא יש חילוק בין קדושת מזבח לקדושת בדק הבית וא"כ סובר עולא דלקדושת מזבח לא מהני כלל מה שנעשה הקדש ע"י שיקנה ההקדש ביאוש ושינוי השם הואיל דכתיב קרבנו וכמו שכתבתי לעיל אבל לרב יהודה נוכל לומר כסברת הלח"מ דרב יהודה דסובר יאוש כדי קני היינו ג"כ דוקא ע"י שינוי השם ג"כ דע"י היאוש ושינוי השם קני לגמרי והקרבן כשר וזה הוא פלוגתא דעולא ורב יהודה דעולא סובר ד"ת בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני ואע"ג דהכא איכא תו שינוי השם ג"כ אפ"ה לא מהני דלענין קרבן שיקרב ע"ג מזבח שיהיה עולה לחובתו לא מהני בכה"ג אבל בקדושת בדה"ב מודה עולא דחל ההקדש ומשום דבכה"ג הקדישו וקנייתו באין כאחד ומש"ה אמר דהא דבלא נודעה מכפרת הוא משום תקנה ורב יהודה סובר בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת מ"ט יאוש כדי קני והיינו הואיל דאיכא ג"כ שינוי השם וכפירושו של הלח"מ הנ"ל ורב יהודה סובר דגם בקדושת הגוף ליקרב ע"ג המזבח ג"כ מהני יאוש ושינוי השם ומשום דהקדשו וקנייתו באין כאחד ופליג בזה על עולה וכמ"ש ה"ר ישעיה בשטמ"ק הבאתיו לעיל ומש"ה אמר רב יהודה ד"ת בין נודע ובין לא נודע מכפרת ורק הטעם דבנודע אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות: ואיתיבי' רבא מברייתא דגנב והקדיש טבח ומכר משלם כפל ואינו משלם דו"ה ותני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת כו' וא"ש דלא פריך מגוף הברייתא דאמאי פטר מדו"ה משום דהוה מוקמינן בקדשי בדה"ב וכמ"ש השטמ"ק הנ"ל והא דלא מחייב דו"ה על גוף ההקדש לבדה"ב דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים צרכינן לומר דהברייתא סובר דגם על קדושת בדה"ב פטור מדו"ה כמו בהקדישו קדשי מזבח ועיין ברמב"ן ז"ל במלחמות פרק הגוזל בתרא:
ורק הוכרח הש"ס להקשות רק מברייתא דתני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת אלמא דמיירי בקדושת הגוף למזבח ותיקשי לעולא דסובר דלא חל קדושת הגוף כלל ואמאי ענוש כרת הא הוי חולין גמורין ומשני הש"ס דאוקמוה רבנן ברשותיה כדי דליחייב עליו כרת ונוכל לומר דהטעם כמ"ש התוס' דהואיל דבלא נודע מכפרת א"כ חשיב ראוי לבא בפתח אהל מועד:
ור' יהודה דסובר דיאוש ושינוי השם מהני לגמרי אפילו בקדושת הגוף ומשום דהקדשו וקנייתו באין כאחד ומש"ה סובר דד"ת בין נודע ובין לא נודע מכפרת ורק בנודע דאינה מכפרת הוא מדרבנן שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וא"כ לדידיה א"ש הברייתא דתני עלה בחוץ ענוש כרת ולא צרכינן לומר דאוקמוהו רבנן ברשותיה:
אלא דאכתי י"ל דלרבי יהודה אכתי יהיה פסול משום מהב"ע אלא דבאמת רב יהודה לא ס"ל מהב"ע וכמ"ש התוס' בשם הר"י והשמ"ק בשם הר' ישעיה. ולפי"ז שפיר נוכל לומר דעולא ג"כ לית ליה מהב"ע ורק הטעם דלא מכפרת דבר תורה הוא משום דקדושת הגוף לא חל כלל ליקרב לגבי מזבח ושיהי' עולה לחובתו ומש"ה צרכינן לומר הסברא דאוקמוה רבנן ברשותיה ודוק. והנה כ"ז הוא למ"ד דלית ליה מהב"ע אבל למ"ד דס"ל מהב"ע פסול אפילו אי סובר כרב יהודה דיאוש ושינוי השם מהני אפילו בקדושת הגוף ליקרב ע"ג מזבח אכתי צרכינן לומר דס"ל האי סברא דאוקמוהו רבנן ברשותיה שיתחייב כרת אם שחטו בחוץ דהא למ"ד דס"ל מהב"ע א"כ הקרבן פסול ואינו ראוי לבא בפנים וברייתא קתני דהשוחטו בחוץ חייב עליו ע"כ צרכינן לומר דאוקמוהו רבנן ברשותיה ולא חשיב תו מהב"ע וא"כ תו עולה בפנים וא"כ תו אמרינן דלעולם אוקמוהו רבנן ברשותיה בין בנודע ובין בלא נודע והי"ל לומר תו דאפילו בנודע מותר לכתחלה להקריבו ורק מפני תקנת מזבח שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות אמרו דבנודע פסול הקרבן:
ומעתה שפיר מיושב דברי הרמב"ם ז"ל דפוסק כרב יהודה דהיכא דאיכא יאוש ושינוי השם מהני גם בקדושת הגוף ורק דאכתי יש לפסול משום מהב"ע דהא הרמב"ם ז"ל פוסק מהב"ע בהאי פירקא (בפ"ה מה' איסורי מזבח ה"ט) אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואצ"ל מן הערלה וכה"כ מפני שהוא מהב"ע שהקב"ה שונאה ואם הביא לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן אבל נתקדשו להפסול ויהיה כקדשים שנפסלו ע"ש ומבואר דס"ל לרבינו הרמב"ם דמהב"ע פסול ואף שמכמ"ד ברמב"ם מורה דלא ס"ל מהב"ע וכבר האריכו בזה אולם לפי המבואר בקרבן ס"ל להרמב"ם דמהב"ע פסול ויבואר עוד לקמן אי"ה. וא"כ אף הכא אף דאיכא יאוש ושינוי השם דמהני גם בקדושת הגוף אבל אכתי יש לפסול משום מהב"ע ואתינן עלה משום דאוקמוהו רבנן ברשותיה דליחייב עלה כרת דאל"כ אינו ראוי לבא בפנים ולא מחייב עלה בחוץ והואיל דאוקמוהו ברשותיה דלחייב על הכרת השוחטו בחוץ א"כ תו ע"כ כשר ג"כ בפנים ומשום דאוקמוהו רבנן ברשותיה ועיקר סברא דאוקמוהו רבנן ברשותיה הוא משום לסלק הפסול דמהב"ע והא דבנודע פסול משום תקנת מזבח שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וז"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' איסורי מזבח) דאם נתייאשו הבעלים והיינו דאיכא יאוש ושינוי השם דהקרבן כשר ומהב"ע לא הוי הואיל דאוקמוה רבנן ברשותיה וא"כ הי"ל לומר דאפילו בנודע ג"כ הקרבן כשר ומש"ה כתב דבנודע פסול שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וסמך עצמו על הא שכ' (בפי"ח מהל' מעה"ק) דאוקמוהו רבנן ברשותי' ולא קשה תו דפוסק יאוש לחודיה ל"ק דהא איכא הכא יאוש ושינוי השם ושפיר הוצרך לומר האי סברא דאוקמוהו רבנן ברשותיה כדי שלא יהיה מהב"ע ודוק בזה:
ה ועוד בדרך אחר נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל דהנה במסכת סוכה (דף ל) דר' יוחנן סובר מהב"ע פסול ומש"ה פסול גזול גם ביו"ט שני וריב"נ אמר שמואל ל"ש אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול והתוספות בד"ה מתוך וז"ל הכא דוקא שהוא מדרבנן לא חייש אמהב"ע עכ"ל וכוונת דבריהם דר"י סובר דמהב"ע פסול מה"ת וריב"נ משמיה דשמואל סובר דפסול זה דמהב"ע הוא רק פסול דרבנן ודוקא במצוה דאורייתא הוא דפסלו רבנן אבל במצוה דרבנן לא פסלו רבנן ביה מהב"ע כיון שגוף פסול זה דמהב"ע הוא רק פסול דרבנן. והנה בדעת רבינו הרמב"ם ז"ל אן דעת קדשו נוטה אי סובר מהב"ע דאורייתא או שהוא רק דרבנן או שלא סובר כלל מהב"ע גם לפסול דרבנן כבר האריכו בזה גדולי המפרשים ועיין ג"כ בשו"ת נוב"י מהדו"ת חאו"ח (סי' קל"ג ובסי' קל"ד) יעו"ש. והנה התוס' בכאן בד"ה אמר עולא כתב הר"י ז"ל ליישב קושית הר"ת והוא דעולא סובר דיאוש כדי ל"ק ורק בהקדש איכא ג"כ שינוי השם והא דפסול משום מהב"ע ולפי האמור נלע"ד לפי הקדמה זו ליישב שתי הקושיות הנ"ל דהיינו קושית הכ"מ וקושית הלח"מ הנ"ל. קושית הכ"מ היא שהרי הרמב"ם פוסק דיאוש כדי ל"ק וקושית הלח"מ שפוסק כרב יהודה דמפני תקנת המזבח אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ואמאי (בפי"ח ממעה"ק) כתב דאוקמוהו רבנן ברשותיה וכמו שביארתי לעיל:
אבל לפי האמור מיושב שפיר דהרמב"ם מפרש ג"כ כפי' הר"י בתוספות דעולא סובר יאוש כדי לא קני והא דקאמר בב"ק (קי"ד) אבל בידוע ד"ה יאוש קני היינו הואיל דאיכא ג"כ שינוי השם ובקרבן ג"כ איכא שינוי השם ומש"ה חל ההקדש והא דהקרבן פסול משום דהוה מהב"ע דהא בשעת עשיית המצוה הוא העבירה דהא לא קני לה כלל קודם ההקדש וכמבואר בתוס' והא דאמר עולא בגיטין (נ"ה) דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני ה"פ דאי היינו אומרים יאוש כדי קני א"כ היה חל הקנין קודם ההקדש ולא היה נחשב תו למהב"ע אבל כיון דיאוש כדי ל"ק ואף דעתה כשהקדישו איכא ג"כ שינוי השם וקונה שפיר מ"מ לענין קרבן פסול הואיל דהוי מהב"ע ושפיר פריך הש"ס לעולא מהברייתא דגנב והקדיש וטבח ומכר דמשלם כפל ופטור מדו"ה ותני עלה בחוץ ענוש כרת וא"א יאוש כדי ל"ק וא"כ אף דאיכא שינוי השם ג"כ דהא הקדיש מ"מ הקרבן פסול משום דהוה מהב"ע והקרבן פסול מה"ת וא"כ אינו ראוי לבוא בפנים ואמאי בחוץ ענוש כרת דהא ע"כ עולא סובר דמהב"ע הוא פסול מדאורייתא מדקאמר הלשון דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת משום דיאוש כדי ל"ק והלא איכא ג"כ שינוי השם וע"כ דהטעם הוא משום דהוי מהב"ע ואפ"ה נקיט הלשון ד"ת אלמא דסובר דמהב"ע הוא פסול מה"ת וא"כ ממילא דגם בדיעבד פסול הקרבן ומש"ה נקיט הלשון דבר תורה בין נודעה כו' אינה מכפרת והוכרח הש"ס לשנויי דרבנן:
אוקמוהו ברשותיה ומש"ה בלא נודעה מכפרת וחייב ג"כ כרת אם הקריבו בחוץ וכמ"ש התוס' בד"ה כי היכי דלחייב עלה וז"ל אל כיון דלא נודעה לרבים אוקמוהו ברשותיה שלא יהיו כהנים עצבין וממילא מחויב השוחטו בחוץ אבל בנודעה אינה מכפרת ד"ת עולא משום דסובר דמהב"ע הוא מדאורייתא ונהי דאקנויי אקני ליה רבנן הוא דוקא דיהיה חייב כרת בחוץ ובלא נודע יהיה מכפר אבל בנודע לא מהני האי טעמא דאקני ליה רבנן כי לא אקני ליה על דעת כן שיהיה מכפר בנודע כן הוא סברת עולא ורב יהודה סובר כי ד"ת יאוש כדי קני וא"כ ליכא תו מהב"ע. או דסובר ג"כ דיאוש כדי ל"ק אלא עם שינוי השם ורק דלא ס"ל כלל מהב"ע וכשר לגמרי ולא צרכינן כלל לומר האי סברא דאקנויי אקני ליה רבנן אבל לשמואל דסובר מהב"ע פסול ביו"ט ראשון וביו"ט שני כשר והטעם הוא משום דס"ל דעיקר מהב"ע דפסול הוא רק פסול דרבנן שרבנן פסלוהו ולא פסלו רק במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן לא פסלוהו משום מהב"ע ומש"ה סובר דביו"ט שני כשר. וא"כ י"ל אם נימא דאינו ראוי מדרבנן הוא א"ר מה"ת והקרבן פסול בדיעבד אם הקריבו משום מהב"ע אם עבר ושחטו בחוץ אם חייב. ולהסוברים דאינו ראוי מדרבנן מקרי אינו ראוי מה"ת א"כ תקשי נמי לדידיה מהאי ברייתא דהשוחט בחוץ ענוש כרת וצרכינן ג"כ לומר הטעם דחייב בחוץ משום דאוקמוהו רבנן ברשותיה ומובן שפיר הסברא שיכולין רבנן לאוקמוהו ברשותו משום דהא באמת מה"ת הקרבן כשר וראוי לבא בפנים ורק רבנן הוא דפסלוהו מטעם מהב"ע ושפיר יש כח בידם לתקן בדבר שעיקר איסורו הוא מדבריהם כי הם אמרו והם אמרו ודוק. וניחא לי אשר נתקשיתי בזה כי לפי הסוברים דאין כח בידם להקנות וכבר האריכו בזה גדולי המחברים ז"ל וא"כ מה מועיל מה דאוקמוהו רבנן ברשותיה וכי יכולת בידם להקנות ולפי מה שהעליתי במק"א בעזה"י כי דוקא היכא דהצריכו רבנן להפקיר ולהקנות כאחד אז אמרינן להאי סברא אבל אם הדבר אין לו בעלים אז יש כח בידם להקנות והארכתי בכלל זה בב"מ (דף ב) ובכמ"ד. וא"כ הכא כבר יצא מרשות הבעלים יש כח בידם. הן אמת שרש"י ז"ל נקיט הלשון מכח הפקר ב"ד הפקר. וגם י"ל לפי מה שבארתי בעזה"י והראיתי לדעת כי איפלגו בזה אמוראי בגיטין (דף ל"ו) וביבמות (דף צ) והרשב"א שם וביש"ש פירושו כן פלוגתת האמוראים שם יעוש"ה א"כ נוכל לומר דהסוגיא דכאן אזלא להאי מ"ד דיכול ג"כ להקנות וי"ל בכ"ז אולם קצרתי מאד. ולפי האמור א"ש היטב דהא הואיל דמה"ת לגמרי כשר להקריבו הואיל דאיכא יאוש ושינוי השם ורק רבנן פסלוהו משום מהב"ע וא"כ שפיר מהני האי סברא דאוקמוהו רבנן ברשותיה וכמו הם אמרו והם אמרו:
ומעתה תו הי"ל לומר דגם בנודעה מכפרת הואיל דהא באמת מה"ת כשר ורק רבנן פסלוהו משום מהב"ע והואיל דאמרינן דאוקמוהו רבנן ברשותיה לחיובי כרת תו אמרינן דלגמרי הוא כשלו והקרבן כשר ג"כ מטעם הם אמרו והם אמרו דבשלמא אם אמרינן דמהב"ע מה"ת פסול ואף דאמרינן דאוקמוה רבנן ברשותיה לחיובי כרת ומש"ה מכפר בלא נודעה אבל בנודעה אינה מכפרת דדי לנו אם מהני תקנתא דרבנן לאכשורי בקרבן בלא נודע ומשום שלא יהיו כהנים עצבין אבל בנודעה אינה מכפרת דבזה לא תקנו רבנן אבל באם אמרינן דפסול זה דמהב"ע אינה מה"ת ורק רבנן פסלוהו וא"כ כי אמרינן דאוקמוהו רבנן ברשותיה לחייבו כרת ומשום הם אמרו והם אמרו א"כ הי"ל לומר דגם בנודעה מכפרת וז"ב בסברא ובטעמא. וע"כ צרכינן לומר הא דבנודע אינה מכפרת הוא משום שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכמו דס"ל לרב יהודה ודוק בזה:
והנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מהלכות לולב) פוסק כשמואל דביו"ט שני כשר יעוש"ה וצרכינן לומר דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל דהא דמהב"ע הוא פסול היינו רק מדרבנן וכמ"ש התוס' בסוכה הנ"ל לשמואל והא דפסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' איסורי מזבח ה"ט) דפסול משום מהב"ע גבי אין מביאין נסכים מן הטבל כו' יעו"ש היינו ג"כ דפסול רק מדרבנן:
ומעתה לפי האמור מיושב היטב דברי הרמב"ם ז"ל במה שפוסק (בפ"ה מה' איסורי מזבח) דהגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והשם שונאו כו' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר כו' והטעם הואיל דבאמת מה"ת קנה הואיל דאיכא יאוש ושינוי השם ורק שפסול משום מהב"ע וא"כ הי"ל לומר דאם שחטו בחוץ פטור הואיל דאילו ראוי מדרבנן הוה אינו ראוי מדאורייתא ועיין (בפ"ז מהלכות תרומות) במלמ"ל והאריכו בזה, וא"כ אמאי חייב כרת וצרכינן לומר דאוקמוהו רבנן ברשותיה וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפי"ח מהל' מעה"ק) דהעמידו חכמים ברשותו ע"ש וא"כ הואיל דס"ל דמהב"ע הוא רק פסול דרבנן מטעם הם אמרו והם אמרו העמידו חכמים ברשותו וא"כ היל"ל תו דכשר גם בנודעה וכמו שהסברתי לעיל בסברא ובטעמא. וצרכינן לטעמא דרב יהודה וז"ש הרמב"ם ז"ל ומפני תקנת מזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת אע"פ שנתייאשו הבעלים וכוונתו וא"כ איכא יאוש ושינוי השם דמהני ואע"ג דהוי מהב"ע מ"מ הואיל דהרמב"ם סובר דפסול זה דמהב"ע הוא רק פסול דרבנן וא"כ הואיל דאוקמוהו רבנן ברשותיה הי"ל לומר דגם בנודעה מכפרת לזה כתב הטעם דבנודעה אינה מכפרת כדי שלא יאמר מזבח אוכל גזילות ומיושב היטב קושית הכ"מ והלח"מ ודוק היטב בכ"ז:
ו והנה הכ"מ הקשה שם (בפי"ח מהלכות מעה"ק הי"ד) על הא דכתב שם רבינו הרמב"ם הלשון ומאימתי העמידוהו ברשותו כדי לחייבו עליה כרת משעה שהקדישה והוא ששחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינה קדושה עכ"ל. והקשה הכ"מ למה כ' רבינו מאימתי העמידוהו ברשותיה כדי לחייבו עליה כרת שהרי בהדיא אמרו למאי נ"מ לגיזותיה ולולדותיה משמע דלא נפקא לן למידי אחרינא והאיך כתב רבינו דנ"מ לחייבו עליה כרת ועוד דלענין לחייבו עליה כרת מה לי אם העמידוהו ברשותו משעת גניבה או משעת הקדישה כיון שהעמידוהו ברשותו בשעת הקדישה סגי לחייבו כרת אם ישחטנה בחוץ וצ"ע עכ"ל והלח"מ שם מתרץ זה דכוונת רבינו ז"ל לא הוי לשאול מאימתי העמידוהו ברשותו אלא לענין גיזותיה וולדותיה כדאמרו בגמרא ומ"ש כדי לחייבו כרת ה"ק מאימתי העמידוהו ונותן טעם למה העמידוהו כדי לחייבו כרת ולקונסו כדכתב רש"י ז"ל וא"כ לפי"ז מ"ש כדי לחייבו כרת לא קאי אמאי דקאמר מאימתי דלענין חיוב כרת לא נפקא לן מידי אלא מ"ש כדי לחייבו הוא טעם לענין העמדה אבל השאלה לענין גיזות וולדות אע"פ שלא ביארה רבינו ז"ל אלא שהקשה שם דלפי"ד התוס' שם בגיטין (נ"ה ע"ב) בד"ה לגיזותיה וז"ל וא"ת אפי' קודם הקדש הן שלו דהא תנן בב"ק (דף צ"ג) גזל פרה מעוברת וילדה משלם דמי פרה העומדת לילד ואם נתעברה אצלו משלם כשעת הגזילה וי"ל דנ"מ לר"מ דאמר התם בגמרא משלם אותה ואת גיזותיה ואת וולדותיה משום דקנסו גזלן כו' ולר' יהודה דאמר גזילה חוזרת בעיניה לרב זביד דאמר אליביה שבח שע"ג גזילה דנגזל הוי הכא דאוקמוהו ברשותיה דגזלן הוי אבל לרב פפא דאמר אליביה דהוי דגזלן לא נפקא לן מינה מידי כו' עכ"ל. ומבואר דהך נפקותא לא הוי אליבא דר' יהודה כלל דדיני' הכי הוי אפי' קודם הקדש וכיון דרבינו ז"ל בהל' גזילה פסק כר' יהודה וכר"פ דקאמר אליביה דגזלן הוי אין מקום לנפקותא זו ולמה כ' רבינו כאן נפקותא זו והניח בצ"ע ע"ש:
ולע"ד יש להפליא על הלח"מ ז"ל שעיקר קושיתו היה למה הביא הרמב"ם במעה"ק דהעמידוהו ברשותו כדי לחייבו כרת דהוי הפי' דהעמידוהו ברשותיה כדי שיתחייב כרת והנ"מ הוא הוא לענין גיזות וולדות והואיל דרבינו פוסק דשבח גזילה דגזלן הוי אין מקום נפקא מיניה כלל ולמה הוצרך רבינו להביא כלל זה דחייב כרת משום דהעמידוהו ברשותיה ולע"ד לא אדע כלל דלמה ליה להקשות מדיוקא דלמה הביא רבינו דהעמידוהו ברשותו עדיפא יש להקשות שהרי רבינו ז"ל פסק לדינא דהנ"מ הוא לענין גיזות וולדות שכ"כ (בפ"ב מהל' גזילה ה"ח) גנב או גזל והקדיש וטבח אחר שנתייאשו הבעלים הרי הוא ברשות הגזלן משעה שהקדישה בלבד כדי שלא יהיה חוטא נשכר וכל וולדותיה וגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים עכ"ל והרי הביא הנ"מ לדינא ותקשי קושית התוס' בגיטין (שם) דהא אם נימא שבח גזילה דגזלן הוי א"כ אין שום נ"מ לדינא דגיזות ולדות אם העמידוהו רבנן ברשותיה או מאימת העמידוהו ברשותיה וכקושית הלח"מ שם. ובאמת השיגו הראב"ד ז"ל בזה וז"ל א"א קטיר קא:
חזינא הכא דהא אסיקנא דכל שבח דלאחר יאוש אפילו שע"ג גזיל הוא של גזלן מפני תקנת השבים ואיכא למימר כיון דהקדישו הגנב ליכא תקנתא להגזלן הלכך כל מה שהשביחו עד שעה שהקדישו של בעלים הוא כו' עכ"ל. והרי שכבר עמד הראב"ד ז"ל בזה דלדידן דפסקינן שבח שע"ג גזילה דגזלן הוי א"כ אין נ"מ בלל לענין גיזות וולדות שנדון מאימתי אוקמוהו רבנן ברשותיה אי משעת גניבה או משעת הקדשה וחידוש על הלח"מ שלא הביא כלל לדברי הרמב"ם והראב"ד הנ"ל (דהל' גזילה) ושם (בה' גזילה) מפלפל בדברי הראב"ד ז"ל וצ"ע:
ז ולעד"נ לתרץ בהקדם מה שהקשה הר"י על שיטת הר"ת בתוס' ד"ה אמר עולא מהא דבעי רבא שם בגיטין (נ"ה) כי אוקמוהו רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדישה ומאי נ"מ לגיזותיה וולדותיה ואליבא דעולא בעי לה כדמוכח סוגיא דהתם ואי בעלמא קני הא ע"כ משעת יאוש גיזותיה וולדותיה דידיה הוי וכמבואר בתוס' יעו"ש והרמב"ן ז"ל בחידושיו לגיטין (שם) כ' והראב"ד ז"ל שדא ביה נרגא ורמא דיקלא אארעא מדאמרינן הכא הא ודאי מיבעיא ליה כי אוקמוהו רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדישה למאי נ"מ לגיזותיה ולולדותיה והדר פשטה משעת הקדישה ואי ס"ד יאוש כדי קני להדיוט הכא משעת יאוש קני ואיכא דזקפי ליה ומפרשי הכי כי אוקמוהו רבנן ברשותיה משעת גניבה שהוא קודם יאוש וכיון שקנה לגניבה קנה לעצמו בגיזות וולדות או לא העמידוהו ברשותיה לענין כפרה אלא משעת הקדש ולא למפרע הלכך אף לענין גיזות לא זכה מדבריהם כלל אלא קנה משעת יאוש כדינו עכ"ל ותורף תירוצם הנ"ל הוא דאם יאוש קונה לא אמרינן דקונה למפרע משעת גזילה ורק משעת היאוש אז הוא התחלת הקנין ואם אמרינן דלא אוקמוהו רבנן ברשותיה רק משעת הקדשה ולא משעת גניבה א"כ הגיזות וולדות של קודם יאוש לא קני ליה אבל אם אמרינן דאוקמוהו רבנן ברשותיה משעת גניבה א"כ היה הגיזות וולדות של הגזלן ועיקר תליא אם הוא משעת גניבה אז הגיזות וולדות של הגזלן אבל אי אמרינן משעת הקדשה א"כ לא קני להגיזות משעת גניבה ואמרינן דקונה כדעלמא משעת יאוש:
ומעתה נוכל לומר דאף בשבח גזילה דפסקינן דהוא של גזלן הלא הוא דוקא לאחר יאוש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (שם בפ"ב מהלכות גזילה) א"כ בודאי דאינו קונה השבח רק משעת יאוש ואילך אבל השבח שהשביח מעצמו קודם יאוש הוא של הנגזל וא"כ שפיר קא מבעיא ליה לרבא הא דאוקמוהו רבנן ברשותיה אם הוא דוקא משעת הקדשה או אפילו משעת גניבה והנ"מ הוא לענין גיזות וולדות דאי אמרינן משעת גניבה א"כ אפילו השבח שהשביח מעצמו קודם יאוש ג"כ הוא של הגזלן או דרק משעת הקדשו אוקמוהו רבנן ברשותיה דגזלן וא"כ לענין השבח הוא כדינו משעת יאוש ומיושב שפיר בזה קושית התוס' בגיטין (שם) בד"ה לגיזותיה שהוקשו דאפילו קודם הקדש הן שלו דהא תנן גזל פרה מעוברת וילדה משלם דמי פרה העומדת לילד ואם נתעברה אצלו משלם כשעת הגזילה כו' אבל לפי האמור א"ש דהא אפילו למ"ד דשבח גזילה דגזלן הוי ג"כ איכא נ"מ גדולה בין אי אמרינן דאוקמוהו ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדישה דאי אמרינן משעת גניבה הוה הדין דגם השבח שהשביח קודם יאוש הוא של הגזלן אבל אי אמרינן משעת הקדישה הוי כדינו דלא קנה להשבח רק מה שהשביח משעת יאוש ואילך ודוק בזה:
ומעתה לפי האמור מובן היטב דברי רבינו הרמב"ם ז"ל ולא קשה קושית הלח"מ הנ"ל אשר הוא ממש קושית הראב"ד ז"ל דהרמב"ם סובר ג"כ כהאיכא מתרצי הנ"ל וא"כ מובן מ"ש גנב או גזל והקדיש וטבח אחר שנתייאשו הבעלים הרי הוא ברשות הבעלים משעה שהקדישה כו' ואע"ג דרבינו פוסק דשבח שע"ג גזילה הוי דגזלן מ"מ שפיר כתב דין הנ"ל דהא לפי מ"ש אזלא סוגית הש"ס בגיטין גם אליבא דמ"ד דשבח שע"ג גזילה דגזלן הוי והנ"מ לענין גיזותיה וולדותיה הוי דאי אמרינן משעת גניבה הוי השבח שהשביח קודם היאוש ג"כ של גזלן אבל אי אמרינן משעת הקדשה א"כ לא אוקמוהו ברשותיה משעת גניבה א"כ לא קני להשבח משעת גניבה והוה הדין דקנה משעת יאוש ואילך וכמו שנפרש סוגית הש"ס כמו כן נפרש דברי הרמב"ם ז"ל ומיושב שפיר קושית הראב"ד והלח"מ הנ"ל:
ח אולם אכתי לשון רבינו הרמב"ם ז"ל אינו מובן כ"כ דהא הרמב"ם כתב וז"ל וכל וולדותיה וגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים הרי שלא תליא כלל ביאוש רק משעת הקדש ואילו כפירושי הנ"ל הי"ל לומר משעת יאוש ואילך הוי של הגזלן ועד שעת יאוש הוי של הבעלים דבשלמא בלשון הש"ס דנקיט סתמא מסתברא משעת הקדשה שלא יהיה חוטא נשכר נוכל לפרש כמו שפירשתי דעיקר האיבעיא הוא אם אוקמוה ברשותיה משעת גניבה הוי הגיזות שמשעת גניבה אפילו מקודם יאוש הוי ג"כ של הגזלן ואי אמרינן משעת הקדשה א"כ משעת גניבה עד שעת יאוש עדיין השבח של הבעלים אבל לשון רבינו ז"ל קשה קצת לפרש כן. ואולי זה הוא כוונת הראב"ד ז"ל בהשגותיו שכ' דהא אסיקנא דכל שבח דלאחר יאוש ואפילו שע"ג גזילה הוא של הגזלן מפני תקנת השבים וכוונתו ז"ל הוא על לשון הרמב"ם ז"ל שכתב וכל וולדותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים דלמה תליא בשעת ההקדש הי"ל למתלי בשעת יאוש וכמש"ל:
אולם באמת גם זה א"ש דנוכל לומר בכוונת הרמב"ם דאשמעינן בזה דבר חדש. דהנה לשיטת הרמב"ם דסובר דשינוי רשות ואח"כ יאוש ג"כ מהני וא"כ י"ל אם גם בהקדש מהני בכה"ג אם הקדישו קודם יאוש והטעם שיש סברא לחלק בזה דבשלמא בשינוי רשות שהגנב מכרו לאחר ובא כבר ליד הלוקח ורק שהוא קודם יאוש דהרי עתה החפץ הוא ברשות אחר ואם אח"כ נתייאשו הבעלים מהני אבל בהקדש אם לא חל ההקדש לא מקרי שינוי רשות כלל וכן אם נדון מכח יאוש ושינוי השם א"כ דוקא אם היה היאוש קודם שהקדישה אז אם חל ההקדש הרי מקרי שינוי השם דמעיקרא היה חולין ועכשיו הוי הקדש אבל אם הוא קודם יאוש ואם לא חל ההקדש הרי ליכא תו שינוי השם וכ"כ התוס' בב"ק (ס"ז ע"א) ד"ה הא לאו הכי באה"ד וז"ל ועוד י"ל דבכ"מ הוי שינוי השם גרידא קני לרב יוסף בלא יאוש ולכך יש להועיל לו במריש בלא יאוש דמה שצריך יאוש בעורות לאו משום קנין דקנין הוי משום שינוי השם לחודיה והיאוש אינו צריך אלא כדי שיועיל מחשבת יחודו לשוויה אברזון דאם לאו היאוש אין כאן שינוי השם וכן בהקדש בעי עמו יאוש שאם אין יאוש אין שם הקדש חל עליו ואין כאן שינוי השם וכן שינוי רשות אם אין יאוש אין שינוי רשות אבל מריש בלא יאוש נמי איכא שינוי השם כו' יעו"ש והרי מבואר כן בתוספות כמ"ש וא"כ י"ל דבהקדש לא מהני אם הקדישו קודם יאוש משום דליכא כלל שום התחלה להקדש שיחול כלל דדוקא אם הוא לאחר יאוש אז יש מקום להקדש לחול אבל לא אם הקדישו קודם יאוש וראיתי בשטמ"ק כאן בד"ה מנין ליאוש באה"ד וז"ל ולפ"ז היינו יכולין לומר דכי היכא דאוקמוהו רבנן ברשותיה להתחייב כרת לאחר יאוש כמו כן לפני יאוש דמה לי לפני יאוש מה לי לאחר יאוש בין הכא ובין הכא אין ההקדש חל מן הדין אי לאו משום דאוקמוהו רבנן ברשותיה וכי היכא דאוקמוהו רבנן ברשותיה לאחר יאוש כמו כן לפני יאוש והשתא בעיא דרבא לפני יאוש הוא והקשה ע"ז מהא דפריך הש"ס לקמן (בדף ס"ח ע"ב) על ר"ל דסובר חיובא לפני יאוש אבל לאחר יאוש שלו הוא טובח ומותיב ליה ר"י מהא דגנב והקדיש טבח ומכר אינו משלם דו"ה אימת אילימא לפני יאוש מי קדיש מאי קושיא אין כדעולא דמס' גיטין שם דאוקמוהו רבנן ברשותיה כו' אלא דבר פשוט הוא דלפני יאוש לא קדיש ע"י שום תקנה וכן משמע מדנקיט בבעיא דרבא משעת גניבה דמכדי בגזילה עסקינן כדתניא ועל חטאת הגזולה אלא ניחא ליה למינקט גניבה משום דסתם גניבה יאוש בעלים כרבנן ובלא יאוש לא מהני עכ"ל. ועיין עוד שם בשמ"ק מ"ש עוד פיר"ת דההוא בעיא לפני יאוש כו' יעו"ש מ"ש שם בזה. והנה לפי המבואר אם נימא דאיבעיא דרבא לפני יאוש ג"כ אע"ג די"ל במאי מתחיל ההקדש הואיל דהוי לפני יאוש ואין שום חלות להקדש לחול אפ"ה אמרינן דחל ההקדש וי"ל טובא בזה. אולם י"ל הואיל דאתינן עלה מכח דאוקמוהו רבנן ברשותיה תו אוקמוהו ואפילו אם אין חלות לההקדש לחול כלל. אבל אכתי י"ל הכי אם יקדיש באופן שאינו מועיל כלל ג"כ נימא דאוקמוהו רבנן ברשותיה דבשלמא אם ההקדש:
יש לו מקום לחול רק שפסול משום מהב"ע וכדומה שפיר אמרינן דאוקמוהו רבנן ברשותיה אבל אם נימא דקודם יאוש אין מקום לההקדש לחול כלל א"כ י"ל דלא שייך לומר דאוקמוהו רבנן ברשותיה וי"ל בזה. אבל עכ"פ חזינן דיש מהראשונים ז"ל דמוקי להאיבעיא דרבא לפני יאוש ואפ"ה חל ההקדש: אבל מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' איסורי מזבח) מבואר שם דדוקא לאחר יאוש אבל אם הוא לפני יאוש לא שייך לומר דאוקמוהו רבנן ברשותיה שכ"כ שם ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר יעו"ש משמע הא לפני יאוש הקרבן פסול:
ט מיהו לענ"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דהרמב"ם ז"ל יש לו שיטה חדשה בזה והוא כמכריע בין שני השיטות הללו והוא דרבינו ז"ל סובר דההקדש חל אפילו לפני יאוש ורק אם נתייאשו הבעלים אח"כ, אז חל ההקדש למפרע משעת ההקדש אבל אם לא נתייאשו הבעלים אח"כ לא חל ההקדש כלל ואם שחטה בחוץ ליכא חיוב כרת כלל דהא לא חל ההקדש ונוכל להסביר הדבר שהרי התוס' (בדף ס"ז ע"א) בד"ה הא לאו הכי שהבאתים לעיל מדמי שינוי השם ואח"כ יאוש לשינוי רשות ואח"כ יאוש והלא שיטת הרמב"ם ז"ל הוא דשינוי רשות ואח"כ יאוש מהני וא"כ נוכל לומר דגם בשינוי השם ואח"כ יאוש ג"כ מהני ואע"ג דבשינוי השם דהקדש אי ליכא יאוש א"כ יש סברא לומר דלא חל כלל גוף ההקדש וא"כ אין התחלה כלל לשינוי השם מ"מ י"ל דהואיל דאוקמוהו רבנן ברשותיה גם בכה"ג אוקמוה רבנן ברשותיה אפילו אם בשעת הקדש עוד לא נתייאשו הבעלים רק שלאחר ההקדש נתייאשו חל ההקדש משעת הקדשו ואז אקנויי ליה רבנן שיחול ההקדש אם נתייאשו הבעלים אח"כ. ולפי"ז נוכל לפרש דהא דקאמר הש"ס בתר דאיבעיא הדר פשטיה משעת הקדשה היינו ג"כ אפילו אם היה ההקדש לפני יאוש ג"כ חל ההקדש אם נתייאשו הבעלים אח"כ ואז חל ההקדש למפרע:
ולפי"ז נוכל ליישב גם הקושיא שהוקשו הראשונים ז"ל בשטמ"ק על הסוברים דאוקמוהו רבנן ברשותיה גם אם הקדישו לפני יאוש מהא דלקמן (דף ס"ח ע"א) איתיביה ר"י לר"ל גנב והקדיש ואח"כ טבח משלם כפל ואינו משלם דו"ה אימתי אי לימא לפני יאוש מי קדיש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא כו' אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש דכי קא טבח דהקדש קטבח אבל לא הקדיש טבח משלם דו"ה ואס"ד יאוש קונה אמאי משלם שלו הוא טובח שלו הוא מוכר כו' ואי נימא דהא דאוקמוה רבנן ברשותיה הוא ואפילו לא נתייאשו הבעלים א"כ נוכל לומר דלעולם מיירי בלא יאוש ורק הא דחל ההקדש משום דאוקמוהו רבנן ברשותיה ומכח קושיא זו דחו הראשונים שיטה זו ופירשו דהא דאמרינן דאוקמוהו רבנן ברשותיה הוא דוקא לאחר יאוש ועיין בשטמ"ק הבאתיו לעיל אבל לפי האמור א"ש דהא מה דאמרינן דאוקמוה רבנן ברשותיה אפילו קודם יאוש היינו דוקא כי נתייאשו הבעלים אח"כ ואז הוא דחל ההקדש וא"כ אם אמרינן להאי סברא דבעינן דוקא שיתייאשו הבעלים אח"כ אז הוא דאוקמוה רבנן ברשותיה בודאי דבעינן דוקא אם נתייאשו הבעלים קודם שחיטה ואם הקריבו אחר יאוש אז הקרבן כשר בלא נודע ואם הקריבו בחוץ עונש כרת משום דאוקמוה רבנן ברשותיה אבל אם היה היאוש לאחר שחיטה בודאי דלא מהני אז היאוש לחייבו כרת למפרע הואיל דבשעת שחיטה עוד לא היה היאוש ורק אם הקדישו קודם יאוש ואח"כ נתייאשו הבעלים אז אמרינן דחל ההקדש למפרע ואם הקריבו אח"כ בחוץ ענוש כרת ובלא נודע מכפרת וזה ברור לע"ד:
ומעתה לפי"ז שפיר פריך ר' יוחנן לר"ל דסובר דלאחר יאוש אינו משלם דו"ה מהאי ברייתא דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר דמשלם כפל ופטור מדו"ה אימת אי לימא לפני יאוש מי קדיש כו' וה"פ דאי מיירי שלא נתייאשו הבעלים כלל אח"כ ג"כ אמאי פטור מדו"ה דהא אף דאמרינן דאוקמוהו רבנן ברשותיה הוא דוקא אם נתייאשו הבעלים אחר ההקדש אבל אם לא נתייאשו הבעלים כלל אז לא אוקמוה רבנן ברשותיה כלל וא"כ לא חל כלל ההקדש ואמאי פטור מדו"ה אלא פשיטא לאחר יאוש והיינו שהטביחה היה אחר יאוש וא"כ למה לי הקדיש הלא כיון שנתייאשו הבעלים א"כ פטור מדו"ה לר"ל דסובר חיובא לפני יאוש אבל לאחר יאוש שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ודוק בזה:
ואולי נוכל לומר דכוונת הראשונים ז"ל שפירשו דאפילו אם הקדישו קודם יאוש ג"כ אמרינן דאוקמוה רבנן ברשותיה כוונתם ג"כ דוקא אם נתייאשו הבעלים אח"כ קודם שחיטה וא"כ ל"ק מהא דאותביה ר"י לר"ל וכמו שכתבתי: (י) ומעתה עפ"י המבואר דברי הרמב"ם ז"ל עולין כפתור ופרח כי המעיין בלשון רבינו הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות גזילה) שהבאתי לעיל שכ' הלשון גנב או גזל והקדיש וטבח אחר שנתייאשו הרי הוא ברשותו משעה שהקדיש כו' דקדק לכתוב כן ואמאי לא כתב בפשיטות גנב והקדיש וטבח אם נתייאשו הרי היא ברשותו או לכתוב בלשון זה גנב ונתייאשו והקדיש וטבח וכו' אלא כוונת הרמב"ם ז"ל הוא לאשמעינן כאן שמיירי שהקדיש קודם שנתייאשו הבעלים ורק הטביחה היה לאחר שנתייאשו הבעלים וכן מורה הלשון וטבח אחר שנתייאשו הבעלים. וע"כ כוונתו כן דאי מיירי שנתייאשו קודם ההקדש למה לי הקדישו הלא אף אם לא הקדישו כלל ג"כ הגיזות וולדות של הגזלן משעת יאוש ואילך רק כוונת הרמב"ם ז"ל הוא שההקדש היה קודם יאוש ואח"כ קודם הטביחה נתייאשו הבעלים ג"כ אמרינן דחל ההקדש למפרע ומשעת הקדישו אוקמוהו רבנן ברשותו ובתנאי אם נתייאשו הבעלים אח"כ והרמב"ם ז"ל מפרש כן בהסוגיא בהא דקא מיבעיא לרבא אי משעת גניבה אוקמוהו רבנן ברשותיה או משעת הקדישה והיינו ג"כ אם הקדישה קודם היאוש ואח"כ נתייאשו דאי מיירי שהקדישה לאחר היאוש מאי קא מיבעיא ליה לרבא דקאמר נ"מ לגיזות וולדות תיפוק ליה דמשעת יאוש ואילך הוי השבח להגזלן וכמו שהקשו התוס' באמת אלא מיירי שהקדישה קודם יאוש ואח"כ נתייאשו הבעלים וקאמר דנ"מ לגיזות וולדות אם אמרינן דאוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה וא"כ הגיזות וולדות שמשעת גניבה ואילך הם של גזלן או רק משעת הקדישה ואף דמיירי שהקדישה קודם יאוש מ"מ אם נתייאשו אח"כ אז אמרינן דמשעת הקדישה אוקמוה ברשותיה הואיל דכשנתייאשו אח"כ חל ההקדש למפרע וא"כ עד שעת הקדשה הגיזות וולדות של הנגזל דמשעת הקדשה עד שעת יאוש הם של הקדש. וכמו שהקשה הראב"ד ז"ל כיון דהקדישה מאי חוטא נשכר איכא ע"ש. אבל לפי האמור א"ש דהא דקאמר הש"ס מסתברא משעת הקדשה שלא יהא חוטא נשכר ה"פ דלא אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה דנימא שמשעת גניבה עד שעת הקדשה יהיה הגיזות של הגזלן דלא תקנו כן שלא יהא חוטא נשכר דהא אם נימא דאוקמוה רבנן ברשותיה משעת הקדשה ג"כ יהיה חייב כרת לא הוצרכו לתקן לאוקמי ברשותיה משעת גניבה שלא יהיה חוטא נשכר והבן:
יא ומעתה שפיר מובן מ"ש הרמב"ם גנב והקדיש וטבח אחר שנתייאשו הרי היא ברשותו משעה שהקדיש בלבד כדי שלא יהיה חוטא נשכר וה"פ דבמה שאוקמוה ברשותיה משעת הקדישו ג"כ חייב כרת תו לא הוצרכו לתקן לאוקמי ברשותיה משעת גניבה שנימא שהגיזות שמשעת גניבה עד שעת ההקדש יהיה של הגנב כדי שלא יהיה חוטא נשכר. וזש"כ הרמב"ם וכל וולדותיה וגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש לבעלים וכוונתו אע"ג שהקדישה קודם יאוש ורק אח"כ נתייאשו הבעלים מ"מ אמרינן דכשנתייאשו הבעלים אח"כ חל ההקדש למפרע ומשעת הקדש ואילך אין להם לבעלים בהשבח דהואיל דאוקמוה רבנן ברשותיה של גזלן משעת הקדשה לחיובי כרת א"כ כבר יצא אז מרשות הבעלים לגמרי ובתנאי אם נתייאשו הבעלים אח"כ ומיושב היטב קושית הראב"ד ז"ל ודוק. ולשון רבינו הרמב"ם ז"ל (בפי"ח מה' מעה"ק) נמי מורה כן שכתב וז"ל גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב כו' והוא שנשחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינה קדושה עכ"ל. ולכאורה אין הלשון מדוקדק דהי"ל לומר והוא שהקדישה אחר יאוש אלא נקיט שנשחטה אחר יאוש משמע נשחטה אחר יאוש אע"ג דההקדישה קודם יאוש ג"כ העמידו ברשותו אי מייאשו אח"כ ורק דבעינן דוקא נתייאשו קודם השחיטה ואי שחטה קודם יאוש אז לא חל כלל ההקדש ג"כ אבל כי שחטה אחר יאוש אע"ג דבשעה שהקדישה עוד לא נתייאשו הבעלים מ"מ כי נתייאשו אח"כ חל ההקדש למפרע ומדוקדק היטב לשון רבינו הרמב"ם ז"ל ודוק:
ואולם אף כי לפי מה שכתבתי מדוקדקים היטב דברי רבינו ז"ל בכל המקומות הנ"ל אכן מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהל' גניבה) לא משמע כן שכתב (שם בפ"ב ה"ו) גנב וטבח או מכר ואח"כ הקדיש משלם תשלומי דו"ה ואם הקדיש ואח"כ טבח או מכר אע"פ שהקדישו קדשים קלים משלם תשלומי כפל ואינו משלם דו"ה בד"א כשהקדיש אחר יאוש אבל אם הקדיש לפני יאוש אינו קדוש ואם טבח או מכר משלם דו"ה עכ"ל. הרי שנקיט הרמב"ם ז"ל הלשון הקדיש אחר יאוש והקדיש לפני יאוש משמע דדוקא אם הקדישה אחר יאוש אז חל ההקדש אבל כי הקדישה לפני יאוש לא חל כלל ההקדש אפילו כי נתייאשו הבעלים קודם הטביחה ג"כ לא חל ההקדש כלל. ואולי י"ל דכוונת הרמב"ם ז"ל הוא ג"כ דבעינן דוקא יאוש קודם הטביחה אבל אחר ההקדש ג"כ מהני אולם אין לשון רבינו ז"ל מסכים לזה וצ"ע עוד בזה:
[לד] שם בתוד"ה אמר עולא באה"ד שם וז"ל וקשה לר"י לפירושו דא"כ מאי פריך לעיל אביי לרבה מקרבנו ולא הגזול דלמא בקרבנו מודה רבה כמו עולא וכ"ת דסובר אביי אין חילוק כו' דלית ליה טעמא דמהב"ע הא ע"כ אית ליה דאלא"ה כי אמרת נמי יאוש ל"ק תקשי ליה אמאי אסור להקריבו כיון דשם הקדש חל עליו כדאמר דהוי יאוש ושינוי השם אלא ודאי משום דהוה מהב"ע עכ"ל. והנה כוונתי בעזה"י לדברי הפ"י מ"ש בזה עיין בדבריו. אלא שי"ל בדברי הפ"י שכתב דאם נימא דיאוש קונה רק שפסול משום מהב"ע לא שייך למימעט זה מקרא דקרבנו דלכאורה י"ל דתוס' לא ס"ל האי סברא שהרי כתבו לעיל (בדף ס"ו ע"ב) בד"ה ש"מ דיאוש ל"ק דאי קני א"כ חשיב שפיר קרבנו ולא מיפסל משום מהב"ע הואיל והוא קנוי לו קודם שהקדישו כו' אבל אי לא קנה ביאוש מיפסל ומ"מ קדוש הוא וכתוב בגליון בחלופי גרסאות וז"ל ומש"ה איצטריך קרא להורות שאינו עולה משום מהב"ע כו' עכ"ל. הרי מבואר דס"ל דמקרא דקרבנו שמעינן שאינו עולה משום מהב"ע וי"ל בזה:
ונלע"ד עוד לומר בזה דהנה במ"ש התוס' וכ"ת דסבר אביי אין חילוק כו' ולכאורה מאי מקשה ליה אביי לרבה הלא נוכל לומר דרבה אית ליה באמת האי סברא דפסול משום מהב"ע ולא קשה כלל לרבה האי קושיא מקרבנו ולא הגזול וצרכינן לומר דכוונת הר"י ז"ל הוא דבאמת הוי מצי רבה לתרוצי כן ורק אביי לא ס"ל מהב"ע ומשני ליה תירוץ אחר דא"ש אפילו אם לא ס"ל מהב"ע. ולפי"ז שפיר נוכל ליישב קושית הר"י על הר"ת דתו נוכל לומר נהי דס"ל לאביי ג"כ מהב"ע וכמו שהוכיחו התוס' דאל"כ אפילו אם נימא דיאוש לא קני ג"כ תקשי דהא איכא יאוש ושינוי השם כיון דשם הקדש חל עליו ורק דדוקא היכא דהקנין אינו נגמר מקודם המצוה רק בשעת המצוה נגמר הקנין דאז העבירה היא בשעת עשיית המצוה שפיר אית ליה לאביי ג"כ מהב"ע ורק דרבה סובר דאפילו בכה"ג היכא דהקנין הוא קודם עשיית המצוה ג"כ אמרינן מהב"ע וכמ"ש הר"ת דעולא סובר כן וכמו שכתבתי לעיל [אל"ג אק"א] במה שמחולקין הר"ת והר"י ומעתה שפיר אקשי ליה אביי לרבה מקרבנו ולא הגזול דא"א דיאוש קני א"כ הרי נגמר הקנין קודם ההקדש ולא חשיב תו מהב"ע ומ"ט פסול וע"כ דיאוש לא קני ומה שחל ההקדש הוא דהקדשו וקנייתו באים כאחד וחל ההקדש ע"י יאוש ושינוי השם ופסול משום דהוה מהב"ע אבל רבה סובר באמת דיאוש קני ואפ"ה פסול משום מהב"ע דאע"ג דהקנין הוא נגמר קודם ההקדש אפ"ה חשיב מהב"ע וכמ"ש הר"ת לעולא ומעתה אביי סובר כסברת הר"י ורבה ועולא סוברים כסברת הר"ת ומיושב שפיר קושית הר"י על הר"ת מהא דקרבנו ולא הגזול ודוק:
והנה לפי מה שכתבתי לעיל דעולא סובר דיאוש בלחודיה לא קני ורק כי איכא ג"כ שינוי השם אז קונה ורק בקדושת מזבח לא מהני זה משום דהקפידה התורה שיקריב הקרבן משלו ולא חל כלל ההקדש והבאתי דברי הראשונים ז"ל עיין לעיל (שם) א"כ י"ל דשפיר אקשי אביי לרבה מהא דקרבנו ולא הגזול דבשלמא אי יאוש לחודיה ל"ק ורק בצירוף שינוי השם א"ש מה דפסלה התורה קרבן הגזול ומשום דבעינן קרבנו דוקא אלא א"א יאוש בלחודיה קונה אמאי פסול ודוק. מיהו הר"ת לא תי' כן רק דסבירא ליה לעולא דיאוש בלחודיה קונה ואני כתבתי כן בשיט' הרמב"ם ז"ל ולפי מה שכתבתי אתי שפיר גם זה דפריך אביי מקרבנו:
אמרי צבי על ב"ק דף סח/א:
[ל] (א) דף ס"ח ע"א כדאמר ר"נ פרט לשהקנה לשלשים יום ה"נ פרט לשהקנה לשלשים יום ופירש"י בד"ה פרט כלומר לעולם לפני יאוש והאי אינה חוזרת דקתני לא למעוטי היכא דלא אהני מעשיו דאע"ג דלא אהני חייבה רחמנא הואיל ושנה בחטא אלא למעוטי היכא דלא מכר גנב ללוקח אלא לעשות בה מלאכה שלשים יום דהוא כשכירות דעלמא עכ"ל. והרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות גניבה הי"א) גנב ומכר והקנה למוכר [לשון רבינו ז"ל אינו מובן בזה כלל ולולא דמסתפינא היה נלע"ד כי ט"ס יש וצ"ל והקנה ללוקח אולם מסתפינא להגיה יען כי גם ה"ה הביא ממש לשון זה אבל הכוונה בודאי כן הוא] לאחר ל' יום ובתוך ל' יום הוכר הגנב אינו משלם אלא כפל וכ' ה"ה וז"ל גנב ומכר והקנה למוכר כו' שם מימרא (דף ס"ח) אלא שגרסת ספרינו פרט לשהקנה לה ל' יום ופירשו ז"ל שלא היתה מכירה חלוטה אלא ל' יום לבד לעשות בה מלאכתו והיינו דאמר התם מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת ואולי שרבינו גורס היתה [לע"ד צ"ל שגירסת רבינו היתה] פרט לשהקנה לה לאחר ל' או שהוא ז"ל מפרש כן ובודאי שדינו אמת עכ"ל. ועיין לקמן (דף ע"ח ע"ב) בעי רב ירמיה מכרה חוץ משלשים יום חוץ ממלאכתה כו' תיקו ופירש"י בד"ה חוץ משלשים יום אעשה בה מלאכתי חוץ ממלאכתה אם תרצה לשוחטה שחוט מיד ואם תעשה בה מלאכה היא שלי מי הוי שיור או לא עכ"ל. ובשטמ"ק (שם ע"ח ע"ב) ד"ה מכרו חוץ משלשים יום מהו מי הוי מכירה ומחייב לאלתר בתשלומי דו"ה או לא כו' עכ"ל. ולכאורה נראה מפי' הגאון בשטמ"ק דהאיבעיא הוא שמכרו לאחר שלשים יום אם חייב דו"ה קודם שכלו השלשים יום אבל כשכלו השלשים יום ואח"כ הוכר הגנב מחייב דו"ה ואע"ג דבשעת מכירה עוד לא חל המכר רק עד עבור הזמן השלשים יום אפ"ה חייב בדו"ה:
והנה לפי' הגאון הא דאר"נ פרט לשהקנה לשלשים יום הוה הפי' שרק שלשים יום ישתמש בה הלוקח והוא כפירש"י כאן. ורק בהא דמיבעיא להש"ס (בדף ע"ח) במכרה חוץ משלשים יום אינו מבואר ברש"י אם לא הוכר הגנב עד לאחר שלשים יום אם חייב בדו"ה או דגם בכה"ג הוה האיבעיא. והנה בשמ"ק כ' שם אחר פי' הגאון ורש"י ז"ל לא פי' כן י"ל דקאי על פירושו של הגאון חוץ ממלאכתה אבל בהא דחוץ משלשים יום י"ל דפירש"י הוא כפי' הגאון ז"ל. וברמב"ם (הי"ב) גנב קטע ממנה אבר ואח"כ מכרה או שמכרה חוץ ממלאכתה או שמכרה חוץ מל' יום אין מוציאין ממנו תשלומי דו"ה ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו כו' ועיין בלח"מ (הי"א) ובתוך ל' הוכר היינו מה דשני בפרק מרובה ר"נ כדמקשי ליה רב ששת דאית ליה דמוכר לפני יאוש פטור מהאי ברייתא דמה טביחה שאינה חוזרת כו' תי' הוא פרט לשהקנה לו לל' יום ומפרש רבינו ז"ל דהיינו שהקנה לו לאחר ל' יום ובתוך ל' יום הוכר הגנב דכיון דבתוך הל' הוכר הגנב הרי היא חוזרת לבעליה קודם שתחול המכירה ומש"ה אמרו דלא הוי דומיא דטביחה דהרי זאת המכירה חוזרת קודם שתחול לבעליה ולכך פטור עליו אבל לקמן גבי מכרה חוץ מל' יום היינו דכבר עברו הל' יום ואח"כ הוכר הגנב וחלה המכירה קודם שיכירו לגנב לכך כתב רבינו לקמן דהוא ספק משום דהוה איבעיא דלא איפשטא והיינו דאיכא בין הכא להתם לפי' רבינו ז"ל עכ"ל והוא דלא כפי' הגאון המובא בשטמ"ק (שם ע"ח) ועיין לקמן על דף (ע"ח ע"ב) [אקל"ז אק"ב] מ"ש בעזה"י פי' חדש בדברי הרמב"ם ז"ל יעו"ש:
ב והנה נסתפקתי אם הגנב הפקיר הבהמה מי מחייב דו"ה כמו על מכירה ויש להסתפק על שני אופנים דהיינו אם עוד לא זכה בו אחר והוכר הגנב קודם שזכה בו אחר אם חייב דו"ה ואם נימא דבכה"ג פטור הואיל דכל שלא זכה בו אחר לאו שם מכירה עלה ואף דלכאורה יש סברא לומר דדמיא לכמו אם מכרה חוץ מל' יום דהיינו של יום יעשה הגנב המוכר עוד בה מלאכתו דהוי איבעי' דלא איפשיטא לפרש"י ולשיט' הג' ז"ל הוה כמו קודם שכלו הל' יום הוכר הגנב דהוה איבעיא דלא איפשטא וא"כ יש סברא לומר דבכה"ג הוי ג"כ איבעיא דלא איפשיטא ולהפוסקים דמהני תפיס א"כ גם:
בכה"ג שהפקיר מהני תפיסה אפילו אם לא זכה בו אחר עדיין ולשיטת הרמב"ם בכה"ג בודאי דלא מחייב כלל בדו"ה אפילו מטעם ספק ג"כ משום דזה הוא דינא דר"נ פרט לשהקנה לשלשים יום דהיינו שהקנה לאחר שלשים ובתוך שלשים הוכר הגנב:
אולם יש סברא לומר דגם לשיטת הגאון ורש"י ז"ל גם בכה"ג פטור מדו"ה בהפקר כי יש לחלק ולומר דבשלמא במכרו חוץ משלשים יום דהיינו שלשים יום יהיה עוד אצל הגנב ואח"כ יהיה של הלוקח דכשיכלו השלשים יהיה של הלוקח וחל כבר המכירה וחייב בדו"ה הגם כי י"ל בזה אם יהיה הלוקח צריך לעשות בו קנין מחדש אז כי המשיכה הראשונה אינו מועיל דהוי כמו משוך פרה ולא תקנה אלא לאחר שלשים דלא מהני אם לא אמר מעכשיו ואכ"מ לבאר זה. אבל עכ"פ לשיטת הגאון ז"ל ע"כ צ"ל דהמכירה הראשונה חל וא"כ יש סברא לומר דבכה"ג חל המכירה וחייב דו"ה ושפיר הוי איבעיא דלא איפשיטא בזה משא"כ בהפקר כל זמן שלא זכה בו אחר לא מיקרי מכירה כלל וא"כ יש לומר דבכה"ג שלא זכה אחר עדיין בהפקר גם הגאון ורש"י ז"ל מודים דליכא שום צד חיוב כלל לשלם דו"ה. אלא כי קא מיבעיא לי באם כבר זכה אחר מן ההפקר ולכאורה י"ל דתליא בהני ב' שיטות הראשונים ז"ל דלהגאון ז"ל כל שהוכר הגנב אחר שעבר השלשים יום חייב בדו"ה וא"כ הכא בכבר זכה אחר בההפקר חייב שפיר בדו"ה. ולהרמב"ם ג"כ בכה"ג היכא דכבר עברו הל' יום הוי איבעיא דלא איפשטא ומהני תפיסה וא"כ ה"נ דומה לזה ומהני תפיסה ולכאורה י"ל כן:
והנה לכאורה י"ל דדין זה אם בהפקירו וזכה בו אחר משלם דו"ה תליא בפלוגתת הראשונים נ"ע דלשיטת רש"י (בב"מ דף י"ב) ודעת רב יהודאי גאון ז"ל דהפקר מדעת חשיב דא"מ א"כ הוי כמו מכירה ומתנה דחייב בדו"ה ולשיטת התוס' שם דהפקר לא חשיב כדא"מ א"כ פטור מדו"ה משום דלא חשיבא מכירה דהתורה לא חייבה בדו"ה רק כשיוצא מרשות הגנב המוכר לרשות הלוקח הקונה אבל בהפקר דלא חשיב דא"מ לשיטת התוס' פטור מדו"ה. מיהו חידוש גדול בעיני שלמיעוט שקידתי לא מצאתי מפורש דין זה בהפקר אם חייב בדו"ה. ועיין לקמן על (דף קי"ג ע"ב) [אוט"ו] מ"ש שם:
ג לכן נלע"ד דבהפקר פטור מדו"ה אפילו כי זכה בו אחר ואמינא טעמא דמסתבר בזה כי הא דמתנה חייב בדו"ה הוא משום דאי לאו דקיבל הנאה ממנו כו' חשיב כמכירה וכן אם אפילו נתן מתנה למי שאינו מכירו עדיין כלל חשיב ג"כ כמכר משום דיחזיק לו זה טובה מכאן ולהבא וחשיבא הנאה זו כמכר משא"כ בהפקר דחבירו הזוכה בו לא יחזיק לו טובה כלל לא חשוב כלל כמכר. ויש לומר עוד בזה דאפילו לשיטת הראשונים ז"ל הסוברים דהפקר מדעת חשיב דא"מ מ"מ י"ל דמ"מ לא מיקרי שיצא הדבר מרשות המפקיר לרשות הקונה בהדיא דהנה באמת י"ל להראשונים ז"ל הסוברים דהפקר מדעת חשיב דא"מ א"כ לכאורה פליגי בזה ר' יוסי ורבנן דר' יוסי סובר הפקר כמתנה ועד דאתא לרשות זוכה לא נפיק מרשות המפקיר ורבנן פליגי וסברי דהפקר לא הוי כמתנה ומותר במודר הנאה ופסקינן כרבנן וכבר הקשה כן הרשב"א ז"ל מובא בשטמ"ק ב"מ (י"ב ע"א) על שיטת רש"י ז"ל דהפקר מדעת חשיב דא"מ וז"ל וא"ת א"כ היינו כדעת מ"ד התם בנדרים בשילהי אין בין המודר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לידיה דזוכה אף הפקר נמי עד דאתיא לידיה דזוכה דאילו למ"ד התם דהפקר לאו כמתנה אלא מכיון דנפיק מידיה דמפקיר אסתלק ליה מיניה מפקיר לגמרי ולא חשבינן ליה כזוכה מידיה דמפקיר ה"נ ליכא דא"מ יש לומר דאפ"ה כיון דבשעה שיצא מתחת ידו הפקירו מדעתו לכל הקודם הרי זה כדעת אחרת מקנה. ואינו מחוור בעיני עדיין כל הצורך דמ"מ אי שני ליה בין הפקר זה להפקר דעלמא והרי זה כמתנה וכדא"מ אכתי מאי קא מקשי התם בפרק השואל מהא לימא ליה דהפקר מדעת הוא כדא"מ אותו הוא כו' עכ"ל. והנה הרשב"א ז"ל כ' לתרץ מהא דלקמן בפרק השואל דרב פפא הוא דס"ל הכי דהפקר מדעת הוי כדא"מ אותו ודקמקשי התם לית לי' הכין אלא כיון דמשעת הפקירו נסתלק ליה אין כאן דעת אחרת מקנה בשעת קנינו עכ"ל:
והנה על הקושיא מהא דנדרים ניחא ליה לרבינו הרשב"א ז"ל בחילוק זה ולכאורה אינו מובן ולכאורה חשבתי די"ל הכונה בזה דהנה היכא דזרק ארנקי לפתח זה ויצא מפתח אחר הרי היה בדעת המפקיר וידע שתחלה יהיה בחצרו של זה א"כ הוי שפיר כדא"מ והרשב"א ז"ל דקדק עוד יותר בלשונו הטהור וכ' דכיון דבשעה שיצא מתחת ידו הפקירו מדעתו לכל הקודם כו' ונוכל לומר דהכונה הוא דכשמפקיר הרי הוא מפקיר לכל הקודם ויזכה בו והוי כאילו נתן מתנה לאותו שקדם וזכה בו ואין זה ענין לברירה הואיל דכל אדם יוכל לזכות בו וכבר האריכו בזה וא"כ מש"ה חשיב כדא"מ אבל בההיא דנדרים הפקירו לכל בסתם שאמר יהיה הפקר והכא דקדק רבינו הרשב"א ז"ל דהפקירו מדעתו לכל הקודם בו ולא הוי כהפקר סתם כנ"ל לכאורה לפרש דברי רבינו ז"ל. אולם אכתי י"ל דהא במתני' דמס' נדרים (מ"ג) קתני ג"כ ומניחם על הסלע או על הגדר ואומר הרי הם מופקרים לכל מי שירצה לזכות בו:
ולולא דמסתפינא היה נלע"ד לומר החילוק בזה דנהי דאמרינן דהפקר מדעת חשיב דא"מ היינו דמה דמהני דא"מ אפילו ברץ אחריהן ואינו מגיען הוא משום דאכתי הוא משומר לדעת הנותן וא"כ גם בהפקר מדעת שהפקירו לכל הקודם בו משומר הוא ג"כ לדעת המפקיר ולא דחשיב שלו דהיינו דנימא דהזוכה בו מן המפקיר הוא זוכה רק דזוכה מן ההפקר משום דבאמת להלכה פסקינן כרבנן דר' יוסי ורק דמ"מ חשיב משומר לדעת הנותן בהפקר מדעת והיינו דאכתי הוא משומר לדעת המפקיר וסובר רבינו יהודאי גאון ז"ל ורש"י ז"ל דבהפקר מדעת חשיב גם כן משומר לדעת הנותן ומשום הכי מהני אפילו ברץ אחריהן ואינו מגיען אבל לא הוי של המפקיר כלל רק דכיון שהפקירו כבר יצא הדבר מרשותו ואינו שלו תו ובזה א"ש דלא תיקשי מהא דנדרים כיון דאין הזוכה זוכה כלל מן המפקיר ואולי נוכל לכוין זה בדברי רבינו הרשב"א ז"ל. ויעוין בקצה"ח (סי' רע"ג סק"א סק"ב) האריך בענין זה ולפי האמור הרבה יש לפלפל בדבריו ז"ל יעוש"ה בקצה"ח וקצרתי כאן כי אכ"מ:
ומעתה תו נוכל לומר דבהפקר אינו חייב בדו"ה אפילו אם כבר זכה בו אחר כיון דהזוכה אינו זוכה מן המפקיר רק מהפקירא קא זכי אם כן לאו שם מכירה ושם נתינה עלה כלל וגם לפי מה שכתבתי ראשונה בדברי הרשב"א ז"ל ג"כ א"ש הא דהפקר פטור מדו"ה אפילו אם כבר זכה בו אדם אחר ודוק בזה. ונוכל לומר עוד בטעמא דהפקר פטור מדו"ה משום דיש רשות לכל אדם לזכות בו ואפילו הבעלים שנגנב מידם היו ג"כ יכולים לזכות בו מן ההפקר תו לא מיקרי מכירה לאחרים אפילו כי זכה בו אחר:
ד והנה ראיתי בספר מנחת חינוך (מצוה נ"ד) כ' וז"ל וכן מכר קודם יאוש דלא קני לוקח כלל ומכ"ש אם מכר לאחר יאוש דהלוקח קנה חייב בדו"ה והוא בש"ס (ובר"מ פ"א) ונראה דאף דקודם יאוש גם כן חייב אף דהלוקח לא קני מ"מ אינו חייב המוכר בדו"ה רק אם היה קנין אף דלא קנה כיון דאינו שלו מ"מ בהכי חייבי' רחמנא אבל אם לא הקנה לו בקנין המועיל בדבר שהוא שלו לא הוי בכלל ומכרו ובודאי פטור ולכאורה אני מסופק אם מכרו בקנין דרבנן כגון אג"ק ומשיכה וכדומה אי תלוי בהשיטות אם ע"י דרבנן נעשה ד"ת. אך נראה כיון דעיקר הטעם דסברי דע"י דרבנן נעשה ד"ת הוא מכח הפקר ב"ד הפקר וכאן לא שייך הפקר ב"ד דבאמת לא הפקירו דלא קנה כלל הלוקח דהו"ל אינו שלו אם כן לא נעשה דאורייתא אך לאחר יאוש דקנה הלוקח אזי בקנין דרבנן תלוי בשיטות הנ"ל עכ"ד היקרים מפז ומפנינים. ואם כי דבר חכמה אמר הגאון ז"ל אבל באמת לע"ד זה אינו דבקנין דרבנן לא מתחייב כלל בדו"ה אפילו אם מהני הקנין לקנות ממש החפץ כגון שהוא לאחר יאוש דקונה הלוקח להחפץ מ"מ הואיל דעיקר הטעם דקנין דרבנן מהני לדאורייתא הוא משום הפקר ב"ד הפקר ואם כן אם הפקר ממש אינו מחייבו בדו"ה אם כן פשיטא דהפקר ב"ד בודאי אינו מחייבו בדו"ה ואדרבה הוא אפילו אם היינו אומרים דבהפקיר וזכה בו אחר חייב בדו"ה ומשום דחשיב כמכירה מ"מ בהפקר ב"ד פטור והטעם בזה דבשלמא בהפקירו בא מעשה המכירה ע"י הגנב בלבדו אבל בהפקר ב"ד לא נגמר המכירה ע"י הגנב רק באמצעות הב"ד ולא מחייב תו בדו"ה ואף כי יש לפקפק ולומר דהואיל דהב"ד כבר התקינו הקנין דרבנן: