אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף סא.

דף נט.

[אות כח]:

בגמ' אלא למ"ד טמון באש קא מיבעיא ליה מכדי גמרא הוא דשלחו ליה מאי לא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמיהו אמר כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו. ולכאורה לא זכיתי להבין דהא בכמה דברים דרשינן מקרא דזאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי' ויש לחלק בזה:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהכוונה הוא עפ"י מ"ש ראה רבי דבריו של ר"מ ושנאו בלשון חכמים בחולין (דף פ"ה ע"א) וא"כ ה"נ אמרינהו משמיה דגמרא כדי דנפסוק כן והוה הפי' אין אומרים דבר הלכה משמו והיינו רק בלשון רבים כדי שנפסוק כן להלכה דהואיל דמסר נפשיה ע"ד תורה בודאי משמים סייעוהו לכוון כהלכה:

[כט] שם ע"ב במתני' המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה כו' ועיין בהרא"ש (סי' י"ג) וז"ל המדליק בתוך שלו כמה תעבור הדליקה יראה דוקא בשלו נתנו שיעור אבל בשל חבירו כיון דשלא ברשות הדליק לא נתנו שיעור עכ"ל וכ"פ בש"ע (סי' תי"ח ס"ב) בהג"ה וז"ל וכל זה במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך חבירו אפילו עברה כמה מילין חייב טור עכ"ל. וכתב הסמ"ע (בסק"ג) דכיון דהדליק מתחלה שלא ברשות חייבוהו על הכל עכ"ל. ולכאורה י"ל דהא מאי דאיכא שיעור להעברת הדליקה אם הדליק בשלו והלכה הדליקה לשל אחרים אם זה השיעור הוא מדאורייתא דהתורה לא חייבה רק אם דרכה לעבור בכעין זה כמו ברוח מצויה דדוקא אם תוכל לעבור ברוח מצויה חייב א"כ אפילו כי הדליק בשל אחרים ג"כ נימא דאם עברה יותר מכשעור הראוי ליפטר כמו אם הדליק בשל אחרים וברוח מצויה לא היה הדליקה הולכת ובא רוח שאינה מצויה דפטור אפילו אם הדליק בשל אחרים וה"נ דכוותיה אם לא שנאמר לחלק דדוקא אם לא היה רוח שאינה מצויה לא היה כלל הדליקה אז פטור אפילו אם הדליק בשל אחרים כיון דאכתי לאו שם אש עלה משא"כ בכאן שהאש הוא בעולם רק שלא היה יכול לעבור יותר מכשיעור הראוי ובכה"ג יש חילוק בין אם הדליק בשלו לבין הדליק בשל אחרים וכעין חילוק זה כתבו התוס' לעיל (דף נ"ט ע"ב) ד"ה לבתה הרוח ע"ש מיהו התוס' בעצמם דחו שם חילוק זה:

מיהו הנראה בזה דטעמא דפטור אם עברה הדליקה יותר מן השיעור הוא משום דכתיב כי תצא אש כו' וא"כ משמע דוקא אם דרך הוא לצאת אבל אם עברה יותר מכשיעור פטור דהתורה חייבה דוקא אם עברה האש כדרכה לצאת אבל אם עברה יותר מכשיעור הראוי א"כ אין דרך יציאה בכך ופטור אולם זה דוקא אם באנו לחייבו מכח נזקי אש והיינו כי הדליק בשלו ויצאה הדליקה לשל אחרים דהדליק ברשות אבל כשהדליק בשל אחרים א"כ אין החיוב מכח נזקי אש רק מכח אדם המזיק וחייב לעולם אפילו אם עברה יותר מכשיעור וכן נראה מדברי היש"ש כאן שכתב (בס"ס כ"ח) וז"ל וכל הא דלעיל במדליק בתוך שלו אבל מדליק בשל חבירו דהוה מזיק ממש אפילו הולך אח"כ מאה מיל חייב עכ"ל והיינו כמ"ש דהואיל דהדליקה היה שלא ברשות א"כ הרי הוא חייב מטעם אדם המזיק:

ולפ"ז אם ראובן הדליק בשל שמעון והלכה הדליקה מחמת אונס והדליקה בשל לוי ג"כ חייב הואיל דהדליקה הי' שלא ברשות וא"כ אתינן עלה מדין אדם המזיק וחייב בכה"ג. וכן ראיתי כתוב בספר מנחת חינוך על החינוך מצוה (נ"ו) עיי"ש. אלא שאכתי י"ל דאמאי באמת חייב באם הלכה הדליקה יותר מכשיעור הראוי דהא באונס גמור פטור אדם המזיק ועיין בתוס' ב"ק (דף כ"ז ע"ב) בד"ה ושמואל ושמא זה לא מיקרי אונס גמור דלא היה לו להדליק בשל חבירו כלל ונוכל לומר עוד יותר דמיקרי ג"כ תחלתו בפשיעה דבודאי חייב בכה"ג וי"ל בזה:

ועיין לעיל (בדף כ"ב) בסוגיא דאשו משום ממונו או משום חציו דכתב שם הפ"י דעיקר פלוגתייהו דר"י ור"ל הוא דוקא במדליק בתוך שלו ואח"כ הלכה הדליקה והדליקה בשל אחרים אבל בהדליק בשל אחרים בודאי דאשו משום חציו לכ"ע דהא הוא חייב מדין אדם המזיק ועיין מ"ש לעיל בחידושי בעזה"י שם (בדף כ"ב) בסוגיא דאשו משום חציו [אוי"ב וט"ו] יעוש"ה: [ל] שם במתני' עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור כו'. וכתב בשמ"ק בד"ה עבד כפות וז"ל וצ"ע אישן אי מחייב אי אמרינן הי"ל לאתעורי ונראה לומר דאם נשרף הגדי והגדיש ראשונים ואח"כ נשרף העבד שהוא חייב על תשלומי הגדיש והגדי והיכא דאין ידוע או שנשרף הכל כאחד הוא שפטור מכל התשלומין עכ"ל בשם הר"מ מסרקסטה ז"ל:

והנה שמעינן מדבריו דהיכא דאיכא רק ספק חיוב מיתה ג"כ פטור מתשלומין מטעם קלב"מ והסברא נותנת כן דהואיל דהתורה אמרה משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות א"כ תו לא נוכל להוציא ממון מספק דדילמא איכא עליו חיוב מיתה ותו לא נוכל להוציא ממונא מספיקא וז"פ:

ועיין בפ"מ באו"ת (סי' רע"ח בא"א סק"א) ובתיבת גמא פ' מקץ נסתפק במי שיש בו חיוב ספק של מיתה ותשלומין אי פטור מתשלומין דהא ליכא ב' רשעיות ואי דיני שמים כרת אין פוטר ונפ"מ טובא בזה"ז לענין ממון כה"ג עד"מ אשה שיש עליה ספק קידושין או ספק גירושין ורדף אחד אבתרה או בא עליה ושיבר כלים אם חייב לשלם או לאו כו' ע"ש שהאריך בזה ולא קא פשיט לי' לספיקו ולפי האמור הסברא פשיטא דלא נוכל לחייבו ממון וגם איכא רב תנא דמסייע לי לזה הר"מ מסרקסטה ז"ל:

והנה ב"א הב' החריף כ' דוד נ"י הקשה ע"ד השמ"ק הנ"ל דאמאי אם נשרף הגדי והגדיש ראשונים כו' חייב בתשלומין ולמה לא יפטור משום שהוא רודף וכמ"ש התוס' בב"ק (דף כ"ב ע"ב) בד"ה בגדי עכ"ד. ונראה בזה דיש חילוק בין אם אנו דנין לפוטרו מתשלומין מכח ספק חיוב מיתה על מעשה הרציחה כגון שנשרף העבד ואח"כ הגדי והגדיש שפיר לא נוכל לחייבו בתשלומין וכמש"ל משא"כ אם באנו לפוטרו מתשלומין מטעם שהוא רודף וניתן להצילו בנפשו מן כל אדם בזה בעינן דוקא שיהיה רודף בבירור אבל לא היכא שהוא ספק רודף כגון הכא דדילמא ישן הוי רק כסמוך ותו לא ניתן להצילו בנפשו ומש"ה כשנשרף הגדי והגדיש ואח"כ העבד שפיר חייבו בתשלומין ודוק כי קצרתי במובן:

אמרי צבי על ב"ק דף סב/א:

[לא] (א) דף סב ע"א בגמ' אמר רב שמעית מילתא לר' יהודה ולא ידענא מאי הוא אמר שמואל ולא ידע אבא מאי שמיע ליה לר' יהודה דמיחייב על נזקי טמון באש עשו תקנת נגזל באשו. ופירש"י בד"ה עשו כי היכא דתיקנו רבנן לנגזל לישבע כמה גוזלו ויטול כו' כך תיקנו באשו שישבע מה הטמין ויטול ועיין בתוס' בד"ה לר"י ולרבנן נמי הוה מצי למימר דעשו תקנה בבירה בכל דבר ובגדיש במוריגין אלא רבותא אשמעינן דלר"י אפילו ארנקי בגדיש עשו תקנת נגזל עכ"ל. ולכאורה היה נ"ל דרש"י ז"ל סובר דדוקא לר"י דמחייב על נזקי טמון באש הוא דמשכחת לה לתקנת נגזל הואיל דהמבעיר א"י מה בתוכו וטוען שמא הוא דשייכא תקנת נגזל אבל אם הוא בגלוי לא שייכא תקנת נגזל הואיל דהמבעיר טוען ברי והוה הדין דנשבע ע ונפטר ומש"ס נקיט הש"ס דוקא אליבא דר"י לאורויי לן דדוקא בטמון היכא דטוען המבעיר שמא אבל לא היכא דטוען ברי וה"ה לרבנן ג"כ היכא דחייב על נזקי טמון בבירה בכל דבר ובגדיש בדברים שדרכן להטמין בגדיש וכמ"ש התוס' הוא דוקא היכא דטוען שמא ומה דנקיט דוקא לר"י אע"ג דלא פסקינן כר"י רק כרבנן משום דתקנת נגזל באשו הוא דוקא היכא דאין המבעיר יודע בברי כמה הזיקו וכמו שכתבתי:

אולם ראיתי כי הוא פלוגתא בראשונים ז"ל כי השמ"ק הביא בד"ה עשו וז"ל כתב הראב"ד ז"ל ודוקא על הטמון אבל על הגלוי אי טען האיך טענת ברי משתבע ומיפטר משום דלאו גזלן גמור הוא דאלת"ה לימרו למילתיה בגלוי ולדברי הכל וכ"ש בטמון לר"י ולולא שאמרו הרב הייתי אומר דאפילו בגלוי וכ"ש הוא דאם האמינוהו בטמון שאין ברי שלו כ"כ חזק שבועת בעצמו לומר כן וכן היה טמון בתוכו מפני שלא ידע בו חבירו ומעיז ואומר כך וכך היה בו ואתה ידעת לא כ"ש שהברי [טעות הדפוס יש כאן ונלע"ד דצ"ל ואתה לא ידעת מכ"ש היכא שהברי שלו חזק והכוונה שהמבעיר טוען ברי ג"כ] שלו יותר חזק שאלולי כן לא היה מעיז פניו בפני מי שיודע האמת כמוהו ועוד שהרי עשו בו תקנה כנגזל ותקנת נגזל בטוען הגזלן ברי הוא ועוד דמה שאמרו בטמון ואליבא דר"י אפילו טענו ארנקי בגדיש נשבע ונוטל [נלע"ד הכוונה שהרי ארנקי בגדיש הוא דבר שאין דרכו כלל בכך ויוכל המבעיר לטעון ברי שלא הים מונח ארנקי בגדיש שהרי רוב העולם וכמעט כולו אינם מניחים ארנקי בגדיש והוה זה כמו ברי ממש ואפ"ה עשו בו תקנת נגזל] ולפיכך אפילו בטענת ברי עשו בה תקנת נגזל ומינה לרבנן במדליק את הבירה במה שראוי להיות בתוכה ובדאמיד דאית ליה או דאינש מהימנא דמפקדי גביה הרשב"א ז"ל עכ"ל הרי מבואר דדעת הראב"ד ז"ל הוא דהיכא דהמבעיר טוען ברי לא עשו תקנת נגזל והרשב"א חולק עליו בהסברא ולדינא נראה קצת מהרשב"א דמסכים להראב"ד ז"ל: ועיין עוד בשמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק באה"ד ז"ל כתבו חכמי הצרפתים שלא עשו תקנת נגזל באשו אלא כשהוא טוען אינו יודע הא אם אמר בברי חפשתי בה ולא היה בה מה שזה טוען אין מוציאין שלא בראיה ואע"פ שבתקנת נגזל הגזלן טוען כן בברי ואפ"ה עשו תקנת נגזל הגזלן חשיד וזה המדליק אינו חשיד וכן יש שהעמידוה דוקא במודה במקצת ואין הדברים נראין עכ"ל. ועיין עוד שם בשמ"ק שם מ"ש בשם חכמי הדורות וכ' שם המדליק בשל חבירו במזיד חשיד הוא כו' ויש לפלפל הרבה בזה:

והנה היש"ש כאן (בס"ס ל"ג) הביאו ג"כ הש"ך (בסי' תי"ח סק"ז) כ' ג"כ מסברא דתקנת נגזל באשו הוא דוקא אם המזיק טוען שמא אבל לא היכא דהמזיק טוען ברי דאז נשבע ונפטר וכו' עיי"ש בש"ך שנדחק לדקדק כן מהרא"ש וחידוש שלא הביאו דברי הראשונים הנ"ל:

וראיתי בקצוה"ח שם שתמה ע"ד הש"כ שכ' דבטוען המבעיר ברי לא שייך תקנת נגזל. והקשה דהא הש"ס קאמר לר"י דמחייב על נזקי טמון באש עשו תקנת נגזל באש וכיון דלר"י אפילו בנגזל לא עשו תקנה עד שיהא מודה במקצת כדתנן שם ואי בטוען שמא תיפוק ליה דהו"ל משואיל"מ כיון דע"כ מיירי במודה במקצת ואי מיירי באומר הילך א"כ תו ליכא מודה במקצת וכיון דלר"י בעינן דוקא מודה במקצת ממש א"כ לא משכחת לה כלל רק בטוען ברי דאל"כ הי"ל משואיל"מ וא"כ גם בתקנת נגזל באשו ג"כ מיירי בטוען ברי עכת"ד. והנה באמת הקושיא זו הוא קשה גם על הראב"ד וחכמי הצרפתים הנ"ל שכתבו כן וכבר מבואר הקושיא בהרשב"א ז"ל במ"ש ועוד שהרי עשו בו תקנה כנגזל ותקנת נגזל בטוען הגזלן ברי הוא וכוונתו הוא כן דהא מיירי שהוא מודה במקצת ואם טוען שמא א"כ הו"ל משואיל"מ: אולם בעיקר הדבר י"ל עוד דמה חילוק יש בין תקנת נגזל באשו לתקנת נגזל ממש דהא בנגזל ממש הוא אפילו אם טוען הגזלן ברי וכן מבואר ג"כ להלכה בחו"מ (סי' צ' ס"א וס"ה) ואמאי גבי תקנת נגזל באשו בעינן דוקא שיטעון המבעיר שמא:

אולם בגוף הקושיא הנ"ל היה נלע"ד בזה דהנה בהא דעשו תקנה בנגזל ונחבל שיהיו נשבעין ונוטלין כ' הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם בשבועות ובפ"ד מהל' גזילה שהיא מטעם קנס עיי"ש. והנה גבי אשו דאמרינן דעשו ג"כ תקנת נגזל וע"כ דג"כ הוא מטעם קנס ולכאורה יש סברא לומר דדוקא בהדליק בשל חבירו הוא דשייך למיקנסיה אבל בהדליק בשלו והלכה הדליקה לשל חבירו בזה יש לומר דלא שייך למקנסיה דהא כשהדליק בשלו לא עשה איסור כלל אולם יש לומר דהואיל דלא שמר היטב שלא תעבור הדליקה ג"כ יש לקונסו:

ובזה יש ליישב קצת קושית הראשונים עיין בשמ"ק כאן בד"ה לר"י שהקשה וז"ל וא"ת לימא אליבא דרבנן נמי במדליק לתוך של חבירו שלא ברשות דנשבע כמה כלים טמונים היו שם ונוטל דהא מודו רבנן דמשלם לו מוריגין וכלי בקר שדרכן להצניע בתוכו כו' עיי"ש מה שתי' בזה ולפי האמור א"ש דאשמעינן רבותא לר"י דאע"ג דהדליק בשלו ג"כ עשו תקנת נגזל דהא עיקר הפלוגתא שבין ר"י לרבנן בטמון באש הוא דוקא בהדליק בשלו ונקיט הרבותא לר"י לאשמעינן דאפילו בהדליק בשלו ג"כ שייך למקנסיה הואיל דלא שמר גחלתו היטב ועשו ביה תקנת נגזל:

אלא דאכתי יש לעיין דהיכא שייך למקנסיה בדבר שהוא יודע בבירור שלא הזיק כלל והא דגבי נגזל עשו תקנת נגזל אפילו אם טוען הגזלן ברי שלא גזלו רק כלי אחד והנגזל טוען שנטל שני כלים דהוה הדין דנגזל נשבע ונוטל התם היינו טעמא הואיל דבאמת עשה איסור שגזל ונהי דנימא דלא נעשה חשיד בזה וכמ"ש הש"כ בחו"מ (סי' צ' סק"א) ליישב קושית הלח"מ ודייק לה מדברי הרבינו האי גאון ז"ל דסובר היכא דאינו אמוד וטענו הרבה דנשבע הגזלן ומשום דלא משמע לאינשי איסורא בהכי ע"ש בש"כ וי"ל בדבריו אבל מ"מ חשוד גמור הוא דלא הוה אבל מ"מ שפיר אמרינן דהואיל דעשה איסורא קנסינן ליה ואמרינן דנשבע הנגזל ונוטל וכן גבי נחבל ג"כ עשה איסור שהכה לחבירו וקנסינן ליה ואמרינן דהנחבל נשבע ונוטל אבל באשו נהי דקנסינן ליה היכא דהמבעיר טוען שמא שיהיה הניזק נשבע ונוטל אבל היכא דהמבעיר טוען ברי לא שייך למקנסיה כלל וא"כ עיקר מה דקאמר הש"ס לר"י עשו תקנת נגזל באשו הוא דוקא היכא דהמזיק טוען שמא אז קנסינן ליה אבל לא היכא דטוען ברי והוה הדין דנשבע ונפטר ומיושב שפיר כל הקושיא שהקשה הרשב"א ז"ל על שיטת הראב"ד ז"ל הנ"ל: וכן מפורש הסברא בשמ"ק בשם חכמי הצרפתים ז"ל שהבאתי לעיל שכתבו ואעפ"י שבתקנת נגזל הגזלן טוען ברי ואעפ"כ עשו תקנת נגזל הגזלן חשוד וזה המדליק אינו חשוד כו' עכ"ל. והכוונה כמו שכתבתי דהואיל דנעשה חשוד לא יוכל לישבע ואע"ג דע"כ לאו מטעם חשוד אתינן עלה מ"מ שפיר קנסינן ליה כנלע"ד בפירוש הדברים ומעתה שפיר אמרינן להלכה כשיטת הראב"ד ז"ל הנ"ל וכמ"ש היש"ש והש"כ דבטוען המבעיר ברי לא עשו תקנת נגזל באשו ודוק:

ועיין בש"כ (סי' שפ"ח סק"א) ז"ל וא"י מה הזיק כו' משמע הא אם המזיק יודע מה הזיק ומכחישו אין הניזק נשבע ונוטל ועיין מ"ש לקמן (סי' תי"ח סי"ג) עכ"ל הרי שכתב הש"ך ג"כ בפירוש דבכל מזיק הדין כן כמו באשו והיינו אפילו הזיק בגופו והטעם הואיל דלא נעשה חשיד טל השבועה בזה שהזיק דדוקא גזלן וחובל הוא דנעשו חשודין ומש"ה הוה הדין דאפילו זה מכחישו בברי ג"כ הדין כן דנשבע ונוטל אבל לא במזיק וכמש"ל: (ב) אלא שיש לעיין לפי"ז דא"כ במוסר דהוה ג"כ רשע ומש"ה ג"כ הי"ל לומר כן דעשו תקנת נגזל במוסר והא דקא מבעיא להש"ס אי עשו תקנת נגזל במסור הוה הטעם הואיל דלא הוה רק דיבורא בעלמא וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בדד"ג מובא דבריו בקצוה"ח (סי' שפ"ח סק"ו) עיי"ש מ"ש בזה אלא שי"ל דא"כ היכא דמוסר לחבירו באופן דלא נעשה רשע וחשוד כגון שהיה אנוס בדבר דאפ"ה הוה הדין במוסר דמהני תפיסה אפילו אם המוסר טוען ברי ולא אמרינן דהמוסר ישבע ויפטור וז"ל הרמב"ם (בפ"ח מהל' חובל ומזיק הל' ז') מי שיש לו עדים עליו שמסר ממון חבירו כגון שהראה מעצמו או שנאנס ונשא ונתן ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמסר אומר כך וכך הפסידנו והמוסר כופר במה שטענו אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו אלא נשבע בנק"ח וזוכה במה שתפס ואם לא תפס אין מוציאין מן המוסר אלא בראיה ברורה עכ"ל. ועיין בהה"מ שכ' משום דהוה איבעיא אי עשו תקנת נגזל במוסר ומהני תפיסה והרי אם נאנס ונשא ונתן ביד והמוסר טוען ברי ואפ"ה הוה הדין דנשבע הנמסר אם תפס ולא אמרינן דישבע המוסר כמה הפסידו דהא לא נעשה חשוד הואיל דהיה אנוס אע"ג שצריך לשלם וכמ"ש הרמב"ם בעצמו שם בה"ח וז"ל אין משביעין את המוסר שהראה מעצמו לא שבועה חמורה ולא שבועת היסת מפני שהוא רשע ואין לך פסול יותר מזה אבל מוסר שאנסוהו להראות או להביא ונשא ונתן ביד אעפ"י שהוא חייב לשלם אינו רשע אלא בן תשלומין הוא בלבד ומשביעין אותו כשאר הכשרים עכ"ל הרי שאם אנסוהו למוסר נהי דצריך לשלם אבל מ"מ לא נעשה חשוד על השבועה וא"כ היכא דהמוסר טוען ברי הי"ל לומר דישבע המוסר ויפטור ולכאורה י"ל בזה כי משמע לכאורה מכאן דאפילו דטוען ברי ג"כ הדין דהנמסר נשבע ונוטל וא"כ ה"ה במזיק ג"כ היל"ל דהדין כן:

ואולם באמת הש"כ בעצמו הקשה קושיא זו על הרמב"ם ז"ל והניח בצע"ג שם (בסי' שפ"ח ס"ז) הביא המחבר שם דינו של הרמב"ם הנ"ל בכתבו ובלשונו ממש וכ' הש"ך שם (בס"ק כ"ט) וז"ל או שנאנס ונשא ונתן ביד כו' באמת כך כ' הרמב"ם וכן הוא בע"ש דמיבעיא ולא איפשטא אבל ק"ל בנאנס ונשא ונתן ביד היכא נימא דהוא איבעיא ולא איפשטא ולא מיבעיא בש"ס אלא במוסר למאן דדאין דד"ג אבל בנאנס ונשא ונתן ביד מזיק בידים ולאו גרמי הוא ופשיטא דלא שייכא תקנת נגזל דהא אנוס הוא וא"כ כיון שהוא מכחישו בברי נשבע שזה שנאנס ופטור דהא אינו נפסל כיון שנאנס ויכול הוא לישבע כנ"ל ברור ודברי הרמב"ם והמחבר והע"ש צלע"ג עכ"ל הש"ך. והנה נראה מבואר מדברי הש"ך דלא חזר בו מדין הנ"ל דבמזיק אם מכחישו בברי דנשבע המזיק ונפטר ודין זה ברור להש"ך ז"ל אעפ"י שדברי הרמב"ם והמחבר והע"ש מורין להיפוך דאם נימא דגם היכא דהמזיק טוען ברי ג"כ איתא לתקנת נגזל א"כ לא קשה כלל ולכאורה י"ל בזה טובא. אולם באמת י"ל בקושית הש"כ הנ"ל דהא הרמב"ם בעצמו (בפ"ח מחובל ומזיק בהל' ח') תיכף אח"ז כ' בעצמו דאם אנסוהו להראות לא הוי רשע ומשביעין אותו כשאר הכשרים וא"כ איך שייך לומר ח"ו ששכח דברי עצמו תכ"ד ולכאורה י"ל טובא בזה וגם י"ל טובא על הש"ך בעצמו שהקשה דמדוע לא הקשה מדברי הרמב"ם הנ"ל שנראה כסותר עצמו ח"ו:

ואחר העיון נלע"ד בזה ליישב קושית הש"כ הנ"ל דלעולם הדין זה דבמזיק היכא דטוען המזיק ברי ליתא לתקנת נגזל הוא אמת וכדברי היש"ש והש"כ ובפרט שכבר הבאתי לעיל כי דעת הרבה מהראשונים ז"ל הוא כן ונוכל לומר דגם דעת רבינו הרמב"ם ז"ל הוא כן והא דבמוסר שטוען ברי ג"כ מהני תפיסה אע"ג דהמוסר לא נעשה חשוד על השבועה כגון שהיה אנוס בדבר נוכל לומר בזה משום דבמוסר לא שייך לומר דישבע המוסר משום דהא באמת לדידן דהוה איבעיא דלא איפשטא א"כ לא מחייבינן ליה להמוסר לשלם ורק אם תפס דמהני תפיסה ואז שפיר אמרינן דנשבע הנמסר ומחזיק מה שבידו אבל מקודם שתפס לא שייך לומר שישבע המוסר והטעם בזה דבשלמא במזיק גמור כשבאין לב"ד ושניהם טוענין ברי שהניזק טוען הזקתני והמזיק אומר לא הזקתיך דפסקו הב"ד שישבע המזיק ויפטור ואם אין המזיק יכול לישבע שטוען א"י הרי יפסקו הב"ד שהניזק ישבע ויטול משא"כ במוסר דאף אם טוען המוסר ברי ג"כ לא יפסקו הב"ד שבועה כי אף אם לא ישבע ג"כ לא יצטרך לשלם דהא הוה איבעיא דלא איפשטא ופטור מלשלם ולמה לו להמוסר לישבע הלא גם בלא השבועה א"צ לשלם דהא פסקינן דלא עשו תקנת נגזל במסור הואיל דהוה איבעיא דלא איפשטא ורק אימת שייך לומר שישבע המוסר הוא כשכבר תפס הנמסר ואז שפיר יכול הנמסר לטעון שהוא יהיה נשבע ויחזיק מה שבידו הואיל דהנמסר ג"כ טוען ברי אבל במזיק היכא דהמזיק טוען שמא הוא דאיתא לתקנת נגזל וישבע הניזק ויטול אבל אם המזיק טוען ג"כ ברי אמרינן דהמזיק נשבע ומיפטר דלעולם נשבע ונפטר עדיף ומש"ה שפיר פוסק הרמב"ם ז"ל דהיכא דתפס הנמסר נשבע בנק"ח וזוכה במה שתפס ולשון הרמב"ם ז"ל מדוקדק היטב למעיין היטב:

ומעתה שפיר נקטינן להלכה דבמזיק אם המזיק טוען ברי דנשבע ומיפטר ורק דגבי מוסר דלא שייך לומר שישבע המוסר קודם שתפס דלמה ליה לישבע הואיל דבלא זה פטור מלשלם דהא הוה איבעיא דלא איפשטא אי עשו תקנת נגזל במסור וא"כ נקטינן לקולא ורק אם תפס הנמסר דאז הוה הדין דהנמסר נשבע ונפטר הואיל דשכבר תפס א"כ הרי המוסר בא להוציא ממנו ויכול הנמסר לומר אני אשבע ואחזיק מה שתפסתי אע"ג דהמוסר יכול לישבע ג"כ כגון שהיה אנוס בדבר דלא נעשה חשוד:

ולפי"ז יש לומר דבאמת אם כבר נשבע המוסר שלא הפסידו בכה"ג היכא דלא נעשה חשיד כגון שהיה אנוס בדבר דאז תו לא מהני תפיסת הנמסר אח"כ. וא"ל דהא כשנשא ונתן ביד א"כ הרי הוא מזיק ממש וא"כ האיך יכול המוסר לומר שאינו רוצה לישבע אז כשתובעו הנמסר שישלם לו משום דיאמר לו הרי אינני מחויב לשלם לך אף אם תרצה לישבע הואיל דהוה איבעיא דלא איפשטא אי עשו תקנת נגזל במסור והלא הוא הוה מזיק בידים ז"א דהואיל דהיה אנוס בדבר לאו שם מזיק עליו ממש לענין זה שיהא הנמסר נשבע ונוטל דאל"כ תקשי בפשיטות דהאיך כתב הרמב"ם או שנאנס ונשא ונתן אם תפס נשבע הנמסר והלא אף בלא תפיסה ג"כ הי"ל לומר דישבע הנמסר דהא הוא מזיק ממש והלא עשו תקנת נגזל באשו וע"כ צרכינן לומר דס"ל להרמב"ם ז"ל דהואיל דהיה אנוס בדבר נהי דחשוב כמזיק בידים ולא גרמי מ"מ הואיל דהיה אנוס בדבר לא עשו ביה תקנת נגזל דדוקא במזיק בכוונה ואפילו אם היה אנוס קצת דחייב לשלם עשו ביה תקנת נגזל אבל לא היכא דהיה אנוש גמור שאנסוהו אונסים ונהי דחייב לשלם הואיל דהפסיד ממון חבירו אבל תקנת נגזל לא עשו בו רק אי אתינן עלה מדין מסור אמרינן דאי מסור חייב גם היכא דהיה אנוס בדבר חייב ואי עשו תקנת נגזל במסור גם היכא דאנוס כן וממש דינו כמסור ברצון וע"כ צ"ל דגם הש"כ היה מפרש כן דאל"כ בפשיטות הי"ל להקשות על הרמב"ם דהואיל דנשא ונתן ביד א"כ הו"ל מזיק ממש ונימא דעשו ביה תקנת נגזל ואפילו היכא דאין המוסר יודע ג"כ נימא דעשו ביה תקנת נגזל וישבע הנמסר ויטול דהא דוקא במסור הוא דאיבעיא להש"ס אבל לא בנשא ונתן דהוא מזיק ממש אע"כ צ"ל דגם הש"כ היה מפרש כן ומש"ה לא היה קשה לו רק על היכא דהמוסר טוען ברי דישבע ויפטור ולמה מהני תפיסתו של הנמסר ודוק היטב בזה. מיהו לפי מה שהעליתי לקמן דגם במזיק הדין כן א"ש יותר:

וי"ל עוד דאע"ג דבמזיק פסקינן להלכה דאם המזיק טוען ברי דנשבע ונפטר ולא עשו תקנת נגזל בזה הואיל דלא נעשה חשוד לשבועה מ"מ אם כבר תפס הניזק וטוען ברי יוכל הניזק לומר שהוא ישבע ויפטור מלהחזיר לו מה שתפס דהא כשכבר תפס א"כ הרי המזיק בא להוציא ויכול הניזק לטעון אני אשבע הואיל שגם אני יודע בברי שהזקתני:

ג ויש סמוכין קצת לזה מהא דאיתא בחו"מ (סי' פ"ז ס"נ) וז"ל אעפ"י שנשבע הנתבע ונפטר עפ"י ב"ד אם תפס התובע אח"כ משלו בלא עדים וטוען שתופס על אותו תביעה שנשבע לו עלי' שלא נשבע לו באמת הדין עם התופס ונאמן במיגו שלא תפסתי משלך כלום ונשבע היסת ונפטר כו' ומקורו מדברי בעה"ת ומשום דשבועה אינה קונה עייש"ה. וא"כ מכ"ש הכא דעדיין לא נשבע המזיק דבודאי מהני תפיסת הניזק אפילו אם התפיסה היה בעדים ודוק היטב בזה כי לענ"ד נכון לדינא:

אולם כד עיינתי בזה ראיתי כי יש לפקפק על זה דהא בחוב דעלמא אם ראובן תובע משמעון מנה ושמעון כופר הכל דנשבע היסת ופטור ואם יתפוס ראובן משמעון בעדים אפילו קודם שנשבע שמעון הכי נימא דראובן יכול לפטור עצמו בשבועת היסת שמגיע לו משמעון מכבר ותפס זה בשביל החוב המגיע לו בודאי דלא מהני תפיסתו הואיל דהיה התפיסה בעדים וכן מבואר בהדיא בנסכא דר' אבא בב"ב (ל"ד) דכ' הרשב"ם דאם היה התפיסה בפני שני עדים היה מחויב לשלם שאין אדם נאמן לחטוף דבר מיד חבירו ולומר שלי אני חוטף אא"כ יש לו עדים דהעמד ממון על חזקתו עיי"ש ברשב"ם בד"ה היכא לידיינו ובש"ע חו"מ (סי' ע"ה סי"ג) וא"כ ה"נ מאי מהני תפיסתו של הנמסר או מה שתפס הניזק קודם שנשבע המזיק היכא דהמזיק והמוסר טוענין ברי ויכולין לישבע כגון שהמוסר היה אנוס דלא נעשה חשוד בכה"ג וא"כ אכתי נימא דישבע המוסר אם טוען ברי היכא דהתפיסה היה בעדים דהא הוה כאלו לא תפס כלל:

אלא שי"ל דאע"ג דבכל דוכתא לא מהני תפיסה בכה"ג התם שאני הואיל דליכא דררא דממונא והיינו שאין הב"ד יודעין כלל הספק רק שתפס משל חבירו וטוען שתפס בחובו משא"כ היכא שיש דררא דממונא שיש ספק לב"ד בכה"ג שפיר מהני תפיסתו שאם טוען ברי מהני התפיסה וכבר העירותי בענין זה בסוגיא דתקפו כהן וא"כ ה"נ גבי מוסר ג"כ איכא דררא דממונא שהרי איכא עדים שמסרו ורק שאין יודעין כמה הזיקו בכה"ג שפיר מועיל תפיסתו של הנמסר והניזק אם טוענין ברי ואעפ"י שגם המוסר והמזיק טוענין ג"כ ברי הואיל שכבר תפס ובאמת בכ"ד היכא שהתופס טוען בדי פשיטא דמהני תפיסתו היכא דטוען ברי ואפילו להסוברים דלא מהני תפיסה בספיקא אבל היכא דהתופס טוען ברי שפיר מהני תפיסתו היכא דאיכא דררא דממונא דהיינו שהספק לב"ד בלא טענותיהם וה"נ גבי מסור ומזיק הואיל שעדים העידו שמסרו או הזיקו ורק שאינן יודעין כמה הפסידו שפיר מהני תפיסה בכה"ג וז"ב לענ"ד:

שוב ראיתי בקונטרס הספיקות (כלל ב' אות ה') שהעיר בדין זה וכתב ג"כ כמו שכתבתי:

ד ונוכל לומר עוד דבמזיק ממש אם תפס הניזק אעפ"י שהמזיק טוען ברי ג"כ מהני תפיסתו של הניזק שיהיה נשבע ונפטר אפילו לשיטת הרא"ש דסובר דלא מהני תפיסה כאשר אבאר בעזה"י. דהנה באמת הקשה הדרישה (בסי' שפ"ח סק"א) על הא שכתב הטור בשם הרא"ש בהני תרי איבעיא אי עשו תקנת נגזל במסור ובהא דבטש בכספתא דחבריה דלא מהני תפיסתו של הנמסר והניזק והלא הנמסר והניזק טוענין ברי והיכא דטוען ברי גם הרא"ש מודה שמהני תפיסה כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ וכן הש"ך בת"כ (סי' ט"ז) הקשה ג"כ קושיא זו וכתב עוד הש"כ דבשלמא על הא דבטש בכספתא נוכל ליישב דנפרש דהאיבעיא היה הואיל דלאו דרכו למנחא מרגניתא בכספתא אפילו אם איכא עדים ג"כ לא מהני ועיין עוד שם בתקפו כהן (סי' כ"ז וסי' כ"ח) אלא במסור קשה דהא טוען הנמסר ברי ולמה לא יהני תפיסתו והדרישה כתב לתרץ דדעת הטור אף שהניזק והנמסר טוענין ברי כיון דמ"מ איבעיא לן אם שומעין לטענתו היכא דהניח במקום שלא היה לו להניח וכן בנמסר מיבעיא לן אי תקנו לו שבועה להוציא ממון מחזקתו זהו מיקרי ג"כ ספיקא דדינא ואף דתפס אהו התפיסה היה בעדים הו"ל כאלו לא תפס כיון דאין לו מיגו ואוקימנא הממון בחזקת מ"ק ואין חילוק בין אם טוען ברי ויש ספק לן אם טענתיה אמת או אם גם הוא אינו טוען ברי כגון בספק בכור כו' עיי"ש היטב. ועיין בש"כ שם בתקפו כהן (סי' ט"ו וסי' כ"ז) יעוש"ה ויעויין בקונטרס הספיקות שם אות ו' מ"ש בזה וא"כ לפ"ד הדרישה הנ"ל זה ניחא במסור ובהא דבטש בכספתא אבל במזיק ממש דמחויב מדינא שפיר מהני תפיסתו של הניזק שיהיה נשבע ומחזיק מה שבידו וגם הרא"ש מודה לזה. אולם נלע"ד דוקא קודם שכבר נשבע המזיק אבל כשכבר נשבע המזיק לא מהני אח"כ תפיסה בעדים אבל קודם שנשבע המזיק אם תפס הניזק מהני תפיסתו שיהיה נשבע ומחזיק מה שבידו הואיל דטוען ברי:

מיהו לפמ"ש הש"כ בת"כ שם (סי' כ"ז) ליישב שם יש לפקפק קצת אולם הרבה יש לפקפק בדבריו ז"ל שם. מיהו הכא בנ"ד לדינא נלע"ד נכון דהא גם בל"ז איכא ראשונים ז"ל דס"ל דאפילו היכא דהמזיק טוען ברי ג"כ איתא לתקנת נגזל וגם דעת הסמ"ע כן ובכה"ג היכא דתפס הניזק בודאי דמהני תפיסתו של הניזק ודוק בזה:

ה והנה בשמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק באה"ד וז"ל המדליק בשל חבירו במזיד חשוד הוא ואם הודה במקצת משלם בכל כדין חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל וכשמודה על הגדיש וכופר על הטמון ה"ז מודה במקצת כדין טענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהם ואם מודה על הגדיש ואומר על הטמון א"י יש מי שאומר שכנגדו נוטל בלא שבועה כדין חמשין ידענא ונ' לא ידענא דמתוך שאיל"מ ואף הם דחו סברא זו לומר שבנו"ן ידענא וכו' טענת הנתבע רעועה וחלושה שהרי הי"ל לידע אבל זה שלא היה לו לידע אינו נוטל אלא בשבועה ואף זו מתקנת נגזל ובמדליק בתוך שלו שאין כאן חיוב על הטמון כלל ואין כאן חשוד אלא פושע עשו תקנת נגזל בגדיש עצמו כו' ע"ש היטב והנה מבואר כאן שיטה חדשה לומר דמדליק בשל חבירו הרי נעשה רשע מה שהזיק של חבירו ונעשה רשע ופסול לשבועה וא"כ אפילו בטוען המבעיר ברי ג"כ הוה הדין שכנגדו נשבע ונוטל ורק במדליק בשלו דלא הוה רק פושע לא נעשה חשוד על השבועה בזה. ואם טוען ברי אולי י"ל דסובר דלא עשו ביה תקנת נגזל רק נשבע ונפטר וכבר הבאתי לעיל דעת הראב"ד וחכמי הצרפתים המובא בשמ"ק דס"ל דבטוען ברי נשבע המבעיר ומיפטר ומשום דלא נעשה חשוד בזה דלאו גזלן גמור הוא ומשמע שם קצת מדבריהם דאפילו בהדליק בשל אחרים ג"כ לא נעשה חשוד על השבועה ויש להאריך בזה:

והיש"ש (בסי' למ"ד) כ' בפירוש ג"כ דלא נעשה חשוד על השבועה אם הזיק של חבירו שכ' שם וז"ל ואף הא דאמרינן עשו תקנת נגזל באשו לא איירי בכופר המבעיר אפילו לרבנן דאיירי במדליק בשל חבירו מ"מ לא הוי רשע כגזלן ותדע דלא מצינו מזיק ממון חבירו בידים פסול לעדות ודוקא מוסר הוא דחמיר יותר אבל לא מזיק אפילו להכעיס ודוקא מוסר דהוי רשע כגזלן ראוי לדמותו לגזלן והא דעמד בתיקו משום דאינו מזיק בידים ולא מיחייב ליה אלא משום דד"ג כדאיתא בסוגיא ולכ"ע דד"ג לא עדיף כמו מזיקו ממון להדיא כו' עייש"ה הרי מבואר דסובר כן מדעתו דנפשיה דלא נעשה חשוד אם הזיק בידים וגם הש"כ (בסי' שפ"ח סק"א ובסי' תי"ח סק"ז) כתב כן שם דלא נעשה חשוד אם הזיק בידים ודעת הסמ"ע (בסי' תי"ח ס"ק ט"ז) שכ' בשם הד"מ דאפי' בטוען המבעיר ג"כ ברי אפ"ה איתא לתקנת נגזל והטעם צרכינן לומר דמזיק ממש ג"כ נעשה חשוד על השבועה וכבר העירותי בזנ לעיל:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר לחלק בין מזיק ע"י אש או היזק דעלמא דע"י אש הוי רשע הואיל דיכול לבא לידי סכנת נפשות אבל לא במזיק דעלמא ועיין בהל' שבת (סי' של"ד סכ"ו) לענין הצלה מן הדליקה ר"ל הואיל דהוה סכ"נ מותר לכבות ג"כ ומש"ה מקרי רשע אבל לא במזיק דעלמא מיהו לא מצאתי גילוי לחילוק זה:

וראיתי בספר פנ"י כאן בד"ה א"ל רב אדא בסה"ד שכתב ובאמת צ"ע לדינא מאן דמזיק ממון חבירו בידים אי מקרי גזלן לענין עדות ומלשון הפוסקים לא מצינו דפסול אלא מסור לחוד אלא מסברא נראה דפסול דמה לי גוזל לעצמו ומה לי גוזל ע"מ לאבדה ואעפ"י שמשלם הזיקו מ"מ פושע מקרי ולא גרע מחמסן וכן משמע מסוגי' מלשון המפרשים דמבעיא בכוונה וכן בטש בכספתא מקרי גזלן גמור וצ"ע עכ"ל וחידוש גדול על הפ"י שלא העיר בכל מה שהבאתי ובפרט בדברי הסמ"ע והש"כ (בסי' תי"ח סק"ז) שהבאתי לעיל: [לב] (א) בגמ' בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור כו' תיקו וכתב בתוס' ד"ה עשו תקנת וז"ל ור"ת מפרש דהאיך בעיא כשהמוסר מכחיש את הנמסר דומיא דנגזל בשבועות דגזלן מכחישו אבל אם המוסר עצמו אינו יודע כמה ישבע הנמסר כמה הפסיד ויטול ולר"י נראה דהאיך בעיא אפילו אין המוסר יודע כו' עיי"ש ושיטת הר"ת הנ"ל מובא בש"ע (סי' שפ"ח ס"ז) ועיין בש"כ (ס"ק ל"ו) שהקשה דתיפוק ליה בלא"ה הא כיון שהמוסר מודה שהפסידו וא"י כמה הו"ל מודה במקצת ועל השאר א"י דקיי"ל דהו"ל משואיל"מ ושכנגדו אפילו שבועה לא בעי והביא דברי תשובת מיימוני לספר משפטים (סי' ס"א) שכתב וז"ל מנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דמשואיל"מ שכנגדו צריך לכל הפחות לישבע אבל לא יטול בלא שבועה וכן משמע מדברי הר"ת בסו"פ הכונס כו' והש"כ דחה זה דפשיטא דבנו"ן ידענא ובנו"ן לא ידענא שכנגדו נוטל בלא שבועה והוא מוסכם מכל הפוסקים כו' וכתב לתרץ דאפשר דהר"י והר"ת סוברים כהרמב"ן דבכל דינא דגרמי אין נשבעין שבועת התורה, א"נ כמש"ל (סי' שפ"וסק"א) דס"ל לר"י ושאר בעלי התוס' דד"ג דרבנן א"כ לא שייך, לומר משואיל"מ וכמ"ש היש"ש בפרק הכונס (סי' ל' ול"א) דלמאן דאמר דהוי דרבנן לא שייך שבועה דאורייתא כלל וכמ"ש לעיל (סי' שפ"ו סק"י) אך תי' זה א"א לומר בהרא"ש וסמ"ג שהם פסקו דדינא דגרמי דאורייתא כו' וכתב עוד לתרץ שלמד מדברי הרשב"א בתשובה דכיון דלא הי"ל למוסר לידע כמה הפסידו לא שייך, לומר דהוה משואיל"מ כו' והאריך בזה ע"ש והנה תי' זה הואיל דלא הי"ל למידע כבר מבואר בשמ"ק ג"כ הקושיא הנ"ל והתי' עיין בד"ה ולענין פסק באה"ד הבאתיו לעיל:

והנה במה שתי' הש"כ דהואיל דדינא דגרמי הוא רק חיובא מדרבנן לא אמרינן ביה משואיל"מ ורק שהקשה לשיטת הרא"ש והסמ"ג דס"ל דדינא דגרמי דאורייתא אכתי קשה ולעד"נ ליישב הקושיא גם לשיטת הרא"ש והסמ"ג הנ"ל דהנה באמת הקשיתי דאמאי צריך מוסר לשלם הא ניתן להצילו בנפשו וא"כ נימא קלב"מ כמו רודף ששיבר הכלים וכמו בא במחתרת ומשום דקלב"מ וה"נ דכוותיה ולכאורה צע"ג אלי וא"ל הואיל דלא באין כאחד בשעת אמירה להאנס אז ניתן להצילו והחיוב ממון הוא אח"כ בשעה שנטלו האונס ז"א דהא אז באמת אינו עושה מעשה כלל וא"כ עיקר החיוב הוא משום דבשעת אמירה הוה כאלו הזיק אז דדמיא כאלו קלי' אז וכדאמרינן בש"ס לקמן (דף קי"ז) וא"כ עיקר החיוב תשלומין בא על שעת האמירה ואז קלב"מ: ומצאתי אח"כ בספר פ"י על ב"ק (דף קי"ז ע"א) שהקשה כן ות"ל שכוונתי לדעתו וראיתי בפ"י שנדחק לתרץ דשאני הכא כיון דאינו חייב מיתה אלא קודם שעשה מעשה אבל לאחר שעשה מעשה ומסר אסור להורגו וא"כ חייב שפיר בתשלומין ואף ע"ז קשה דהא בהוחזק מסור אפילו כה"ג חייב כו' עכ"ל ואכתי לא תי' כלום בזה וכמו שכתבתי. וגם י"ל ע"ד הפ"י להסוברים דגם לאחר. שעשה מעשה ג"כ חייב מיתה ועיין במרדכי סו"פ הגוזל ומאכיל (סי' קצ"ו) שכתב הר"ש כן בשיטת הרי"ף אכתי קשה וי"ל בזה:

ולעד"נ בזה דבאמת חיובא דמסור לא הוי רק מדרבנן דמן התורה באמת פטור רק רבנן הוא דחייבוהו לשלם ואע"ג דבשאר קלב"מ לא חייבוהו רבנן לשלם שאני הכא דלעולם לא יתחייב לשלם ומש"ה חייבוהו רבנן לשלם וא"כ אף דשאר דינא דגרמי חייב מדאורייתא לשלם אבל מסור ליכא חיובא מדאורייתא לשלם הואיל דקלב"מ ורק מדרבנן חיובא מחייב לשלם וא"כ זכינו לדין דאע"ג דכל דינא דגרמי נימא שהוא מדאורייתא אבל חיובא דמסור לא הוי אלא מדרבנן מה שחייב לשלם וא"כ שפיר מתורץ הקושי' גם להרא"ש וסמ"ג דסוברי' דד"ג מדאורייתא מ"מ זה דוקא במזיק אבל במוסר לא הוי חיובא לשלם אלא מדרבנן וא"כ לא אמרינן ביה מתוך שאיל"מ:

וא"ל דהא אע"ג דקלב"מ פטור מלשלם מ"מ חיובא איכא עליו אלא שאין הבית דין כופין אותו לשלם משום דאין הב"ד מחייבין, אותו משום שתי רשעיות וא"כ אכתי איכא עליו חיובא לשלם ז"א דהא מ"מ לאו בר חיוב תשלומין הוא דהיינו שאינו מחויב לשלם מן התורה שיהיו הב"ר כופין אותו לשלם ורק מדרבנן הוא שהב"ד כופין אותו לשלם וא"כ מה"ת לא הוה כלל מודה במקצת ורק מדרבנן ולא אמרי' ביה מתוך שאיל"מ ודוק היטב:

ועפ"י האמור נוכל ליישב קושית הקצוה"ח (בסי' שפ"ח סק"י) שהקשה על הא דכתב הרמ"א שם (בסעיף ז') שנים שמסרו ביחד כל אחד משלם החצי ואם בזה אחר זה האחרון פטור דכל זמן שלא נפטר ממסירה הראשונה הנזק בא מגרם הראשון וכתב בש"כ (ס"ק מ"ג) ואם יש ספק בדבר אם נפטר ממסירה הראשונה מספיקא לא מפקינן ממונא והאחרון פטור כן הוא בתשובות מוהר"מ שם כו' והקשה הקצוה"ח מהא דכתב הרמב"ם בפ"ו מחובל שנים שהמיתו בהמה ביחד או שברו כלי ביחד משלמין ביניהם ה' שהניחו חבילות על בהמה ולא מתה ובא זה והניח חבילתו עליה ומתה אם היתה הבהמה מהלכת עם אותם חבילות ומשהוסיף זה חבילתו עמדה ולא הלכה האחרון חייב ואם מתחלה לא היתה מהלכת האחרון פטור ואם אינו ידוע כולן משלמין בשוה עכ"ל וכ"פ הטור וש"ע שפ"ג ומבואר דשנים שהזיקו ואינו ידוע על יד מי נגמר ההיזק משלמין בשוה וא"כ ה"נ נימא דמשלמין בשוה. ועוד מ"ש דהאחרון פטור ואמאי הראשון חייב נימא שההיזק היה על ידי האחרון כו' ועיי"ש מ"ש לתרץ בזה אבל לפי האמור אתי שפיר דבשלמא היכא דהזיקו ממש דהחיוב לשלם הוא מן התורה בזה שפיר אמרינן דאם שנים הזיקו ואינו ידוע ע"י מי נגמר ההיזק דמשלמין בשוה משא"כ במוסר דהתשלומין הם רק מדרבנן וא"כ נוכל לדמות, זה לכל איסורא, דרבנן דהיכא דאיתחזק איסורא אזלינן לחומרא ובלא אתחזק איסורא לקולא וה"נ המסור השני לא אתחזק חיובא ואזלינן לקולא ופטור משא"כ המסור הראשון דאתחזק חיובא אזלינן לחומרא, וחייב ודוק היטב בזה כי קצרתי ועיין לקמן על (דף צ"ח ע"א [אומ"ב אק"ד] מ"ש עוד בזה:

ב והנה הקצה"ח (בס"ס פ"ז ס"ק ל"ב) שהביא דברי היש"ש בפרק הכונס (סי' ל') וגם הש"כ (בסי' שפ"ו ושפ"ח) הסכים לזה דלמ"ד דד"ג דרבנן לא שייך שבועה דאורייתא כלל וכתב ע"ז הקצה"ח ויען הדבר ברור דאפילו בממון דנתחייב מדבריהם נמי שייך ש"ד צריך אני להאריך קצת והביא ראיה מהרמב"ם (פט"ז) מהל' אישות שכתב היא אומרת בתולה נשאתני ועיקר כתובתה מאתים והבעל טוען אלמנה נשאתיך ואין לה אלא מנה נשבע שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה ואע"ג דדעת הרמב"ם (בפ"י) מה' אישות דכתובה דרבנן. ועוד הביא ראיה שהרי אם תובע ליורשין מלוה ע"פ והיורשין מודים במקצת חייבין לישבע שבועת התורה וכדאיתא בפרק כל הנשבעין מה לי הן מה לי אביהן וכמה פוסקים דס"ל שעבודא לאו דאורייתא וא"כ אין לו על היורשין רק מדבריהם ואפ"ה נשבעין שבועת התורה כו'. ועוד הביא ראיה מדברי הר"ן בפרק שבועת הדיינין באחד שתבע לחבירו חמשין דהלואה וחמשין דחבלה וכו' אבל אם נשבע כבר על חבלתו והוא כופר בכל מקרי מודה במקצת דאנן סהדי דחייב לו כיון שנשבע. והובא בסמ"ע וש"ך (סי' פ"ז) ואע"ג דחיוב דנחבל אינו אלא חיוב מדבריהם והוא מתקנת נחבל נשבע ונוטל ואפ"ה נתחייב על ידו שבועת התורה:

ועוד הביא ראיה מדברי הרמב"ם בפ"ב מהל' מכירה הרי שטען על חבירו מכרת לי והוא אומר לא מכרתי או מכרתי ולא נתת לי הדמים כו' בכל אלו הטענות וכיוצא בהם המע"ה לא היה ראיה נשבע היסת ואם מודה במקצת הטענה ישבע שבועת התורה כשאר הטענות כולן כו' ומשמע דאפילו טוען מכרת לי ע"י הקנינים שהם מדברי סופרים וכגון משיכה או הגבהה ומסירה דאינו אלא מד"ס דהא ד"ת מעות קונות ואפ"ה יש בו שבועת התורה ע"י מודה במקצת וע"א והעלה הקצה"ח דאע"ג דאין החיוב אלא מדרבנן נמי נשבע ש"ד והטעם כיון דכבר תיקנו חכמים שיהיה הממון שייך לזה א"כ הפקר ב"ד הפקר אית בי' זכי' מדאורייתא וכן בירושת הבעל דרבנן נמי נשבעין שבועת התורה והיש"ש דכתב דלמ"ד דד"ג דרבנן אין נשבעין שבועת התורה היינו משום דהמוהרש"ל לשיטתו שכתב ביש"ש בפרק הגוזל בתרא (סי' נ') דאם הודה המוסר מעצמו פטור למ"ד דד"ג קנס ומשום דמודה בקנס פטור וא"כ ודאי דאין בו ש"ד למ"ד דד"ג דרבנן כיון דקנס הוא ובקנס ליכא שבועה כיון דגם אם מודה יפטור וכמ"ש בטור וש"ע (סי' ת') אבל הש"ך שהשיג על היש"ש וסובר דבקנס דרבנן לא אמרינן מודה בקנס פטור וא"כ לא הי"ל להסכים עם היש"ש במ"ש דבדינא דגרמי ליכא ש"ד כיון דכבר הוכחנו דאפילו בחיוב דרבנן נמי איכא ש"ד ודין מתוך שאינו יכול לישבע משלם עכת"ד הנעימים. ועיין בקצוה"ח (סי' שפ"ח סק"ז) שרמז ג"כ קושיא זו בקצרה:

והנה להצדיק את שני המאורות הגדולים היש"ש והש"ך ז"ל עיינתי בזה ונלע"ד כי מצאתי בעזה"י מקום ליישב דבריהם הקדושים והוא כי בהקדם י"ל על מ"ש הקצוה"חז"ל דהואיל דכבר תיקנו רבנן שיהיה הממון שייך לזה א"כ הפקר בית דין הפקר אית ביה זכיה מדאורייתא דהא כבר כתב הרשב"א ז"ל במסכת גיטין (דף ל"ו ע"ב) דיכולין חכמים להקנות ג"כ ויליף לה מקרא דאלה הנחלות עיי"ש בד"ה רבא אמר. והיש"ש ביבמות על (דף פ"ט) כתב כי זה תליא בפלוגתא דאמוראי אם ילפינן מקרא דאלה הנחלות או מקרא דיחרם כל רכושו עייש"ה:

והמקו"ח (בסי' תמ"ח) כ' הא דהפקר בית דין הפקר אינו עושה קנין רק שמפקיע הדבר מרשות בעלים ואח"כ הוא זוכה בו מן ההפקר משים דאין כח לחכמים להפקיע מזה ולהקנות לאחר והביא שחלקו עליו החכמים וס"ל דזה תליא בשני טעמים של הש"ס וכבר האריכו בזה. וגם אנכי בעניי העירותי בענין זה בכמ"ד ועיין מה שכתבתי על מסכת בבא מציעא (דף ב' וקי"ח) וכבר נקטו המפרשים בכמ"ד דהפקר ב"ד הפקר הוא רק להפקיע מזה אבל לא להקנות לאחר וא"כ למאן דאמר דיליף מיחרם כל רכושו א"כ מה מהני זה דהפקר בית דין הפקר שיהיה מחויב שבועת התורה דהא אכתי לא זכה בו זה וא"כ פשיטא דלא שייך לומר דחייב ש"ד וכסברת היש"ש והש"כ הנ"ל: ומה שהקשה הקצוה"ח מכל הני דוכתי נלע"ד ליישב כל הנ"ל על דרך זה והוא דיש חילוק בין אם חכמים חייבוהו לזה שישלם לו ממון מכח קנס וכמו דד"ג וכיוצא בו לבין אם חכמים תיקנו איזה תקנה והתקנה נתקנה עפ"י דברי חכז"ל והוא כי אמת הדבר שכתובת אשה אינה מן התורה ורק חכמים תקנוהו כן. וא"כ הרי חייב א"ע כן בשעת נשואין הואיל דחכמים אמרו שאסור לדור עם אשה בלא קידושין וא"כ תיכף בשעת נישואין הרי מחייב את עצמו בכתובתה כדין לבתולה מאתים והרי הוה כאלו התחייב א"ע בפירוש מאתים זוז והתחייבות מהני מדאורייתא והעדי קידושין ועדי חופה הם הן העדים של התחייבות שהתחייב בפניהם ליתן לה מאתים כשיגרשנה או תתאלמן והוה כאלו התנה בפירוש והתחייבות מועיל מן התורה:

ויש להמתיק הסברא עוד ולומר דהא ע"כ מיירי שהיא עתה גרושה מן הנשואין דאל"כ הרי נוכל לבודקה כדאיתא במסכת כתובות (דף י' ע"ב) וא"כ הוה כאלו הותנה עמה שנותן לה בשכר הנאת הביאה מאתים דהואיל דחכמים תקנו שאסור לדור עם אשה בלי כתובה וא"כ הוי כאלו נתן לה שכר ההנאה וא"כ הרי מחויב לה בשכרה והוה תו כמו שכר פעולה וא"כ שפיר מחויב מדאורייתא ליתן כתובתה ושייך שפיר שבועה דאורייתא אם הוא מודה במקצת:

והראיה השניה שהביא הקצה"ח מהא דהתובע ליורשין מלוה ע"פ והיורשין מודין במקצת דחייבין לישבע שבועת התורה והלא שעבודא לאו דאורייתא נראה לע"ד בזה דהנה כל זמן שהלוה קיים אמרינן דשעבודא דאורייתא דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפאי ורק כשמת נפלו הנכסים קמי היורשין וא"כ אמרינן דהואיל דהפקר בית דין הפקר הפקיעו חכמים הזכות שיש ליורשין בנכסי אביהן. וא"כ הואיל דאין שים יורש שיוכל לירש כפי החוב שהיה חייב אבוהון א"כ הרי נשאר השעבוד שהיה להמלוה על נכסי אבוהון ואם המלוה טוען שמגיע לו מנה הרי טוען שעל מנה יש לו השעבוד וא"כ הפקיעו החכמים שעור מנה מן היתומים והיתומים טוענין שאבוהון לא היה חייב רק חמשים א"כ הרי טוענין שרק על שיעור חמשים הפקיעו חכמים הנכסים והשאר הוא שלהם וא"כ שפיר הוה הכפירה וההודאה בחוב דאורייתא ומש"ה שפיר נשבעין היורשים שבועת התורה:

והראיה השלישית מדברי הר"ן הנ"ל דאם נשבע כבר על חבלתו והוא כופר בכל מקרי מודה במקצת כו' ונראה לע"ד בזה כי הואיל דבאמת מה שמחויב לשלם בעד החבלה הוא מחויב מדאורייתא נשלם ורק הואיל דאין עדים כאן וא"כ כשתיקנו רבנן שישבע הנחבל וכבר נשבע א"כ הרי מבורר עכשיו שבאמת חבל בו וא"כ מחויב תו מדאורייתא ושפיר נשבעין שבועת התורה: והראיה הרביעית שהביא הקצוה"ח מדברי הרמב"ם אם טוען מכרת לי והלה טוען לא מכרתי דנשבע שבועה דאורייתא אף ע"ג דהוא טוען שעשה קנין דרבנן כו' ונראה לע"ד לומר בזה כי הואיל דהפקר בית דין הפקר ואם כן הרי הפקירו רבנן הזכות שיש לו להמוכר בהחפץ והוה תו כאילו החפץ הוא הפקר ואם כן תו מהני קנין משיכה הואיל דהוה כאילו הוא הפקר ובהפקר בודאי מהני קנין משיכה ויש לפלפל הרבה בזה ברש"י בבבא מציעא (מ"ח ע"א) בד"ה קאי באבל מה שכתב רש"י שם ונפקא מינה לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה כו' וכבר האריכו בזה המפרשים, ואף על גב דיש חילוק בין אם הקנין משיכה הוא שחבירו הקנה לו או שזוכה מן ההפקר דכשהמשיכה הוא שקונה מחבירו מהני אם עושה משיכה במקצת החפצים וזוכה בכולם אבל אם זוכה מן ההפקר אינו זוכה במשיכתו רק במה שמשך מכל מקום נוכל לומר בזה דעיקר הקושיא של הקצה"ח על היש"ש והש"כ הוא מדסתם הרמב"ם ז"ל ומשמע אפילו בקנין דרבנן ואם כן נוכל לומר דאם נימא דאפילו בקנין דרבנן ג"כ הדין כן אם כן נוכל לומר תו דבקנין דרבנן מיירי דוקא רק אם משך בכולו ואם כן שפיר איכא שבועה דאורייתא אם הוא מודה במקצת ומיושב שפיר כל הקושיא הנ"ל. ומעתה צדקו דברי היש"ש והש"כ שכתבו דהיכא דהחיוב הוא מדרבנן ליכא ש"ד ומשום דהואיל דרק מדרבנן הוא דחייב לשלם ליכא ש"ד בזה הואיל דמדאורייתא ליכא שום חיוב כלל ודוק בכ"ז כי הוא נכון לע"ד:

סוף הספר

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה