אמרי הצבי ב· רבי צבי מאיר בר
דף סב:
פרק שביעי:
[אות א]:
מרובה מדת כו' ובגמ' עד מי קתני אין בין מרובה קתני תני ושייר ובתוד"ה מרובה וז"ל משמע הכא היכא דתני אין בין לא שייך למימר תנא ושייר והקשה הר"י מאורליינוש מהא דתנן בפ"ק דמגילה (דף ח') אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריות ונדבות אינו חייב באחריות ואכתי הא איכא שהנדבה באה מן המעשר ונדר שהוא דבר שבחובה אין באה אלא מן החולין כדתנן בהתודה (דף פ"א) כו' יעו"ש מה שתי' בזה: (א) ולכאורה הים נ"ל בזה ליישב קצת קושית התוס' הנ"ל עפ"י מה שצידד הצל"ח לומר דאף למ"ד דמע"ש ממון גבוה וכן קיי"ל להלכה מ"מ זה דוקא במע"ש גופי' אבל במעות מע"ש יש לומר דלא הוה ממון גבוה ואם קידש אשה במעות מע"ש מקודשת ורצה לדייק זה מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה' מע"ש הי"ז) מע"ש ממון גבוה הוא שנאמר לד' הוא כו' ואין מקדשין בו את האשה ואין מוכרין כו' ושם (בהל"כ) גבי מעות מע"ש כ' וז"ל וכן מעות מע"ש אין שוקלין ואין מוכרין ואין מחליפין כו' פסיק ותני כל הני דחשיב במעשר עצמו חוץ ממה שכתב במעשר שאין מקדשין בו האשה לא חשיב גבי מעות ושמעינן מזה דדוקא גבי מע"ש עצמו הוא דאמרינן דהוה ממון גבוה אבל מעות מע"ש לא אמרינן ביה ממון גבוה ומסופק הצל"ח בזה עיי"ש על מס' פסחים (דף זיי"ן ע"א) ואם נימא כדברי הצל"ח הנ"ל דממון מע"ש לא הוי ממון גבוה א"כ נוכל ליישב קצת קושית התוס' הנ"ל דהואיל דאם יקנה במעות מע"ש קרבנות בודאי דיוצא בהם ידי חובתו אפילו בנדרים והטעם הואיל דלא הוי תו ממון גבוה ורק דוקא אם יקנה במע"ש גופי' שיחליף החטים של המע"ש בעד בהמה לקרבן הוא דלא יצא וא"כ תו לא פסיקא ליה להתנא למיתני חילוק זה שנדבה באה מן המעשר ונדר אינו בא מן המעשר הואיל דבמעות של מע"ש אם יקנה בהם קרבנות לנדרו יוצא בהם ג"כ הואיל דמעות מע"ש לא מיקרי ממון גבוה כן היה נלע"ד לכאורה:
אולם באמת גוף דברי הצל"ח אינם מובנים כלל דהאיך תיסק אדעתין לומר כן דמעות מע"ש לא מיקרי ממון גבוה דהא בהדיא מבואר במס' מנחות (דף פ"ב ע"א) א"ר אמי המתפיס מעות מע"ש לשלמים לא קני שלמים מ"ט דלא אלימי קדושת השלמים למיחל אקדושת מע"ש כו' איתמר המתפיס מעות מע"ש לשלמים ר"י אמר קני ר"א אומר לא קני ואליבא דר"י דאמר מע"ש ממון הדיוט הוא דכ"ע לא פליגי דקני כי פליגי אליבא דר"מ דאמר מעשר ממון גבוה הוא. מאן דאמר לא קני כר"מ ומ"ד קני כיון דמעשר קריב ליה שלמים כי מיתפסת ליה נמי תפיס ועיין בפירש"י שם. והרמב"ם ז"ל פסק כר' אלעזר עיין (בפ"ז מהל' מע"ש הי"ט) וז"ל המתפיס מעות מעשר לשלמים לא קני שלמים שקדושת שלמים אינה חלה על קדושת מעשר שהמעשר ממון גבוה הוא ואצ"ל אם התפיס המעשר עצמן לשלמים שלא קני שלמים עכ"ל וכ' בכ"מ פלוגתא דר' יוחנן ור' אלעזר ופסק כר"א משום דר' אמי סבר כוותי' ורבא נמי משמע דס"ל כוותי' עכ"ל אלמא מבואר בהדיא דגם מעות מע"ש בקדושת מע"ש קאי ולא חל עלה קדושת שלמים ואפילו אליבא דר"י דסובר דחל קדושת שלמים אמעות מע"ש הא קאמר טעמיה הואיל דמעשר קריב ליה שלמים כי מיתפסת ליה נמי תפיס אבל בודאי דחל קדושת מע"ש אמעות מע"ש ולכאורה צע"ג על הצל"ח בזה:
וראיתי בספר מנחת חינוך על החינוך הנדפס מחדש (שם במצוה תע"ג) הביא דברי הצל"ח הנ"ל ותמה עליו מש"ס דמנחות הנ"ל והניח בצ"ע (ובמצוה רמ"ח) מחזיק קצת דברי הצל"ח יעוש"ה אולם באמת גוף דברי הצל"ח ז"ל הם תמוהים מכמה משניות מהא דהפורט סלע ממעות מע"ש בשקל כסף כו' במס' מע"ש (פ"ב מ"ח מ"ט). ועוד מכמה דוכתי דמבואר בהדיא דחל קדושת מע"ש על המעות מע"ש וקשה לומר על הצל"ח שח"ו נעלם ממנו כל זה וע"כ חובה למשכוני נפשין על רבינו הצל"ח ז"ל וליישב דבריו הקדושים:
ב והנלע"ד בזה דהנה שם במס' מנחות (דף פ"א ע"ב) במתני' היא ולחמה מן המעשר יביא ולא יביא מחיטי מע"ש אלא ממעות מע"ש ובגמ' ולא יביא מחיטי מע"ש אלא ממעות מע"ש ר"נ ור"ח דאמרי תרווייהו לא שנו אלא מחיטי מע"ש אבל מחיטין הלקוחות ממעות מע"ש יביא. יתיב רבי ירמי' קמיה דר"ז ויתיב וקאמר ל"ש אלא מחיטי מע"ש אבל מחיטין הלקוחות במעות מע"ש יביא א"ל רבי אתה אומר כן אני אומר אפילו מחיטין הלקוחות במעות מע"ש לא יביא ואימא טעמא דידי כו' כל הסוגיא ובפירש"י שם ועיין ברמב"ם (פי"ו מהל' מעשה"ק הי"ז) וז"ל וכן אם פירש ואמר הרי עלי תודה היא ולחמה מן המעשר יביא ולא יביא לחמה מחיטי מע"ש אלא ממעות מע"ש כמו הבהמה שהיא ממעות מע"ש כו' ועיין בכ"מ מ"ש בזה:
והנה לכאורה י"ל דמאי חילוק יש בין אם מביא ממעות מע"ש או מחיטי מע"ש עצמן ונראה דהטעם הוא דנהי דמעות מע"ש יש עליו קדושת מע"ש מ"מ הואיל דקונה עבור המעות בהמה לתודה וקמח לחלות תודה הרי הוא מפקיע עכשיו קדושת מע"ש מן המעות דבשלמא אם קונה בעד המעות שלמים הרי הוא עושה כמצותו אבל כשקונה בעד המעות תודה הרי הוא מפקיע קדושת מע"ש מן המעות ויכול להפקיע הקדושת מע"ש מן המעות אע"ג דהמעות קדוש בקדושת מע"ש יכול להפקיע והטעם הואיל דקדושתה עומדת להפקיע מן המעות ויכול להפקיע ממנו אבל בעד חיטי מע"ש עצמן אינו יכול לקנות תודה וזה הוא הפלוגתא דאמוראי בחיטין הלקוחות במעות מע"ש דמ"ד דגם בחיטין הלקוחות ממעות מע"ש לא יביא הוא משום הואיל דבאמת המעות של מע"ש הוא קדוש בקדושת מע"ש וכשקנה חיטין בעד המעות לא היה דעתו להפקיע מקדושת מע"ש א"כ הרי נתקדשו החוטין בקדושת מע"ש והחיטין אינן עומדין להיות פקע מהם קדושת מע"ש ומש"ה לא יביא בהן תודה ולחמה ומ"ד דגם בחיטין הלקוחות ממעות מע"ש ג"כ יביא הוא משום דס"ל הואיל דהחטין שלקח בעד מעות מע"ש לא עדיפי מהמעות עצמן ויכול להפקיע מהן קדושת מע"ש וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל (בפי"ו ממעה"ק) שהבאתי אבל לעולם דהמעות עצמן הם קדושין בקדושת מע"ש ממש כל זמן שלא הפקיע קדושתן וז"נ לענ"ד: וחילוק זה למדתי מירושלמי (פ"ק דמע"ש ה"ב שם) א"ר לעזר לא קנה מעשר א"ר יוסי בקדמייתא הוינן מרין הלוקח בהמה לבשר תאוה על כורחו נתפס השם לשלמים ולא הוינן אמרין כלום מן הדא דא"ר לעזר לא קנה מעשר רבי יוסי בשם ר' יוחנן בהמת מעשר בירושלים כר"מ פטורה מן הבכורה כר"י חייבת בבכורה כו' א"ל בלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר כו' עיי"ש ובפירוש הגאון מוהרא"פ ז"ל וקאמר עוד שם בירושלמי א"ר יוסי כל אילין מילייא אנן מרין ומתני' מסייע לר"ז לא יביא מחיטי מעשר אלא ממעות מע"ש מה בין חיטין מה בין מעות אלא בלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר ופי' שם הגאון מוהרא"פ ז"ל וז"ל ומפרש ר' יוסי מ"ש מעות מחטים אלא ודאי היינו טעמא דלא יכול להביא מן החיטים לחמי תודה אלא שלוקח חיטים במעות מע"ש משום דאז נוכל לומר בתחילת לקיחתה פקעה ממנה קדושת מע"ש מה שא"א לומר כן בחיטים מע"ש עצמן והטעם כדמסיק בסמוך שיכולים הלחם לבא לידי פסול ויהיו נאסרים באכילה ומבריחן מן אכילתן אבל במעות יש לומר דפקע מהן קדושת מע"ש ונתפסו להיות לתודה בתחלת קנייתן עכ"ל הרי מבואר בהדיא חילוק זה דאע"ג דהמעות מע"ש בקדושת מע"ש קאי מ"מ כשקונה עבורם דבר אחר ורוצה להפקיע ממנה קדושת מע"ש שפיר יכול להפקיע ודוק היטב בזה:
ג ולולא דמסתפינא הייתי אומר עוד יותר דאפילו אם קנה שלמים במעות מע"ש ג"כ לא חל קדושת מעשר כלל ורק קדושת שלמים לבד הוא דאיתא על הבהמה אבל קדושת מעשר לגמרי פקע ממנה וראיה לזה דהא הרמב"ם ז"ל פוסק דמע"ש ממון גבוה וסובר דקדשים קלים ממון בעלים וא"כ שלמים ממון בעלים הם וכ"פ הרמב"ם בהדיא (בפ"ח מהל' נזקי ממון ה"ב) דקק"ל ממון בעלים גבי שלמים שהזיקו יעו"ש בלח"מ שכ' כן בשיטת הרמב"ם ז"ל ואמאי לא אשתמיט בשום פוסק לומר דשלמים הבאים ממע"ש דממון גבוה הם אלא ע"כ דכל ששינה המעות מע"ש לשם דבר אחר שפיר נפקע לגמרי קדושת מע"ש מינה והיינו אם רצונו להפקיע קדושת מע"ש מינה ורק דאסור לכתחלה להפקיע קדושת מע"ש והתורה התירה להקריב ממנו שלמים וכן תודה מותר להביא ממעות מע"ש. והנה היכא דהחליף חיטי מע"ש בבהמה והקריבה שלמים דג"כ אמרינן דממון בעלים הוא דלא מצינו בשום מקום דבכה"ג יהיו: שלמים ממון גבוה וע"כ צרכינן לומר דבכה"ג ג"כ נפקע ממנה קדושת מע"ש ומש"ה גם בכה"ג אמרינן דשלמים ממון בעלים הם ודוקא לשלמים התירה התורה אבל לקרבן אחר כגון תודה יש לומר דלא נפקע ממנה קדושת שמעינן ומש"ה הוה הדין דלא יביא מחיטי מע"ש. אבל עכ"פ מע"ש מכל הנ"ל דמעות מע"ש קיל ממע"ש עצמו דממעות מע"ש יכולה הקדושה להפקע ממנו משא"כ ממע"ש עצמו וא"כ אם קידש אשה במעות מע"ש יש לומר שפיר כסברת הצל"ח דאע"ג דאם קידש במע"ש גופיה לא חלין הקידושין כלל הואיל דממון גבוה הוא מ"מ אם קידש אשה במעות מע"ש חלין הקידושין דהא הוא מפקיע עתה המע"ש מקדושתי' ונהי דכשהי' ביד המקדש הי' המעות בקדושת מע"ש מ"מ כי הוציאם לרשות אחרת ונתנם לאחר במתנה בתורת חולין הרי הופקע הקדושה מהמעות המע"ש ואע"ג דכשהי' המעות ביד המקדש הי' המעות ממון גבוה ונהי דכשבאו ליד האשה הופקע הקדושה מ"מ לא נתן לה המקדש מידי דהא כשהי' אצלו ממון גבוה הי' וי"ל דתליא זה במאי שנסתפק המלמ"ל (בפ"ה מהל' אישות הל"א) באם מקדש אשה חולנית באיסורי הנאה דלדידה מותר להנות ורק לדידי' אסור בהנאה אם חלין הקידושין הואיל דלא יהיב לה כלום ואם נאמר דהתם מהני הקדושין א"כ גם הכא במקדש אשה במעות מע"ש ג"כ חלין הקידושין אלא אפילו אם נימא דהתם לא חלין הקידושין הואיל דלא יהיב לה כלום מ"מ י"ל דהכא מהני כמו במקדש האשה בגזל לאחר יאוש דאמרינן דהואיל דכשבא ליד האשה איכא שינוי רשות ג"כ וחלין הקידושין משום דכשבא ליד האשה אז הרי הוא נותן לה ובאין שניהם כאחד קנייתו והקידושין ועיין בהה"מ (בפ"ה מהל' אישות ה"ז) ועיין קצה"ח (סי' שנ"ג סק"א) האריך בזה וה"נ דכוותי'. וי"ל עוד להסביר הדבר הואיל דכשבא ליד האשה הרי פקע הקדושה וא"כ אז גם אצל המקדש לא הי' מיקרי תו ממון גבוה וא"כ שפיר מהני הקדושין ולא דמי למקדש באיסורי הנאה דגם לאחר הקידושין אסור לו להנות ממנו משא"כ הכא ודוק בזה כי קצרתי מעט. ומעתה לפי האמור מיושב קצת קושית התוס' הנ"ל הואיל דאם יקנה במעות מע"ש קרבן מהני שפיר ומש"ה לא תני ליה תנא במתני' להאי חילוקא דהא אם יקנה במעות מע"ש קרבן שהוא חייב מהני. והא דאם קנה חטאות ואשמות ועולות מדמי מעשר יאכל כנגדן כדאיתא במס' קדושין (דף נ"ו) וכ"פ הרמב"ם (בפ"ז מהל' מע"ש הי"ז) נוכל לומר שהוא רק מדרבנן ואולי גם במקדש אשה במעות מע"ש ג"כ הדין כן דיאכל כנגדן וי"ל עוד בכ"ז: [אות ב]:
מנה"מ דת"ר על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שה על שלמה פרט על כל אבדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל כו' יצאו קרקעות שאינן מטלטלין כו' כל הסוגי' ובתוס' ד"ה יצאו קרקעות וא"ת כיון דאימעטו משבועה כדאמרינן בפ' הזהב (נ"ז) תיפוק ליה דאין בהם כפל בטוען טענת גנב דלא משלם אלא בשבועה כדאמרינן לקמן בשמעתין וליכא למימר דאיצטריך לקופץ ונשבע דבהגוזל קמא (דף ק"ו) מוכח דלא משלם אלא א"כ ב"ד משביעין אותו כו':
א והנלע"ד ליישב קצת קושית התוס' הנ"ל עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' גניבה ה"י) וז"ל שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהפקד אצלו וסלע מכיס שהפקיד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפל וכ' הראב"ד ז"ל וז"ל זה אינו כלום ועיין במגדל עוז ועיין בה"ה שכ' לפרש כוונת הראב"ד בהשגתו שלא מצינו כפל בשומר אלא בטוען טענת גנב ונשבע הלא"ה לא דאע"ג דאחר שגנב מרשות הבעלים משלם כפל כמו שנתבאר הוא עצמו ודאי לא ישלם דאי לא למה לן שבועה משעת כפירה ליחייב בכפל ונ"ל שדעת רבינו ז"ל בנשבע על כך וטען טענת גנב וקמ"ל שאין זה שליחת יד הפוטרו מן הכפל לדעתו ז"ל למעלה אלא הרי הוא חייב בכפל לפי ששליחת יד הוה בנשתמש במה שנפקד אצלו אלא שגם זה צ"ע סוף דבר אינו יודע טענה לרבינו עכ"ל ובכ"מ הביא דברי ה"ה והוא ז"ל פי' דברי רבינו ז"ל דלעולם הפי' הוא שחייב כפל בלא שבועה ואף דכל טוען טענת גנב אינו משלם כפל בלא שבועה הכא משלם כפל בלא שבועה וכתוב בטעמו של הדבר וז"ל ול"נ שדעת רבינו דטוען טענת גנב היינו כשמניח הפקדון במקומו וטוען שנגנב כולו והכא שאני שמכלל מה שהפקד אצלו לקח קצת בדרך גנבה עכ"ל ולכאורה דבריו ז"ל אינם מובנים ונלע"ד לפרש והוא דבאמת ס"ל לרשב"ם ז"ל דכל חצר המופקד נקנה למפקיד עיין ברשב"ם ב"ב (דף פ"ה ע"א) בד"ה המופקדין ועיין בטו"ז חו"מ (סי' קפ"ט) ובמוהרי"ט ח"א (סי' ס"ה) ובקצה"ח (סי' קפ"ט) האריכו בזה ומדברי רש"י ז"ל במס' ביצה (דף מ"ם ע"א) בד"ה שייחד לו קרן זוית דאושלי ביתא הילכך ברשות המפקיד הן אבל הכא דמשכן שומר וקבל עליו שמירתן הרי הן כרגליו עכ"ל משמע קצת דדוקא היכא דייחד לו מקום הוא דאמרינן דהקנה לו חצירו להמפקיד אבל בלא ייחד לו מקום לא הקנה לו המקום להמפקיד וכבר העירותי בזה בכמ"ד. והנה בטוען השומר שנגנבה ובאמת הוא עצמו גנבו א"כ הי"ל לומר דהואיל דכל מקום שמונח הפקדון ברשות המפקיד הוא מונח הואיל דמקום הפקדון נקנה להמפקיד ולא מיבעי בייחד לו מקום דפשיטא דהוה כאילו מונח ממש ברשותו של המפקיד וא"כ הרי הוא כאילו השומר גנבה מרשותו של המפקיד והרי הוא ממש כגנב דעלמא אלא אפילו בלא ייחד לו מקום דסובר הרשב"ם דג"כ המקום שהפקדון מונח שם הרי הוא של המפקיד והטעם בזה דהוי כאילו הקנה לו להמפקיד כל המקומות כל זמן שהפקדון יהי' מונח שם וא"כ בודאי דהרי זה דומה כאילו השומר גנבו ממש מרשותו של המפקיד והרי הוא כגנב דעלמא וא"כ אמאי בטוען טענת גנב הוה הדין דשומר צריך לישבע דוקא ומ"ש מגנב דעלמא. ונוכל לומר דזה הוא סברת הכ"מ שכ' לחלק בין אם הפקדון מונח במקומו ולא לקחו כלל רק שטוען שנגנב כולו וא"כ אם נבא עליו מדין גנב דעלמא הרי לא גנבו כלל דהא לא עשה בו שום קנין ומש"ה דוקא כי נשבע הוא דחייב כפל דאז הוה כאילו גנבו ממש בידים ובזה הוא דחייבת התורה לשלם כפל ואפילו אה ייחדו לו מקום והוא לקחו להפקדון והניחו במקום אחר ג"כ י"ל אם חייב לשלם כפל בלא שבועה דנהי דשינה מקומו והוה כגנב דעלמא דהרי הוציאו מרשות המפקיד מ"מ הרי ליכא ראיה שרצה ללוקחו לעצמו וא"כ אף שטען השומר אח"כ שנגנב ממנו ג"כ י"ל אם חייב בלא שבועה אבל אם לקח רק חצי' של הפקדון לעצמו דאז בודאי הרי הוא כגנב דעלמא ומשלם כפל בלא שבועה כלל והכ"מ דקדק וכתב ול"נ שדעת רבינו דטוט"ג היינו כשמניח הפקדון במקומו וטוען שנגנב כולו כו' כוונתו דאם באמת לא טלטלו כלל רק שמונח שם במקום שייחד לו או אפילו בלא ייחד לו מקום רק שהנפקד בעצמו הניחו שם במקום המשתמר ומן אז לא טלטלו ממקומו ללוקחו לעצמו ורק שטוען שנגנבה אז לא חייב כפל רק אם נשבע שנגנב אבל אם לקחו לעצמו והיכא נודע זה אם לקחו לעצמו אם לא לקחו כולו רק חציו מן הפקדון לקחו והניחו במקום אחר חייב שפיר כפל עליו אפילו בלא שום שבועה כלל כי לא גרע מגנב דעלמא וזה שדקדק הכ"מ וכתב והכא שאני שמכלל מה שהפקד אצלו לקח קצת בדרך גניבה וכוונתו כמו שכתבתי ויש לפרש עוד קצת בדרך אחר אולם הכל הולך למקום אחד ולכוונה אחת. ועיין בחו"מ (סי' שמ"א בש"כ סק"ו) מ"ש בדברי הרמב"ם דכיון שטבחו דרך גניבה הי"ל גנב כו' ועיין בנתה"מ שם (סק"ט) מה שתמה בדברי הש"כ וניחא ליה עפ"י סברת הכ"מ הנ"ל ומפרש שם ג"כ כמו שכתבתי יעוש"ה. ועיין לקמן בפרק הגוזל עצים על (דף ק"ו ע"ב) [אוקמ"ד אק"ה] מ"ש שם בביאור דברי הרמב"ם הנ"ל:
ב ועפ"י האמור נוכל ליישב קושית התוס' הנ"ל ובהקדם מה שהוקשו עוד התוס' כאן וא"ת וגניבה בקרקע היכא שייכא וי"ל במשיג גבול א"נ במחובר לקרקע כי ההוא די' גפנים טעונות וטוען שנגנבו לו ה' ונמצא שהוא גנבם עכ"ל והנה הפי' בדברי התוס' בתי' השני' הוה דבאמת גנבם ותלשן מהקרקע דאל"כ הוי תי' השני כמו התי' הראשון. וא"כ הואיל דבאמת השומר עצמו גנבם א"כ תו משלם כפל בלא שבועה דהא כי גנבם הרי עשה בהם קנין וחייב כדין גנב דעלמא דדוקא כי לא עשה בהם שום קנין רק שטוען שנגנבו בזה הוא דאמרינן דדוקא כשנשבע הוא דמשל כפל אבל היכא דבאמת גנבם והרי עשה בהם קנין ושפיר חייב לשלם כפל אפילו בלא שבועה וא"כ אי לאו דמיעטה התורה דלא משלם כפל על קרקע הי' הדין דמשלם כפל דאע"ג דאין נשבעין על הקרקעות הכא בכה"ג ליכא שבועה כלל ומש"ה הוצרכה התורה למעט קרקע מכפל בכה"ג שקצץ באמת חמשה גפנים דעשה בהם קנין דחייב השומר לשלם כפל אפילו בלא שבועה ומש"ה הו"א דגם בקרקע הדין כן ומש"ה מיעטה התורה קרקע מתשלומי כפל וא"ש גם על שטרות ועבדים ג"כ דאע"ג דאין נשבעין עליהן מ"מ צרכינן מיעוטא בכה"ג דליכא שבועה כלל ודוק. ועיין לקמן בפירקין [או"ח וט'] מ"ש בזה. אולם לשיטת הראב"ד ז"ל דאפילו בכה"ג היכא דגניב:
ממש שלקחו השומר ממקום שהי' מונח שם ג"כ אינו חייב כפל אא"כ נשבע דוקא נשאר קושית התוס' הנ"ל:
ג והנה התוס' תירצו שני תירוצים הא' דאיצטריך להיכא דנשבע ע"י גלגול כו' ועוד כתבו ומיהו לפי מה דמסקינן לקמן האי כל ריבויא הוא מדלא כתיב הני פרטי גבי כסף וכלים דס"ל דכפל ושבועה הכל אחד ניחא דליכא אלא חד קרא לתרווייהו עכ"ל, והנה התי' הראשון דמיירי היכא דנשבע ע"י גלגול אינו עולה יפה לשיטת הראב"ד ז"ל לפמ"ש השטמ"ק בב"מ (צ"ח) בשם הראב"ד שהקשה שם דלמ"ד דבעינן בשומרים כפירה והודאה למאי צריך לכתוב התורה שבועת נאנסו תיפוק ליה דצריך לשבע נאנסו בגלגול דהא על כפירה והודאה בלא נאנסו נמי איכא שבועה ותי' הראב"ד דשבועת נאנסו אינו בא בגלגול ע"ש א"כ לשיטת הראב"ד נשאר קושית התוס' הנ"ל. וראיתי בספר מעשה חושב שכתב כן והאריך בפלפול כדרכו הטוב יעוש"ה מ"ש בזה. והנה מ"ש התוס' דלמסקנא דכל ריבויא הוא כו' א"ש זה עולה גם לשיטת הראב"ד ז"ל אולם לכאורה אינו מובן זה לתירוץ דהא אכתי תיקשי לפום מאי דס"ד דילפינן בכלל ופרט ולפי האמור נוכל ליישב הכל והוא די"ל דדין זה שחולקין בו הרמב"ם והראב"ד בשומר שגנבו באמת אם בעינן ג"כ דוקא שישבע ואז הוא דחייב בכפל או בכה"ג אפילו בלא שבועה חייב כפל תליא בזה שבין הס"ד דילפינן בכלל ופרט לבין המסקנא דילפינן מכל ריבויא הוא דלהס"ד דילפינן בכלל ופרט א"כ קשה קושית התוס' הנ"ל דל"ל קרא למעט קרקעות מכפל תיפוק ליה דבעינן דוקא שישבע ואין נשבעין על הקרקעות וע"כ צרכינן לומר כתירוצי הנ"ל ודהיכא שבאמת גנבו השומר אפילו לא נשבע השומר ג"כ משלם כפל אבל לפי המסקנא דכל ריבויא הוא וא"כ ילפינן הכל מחד קרא דפטור מכפל ומשבועה ולא קשה קושית התוס' הנ"ל וא"כ תו נוכל לומר דגם אפילו בכה"ג שגנבו השומר באמת ג"כ אינו משלם כפל עד שלשבע דוקא ומש"ה סובר הראב"ד כן להלכה דהשומר לעולם אינו משלם כפל בלא שבועה אפילו אם גנבו באמת ומשום דס"ל להלכה כמסקנא דכל ריבויא הוא ומעתה תו נוכל לומר דגם הרמב"ם לשיטתו דנקיט כסברת ההו"א דדרשינן בכלל ופרט וכן כתב להדיא בפירוש המשנה כאן וכ"כ ג"כ הטור בחו"מ (סי' שנ"ב) וא"כ קשה קושית התוס' הנ"ל וע"כ צ"ל כתירוצי הנ"ל ומש"ה שפיר פוסק דאם השומר גנבו באמת חייב כפל אפילו בלא שבועה כלל ודוק היטב בזה כי קצרתי מעט:
[אות ג]:
יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות כו' וז"ל הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהל' גניבה) וכן הגונב עבדים ושטרות וקרקעות אינו משלם תשלומי כפל שלא חייבה התורה הכפל אלא במטלטלין שגופן ממון שנאמר על שור על חמור על שה על שלמה אבל העבדים הוקשו לקרקעות שנאמר והתנחלתם אותם לבניכם והשטרות אינן גופן ממון עכ"ל ועיין בלח"מ שכ' אע"ג דבר"פ מרובה אמר השתא דאמרת כל ריבויא הוא כל הני פרטי ל"ל חד למעוטי קרקעות וחד למעוטי עבדים כו' ומשמע דלא נפיק ליה מהיקשא דעבדים לקרקעות אלא צריך מיעוטא אחרינא לעבדים ולא מפיק ליה מכלל ופרט ומ"מ נקיט רבינו ז"ל בכה"ג משום דהכי הוה לישני דברייתא ואחרי' נמשך רבינו ז"ל עכ"ל והנה באמת רבינו ז"ל אזיל לשיטתו בפירוש המשנה דנקיט לפירושו כדרשינן בכלל ופרט וכלל שכ"כ בהדיא שם אמרו בסיפרא על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שה על שלמה פרט על כל אבדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כו' יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות כו' עכ"ל ואם דרשינן בכלל ופרט וכלל א"כ הוה המיעוט לעבדים משום דהוקשו לקרקעות:
ועוד י"ל בזה דשפיר דקדק רבינו הרמב"ם ז"ל לומר דממעטינן עבדים משום שהוקשו לקרקעות עפ"י מ"ש הרשב"א ז"ל כאן בד"ה חד למעוטי קרקעות וז"ל קשיא לי כיון דאיכא חד מיעוטא לקרקעות וחד מיעוטא לעבדים למה להו למימר יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות דאפילו לא הוקשו הא אימעוט בהדי' מחד מהנך פרטי כקרקעות ושטרות וניחא לי דהרי לא כתיב אלא מתוך שהפרט מפורש דבר המיטלטל אימעוט בהדיא קרקעות ומשום שהפרט מפרש דבר שגופו ממון אימעוט שטרות דלא דמי כלל לפרט אבל עבדים למה נמעוט אותם דהא דומיא שהן מטלטלין וגופן ממון ולפיכך לולא שהוקשו לקרקעות לא היינו ממעטין אותן עכ"ל ומובא ג"כ בשמ"ק בד"ה חד ועיין עוד ברשב"א בד"ה שה באה"ד וז"ל חד למעוטי עבדים ואע"ג דעבדים הוקשו לקרקעות וכל שנתמעטו קרקעות נתמעטו עבדים אפ"ה כיון דהני ניידי והני לא ניידי לעיתים ממעט להו קרא בהדיא א"נ כיון דאיכא ריבויא ואיכא למימר דרבי כל מילי איצטרך למיעוטי כל חד באפי נפשי' עכ"ל ומובא ג"כ בשמ"ק כאן בד"ה חד למעוטי עבדים עיי"ש. והנה הרשב"א ז"ל מתרץ דצרכינן תרווייהו למעט עבדים דצרכינן הקרא למעט וצרכינן ג"כ להאי סברא דהוקשו עבדים לקרקעות ומעתה עולה כהוגן דברי הרמב"ם ז"ל בלשונו הטהור שכתב ג"כ כן דממיעוט דילפינן מקרא ומכח האי סברא דהוקשו עבדים לקרקעות אימעוט עבדים מתשלומי כפל ומש"ה כתב תחלה שלא חייבה התורה הכפל אלא במטלטלין שגופן ממון שנאמר על חמור על שור על שה על שלמה וכתב ג"כ להאי סברא אבל עבדים הוקשו לקרקעות והיינו דמקרא יתירה ומכח הסברא דעבדים הוקשו לקרקעות אימעוטי עבדים מתשלומי כפל:
[ד] (א) שם ע"ב יצא הקדש רעהו כתיב ובתוס' (בדף ס"ג ע"א) ד"ה רעהו וא"ת דלקמן נפקא לן בפירקין (דף ע"ו) למעט הקדש מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש כו' ועיין בלח"מ (בפ"ב מהל' גניבה ה"א) שמתרץ קושית התוס' הנ"ל בדברי הרמב"ם ז"ל, ולעד"נ לתרץ קושית התוס' הנ"ל דהנה לכאורה י"ל במזיק הקדש דפטור אם אח"כ שאלו הבעלים על ההקדש דנמצא דהוה חולין למפרע דחכם עוקר הנדר מעיקרא אם חייב המזיק לשלם ועיין מ"ש לעיל על (דף י"ב ע"ב) [אונ"ג אק"ב] בענין זה. והנה הכא בנידון דידן אם גנב משל הקדש דפטור מכפל אם אחר הגניבה שאלו הבעלים על ההקדש אם חייב לשלם כפל ולכאורה היה הסברא דחייב לשלם כפל הואיל דרעהו כתיב גבי תשלומין אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו וא"כ היל"ל דעיקר תליא על שעת חיוב התשלומין אלא דגבי גנב כתיב ג"כ וגונב מבית האיש דמורה דבעינן דוקא שבשעת גניבה יהי' של הדיוט ולא של הקדש וא"כ שפיר צרכינן תרי קראי וגונב מבית האיש וקרא דרעהו דמקרא דרעהו לחודי' לא הוה ידעינן לפטור היכא דשאלו הבעלים על ההקדש דאמרינן דעתה הוא חולין ולמפרע הי' ג"כ חולין דחכם עוקר הנדר מעיקרא והו"א דליחייב בכפל ואשמעינן קרא יתירא דוגונב מבית האיש דכל שבשעת הגניבה הי' שם הקדש עליו תו אינו משלם כפל ומקרא דוגונב לחודי' לא הוה ידעינן זה דהו"א דהואיל דאגלאי מילתא למפרע דהי' חולין הו"א דמבית האיש קרינא ביה אבל השתא דאיכא קרא יתירא אמרינן דאתא לגלויי דבכה"ג ג"כ פטור וי"ל עוד בזה:
ב עוד נוכל לומר בזה עפ"י דברי המוהרי"ט אלגזי (בפ"ק דבכורות אות ח') שהעיר לשיטת הראשונים דסוברים דכל שההקדש ביד הבעלים יכולים לכתחלה לפדות שוה מנה בפרוטה א"כ כמו דאמרינן שם במס' בכורות (דף י"א ע"א) דהגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי כפל ואעפ"י שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכאן וא"כ בגונב הקדש בדק הבית מרשות הבעלים ג"כ לישלם כפל דבהקדש ג"כ איכא למימר אעפ"י שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכאן שהרי ביד הבעלים לפדותו שוה מנה בפרוטה ואית ליה זכי' בגויה למאי דביני ביני כמו פטר חמור ובפרק מרובה (ע"ו) אמרינן דת"ק ס"ל דהגונב הקדש מבית בעלים פטור מ"ט וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב דמדקאמר מבית בעלים ומדקאמר ר"ש קדשים שחייב באחריותן חייב ש"מ דת"ק אפילו בחייב באחריותן פטור וסתם אחריות הוא בדאמר הרי עלי והוא עדיין ביד בעלים ש"מ דאפילו בהקדש דלא בא ליד גזבר פטור ואמאי לימא קרא דמבית האיש בא למעט הקדש שכבר בא ליד הגזבר אבל בהקדש שביד הבעלים חייב כיון דבידו לפדותו בפחות ואית ליה זכי' בגויה למאי דביני ביני כו' והאריך בזה והעלה מכח קושיא זו דפטר חמור לא דמי להקדש כלל דפ"ח אית להו לבעלים זכי' בגויה קודם פדיון דמעכשיו קני ליה למאי דביני ביני דבידו למוכרו לאחר שיחול הקנין מעכשיו במאי דשוה יותר משה כו' אבל גבי הקדש לא חשיב כממונו קודם פדיון דאף דיש בידו לפדותו בפחות לא קני ליה למאי דביני ביני ואסור למוכרו לאחר שיחול הקנין מעכשיו למאי דשוה יותר מפרוטה עכת"ד. והנה בגוף דברי המוהריט"א ז"ל מ"ש דבפ"ח יש לבעלים זכיה בגווייהו קודם פדיון י"ל הרבה דהא סוף סוף הוא איסורי הנאה ואיכא ראשונים ז"ל דס"ל דאיסורי הנאה:
אין להם בעלים וצרכינן לחלק ולומר הואיל דיכול לפדותו שאני ועוד י"ל הרבה בזה ואכ"מ. אולם בגוף הקושיא של המוהריט"א הנ"ל נלע"ד שקושית המוהריט"א יתרץ קושית התוס' הנ"ל כאן וקושית התוס' יתרץ הקושיא של המוהריט"א וקושי' אחת מתורצת בירך חברתה והוא דשפיר צרכינן תרי קראי קרא דרעהו וקרא דוגונב מבית האיש דמקרא דרעהו לחוד היינו אומרים דוקא היכא דהוא הקדש גמור ואין בידו לפדותו רק בשוי' כגון שכבר בא ליד גזבר אז הוא דפטור מכפל אבל היכא דבידו לפדותו בפחות משוי' דאז הו"א דאכתי שם בעלים עליו וליחייב בכפל ואשמעינן קרא דוגונב מבית האיש דגם בכה"ג פטור ונוכל לומר דמקרא יתירא שמעינן זה. ונוכל להוסיף עוד ולומר דלשון וגונב מבית האיש משמע דאתא למעוטי אפילו בכה"ג דבידו לפדותו בפחות משוי' משום דנהי דיכול לפדותו פחות משוי' מ"מ לא מיקרי מבית האיש הואיל דעתה הוא של הקדש ולא מיקרי בית האיש ומיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל ומיושב ג"כ קושית המוהרי"ט אלגאזי ז"ל דדוקא בהקדש הוא דפטרה התורה מכפל הואיל דעכשיו קודם פדיי' שם הקדש עליו ולא מיקרי בית האיש אבל בגונב פטר חמור של חבירו שפיר משלם כפל הואיל דלאו שם הקדש עליו ויכול לפדותו בשה פחות משוי' ומש"ה שפיר מיקרי בית האיש ודוק כי קצרתי מעט. והנה בהיותי בזה נלע"ד דגונב פטר חמור דמשלם כפל מ"מ א"צ לשלם הכפל רק מה ששוה הפ"ח יותר מן השה ולא ראיתי מפורש דין זה ואולי לא כתבוהו הראשונים ל לרוב פשיטותו. ועיין במזבח כפרה על מס' בכורות שם (דף י"א ע"א) שכתב עוד תי' לתרץ קושית התוס' הנ"ל וי"ל בדבריו הקדושים. ועיין לקמן על (דף ע"ו ע"ב) [אוקכ"ו אק"ג] מ"ש שם עוד בענין זה:
ג ועוד הי' נלע"ד ליישב קושית התוס' הנ"ל דהנה הפ"י לעיל (בדף ה' ע"א) בהא דכתב רש"י ז"ל בד"ה מפגל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים שאין הקרבן עולה לשם בעליו וצריך אחר והקשה הפ"י למה נקיט רש"י ז"ל דוקא בכה"ג והאריך בזה ולבסוף כתב לתרץ דלא ממעטינן מקרא דרעהו ולא של הקדש אלא בענין דתשלומין להקדש אבל היכא שהתשלומין לבעלים קרינן בי' שפיר רעהו וזש"כ רש"י וצריך אחר מש"ה קרינן בי' רעהו יעוש"ה בפ"י ובדברי הפ"י יש שם טעות הדפוס וצריך תיקון ועיין קצה"ח (סי' ע"ב ס"ק י"ד) שכתב ג"כ לענין חיוב דרבנן יעוש"ה ולעד"נ דנוכל לומר דצרכינן תרי קראי חדא למיפטר הקדש גמור דהיינו שאין הבעלים חייבין באחריותן וקרא שני אתא לגלויי לן דאפילו בקדשים שהבעלים חייבין באחריותן ג"כ פטור אולם כ"ז ניחא לרבנן אבל לר"ש דסובר דחייב באמת בקדשים שהבעלים חייבין באחריותן אכתי קשה קושית התוס' הנ"ל. ועוד י"ל בזה דא"כ לא צרכינן לומר הטעם דפטרו רבנן בקדשים שחייבין באחריותן משום דגורם לממון לאו כממון דמי תיפוק ליה דהתורה מיעטה בפירוש מקרא יתירה וי"ל בזה:
[ה] שם ע"ב בתוד"ה יצאו שטרות וא"ת למה לי קרא למעט מכפל והא אפילו אבדו בידים לא משלם קרן למאן דלא דאין דד"ג ואפילו מאן דדאין לא הוי אלא מדרבנן כדפרישית בפרק הפרה (נ"ד) כו'. ולעד"נ לתרץ קצת דהנה באמת הא דאמרינן דלמ"ד דלא דיינין דד"ג דפטור בשורף שטרותיו של חבירו הוא משום דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך והלא ע"י השטר הוא יכול לגבות החוב מ"מ הלא אין גופו ממון ועיין בר"ן בב"מ בפרק הזהב בסוגי' דאין מטבע נקנה בחליפין כתב הטעם הואיל דדעתיה אצרתא ומיקרי אין גופן ממון ומכ"ש בשטרות דודאי מיקרי אין גופן ממון והש"ס כאן דקאמר ג"כ הלשון יצאו שטרות שאעפ"י שמטלטלין אין גופן ממון וא"כ מש"ה בשורף שטרותיו של חבירו פטור משום דאין גופן ממון ולא הוי אלא גרמי ופטור אלא שי"ל דמנ"ל זה הסברא דשטרות מיקרי אין גופן ממון הלא יכול למכור השטר לאחרים ג"כ ומדוע יהי' חילוק בין שטרות למטבע דהא מטבע ג"כ כתב הר"ן דהואיל דדעתי' אצורתא מיקרי אין גופן ממון ושטרות ג"כ יהי' דומה ממש למטבע ועיין בספר פתחי שערים ח"ב במהדו"ק בסופו בסוגי' דהואיל שהעיר קצת בכעין זה וגם מנ"ל לומר דזה מיקרי אין גופן ממון. אולם י"ל הואיל דגלי לן קרא הכא למעט שטרות מכפל משום דאין גופן ממון אמרינן תו בכל דוכתא דשטרות מיקרי אין גופן ממון וא"כ זה ניחא הואיל דגלי לן קרא למעט שטרות מכפל משום דאין גופן ממון תו אמרינן בכל דוכתי דשטרות מיקרי אין גופו ממון וא"כ ידעינן תו דשורף שטרותיו של חבירו פטור משום דאין גופן ממון ולא הוי רק גרמי אבל אי לאו דגלי לן קרא למעט שטרות מכפל לא הוי ידעינן כלל דשטרות מיקרי אין גופן ממון והיינו אומרים דלא הוי גרמי ורק מזיק ממש חשיב: אמרי צבי על ב"ק דף סג/א:
ו דף ס"ג ע"א בגמ' כל הסוגיא עד שלמה למעוטי דבר שאינו מסיום כל הסוגיא עד (בדף ס"ד ע"ב) אלא לאתויי דבר מסויים ועיין שם בתוס' ד"ה למעוטי דבר שאינו מסויים אית ספרים דגרסי לאתויי ולעיל (דף ס"ג) מפורש עכ"ל התוס' ועיין ברשב"א ובשמ"ק הביא הרבה ראשונים שמחולקים בדין זה יעוש"ה:
א והנה הרמב"ם ז"ל השמיט לגמרי להאי דינא דדבר שאינו מסויים לענין תשלומי כפל ולכאורה י"ל מדוע לא הביא כלל לדין זה הן לפטור הן לחיוב. ולכאורה נוכל לומר שלא הביא זה משום דהש"ס (בדף ס"ג ע"א) דמסיק דמלת שלמה אתא למעוטי דבר שאינו מסויים הוא רק לפי מה דמסיק הש"ס דלא דרשינן בכללא ופרטא ורק דכל ריבויא הוא ועל זה פריך הש"ס השתא דאמרת כל ריבויא הוא כל הני פרטי ל"ל חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים והנה כשהיינו דורשים בכלל ופרט וכלל לא קאמר הש"ס דשלמה אתא למעוטי דבר שאינו מסויים הוא משום דאם דרשינן בכלל ופרט וכלל לא מייתר לן שלמה דצרכינן שלמה דאפילו על דבר שאינו בעלי חיים ג"כ חייב כפל דלא הוה ידעינן שחייב כפל על דבר שאינו בעלי חיים מפרטי קמאי דהיינו אומרים מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים דהא בכל הני פרטי לא איירי רק בבעלי חיים דהא שור וחמור שה הוא דכתיבי וצרכינן שלמה דאפילו על דבר שאינו בעל חיים ג"כ חייב כפל וא"כ דלא מייתר לן שלמה תו לא דרשינן למעוטי דבר שאינו מסויים ורק כשמסיק הש"ס דלא דרשינן מכלל ופרט וכלל רק דכל ריבויא הוא ופריך הש"ס השתא דאמרת כל ריבויא היא כל הני פרטי ל"ל ודריש להו הש"ס למעוטי עבדים ושטרות וקרקעות ושלמה אתי למעוטי כל דבר שאינו מסויים וא"כ הרמב"ם דנקיט בפי' המשנה דדרשינן בכלל ופרט וכלל וכן מורה לשון הרמב"ם (בפ"ב מהל' גניבה ה"ב) עייש"ה וא"כ ליכא כלל מיעוט למעט דבר שאינו מסויים דהא תו לא מיותר מלת שלמה דאיצטריך לאשמעינן דחייב כפל אפילו על דבר שאינו בעלי חיים ומש"ה לא הביא הרמב"ם להאי דינא דדבר שאינו מסויים כן הי' נ"ל לכאורה:
אלא דאכתי יש להקשות דהא מעיקרא שדריש הש"ס בכלל ופרט וכלל והדר ביה הש"ס לומר דכל ריבויא הוא הדר בי' מכח הקושי' דמקשה ואימא לאתויי עופות טהורים דומיא דשה דמטמא בגדים אבית הבליעה אבל עופות טמאים דלית בהו טומאה דלא מטמא בגדים אבית הבליעה לא ועל זה משני הש"ס כל ריבויא הוא וא"כ הרמב"ם ז"ל דנקיט לדרשא דכלל ופרט וכלל א"כ נשאר קושית הש"ס דמנ"ל דעל עופות טמאים משלם כפל ולכאורה י"ל בזה טובא: וע"כ צרכינן לדחוק ולומר דהרמב"ם דנקיט הלשון בכלל ופרט וכלל הוא לאו דוקא ורק סמוך ג"כ אמסקנת הש"ס דכל ריבויא הוא וכן כתבו התוס' כאן בד"ה אלא כל ריבויא הוא אע"ג דבברייתא דריש להו כלל ופרט וכלל לאו משום דדריש לקרא הכי אלא מאיזה טעם שיהי' מרבינן כל דבר המיטלטל וגופו ממון ולפי שדרשא זו שגורה בגמרא נקיט בענין זה עכ"ל וזה א"ש גם לפי' הרמב"ם בפי' המשנה דנקיט לדרשא דכלל ופרט וכלל משום דדרשא זו שגורה והברייתא נקיט בכלל ופרט וכלל אבל לעולם דסמכינן עיקר על תירוצא דהש"ס דכל ריבויא הוא ומש"ה נקיט הרמב"ם ג"כ להאי לישנא אבל לעולם צרכינן עיקר לתירוצא דהש"ס דכל ריבויא הוא וא"כ תו לא צרכינן שלמה לאורויי דחייב כפל אפילו על דבר שאינו בעל חיים דהא הואיל דכל ריבויא הוא מרבה הכל וע"כ צ"ל דשלמה אתא למעוטי דבר שאינו מסויים וא"כ יש לעיין טובא מדוע השמיט הרמב"ם ז"ל להאי דינא דדבר שאינו מסויים:
והנה אח"כ זאת ראיתי ביש"ש בפירקין (סי' א') שהעיר בזה על הרמב"ם שהשמיט להאי דינא דדבר שאינו מסויים וכ' משום דהרמב"ם נקיט לדרשא דכלל ופרט וכלל. ולפי"ז לא מייתר שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים משום דצריכי לגופא דאי לא כתב שלמה הו"א אפילו בשלמה אינו משלם כפל והו"א מה הפרס מפורש בע"ח דוקא כו' ותמה על הרמב"ם שנקיט לדרשא דכלל ופרט וכלל ושבק לסתמא:
דתלמודא שהקשה דנימא מה הפרט מפורש בעלי חיים שנבלתו מטמא במגע ובמשא ונימא דעל עופות טמאים לא משלם כפל ומכח קושיא זו מסיק הש"ס כל ריבויא הוא ולא דרשינן תו בכלל ופרט וכלל עיי"ש ביש"ש והנאני שכוונתי לדעת קדשו בקצת דברים:
ב ובעיקר הדבר מדוע לא הביא הרמב"ם להאי דינא דאינו מסויים נלע"ד לומר בזה בהקדם יבואר קצת שיטות הראשונים ז"ל בזה דהנה שיטת התוס' דבדבר שאינו מסויים דליכא שבועה וליכא כפל דגלי קרא והיינו דלא משום זה בלחוד דליכא שבועה הואיל דהוה דבר שאינו מסויים משום זה ליכא כפל רק דפטורי דכפל הוא ענין פטור בפני עצמו ואפילו היכא דאיכא שבועה גביה כגון ע"י גלגול דמגלגלין גם על דבר שאינו מסויים אפ"ה פטור מכפל בטוען טענת גנב וכ"כ התוס' (בדף ס"ג ע"א) בד"ה למה לי בסה"ד וז"ל וכן הא דממעטינן דבר שאינו מסויים הוי בין לענין שבועה בין לענין כפל ואפילו היכא דנשבע ע"י גלגול בדבר שאינו מסויים פטור הוא מכפל עכ"ל. ועיין במהרש"א שם שכתב דזה תליא במה שהקשה הר"י לעיל בתוס' ד"ה רעהו דלמאי איצטריך רעהו למעט הקדש מכפל בטוען טע"ג הא ליכא שבועה בהקדש ולא ניחא ליה בזה התירוץ דכפל ושבועה מחד קרא נפקא דא"כ למה לי קרא בכפל וע"כ כתבו התוס' לעיל (בדף ס"ב ע"ב) בד"ה יצאו קרקעות וכאן בד"ה למה לי בסה"ד דצרכינן קרא דגבי כפל להיכא דנשבע ע"י גלגול אפ"ה פטור מכפל גבי קרקע וגבי דבר שאינו מסויים אבל התוס' דסברי להאי סברא דכפל ושבועה מחד קרא נפקא א"כ לשיטתם שפיר נוכל לומר דהיכא דאיכא באמת שבועה כגון שהוא ע"י גלגול איכא כפל הן בקרקעות והן בדבר שאינו מסויים כן הבנתי מדברי המהרש"א יעויין היטב בהסוגיא ובדברי מוהרש"א הנ"ל:
והנה גבי גנב ממש אם חייב כפל בדבר שאינו מסויים דאיכא בזה שני גרסאות לקמן (בדף ס"ד ע"ב) דמסיק הש"ס דגנב עצמו ילפינן מקרא דאם המצא וכדתנא דבי חזקיה וקאמר הש"ס ותו שדי חמור בין המצא לתמצא לאתויי מאי אי לאתויי דבר שאינו בע"ח משור נפקא אלא לאתויי דבר מסויים כן היא הגירסא שלפנינו והתוס' היינו לדבריהם וז"ל למעוטי דבר שאין מסויים אית ספרים דגרסי לאתויי ולעיל (דף ס"ג) מפורש עכ"ל ונראה דאית ספרים הי' גורסים לאתויי דבר שאינו מסויים. והנה להגירסא למעוטי דבר שאינו מסויים הוה הדין דגנב ממש ג"כ פטור מכפל בדבר שאינו מסויים והא דצרכינן קרא למעט הלא כבר גילה לן התורה דטוען טע"ג פטור מכפל בדבר שאינו מסויים משום דהו"א דוקא טטע"ג מיעטה קרא ומשום דאינו חייב כפל עד שישבע ובדבר שאינו מסויים ליכא שבועה ותו ליכא כפל דכפל ושבועה מחד קרא מימעטי ולהגירסא לאתויי דבר שאינו מסויים איצטריך קרא לרבות דלא נימא דהוה הדין כמו בטוט"ג ואע"ג דיש חילוק בין גנב ממש לטוען טע"ג דאע"ג דטוען טע"ג טור הוא משום דאיכא שבועה ובדבר שאינו מסויים לא שייכא שבועה אבל בגנב ממש בודאי היה מחייב מצד הסברא לשלם כפל בדבר שאינו מסויים וא"כ למה לי קרא לאתויי יש לומר דמ"מ הו"א דנילוף מטוען טענת גנב לפטור בדבר שאינו מסויים. ומכ"ש דא"ש יותר לשיטת הר"י ז"ל דלית ליה דכפל ושבועה מחד קרא מימעטי וא"כ קרא דכפל אתא גבי טוט"ג לפוטרו אפילו היכא דאיכא חיוב שבועה כגון ע"י גלגול וא"כ חזינן דהתורה פטרה טוען טענת גנב מכפל בדבר שאינו מסויים אפילו היכא דאיכא שבועה אלמא דאין הפטור בזה משום דליכא שבועה בדבר שאינו מסויים וא"כ הו"א דנילוף גנב ממש מטוען טע"ג ויהיה פטור מכפל בדבר שאינו מסויים ואשמעינן קרא לחיובא כן נראה לכאורה לומר לפום האי גירסא דגרסינן לאתויי דבר שאינו מסויים ועיין ברא"ש פ"ק דקידושין (סי' ב') דהיה לו הגירסא ג"כ לאתויי דבר שאינו מסויים ומפרש לאתויי לפטור יעוש"ה. מיהא פשטא דלישנא לאתויי משמע לכאורה לחיובא אתא והתוס' (בדף ס"ג ע"א) בד"ה דבר שאינו מסויים כתבו בדרך אחר קצת יעו"ש בסה"ד וז"ל ויש ספרים דגרסי לקמן לאתויי דבר שאינו מסויים ואין נראה דמהיכא הוה ס"ד למעוטי דאיצטרך קרא לאתויי כו' יעוש"ה וי"ל בזה. והנה כל זה הוא לפום ההו"א דקרא דאם המצא תמצא דרשינן ליה בכלל ופרט וכלל אבל לפי דמסיק הש"ס (בדף ס"ד ע"ב) דדרשינן לקרא דאם המצא בריבה ומיעט וריבה דריבה הכל ומאי רבי רבי כל מילי א"ה כל הני פרטי ל"ל חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות גניבה וחיים לכדרב דאמר אחי' לקרן כעין שגנב כו' כל הסוגיא וא"כ לפי המסקנא פשיטא דחייב כפל בגנב ממש אפילו בדבר שאינו מסויים כיון דדרשינן לה בריבה ומיעט וריבה כל מילי וגם דבר שאינו מסויים בכלל וז"פ, ובשמ"ק הביא דברי הרשב"א ז"ל בד"ה דבר שאינו מסויים משרש ריב"א כגון ההיא דתנן בשבועות הדיינין אין נשבעין לא על דבר כו' כמ"ש בתוס' והיינו דהכא ממעטינן דבר שאינו מסויים ולקמן גבי גנב עצמו מרבינן דבר שאינו מסויים לפי שהגנב עצמו משלם כפל בלא שבועה עכ"ל וכ"כ עוד השמ"ק בשם הרב רבינו יהוסף הלוי ז"ל בשו"ת וז"ל באה"ד ולזה אמרנו שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים ולא יהיו הפסוקים סותרים זא"ז כי מה שחייב שיאמר בפסוק שנאמר מענין טוען טע"ג למעוטי דבר שאינו מסויים ושיאמר כאן בפסוק הנאמר בגנב עצמו לאתויי דבר שאינו מסויים הוא שהפסוק הראשון הנאמר לענין טוט"ג אין אנחנו דורשים אותו בכלל ופרט וכלל אלא בריבה ומיעט וידוע שהריבה הוא יותר כולל לרבות כל דבר ואפילו מה שאינו כעין הפרט יצא לנו מזה שהכניס בכלל אפילו דבר שאינו מסויים ובא שלמה למעט ומיעט דבר שאינו מסויים והפסוק השני הנאמר בגנב עצמו דרשנו אותו בכלל ופרט וכלל וידוע שהכללות אינן מחליטות לרבות כל דבר כמו הריבוי אבל הפרטות מעטים מהם ואין מרבים אלא כעין הפרט בלבד ומכיון שראינו שהפרט דבר מסויים הוא הנה נתחייב שלא ירבו הכללות מכל מה שהוא מטלטל וגופו ממון אלא מה שהוא דבר מסויים כעין הפרט ושנאמר כך מה הפרט מפורש דבר המסויים ומטלטל וגופו ממון אף כל דבר מסויים ומטלטל וגופו ממון וכו' ויצא לנו עתה מזה שגנב עצמו מתחייב לשלם תשלומי כפל ואפילו גנב דבר שאינו מסויים וטוען טע"ג לא יתחייב תשלומי כפל אלא עד שיהיה טענתו בדבר מסויים עכ"ל הטהור. והנה באמת לא זכיתי להבין דברי קדשו במה שתלה רבינו יוסף ז"ל הטעם דוקא שגנב חייב כפל אפילו בדבר שאינו מסויים הואיל דמדרש בכלל ופרט וכלל והלא כשמסיק הש"ס דגם קרא דהמצא תמצא דרשינן בריבה ומיעט וריבה כל שכן דהוה הדין דחייב גנב ממש כפל אפילו בדבר שאינו מסויים וכמו שכתבתי לעיל וי"ל בזה. אבל עכ"פ שמעינן דס"ל לרבינו יוסף הלוי ז"ל דגנב ממש משלם כפל אפילו בדבר שאינו מסויים וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל וא"כ נוכל לומר דגם הרמב"ם ז"ל סבירא ליה כשיטת רבו ז"ל וא"כ לא הוצרך רבינו הרמב"ם ז"ל להביא כלל להאי דינא דדבר שאינו מסויים דבטוען טע"ג לא הוצרך להביאו הואיל דכבר כתב (בפ"ד מהל' גניבה) דטוען טע"ג לא משלם כפל עד שישבע וכבר כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' טוען ה"א) דבדבר שאינו מסויים ליכא שבועה דאורייתא וא"כ ממילא ידעינן דליכא כפל בטוט"ג בדבר שאינו מסויים ובגנב ממש סבירא ליה באמת דאיכא כפל אפילו בדבר שאינו מסויים ולא הוצרך הרמב"ם להביא זה בפירוש הואיל (דבפ"ב מהל' גניבה ה"א ב') פרט הרמב"ם הני דברים שאינן משלמין עליהם כפל ולא קא חשיב לדבר שאינו מסויים ממילא ידעינן דבגנב ממש משלם כפל אפילו בדבר שאינו מסויים ודוק היטב. וכן ראיתי עוד בשמ"ק על (דף ס"ג ע"ב) בד"ה וה"ר יוסף הלוי ז"ל באה"ד כתב בשם הרב המאירי ז"ל וז"ל מה שנאמר בסוגיא זו שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים לא לענין גניבה נאמר שלענין גניבה כל שמשלם קרן משלם כפל אלא שהוא נאמר לענין מודה במקצת שאם יטעון בית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור עד שיטעון דבר המסויים ויודה לו כן כגון זה אומר עד הזיז והלה אומר עד החלון כו' עכ"ל הרי מפורש בהדיא ג"כ דבגנב ממש משלם כפל אפילו בדבר שאינו מסויים. ועיין מס' שבועות (דף ד' ע"ב) דתניא רבי אומר בכל פודין בכור אדם חוץ משטרות ורבנן אמרי חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות ופליגי אי דרשינן בכללי ופרטי או ריבוי ומיעוטי והרמב"ם פוסק (בפי"א מהל' ביכורים ה"ו) כרבנן דדרשינן כללי ופרטי והש"ס מסיק שם דבכ"ד גם רבי דרש בכללי ופרטי עיי"ש ומבואר דהרמב"ם סובר דדרשינן בכללי ופרטי ועיי"ש בתוד"ה ר"ע מ"ש בזה והרבה י"ל עוד בזה:
ז שם בגמ' שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים כו' עיין בשמ"ק בד"ה דבר במ"ש התשובה לרבינו יוסף הלוי ז"ל וכתב שם בשם הרב המאירי ז"ל וז"ל וגדולי הרבנים פירשו בו למעט אבידה שאין לבעלים בה סימן שהטוען בה טע"ג:
פטור מכפל וכן אתה יכול לפרשה לענין טוטע"ג שאינו משלם כפל אלא בשבועה ואין שבועה בדבר שאינו מסויים כו' עיי"ש. ולא זכיתי להבין דהא אם אין סימן באבדה א"כ הרי הוא של המוצאו מה"ת דהא הואיל דאין בה סימן הוה ממילא יאוש ועיין בב"מ (דף כ"ז ע"א) כל הסוגיא שם ובש"ע חו"מ (סי' רס"ב) וא"כ למה לי קרא דשלמה למעט אבדה שאין בה סימן שהטוען בה טע"ג דפטור מכפל תיפוק ליה דהרי הוא לגמרי של המוצאה. ולכאורה צע"ג אלי להבין פי' דברי קדושים הללו. והנה אחר העיון לכאורה הי' נ"ל לומר פי' הדברים דמיירי שנטלה להאבידה קודם שידעו הבעלים מהאבדה ואנן פסקינן כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וא"כ הוה באיסורא אתי לידיה וצריך להחזירה לבעלים אפילו בדבר שאין בו סימן וכ"פ להלכה ובש"ע חו"מ (סי' רס"ב ס"ג) וא"כ הואיל דצריך להחזירה לבעלים שפיר הוצרך למעוטי מכפל היכא דטוען המוצא טע"ג. כן היה נראה לכאורה. [ועיין לקמן על (דף ק"ה ע"ב) תניא בן עזאי (אוקל"ה) מ"ש שם ע"ד הראב"ד מובא שם בשמ"ק בד"ה ושמואל]. אולם אכתי י"ל לפמ"ש התוס' במס' ב"ק (דף ס"ו ע"א) בד"ה ה"נ וז"ל אעפ"י שאין יאוש מועיל באבדה בתר דאתי לידיה כדקאמר לאו כיון דמייאש מרה מקמיה דאתי לידיה קנו ליה וכדקאמר באילו מציאות (דף כ"א) בהדיא מ"מ בעי' למילף שפיר דיאוש קני בגזל בתר דאתא לידיה דבמציאה נמי נהי שלא היה קונה לענין זה שלא יצטרך להשיב ולהפטר לגמרי הואיל וכבר נתחייב בהשבה מ"מ היה קונה לענין זה שלא יתחייב לשלם כי אם דמים כמו לגבי גזל עכ"ל. והנה לפ"ד התוס' הנ"ל דבאבדה אפילו לקחו קודם שנתייאשו הבעלים מ"מ א"צ להחזירו גוף הדבר רק דמים מחייב לשלם וא"כ אכתי קשה למה לי קרא למעט מכפל באבדה בדבר שאין בה סימן הלא ליכא להבעלים על המוציא רק דמים בעלמא ולא הוה רק חוב עליו ואיך שייך לחייבו כפל ולמה לי קרא למעט מכפל וצ"ע בזה: וחשבתי להביא ראיה מכאן לדברי הקצה"ח (בסי' שס"א ס"ק ב') שכתב ע"ד התוס' דב"ק (ס"ו הנ"ל) דלפ"ד הרמב"ן במלחמות פ"ב דב"מ (דף כ"ז) שכתב בשם הגאון דבאבדה שנטלה קודם יאוש ע"ד להחזירה דלא מהני תו יאוש הואיל דנעשה המוצא האבדה שומר עליו וידו כיד הבעלים כו' וכתב הקצה"ח דלפי"ז כיון דיאוש באבדה בתר דתיתי לידיה דלא קנה לאו משום דבאיסורא אתא לידיה דאבדה לא מיקרי כלל באיסורא אתא לידיה כיון דרשאי ליטלה ודוקא גזילה מיקרי באיסורא אתא לידיה דנטלה בלאו דגזל אלא הא דאינו קונה באבדה באם אתא לידיה קודם יאוש הוא משום דנעשה שומר של הבעלים וידו כיד הבעלים ומש"ה ניחא דאמר רבה מוצא אבדה לאו כיון דמייאש מרה מיניה מקמי דתיתי לידיה דבאבדה בתר דאתי לידיה הי"ל שומר של הבעלים אבל בגזילה דאינו שומר דגזלן לא הוי שומר כמ"ש התוס' בב"ק (נ"ו) ד"ה פשיטא ומש"ה באבידה שפיר מיקרי בהיתרא אתא לידי אפילו כי אתי לידי' קודם יאוש ג"כ מיקרי בהתירא אתי לידי' ולא קני ליה באמת כלל אפילו לענין גוף החפץ רק צריך להחזיר גוף החפץ ורק בגזילה הוא דמבעיא ליה לרבה אי קונה ביאוש לחודיה או דילמא דל"ק משום דבאיסורא אתא לידיה עכ"ד הקצה"ח. והנה לפי האמור באבדה אי אתא לידיה קודם יאוש ואח"כ נתייאשו הבעלים הוה הדין דצריך להחזיר גוף החפץ ממש וא"כ הכא באבידה שאין בה סימן ובאתא לידיה דהמוציא קודם יאוש ואפילו אם נתייאשו הבעלים אח"כ ג"כ צריך להחזיר גוף האבדה ושפיר צרכינן קרא למעט מכפל היכא דטוען המוציא טע"ג ונוכל לומר דגדולי הרבנים שהביא הרב המאירי ג"כ ס"ל כן ויש ראיה גדולה מכאן לדברי הקצה"ח ודוק:
עוד נוכל לומר בפשיטות דא"ש אפילו לשיטת התוס' בב"ק (ס"ו) הנ"ל דס"ל דאפילו כי אתא ליד המוציא האבדה באיסורא קודם יאוש דא"צ להחזיר גוף החפץ רק דמים בעלמא מ"מ זה דוקא אם נתייאש לבסוף אבל אם לא נתייאש לבסוף בודאי דצריך להחזיר גוף החפץ וא"כ משכחת לה הכא כגון שנודע להבעלים שזה מצא אבדה שאין בו סימן קודם שנודע לו להבעלים שנאבד מהם החפץ ואח"כ נודע לו שנאבד ממנו החפץ הזה ותו לא אייאש כלל דהא יודע היכן הוא האבדה שלו ואומר אביא עדים שיכירו בטב"ע שזה שלי ואח"כ טוען המוציא שנגנב ממנו החפץ ונשבע והו"א דישלם כפל ואיצטרך קרא דשלמה לאשמעינן דאינו משום כפל וז"פ:
וא"ל לדברי הרב המאירי בשם גדולי הרבנים הנ"ל דשלמה אתא למעט דבר שאינו מסויים באבדה דא"כ שמעינן מינה דבאבדה שיש בה סימן משלם כפל וא"כ ל"ל קרא דעל כל אבדה דדריש מיניה רחב"א אר"י דטוע"ג באבדה משלם כפל הלא שמעינן זה מקרא דשלמה י"ל דאי לאו קרא דכל אבדה היינו ממעטין לגמרי אבדה מכפל אבל השתא דכתיב על כל אבדה לרבות כפל בטוט"ג באבדה אמרינן דשלמה אתא למעט רק בטוט"ג באבדה שאין בה סימן: [אות ח]:
ומנלן דבשבועה דתניא ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה אתה אומר לשבועה או אינו אלא לדין נאמר שליחות יד למטה ונאמר שליחות יד למעלה מה להלן לשבועה אף כאן לשבועה ופירש"י בד"ה או אינו אלא לדין לפרעון דשומר חנם שטוען נגנבה ישלם דהאי קרא בש"ח כתיב כדאמרינן בהשואל (דף צ"ד) עכ"ל. ובאמת אינו מובן כלל דברי רש"י ז"ל דהא אם נימא דש"ח משלם על הגנבה א"כ לא קא מיפטר נפשיה בטענת נגנבה ואמאי ישלם כפל כי טוען נגנבה דטוען טענת גנב דמשלם כפל הוא דוקא אם פוטר את עצמו בטענתו אבל אם מחייב א"ע בטענתו אינו משלם כפל ועיין במהרש"א ובמוהר"מ ז"ל שעמדו בזה והמוהרמ"ל כ' לפרש דברי רש"י ז"ל דר"ל דש"ח שטוען נגנבה ובאו עדים שהוא עצמו גנבו ישלם אפילו בלא שבועה וכן מצאתי בגליון תו"י וכפירש"י עצמו בפרק המפקיד (דף מ"א) עכ"ל. וגם המהרש"א הביא דברי רש"י ז"ל בפרק המפקיד וכ' דלפירש"י בפרק המפקיד לא קשה עיי"ש. ולע"ד היה נראה להסביר דברי המוהרמ"ל בפירוש דברי רש"י ז"ל עפ"י מה שכ' הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' גנבה ה"י) וז"ל שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפל עכ"ל. ובהשגות וז"ל שומר שגנב וכו' א"א זה אינו כלום עכ"ל ופי' ה"ה כוונתו לומר שלא מצינו כפל בשומר אלא בטוט"ג ונשבע הלא"ה לא דאע"ג דאחר שגנב מרשות הבעלים משלם כפל וכמו שנתבאר הוא עצמו ודאי לא ישלם דאי לא למה לן שבועה משעת כפירה ליחייב בכפל ונ"ל שדעת רבינו ז"ל בשנשבע על כך וטען טענת גנב וקמ"ל שאין זה שליחות יד הפוטרו מן הכפל לדעתו ז"ל למעלה אלא הרי הוא חייב בכפל כו' ועיין בכ"מ ובלח"מ מ"ש בזה ולעי"ל על (דף ס"ב ע"ב) [או"ב] הבאתי דברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל יעוש"ה. ומעתה נוכל לומר דרש"י ז"ל סובר ג"כ כהראב"ד הנ"ל דגם אם השומר עצמו גנבם באמת ואפילו לקחם מן המקום שהיה מונח שם הפקדון ג"כ אינו חייב כפל עד שנשבע וזה הוא שפירש"י או אינו אלא לדין ולפרעון דשומר חנם שטוען נגנבה ישלם והיינו שטוען נגנבה והוא בעצמו גנבם באמת דהו"א דישלם כפל בלא שבועה וזה הוא כוונת הש"ס דקאמר או אינו אלא לדין והיינו דאם השומר גנבם באמת ישלם כפל בלא שבועה וע"ז קאמר הש"ס נאמר שליחות יד למטה כו' מה להלן בשבועה אף כאן בשבועה והיינו דלשון שליחות יד מורה אפילו אם באמת השומר שלח יד וגנבם באמת אפ"ה הוה הדין דדוקא היכא שנשבע הוא דמשלם כפל וכשיטת הראב"ד ז"ל ודוק:
א שם א"ל מיבעיא ליה לכדרחב"א אר"י דאר"ח ב"א אר"י הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה'. כבר הבאתי לעיל דברי הרמב"ם (בפ"ד מהל' גניבה ה"י) שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו כו' אם יש עליו עדים חייב בכפל וכ' הכ"מ בפירוש דבריו דאפילו בלא שבועה משלם כפל דטוען טענת גנב היינו כשמניח הפקדון במקומו וטוען שנגנב כולו והכא שאני שמכלל מה שהופקד אצלו לקח קצת בדרך גנבה וכבר פירשתי דבריו לעיל בדף (ס"ב ע"ב) בתוס' ד"ה יצאו קרקעות יעוין לעיל [או"ב[והלח"מ תמה ע"ד הכ"מ מסוגיא דידן לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות גנבה ה"א) שפסק להאי דינא דר"י וכתב דאם טבח ומכר אחר שנשבע משלם תשלומי דו"ה ודייק ה"ה מדברי רבינו ז"ל דנקיט הלשון טבח ומכר אחר שנשבע משמע הא טבח ומכר קודם שנשבע פטור אפילו מכפל ואמאי הא לא הניח הפקדון במקומו דכיון דטבחו או מכרו הרי לקחו בדרך גנב א"כ חייב הוא בכפל ודו"ה לדעתו אלא בטוען טענת גנב פטור מכפל ודו"ה קודם שבועה לעולם כדברי ה"ה עכ"ל הלח"מ ז"ל:
ולעד"נ לתרץ הקושיא הנ"ל כי י"ל דהא גם לדברי הראב"ד ז"ל דסובר בכה"ג היכא דבאמת לקח השומר וגנב לעצמו דג"כ אינו משלם:
כפל אלא א"כ נשבע וה"ה כ' דכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל ג"כ יקשה כקושית הלח"מ הנ"ל דהא הרמב"ם כתב (בפ"ד ה"א) דטבח ומכר אחר שנשבע משלם דו"ה ודייק ה"ה דאם טבח ומכר קודם השבועה פטור מדו"ה ומשמע אפילו אם נשבע אחר שטבח ומכר ג"כ פטור מכפל ודו"ה ואמאי דהא כמו שהשבועה מחייבתו בכפל על מה שטען מעיקרא טענת גנב כמו כן ליחייבו השבועה שנשבע אחר הטביחה ומכירה שישלם דו"ה ומלשון הרמב"ם משמע דדוקא כשנשבע קודם שטבח ומכר אז הוא דמשלם דו"ה אבל כשטבח קודם השבועה לא משלם דו"ה אפילו כי נשבע אח"כ ואמאי לא ליחייב בדו"ה כי נשבע אחר הטביחה ומכירה ובגמ' קאמר ר"י סתם הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי דו"ה וע"כ מיירי כשנשבע ולא חילק כלל בין אם נשבע קודם טביחה לבין אם נשבע לאחר טביחה ולעולם משלם תשלומי דו"ה ולכאורה י"ל בזה:
אולם לאחר העיון א"ש דהא אם טבח ומכר קודם שנשבע א"כ אז בשעת טביחה ומכירה הרי שלח בו יד ונעשה גזלן ולא הוי תו גנב כלל דבשלמא כשנשבע קודם טביחה ומכירה א"כ אז תו שם גנב עליו וכי טבח ומכר אח"כ חייב בתשלומי דו"ה אבל כי טבח ומכר קודם שנשבע נעשה גזלן כדין שולח יד בפקדון ותו לא נעשה גנב ופטור אפילו מכפל וכ"כ הרמב"ם שם (בה"ב) וז"ל במד"א שנשבע קודם ששלח בפקדון יד אבל אם שלח בו יד וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל שכיון ששלח יד נתחייב בו וקנהו עכ"ל וא"כ מש"ה בעינן דוקא שישבע קודם שטבח ומכר ור' יוחנן דקאמר הטוען טע"ג בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי דו"ה ע"כ מיירי שנשבע קודם שטבח ומכר דאל"כ הרי שלח בו יד ונעשה גזלן. ולפי"ז מיושב ג"כ קושית הלח"מ על הכ"מ הנ"ל דמש"ה אם טבח ומכר קודם שנשבע פטור מכפל ודו"ה הואיל דשלח בו יד ונעשה גזלן ולאו שם גנב עלה כלל אבל היכא דהשומר גנב בעצמו מהפקדון שפיר משלם כפל אפילו בלא שבועה כלל כן היה נ"ל לכאורה:
אולם שבתי וראיתי כי קושית הלח"מ היא קושיא אלימתא דהנה בשלמא אם לא נעשה גנב לשלם כפל רק עד אחר שנשבע א"כ שפיר אמרינן כשטבח קודם השבועה לאו שם גנב עלה רק שם גזלן דהא שלח יד בפקדון אבל אם נימא כסברת הכ"מ הנ"ל דכשגנב באמת הרי הוא כגנב דעלמא ומשלם כפל אפילו בלא שבועה כלל א"כ כשטבח אח"כ משלם דו"ה וא"כ שפיר הקשה הלח"מ על הכ"מ דאמאי כשטבח ומכר קודם שנשבע לא ישלם דו"ה תיפוק ליה דהא הוא גנב ממש שהרי טבח ומכר וא"כ דל השבועה לגמרי ג"כ חייב בדו"ה כמו גנב דעלמא אבל לסברת ה"ה דגם בכה"ג אינו חייב בכפל עד שנשבע א"כ אז הוא דנעשה גנב כשנשבע ומש"ה בעינן דוקא שנשבע קודם שטבח ומכר דאז הוא גנב וחייב בדו"ה כשטבח אח"כ אבל כשטבח קודם שנשבע א"כ נעשה שולח יד ולא גנב ודוק בזה:
ב אולם מה שנלע"ד בישוב קושית הלח"מ הנ"ל דהנה באמת גם בגנב בעינן שיעשה משיכה או קנין אחר כגון ע"י חצרו אע"ג דלא קנה להגנבה בקנין זה ועיין לקמן בפירקין (דף ס"ה ע"א) [אוי"ב] מ"ש אבל עכ"פ בעינן שיעשה קנין המועיל לקנות על ידו בשאר דוכתי וא"כ גבי שומר שטוען טע"ג אם באמת גנב שפיר חייב כפל אפילו בלא שבועה כלל וכמ"ש הכ"מ בשיטת הרמב"ם הנ"ל והיכא דלא גנב רק שטען שנגנב בעינן דוקא אם כבר נשבע אז הוא דמשלם כפל והרמב"ם (בפ"ד בהל' א') שכתב דכשנשבע לשקר אז משלם כפל מיירי ע"כ שלא גנב באמת רק שטען שנגנב וא"כ עדיין לא עשה בו קנין המועיל בשאר דוכתי. וניהא דאם נשבע משלם כפל ואם טבח אח"כ משלם דו"ה היינו משום שנשבע אז חייב דהתורה חייבה בכה"ג דהשבועה היא כאילו עשה קנין אבל גנב דעלמא בעינן דוקא שיעשה בו קנין המועיל בשאר דוכתי וא"כ אף שטבח ג"כ מ"מ בטביחה הזאת לא נעשה גנב כלל רק מזיק הוא דהוה ומכר מיירי ג"כ באופן דלא עשה בו השומר שום משיכה רק מכרו ולקח דמים דבכה"ג הוא דכ' הרמב"ם דאם טבח ומכר קודם שנשבע דאינו משלם תשלומי דו"ה ומשום דכל גנב בעינן דוקא שיעשה בהגנבה קנין המועיל בכל דוכתי אבל אם השומר באמת גנבו דהוה הדין דמשלם כפל אפילו בלא שבועה ה"ה דאם טבח ומכר דמשלם דו"ה הואיל דעשה קנין משיכה בשעה שגנבו וחייב בכפל ובדו"ה אם שחטו ומכרו אח"כ ומיושב שפיר קושית הלח"מ הנ"ל ודוק. ועיין לקמן בפרק הגוזל עצים דף (ק"ו ע"ב) [אוקמ"ד אק"ח] שם שכתבתי ליישב בסברא זו טעמו של ה"ה דכ' דפטור גם מכפל ע"ש:
והנה רבינו הרי"ף ז"ל כאן בריש הפרק כ' וז"ל ארחב"א אר"י הטוען טע"ג בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי דו"ה והוא דנשבע ואח"כ באו עדים אבל בלא שבועה אינו משלם אלא קרן כו' עכ"ל מבואר מדברי הרי"ף ז"ל דכל שנשבע קודם שבאו עדים אפילו אם טבח ומכר קודם שנשבע ג"כ משלם דו"ה דעיקר תליא החילוק בין אם באו העדים קודם השבועה לבין באו העדים אחר השבועה וכ"כ ג"כ הטור (בסי' שנ"ב) הטוען על הפקדון שבביתו שנגנב ונשבע על זה ואח"כ באו עדים שנשבע לשקר שהי' הפקדון בידו דינו כגנב וחייב בכפל ואם טבח או מכר משלם דו"ה אבל אם לא נשבע קודם שבאו עדים לא עכ"ל מבואר ג"כ כן דאם טבח ומכר קודם שנשבע ג"כ חייב בדו"ה כל שנשבע קודם שבאו עדים והרי ה"ה דייק מדברי הרמב"ם ז"ל להיפוך כמו שהבאתי דברי ה"ה לעיל. וראיתי בסמ"ג עשין (סי' ע"א) וז"ל עוד בפרק מרובה ארחב"א אר"י הטוען שנגנב הפקדון מביתו אם נשבע ואח"כ באו עדים ששקר טען שהפקדון אצלו ה"ז משלם תשלומי כפל שהרי הוא עצמו כגנב ואם טבח ומכר אחר שנשבע משלם דו"ה ואם באו עדים קודם שנשבע אינו משלם אלא קרן בלבד כו' עכ"ל ונקיט הסמ"ג כלשון הרמב"ם ואם טבח ומכר אחר שנשבע משמע דדוקא אם טבח ומכר אחר שנשבע משלם דו"ה וי"ל עוד בזה: