אור ברסלב

אמרי הצבי ב· רבי צבי מאיר בר

דף סד:

דף סב:

[אות י]:

בגמ' א"ה כל הני פרטי ל"ל חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות כו' והנה לכאורה י"ל דהא לקמן בדף (ע"ט ע"א) במתני' גנב ברשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותם או שגנב חוץ מרשותם כו' אבל גנב וטבח ומכר ברשותם פטור כו' ופירש"י או שגנב חוץ מרשותו קנה במשיכה מיד דנעשה גנב עליו אבל גנב וטבח ומכר ברשותו פטור דלא נעשה עליו גנב. היה גנב ומשכו ויוצא פטור מכפל הגביהו אפילו ברשות בעלים שהרי הגבהה קונה בכ"מ עכ"ל ובתוס' ד"ה אבל בשלא הגביהו עסקינן דבהגביהו הוה קני וחייב עכ"ל מבואר דגנב אינו מחייב בכפל עד שיעשה בו קנין דוקא ובעינן שיוציאו מרשות הבעלים אבל כל זמן שהוא ברשות הבעלים לא נעשה גנב עליו והגבהה דמהני ברשות הבעלים הוא משום דהגבהה הוה כאילו הוציאו מרשות הבעלים דהגבהה קונה בכ"מ והוי כאילו משכו לרשותו דידיה וכן מבואר ברמב"ם (פ"ב מהלכות גנבה הט"ז) הגונב ברשות הבעלים הואיל והגנבה עדיין הוא ברשותם פטור מן הכפל וכן אם טבח ומכר שם ברשותם פטור ואם הגביה הגנבה נתחייב משום גונב אעפ"י שעדיין לא הוציאו מרשות הבעלים ועיין בה"ה שם וא"כ הואיל דכל גנב אינו מתחייב בכפל עד שיוציאנו מרשות הבעלים וא"כ למה לי למעט קרקע מכפל הלא קרקע כל היכא דאיתא ברשות הבעלים איתנהו ולא שייכא גביה הוצאה מרשות הבעלים. והנה לעיל בדף (ס"ב ע"ב) בהא דממעטינן קרקע מכפל בטוען טע"ג מקרא דעל כל דבר פשע כתבו שם התוס' בד"ה יצאו קרקעות בסה"ד וא"ת וגניבה בקרקע היכא שייכא וי"ל במשיג גבול עכ"ל. והנה בטוען טענת גנב לא בעינן שיוציאנו מרשות בעלים רק כל שטען נגנבה חייב כפל שפיר כתבו התוס' דשייכא גנבה בקרקע במשיג גבול אבל הכא דמיירי בגנב ממש דבעינן דוקא שיוציאנו מרשותו וזה לא שייך בקרקע:

והנה באמת הוא כעין מה שכ' הקצה"ח (בסי' רצ"א סק"ה) שהקשה דל"ל קרא למעט קרקע משומרים הא לשיטת הרמב"ם דבשומרים בעינן דוקא שימשוך השומר וזה לא שייך בקרקע וא"כ ממילא ידעינן דלא שייך בקרקע דין שומרים וכ' לתרץ דמיירי בנעל גדר ופרץ דהוה קנין בקרקע ומהני ג"כ בשומר אי לאו דמיעטי' קרא עיי"ש. ולכאורה י"ל טובא בזה דבשלמא כשרוצה לקנות שפיר מהני נעל גדר ופרץ דעשה תיקון להקרקע וקנה להקרקע אבל אם רק קיבל השמירה היכי שייך לומר דזה הוי כמו משיכה במטלטלי סוף סוף במה באת הקרקע לרשותו של שומר שיתחייב עליו מיהא י"ל הואיל דהמפקיד מסלק רשותו מהקרקע ומסרו לידו ולרשותו של השומר מהני שפיר קנין דנעל גדר ופרץ והרי הוא ברשותו של השומר וצריכין קרא למעט קרקע משמירה אבל בגניבה במה נכנסה הקרקע לרשותו של הגנב הא אכתי הוא ברשות הבעלים הראשונים וא"כ הואיל שלא הוציאה מרשות בעלים א"כ לא נתחייב בכפל וא"כ:

למה לי קרא בגנב ממש למעט קרקע מכפל. והנראה בזה עפ"י מ"ש הנתה"מ (בסי' שס"ג סק"א) הטעם דאין יאוש מועיל בקרקע עפ"י דברי הרמב"ן פרק אלו מציאות (כ"ז) גבי נטלה לפני יאוש ע"מ לגזלה דאינו מועיל יאוש רק בדבר שיצא מרשותו אבל בדבר שהוא ברשותו לא מועיל יאוש ומש"ה במטלטלין דתיכף בשעת גזילה יצא מרשות הנגזל דשוב חשוב אינו ברשותו לגבי הנגזל דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומש"ה מועיל יאוש דבדבר שאינו ברשותו מועיל יאוש כמ"ש הרמב"ן אבל בקרקע דיכול להקדישו דקרקע אינה נגזלת וחשיב ברשותו ולא מועיל יאוש ולפ"ז אם אינו יכול להוציא הקרקע בדין כגון שאין לו עדים דחשיב שאינו ברשותו דתו א"י להקדישו שוב מועיל יאוש בקרקע והאריך בזה ליישב קושית התוס' בסוכה (דף ל) מהירושלמי יעוש"ה בדבריו. וא"כ נוכל לומר דשייך גניבה בקרקע במסיג גבול וכמ"ש התוס' לעיל דף (ס"ב ע"ב) בד"ה יצאו קרקעות וכגון שא"י להוציאו בדיינין וכגון שראובן היה לו שדה מוקף מארבע רוחותיו מארבעה בני אדם וגנב שמעון המצרן אמה קרקע וראובן אינו יודע מי מהשכנים שלו גנב הקרקע והסיג גבולו דאינו יכול להוציאו משום אחד מהם ולא יוכל לברר וא"כ יצאה הקרקע זו הגנבה מרשותו ואח"כ ע"י עדים שהעידו כמה אורך ורוחב קרקע של שמעון נתברר שהוא גנבו והו"א דחייב וצריכין קרא לפוטרו ודוק:

וב"א הב' החריף דוד נ"י אמר ליישב קושיא הנ"ל די"ל דאי לאו דגלי קרא למעט קרקע והיינו אומרים דשייך גניבה בקרקע אז לא היינו יודעין דצריך הגנב לעשות דוקא קנין ולהוציאו מרשות הבעלים וכן י"ל ג"כ על קושית הקצוה"ח הנ"ל אולם יש לפקפק עדיין דהא מה דבעי שהגנב יעשה קנין והוצאה מרשות בעלים הוא משום דאלא"ה לאו שם גנב עלה כלל וי"ל בזה:

[י"א] שם ע"ב ואימא גנב עצמו בשבועה לא ס"ד דתניא כו' כל הסוגיא ולכאורה י"ל דהאיך ס"ד לומר דגנב עצמו לא ישלם כפל רק בשבועה דוקא דאיזה שבועה יהיה בגנב ממש דאם יטעון גנבת לי והלה יטעון לא גנבתי הלא מה"ת ליכא שבועה כלל דהא הוא כופר הכל ופטור מה"ת לגמרי ולא משבעינן ליה כלל דבשלמא בשומר שטוען טע"ג איכא שבועה שהשומרין צריכין לישבע ושומר אבדה בין למ"ד כש"ח דמי ובין למ"ד כש"ש דמי איכא שבועת השומרין אבל בטוען גנבת לי והלה כופר אין כאן שבועת התורה כלל וא"כ מאי ס"ד דהש"ס דגנב עצמו לא יתחייב כפל אלא בשבועה. והנה לשיטת רש"י ז"ל בב"ק (דף ק"ז) דכופר בפקדון חייב שבועה משום שלא עשה לו טובה ורק במלוה דעשה לו טובה אינו מעיז א"כ י"ל גם בטוען גנבת לי והלה כופר חייב שבועה אבל התוס' חולקים על רש"י בזה א"כ קשה: וראיתי בשמ"ק כאן בד"ה דאפילו שלא בשבועה כלומר לא בעי' שיחשדוהו תחלה ויכפור וישבע מאליו על זה ואח"כ נודע שהוא גנבו אלא אעפ"י שלא חשדוהו בדבר עד שהוכר הגנב ישלם שנים עכ"ל בשם ה"ר יונתן ז"ל. ולא זכיתי להבין דברים הקדושים הנ"ל כי אפילו בשומר שטוט"ג ונשבע מעצמו אינו משלם כפל עד שישביעוהו הב"ד וכדאיתא לקמן (בב"ק ק"ו ע"ב) וצרכינן לומר דכוונת הש"ס הוא דגנב עצמו לא יתחייב כפל רק בנשבע היינו דהתורה לא חייבה כפל לגנב ממש רק אי איתרמי שהיה חייב שבועה דאורייתא כגון מודה במקצת שתבעו הלואה ג"כ והודה לו בהלואה וכפר לו בגניבה דחייב שבועה מה"ת וכשנשבע לשקר חייב בכפל או משכחת לה כגון שהיה ע"א שגנב והלה כפר שחייב לישבע להכחישו דהא קתבע ליה קרנא ואפילו להראשונים ז"ל דסברי דבקנס לא שייכא שבועות ע"א הואיל דאי מודה מיפטר ועיין לעיל (בדף מ"א ע"ב) ברש"י ותוס' ובשמ"ק ושם ביארתי קצת ענין זה מ"מ הכא שהתביעה הוא על הקרן בודאי דחייב שבועה ואח"כ כשנודע שנשבע לשקר ליחייב בכפל. ואולי י"ל בכוונת השמ"ק הנ"ל דנהי דבטטע"ג בעינן דוקא שישביעוהו ב"ד מ"מ אם היינו אומרים דגנב ממש לא משלם כפל עד שישבע דוקא יהיה הדין דנשבע מעצמו ג"כ מועיל לחייבו כפל דהא חזינן דבאמת הוי הדין דגנב ממש משלם כפל בלא שבועה כלל וקצרתי בזה:

אמרי צבי על ב"ק דף סה/א:

[יב] (א) דף ס"ה ע"א ידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין ת"ל אם המצא תמצא מ"מ כו' ובתוס' ד"ה אין לי פירוש שגנבו בידו ממש גגו חצירו כלומר שהכישה במקל מחצרו של ב"ה ונכנסה לגגו חצרו וקרפיפו ואצטריך לרבויי חצר לאשמעינן דחצר קונה אף לחובתו כו' ומשמע מדברי התוס' הנ"ל דדוקא כי עביד קצת מעשה הוא דחייב בכפל כגון שהכישה במקל ונכנסה לחצרו אבל אם מעצמו נכנסה לחצרו לא מתחייב בכפל דאע"ג דלענין קנין מהני אם נכנסה מעצמה לחצרו אבל לענין שיתחייב בכפל לא מתחייב בזה עד שיעשה ג"כ קצת מעשה וי"ל בזה ולהסביר הדבר דבמחשבה גרידא שרוצה לגנוב לא מתחייב ואפילו באמר בפירוש שתקנה לו חצרו להגנבה ג"כ לא מהני דאע"ג דלענין קנין מהני אבל לא לענין להתחייב בכפל אבל כי עשה קצת מעשה מתחייב בכפל ואע"ג דהמעשה הזאת לא הוי קנין לקנות דהא אנו באין לחייבו מכח קנין חצר והטעם דהכישה במקל היה בחצרו של בעה"ב ומשיכה גמורה ג"כ לא מהני ברשות המוכר מ"מ מהני המעשה הזאת שיהיה מהני אח"כ חצרו שיתחייב בכפל. ורש"י ז"ל בב"מ (דף י' ע"ב) בד"ה גגו חצרו וקרפיפו מנין שאם נכנסה שם ונעל בפני' לגונבה שהוא חייב עכ"ל נקיט רש"י ג"כ שנעל בפני' ועשה מעשה אבל אם לא עשה מעשה כלל רק שנכנסה לחצרו אפילו היא חצר המשתמרת דלענין קנין מהני מ"מ לענין שיתחייב כפל לא מתחייב עד שיעשה מעשה עכ"פ ונוכל לומר דרש"י ותוס' לא פליגי ורש"י ז"ל נקיט המעשה שעשה לאחר שכבר באת לחצרו ותוס' אשמעינן רבותא יותר דאפילו אם רק עשה מעשה אשר ע"י המעשה זאת באת לחצרו גם כן הוה מעשה ומתחייב בכפל. והנה בשטה מקובצת בב"מ שם בד"ה אין לי הביא דברי רש"י הנ"ל וז"ל פי' לפי' דאנן לא קפדינן על מציאה דהשתא אם נמצאת הגניבה בידו או בגגו דאפילו לא נמצאת בידו אלא שנאנסה ממנו נתחייב בה עכ"ל. והנה דקדק השמ"ק לפרש דברי רש"י דלא תימא דבעינן דוקא שימצא הגנבה עדיין ברשותו ואז הוא דחייב בכפל אבל אם הב"ד לא מצאו הגנבה בידו דהיינו שאח"כ נאנס ממנו פטור ועל זה כ' רש"י דכל שנעל בפניו כשהיתה בחצרו אז שם גנב עליו וחייב בכפל. ולכאורה אינו מובן דהיכא מדוקדק זה מלשון רש"י ז"ל דא"כ למה לי נעל דוקא וע"כ דגם השמ"ק מודה ג"כ דרש"י סובר דבעינן דוקא שיעשה מעשה לצורך הקנין דהיינו שיעשה מעשה ואז שם גנב עליו אבל אם לא עשה שום מעשה כלל לא מתחייב בכפל ורק שדקדק ג"כ דלא בעינן שבשעת מציאה יהיה הגניבה עדיין אצלו בחצרו רק אפילו אם נאנס אח"כ ממנו ג"כ נתחייב בכפל על מעשה הראשונה שעשה בשעה שנעל וי"ל בזה. ויעוין בקצה"ח (סי' שמ"ח סק"ב) על הא שכתב המחבר (בס"ד) ואם הכניסה לרשותו אפילו לגגו חצרו וקרפיפו אם היא משתמרת חייב אעפ"י שלא משך ולא הגביה וכ' הקצה"ח דנקיט הלשון ואם הכניסה לרשותו והיינו דבעינן דוקא שיעשה מעשה וכמ"ש רש"י ונעל בפניה ומשמע דאם נכנסה מעצמו לרשותו ונתכוין לקנותה לגזילה לא מחייב במחשבה גרידא ואפילו היה חצר המשתמרת ומשום דבמחשבה אינו נעשה גזלן כו' והביא דברי השו"ת מוהרי"ט חחו"מ (סי' פ"ח) שכ' דאפילו מתעסק לגונבו כל שלא עשה מעשה פטור והביא ראיה מסו"פ המפקיד גבי חושב לשלוח יד הגביה ונטל ממנו רביעית ונשברה משלם דמי כולה דלא מחייב במחשבה גרידא עד שיעשה מעשה ואע"ג דהפקדון הוא בביתו וברשותו דהי"ל חצרו אפ"ה אינו קונה לאונסין עד שיעשה מעשה וכמו נעל עכ"ד. והנה לכאורה י"ל דהראיה מחושב לשלוח יד בפקדון דלא מחייב עד שיגביה ולא מהני ליה חצרו נוכל לומר עפ"י מ"ש הרשב"ם (בב"ב דף פ"ה ע"א) דחצר המופקד נקנה להמפקיד משום דמקום שהפקדון מונח הוא של המפקיד א"כ י"ל דמש"ה בעינן הגביה דוקא ולא מהני ליה חצרו לחודיה משום דהחצר לאו דידיה מיקרי רק של בעל הפקדון אבל בגנב יש לומר דמתחייב בכפל אם באת הגנבה לחצרו ורצה לגונבה. מיהא י"ל דמוהרי"ט לשיטתו שפיר הביא ראיה הנ"ל דאיהו לא ס"ל להאי סברא דחצר המופקד נקנה להמפקיד ועיין במוהרי"ט (ח"א סי' ס"ה) וי"ל בזה. וראיתי אח"כ בקצה"ח (סי' קפ"ט סק"א) הביא המוהרי"ט הנ"ל והעיר ג"כ בזה יעו"ש מ"ש בזה. אולם מדברי הרשב"א מובא בשמ"ק כתובות על (דף ל"ד ע"ב) מבואר דחצרו קנתה לו להגנבה אפילו כי לא עשה שום מעשה כלל יעו"ש בד"ה גנב וטבח בשבת באה"ד וז"ל הרשב"א ז"ל גנב וטבח בשבת פטור פירש"י ז"ל משום דחיוב ממון כו' עד וכן מצאתי בפירושי הראב"ד ז"ל אלא שעדיין קשה לי דא"כ מ"ש טבחו בשבת אפילו טבחו בחול:

נמי שהרי פטור מכפל דבאיסור שבת בא לו ואם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה אלא נראה לפרש כגון שהיתה בהמת חברו רבוצה בחצרו ונתכוין לגנבה ולזכות בה עם שחיטתו דאילו נתכוין לזכות בה קודם שחיטה הרי נתחייב בגניבה משעה שזכה בו כו' עיי"ש הרי שדקדק וכתב ונתכוין לגנבה כו' הרי חזינן דאפי' כי לא עשה שום מעשה ג"כ קנתה לו חצרו שיהי' מיקרי גנב ולישלם כפל ורק מה שי"ל דכ' הלשון ונתכוין לגנבה ולזכות בה כו' דמשמע אפילו כי לא אמר מנא ידעינן מחשבתו דידיה ואם כי הודה אח"כ האיך מצינן לחייבו קנס בזה וצרכינן לומר דנתכוין לאו דוקא רק אמר בפירוש בעינן ובלשון המשנה ג"כ מצינן דלשון החושב והפי' הוא אמר ועיין בסו"פ המפקיד במתני' החושב לשלוח יד בפקדון והכונה אמר ועיין ברש"י ותוס' שם אבל עכ"פ לא בעינן יותר מאמירה ולא בעינן מעשה כלל ורק שיטת התוס' הוא דבעינן קצת מעשה עכ"פ ועיין לקמן על (דף ע"ט ע"א) [אוקמ"ה אק"ב] מ"ש עוד בזה. ועיין לקמן על (דף ק"ה ע"ב) [אוק"מ אק"א] מ"ש עוד בזה. ואאמו"ר הרה"ג נ"י אמר די"ל דגם הרשב"א סובר ג"כ דבעינן דוקא קצת מעשה ורק דמעשה השחיטה מקרי קצת מעשה אע"ג דלא הוי מעשה קנין מ"מ מקרי קצת מעשה לגבי גנב שיתחייב עלה כפל וא"כ גם שיטת הרשב"א הוא כשיטת התוס' הנ"ל. אולם לשון הרשב"א אילו מורה כן כנראה למעיין בהלשון ועיין בשמ"ק ב"ק (דף ע"ט ע"א) ד"ה נתנו באה"ד מ"ש בשם הר"ר יהונתן ז"ל ובתורי"ד שם ד"ה היה מושכו. וגם מ"ש בשמ"ק שם בשם הגאון ז"ל דמבואר ג"כ דלא בעינן מעשה דוקא עיי"ש:

ב והנה שמעינן מדברי התוס' דכאן דכל שעשה קצת מעשה אשר ע"י המעשה הזאת באת הגניבה לחצרו ורשותו של הגנב שפיר נתחייב בכפל ולפי האמור נוכל ליישב דברי הרא"ש ז"ל דהנה דעת התוס' בב"מ (דף יו"ד ע"א) בד"ה ארבע אמות דבגנבה לא תיקנו רבנן דד"א יהיו קונות לגנב וכ"כ הרא"ש בב"מ שם (סי' כ"ח) ועיין בש"ך חו"מ (סי' רמ"ג) סכ"ב סק"ט שהביא קושית הפלפלא חריפתא על הרא"ש שכ' וז"ל ולכל דבר קונין לו ד"א במציאה ובמתנה ובמקח וממכר ובקידושין וגיטין והכי איתא בירושלמי דגיטין והא דפריך בפרק אלו נערות (דף ל"א) גבי הגונב כיס בשבת והיה מגרר ויוצא אי דאפקיה לר"ה איסור שבת איכא ואיסור גניבה ליכא ואפילו למ"ד דד"א קונות ברה"ר לגנב לא תקינו רבנן שיקנו לו ד' אמות כו' והקשה התוי"ט שם דהא כיון דפסק הרא"ש דלית הלכתא כמ"ד דד"א קונות ברה"ר משכוני נפשיה אדידיה ל"ל והניח בצ"ע והש"ך שם כ' עליו ונ"ל דלא דק דהרא"ש בא להוכיח דבגניבה לא תקינו רבנן ד"א ונ"מ לסימטא ולצדי ר"ה וכן הוא בהג"מ ובאגודה פ"ק דמציעא (סי' י"ט) בשם ר"י ובגניבה לא תקינו רבנן ד"א אף לסימטא עכ"ד הש"ך. והקצה"ח שם כ' דבר מושכל לכאורה להצדיק ולהדר פני זקנו הגאון בעל תוי"ט דשפיר הקשה על הרא"ש עפ"י דברי רש"י דב"מ (דף י') הנ"ל דאפילו גגו וחצרו דקונה בגניבה אפ"ה בעינן דוקא שיעשה מעשה שיכניסנה לרשותו או שנעל בפניה אבל אם לא עשה שום מעשה אלא שהפרה נכנסה לרשותו ובדעתו לגונבה לא מתחייב בכפל במחשבה בלא מעשה וא"כ מכ"ש דלא מהני קנין ד' אמות בסימטא ובצדי ר"ה להתחייב ע"י קנין ד' אמות אפילו אם היה קנין ד' אמות קנין מה"ת מ"מ לא היה מתחייב בכפל ע"י קנין ד"א הואיל דלא עשה מעשה דהא אפילו בקנין חצר ג"כ לא מתחייב בכפל אם לא עשה מעשה ואי שהכניסה לתוך ד' אמותיו א"כ מהני מכח קנין משיכה דמהני בסימטא ובצדי ר"ה ולא צרכינן לקנין ד' אמות וא"כ ליכא נפקותא בקנין ד"א בסימטא ובצדי ר"ה לענין גניבה דבשלמא אם מהני קנין ד' אמות ברה"ר שפיר משכחת לה שהכניסה לתוך ד' אמותיו דמכח משיכה לא מהני הואיל דהוא ברה"ר אבל מכח קנין ד"א מהני אבל הרא"ש ז"ל דפוסק דברה"ר לא מהני קנין ד' אמות א"כ קשה קושית התוי"ט למה הוצרך לפסוק דלא תקינו רבנן קנין ד' אמות בגניבה עכ"ד הנעימים בחכמה ובדעת:

אולם לפי מה שמבואר מדברי התוס' הנ"ל דכאן דכל שעשה מעשה אשר ע"י המעשה הזאת הלכה לחצרו של הגנב שפיר מחייב בכפל הואיל דנעשה הגניבה ע"י מעשה ידיו של הגנב א"כ קם שפיר תירוצו של הש"כ במ"ש דהוצרך הרא"ש לאשמעינן דלא תקינו רבנן קנין ד' אמות בגניבה היינו בסימטא ובצדי ר"ה ומשכחת לה שפיר שעשה הגנב מעשה כגון שהכישה במקל בעודה עומדת בחצרו של בעה"ב וע"י ההכאה זו הלכה לסימטא או לצדי ר"ה דבכה"ג אם ע"י ההכאה של הגנב הלכה לחצרו של הגנב שפיר חייב בכפל הואיל דעשה מעשה ההכאה וכמ"ש התוס' כאן וא"כ אם ע"י הכאה זו הלכה לסימטא ולצדי ר"ה ועומדת בתוך ד' אמותיו של הגנב דאם היה קנין ד' אמות קנין דאורייתא בודאי היה מתחייב הגנב בכפל דהא עשה מעשה ההכאה אשר ע"י זה באת הבהמה לתוך ד' אמות שלו ודומה ממש לכמו אילו ע"י ההכאה הלכה לחצרו של הגנב וכן אם היינו אומרים דרבנן תיקנו ד' אמות בגניבה היה מתחייב ג"כ בכפל גם בכה"ג היכא דהגנב הכישה במקל כשהיתה עומדת בחצרו של בעה"ב ואח"כ הלכה לסימטא ולצדי ר"ה ולזה כתב שפיר הרא"ש דלא תקינו רבנן קנין ד' אמות בגניבה ולא מהני בכה"ג ותירוצו של הש"כ שמתרץ דצרכינן לסימטא ולצדי ר"ה עולה יפה מאד ודוק בזה:

[יג] שם ע"א גופא א"ר קרן כעין שגנב תשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין כו' עד כי קאמר רב ביוקרא וזולא וכו'. א"ר האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה כו' כל הסוגיא. והנה לכאורה י"ל באיתבר ממילא דמשלם זוזא אמאי לימא דהואיל דאז היא קיימא ג"כ בחצרו של הגנב או הגזלן והוי כאילו גנב או גזל אז בשעה ששוה ד' דהיינו דהואיל דקיימא בחצרו הוה כאילו גנבה אז דמרבינן מאם המצא תמצא בידו הגנבה וה"ה לגזילה דג"כ מהני ע"י חצרו וא"כ לישלם ארבע כמו שהיה שוה אז בשעה שנשבר ממילא:

אולם י"ל דא"ש לפמ"ש התוס' כאן לעיל בד"ה אין לי דהא דחצרו קונה בגניבה שיתחייב הגנב בעל החצר לשלם כפל הוא דוקא היכא דעשה מעשה ג"כ כגון שהכישה במקל ואז מתחייב בכפל ע"י חצרו וכן כ' רש"י ז"ל בב"מ (דף י' ע"ב) בד"ה גגו חצרו דאם נכנסה לחצרו ונעל בפניו שהוא חייב אלמא דבעינן דוקא מעשה אבל בלא מעשה כלל לא מתחייב ע"י חצרו בכפל ולעיל [אוי"ב] הארכתי קצת בזה וא"כ נוכל לומר דהכא אם בשעת גניבה היה שוה זוזא ואח"כ שויא ד' זוזי ואיתבר ממילא דלא משלם אלא זוזא ולא אמרינן דהואיל דקאי הגניבה אז בחצרו בשעה שאיתבר ממילא דנימא כאילו גנבה אז משום דאז לא עשה שום מעשה כלל ורק באנו לחייבו על גניבה ראשונה ואז לא היה שוה אלא חד זוזא אבל בתברא בידים אז חייב משום מזיק ואם הגביה אז להגניבה בשעה שהיה שוה ד' נוכל לומר דנתחייב עתה מחדש הואיל דעתה נעשה גנב עליה מחדש והרי הוא עתה שוה ד' ולפ"ז לשיטת רש"י ז"ל דנעל בפניה ג"כ מיקרי מעשה נצטרך לומר דהא דאמרינן דאיתבר ממילא משלם זוזא מיירי שלא נעל אח"כ להחצר דלא עשה שום מעשה, או אפילו אם נעל אח"כ ביתו לשומרו סתם אם לא היה כוונתו לשמור הגניבה ג"כ י"ל דלא מתחייב עתה מכח גנב על מעשה הזאת שנעל הואיל דלא היה מעשה הנעילה בשביל הגניבה ורש"י שכתב שנעל בפניה היינו שלא תצא הבהמה לחוץ וזה מיקרי ג"כ שעשה מעשה בגניבתו וי"ל בזה:

אולם ראיתי בקצה"ח (סי' ל"ד סק"ג) במה שדן ע"ד הריב"ש דחולק עם הגנב לא מיפסל לעדות והאו"ת הקשה דמ"ש מכופר בפקדון דהא הואיל דבידו ממון חבירו ולוקחו בידו לעכבו הרי הוא רשע דחמס וליפסל ג"כ כמו כופר בפקדון דבהיתר בא לידו ואפ"ה מיפסל מכ"ש בחולק עם הגנב וכ' הקצה"ח לתרץ דיש חילוק בין חולק עם הגנב לכופר בפקדון משום דהא קיי"ל דאין הגונב אחר הגנב משלם כפל ובר"פ הגוזל בתרא ס"ל לרמב"ח דגזל ולא נתיאשו בעלים ובא אחר ואכלו דאינו גובה אלא מגזלן וכתבו התוס' הטעם משום שהוא לא גזלן אינו יכול לתובעו כלל שהרי אינו לגמרי ברשותיה דמריה שהרי אינו יכול להקדישו ורב חסדא דקיי"ל כוותיה וס"ל דאם בא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה היינו דוקא אם אכלו ומשום מזיק דאכתי דנגזל הוא אבל מחמת גזלן לא מתחייב דהיינו אם נאבד מן הגזלן השני אין השני חייב בתשלומין דלאו שמיה גזלן דבעלים כיון דאינו ברשותו של הבעלים ודייק לה דהא חזינן דאפילו גזלן ראשון אינו חייב לשלם אלא כשעת הגזלה ואי גזל חביתא דחמרא מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שוי' ד' זוזי תברא או שתיא משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא ולא סגי דלא אגבה לחביתא בתר דשויא ד' ועוד דהא בחצרו הוא וכל שעתא: ושעתא גזלי' ואמאי אינו משלם ארבעה אלא ע"כ כיון דכבר גזלי' ואינו ברשותו דנגזל תו לא מחויב משום גזילה אלא בתורת מזיק כו' וא"כ לא הוי על השני תורת גזלן כלל אלא אי איתא בעיני' כיון דלא קנאו דנגזל הוי כל היכא דאיתיה אבל עכ"פ השני אינו גזלן ולא גנב אבל כופר בפקדון דכל היכא דאיתא ברשות בעלים איתא וכי כפר לה הוי עליה תורת גזלן ופסול לעדות ולשבועה והאריך בזה ועיין בנתה"מ מ"ש בזה ולקמן אי"ה יבואר קצת בזה:

והנה במ"ש הקצה"ח להביא ראיה מהא דתברא או שתיא וכ' דהא בחצרו הוא וכל שעתא ושעתא גזלי' כו' ובאמת לפי האמור אין ראיה כלל מחצרו ומשום דחצרו לא מהני בגניבה רק היכא דאיכא קצת מעשה עכ"פ כגון הכישה במקל או נעל בפניה וא"כ נוכל לומר דבאמת מיירי שלא עשה מעשה וגם לא נעל אח"כ בשעה שהיה שוה ד' זוזי וי"ל עוד דאפילו נעל מ"מ כל שלא נתכוין לגנוב לא מתחייב עתה מחדש שהרי רש"י בב"מ כ' ונעל בפניה לגונבה והפי' שהואיל שהבהמה של חבירו נכנסה לחצרו והוא נעל לחצרו הרי חזינן דנעל לגונבה אבל הכא שהבהמה גנובה אצלו מכבר א"כ אפילו כשנעל עתה בשעה ששוה ד' מ"מ לא מיקרי זה נעל לגונבה דהיינו שיהיה חשוב כאילו גנבה עתה מחדש ודוק. ומ"ש הקצה"ח דלא סגי דלא הגביה לחביתא בתר דשויא ד' י"ל דבאמת מיירי כן או די"ל דכל שלא נתכוין לגנוב מחדש עתה לא מתחייב על הגנבה זו מחדש והטעם הואיל דבעינן כוונה גם בקנין יד ועיין (ב"ב נ"ד ע"א) תוד"ה אדעתא וכבר איפלגו בזה הראשונים והארכתי בכמ"ד בזה וקצרתי כאן ובעיקר דברי הקצה"ח יבואר אי"ה להלן. אחז"ר הראני ב"א הב' דוד נ"י דברי השמ"ק (ב"מ דף מ"ג) בד"ה הא דאמרינן וז"ל הריטב"א איתבר ממילא וא"ת וכיון דגזלן הוא וחייב באונסין למה אינו משלם כשעת האונס דשואל כשעת האונס הוא דמשלם כדמוכח לקמן וי"ל דשואל לא קניי' כלל ולא אפקי' מרשות בעלים כי הבעלים יכולים למכרה ולהקדישה הילכך חיובו על שעת האונס אבל גזלן משעת גזילה אפקי' מרשות בעלים למכור והקדש וכיון שכן על ההוא שעתא בעינן לחיובו כל היכא דלא עבד בה מעשה אחרינא והא פשיטא ולא אתא רבא לאשמעינן אלא דינא דתברא או שתיא וכדמוכח לקמן עכ"ל ועיי"ש בשמ"ק מ"ש מקודם לזה דברי הרמב"ן ז"ל בישוב קושיא זו וי"ל בפי' דברי הרמב"ן ז"ל אבל עכ"פ הקושיא שהקשיתי מבואר בראשונים ז"ל ולע"ד כוונת הריטב"א ז"ל בתירוצו הוא כמ"ש לתרץ הקושיא הנ"ל שכן דקדק בלשונו הטהור וכתב כל היכא דלא עבד בה מעשה אחרינא ודוק היטב בזה:

[יד] (א) שם ע"א גופא א"ר קרן כעין שגנב תשלומי כפל דו"ה כשעת העמדה בדין כו' ועיין בהרא"ש (סי' ב') וז"ל א"ר קרן כעין שגנב כו' אלא כי קאמר רב כגון דמעיקרא שויא ארבע והשתא שויא זוזא קרן כעין שגנב מילתא דפשיטא היא דאילו איתבר ממילא בע"כ משלם ארבע דבשעת שבירתה לאו מידי עבד כו' ומגניבה וחיים דריש דוקא אחי' לקרן כעין שנגנב הא כפל דו"ה כשעת העמדה בדין דלגופיה לא איצטריך כדפרישית אלא לדיוקא ועוד דסברא הוא דקרן נתחייב בשעת גניבה אבל כפל דו"ה לא מיחייב עד שעת העמדה בדין דאי מודה מיפטר ובשעת העמדה בדין דכפל כמשמעותיה כשוי' עתה כשיוגמר הדין אבל לענין דו"ה שמין כמה היה שוה בשעת טביחה ומכירה דההיא שעתא קמחייב ואם נתיקרה קודם העמדה בדין לא משלם כי השתא דאפילו קרן אם נתיקרה ואיתבר ממילא משלם כדמעיקרא כיון דהשתא לאו מידי קעביד וכן אם הוזל אזלינן בתר עידן דטביחה ומכירה עכ"ל: והנה מ"ש הרא"ש דמגניבה וחיים דריש דוקא אחי' לקרן כעין שגנב כו' הוא כסברת התוס' שכתבו כן בד"ה גופא עיי"ש ומ"ש הרא"ש ועוד דסברא הוא דקרן נתחייב בשעת גניבה כו' הוא עוד טעם אחר ועיין בפ"י כאן מ"ש בזה. ומ"ש הרא"ש בטעם הב' דמצד הסברא הואיל דקרן נתחייב אז בשעת גניבה אבל כפל דו"ה לא מחייב עד שעת העמדה בדין דאי מודה מיפטר כו' משמע מדבריו אלו דגם בדו"ה אמרינן אי מודה מיפטר ואח"כ כתב מיניה וביה וז"ל ובשעת העמדה בדין דכפל כמשמעותיה כשוי' עתה כשיוגמר הדין אבל לענין דו"ה שמין כמה היה שוה בשעת טביחה ומכירה דההיא שעתא קמחייב עכ"ל הרי דדוקא בכפל הוא דאמרינן דאי מודה מיפטר אבל לא על גו"ד שמתחייב מכח הטביחה דזה חייב בשעת הטביחה אלמא דלא אמרינן ביה אי מודה מיפטר ונראין דבריו ז"ל כסותרין מיניה וביה ועיין בפ"י כאן שהעיר בזה בקצרה. ועיין בסמ"ע (בסי' שנ"ד סק"ט) שכ' להסביר דברי הרא"ש ז"ל וז"ל צ"ל דמ"ש הרא"ש וכן אם הוזל בין טביחה ומכירה להעמדה בדין אזלינן בתר טביחה ולא אמרינן כיון דאילו היה מודה אחר הטביחה קודם העמדה בדין היה נפטר מקנס דו"ה היינו טעמא משום דלא בכל ענין נפטר ממנו דהרי אם באו עדים והעידו על הגניבה ואח"כ הודה על טביחה ומכירה לא היה נפטר מדו"ה כמו שנתבאר לעיל (בסי' שמ"ח) כו' ועיי"ש (בסי' שמ"ח בסמ"ע סק"י) הביא דברי הטור דדוקא היכא דבהודאתו מחייב עצמו במידי אז חשיבי הודאה לפטור מגו"ד אבל כי לא מחייב עצמו במידי בהודאתו לא חשיבי הודאה לפטור דהיינו כי הודה שגנב וטבח ומכר דמחייב עצמו בהודאתו לשלם הקרן אז חשיבא הודאה ופטור מדו"ה ורק הקרן משלם אבל כי איכא כבר עדים שגנב והוא הודה על הטביחה דלא מחייב א"ע בהודאתו כלל בזה לא מהני הודאתו וחייב בדו"ה יעויין היטב בזה. אלא דא"כ כי ליכא עדים שמעידין על הגניבה דאז מהני הודאתו היל"ל דפטור מגו"ד ועיין בפלפלא חריפתא על הרא"ש כאן (סי' ב') הביא דברי הסמ"ע וכ' להסביר דמכיון דלא בכל ענין מהני הודאתו לפטור שהרי כי איכא עדי גניבה לא מהני הודאתו על הטביחה לפטור לכן לעולם העמידו אשעת חיובא ומשלם לעולם גו"ד כשעת טביחה וכ' עוד דאבל אכתי יש לפקפק בזה דאימר אכתי כי לא באו עדים לחייב כשעת העמדה בדין משום דאי הוה מודה מיפטר ולכן צ"ל דסברא הוא דאזלינן בתר שעת החיוב ובכפל א"א לחייבו אשעת חיובו דהתורה מיעטה שלא יהיה כחיובא דקרן ואמרינן נמי סברא לטעמיה דקרא דמיעט הכפל ובדו"ה יכולין לקיים המיעוט אף כשנתחייבו על שעת חיובו דטביחה ומכירה ניחא טפי לחייבו אשעת חיובו שכן הוא הסברא עכ"ל התוי"ט ז"ל:

והנה לכאורה י"ל במ"ש הסמ"ע דכיון דאם באו עדים קודם טביחה והעידו על הגניבה דאז תו לא מחייב את עצמו כלל בהודאתו על הטביחה ולא אמרינן ביה דאי מודה מיפטר ומש"ה מחייב לשלם גו"ד כמו שהיה שוה בשעת טביחה ולא אזלינן בתר שעת העמדה בדין הואיל דאפילו אי מודה לא מיפטר. ולכאורה י"ל דאשכחנא פיתרי דגם כי כבר העידו עדים על הגניבה עוד קודם שטבח ומכר אפ"ה משכחת לה שחייב את עצמו בהודאתו כגון שבשעת גניבה הי' שוה שני זהובים ובשעת טביחה היה שוה שלשה זהובים ובשעת העמדה בדין היה שוה ד' דאז כי הודה שטבח א"כ הרי חייב את עצמו לשלם ג' זהובים דאילו נאבד ממילא לא היה מחויב לשלם רק שנים כמו שהיה שוה בשעת גניבה וא"כ הרי חייב את עצמו בהודאתו ומיפטר מלשלם גו"ד וא"כ הי"ל לומר דמשלם כשעת העמדה בדין הואיל דאי בעי מודה ומיפטר ודוק: והנה לפי המתבאר מכל הנ"ל דס"ל להרא"ש דחיוב גו"ד על טביחה הוא כמו שהיה שוה בשעת טביחה ומשום דלא שייך אי מודה מיפטר הואיל דאינו מחייב את עצמו אבל לא דהוי ממונא רק לעולם דגו"ד ג"כ הוה קנסא ובעינן דוקא עדים דהיינו שיבואו עדים אח"כ ויעידו והב"ד יחייבו אותו לשלם אבל בלא העדאת עדים לא מתחייב דאי הוה אמרינן דהוה ממונא היה מתחייב עפ"י עצמו אפילו כי לא אתו עדים כלל ורק דאמרינן דהוה קנסא ורק דלא מהני הודאתו שיפטר מתשלומין כמו גבי קנס דעלמא וא"כ אכתי יש לעיין דהואיל דהוה קנסא וא"כ אימת אתי עיקר החיוב אז בשעת העדאת עדים לפני הב"ד וגמר דין וא"כ נימא דישלם כמו שהיה שוה אז בשעת העמדה בדין. והיה נלע"ד בזה לומר בכוונת הרא"ש ז"ל דהחילוק שבין כפל לדו"ה דבדו"ה נהי דהחיוב הוא דוקא עפ"י עדים ועפ"י הב"ד מ"מ נגמר החיוב למפרע משעת טביחה ומכירה דכל שבאו עדים והעידו לפני הב"ד וגמרו הב"ד הדין לחייבו נגמר החיוב משעת טביחה דהא אין ביד הגנב לפטור את עצמו בהודאתו דהא אף כי יודה לא יפטרנו הודאתו משום דהא אינו מתחייב עצמו בכלום וכמ"ש הסמ"ע אבל בכפל דאיכא עוד צד לפטור כי יודה ומש"ה כי לא הודה והעדים העידו בב"ד והב"ד גמרו הדין אז הוא דחל החיוב ולא למפרע משום דהיה יכול להודות ולפטור כנלע"ד להסביר הדבר ואכתי צ"ע בזה:

ב והנה לכאורה היה נוכל לומר בזה לפמ"ש המל"מ (בפ"ח מהלכות שבועות ה"א) שכתב בדברי הרמב"ם ז"ל דהרמב"ם יהיב תרי טעמי חדא דאף דנימא דמה דמשלם בעד הטביחה:

או המכירה הוא ממון אפ"ה פטור משבועת הפקדון משום דכיון דנפטר מכפל משום דהודה על הגניבה שוב לא יתחייב על הטביחה משום דתשלומי דו"ה א"ר ולא תשלומי גו"ד כו' ע"ש הבאתיו לעיל (דף מ"א ע"א) והנה אם נימא דגו"ד דמשלם על הטביחה הוא ממון ולא קנס וא"כ אם העידו עדים כבר על הגניבה ואח"כ טבח ומכר דמשלם עפ"י עצמו הב' והג' שמשלם עבור הטביחה וא"כ היה מובן שפיר מה שכ' הרא"ש דמה שמשלם על הטביחה ומכירה משלם כשעת טביחה ומכירה משום דאז כבר נגמר החיוב לגמרי ולא בעינן כלל העדאת עדים בפני הב"ד וי"ל בזה:

ולכאורה היה נ"ל לומר עוד דגם יהיה א"ש לפי"ז דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות גניבה הי"ב) שפסק בהני ג' איבעי דהש"ס (בב"ק ע"ח ע"ב) גנב וקטע ממנה אבר ואח"כ מכרה או שמכרה חוץ ממלאכתה או שמכרה חוץ משלשים יום דאין מוציאין ממנו תשלומי דו"ה ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו והראב"ד ז"ל הקשה עליו דהא כיון דיותר ממה שהזיק הוא אין כח לחייבו אלא בב"ד ובדין פסק בלי ספק וזה כיון שספק אצלם איך גמרו את דינו עכ"ל. ועיין בה"ה מ"ש ליישב דברי הרמב"ם הבאתי בסוגיא זו ואם נימא דמה שמשלם על הטביחה ומכירה הוא ממון א"כ אין אנו צריכין כלל לא להעדאת עדים ולא לגמ"ד של הב"ד וא"כ התם דמיירי רק לענין ב' וג' שמשלם עבור הטביחה ומכירה וזה מיקרי ממון ושפיר מהני תפיסה כמו שאר ספק ממונא דהוה איבעיא דלא איפשטא דסובר הרמב"ם דמהני תפיסה והראב"ד דחולק על הרמב"ם בזה אף דבכל ספיקא דדינא סובר דמהני תפיסה מ"מ הוא ז"ל סובר דמה שמשלם עבור הטביחה ומכירה הוא קנס ובעינן דוקא שהב"ד יחייבוהו בודאי:

אולם לעי"ל על (דף מ"א ע"א) [אול"ב אק"ד] הבאתי דברי המלמ"ל הנ"ל והקשיתי מהא דלקמן בב"ק (דף ע"ד ע"ב) דקאמר הש"ס עפ"י עצמו דומיא דעפ"י ע"א מה עפ"י ע"א כי אתא ע"א מצטרף בהדיה אף עפ"י עצמו נמי כי אתו עדים מחייב לאפוקי מדר"ה א"ר המודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור והא התם איכא עדים על הגניבה ורק על הטביחה ומכירה ליכא אלא ע"א וקרו ליה הש"ס מודה בקנס. וכעת נ"ל עוד מהא דקאמר הש"ס בכתובות (ל"ד ע"ב) רבה אמר לעולם בטובח ע"י עצמו ור"מ לוקה ומשלם אית לי' מת ומשלם לית לי' ושאני הני דחידוש הוא שחידשה התורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם ואזדא רבה לטעמי' דא"ר היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה ע"כ אלמא דמה שמשלם על הטביחה ומכירה הוא קנס ומש"ה סובר דמת ומשלם דאי נימא דממונא הוא א"כ הא אינו מת ומשלם ולכאורה צ"ע ע"ד המלמ"ל. ועיינתי עוד בזה וראיתי כי מגופא דמתני' אשר מקורה של הרמב"ם ז"ל לדין זה הוא במס' שבועות ר"פ שבועת הפקדון (בדף ל"ו ע"ב) דקתני שם במתני' גנבת את שורי והוא אומר לא גנבתי משביעך אני ואמר אמן חייב גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי משביעך אני ואמר אמן פטור והטעם הואיל דהוה קנס ובמתני' קתני בסתמא ומשמע ג"כ דאפילו כי כבר באו עדים והעידו על הגניבה ורק לא על הטביחה וזה תבעו על הגניבה ועל הטביחה וזה הודה לו על הגניבה והיינו שכבר נתחייב כפל בב"ד וכפר על הטביחה בלבד ואפ"ה פטור אלמא דתשלומין ג' על הטביחה הוא קנס. ולכאורה י"ל בזה ג"כ ולא ראיתי עוד למי שיביא דברי המלמ"ל הנ"ל:

[טו] שם בתוד"ה גופא באה"ד וא"ת בהגוזל קמא (ק"ה) דא"ר גזל ג' אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על ב' והחזיר לו ב' כו' וי"ל דממתני' דכל הגזלנין לא מצי מייתי דהתם אי איתא לגזילה בעין הוי בת השבה ולהכי כי ליתא נמי בעין משלם כשעת הגזילה אבל גבי אגודה דאם איתא בעין לא הויא בת השבה דהשתא לא ש"פ הו"א דכי ליתא נמי לא משלם כו' עיי"ש. והנה לכאורה דברי התוס' אינם מובנים שהרי גם כי איתא בעין קאמר רבא התם דהוה בת השבה שהרי רבא איירי בהדיא שם כי איתא בעיניה וכ"כ שם התוס' בפירוש וראיתי בפ"י שעמד בזה ופי' דהוה סלקא דעתי' לומר כן ומש"ה הוכרח הש"ס להביא ראי' מגזל חמץ ועבר עליו הפסח ושפיר אמרינן דאפילו אם אינו עכשיו ש"פ מ"מ הואיל דמעיקרא היה ש"פ תו מחייב בהשבה כי איתא בעיניה וכי ליתא בעיניה משלם כמו שהי' שוה בשעת גזילה וכ' עוד הפ"י די"ל דמ"ש דלאו בת השבה היא היינו שאין הדיינין נזקקין לפחות מש"פ עכ"ל. ולכאורה י"ל לפמ"ש השטמ"ק בב"מ (דף נ"ה ע"ב) בד"ה לרבות בשם הריטב"א דאם תבעו דבר שהוא בעין אפילו על פחות מש"פ נזקקין ולא אמרו אין נזקקין אלא בתבעו דבר תשלומין וא"כ משמע אפילו פירות ומעות כשתובעו דבר בעין ג"כ נזקקין ועיין באו"ת (סי' ו' סק"א) הביאו וא"כ הכא דמיירי באגודה כשהיא בעין נזקקין וי"ל בזה. שוב ראיתי לקמן (בדף ק"ה ע"א) ברא"ש שם (סי' כ"ה) בשם הרמ"ה וז"ל הא ודאי אם לא החזיר אחת מדעתו אלא בצווי ב"ד כופין אותו להחזיר השני' כו' אלא השתא דהחזיר אחת מדעתו גזילה אין כאן דאין ב"ד נזקקין לפמש"פ כו' עכ"ל וכ"כ הרשב"א ובשמ"ק שם ועיין בטוש"ע ח"מ (שס"ז ס"ג) ובסמ"ע (ס"ק ז') והוא כדברי הפ"י כאן וא"כ דעת הריטב"א בשמ"ק ב"מ הנ"ל הוא דעת יחידאה שהרבה ראשונים חולקים עליו: [טז] (א) שם בגמ' ה"ד אי לימא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי קרן כעין שגנב לימא פליגי דרב אדרבה כו' כל הסוגי'. והנה הראשונים נ"ע האריכו בסוגיא זו וכבר האריך היש"ש (בסי' ג') לבאר ועיין בחו"מ (סי' שנ"ד) בטוב"י ובש"ע (ס"ג ס"ד) והסמ"ע (בסק"ט) הביא דברי הע"ש התמוהים לעין כל שכ' באמצע דבריו וז"ל ואם היתה שוה בשעת הגניבה שנים ובשעת העמדה בדין ד' אם טבח ומכר או שבר הכלי או אבדו בידים משלם קרן כשעת הגניבה וכפל דו"ה כשעת העמדה בדין כו' ותמה הסמ"ע דהא הש"ס הוא דפריך לה על רב דאמר קרן כעין שגנב תשלומי כפל דו"ה כשעת העמדה בדין דמוקי לה הש"ס ביוקרא וזולא ופריך הש"ס ה"ד אי לימא דמעיקרא שויא זוזי ולבסוף שויא ד' קרן כעין שגנב לימא פליגי דרב אדרבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' תברא או שתיא משלם ארבע ומוקי הש"ס דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזיא וא"כ חזינן דמסקנת הש"ס הוא דרב לא פליג אדרבה וא"כ הוה הדין דאם בשעת הגניבה שויא זוזא ולבסוף שוי' ד' דמשלם הכל קרן וכפל ודו"ה כמו ששוה לבסוף ד' זוזי ואמאי כ' הלבוש דאם שוה בשעת גניבה שנים ובשעת העמדה בדין שוה ד' דקרן משלם כשעת גניבה וכפל דו"ה כשעת העמדה בדין ועוד דהא הע"ש בעצמו (בסי' ש"ס) פוסק לדינא דרבה וא"כ מ"ש גנב מגזלן והרי סתר הלבוש א"ע מהא דגנב להא דגזלן עיי"ש בסמ"ע שדחה דבריו והניח בצ"ע:

והנה באמת המדקדק בלשון הלבוש שכ' הלשון אם היתה שוה בשעת גניבה שנים כו' יראה שלשונו הטהור לקוח מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"א דהל' גניבה הי"ד) ועיי"ש היטב ובסמ"ע שם עמד בדברי הרמב"ם ז"ל וכ' בשם ה"ה שכוונת הרמב"ם הוא גם על הקרן שמשלם כשעת העמדה בדין והש"כ (בסק"ו) כ' באמת שדברי הע"ש הם כדברי הרמב"ם ז"ל. אולם לא כתב כלל לתרץ קושית הסמ"ע מסוגיא דידן אשר הם קשים ג"כ על הרמב"ם ז"ל ולקמן אי"ה יבואר ע"ד עוד בזה. והנ"ל לתרץ קושית הסמ"ע הנ"ל ובהקדם מה שי"ל ע"ד הקצה"ח (בסי' ל"ד סק"ג) הבאתיו לעי"ל בפירקין [אוי"ג] שכ' דאם גנב חפץ מחבירו הרי יצא החפץ מרשות הבעלים ומש"ה גונב מהגנב אינו משלם כפל וא"כ אם הגנב בעצמו אכלו אח"כ או הזיקו ג"כ אינו חייב מדין גנב רק מדין מזיק דשם גנב לא שייך רק בשעה שהוציאו מרשות הבעלים אבל כל שגנבו וכבר הוציאו מרשות הבעלים אפילו אם הגבי' אח"כ עוד הפעם ג"כ אינו נופל עליו מחדש שם גנב והא דתברא או שתיא משלם ד' הוא רק מטעם מזיק עיי"ש שהאריך בזה וא"כ יש לעיין לכאורה דהאיך משכחת לה שישלם ד"ה כשטבח ומכר דהא בשעת גניבה הוציאו מרשות בעלים וכשטבח נימא דלאו דמריה קא טבח ונימא דהוא רק כמו מזיק בעלמא ודוחק לומר דהא דחייבה תורה דו"ה הוא רק כשטבח תיכף בשעת גניבה א"א לומר כן חדא דמכמ"ד בש"ס מוכח דאפילו כי טבח ומכר לזמן מרובה אח"כ ג"כ חייב דו"ה כדאיתא לקמן (דף ע"ב) ובכמ"ד מבואר כן אלא דמצד הסברא ג"כ א"א לומר כן דהא א"א שלא ישהה זמן מועט בין גניבה לטביחה ומכירה וא"כ לסברת הקצה"ח הנ"ל איך משכחת לה תשלומי דו"ה. וע"כ צ"ל דהא דחייבה התורה דו"ה הוא הואיל דבא ע"י גניבה הראשונה וחייבה:

התורה בכה"ג אע"ג דכבר יצא הדבר הגנוב מרשות בעלים אפ"ה כשטבח ומכר אח"כ חייב דו"ה:

ומעתה י"ל בהא דקאמר הש"ס כאן על רב דסובר קרן כעין שגנב ה"ד אי דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' כו' לימא פליגי אדרבה כו' דמאי פריך הש"ס דלעולם נוכל לומר דרב את ליה ג"כ לדרבה ורק גבי דו"ה דמחויב לשלם ע"כ צ"ל דהוא מכח גניבה הראשונה דלא נוכל לומר מכח מה שטבח עתה נעשה כאילו גנב עתה דהא בגניבה הראשונה יצא הדבר מרשות בעלים ורק מה שחייב דו"ה הוא מכח גניבה הראשונה אבל אי לאו מכח גניבה הראשונה לא הי' מתחייב כלל דו"ה דהא כשטבח ומכר אז כבר יצא מרשות בעלים הראשונים ולא ליחייב רק כמו מזיק וא"כ נוכל לומר דדוקא היכא דמשלם דו"ה דאז ע"כ צרכינן לחייבו מכח גניבה הראשונה וא"כ בכה"ג הוא דאמרינן דמשלם קרן רק כעין שגנב כמו שהיה שוה בשעת הגניבה דהיינו זוזא דלא נוכל לחייבו על הקרן כמה דהיה שוה בשעת טביחה ומדין מזיק דא"כ לא יתחייב דו"ה ומוטב לחייבו דו"ה כשעת העמדה בדין ושישלם קרן רק כמו שהיה שוה בשעת גניבה אבל כי ליכא תשלומי דו"ה שפיר אמרינן דמשלם קרן כדהשתא ומדין מזיק כמו גבי גזלן דאי תברא או שתיא דמשלם ד' זוזי וא"כ מאי פריך הש"ס לימא פליגי אדרבה דלעולם דרב מודה לדרבה דבגזל חביתא דחמרא כו' דאי תברא או שתיא דמשלם ד' זוזי כדהשתא ורק בגנב דאיכא תשלומי דו"ה בזה הוא דאמר רב קרן כעין שגנב דהואיל דתשלומי דו"ה הוא ע"כ רק מכח גניבה הראשונה וא"כ לא נוכל לחייבו לשלם הקרן כדהשתא מדין מזיק דא"כ לא יהיה תשלומי דו"ה ולא נוכל לחייבו בקרן כדהשתא דיהיו התשלומין סותרין זה את זה דיתחייב הקרן כדהשתא מדין מזיק ותשלומי דו"ה כדין גנב על גניבה הראשונה ומש"ה משלם הקרן כעין שגנב אבל בגזלן או בגניבה כי ליכא תשלומי דו"ה לעולם דמשלם הקרן כדהשתא ומדין מזיק ולכאורה יש לדון בזה:

והנראה ליישב זה דקושית הש"ס הוא על רב דקאמר סתמא קרן כעין שגנב ומשמע אפילו היכא דלא משלם דו"ה רק קרן בלבד כגון שהודה בקנס ואפ"ה קאמר רב דמשלם קרן רק כעין שגנב ופריך הש"ס לימא פליגי דרב אדרבה אבל היכא דמשלם דו"ה בכה"ג בודאי דגם לרבה הוה הדין כן דמשלם קרן רק כעין שגנב ולא דמי לגזל חביתא דחמרא דהתם ליכא תשלומי דו"ה משא"כ היכא דאיכא תשלומי דו"ה בכה"ג אינו משלם קרן רק כעין שגנב ומשני הש"ס דרב דקאמר קרן כעין שגנב ומשמע סתמא אפילו בגוונא דליכא תשלומי דו"ה היינו היכא דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא:

והנה נוכל להוסיף עוד ולומר דע"כ צרכינן לפרש כן דלכאורה קשה דמאי פריך הש"ס לימא פליגא דרב אדרבה דהא בשלמא רבה דאיירי בגזילה שפיר אמרינן דמחייב לשלם ד' זוזי הואיל דהוה כאילו עכשיו גזלה מחדש אבל גבי גניבה דבעינן דוקא שיהיה מתחילה גנב ואח"כ טבחה או מכרה אבל אם מתחילה לא נעשה גנב כלל רק שראה מונח בהמת חבירו וטבחה לא מחייב כלל בדו"ה וכדאיתא לקמן (דף ע"ט ע"ב) אר"א ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר משלם תשלומי דו"ה אמאי הא לא משך אר"ח שהכישה במקל ועיין בראשונים ז"ל שם בשמ"ק והרי מבואר להדיא דבעינן דוקא שימשכנו מקודם מרשות הבעלים או מעשה אחרת לקנין כגון הכישה במקל אבל אי לא"ה לא משלם דו"ה וא"כ הכא לא נוכל לחייבו דו"ה על מעשה הטביחה בלחוד אם לא ע"י הגניבה הראשונה אבל שנימא דבטביחה זו נעשה גנב מחדש לא הוה מתחייב לשלם דו"ה הואיל דבעינן שיעשה מעשה גניבה מקודם וא"כ עיקר החיוב תשלומי דו"ה הוא רק על מעשה גניבה הראשונה וא"כ מש"ה משלם קרן כעין שגנב. וא"ל דהואיל דעשה משיכה עוד הפעם קודם הטביחה א"כ נעשה אז גנב מחדש וא"כ כשטבח אח"כ משלם דו"ה על גניבה שניה דהיינו על משיכה שמשך קודם הטביחה א"א לומר כן חד דאכתי מנ"ל לומר דרב מיירי שמשכה עוד הפעם דילמא מיירי שלא משכה שוב שנית וגם לא עשה שום מעשה ואולי גם בחצירו לא היתה עומדת רק שחטה אח"כ באגם ובכה"ג אמר רב קרן כעין שגנב. ועוד דבודאי א"א לומר שיהיה נעשה גנב מחדש אם ימשכנה שנית דדוקא כשאנו דנין שיהיה נעשה גנב מחדש בשעת טביחה אז יש סברא לומר כן אבל לא כשלא עשה שום שינוי בה רק שמשכה בלא שום כוונה ומעשה להוסיף גזילה בודאי דלא נעשה גנב בה דאל"כ בהא דאמר רבה איתבר ממילא משלם זוזא והלא אי אפשר שלא עשה בה משיכה שנית ועיין בקצה"ח שם הבאתי לעיל אלא על כרחך דמשיכה בלא מעשה השינוי לא שייך לומר שנעשה עליו גנב מחדש ומכ"ש אם היה המשיכה בלא כוונה לגונבה שנית דבודאי לא נעשה אז גנב מחדש וא"כ מאי פריך הש"ס לימא פליגא דרב אדרבה אלא ע"כ צרכינן לפרש דקושית הש"ס הוא הואיל דרב קאמר סתמא קרן כעין שגנב משמע אפילו היכא דליכא תשלומי כפל ושפיר פריך הש"ס לימא פליגא דרב אדרבה ודוק ולקמן אי"ה יבואר עוד בזה:

ועפ"י האמור צדקו דברי הע"ש במ"ש דאי בשעת גניבה שויא ב' ובשעת טביחה שויא ארבעה דמשלם קרן כעין שגנב ודו"ה כשעת העמדה בדין והיינו דהואיל דאיכא תשלומי דו"ה אז הוה הדין דמשלם קרן כעין שגנב דאל"כ אלא דנחייבו קרן כשעת העמדה בדין יהיו התשלומין סותרין זא"ז דעל הקרן נחייבו כשעת העמדה בדין והיינו מטעם מזיק ונחייבו כמו שהיה שוה בשעת טביחה וא"כ הואיל דמחייבת ליה מדין מזיק א"כ איך מצינן לחייבו דו"ה אבל כי ליכא תשלומי דו"ה אז שפיר מחייבינן ליה על הקרן לשלם מדין מזיק והיינו כשעת טביחה וא"כ שפיר פסק הע"ש דבגזל חביתא דחמרא מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' דתברא או שתיא משלם ארבע ומדין מזיק אתינן עלה:

וכן היה מפרש הע"ש דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהל' גניבה הי"ד) וז"ל היה שוה בשעת גניבה שנים ובשעת העמדה בדין ד' ואם שחט או שיבר הכלי משלם תשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין עכ"ל והשמיט רבינו ז"ל להביא דין הקרן והיינו משום דקרן משלם כשעת גניבה הואיל דאיכא תשלומי דו"ה ומן הטעם שכתבתי לעי"ל והרמב"ם פסק לדינא דרבה בגזל חביתא דחמרא כו' דתברא או שתיא משלם ד' ומן הטעם והסברא שכתבתי לעיל והע"ש הוציא לדינו מדברי הרמב"ם כי נקיט לשונו ממש וכמו שיראה המעיין ודוק: (ב) אולם בגוף סברת הקצה"ח הנ"ל והנתה"מ שם (בסק"ה) אודה ליה להקצה"ח בסברא זו מ"מ לאחר העיון נראה דאיפלגו הראשונים ז"ל בהאי סברא דהנה במס' כתובות (דף לד ע"ב) ואזדא רבה לטעמיה דא"ר היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה ועיין בשמ"ק שם בד"ה היה גדי גנוב לו באה"ד וז"ל הריטב"א ז"ל וא"ת ל"ל גנב וטבח בשבת אפילו גנב בשבת וטבח בחול נמי כבר תי' רש"י ז"ל שאם טבח בחול הרי הוא כאילו חזר וגנבו בחול ומיחייב אקרן נמי דהא כל כמה דלא טבחו ברשותא דמרי' הוה קאי ויפה כוון ז"ל ומתבררנא דבריו במה שאמר בפרק מרובה במאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' איתבר ממילא משלם זוזא תברא או שתיא משלם ד' כהשתא והיכי דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזא משלם כדמעיקרא לעולם אע"ג דתברא או שתיא והיינו דאמרינן הכא שאם היה גנוב מערב שבת וטבחו בשבת חייב ולא אמרינן דטביחתו זו היא גניבתו וליפטור דכיון דבגניבה וטביחה דהשתא לא מחייב דקלב"מ ומיהו חייב אגניבה דחול עכ"ל הרי דדעת הריטב"א בשם רש"י ז"ל דאף דכבר גנב בשבת וכבר יצא מרשות הבעלים מ"מ אם טבח בחול אח"כ אמרינן דהוה כאילו גנבו אז בשעת טביחה ונעשה אז גנב מחדש יעויין היטב בדברי הריטב"א ז"ל. ולכאורה י"ל דהא חזינן דגונב מבית הגנב פטור מתשלומי כפל דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב וכדאיתא בב"ק (לקמן ס"ט) ויתבאר אי"ה לקמן אבל עכ"פ חזינן דדעת הריטב"א הוא דבשעת טביחה נעשה גנב מחדש והביא ראי' מהא דרבה האי דגזל חביתא דחמרא מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבע דתברא או שתיא משלם ארבע ולא כ' להטעם דחייב משום מזיק והוא דלא כדברי הקצה"ח הנ"ל:

והנה באמת לא זכיתי להבין דברי הריטב"א ז"ל הנ"ל שסובר דגנב בשבת וטבח בחול חייב לשלם דו"ה משום דנעשה גנב מחדש בשעה שטבחו בחול ומשלם דו"ה דהא לקמן (בדף ע"ט ע"ב) אר"א ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר משלם דו"ה אמאי הא לא משך אר"ח שהכישה במקל הרי מבואר דלא מתחייב דו"ה על הטביחה אם לא עשה מעשה בהגניבה בראשונה והכא לא נוכל:

לחייבו על מעשה הגניבה שגנב בשבת וא"כ תו היאך נוכל לחייבו דו"ה על מעשה הטביחה דהא אם אין גניבה אין טביחה ומכירה ואפילו אם עשה משיכה עוד הפעם קודם שטבחה בחול ג"כ לא מתחייב על משיכה זו דדוקא אם עשה אז שינוי ואיזה היזק והוסיף על גניבתו הראשונה כגון שטבחה וכדומה אז יש סברא לומר דנעשה גנב מחדש במעשה זו אבל כשלא עשה שום שינוי רק משכה עוד הפעם בודאי דלא שייך לומר שנעשה אז גנב מחדש וכאשר ביארתי לעיל בעזה"י וראיתי בספר נתה"מ (סי' ל"ד סק"ה) שכתב ג"כ בהדיא כן וא"כ דברי הריטב"א ז"ל אינם מובנים לי. ואפילו אם נדחוק ונאמר דהריטב"א סובר דכשמשכה שנית בחול נעשה אז גנב מחדש אפילו כי לא עשה עתה שום שינוי אולם מה נענה לדברי רבותינו הרמב"ן והרא"ה ז"ל מובא שם בשמ"ק כתובות בד"ה גנב באה"ד שם וז"ל הרמב"ן ז"ל גנב וטבח בשבת פטור מוקים לה הרב ז"ל בכפות משמע דאיהו מפרש לה במגרר ויוצא דאיסור שבת וגניבה באין כאחד ולא צריכין להכי אלא במי שהיתה בהמת חבירו רבוצה לפניו ברשותו וטבחה ע"מ לגנבה דאז חייב לה בקרן ובתשלומי דו"ה כאחת והואיל ופטור על הקרן שאין אדם מת ומשלם פטור נמי מקנס דתשלומי דו"ה אמר רחמנא ולא תשלומי גו"ד עכ"ל וכתב עוד שם בשם הרא"ה ז"ל והילכך כי קא טבח פטור דאם אין גניבה אין טביחה ומכירה ודוקא טבח בשבת אבל טבח בחול אעפ"י שגנבה בשבת בשעה שנתחייב בנפשו כיון דאכתי איתא לה בעין כל היכא דאיתא ברשותא דמרי' איתא והשתא הוא דמחייב אגניבה וטביחה וזו הוא שיטתו ז"ל ואין צורך דאפשר לפרש גנב וטבח בשבת כגון שהיתה בהמת חבירו ברשותו וטבחה דגנב ליה האי שעתא בטביחה דאתא גניבה וטביחה ואיסור שבת כאחד עכ"ל הרי מפורש יוצא מפי רבותינו הראשונים ז"ל דאפילו כי לא עשה שום מעשה בגניבה רק ששחט נתחייב בקרן ובדו"ה על מעשה הטביחה הלזו והלא ר' אלעזר דקאמר הטמין בחורשין ושחט דחייב בדו"ה קאמר ר"ח דדוקא הכישה במקל דעביד קצת מעשה אבל על מעשה הטביחה לאו שם גנב עליו שיתחייב כדין גנב ולע"ד צע"ג אלי בזה, אבל עכ"פ חזינן לרבותינו הראשונים ז"ל דס"ל דנעשה גזלן מחדש, ועיין לקמן על (דף צ"ה ע"ב) [אוי"ח אק"ב] מ"ש בזה: (ג) והנה לעד"נ לכאורה דגם דעת הרמב"ם ז"ל הוא דכשעושה משיכה עוד הפעם נעשה גנב מחדש כאשר יבואר אי"ה, דהנה במס' סנהדרין (דף ע"ב ע"א) אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קנינהו אמר רבא מסתברא מילתי' דרב בששיבר דליתנהו אבל נטל לא כו' כל הסוגיא וברש"י ותוס' ד"ה מסתברא ובבעה"מ ומלחמות שם יעוש"ה ובתוד"ה אפילו נטל תימא הא תנן בפ' מרובה (דף ס"ב) אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל פירוש כדדרשינן וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ואמר רב בגמ' ל"ש אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנאו גנב הראשון וגנב שני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון אלמא קודם יאוש ל"ק עכ"ל והקשה המהרש"א דאמאי לא הוקשו התוס' מגופי' דקרא דמחייב ליה לגנב לשלם כפל דהא רב סובר דבדמים קנינהו ואפילו כי איתנהו בעיניה וכתב לתרץ דנוכל לדחוק ולומר דקרא דחייב שנים ישלם דכתיב בהאי פרשה דמחתרת קאי אאם זרחה השמש דהיינו שיש לו שלום עמך דלא קנינהו בדמים וחייב כפל והאי קרא דישלם שנים לרעהו דכתיב בפרשת שומרים אוקמינן ליה במרובה בטוען טע"ג דלא שייך ביה בדמים קנינהו ומיהו למ"ד התם דהך דפרשת שומרים נמי איירי בגנב עצמו הוה מצי לאקשויי בפשיטות אדרב דהיכי משכחת לה דליחייב כפל אלא דניחא להו להקשות דרב אדרב עכ"ל ובמק"א ישבתי בעזה"י קושית המהרש"א באופן נאות:

והנה התוס' תירצו על קושייתם הנ"ל וי"ל דהתם בגנב מגגו חצירו קרפיפו דלאו בר קטלא הוא דבעי התראה אבל הכא במחתרת דמחתרתו זו היא התראתו כדלקמן עכ"ל וכתב המהרש"א ע"ז וז"ל ומאן דלית ליה לקמן דמחתרת זו היא התראתו ולא מפליג בין גגו וחצירו ובין מחתרת דבכולהו קנינהו בדמים. צ"ל דלית ליה הך מילתא דרב דאמר הכא אפילו נטל א"נ דלית ליה הא דרב במרובה עכ"ל המהרש"א. ולכאורה דברי המהרש"א אינם מובנים במ"ש דהאי תנא דסובר דכל גנב ניתן להצילו בנפשו ולא ס"ל מחתרתו זו התראתו לית ליה הא דרב במרובה הלא תיקשי מגופי' דקרא דהיאך משכחת לה תו כפל דהא קנינהו בדמים ונצטרך לומר כתירוצו של המהרש"א לעיל דסובר דקרא דכתיב חיים שנים ישלם הכתוב במחתרת הוא דוקא ביש לו שלום דלא ניתן להרגו וקרא דישלם שנים לרעהו דכתיב בפרשת שומרים מיירי בטוט"ג: ותירוץ הראשון של המהרש"א שכ' דמאן דלית ליה מחתרתו זו היא התראתו ולא מפליג בין גגו חצירו ובין מחתרת דבכולהו קנינהו בדמים צ"ל דלית ליה הך מילתא דרב דאמר הכא אפילו נטל והלא תיקשי אפילו אם נימא דס"ל כרבא דדוקא בששיבר אבל בנטל חייב להחזיר ג"כ תיקשי דהיאך משכחת לה תשלומי כפל וכקושית המהרש"א לעיל דהא בשעת גניבה בודאי דאיכא עליו חיוב מיתה אז וא"כ לא נתחייב אז על שעת הגניבה דהא אז היה חייב מיתה וקלב"מ מיהו נוכל לומר ג"כ כתירוצו של המהרש"א לעיל דמיירי בברור לך שיש שלום עמו שאינו בא על עסקי נפשות. מיהו י"ל תו דלא צרכינן לבא לתירוצו של המהרש"א דלרבא דסובר דנטל חייב להחזיר א"כ שפיר נוכל לומר דלעולם מחויב בכפל דאע"ג דבשעת גניבה היה חיוב מיתה מ"מ אח"כ כשישנו אצלו לאחר שיצא מן המחתרת דהרי הוא לוקחו לרשותו ועושה אז משיכה בהגניבה נעשה גנב מחדש אז וכסברת הראשונים ז"ל שהבאתי לעיל ודוק:

ומעתה נבא להוכיח שיטת רבינו הרמב"ם ז"ל שהרי פסק (בפ"ט מהל' גניבה ה"ח) דכל גנב אין לו דמים שכ"כ וא' הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצירו או בתוך קרפיפו בין ביום בין בלילה ולמה נאמר מחתרת לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה עכ"ל וכ' ה"ה אחר שהביא שני הברייתות דמס' סנהדרין (דף ע"ב ע"ב) וז"ל ואפשר שהוא מפרש ברייתא דאמר מחתרתו זו היא התראתו בפנים אחרים דלא למעוטי דרך פתח ליבעי התראה אלא כל גנב הרי הוא כבא במחתרת מה בא במחתרת בא להרוג וזו היא התראתו אף כל גנב כך וכ"נ מדברי רבינו מאיר ז"ל עכ"ל ה"ה ז"ל וא"כ קשיא לשיטת הרמב"ם ז"ל דהאיך משכחת לה כפל כלל דאף דפוסק כרבא דדוקא שיבר פטור אבל נטל חייב להחזיר וכן מוכח מדבריו שם ו (בסופ"ט מהל' גניבה הי"ג) ע"ש מ"מ הא בשעת גניבה דהיינו בעוד הוא בחצירו של בטה"ב אז לא היה לו דמים וא"כ נימא בדמים קנינהו ולא נוכל לתרץ כתירוצו של המהרש"א דחיוב כפל הוא דוקא בשדמים לו שידוע שהוא אוהבו ושלום לו עמו דזה היה לרבינו ז"ל לפרש שהרי רבינו ז"ל הוא פוסק וכתב בסתם לדיני כפל והיה לו לפרש דדוקא בכה"ג ששלום עמו וידוע שאיננו בא על עסקי נפשות אז חייב כפל ומדסתם משמע בכל ענין חייב הגנב כפל וקשה דהא בשעת גניבה היה עליו חיוב מיתה אלא ע"כ צ"ל הטעם דאח"כ כשיצא מן המחתרת ונושאו לביתו נעשה גנב מחדש ואז בא עליו החיוב כפל על גניבה זו א"כ שמעינן דס"ל דנעשה אח"כ גנב מחדש והבן בזה. ועיין לקמן בפירקין [אוי"ט] מ"ש בזה:

והנה הרא"ש בפ' הגוזל קמא (סי' ג') וז"ל וגם נראה אע"ג דקאמר דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל טעונה העומדת ליגזז דמשמע דשמין הפרה כמה היתה שוה רגע אחד קודם ללידתה ולגיזתה והכי הוי מסתבר שהרי גזלה מעוברת וטעונה ואין כאן שינוי אלא הלידה והגיזה ועד שעת השינוי היתה ברשות הנגזל וברשות הנגזל השביחה ודמיא להא דא"ר האי מאן דגזל חביתא דחמרא כו' משום דברשות הנגזל אייקר מיהו אינו משלם אלא כמו שהיה שוה בשעת הגזילה דכל היכא דקנאה גוף הגזילה בשינוי ואינו מחויב לשלם אלא דמי חזרת השומא לשעת הגזילה והכי כייל בסיפא זה הכלל כו' ואע"ג דאם הוציאה הנגזל מהגזלן קודם לידה וגזיזה היה נוטל בהמתו כמו שהיא דברשותו אשבח ולא אישתנית ביד הגזלן השתא מיהא דילדה וגזזה ונשתנית הגזילה משלם כשעת הגזילה וכל השבח שהשביח משעת גזילה ואילך הוה של גזלן ולא דמי לתברא או שתיא דהתם איבדה מן העולם דבאותה שעה נעשה גזלן אבל היכא דהגזילה בעולם אלא שנשתנית וקנאה באותה שינוי משלם כשעת הגזילה עכ"ל ופי' דברי הרא"ש ז"ל הוא דכשעושה שינוי בהחפץ ואינו משנהו לגריעותא דהיינו שאינו עושה היזק בהחפץ אז לא נעשה גזלן מחדש רק אמרינן דע"י השינוי הוא קונה החפץ למפרע משעת גזילה משא"כ אם כשעושה השינוי הוא עושה היזק בהחפץ בזה אמרינן דנעשה עתה גזלן מחדש ומש"ה בתברא או שתיא משלם ד' כמו שהיה שוה בשעה ששברה משום דכשעושה היזק נעשה גזלן מחדש יעיין בפלפלא חריפתא שם שמפרש כן יעויין היטב בדבריו כי קיצר למאוד והפי' הוא כמ"ש:

אבל עכ"פ חזינן דדעת הרא"ש ז"ל הוא דכשעושה אח"כ היזק בהחפץ נעשה עליו גנב וגזלן מחדש אבל שינוי בלא שום היזק לא נעשה עליו גזלן מחדש והוא דלא כהקצה"ח וגם לא כהנתה"מ דסובר דבשינוי בודאי נעשה גנב מחדש עייש"ה ולשיטת הרא"ש אם עשה שינוי בלא היזק לא נעשה גנב מחדש ודוק: ועיין לעיל בפ' ארבעה אבות [אומ"א אוק"ד] מ"ש בדברי הרא"ש הנ"ל עיי"ש:

ד אולם בשמ"ק שם בד"ה גנב באה"ד מ"ש בשם הרשב"א והראב"ד וז"ל וכן מצאתי בפירושי הראב"ד ז"ל אלא שעדיין קשה לי דא"כ מאי שנא טבחו בשבת אפילו טבחו בחול נמי שהרי פטור מכפל דבאיסור שבת בא לו ואם אין גניבה אין טביחה ומכירה אלא נראה לפרש כגון שהיתה בהמת חבירו רובצת בחצירו ונתכוין לגנבה ולזכות בה עם שחיטתו דאילו נתכוין לזכות בה קודם שחיטה הרי נתחייב בגניבה משעה שזכה בו ומתחייב לא הוי עד שעת שחיטה ובהאי שעתא מיחייב בתשלומי דו"ה דחידוש הוא דחדשה תורה בקנס והא דנקיט היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת ה"ה היה גדי גנוב לו קודם שחיטה ואפילו גנבו בשבת ולאחר שעה טבחו בשבת עצמו כו' עד א"נ הא דקתני סיפא גנב וטבח בשבת לאו דוקא טבח בשבת דה"ה בגנב בשבת וטבח אימתי שירצה אלא טבח בשבת דקאמר משום רישא נקטיה עכ"ל. והנה תי' הראשון הנ"ל כתב הרשב"א בחידושיו בשינוי לשון קצת יעוש"ה אבל עכ"פ חזינן דסבירא ליה להרשב"א ז"ל דאם גנב בשבת באיסור מלאכה וטבח בחול פטור מתשלומי דו"ה משום דאם אין גניבה אין טביחה ומכירה ולא אמרינן דבשעת טביחה נעשה גנב מחדש וע"כ צרכינן לומר דהטעם הוא הואיל דכבר יצא הדבר מרשות בעלים דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וא"כ הואיל דכבר יצא מרשות בעלים משעת גניבה תו לא נעשה גנב עליו בשעת שחיטה והא דבטבח ומכר משלם דו"ה אע"ג דכבר אינו ברשות בעלים צרכינן לומר דבהכי חייבה רחמנא וכמו שכתבתי לעיל בדברי הקצה"ח והא דבגזל חביתא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' דבתברא או שתיא משלם ארבע ע"כ צרכינן לומר דהוא מטעם מזיק וכמ"ש הקצה"ח ועיין כתובות (ל"ד ע"ב) תוס' סוד"ה אבל וז"ל ומצינן למימר דרבה אשמעינן דשייך קלב"מ אע"ג דבשעה דמתחייב עדיין הממון בעין לא הוי לן למימר קלב"מ כדאמר רבה גופא בפ' בן סורר (ע"ב) אבל נטל דאיתנהו לא אפ"ה כיון דטבח אח"כ מיפטר על הגניבה ואהא דפטור על הגניבה אע"ג דבאותה שעה הוי בעין עביד צריכותא עכ"ל ומבואר דס"ל דלא נעשה עוד הפעם גנב מחדש ועיקר החיוב הוא על גניבה הראשונה ודוק כי קצרתי והרי מבואר דאיפלגו הראשונים ז"ל בהאי סברא שכ' הקצה"ח ז"ל וחידוש על הקצה"ח שלא הביא דבריהם הקדושים ז"ל: (ה) והנה מידי עסקי בענין זה ראיתי בספר דברי משפט (בסי' נ"ב סק"א) הביא דברי הריטב"א הנ"ל שכ' דאם גנב בשבת וטבח בחול חייב בדו"ה ומשום דנעשה גנב מחדש בשעת טביחה והקשה כמו שהקשיתי לעיל דהא אין הגונב אחר הגנב משלם כפל ודו"ה כיון דבשעה שגנב גנב ראשון מבית בעלים אין הגניבה ברשות בעלים להקדישו וכיון דאין ברשות בעלים להקדישו אין הגנב חייב לשלם כפל ודו"ה והאריך לתרץ ועיקר דבריו בזה דהואיל דחייב מטעם מזיק כשטבח בחול וא"כ משלם עכ"פ הקרן יהיה הטעם מדין מזיק א"כ תו איכא תשלומי דו"ה דאף דאינו חייב כפל על גניבת חול דהא כבר גנבו בשבת ואינו ברשות בעלים להקדישו מ"מ סוף סוף משלם בעד הקרן ג"כ מטעם מזיק עכת"ד. ודבריו נפלאו ממני דהא הואיל דאינו חייב בדו"ה על מעשה ההיזק ורק עיקר חיובא דדו"ה בא על מעשה הגניבה וגילה התורה דדוקא תשלומי דו"ה ולא תשלומי גו"ד א"כ הרי על עיקר הגניבה פטור מהקרן דהא קלב"מ הכי נימא דאם יתחייב לו חוב אחר כמו שווי של הקרן דיהיה חייב תו לשלם הגו"ד ועם תשלומי החוב יהיה דו"ה בודאי זה אינו ואף כי יש להתעקש ולומר דהכא בא החיוב לשלם ההיזק מכח זה הדבר הגנוב עצמו מ"מ הלא סוף סוף אינו בא החיוב מכח הגניבה וזה פשוט. ועוד י"ל בזה דהא כשמשלם ד' לצאן וה' לשור הוי זה עם הכפל וא"כ על הטביחה והמכירה משלם ב' לצאן ועם הכפל הוה ד' וכן ג' לשור ועם הכפל הוה ה' וא"כ אם גנב בשבת איפטר ליה מן הכפל ונשאר רק ב' לצאן וג' לשור ואמרינן דפטור לגמרי משום דדו"ה אמר רחמנא ולא ב' וג' וא"כ מה תירץ הדברי משפט דעל הקרן מחויב לשלם מדין מזיק מ"מ חיוב הכפל שנתחייב בשעת גניבה לא נוכל לבא עלה מדין מזיק ופטור לגמרי וא"כ אכתי בציר לה חדא דהיינו מן הכפל שמשלם על הגניבה ואכתי ליכא אלא תשלומי גו"ד והתורה אמרה דו"ה ולא גו"ד וא"כ אין תירוצו ז"ל מובן כלל:

וראיתי עוד בספר דברי חיים בהל' גניבה וגזילה (סי' כ"ד) הביא קושית אביו הגאון זצ"ל הנ"ל וכ' לתרץ בדרך מושכל דאף דאין הגונב אחר הגנב משלם כפל מ"מ הא קרן ודאי דחייב לבעלים דהא קיי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רמז"ג וכיון שכן כיון שמחויב במה שטבח בחול לשלם הקרן א"כ אף שאינו חייב כפל על הטביחה שטבח בחול מ"מ כיון דמקבלי הבעלים את הקרן מכח הטביחה ממילא יכול להחזיק הקרן על הגניבה הראשונה דמה שהוציא מרה"י לרה"ר דקלב"מ מהני תפיסה לכ"ע כיון דמן הדין הוא מחויב רק שהב"ד אינם יכולים לחייבו מטעם דמשום רשעה אחת אתה מחייבו כו' אבל כשתפס מהני התפיסה ונשאר עפ"י הדין שמחויב לו הממון וכיון שיכולים הבעלים להחזיק בקרן בתפיסתם על גניבה הראשונה ממילא נתחייב דו"ה על הטביחה שטבח בחול ולא שייך לומר אם אין גניבה אין טביחה ומכירה דהא באמת נתחייב הקרן מכח גניבה הראשונה ואחר שתפס ממילא איכא דו"ה אבל כשטבח גם בשבת דלא צריך לשלם כלל הקרן פטור לגמרי זה תורף דבריו ואחר העיון היטב גם זה ליתא דהא כל שאין הב"ד יכולים לחייבו בפירוש לשלם תשלומי דו"ה תו אין הב"ד מחייבין אותו כלל דאל"כ גם בטבח בשבת יחייבוהו הב"ד לשלם דו"ה וכשיתפוס יהני תפיסתו ובודאי דלא מהני בכה"ג וא"כ הכי נימא דאם יתחייב בחוב אחר שיחייבוהו הב"ד לשלם לו החוב הזה והוא יתפסנו עבור הקרן ויתחייב ג"כ בגו"ד לשלם לו עוד בודאי דזה לא ניתן להאמר כלל וקצרתי בזה:

ו והנה עיינתי עוד בענין זה וראיתי כי סברא זו שכתבתי אם הב"ד מחייבין אותו לשלם דו"ה באופן זה שאם יתפוס מהני התפיסה כבר איפלגו בי' הראשונים נ"ע כי בהא דקמבעיא ליה לקמן בב"ק (דף ע"ח ע"ב) לרב ירמיה ולר"פ מכרה חוץ משלשים יום חוץ ממלאכתה כו' או בגנבה וקטע ממנה אבר דמסיק הש"ס בתיקו והרמב"ם (בפ"ב מהל' גניבה הי"ב) וז"ל גנב וקטע ממנה אבר ואח"כ מכרה או שמכרה חוץ ממלאכתה או שמכרה חוץ משלשים יום אין מוציאין ממנו תשלומי דו"ה ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו עכ"ל והראב"ד ז"ל בהשגות וז"ל אין מוציאין א"א לא מיחוורא לי דתפיסה מהני בהא כיון דיותר ממה שהזיק הוא אין כח לחייבו אלא לב"ד ובדין פסוק בלי ספק וזה כיון שספק הוא אצלם איך גמרו את דינו עכ"ל ועיין בה"ה שכ' בדעת הרמב"ם ז"ל ובהשגות א"א כו' וביאר דבריו הוא שקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדה בדין ומיהו אין זה קושיא לדברי רבינו דאע"ג דהעמדה בדין בעינן משום דאי מודה מיפטר מכיון שכפר ובאו עדים והעידו בו סגי בהכי וב"ד גופייהו אמרי לא ידענו אם חייב אם פטור אנן לא מגבינן ליה מספיקא ואם תפס לא מפקינן מיניה כנ"ל לדעת רבינו ז"ל ומדברי השגות אתה למד שדעת הר"א ז"ל ג"כ בתיקו דממון שאינו בענין קנס שאם תפס התובע אין מוציאין מידו וכו' ועיין בטוב"י (בסי' ש"ן) שכ' הרב"י ז"ל דדעת הרא"ש הוא ג"כ כשיטת הראב"ד ז"ל הנ"ל ועיי' בלח"מ מ"ש בזה יעוי' היטב בזה. ועיין בשמ"ק (ב"ק ע"ח ע"ב) בד"ה ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל שיור עוברה יראה שאינו חייב שהרי ניתר עמה בשחיטה מ"מ יש שמסתפקים בו ופוסקים שאם תפס אין מוציאין מידו מכרו חוץ ממלאכתה כו' בכל אלו הדבר ספק ואין מוציאין מידו דו"ה ואם תפס הלה אין מוציאין מידו עכ"ל והוא שיטת הרמב"ם הנ"ל הרי מבואר דשיטת הרמב"ם ז"ל הוא דהב"ד מחייבין אותו בדו"ה אע"ג דאין הב"ד יכולין לחייבו לשלם משום דהוי ספיקא דדינא מ"מ מחייבין הב"ד אותו לכשיתפוס ממנו יהני התפיסה על דו"ה והראב"ד סובר דהואיל דאין הב"ד יכולין לחייבו לשלם תו לא מחייבין אותו לשלם לכשיתפוס דעיקר חיובא דב"ד הוא רק אם מחייבין אותו לשלם אז מחייבין אותו דו"ה אבל אם אין יכולין לחייבו לשלם תו ליכא שום חיוב כלל דאשר ירשיען אלהים כתיב. ומעתה נבא לנידן דידן בגנב בשבת וטבח בחול דלשיטת הראב"ד בודאי ליכא כלל חיובא דדו"ה דאע"ג דצריך לשלם הקרן מכח מזיק שהרי טבח בחול מ"מ אין הב"ד מחייבין אותו דו"ה מכח מה שיתפוס הקרן שמשלם מדין מזיק ויתפסנו הוא על הקרן שנתחייב מכח הגניבה:

שגנב בשבת אלא אפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל דסובר דהב"ד מחייבין אותו בדו"ה לכשיתפוס מ"מ אינו מתורץ בזה דברי הריטב"א ז"ל דא"כ גם בגנב וטבח בשבת ג"כ יחייבו הב"ד אותו לשלם דו"ה לכשיתפוס וא"כ מאי חילוק יש בין גנב וטבח בשבת לבין גנב בשבת וטבח בחול ודוחק לומר דבגנב בשבת וטבח בחיל בודאי יצטרך לשלם הקרן מכח מזיק ובודאי יוכל לתפוס וא"כ תו הב"ד יכולין לחייבו דו"ה ג"כ אבל באמת המעיין היטב יראה שדוחק לומר כן דהא עיקר תליא בשעת גמר דין אם הב"ד יכולין לחייבו דו"ה או לא וא"כ בשעת גמר דין נהי דהב"ד מחייבין אותו לשלם הקרן מכח מזיק מ"מ אינן יכולין לחייבו דו"ה וז"פ בסברא ובטעמא. ועיין לקמן בפירקין על (דף ע"ג ע"ב) [אק"ז אק"ה] מ"ש בזה:

ז והנה לכאורה י"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל דבספיקא דדינא הב"ד מחייבין אותו בדו"ה שאם יתפוס יהני התפיסה א"כ י"ל גבי גנב וטבח בשבת דסובר רבה אליבא דר"מ דפטור מלשלם דו"ה אע"ג דבקנס סובר ר"מ מת ומשלם מ"מ הואיל דעל הקרן פטור משום דקלב"מ תו אמרינן דו"ה אמר רחמנא ולא גו"ד דאמאי לא יחייבו אותו הב"ד לשלם דו"ה לכשיתפוס דהא על הקרן מהני תפיסה דבכל קלב"מ מהני תפיסה ולכשיתפוס ישלם דו"ה וכן נמי קשה לדידן דבגנב וטבח בשבת פטור ועכ"פ הב"ד יחייבוהו בתשלומי דו"ה לכשיתפוס ולכאורה י"ל בזה. אם לא שנימא דהרמב"ם סובר ג"כ דבגנב וטבח בשבת מהני ג"כ תפיסה והב"ד מחייבין אותו לשלם דו"ה אם יתפוס יהני תפיסתו, וגם בהא דאמר רבה אליבא דר"מ דבגנב וטבח בשבת פטור מלשלם דו"ה היינו שאין הב"ד מחייבין אותו לשלם דו"ה אבל אם יתפוס מהני תפיסתו וא"כ גם בגנב בשבת וטבח בחול ג"כ הוא רק אם יתפוס הואיל דכבר נעשה גנב בשעה שגנב בשבת ולא נעשה גנב מחדש כששוחט בחול הואיל דכבר יצא הדבר מרשות הבעלים ואין חילוק כלל בין גנב וטבח בשבת לבין גנב בשבת וטבח בחול וכשיטת הרשב"א המובא בשמ"ק שהבאתי לעיל וא"כ לפי"ז גם לרבנן דפליגי על ר"מ וסוברים דגם בקנס אמרינן קלב"מ ופטור מתשלומין מ"מ אם גנב וטבח בשבת ג"כ איכא עליו חיוב דו"ה אלא שאין הב"ד יכולין לחייבו ורק אם יתפוס יהני תפיסתו למ"ד דמהני תפיסה בקלב"מ ואין חילוק בזה בין רבנן לר"מ אלא לענין גנב בחול ושחטו בשבת דלר"מ מחויב לשלם דו"ה מדינא ולרבנן אינו מחויב רק כפל ולא דו"ה אבל אם יתפוס בודאי מהני התפיסה גם לרבנן וכן יהיה להלכה וי"ל עוד בזה מיהו כבר כתבתי לעיל בסוגין דדעת הרמב"ם דנעשה גנב מחדש וי"ל בזה. ועיין כתובות (דף ל"ג ע"ב) מתקיף לה מר זוטרא מי איכא מידי דאילו עבד איהו לא מחייב ועביד שליח ומחייב איהו לאו משום דלא מחייב אלא משום דקלב"מ ופירש"י לאו משום דלא מחייב הוא דחיוביה רמיא עליה אלא משום דקלב"מ ומשמע מדברי רש"י לכאורה דמהני תפיסה שפיר על קנס היכא דקלב"מ והיינו דהב"ד גומרין הדין לענין אם יתפוס יהני התפיסה ושפיר רמי חיובי' עליה והוא כסברת הרמב"ם הנ"ל. אולם התוס' שם בד"ה לאו כתבו אע"ג דהכא אפילו לצי"ש אינו חייב דדוקא בממון הוא דאמר רבא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו דמחייב בבא לצי"ש אבל קנס לא מיחייב אלא עפ"י ב"ד כדאמרינן אשר ירשיען אלהים פרט למרשיע את עצמו מ"מ ניחא דכיון שהיה ראוי להתחייב אם לא היה מתחייב בנפשו כו' ע"ש והרי מדברי התוס' מבואר בהדיא דבקנס ליכא שום חיוב כלל היכא דקלב"מ ואפילו לענין חיוב לצי"ש והטעם משום דקנס עיקר החיוב בא ע"י גמ"ד של הב"ד והיכא דקלב"מ אין הב"ד גומרין כלל הדין לענין תפיסה או לצי"ש והוא כשיטת הראב"ד ועיין בשמ"ק שם בד"ה עבד איהו וז"ל אין לפרש דס"ד דמר זוטרא דלא מחייב כלל ואפילו לצי"ש ומשני לאו משום דלא מחייב וכו' פי' דלא מיפטר לגמרי דלצי"ש מיהא חייב דלא מיפטר אלא משום דקלב"מ וכדאמרינן גבי אתנן וכו' דהא ודאי ליתא חדא דא"כ הו"ל לשנויי בקיצור דהרי הוה חייב לצי"ש ועוד דבשלמא בממון איכא למימר דחייב לצי"ש דמי פטרי' מחיובא דחברי' אלא דב"ד לא נחיתו לנכסיו וכדכתיבנא לעיל דקלב"מ אבל קנסא דקא קניס לי' רחמנא מאיזה טעם נאמר שיתחייב לצי"ש דיו במה דקנסי' ליה רחמנא דמקטיל והילכך ודאי מר זוטרא ה"נ קאמר דלא מחייב כלל כיון דהוה קנסא ומשני דאה"נ דאינו חייב כלל ואפילו לצי"ש ומ"מ מיהו הרי חיובא רמיא עליה אלא משום דקלב"מ פטרינן וכיון שכן כל היכא דליכא למימר קלב"מ הדרא חיובי' עליה דהיינו היכא דהוה ע"י שליח וכ"כ התו' ואפשר שזהו שכתב רש"י עביד איהו לא מחייב קנס דהא מקטול ועוד כתב לאו משום דלא מחייב הוא דחיובא רמיא עליה אלא משום דקלב"מ עכ"ל השמ"ק והנה מתחילה הביא הפי' בגמ' הסובל כשיטת הרמב"ם ולבסוף דחה הפי' הזה ופירש כשיטת הראב"ד הנ"ל והרבה י"ל עוד בזה:

או אפשר לומר דס"ל להרמב"ם ז"ל דבקלב"מ לא מהני תפיסה דדוקא בספיקא דדינא מהני תפיסה אבל לא בקלב"מ ועיין בש"כ (סי' כ"ח ובסי' ע"ה ובסי' קפ"ב) ובאחרונים מפרשי הש"ע שם שהאריכו בזה ודעת הרמב"ם ז"ל בזה לא נתברר אם סובר דקלב"מ מהני תפיסה או דלא מהני תפיסה וכעת לא מצאתי הכרע לדברי הרמב"ם ז"ל ואם נימא דלא מהני תפיסה בקלב"מ א"ש הא דגנב וטבח בשבת וי"ל עוד בזה ועיין לקמן בפרק הגוזל ומאכיל על (דף קי"ב ע"א) [או"ו אק"א ו"ג] מ"ש שם בזה:

ח והנה עוד י"ל בזה בדברי הסמ"ע שתמה על הע"ש הנ"ל דהנה לכאורה י"ל בהא דפריך הש"ס ה"ד אי לימא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' קרן כעין שגנב לימא פליגי דרב אדרבה כו' דמאי פריך הש"ס לימא דרב מיירי כגון שבשעת טביחה ומכירה היה שוה רק כמו שהיה שוה בשעת גניבה ואחר טביחה הוא דנתייקרה וע"ז אמר רב קרן כעין שגנב אבל תשלומי דו"ה כשעת העמדה בדין וכל שנתיקרה לאחר טביחה ושוה בשעת העמדה בדין יותר משלם כיוקרא דשעת העמדה בדין וע"כ צרכינן לומר דמדקאמר רב הלשון קרן כעין שגנב ולא אמר קרן כשעת טביחה ומשמע דאפילו אם נתייקרה קודם טביחה ג"כ משלם קרן כעין שגנב לימא פליגי דרב אדרבה ומשני הש"ס כגון דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזא. ומעתה לפי האמור היכא דבשעת טביחה לא היה שוה יותר ממה שהיה שוה בשעת גניבה רק שאחר טביחה נתייקרה בכה"ג בודאי הוה הדין דמשלם קרן כמו שהיה שוה בשעת גניבה ודו"ה כיוקרא דבשעת העמדה בדין והע"ש דקדק בלשונו הטהור וכ' ואם היה שוה בשעת הגניבה שנים ובשעת העמדה בדין ד' והיינו היכא שרק בשעת העמדה בדין נתייקרה אבל בשעת טביחה היה שוה רק כשעת גניבה בזה שפיר כתב הדין משלם קרן כשעת גניבה וכפל דו"ה כשעת העמדה בדין אבל אם בשעת טביחה היה שוה יותר ממה שהיה שוה בשעת גניבה בודאי דגם הע"ש מודה דמשלם הקרן כשעת טביחה וכדרבה. והרמב"ם ז"ל בלשונו הטהור דקדק לכתוב ג"כ שבשעת גניבה היה שוה שנים ובשעת העמדה בדין היה שוה ד' והיינו ג"כ דדוקא אם רק בשעת העמדה בדין הוא דנתייקרה וכמש"ל והע"ש דקדק לכתוב הלשון רק כמ"ש הרמב"ם והכל הולך אל כוונה אחת והסמ"ע רמז ג"כ לזה וחשב זה לדוחק והש"כ (בס"ק וי"ו) באמת מסיק ג"כ לפרש כן יעוש"ה. והסמ"ע הקשה ע"ז הסברא דאם נימא כן תיקשי מסוגית הגמ' דקאמרינן שם דאם גנב טלה ונעשה איל וטבחו או מכרו אחר שנעשה איל דאינו חייב בדו"ה מטעם דמיד שנשתנה ונעשה איל קנאו הגנב בשינוי והטביחה ומכירה ברשותו נעשה ה"נ נימא מיד שטבחו ומכרו שנשתנה מכמות שהיה עמד ברשותו ותו אף דנתייקרה ברשותו נתייקרה ולא ישלם אלא כמו שהיתה בשעת טביחה עכ"ד ולעד"נ דיש לחלק בזה דבשלמא כי גנב טלה ונעשה איל דנעשה באמת שינוי בגוף דבר הגנוב שפיר אמרינן דשלו הוא טובח ומוכר אבל אם אין בו שינוי כלל רק מה ששחטו הלא על שינוי כזה הוא דמתחייב לשלם דו"ה והתורה אמרה דמשלם דו"ה כשעת העמדה כדין והרי באמת מה שנתייקרה לא חשיב שינוי כלל רק הטביחה הוא דהוה שינוי והלא על שינוי זה התורה חייבה לשלם דו"ה וז"פ בסברא לחלק כן: [יז] שם לימא פליגי דרב אדרבה דאמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה כו' כל הסוגיא ולכאורה יש לדון מכאן על דברי מרן הגאון החריף בעהמ"ח ספר טיב גיטין על מס' גיטין (דף נ"ג) בסוגיא דהמטמא ומדמע שהביא שם פלוגתא הראשונים נ"ע בפרק בן סורר דקאמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קנינהו ורבא אמר מסתברא מילתא דרב בששיבר דליתנהו אבל נטל לא כו' ופירש"י ותוס' דלרבא דפטור בששיברן אפילו שיבר אח"כ ג"כ פטור וכן דעת הבעה"מ שם ומפרש הבעה"מ דרבא סובר ג"כ דמה"ת אפילו כי איתנהו בעינייהו נמי זכה בהן ורק מדרבנן צריך להחזיר ומשום דכל:

היכא דקלב"מ קנהו לגמרי להחפץ והרמב"ן במלחמות שם חולק בזה וס"ל דפלוגתא דרב ורבא הוא אם קלב"מ עושה קנין שיקנה לגמרי להחפץ דרב סובר דקלב"מ עושה קנין גמור וה"ה הכא דבדמים קנינהו קנהו לגמרי ורבא סובר דהא דאמרינן במתני' ושיבר את הכלים פטור הוא דוקא בששיבר במחתרת אבל כי איתנהו בעיניי' צריך להחזירן דקלב"מ אינו עושה קנין וה"ה בששיברן אח"כ ג"כ חייב לשלם יעו"ש שהאריכו בביאור הדברים כן פירשתי תמיד דברי הבעה"מ והרמב"ן ז"ל. אולם ראיתי למרן הגאון זצ"ל שכתב שם דבר חדש בזה וז"ל דאין הכוונה כלל לרב דהמיתה הי"ל קנין דז"א דקלב"מ אין עושה קנין כלל ואדרבה עיקר חיובא רמיא עליה כמ"ש רש"י ותוס' בב"מ (צ"א) אלא דבהא פליגי האמוראים התם בדין זה אי נטל צריך להחזיר דהא ודאי דעכ"פ הב"ד אין עושין תרתי דהיינו עונש מיתה וממון ורבא בעצמו סובר דזה שייך דוקא באם החפץ אינו בעין והי"ל תשלומין ג"כ כמו דין כיון שמשלם מכיסו וכל כה"ג הו"ל שתי רשעיות ואין כח ביד ב"ד להענישו אבל כשהוא בעין הרי חזרת החפץ אינו מצד דין חדש כלל רק דממילא ברשות מרא קמא הוא דהי"ל רק כפקדון אצלו יעו"ש ורב סובר דכל גזילה הי"ל קנין מדחייבי' רחמנא באונסין אלא דרחמנא גזרה בהשבה אף דמדינא הי"ל לקנות החפץ נמצא גם חזרת החפץ הי"ל כמו רשעה אחת ג"כ ולכן שתי רשעיות לא עבדינן ופטור משום קלב"מ אבל הקנין הוא מצד הגזילה ראשונה אלא דבעלמא לא מהני ליה מגזה"כ דוהשיב דהי"ל כמו תשלומין זה הוא עיקר ביאור הסברא למעיין שם היטב כו' יעוש"ה שהאריך בפלפול עצום בדברי התוס' במס' גיטין שם בד"ה מנסך ובכל הסוגיא שם ועיין לקמן בפרקין על (דף ע"א ע"א) [אוע"ז] מ"ש שם. והנה לפ"ד קדשו שכתב דכל גזלן קני לו החפץ הגזול בהגזילה שגזל אלא דרחמנא חייבי' בחיוב השבה וא"כ לדבריו ז"ל כל זמן דלא אהדרי' הרי הוא ברשות הגזלן ומש"ה חייב באונסין כן הוא הסברא לרב. ולכאורה י"ל דא"כ כי קידש בו אשה יהיו חלין הקידושין דהא כל זמן דלא אהדרי' הרי הוא של הגזלן מיהו באמת ז"א דהא הואיל דרחמנא רמיא עליה חיוב השבה תו לא יכול ליתנו לאחר אלא דאם נתייקר הי"ל לומר דמה ששוה יותר הוא של הגזלן שהרי הוא של הגזלן מיהו באמת גם זה אינו דהא הוא צריך לקיים מצות השבה ולהשיבה בעיניה כמו שהוא אולם אם שברה בידים דאינו בעין הי"ל לומר לרב דסובר דכל גזלן קני לה להגזילה ורק שהתורה רמיא עליו מצות השבה כשהיא בעיני' ואם אינו בעין בא עיקר החיוב עליו לשלם כמו שהיה שוה בשעת גזילה דהנגזל עוד לא זכה תו בהחפץ דהא אם נימא דהגזלן קנה לה להגזילה ורק דמחויב להחזירה ולקיים מצות השבה וא"כ נראה דהנגזל צריך לעשות בו קנין שיהיה שלו וא"כ כל כמה דלא אהדרה להנגזל הרי הוא של הגזלן ולא הוי של הנגזל וא"כ בתברא או שתיא אף שנתייקר אחר הגזילה הוה הדין לרב דאינו משלם אלא כמו שהיה שוה בשעת הגזילה וא"כ קשה דמאי פריך הש"ס כאן לימא פליגי דרב אדרבה ומשני לה דרב מודה לדינא דרבה הא רב לשיטתו דסובר דהגזלן קני להגזילה א"כ הוה הדין דתברא או שתיא באמת אינו משלם אלא כמו שהיה שוה בשעת הגזילה ודוק. אחז"ר ראיתי בשו"ת ח"ס (חחו"מ סי' קל"ב) כתב הרב השואל ג"כ כסברת הט"ג הנ"ל והוסיף בה להביא ראיה מב"ק (ק"ו ע"א) דר"ה א"ר מנה לי בידך והלה טוען להד"ם ונשבע ואח"כ באו עדים פטור כו' ומסיק דאמר רב אפילו בפקדון דאיתיה בעיניה מ"מ כיון שנשבע ונעשה גזלן עליו קנאו לגמרי כו' והאריך בזה ותורף דבריו הוא דרב דסובר דכל זמן שלא החזיר הגנב הקנה לו התורה גוף הגניבה והיינו קנין הגוף לזמן עד שישיבנו לבעליו והח"ס פלפל בזה בקנין לזמן ולגוף הסברא קלס מאד והוסיף בה דברים והוא דהגנב קנה להגניבה עצמה ורק שצריך לשלם דמים מה ששוה הגניבה וכמו אילו קנה בשינוי דג"כ צריך לשלם דמים ורק לנתק הלאו צריך להחזיר גוף החפץ כי איתא בעיני' אבל היכא דאיכא חיוב מיתה א"כ תו ליכא כלל חיוב תשלומין ממילא תו ליכא חיובא כלל להחזיר גוף החפץ ותד"ק. והנה עיקר הסברא הוא סברת הט"ג הנ"ל וא"כ קשה מסוגיא זו דכאן והנה עיינתי עוד בזה וראיתי כי קשה ג"כ מהא דקאמר רב בב"ק (ס"ז ע"ב) על מתני' דקתני אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל אמר רב ל"ש אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנאו גנב ראשון וגנב השני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון כו' כל הסוגיא ואם נימא דרב סובר דכל גנב קנה תיכף להחפץ ורק שצריך לקיים העשה דוהשיב א"כ כל כמה דלא חשיב הרי הוא של הגנב א"כ הרי זה דומה לפני יאוש כלאחר יאוש וא"כ אמאי אין הגונב מהגנב משלם כפל להגנב ראשון ועוד תקשה דהאיך משכחת לה תשלומי דו"ה דהא לאחר יאוש אינו משלם דו"ה לרב וא"כ גם קודם יאוש האיך משלם ודוחק לומר הואיל דצריך להחזיר גוף החפץ לקיים העשה תו הוה של הבעלים דהא סוף סוף לא החזיר עדיין וכל זמן שלא החזיר הרי הוא של הגנב ועיין סנהדרין שם (ע"ב) תוד"ה אפילו הוקשו לרב (מב"ק ס"ז) מסוגיא הנ"ל דאלמא דקודם יאוש לא קני ומבואר ההיפוך מסברא הנ"ל אלא דגנב לית ליה קנין כלל בהגניבה והרב השואל בח"ס שם כ' דהחברים אמרו דמתוס' הנ"ל ומחדושי הר"ן בסנהדרין שכ' שהרי ודאי אין לגנב ולגזלן קנין בכלי שגנב אלא לאחר יאוש כו' מבואר ההיפוך מסברא זו והח"ס כתב ע"ז עיינתי היטב שם ואין שם שום משמעות לסתור דבריו עכ"ל הטהור. ואנכי לא אדע דעת קדשו של הח"ס שהרי בפירוש מבואר ההיפוך כללו של דברים לא אוכל להבין כלל הסברא הנ"ל והרבה י"ל עוד בזה. ועיין לקמן על (דף קי"ד ע"ב) [אוכ"ז אק"א] מ"ש עוד בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה