אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף נט.

דף נח.

[אות טו]:

בתוס' ד"ה אכלה סמדר וז"ל ואפילו אם נתקלקל המשויירת משלם כענבים העומדת לבצור ודוקא בסמדר דענבים פעמים שאלו מתקלקלים ואלו ניצולים לפיכך אין נידונין במשוייר אבל תבואה רגילה להתקלקל כולה יחד כו': ולכאורה לא זכיתי להבין במ"ש התוס' דאפילו אם נתקלקל המשויירת משלם כענבים העומדת לבצור כו' דהאיך נוכל לחייבו להמזיק לשלם מספק ובפרט אם רואין שהמשויירין נתקלקלו. ולכאורה היה נוכל לומר הטעם הואיל דבניזקין אזלינן בספיקו לחומרא כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו לעיל על (דף ב' ע"ב) בד"ה אבל במחוברת דניזקין חמור יותר מספק ממונא דאזלינן לקולא לנתבע אבל בנזיקין ספיקו לחומרא עיי"ש אלא דלפי"ז אינו מובן מ"ש התוס' אח"כ ודוקא בסמדר דענבים כו' לפיכך אין נידונין במשוייר כו' דהא אפילו בתבואה הו"ל למיזל לחומרא ואפילו אם נתקלקל אח"כ הנשאר ג"כ הי"ל לומר דניזיל בספיקו לחומרא הואיל דהוה ספק ניזקין ולכאורה י"ל בזה:

מיהו י"ל דבתבואה אמרינן דרוב פעמים אם נתקלקל רובא גם השאר היה נתקלקל אם לא הזיקתן ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו דוקא להוציא אבל כאן הרוב מסייע להמוחזק אבל בסמדר שפיר אמרינן דיכול להיות שאלו נתקלקלו ואלו לא היו מתקלקלים ומש"ה אזלינן בספיקו לחומרא ולעיל על (דף ב' ע"ב) [או"ד] הארכתי בביאור דברי הרשב"א ז"ל. ועיין במוהרש"א ובמוהר"ם מש"פ בדברי התוס' הנ"ל וי"ל בזה:

[טז] שם בגמרא דתניא ר' יוסי אומר נכי חיה בן עזאי אומר נכי מזונות כו' ומ"ד נכי מזונות אבל נכי חיה לא דא"ל איתתא דידי פקיחא היא ולא מיבעיא חיה:

ולכאורה י"ל מהא דמס' סוטה (דף י"א ע"ב) ותאמרן המילדות וגו' מאי חיות אילימא חיות ממש אטו חיה מי לא צריכי חיה אחריתי לאולידה אלא אמרו לו אומה זו כחיה נמשלו כו'. והנה חזינן דהש"ס קאמר דחיה ג"כ צריכי חיה אחריתי לאולידה והאיך יכול הוא לטעון אתתא דידי פקיחא היא ולא מיבעיא חיה דהא אפילו אם מיעוטא דמיעוטא אתרמי דלא צריכה חיה מ"מ הלא הרוב בודאי צריכין חיה וא"כ האיך יכול זה לאפוקי ממונא מכח האי סברא דאמר אתתא דידי פקיחא ואפילו לפמ"ש לעיל בשם הרשב"א דבספק ניזקין אזלינן לחומרא מ"מ הלא היכא דהוא נגד הרוב בודאי דלא שייך לומר דאזלינן בספיקו לחומרא הואיל דהרוב פוטרו מלשלם ולכאורה י"ל בזה:

[יז] (א) שם בגמ' ר"פ ור"ה ברדר"י עביד עובדא כוותיה דר"נ בששים לישנא אחרינא ר"פ ור"ה ברדר"י שמו דיקלא אגב קטינא דארעא והילכתא כוותיה דר"פ ור"ה ברדר"י בדיקלא דארמאי והילכתא כוותיה דריש גלותא בדיקלא פרסאה ע"כ. ועיין ברי"ף ז"ל הביא ג"כ לשון הש"ס ממש והביא ב' הלשונות הללו ולכאורה י"ל דהא לעולם הילכתא כלישנא בתרא ולמה הביא הרי"ף ז"ל גם ללישנא קמא אם לא שנאמר דהרי"ף מפרש דלא פליגי הני ב' לישני וסובר דלישנא בתרא אתא לאוסופי אלישנא קמא דבל"ק קאמר סתמא בששים אבל אינו מפרש אם גם אגב קרקע שיימינן ואתא לישנא בתרא לאוסופי דשיימינן ג"כ אגב קרקע ובששים:

ועיין ברא"ש שכתב והקוצץ דקל של חבירו אי דקלא ארמאי הוא שמין אותו בס' דדיקלא ארמאי היינו דקלא שלא נגמר גידולו ולא הגיעו לכך שיהיה ראוי לעוקרו ולשתלו במקום אחר הילכך הוה כפירות שאינם גמורים ונישום בס' ודקלא פרסאה היינו דקלא שנגמר גידולו והגיעו לכך שאם יעקרו וישתלוהו במקום אחר יתקיים הילכך הוה כפירות גמורים ושמין אותו בפני עצמו כר"ש וריש גלותא טעה בזה שהיה נראה לו שכל אילן חשיב כפירות גמורים עכ"ל. והובא דעת הרא"ש ז"ל בטוח"מ (ס"ס שצ"ד) והביא שם ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל שיש לו שיטה אחרת בזה כאשר יבואר. וז"ל הרמב"ם ז"ל סופ"ד מהל' נזקי ממון הי"ד הרי שאכלה פירות דקל אחד וכן הלוקט פירות דקל חבירו ואכל אם היה דקל רומי וכיוצא בו שאין התמרים שלו יפות משערים אותו בס' על גבי הקרקע ואם דקל פרסי וכיוצא בו הוא שהתמרים שלו יפות ביותר משערים הדקל בפני עצמו כמה היה שוה וכמה הוא שוה עתה עכ"ל. ודבריו הקדושים ז"ל אינם מובנים כלל כאשר כבר עמד עליהם הלח"מ ואנקוט תמצית קושיות של הלח"מ ז"ל בזה חדא דהפי' הפשוט בסוגית הש"ס הוא דקץ הדקל עצמו ומדוע פי' הרמב"ם ז"ל לדינו על הפירות דוקא והטור כתב באמת לדינו רק על הדקל גופיה. ועוד הקשה דהא כל השקלא וטריא בהסוגיא הוא רק על נזקי גופו כשקץ הוא בעצמו אבל אכלה בהמתו לכ"ע הוה בששים דהכי משמע מדברי רבא דקאמר אם אמרו בנזקי ממונו יאמרו בנזקו גופו משמע דמשום דהוה נזקי גופו קשיא להו ואהכי אמרו בגמ' בלישנא בתרא דר"פ ור"ה ברדר"י שמו דיקלא אגב קטינא דארעא וריש גלותא סבר בהא דמשערינן ליה באנפי נפשיה אבל בנזקי ממונו כ"ע מודו דמשערינן בששים וע"ז מסיק הש"ס הילכתא כוותיה דר"פ ור"ה ברדר"י בדיקלא ארמאי והילכתא כוותיה דר"ג בדיקלא פרסאה והרמב"ם ז"ל לא חילק כלל שכתב הרי שאכלו פירות דקל א' וכן הלוקט פירות דקל חבירו הרי שהשוה מדותיו דגם בנזקי ממונו יש חילוק בין דיקלא ארמאה לדיקלא פרסאה וגם על הטור קשה שהשוה מדותיו לחלק בין דקל ארמאה דהיינו שאינו ראוי לעקרו ולשתלו במקום אחר לבין דיקלא פרסאה שראוי לעקרו ולשתלו במק"א וכתב כן בין בנזקי גופו ובין בנזקי ממונו ובאמת לפי שטחיות הסוגיא בנזקי ממונו אין חילוק כלל בין דיקלא ארמאה לדיקלא פרסאה ולעולם היל"ל דמשערינן בששים בנזקי ממונו. וראיתי בשמ"ק כאן בד"ה והילכתא כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה ה"מ בנזקי גופו אבל בנזקי ממונו בס' הרא"ה ז"ל עכ"ל הרי שדעת הרא"ה ז"ל באמת הוא דעתו כן לפרש הא דקאמר הש"ס והילכתא כוותיה דר"ג בדיקלא פרסאה הוא רק בנזקי נופו לבד אבל בנזקי ממונו לעולם משערינן בששים:

ועוד הקשה הלח"מ שם דהא מ"ש הרמב"ם דבדיקלא ארמאה משערינן בששים ע"ג הקרקע לא אתיא לא כל"ק ולא כל"ב דלל"ק סברי ר"פ ור"ה ברדר"י דמשערינן בששים ולא הוזכר כלל דבעינן דוקא ע"ג הקרקע ולל"ב סוברים ר"פ ור"ה ברדר"י דשמין ע"ג קרקע ולא הוזכר כלל בששים אם לא שנאמר דל"ב מוסיף אל"ק ופסקינן בדיקלא ארמאה כלישנא בתרא עיי"ש בלח"מ: (ב) ולע"ד נראה לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל ומקודם יש לדקדק בלשון הש"ס דקאמר ר"פ ור"ה ברדר"י עביד עובדא כוותיה דר"נ בששים ובלישנא אחרינא לא קאמר כוותיה דר"נ רק שמו דיקלא אגב קטינא דארעא. וגם יש לדקדק דמדוע בלישנא קמא לא קאמר דעביד עובדא כוותיה דר"נ בששים אגב קטינא דארעא. וגם למה בלישנא אחרינא קאמר הלשון שמו דיקלא ובלישנא קמא קאמר סתמא. ועוד יש לדקדק דהא עיקר בר פלוגתא דריש גלותא היה ר"נ דדן בששים והי"ל להש"ס לומר הילכתא כוותיה דר"נ בדיקלא ארמאה והילכתא כוותיה דר"ג בדיקלא פרסאה ומדוע שבקיה הש"ס כאן לדר"נ ונקיט והילכתא כוותיה דר"פ ור"ה ברדר"י:

ונלע"ד כי מכח אלו הדקדוקים יצא לו לרבינו הרמב"ם לדינו מ"ש להלכה כי הרמב"ם היה מפרש פי' אחר בהסוגי' אשר לפי הפי' זה יתיישבו כל הדקדוקים לנכון ויתפרש היטב לשון הש"ס בדקדוק גדול והוא כי ריש גלותא פסק בקץ קשבא לשלם כמה שוה בעיניה ור"נ פסק לשום בששים כמו בנזקי ממונו בששים ה"ה בנזקי גופו ופריך ליה רבא אם אמרו בנזקי ממונו יאמרו בנזקי גופו ואביי השיב לו כי אין חילוק כלל בין נזקי ממונו לנזקי גופו ולעולם משערינן בששים וקאי הש"ס השתא דאין חילוק בין נזקי ממונו לנזקי גופו וגם אין חילוק כלל בין נזקי פירות לבין נזקי הדקל דלעולם משערינן בששים דהא חזינן דאביי א"ל לרבא מאי דעתך דתניא המבכיר כרמו של חבירו סמדר כו' ואלו בששים לא קתני ודחי ליה אביי דה"נ הוה הפי' בששים והתם היה נזקי פירות ואפ"ה היה ס"ד דאביי דהיינו טעמא דרבא דס"ל לחלק בין נזקי ממונו לנזקי גופו ודחי ליה אביי דה"נ בששים משערינן אלמא דאין חילוק כלל בין נזקי פירות לנזקי אילן. ולבסוף קאמר הש"ס ר"פ ור"ה ברדר"י עביד עובדא כוותיה דר"נ בששים והיינו שפסקו כר"נ דאין חילוק בין נזקי ממונו לנזקי גופו ורק לעולם משערינן בששים ונקיט סתמא דר"פ ור"ה ברדר"י עביד עובדא כוותיה דר"נ ולא הוזכר במה היה המעשה אם בנזקי פירות בלבד אם בנזקי דקל ג"כ וגם לא הוזכר אם היה בנזקי ממונו או בנזקי גופו ורק מדנקיט הש"ס כוותיה דר"נ משמע דהיה בנזקי גופו ג"כ דעיקר הפלוגתא בין ריש גלותא לר"נ היה בנזקי גופו כדקפריך לי' רבא לר"נ אם אמרו בנזקי ממונו יאמרו בנזקי גופו וקאמר הש"ס דר"פ ור"ה עביד עובדא כוותיה דר"נ בששים וקאמר הש"ס סתמא כוותיה דר"נ וקאי על הא דלעיל אם יש חילוק בין נזקי ממונו לנזקי גופו וקאמר הש"ס דר"פ ור"ה עביד עובדא והיינו דאין חילוק כלל בין נזקי ממונו לנזקי גופו אבל אם אמרינן ג"כ דאין חילוק בין נזקי פירות לבין נזקי האילן עצמו לא נוכל להוכיח מזה דהא לא הוזכר כלל לעיל בפלוגתא דר"נ וריש גלותא זה ויש לומר דמדנקיט סתמא כוותיה דר"נ בששים קאי בין לנזקי אילן ובין לנזקי פירות ואולם יש לומר דהואיל דר"נ ור"ג לא איפלגו בזה לעיל לא נוכל להוכיח מזה הלשון מדנקיט סתמא כוותיה דר"נ ונוכל לומר ג"כ דיש חילוק בין נזקי אילן לבין נזקי פירות. אולם מדנקיט הש"ס לישנא אחרינא ר"פ ור"ה שמו דיקלא אגב קטינא דארעא דקדק הש"ס לומר שמו דיקלא ולא נקיט בלישנא קמא לשון זה וגם בלישנא אחרינא לא קאמר כוותיה דר"נ והיינו שבלשון השני קאמר שמו דיקלא והיינו שהיה בנזקי דקל ומש"ה לא שמוהו בששים ולא פסקו כר"נ בזה דהא ר"נ שם גם נזקי דקל בששים ומש"ה לא קאמר הש"ס כר"נ והא דשמו אגב קטינא דארעא ולא שמו להדקל בפני עצמו היינו משום דהדקל בפני עצמו לעקרו אינו שוה כ"כ רק דמי עצים ושמו אגב ארעא והיינו כ"ז שיתקיים הדקל שיהיה עומד בקרקע והוה כפירות שאינן גמורים דשמין ג"כ אגב קרקע הואיל דעתה כל זמן שאינן גמורים עדיין אינן שוה כ"כ ושמין להו אגב ארעא שיהיו נשארים בהקרקע עד שיגמרו ופירות מחוברים שמין להו בעיניה ודקל ג"כ דומה לפירות שאינן גמורים ומש"ה שמין אגב ארעא וכ"כ בשמ"ק בד"ה ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל א"כ למה אמרו באילן עצמו ששמין בששים ולא כפירות גמורים הם אומר אני מפני שמ"מ צריך הוא לקרקע כו' עכ"ל. הרי שכתב ג"כ לסברא זו אלא שהרב המאירי ז"ל כתב שם לסברתו הנ"ל לשיטת החולקים על הרמב"ם ואח"כ הביא שיטת גדולי המחברים והוא הרמב"ם ז"ל אבל הסברא בעצמותה נכונה היא וגם הרמב"ם מודה לסברא זו כמו שיבואר לקמן וא"כ דבלישנא אחרינא מבואר דבנזקי דקל לא שמו בששים רק בפני עצמו ורק אגב קטינא דארעא ולא הוזכר כלל אם היה נזקי ממונו או אם היה נזקי גופו ומבואר מזה דאין חילוק כלל בין נזקי גופו לבין נזקי ממונו ורק לעולם בנזקי דקל שמין אגב קטינא דארעא. וא"כ צרכינן לומר דהא דבלישנא קמא נקיט דר"פ ור"ה עביד כוותיה דר"נ בששים ע"כ היינו בנזקי פירות וגם אין חילוק בין נזקי גופו לנזקי ממונו דלעולם בנזקי פירות משערינן בששים ובזה סבירא להו לר"פ ור"ה כר"נ ומש"ה בל"ק נקיט כוותיה דר"נ ובלישנא בתרא לא נקיט כוותיה דר"נ ובל"ב נקיט שמו דיקלא ובלישנא קמא לא נקיט דיקלא ונוכל לומר דלא פליגי כלל לישנא קמא ולישנא בתרא אליבא דר"פ ור"ה בריה דר"י וא"כ ס"ל לר"פ ולר"ה דבנזקי פירות בין נזקי ממונו בין נזקי גופו שיימינן בששים ובנזקי דקל בין נזקי ממונו ובין נזקי גופו לעולם לא שיימינן בששים רק אגב קטינא דארעא. ועל זה קאמר הש"ס והילכתא כוותיה דר"פ ור"ה בדיקלא דארמאי והלכתא כוותי' דר"ג בדיקלא פרסאה והיינו דהש"ס הוא כמכריע בין פלוגתא דריש גלותא לבין ר"פ ור"ה והיינו דבדיקלא ארמאה יש חילוק בין נזקי פירות לנזקי דקל דבנזקי פירות משערינן בששים ובנזקי דקל משערינן בפני עצמו אגב קטינא דארעא ולא משערינן בששים כר"נ דר"פ ור"ה פליגי על ר"נ בזה דר"נ סובר דגם בנזקי דקל משערינן בששים והם פליגי עליו בנזקי דקל ומש"ה א"ש דלא קאמר הש"ס והלכתא כר"נ בדיקלא ארמאה ורק דפסקינן כר"פ ור"ה בדיקלא ארמאה ואין חילוק כלל בין נזקי ממונו לנזקי גופו והלכתא כוותי' דריש גלותא בדיקלא פרסאה והיינו בין בנזקי פירות ובין בנזקי דקל משערינן בפני עצמו ואפילו אגב קטינא דארעא לא שיימינן הואיל דהוא דקל חשוב והפירות חשובין לא הקילו רבנן על המזיק כלל. ולפ"ז מיושב שפיר כל הדקדוקים הנ"ל ודוק היטב בזה: נמצא לפי"ז פסקו של רבינו הרמב"ם ז"ל עולה כפתור ופרת דכתב הרי שאכלה פירות דקל א' וכן הלוקט פירות דקל חבירו ואכל אם היה דקל רומי וכיוצא בו כו' והיינו דאין חילוק כלל בין חקי גופו לנזקי ממונו לעולם משערינן בששים בדיקלא ארמאה אבל בדיקלא פרסאה משערינן בעיניה כמה היה שוה וכתב הרמב"ם ז"ל לדינו רק על הפירות החילוק בין פירות דקל רומי ובין דיקלא פרסאה כדמסיק הש"ס ההילכתא כוותיה דר"פ ור"ה בדיקלא ארמאה וכוותיה דר"ג בדיקלא פרסאה והדין דגבי קציצת דקל עצמו לא כתב כלל כאן דבודאי הרי הוא ככל נזק דעלמא דבדיקלא ארמאה משערינן אגב קטינא ולא בששים הואיל דכשישיימנו בעיניה לא יהיה שוה כ"כ ושיימינן אותו אגב ארעא וכמ"ש הרב המאירי הבאתיו לעיל דהוה כמו פירות שאינן גמורים דשיימינן אגב ארעא כל זמן שיוכל האילן להתקיים ובדיקלא פרסאה הואיל דחשיב משערינן בעיניה:

וכ"כ השמ"ק שם בשם הרב המאירי שכ"כ בדעת הרמב"ם וז"ל וגדולי המחברים [הוא הרמב"ם ז"ל] נוטים בזה לדרך אחרת ונראה שלדעתם אילן עצמו אינו בדין זה אלא ששמין אותו בפני עצמו ולא נאמר, לדבריהם דבר זה אלא בפירות אילן שאם אכלתן בהמתו או קצצן הוא לחבירו אם פירות של אילן בינוני הוא שמין אותם בששים ואם של אילן חשוב שמין אותם על גב האילן עכ"ל הרי שכ"כ בפירוש בדברי הרמב"ם ז"ל דדוקא בפירות הדין כן לחלק בין דיקלא ארמאה לדיקלא פרסאה ובגוף האילן לא כתב מזה ורק מ"ש בדבריו של הרמב"ם ולא נאמר לדבריהם כו' נראה שמפרש בדברי הרמב"ם שמפרש הסוגיא דקץ קשבא שהיה רק על הפירות ולע"ד לפי האמור הא דקץ קשבא מיירי שפיר רק על האילן גופיה ורק שבמסקנת הסוגיא מסקינן להאי חילוקא:

ועיין בלח"מ שהביא ג"כ דברי הרב המאירי הנ"ל אבל עכ"פ גם דעת המאירי בדברי הרמב"ם שבאילן עצמו משערינן בעיניה ורק דבודאי בדיקלא ארמאה ע"כ צרכינן לשער אגב ארעא וכמ"ש בטעם הדבר וזה מיקרי בעיניה ודוק: ועפי"ז מובן היטב דברי הרי"ף ז"ל שהביא ההוא עובדא דקץ קשבא פלוגתא דריש גלותא ור"נ והדר הביא ב' לישנא דר"פ ור"ה בריה דר"י והילכתא כר"פ ור"ה בדיקלא ארמאה והלכתא כוותיה דר"ג בדיקלא פרסאה עכ"ל ולמה הביא הני ב' לישני דר"פ ודר"ה. ולפי האמור א"ש והוא ז"ל ג"כ מפרש הסוגיא כמו שפרשתי לדעת הרמב"ם ז"ל וסובר ג"כ כן להלכה:

ג ונוכל לומר עוד בזה דגם מהתוספתא מוכח כן דאיתא בתוספתא דב"ק (פ"ו) אין שמין בית קב מפני שמשביחו ולא בית כור כו' ר' יהודה אומר משום ר"ע אכלה פירות נטועות שמין להם נטיעות נטיעות עצמן שמין לו להן בית סאה כו' עכ"ל. ובירושלמי בפרקין (ה"ב) מובא תוספתא זו ואיתא הנוסחא אר"י משום ר"ע אכלה פירות גמורין משלם פירות גמורין נטיעות שמין לו נטיעות נטיעות שמין לו בית סאה כו'. ועיין בפ"מ מה שפי' ועיין במראה הפנים הביא הגירסא של התוספתא ונדחק לפרש ולהשוות הנוסחאות וכתב שם ליישב דברי הרמב"ם ז"ל עפ"י פירושו שפי' בפ"מ עיי"ש, ולענ"ד ברור שט"ס יש בדפוס הירושלמי בלשון התוספתא והנוסחא שכתב בתוספתא היא נכונה וכצ"ל גם בירושלמי כן והפי' בתוספתא הוא במ"ש אכלה פירות נטיעות שמין להם נטיעות פי' כמה היו הנטיעות יפות עם הפירות וכמה הם יפים עכשיו בלא הפירות. נטיעות עצמן דהיינו שקלקלה הנטיעות עצמן שמין להם בית סאה וכן פי' המג"א. ולכאורה י"ל דנקיט התנא דגם בקלקלה נטיעות עצמן ג"כ שמין בית סאה והיינו בס' דהא במתני' ג"כ נקיט האי לישנא שמין בית סאה באותה שדה כו' וקאמר הש"ס דמשערינן בס' ואם נפרש גם. בתוספתא כן א"כ מבואר דגם בנטיעות גופי' משערינן בששים. אלא דאחר העיון לא נוכל לפרש כן מדחלקן התנא דתוספתא ונקיט ברישא אכלה פירות נטיעות שמין להם נטיעות והיינו כמו שמפורש בגמ' בס' ואם נימא דבנטיעות עצמן ג"כ הדין כן א"כ למה חלקן התנא הי"ל למיכללינהו כולה כ"א אע"כ דהכוונה הוא דבאכלה נטיעות עצמן אין שמין בששים רק שמינן אגב ארעא והא דנקיט שמין להן בית סאה הוא לאו דוקא או איזהו ט"ס יש. [ונוכל לומר עוד לפרש התוספתא בזה דהנה סתם נטיעות הוא שנים ובב"ב סופ"ב מבואר דיניקת אילן מן הקרקע הוא ל"ב אמה ובית סאה הוא חמשים על חמשים וב' אילנות שיעור יניקתן הוא וא"כ הוא קרוב לשיעור בית סאה ובאמת לאו דוקא נקיט בית סאה בזה וי"ל בזה):

אבל עכ"פ נוכל להביא ראיה למ"ש לעיל דיש חילוק בין אכלה פירות מן האילן לבין הזיקה האילן דבאכלה פירות משערינן בששים ובהזיקה להאילן משערינן רק אגב ארעא וי"ל בזה:

ד עוד בדרך אחר נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל והוא דהרמב"ם ז"ל היה מפרש הסוגיא בההוא גברא דקץ קשבא מחבריה שהיה בהאילן פירות ג"כ ותבע זה בעל האילן שזה, ישלם לו עבור האילן ועבור הפירות ופסק ריש גלותא שישלם לו בעיניה והיינו שר"ג ראה השלשה אילנות עם הפירות והיו שוים מאה זוזי והיינו עם הפירות שעליהם היו שוים כן וא"צ שישלם לו תילתא ור"נ פסק שישומו בששים הן הפירות והן האילן ופריך ליה רבא אם אמרו בנזקי ממונו יאמרו בנזקי גופו ומשני ליה אביי דאין חילוק כלל ולעולם משערינן בששים ומסיק הש"ס ר"פ ור"ה בריה דר"י עבוד עובדא כוותיה דר"נ בששים ומשמע לכאורה דבנידון דאירע לקמייהו כמו שאירע לפני ר"ג ור"נ דהיינו שקץ אילן עם הפירות שמו הכל בששים בין הדקל ובין הפירות ולא איתפרש כלל בין אם בהמתו הזיקה או אדם המזיק. והדר קאמר הש"ס לישנא אחרינא ר"פ ור"ה שמו דיקלא אגב קטינא דארעא והיינו דלישנא בתרא פליגי על ל"ק דלל"ק משערינן הכל בששים בין הפירות ובין האילן ול"ב סוברים דהדקל גופיה לא שמינן בששים רק אגב קטינא דארעא ורק הפירות משערינן בששים ופליגי לישנא בתרא על ל"ק ונוכל לומר עוד דל"פ כלל ורק ל"ב פירושי קמפרש דהא דבל"ק קאמר עביד עובדא כוותיה דר"נ בס' היינו רק על הפירות ולא חילקו כלל בין, אם היה נזקי ממונו או נזקי גופו רק לעולם שמו בששים אבל הדקל עצמו שמו רק אגב קטינא דארעא ופליגי על ר"נ דר"נ סובר דגם האילן משערינן לעולם בששים והם פליגי עליו בזה. ועל זה קאמר הש"ס והלכתא כוותיה דר"פ ור"ה בדיקלא דארמאה והלכתא כוותיה דר"ג בדיקלא פרסאה ופסק הרמב"ם ז"ל כן וכמו שביארתי לעיל:

ונוכל להוסיף עוד ולומר דהש"ס דקאמר והלכתא כוותיה דר"פ ור"ה כו' לא הוה הפי' כענין הכרעה בין ר"פ ור"ה לבין ר"ג ורק דהלכתא כשניהם והיינו דלא פליגי כלל ר"פ ור"ה על ר"ג דר"פ ור"ה איירי בדיקלא ארמאה ור"ג איירי בדיקלא פרסאה והיינו דלא פליגי ר"פ ור"ה עם ר"ג ורק ר"פ ור"ה איירי בדיקלא ארמאה ושמו הפירות בששים והדקל אגב קטינא דארעא ומשום דהדקל הוא נחשב יותר כשנשיימו אגב ארעא דלקוצצו אינו שוה כ"כ רק שיימינן אגב ארעא והיינו כל זמן שיהיה לו יניקה מן הקרקע ויתקיים בקרקע ההוא וכמ"ש לעיל אבל בדיקלא פרסאה דהוא חשוב שיימינן בעיניה הכל בין הפירות ובין האילן וכמו שדן ר"ג ולא פליגי כלל על ר"ג ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם דבאכלה הפירות או שקצץ הוא עצמו הפירות אם דיקלאה ארמאה הוא משערינן בששים ע"ג הקרקע דכל ששיימינן בס' הוא רק אגב הקרקע דהיינו שיתקיימו בהקרקע כל זמן שיגדלו וכמ"ש היש"ש הבאתיו לעיל על (דף נ"ח ע"ב) והדקל משערינן רק אגב קרקעו והיינו כל זמן שיתקיים בקרקע ויגדלו הפירות עליו דאל"כ לא ישלם רק דבר מעט ובדקל פרסאה שחשוב יותר משלם הכל בעיניה והרמב"ם הביא כאן רק דין הפירות ודין הדקל הוא כמו כל נזק דעלמא וכמש"ל ודוק:

ה והנה הלח"מ הקשה שם על הטור שכתב הפסיד האילן וכן הקוצץ אילן חבירו אם לא נגמר גידולו ולא הגיע לכך שיהא ראוי לעקור ולשתול במקום אחר אז דינו כפירות שלא נגמרו ושמין אותו בס' ואם נגמר גידולו וראוי לשתלו במקום אחר אז דינו כפירות גמורין ושמין אותו בפ"ע. והוא שיטת הרא"ש ז"ל בפרקין כאן וכן הביא הרי"ו במישרים נצ"א ותמה הלח"מ דהא הטור כתב דבין בנזקי ממונו ובין בנזקי גופו הוה הדין כן לחלק בין דיקלא ארמאה לבין דיקלא פרסאה והש"ס לא קאמר כן רק על נזקי גופו אבל בנזקי ממונו אין החילוק כלל ע"ש הבאתיו לעיל:

והנה המעיין בטור יראה כי כתב הטעם דדקלא ארמאה משום דראוי לשתלו במק"א ודקדק וכתב אז דינו כפירות גמורים ובאמת סברתו טובה מאד דהא הואיל דיכול לשתלו במק"א א"כ דרך נעקרו ולשתלו במק"א וא"כ למה נפסידנו לניזק הלא הניזק היה יכול לעקרו ולשתלו במק"א וא"כ דינו ממש כפירות גמורים ובאכלה או הזיקה פירות גמורים באמת גם בנזקי ממונו הוה הדין דמשלם פירות גמורים וכר"ש וכן פסק הטור שם לעיל מיניה ולכאורה צ"ע דברי הלח"מ הנ"ל:

ונוכל לומר עוד יותר דהרא"ש והטור מפרשי כהערוך שהביאו התוס' לעיל בד"ה דדאין דקשבא היינו דקלא פרסאה וא"כ דן ר"ג לשומו בעיניה ור"נ חולק וס"ל דגם דקלא פרסאה הוא בס' ולא ס"ל האי סברא הואיל דהוה כפירות גמורים ופריך ליה רבא אם אמרו בנזקי ממונו יאמרו בנזקי גופו ואביי משני דאין חילוק בין נזקי ממונו לנזקי גופו ומסיק הש"ס ר"פ וד"ה עבוד עובדא כוותיה, דר"נ בששים ואם שיימינן ג"כ ע"ג הקרקע או רק בששים בלא הקרקע לא נזכר כלל בדברי ר"נ וע"ז קאמר הש"ס לישנא אחרינא שמו דקלא אגב קטינא דארעא ולא פליגי על ל"ק רק לפרושי אתא דהא דמשערינן בששים היינו עם הקרקע ג"כ והיינו כ"ז שיהיה האילן ראוי להתקיים בהקרקע דאם נשיימי' רק האילנות לבד כמה הם שווים לעוקרן א"כ יפסיד הניזק הרבה דהא לא ישומו רק בדמי עצים וכמש"ל וע"ז קאמר הש"ס והלכתא כר"פ ור"ה בדקלא ארמאה והיינו הואיל דר"נ לא מזכיר כלל דשיימינן ג"כ אגב הקרקע ומש"ה נקיט הלכתא כר"פ ור"ה והלכתא כוותיה דר"ג בדקלא פרסאה ונוכל לומר עוד דגם ר"פ ור"ה לא פליגי על ריש גלותא בזה דשפיר סברי כריש גלותא ומשום דהוה כמו פירות גמורים ומש"ה פסק הטור כן ומיושב כל הקושיות שהקשה הלח"מ על הטור ודוק בזה:

[יח] (א) שם ע"ב במתני' המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל השדה כו' ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב ובגמ' לימא תנן דלא כרבי דאי כרבי הא אמר עד שיקבל עליו בעה"ב לשמור אר"פ הכא בנטר בי דרי עסקינן דכיון דא"ל עייל וגדיש עייל ואנטר לך הוא ועיין ברש"י ותוס' מ"ש בזה:

ועיין ברמב"ם בפ"ג מהל' נזקי ממון (הט"ו) וז"ל המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל השדה פטור כו' ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב אעפ"י שלא קיבל עליו לשמור שהשומר בגרנות כיון שא"ל הגדיש בכאן כמי שא"ל הגדיש ואני אשמור לך חשוב עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל בהשגות וז"ל אעפ"י שלא קיבל א"א ודוקא בשומר את הגרנות עכ"ל ועי' בה"ה וז"ל ופי' נטר בי דרי שומר בית הגרנות ולזה כ' רבינו שהשומר בגרנות שלא אמרו אלא בשומר דוקא ולכך כ' בהשגות א"א ודוקא בשומר בית הגרנות עכ"ל ועיין במגדל עוז שכתב ג"כ דגם דעת הרמב"ם הוא כן וכ"כ גם הלח"מ עיי"ש היטב:

ולע"ד היה נראה. בזה לפרש דברי הרמב"ם ז"ל ובהקדם יבואר דברי הירושלמי אשר נראה כחולק על הש"ס דילן וכ"כ ג"כ בשמ"ק בשם הרא"ה ז"ל וז"ל בד"ה אר"פ כבר כתיבנא לעיל דהלכתא כרבנן ואפ"ה שמעינן מיהא דדין שדה ובית שווין דמקשינן להו אהדדי ומתרצינן ושלא בדברי הירושלמי הרא"ה ז"ל עכ"ל:

ולפע"ד נראה די"ל דגם ר"פ סובר ג"כ כתירוצו של הירושלמי ומקודם יבואר קצת דברי הירושלמי וז"ל בפרק שור שנגח את הפרה (ה"ד) על מתני' דהקדר וז"ל א"ר ירמיה הכל מודין בבית שהוא אומר לו הכנס ואני משמרו הכל מודין בשדה שאומר לו הכניסהו ושמרהו מה פליגין בחצר רבי אומר חצר כשדה וחכמים אומרים חצר כבית תמן תנינן המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות גדישים בשדה ככלים בבית א"ר יוסי בי רבי בון תיפתר בהיא דאית לה מסגר עכ"ל הירושלמי ומפרש הפני משה דהקושיא מהא דהמגדיש מסיפא דמתני' דקתני אם הגדיש ברשות בעל השדה ואכלתו בהמתו של בעל השדה חייב ולא פליג רבי גדישים בשדה ככלים בבית בתמי' הא בשדה דרכן של בהמתן שם תמיד ואמאי מודה רבי התם וכי דין גדיש בשדה כמו כלים בבית עכ"ל. והנה מפרש הפ"מ דקושית הירושלמי הוא דאמאי לא פליג רבי על מתני' דהמגדיש לקמן והוא באמת קושיית הש"ס דילן בפרקין כאן ומפרש דהכל הוא בהקושיא דקאמר הירושלמי דהכי נימא דגדישים בשדה ככלים בבית דנימא דמודה רבי בהו והוה הקושיא לרבי ירמיה. ובאמת פירושו אינו מובן כלל דהא לפי"ז תיקשי גם לרבנן דאמאי אם הגדיש ברשות חייב הלא גדישים נחשבים כשדה לפום סברת המקשן וא"כ גם לרבנן הלא לא קיבל נטירותא בסתמא אם לא שנדחק דכוונתו דלרבנן נחשבים כחצר ורק הקושיא הוא לרבי אמאי לא פליג רבי וזה אינו מבואר בפירושו. וגם הי"ל להירושלמי להקשות בפשיטות על מתני' דלקמן אמאי לא פליג רבי על מתני' כדפריך הש"ס דילן ואמאי מקשה הירושלמי דוקא על ר' ירמי':

ועוד דלפי פירושו לא יתיישב הירושלמי בפרק הכונס ה"ג דקאמר שם על מתני' דילן א"ר יצחק גדישין בשדה ככלים בבית אר"י בי רבי בון תיפתר בההיא דאית ליה מסגר והפ"מ נדחק שם לפרש ופירושו בשני המקומות הללו אינם מותאמים כ"כ כנראה למעיין:

ב ולעד"נ הפי' בירושלמי בפרק הפרה שם דמקשה לרבי ירמיה ממתני' דקתני המגדיש בשדה אם הגדיש ברשות בעל השדה חייב ומתני' מני דהא ר' ירמיה סובר דגם רבנן מודו בשדה דמסתמא לא קיבל עליו נטירותא והתם מיירי בשדה דהא קתני המגדיש בשדה כו' בעל השדה חייב בשלמא בלא ר' ירמיה לא תיקשי דנוכל לומר דמתני' אתיא כרבנן ורבנן סברי דאפי' בשדה ג"כ אמרינן דבסתמא נמי קיבל נטירותא אלא לר' ירמי' תיקשי:

ומשני הירושלמי שני תירוצים על זה התי' הא' הוא גדישין בשדה ככלים בבית וכוונתו הוא דהואיל דגדישים א"א להיות בלא שומר ופעמים שבעל השדה שומר בעצמו את גדישו ופעמים שלוקח שומר אחר לשמור כל הגדישין שבשדהו אבל עכ"פ אין הגדישין עומדים בבקעה בלתי שומר וא"כ הרי המקום הזה משתמר ומש"ה כשבעל השדה נתן לו רשות להגדיש שם הרי הוא כאילו נתן לו רשות להניח חפציו בבית והרי הבקעה הלזו משתמרת ומה לי בין אם המקום הוא משתמר ע"י שהוא מוקף מחיצות עם מסגר דסובר הירושלמי דבבית גם רבי מודה דבסתמא קיבל עליה נטירותא ומה לי אם הבקעה היא משומרת ע"י שיושב שומר ומשמר והיינו לא מיבעיא אם בעל השדה יושב ומשמר דבודאי נחשוב כבית אלא אפי' אם בעל השדה הושיב שומר אחר במקומו להיות יושב ומשמר ג"כ חשוב מקום המשתמר כמו בית וכשא"ל בעל השדה עול והגדיש כמו שא"ל ואני אשמרנו ואפי' רבי מודה. בזה ור' יוסי בי רבי בון משני תיפתר בהאי דאית ליה מסגר והיינו דסובר דיש חילוק בין בית גמור דממילא הוא משתמר ע"י שינעול הבית בודאי דגם רבי מודה בזה דבסתמא קיבל נטירותא אבל אם הבקעה היא משומרת ע"י שומר בכה"ג לא חשיבא כבית לא מיבעיא אם הבעל השדה הושיב שומר אחר דודאי לא מקרי משתמר כ"כ שנימא שבעל השדה קיבל עליו נטירותא כשא"ל סתמא עול והגדיש הואיל דלא הוי דבר ברור שישמור השומר אלא אפי' אם בעל השדה הוא שומר בעצמו וא"ל עול והגדיש אפ"ה גרע מבית דלא מקרי משתמר כ"כ דנימא דגם בסתמא קיבל עליו נטירותא ומש"ה א"ר יוסי בי ר' בון דמתני' דהמגדיש מיירי דהשדה אית ליה מסגר דאז הרי הוא ממש כמו בית ומודה רבי דגם בסתמא קיבל עליו נטירותא ומתני' אתיא ככ"ע וגם לא תקשי ממתני' על ר' ירמיה כנלע"ד בפי' דברי הירושלמי:

ולפ"ז מובן היטב לשון הירושלמי בפירקין כאן על מתני' דילן המגדיש שהבאתי לשון הירושלמי א"ר יצחק גדישין בשדה ככלים בבית וה"פ דר' יצחק אתא לפרושי מתני' דהא במתני' קתני בסיפא ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב ותיקשי דמתני' לא אתיא כרבי ולא כרבנן והיינו דכרבי ודאי לא אתיא הואיל דרבי סובר דבסתמא לא קיבל עליו נטירותא וכקושית הש"ס דילן כאן אלא דלר' ירמיה דאמר דבשדה גם רבנן מודו לרבי דבסתמא לא קיבל עליו נטירותא וא"כ מתני' דהמגדיש מני דהא איירי בסתמא וא"כ לכ"ע דבסתמא לא קיבל עליו נטירותא ומשני ר' יצחק גדישין בשדה ככלים בבית וכמו שפירשתי לעיל הירושלמי בפרק שור שנגח ור' יוסי בי רבי בון משני ההוא דאית ליה מפתח וכמו שפירשתי ומתני' אתיא כד"ה בין כרבי ובין כרבנן ולא צריכינן לדחוק ולפרש כפירושו של הפ"מ:

ומעתה נבא לפרש לפי"ז סוגית הש"ס דילן דפריך לימא תנן דלא כרבי דאי כרבי הא אמר עד שיקבל עליו לשמור כו'. והנה משמע דכרבנן שפיר אתיא ואם נימא דרבנן מודו לרבי בשדה דבסתמא לא קיבל עליו נטירותא והכא מיירי בשדה וא"כ כרבנן נמי לא אתיא ומדפריך הש"ס רק דמתני' לא אתיא כרבי אבל כרבנן שפיר אתיא אלמא דלא ס"ל להש"ס דילן הני חילוקי שמחלק ר' ירמי' בין בית לשדה וזה הוא כוונת הרא"ה שהביא בשמ"ק הבאתיו לעיל דש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי:

מיהו י"ל דגם הש"ס דילן ס"ל ג"כ כר' ירמי' דיש חילוק בין בית לשדה ורבי וחכמים ל"פ רק בחצר ורק דהש"ס דילן היה סובר דגדישין בשדה לא הוה כמו שדה דעלמא דנימא דמודו בה רבנן דבסתמא לא קיבל עליו נטירותא רק דעדיף משדה דעלמא ורק דלא דמי לבית וא"כ תליא בפלוגתא דרבי ורבנן דלרבי בסתמא לא קיבל עליו נטירותא ולרבנן גם בסתמא קיבל עליו נטירותא ופריך הש"ס לימא תנן דלא כרבי אבל כרבנן שפיר אתיא [מיהו אפי' אם נימא דהש"ס דילן הקשה בפשיטות לימא תנן דלא כרבי אבל כרבנן אתיא וחולק על הירושלמי מ"מ בתירוצא דר"פ בנטר בי דרי עסקינן שפיר סובר כהירושלמי וכמו שיתבאר] וע"ז משני ר"פ הכא בנטר בי דרי עסקינן דכיון דא"ל עייל וגדיש עייל ואנטר לך הוא וה"פ דר"פ קאמר דהכא מיירי דהגדישים הם משומרים שם ע"י שומר וא"כ הו"ל כמו בית דבבית אפי' רבי מודה לרבנן וס"ל דגם בסתמא קיבל עליו נטירותא וס"ל לר"פ כר' ירמי' בירושלמי דבבית ר' מודה לרבנן ובשדה רבנן מודו לרבי ועיקר פלוגתייהו דרבי ורבנן הוא רק בחצר וס"ל לר"פ כתירוצא קמא של הירושלמי וכמו דמוקי ר' יצחק בירושלמי בפירקין למתני' דקאמר גדישין בשדה ככלים בבית וכמו שפירשתי לעיל וא"כ הואיל דהגדישים הם משומרים ע"י שומר לא מיבעיא אם הבעל השדה בעצמו הוא השומר דבודאי דהוה כמו בית דאמרינן דגם רבי מודה דסתמא קיבל עליו נטירותא אלא אפי' אם בעל השדה הושיב שומר אחר לשמור הגדישין ג"כ דינו כבית וכשא"ל בעל השדה עייל וגדיש בודאי עייל ואנטר לך הוא הואיל דהמקום הזה הוא משתמר והרי הוא ג"כ כאילו הוא משתמר לדעתו דבעל השדה ואמרינן דבסתמא קיבל עליו נטירותא דמה לי אם הוא בית שמשומר ע"י מחיצות ומנעול או שמשומר ע"י שומר ואם אכלתן בהמתו של בעה"ב חייב לשלם וא"כ גם לפי תירוצא דר"פ הא דקתני בסיפא ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב היינו בעל השדה ממש אבל לית ליה להמכניס דין כלל בהדי השומר רק עיקר דינו בהדי בעל השדה ומדוייק היטב לשון המתני' דקתני בעל השדה חייב כנלע"ד בפי' הסוגיא וא"כ סובר הש"ס דילן ג"כ כחילוקא דר' ירמי' בהירושלמי דבבית גם רבי מודה ובשדה גם רבנן מודו ועיקר פלוגתייהו הוא בחצר וא"כ לדידן דפסקינן כרבי אפ"ה בבית אמרינן דבסתמא קיבל עליו נטירותא:

ג ומעתה יתפרש היטב דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דהרמב"ם ז"ל פוסק כרבי והטעם הואיל דשמואל סובר כן וכמ"ש המפרשים בדברי הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרבי [וכעת נוכל לומר עוד טעם אחר הואיל דר"פ דחיק לאוקמי מתני' כרבי ג"כ ועיין ברא"ש כאן מ"ש בזה. מיהו י"ל בזה דאם ר"פ סובר כר' ירמי' בירושלמי א"כ ע"כ צריך לאוקמיה בנטר בי דרי דאל"כ מתני' לא מצי אתיא אפילו כרבנן ג"כ וי"ל בזה] ורק דסובר הרמב"ם דר"פ סובר ג"כ כר' ירמי' בירושלמי הנ"ל ופוסק הרמב"ם ג"כ כן דבבית אמרינן בסתמא קיבל עליו נטירותא וא"כ לפי מה דמתרץ ר"פ בנטר בי דרי היינו דאז הוי הבקעה שהגדיש בתוכה כמו בית ואמרינן דבסתמא קיבל עליו נטירותא הבעל השדה כשנתן לו רשות להגדיש בתוכה וז"ש הרמב"ם ז"ל (בהט"ו) ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב אעפ"י שלא קיבל עליו לשמור כו' והכוונה הואיל דהגדיש הוא משומר ע"י השומרים ששומרים הגדישין א"כ הרי הוא כמו בית וזה שכתב אח"כ וז"ל שהשומר בגרנות כיון שא"ל הגדיש בכאן כמי שא"ל הגדיש ואני אשמור לך הוא חשוב עכ"ל. הכוונה שהואיל דהגדיש הוא משומר א"כ כיון שא"ל הגדיש בכאן והיינו שבעל השדה א"ל הגדיש בכאן הו"ל כמי שא"ל בעל השדה הגדיש ואני אשמור לך וא"כ מש"ה אפי' בסתמא שא"ל סתם הגדיש בכאן הו"ל כאילו קיבל בפירוש נטירותא וחייב בעל השדה לשלם ולא קאי חיובא דתשלומין כלל על השומר כי עיקר דינו הוא רק עם בעל השדה והוא צריך לשלם לו דהואיל דהוא מקום המשתמר ע"י השומר הו"ל כמו בית דלכ"ע אמרינן דמסתמא קיבל עליו נטירותא ואפי' רבי מודה בבית וא"ש היטב דברי הרמב"ם ז"ל. ומכ"ש אם נפרש דבעינן דוקא שבעל השדה בעצמו יהיה השומר של הגדישין דאז יש סברא טובה לומר דהו"ל ממש כמו כלים שבבית דמה לי אם הוא משומר ע"י המחיצות והמנעול או שהבעל השדה בעצמו יושב ומשמר ועדיף עוד יותר אם בעל השדה יושב ומשמר דהא בידו ממש הוא לשמור ועדיף כשהוא יושב ומשמר מאילו הושיב שומר אחר לשמור דאז יש קצת סברא לומר דלא מקרי משומר כל כך עד שנימא דכשנתן לו בעל השדה רשות להכניס שקיבל ג"כ שמירה בזה והטעם הואיל דלא סמכה דעתו דבעל השדה כ"כ על השומר שישמור היטב עד שיקבל עוד בעל השדה שמירה על גדישו של חבירו ומש"ה אפי' כשנתן לו רשות להגדיש יש לומר שלא קיבל שמירה בסתמא אבל כשבעל השדה בעצמו הוא השומר אז בודאי דגם בסתמא קיבל עליו נטירותא אפי' לרבי הואיל דבכה"ג דומה שפיר לכלים בבית. ומעתה נוכל לומר דהירושלמי דמתרץ גדישין בשדה ככלים בבית והפירוש הואיל דהוא שומר להגדישין שלו וא"כ גם ממילא ישמור גדישו של חבירו ג"כ והו"ל כבית ממש ובעינן דוקא שיהיה הוא לבדו יושב ומשמר ולפי"ז יהיה הפירוש בש"ס דילן דמתרץ ר"פ הכא בנטר בי דרי עסקינן יהיה ג"כ הפירוש שהבעל השדה בעצמו הוא השומר בעצמו וקראו בעל השדה הואיל שהוא באמת בעל השדה ומש"ה חייב בעל השדה אם נתן לו רשות להגדיש ולפי"ז יהיה מדוייק יותר לשון רבינו ז"ל שכתב שהשומר בגרנות כיון. שא"ל הגדיש בכאן כמי שא"ל הגדיש ואני אשמור לך הוא חשוב הכוונה הואיל שהוא בעצמו הוא שיושב ומשמר דומה ממש לבית ובבית גם רבי מודה דגם בסתמא קיבל עליו נטירותא ויהיה דברי הרמב"ם ז"ל רק באם בעל השדה בעצמו הוא השומר הגדישין ולפי מ"ש בראשונה יהיה הפי' אפילו אם בעל השדה הושיב שומר אחר ג"כ אמרינן דבסתמא קיבל עליו נטירותא וכן נראה יותר נכון לדינא:

ומעתה יצא לנו דעיקר הפי' בדברי הרמב"ם ז"ל הוא דבעל השדה חייב היינו בעל השדה ממש ואין לנו עתה עסק עם השומר כלל רק כל שא"ל בעל השדה הגדיש הו"ל כאלו אמר בפירוש ואני אשמרנו וגם בסתמא קיבל עליו נטירותא ומשום דהוה כבית ממש ובבית סובר הרמב"ם דגם לדידן דפסקינן כרבי אפ"ה אמרינן דגם בסתמא קיבל עליו נטירותא דגם רבי מודה בזה לרבנן וכדאיתא בירושלמי דר' ירמיה סובר כן וסוגיא דילן דמתרץ ר"פ אתיא כתירוצא דר' יצחק בירושלמי בפירקין וכתירוצא קמא בירושלמי לעיל בפרק הפרה והא שלא הביא הרמב"ם בפירוש לדין זה דגבי בית בסתמא ג"כ קיבל עליו נטירותא היינו משום דלא הוזכר בפירוש בש"ס דילן וגם מדנקיט הרמב"ם דוקא בחצר וגבי המגדיש פוסק כתירוצא דר"פ ממילא מבואר דסובר כן להלכה:

ועיין בהג"א פרק שור שנגח את הפרה שם על מתני' דהקדר וז"ל דוקא בחצר אינו חייב עד שיקבל עליו שמירה אבל אם הכניס ענינו לבית בעל הבית ברשות סתמא דמלתא קיבל עליו בעה"ב נטירותא ואפי' רבי מודה כו' עכ"ל. הרי דהג"א פוסק ג"כ כמו הירושלמי הנ"ל ועיין בש"כ (סי' רצ"א סק"ח) הביא דברי הג"א הנ"ל ומסיק הש"כ כן להלכה דבבית בודאי אמרינן דגם בסתמא קיבל עליו נטירותא וא"כ שפיר יש לפרש תירוצא דר"פ כן וכן ג"כ לשון הרמב"ם ז"ל כמ"ש בעזה"י. ועיין בש"ע חו"מ (סי' שצ"ג ס"ד) העתיק המחבר ממש לשון הרמב"ם ז"ל והרמ"א לא הגיה כלל ועיין בבאה"ג שם. וא"כ גם דברי המחבר יתפרשון כן כמו שפירשתי דברי הרמב"ם ז"ל וא"כ לדינא נלע"ד הבעל השדה צריך לשלם לו דהוה כמי שקיבל נטירותא בפירוש ואין בעל השדה יכול לדחותו להשומר הגדישין רק דהוה כאלו קיבל עליו בפירוש נטירותא:

אולם ראיתי בפי' המשנה לרבינו הרמב"ם ז"ל על מתני' דהמגדיש וז"ל כיון שיאמר שומר השדות בבקעה לשום אדם שיגדיש בתוך השדה ויתן לו רשות הרי הוא כאילו קיבל עליו לשומרו ולפיכך יהיה השומר חייב ואעפ"י שלא א"ל אני אשמור אבל בעה"ב כבר ביארנו כי הוא אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור עכ"ל. הרי מבואר דס"ל כפירש"י ותוס' דעיקר חיובא לשלם הוא רק על השומר ועיקר תליא בנתינת רשות של השומר וצ"ע כעת: והנה ראיתי בסמ"ע שם (ס"ס שצ"ג) שדקדק על לשון הרמב"ם והמחבר הנ"ל וכתב ליישב דצ"ל דמיירי בבעל השדה שהוא עצמו שומר השדה ואפשר דדרכן היה בכך מש"ה סתמו ולא הוצרכו לכתבו וא"ש כיון דבעל השדה הוא עצמו השומר והוא הנותן לו רשות להגדיש מש"ה הרי"ף והרמב"ם מודים בזה דאף דבעלמא לא אמרינן עול ואנטר לך קאמר בזה דבלא"ה משמר השדה ויושב בצדו דהו"ל סתמא כאלו קיבל עליו שמירתו וכתב שם ליישב גם דברי הרא"ש בפסקיו עיי"ש. והנה אם נפרש כדברי הסמ"ע דמיירי שהוא עצמו השומר א"כ פשיטא דא"ש לפמש"ל ומשום דהוה כמו בית ממש אלא דכבר כתבתי לעיל דגם אם אין בעל השדה בעצמו הוא השומר ג"כ א"ש כמו שביארתי לעיל. אבל גם לפ"ד הסמ"ע יש לעיין ג"כ מדברי הפי' משניות להרמב"ם ז"ל שמפרש שהיה לו שומר אחר והשומר הוא שנתן לו רשות וא"כ כ' בחיבורו להיפוך מן מ"ש בפי' המשנה וי"ל בזה:

וכבר כתבו ז"ל שהיכא שהרמב"ם ז"ל סותר עצמו מפי' המשנה לחיבור היד אין לסמוך אלא על מ"ש בחיבור כ"כ הרב"י ביו"ד (סי' רצ"ד) ד"ה ומ"ש שנוהגת והביא דבריו הרב בעל יד מלאכי ז"ל בח"ב בכללי הרמב"ם (אות א') והביא הרבה מפרשים שכ"כ והביא ג"כ דברי המוהרי"ק ז"ל בפי"א מהל' תרומות סוף (הי"א) שכתב כי לא דקדק במשנה כל הצורך עכ"ל יעוש"ה. ונהירנא כי ראיתי כתוב בספר יען כי בפי' המשנה הוא מועתק מלשון ללשון ע"כ יש לסמוך יותר על חיבורו הגדול והאריכו בזה:

[יט] בגמ' לימא תנן דלא כרבי כו' אר"פ הכא בנטר בי דרי עסקינן דכיון דא"ל עייל וגדיש עייל ואנטר לך הוא ועיין ברש"י ותוס' ועיין ברא"ש בכאן (סי' יו"ד) וז"ל אין להביא ראיה מכאן דהלכה כרבי שכן דרך הגמ' לאהדורי ולאוקמי מתני' אליבא דכולי תנאי אע"ג דלית הלכה כוותי' כדאמרי' בריש שנים אוחזין לימא מתני' דלא כסומכוס נימא מתני' דלא כבן ננס ואפשר דנפ"מ בהך דר"פ אף לרבנן דכי היכי דלרבי בנטר בי דרי היכא דא"ל עייל עייל ואנטר לך קאמר ה"נ לרבנן נטר בי דרי העלהו מעלה אחת ויהיה שלא ברשות דידיה כסתמא דעלמא ואם אכלתן בהמתו של בעל השדה חייב עכ"ל. וכבר תמהו הב"ח והדרישה להקשות ולפרש דברי הרא"ש ז"ל ועי' ביש"ש בפירקין (סי' כ"ב) שהביא דברי הרא"ש ז"ל וכתב עליו וז"ל אף שדבריו מתוקים מ"מ לא סלקא לפע"ד אליבא דהלכתא כלל דמאי טעמא יהא שלא ברשות חייב כי לא מצינו חילוק בין רבי לרבנן אלא היכא דברשות דרבנן סברי סתמא כשנתן לו רשות אדעתא דלשומרו הוא ור' סבר שנתן לו רשות לכנוס ולא לשמרו אבל היכא דלא נתן רשות לא מצינו חילוק בין ר' לרבנן כלל וא"כ כי היכי דבלא ברשות לר' לא מועיל נטר בי דרי כלל ה"ה לרבנן כו' עיי"ש:

ולעד"נ בכוונת דברי הרא"ש ז"ל והוא דהנה השומר הגדישין היה לוקח תשלומין שכר שמירה מן בעלי הגדישין וכל מי שהיה רוצה להניח גדישו בהבקעה זו היה מניח גדישו שם ואמר לשומר שישלם לו שכר שמירתו וישמור גם גדישו וא"כ אם השומר מקבל עליו לשמור והרי הוא משלם לו שכר שמירתו או שכל בני הבקעה שכרו להם שומר ואם יהיה הרבה גדישין יהיה הריוח לבעלי הגדישין כי יצטרכו ליתן פחות וא"כ הרי תליא בדעת השומר אם ירצה לקבל עוד לשמור הרי הרשות בידו וא"כ הרי היה לו לבעל השדה להעלות על דעתו דדלמא יביא עוד אדם אחר גדישו למקום הזה שישמרנו השומר והוה ג"כ כאלו בעל השדה נתן רשות לאנשים אחרים להביא גדישין לכאן וא"כ שפיר אמרינן דאם אכלתן בהמתו של בעל השדה דבעל השדה צריך לשלם דהי"ל לשמור בהמתו וזה לא מקרי שלא ברשות ונהי דלא מקרי ברשות גמור מ"מ גם שלא ברשות לא מקרי. אולם דוקא לענין זה אם אכלתן בהמתו של בעל השדה דחייב בעל השדה אבל אם נאבדה שפיר פטור בעל השדה ודינו רק עם השומר ומעתה יתפרש היטב דברי הרא"ש ז"ל שהרא"ש היה מפרש דהא דמשני ר"פ הכא בנטר בי דרי עסקינן וכו' והיינו שבעל השדה א"ל עייל וגדיש וסובר רבי דכי א"ל עייל וגדיש עייל ואנטר לך קאמר וא"כ לרבי חייב בעל השדה לשלם דזה הוה כאלו בפירוש קיבל שמירה וא"כ לרבנן אמרינן דאפילו אם לא נתן לו בעל השדה רשות להכניס גדישו ג"כ חייב בעל השדה אם אכלתן בהמתו ולא מחשבינן ליה כאלו הכניס שלא ברשות משום דדרך שכל מי שירצה לשלם להשומר יוכל להכניס גדישו א"כ הוה כאלו נתן לו רשות להכניס ודי אם השומר נתן לו רשות להכניס ומשום דהי"ל לבעל השדה לאסוקי אדעתיה דשמא יכניסו גדישם לבקעה הלז וכמש"ל ונוכל לומר עוד יותר דלרבנן אפי' אם גם השומר לא נתן לו רשות להכניס ג"כ הדין כן ומשום דהואיל דכך היה המנהג שכל מי שירצה להכניס גדישו למקום הזה יוכל להכניס והשומר ישמור והוא ישלם שכר שמירה וא"כ אפילו כי לא אמר כלל להשומר שיכניס שם גדישו ג"כ חייב בעל השדה ומשום דזה הוה כאלו נתן לו בעל השדה רשות להכניס ונהי דלרבי בעינן דוקא שבעל השדה יתן לו רשות להכניס אבל לרבנן אפי' כי לא נתן לו על השדה בפירוש רשות להכניס אלא שהכניס סתמא ג"כ לרבנן הוה הדין דאם אכלתן בהמתו של בעל השדה דבעל השדה חייב וזה הוא כוונת הרא"ש במ"ש דכי היכי דלרבי בנטר בי דרי היכי דא"ל עייל עייל ואנטר לך קאמר ה"ה לרבנן נטר בי דרי העלוהו מעלה אחד כלומר דהואיל דהשדה מיוחדת עתה לכך שכל מי שירצה להכניס גדישו ולשלם לשומר הרשות בידו ובודאי דהדין הוא דאם הכניס בסתמא ולא שאל כלל לא לבעל השדה ולא לשומר דמחויב לשלם שכר השמירה המגיע על חלקו וא"כ מש"ה שלא ברשות דידיה דהיינו של בעל השדה והיינו שלא שאל לבעל השדה כלל הוה כסתמא דעלמא ואם אכלתן בהמתו של בעל השדה חייב כנלע"ד בפי' דברי הרא"ש ז"ל ומיושב הכל ודוק:

ולפי האמור נוכל להבין ג"כ דברי הטור (בס"ס שצ"ג) וז"ל ואם אמר ליה שומר השדה כנוס והגדיש אע"פ שלא א"ל בעל השדה כנוס הו"ל כאלו נתן לו רשות לכנוס ופטור הוא בנזקי בעל השדה והשומר חייב בנזקי פירותיו אעפ"י שלא קיבל עליו שמירתו עכ"ל וכוונתו דהטור מפרש בדברי הרא"ש כמו שפירשתי בטעמו רק דס"ל כמו שכתבתי בראשונה דבעינן דוקא שיתן לו השומר רשות ואעפ"י שבעל השדה לא נתן לו רשות מ"מ הואיל שהשדה מוכנת לכך להעמיד שם גדישין ושהשומר ישמרם א"כ הו"ל כאלו נתן לו רשות בעל השדה והיינו דוקא לענין זה שאם אכלתן בהמתו של בעל השדה חייב וכמש"ל בדברי הרא"ש והטור הביא ממש כדברי הרא"ש ז"ל והבן בזה. שוב עיינתי עוד הפעם בדרישה כתב ג"כ לתרץ דברי הרא"ש וגם ביש"ש כתב ג"כ קצת כן יעו"ש והוא על הדרך שכתבתי. אולם לפי מה שכתבתי מבואר יותר בטעמא ובסברא:

אמרי צבי על ב"ק דף ס/א:

[כ] (א) דף ס ע"א בגמ' ת"ר ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור אמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו כו' רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הבא גרמא בניזקין הוא וגרמא בניזקין פטור. ובתוס' ד"ה והכא גרמא בנזקין מתוך כך נראה דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם ואין בכל אחד כדי ללבות פטור ותימא הוא עכ"ל. והמרדכי בפרקין כאן (בסי' ס"ב) פסק בפשיטות כן והרמ"א (בסי' תי"ח ס"ט) הביא דברי המרדכי הנ"ל לפסק הלכה ולכאורה י"ל בזה דהא גבי שבת אמרינן דבזה א"י וזה א"י חייבין וא"כ למה לא יתחייבו כאן לשלם בכה"ג ולקמן יבואר אי"ה: והנה הרי"ף ז"ל בפרקין הביא לברייתא זו וקושית הש"ס דליהוי כזורה ורוח מסייעו ותירוצא דרב אשי עיי"ש. ולכאורה י"ל דהא הרי"ף ז"ל פוסק דגרמי חייב וא"כ אמאי פוסק כאן כרב אשי. אולם י"ל דזה לא הוי אלא גרמא ולא גרמי וגרמי חייב אבל גרמא פטור. אבל אכתי י"ל לפמ"ש הראב"ן ז"ל מובא בש"ך שם (סי' תי"ח סק"ד) וז"ל הראב"ן פרק הגוזל קמא בספרו (דף צ') וז"ל הוה עובדא דאדם אחד שרף שטר על חבירו ובאו לדין לפני רב אשי והיה פוטרו כדברי רבה ולפי שמועתו שאמר בפרק הכונס גבי ליבה וליבתה הרוח דאמר רב אשי גרמא בעלמא הוא וגרמא בניזקין פטור ואכפי' רפרם לרב אשי בדברים ובדין ואגבי' ביה ככשורא מן המובחר וכיון דרב אשי ורפרם עבדו עובדא ודנו דיני דגרמי כוותייהו קיי"ל דאינון בתראי עכ"ל הרי דהראב"ן ז"ל ס"ל דהכא הוי ג"כ גרמי וא"כ תקשי לרבינו הרי"ף ז"ל דפוסק דגרמי חייב ואמאי פסק הכא כתירוצא דרב אשי ולכאורה י"ל בזה טובא:

והנלע"ד לומר בזה בהקדם מה שיש לעיין בזה דהנה להסוברים שיש חילוק בין גרמי לגרמא דגרמי הוא עושה מעשה בגוף הדבר הניזק ומש"ה חייב אבל גרמא אינו עושה מעשה בגוף החפץ ומש"ה פטור וא"כ י"ל הכא בבא אחר וליבה דהמלבה חייב ואמאי ליחייב הלא אינו עושה מעשה כלל וא"כ פשיטא דליפטר דהא אינו עושה מעשה רק שמנפח בפיו ובודאי דלא עשה מעשה כלל וגם דלא עשה מעשה בגוף דבר הניזוק וגם לא בדבר המזיק:

והנה ראיתי בספר מנחת יעקב בסוף הספר בתשובה י"ג שהביא ראיה מכאן לאסור לנפוח העפרורית או נוצה מבגדי אשתו נדה דהוי נגיעה ממש דכחו כגופו דמי מדחזינן דהמלבה חייב אף שלא עשה רק הפחת רוח בעלמא חייב כאלו הזיק בגופו ואין לומר דחייב המלבה מטעם גרמי אבל לעולם דלא מיחשב כנגיעה ממש דא"כ תקשי למ"ד גרמי פטור אמאי חייב מלבה עייש"ה בדבריו ולעיל על (דף י"ז ע"ב) [או"א] הבאתי דבריו ופלפלתי בענין זה עיין לעיל שם:

וכעת נלע"ד לומר בזה דמש"ה המלבה חייב הואיל דהוא עיקר העושה את האש וחייבה רחמנא לשלם כדכתיב המבעיר את הבערה אלמא דעיקר תליא בהמבעיר ואעפ"י שאינו עושה מעשה בגוף החפץ וגם דהוא רק מעשה קלישא שמנפח בפיו ואפ"ה חייבה רחמנא להמבעיר לשלם:

ועפ"י האמור נוכל להבין ג"כ דברי התוס' והמרדכי שכתבו דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם ואין בכל אחד כדי ללבות דפטורין והקשיתי דהא בזה א"י וזה א"י חייבין גבי שבת ולמה לא יתחייבו כאן אבל לפי האמור א"ש דדוקא כשהוא מבעיר בעצמו הוא דחייבה אותו תורה אבל באם אינו מבעיר בעצמו רק בהצטרף עמו חבירו ואין בכל אחד מהם לבדו כדי ללבות לא חייבה התורה והטעם בזה הואיל דבאמת הליבוי לא חשיב מעשה כלל ורק דגזה"כ הוא לחייבו וזה דוקא היכא דיש בליבוי לבד כדי ללבות אבל אם אין בליבוי לבד כדי ללבות רק בהצטרפות ליבוי של חבירו ג"כ לא מחייב דהא באמת אם שנים הזיקו דחייבין בזה א"י וזה א"י כבר כתב הרמב"ן ז"ל לעיל בפ' שור שנגח את הפרה (בדף נג) דבשנים שהזיקו בזה א"י וזה א"י דחייבין הוא משום דחציה חייב מטעם מזיק וחציה מטעם גרמי שהרי הוא גרם שיהיה ההיזק כי בלעדו לא היה חבירו יכול להזיק לבדו הבאתיו לעיל שם. וא"כ י"ל דדוקא היכא דהזיקו היזק גמור בידים משא"כ הכא גבי מבעיר אם הוא רק מלבה דבאמת לא עשה מעשה כלל ורק שהתורה חייבה אותו ואמרינן דוקא על מבעיר הוא חייב אבל לא על גרמי הבא מכח מבעיר. והרי מה שאתה רוצה לחייבו על מה שליבו שניהם כאחד א"כ באנו לחייבו על שחבירו ליבה על ידו ואמרינן דבזה לא מחויב מן התורה וא"כ גם על חלקו דהיינו על מה שהבעיר הוא ג"כ לא מחויב הואיל דתו לאו שם מבעיר עלה דהא לא הבעיר הוא כולו והתורה אמרה המבעיר את הבערה משמע דוקא כשהוא בלבדו הבעיר הכל:

ולפי"ז אם שניהם ליבו כאחד ויש בכל אחד מהם כדי ללבות שפיר חייבין משום דשם מבעיר על כל אחד מהם ועי' מ"ש לעיל שם על (דף נג) [אול"ג אוק"ג] באם שנים הזיקו וכל א' מהם יכול בעצמו להזיק אם שייכא האי סברת הרמב"ן ז"ל נ"כ בזה והארכתי שם קצת:

ב והנה לכאורה יש לעורר עוד על סברא זו דהא התוס' כתבו דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם כו' הרי עשו מעשה שהביאו עצים ואור ולתחייבו תו על המעשה דהבאת עצים ואור. אולם באמת א"ש שהרי באמת בהבאת העצים ואור בלא הליבוי לא היה ההבערה כלל שהרי דקדקו וכהבו דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם ואין בכל אחד מהם כדי ללבות וא"כ על הבאת העצים והאור לא נוכל לחייבם דעדיין לא נעשה ההיזק בזה ועיקר ההיזק בא על ידי הליבוי וא"כ על הליבוי לא נתחייבו שניהם הואיל דהליבוי אין בו מעשה ורק דגזה"כ הוא המבעיר את הבערה אבל לא כשהבעירו שניהם וכמש"ל וא"כ תו לא נוכל לחייבו על מעשה דהבאת עצים ואור משום דבזה לא נעשה ההיזק ודומה להא דאמר רבה בב"ק (דף כ"ו ע"ב) זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחד וסילקן או קדם וסילקן פטור מ"ט בעידנא דשדי' מיפסק פסוקי גיריה עיי"ש והכא עדיף יותר דאפי' לשיטת הרי"ף ז"ל דסובר דלא פסקינן כרבה בזה ומשום דרבה לטעמיה דלא דאין דינא דגרמי אבל לדידן דפסקינן דד"ג חייב. מ"מ הכא י"ל דשיטת התוס' הוא אפי' למאן דדאין דד"ג דהכא עדיף יותר ויש סברא טובה לפוטרו דבשלמא בזרק כלי מראש הגג הרי כבר עשה מעשה הנזק דהיינו שע"י סילוקן של הכרים הרי מעשה הזריקה הוא גוף הנזק משא"כ הכא הבאת העצים והאור עדיין אין שום התחלת הנזק בהו ורק עיקר הוא ע"י הליבוי שליבו שניהם ומש"ה פשיטא דאמרינן דזה לא מיחשב שעשה מעשה ההיזק בהבאת העצים והאור ורק עיקר ההיזק מתחיל בהליבוי וא"כ אם שניהם ליבו כאחד ואין בכ"א מהם כדי ללבות פטורים דלאו שם מבעיר עליו ודוק בסברא זו. וי"ל עוד דהא התוס' לשיטתם בודאי א"ש סברא זו שהרי כתבו שם בב"ק (כ"ו) בד"ה קדם וסילקן אחר שהביאו דברי הרי"ף ז"ל כתבו וז"ל ולר"י נראה דהא גרמא בנזקין הוא ופטור לכ"ע עכ"ל. הרי שפסקו התוס' לדינו דרבה וא"כ מכ"ש הכא דלא נוכל לחייבם על הבאת עצים ואור אם אח"כ ליבו שניהם כא' הואיל דאז לא התחיל הנזק ובודאי דלא הוי יותר מגרמא וז"ב לע"ד וי"ל עוד בזה:

והנה לפי האמור אם שנים הביאו אש ממש וכן אם הביאו עצים ואור ורוח מצויה הדליק תיכף בזה י"ל דשפיר חייבין שניהם הואיל דהזיקו ממש בידים. מיהו אם הביאו עצים ואור ורוח מצויה הדליק בזה יש לספק קצת. מיהו יותר נראה לומר דאפילו אם הביאו עצים ואור ורוח מצויה והדליק דג"כ חייבים וי"ל בזה. אבל באם הביאו אש והדליקו שניהם כא' פשיטא דחייבין וזה שדקדקו התוס' ולומר דוקא היכא דליבו שניהם ודוק. ולקמן אי"ה יבואר עוד קצת מזה:

ג ועפ"י האמור נוכל לפרש היטב סוגית הש"ס כאן בהא דקאמר בברייתא ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבוי כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור דליהוי כזורה ורוח מסייעתו והיינו דאע"ג דאין עושה המלאכה בזרייתו לבד רק ע"י הרוח ג"כ ואפ"ה חייב בשבת וא"כ ה"ה הכא כשליבה ואין בליבוי לבד כדי ללבות רק בצירוף הרוח המסייע ג"כ ליחייב לשלם ומשני רב אשי כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הנ"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והפי' דהואיל דבאמת הוא עושה מעשה גמור בזריה זו ורק דהוא בצירוף הרוח ג"כ ונתקיימה מחשבתו וחייב אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. והכוונה דבאמת אפילו אם היה בליבוי כדי ללבותה דחייב הוא ג"כ רק מגזה"כ דהא באמת מצד הסברא לא הוה ידעינן לחייב המלבה דהא באמת אינו עושה מעשה כלל רק שמלבה בפיו ועוד דהרי אינו עושה מעשה בגוף החפץ והוה רק גרמא בעלמא כלומר דגרמא הוא שאינו עושה מעשה והא דחייב המלבה הוא רק מגזה"כ דכתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה וזה דוקא היכא דהוא לבד מלבה ויש בליבוי כדי ללבות אבל היכא דאין בליבוי לבד כדי ללבות רק בצירוף רוח אחר א"כ הרי הוא לא מקרי המבעיר ורק שיש סברא לחייבו הואיל דאם לא היה הוא מלבה לא היה בליבוי הרוח לבד כדי ללבות והרי הוא גרם בנזיקין שע"י ליבוי שלו היה בליבוי הרוח כדי ללבות אפ"ה פטור משום דנהי דגרמי חייב הוא דוקא היכא דההיזק הוא היזק ממש ע"י המעשה משא"כ היכא דההיזק גופיה הוא רק ע"י גרמא ולא ע"י מעשה א"כ כשגורם לזה פטור דהוה כמו גורם דגורם דסובר הבעה"ת דפטור לכ"ע ועיין בש"כ (סי' שפ"ו סק"ג) הבאתיו לעיל על (דף נ"ג) [אול"ג אוק"ד] וא"כ הכא שבאנו לומר דחייב בליבוי שלו הואיל דע"י הליבוי שלו היה בליבה הרוח כדי ללבות וליחייב המלבה משום דגרם לרוח להדליק על זה לא נוכל לחייבו הואיל דהוה רק גרמא בנזקין ופטור כלומר הואיל דליבוי לא חשיב מעשה כלל וא"כ תו לאו שם מבעיר עליה כלל ופטור לגמרי דהתורה לא חייבה רק מבעיר היינו היכא דהוא לבדו מלבה ולא היכא שאין מלבה לבדו רק בצירוף דבר אחר וכמש"ל כנלע"ד פי' הסוגיא: ומעתה יבואר היטב דברי הראב"ן ז"ל שהביא הש"כ (בסי' תי"ח) הבאתיו לעיל והוא דהא דקאמר הש"ס בב"ק לקמן (צ"ח ע"ב) הוה עובדא וכפי' רפרם לרב אשי ואגביה ביה כי כשורא לצלמא ופירש"י ואכפיה ששרף שטר חבירו בילדותו והיה דעת רב אשי שפטור והיינו לשיטתו בסוגיא דידן דכמו דסבר רב אשי כאן דגרמא בנזקי אש פטור משום דהתורה לא חייבה רק מבעיר גמור ולא גורם וא"כ ה"ה נמי היכא שהזיק באשו דבר שאינו גופו ממון רק גורם לממון הוא ג"כ פטור וחלק עליו רפרם בזה שמדמה דין זה לכאן דנהי דאם בגוף ההבערה לא הבעיר הוא בלבדו רק בגרמתו אתעביד ההבערה פטור מן התורה משום דלא מיקרי מבעיר אבל היכא דשרף שטר חבירו בידים א"כ הרי הזיק בידים וקרא ליה התורה מבעיר וא"כ הרי הזיק ממש ואף שהשטר הוא רק גרמי ג"כ חייב. וי"ל עוד דאפילו אם היה שריפת השטר ע"י ליבוי לבד ולא היה עושה מעשה ההבערה בידים ג"כ מחויב לשלם כל שיווי השטר הואיל דגוף ההיזק שהוא ההבערה התורה חייבה עליו אף שהנזק הוא רק גרמי ג"כ חייב דדוקא היכא דגוף ההבערה הוא רק גרמי הוא דאמרינן הואיל דהוא באמת בהליבוי אינו עושה מעשה רק שהתורה קראתו מבעיר וחייבתו לשלם א"כ זה דוקא היכא דהוא לבדו המבעיר ולא כשהוא אינו לבדו המבעיר רק הגורם בזה לא חייבתו התורה ואפילו על חלקו ג"כ לא מחויב וכמו שביארתי לעיל ולקמן אי"ה יבואר עוד מזה:

ומכח הסברא הנ"ל שכתבתי לחלק כפי' רפרם לרב אשי ורב אשי הודה לרפרם לחלק כן וא"כ שני הסוגיות הנ"ל לא סתרי אהדדי ונוכל לכוון ג"כ זה בלשון הראב"ן ז"ל שכתב ואכפיה רפרם לרב אשי בדברי"ם ובדי"ן ואגביה ביה כו' וכיון דרב אשי ורפרם עבדו עובדא ודנו דינא דגרמי כוותייהו קיי"ל דאינון בתראי עכ"ל דקדק רבינו הראב"ן ז"ל לכתוב בדברים ובדין ולפמ"ש נוכל לומר דכוונתו ז"ל כמ"ש והביא ראיה דפסקינן דינא דגרמי ודוק היטב בזה:

והנה אף אם נימא דהראב"ן ז"ל לא כוון לזה אבל מ"מ הפי' בסוגיא דכאן ובהא דלקמן (דף צ"ח) נלע"ד נכון ונוכל לפרש כן ולא נצטרך לומר דרב אשי דמתרץ כאן לא הוי אליבא דמסקנא רק לפי מה דהיה סובר מתחלה דלא דיינינן דינא דגרמי ועיין בש"כ שם (סי' תי"ח) שכ"כ וגם הש"ג כאן כ"כ ולפי האמור גם תירוצא של רב אשי כאן עולה גם אליבא דידן דפסקינן דינא דגרמי וכמו שכתבתי בעז"ה:

ומעתה צדקו היטב דברי הרי"ף ז"ל שהביא כאן לתירוצא דרב אשי אע"ג דהרי"ף ז"ל פוסק דינא דגרמי משום דהרי"ף ז"ל סובר ג"כ דתירוצא דרב אשי הוא עולה גם למסקנא דפסקינן דינא דגרמי והבן בזה. וראיתי בחידושי אנשי השם על פרק הפרה אות ב' כשכתב לתרץ דברי המוהר"ם כתב שם וז"ל וא"ל הרי בפ' הכונס כתב המרדכי ומכאן נראה שאם שנים הביאו עצים ואש ושניהם ליבו ואין בכל אחד כדי ללבות פטורין ולפי תי' הנ"ל חייבים אפילו אחד בעד חבירו די"ל דהתם הטעם דלא הוי אלא גרמא ולכך פטורים כמ"ש רב אשי הטעם בהדיא בגמ' כו' עיי"ש עכ"ל הרי שנחית לסברא זו דהואיל דהוי, רק גרמא אין מתחייב לשלם בעד חבירו. אלא דלדבריו תיקשי דעכ"פ ליחייב לשלם חצי' של הנזק והרבה י"ל בדבריו ז"ל ולפמ"ש א"ש ודוק כי קצרתי:

ד והנה הרמ"א (בסי' תי"ח בס"ט) כשכתב להאי דינא וז"ל וי"א דה"ה אם שנים ליבו ואין בכל אחד כדי ללבות פטורין עכ"ל והוא מהמרדכי פ' הכונס ומתוס' הנ"ל אלא שהתוס' הניחו דין זה בתימא והמרדכי פסקו בפשיטות והנה כד נדקדק בלשון הטהור דקדק הרמ"א ז"ל לכתוב רק אם שנים ליבו ואילו התוס' והמרדכי כתבו בלשונם הטהור אם שנים הביאו עצים ואור וליבו ובד"מ כשהביא דברי המרדכי כ' ג"כ דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם כו' ולכאורה י"ל מדוע קיצר הרמ"א ז"ל ולא כ' רק אם שנים ליבו וי"ל בזה:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבכוונה השמיט הרמ"א ז"ל לזה דאם שנים הביאו עצים ואור משום דדוקא היכי דהיה רק ליבוי לבד שלא עשו מעשה בזה הוא דפטורים משום דהתורה לא חייבה רק כשהוא לבדו המבעיר משא"כ אם עשו ג"כ מעשה שהביאו עצים ואור ונהי דבהבאת עצים ואור עדיין לא נעשה מעשה ההיזק רק אח"כ בהליבוי הוא דאיתעביד הנזק ודומה לזרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם הוא וסילקן וכמש"ל בסברת התוס' והמרדכי והלא הרמ"א (בסי' שפ"ו ס"ג) פוסק ג"כ לדינא דרבה הנ"ל וכבר כתבתי לעיל דיש סברא לומר דאפילו להרי"ף שפוסק דלא כרבה בהאי דינא דזרק כלי אפ"ה נוכל לומר דהכא בשנים הביאו עצים ואש וליבו שניהם ואין בכל אחד כדי ללבות דפטורין וא"כ מכ"ש להרמ"א דפוסק לדינא דרבה בזרק כלי מכ"ש דהו"ל לכתוב יותר רבותא דאפילו אם שנים הביאו עצים ואש וליבו ג"כ פטורין. מ"מ כעת נלע"ד לומר הסברא דאם הביאו עצים ואש ג"כ דחייבין דבשלמא התם בזרק כלי לא עשו שני הפעולות להזיק בדבר אחד כי מתחלה עשה הפעולה להזיק בהכלי שזרק להכלי ואח"כ עשה הפעולה בהכרים שסילקן ומש"ה שפיר אמרינן דפטור ומשום דבעידנא דשדיא פסוקי מיפסקי גירי' משא"כ כשהביאו עצים והאש ואח"כ ליבו הרי הפעולה להזיק הוא הכל בדבר אחד ומש"ה אף דאם שנים ליבוי לא מחייבי לשלם ומשום דלא עשו מעשה בההיזק מ"מ אם הביאו ג"כ עצים ואש וליבו שפיר חייבין הואיל דעשו ג"כ מעשה בההיזק הזה ובכה"ג לא אמרינן פסוקי מיפסקי גירי' דהבאת העצים והאש וחייבין שפיר בכה"ג היכא דהביאו שניהם עצים ואור וליבו שניהם אף שאין בכל אחד כדי ללבות ואכתי צריך עיון בזה:

והנה אם נימא כן דהיכא דשנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם דחייבין ואפילו אם נימא דהרמ"א לא ס"ל כן מ"מ בדעת הרי"ף בודאי נוכל לומר כן ולולא דמסתפינא הייתי אומר דגם דעת הרמב"ם ז"ל הוא כן כשיטת הרי"ף ז"ל ויהיה מיושב קצת דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש (בפי"ד מהלכות נזקי ממון ה"ז) אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב כו' בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתו הרוח שאינה מצוי תמיד הרי כולן פטורין ליבה וליבתה הרוח חייב שהרי הוא גרם כו' ותמה עליו הראב"ד ז"ל וז"ל ואיך לא הפליג כמו שהפליג בברייתא אם יש בליבוי כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור עכ"ל. ועיין בה"ה ובכ"מ ובש"ג בסוגיין ובש"כ (סי' תי"ח סק"ג) מ"ש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל ולפי האמור נוכל ליישב קצת דכוונת הרמב"ם ז"ל הוא במ"ש ליבה וליבתה הרוח חייב היינו היכא שהביא ג"כ עצים ואש וליבה ג"כ רק שלא היה כדי ללבותה אם לא בצירוף הרוח ג"כ דבכה"ג חייב על הליבה הואיל דעשה מעשה ג"כ שהביא העצים והאור וליבה ג"כ אבל אם לא עשה מעשה כלל רק ליבה לבד ואין בליבויו כדי ללבותה אם לא בצירוף הרוח פטור והש"ס קאי על הברייתא דמיירי שלא עשה שום מעשה כלל רק ליבה לבד ומש"ה בעינן דוקא שיהיה בליבויו לבד כדי ללבותה כן היה נ"ל לפום ריהטא. אולם באמת אין לשון הרמב"ם ז"ל סובל פי' זה וגם דא"כ אמאי השמיט הרמב"ם ז"ל ולא הביא כלל להאי דינא דבריי' דליבה וליבתה הרוח היכא שלא עשה מעשה כלל רק שליבה לבד דפטור בכה"ג וכדאיתא בברייתא אולם גם על תירוצא של ה"ה והכ"מ שכתבו לתרץ דהרמב"ם פוסק כתירוצא דרבא ג"כ קשה כנ"ל וצ"ע כעת ולקמן יתורץ דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל:

ה עוד נלע"ד לומר בזה ליישב דברי התוס' והמרדכי שכתבו דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם דשניהם פטורים והקשיתי דהא גבי שבת בזא"י וזא"י דחייבין ונלע"ד לומר בטעם הדבר עפ"י מ"ש רש"י ז"ל לקמן (בדף ס"ב ע"א) בד"ה מאי הוה לך גביה דאזקתיה בידים ששרפת או שהשלכת לים ולא דמי למשאיל מקום לחבירו להגדיש שעורים והגדיש חטים דאמרן לעיל אינו משלם אלא דמי שעורין דמבעיר לא מזיק בידים הוא אלא פושע כדכתיב כי תצא אש מעצמו מפי המורה עכ"ל ולכאורה י"ל דפושע דחייב הוא דוקא בשומר שקיבל שמירה אבל באינש דעלמא שלא קיבל שמירה לא מתחייב בפשיעה והטעם דמבעיר חייב הוא משום דגזה"כ הוא וא"כ נוכל לומר דוקא כשהוא פושע גמור דהיינו שהוא בעצמו הבעיר אבל לא כששנים הבעירו ביחד ומעתה יש ליושב ג"כ דברי הרי"ף ז"ל דאע"ג דגרמי חייב מ"מ היינו דוקא כי עביד בלחודיה ולא בהצטרפות דבר אחר ועל הדרך שכתבתי לעיל: ומעתה נלע"ד לומר דהנה מ"ש רש"י ז"ל לקמן (בדף ס"ב ע"א) בד"ה מאי הוי לך דמבעיר חייב מטעם פושע היינו דוקא היכא דהבעיר בשלו והלכה הדליקה בשל אחרים אבל כי הבעיר בשל אחרים אז חייב מדין מזיק עיין היטב לקמן בהסוגיא ובפ"י שם וא"כ י"ל דמ"ש התוס' והמרדכי דאם שנים הביאו עצים ואש כו' דפטורין דהיינו דוקא כשהבעירו בשלהם ואח"כ הלכה הדליקה והבעירה בשל אחרים משא"כ אם הבעירו בשל אחרים שפיר חייבין מדין מזיק ויהיה א"ש הכל ויהיה מיושב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל (בפי"ד מהל' נ"מ ה"ז) שהבאתיו לעיל ונוכל לומר דהתי' הוא כמ"ש ה"ה דפוסק כאוקימתא אחריני ולא פסק כאוקימתא דרב אשי או שנתרץ כמו שתירצתי דברי הרמב"ם לקמן ולא תיקשי ממה שפסק (בפי"א מהל' שכנים) כאוקימתא דרב אשי משום דשם לא עשה ההיזק בשל חבירו רק שעשה הגורן בשלו והרוח הוא שהוליכו להמוץ והזיק שפיר פטור והרמב"ם שכ' כאן (בפי"ד מהנ"מ) דחייב היינו היכא שהדליק בשל אחרים ויהיה מיושב הכל ודוק היטב בזה כי קצרתי למאד וסמכתי על המעיין היטב בהסוגיא:

[כא] (א) שם ע"א בגמרא ת"ר ליבה וליבתה הרוח כו' כל הסוגיא. וז"ל הרמב"ם (בפי"ד מהל' נ"מ ה"ז) אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב כו' בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין ליבה וליבתה הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נ"ש מן היפה שבנכסים כשאר כל המזיקין עכ"ל והראב"ד ז"ל בהשגות ואיך לא הפליג כמו שהפליג בברייתא אם יש בליבויו כדי ללבותו חייב ואם לאו פטור עכ"ל וכתב ה"ה לתרץ דפוסק כאוקימתות דאביי ורבא ור"ז ולא פסק כרב אשי ועיין בכ"מ מ"ש לחזק תי' זה ועיין בש"ג שהביא קושית הראב"ד והוסיף להקשות במ"ש הרמב"ם דכל הגורם להזיק חייב והא גרמא בנזקין פטור וכ"כ איהו גופו (בפ"ד מהל' נ"מ) ועוד קשה קושית ה"ה כמפורש בדבריו וכ' הש"ג לתרץ יעוש"ה בדבריו והש"כ (בסי' תי"ח סק"ד) כתב ג"כ לתרץ כן דברי הרמב"ם הנ"ל אלא שלא נחית לחלק בין גרמי לגרמא ורק דהרמב"ם סובר דבין גרמי ובין גרמא חייב והביא ראיה לשיטתו מדברי הראב"ן ז"ל הבאתיו לעיל ג"כ יעו"ש:

והנלע"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דהנה לעיל (דף נ"ג) איתא שם פלוגתא דר"נ ורבנן גבי שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב ובעל הבור פטור ר"נ אומר בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה כו' עיי"ש: ועיין בש"מ שם (דף נ"נ) בד"ה ואמאי נימא כ' שם בסה"ד בשם הרשב"א ז"ל וז"ל הא דתניא שור שדחף את חבירו בבור בעל השור חייב ובעל הבור פטור כל המפרשים פי' חייב בחצי נזק ובמועד כמו שהעמידוהו בסמוך לר' נתן אבל בכל אי אפשר לרבנן דלית להו דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ונראה ראיה לדבריהם מהא דאמרינן שור ושור פסוהמ"ק שנגחו אביי אמר משלם ח"נ רבינא אמר משלם כוליה נזק הא והא במועד הא ר"נ והא רבנן אלמא לרבנן אפילו במועד אע"ג דליכא לאשתלומי מאידך לא משתלם מהאי אלא פלגא כו' עיי"ש. והנה מבואר מזה דרבנן ס"ל דאפילו היכא דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מאידך וגם לפרש"י שם ג"כ הוה כן לרבנן ורק רש"י מחולק עם המפרשים התם דוקא בשור שדחף חבירו לבור ס"ל לרבנן דאזלינן בתר קמא אבל בכל שנים שהזיקו ס"ל לרש"י ז"ל ג"כ דרבנן ס"ל דאפילו היכא דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מאידך וכן מורה סוגית הש"ס בפשטא דקאמר שם (בדף נ"ג ע"ב) רבינא אמר משלם כוליה נזק כו' הא ר"נ והא רבנן עיי"ש וא"כ פליגי ר"נ ורבנן אי אמרינן כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי אי משתלם מאידך דר"נ סובר משתלם מאידך ורבנן סברי דלא משתלם מאידך:

והנה שם (בדף נ"ג) [אול"ג אק"ג] כבר הבאתי דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות שם וז"ל בקצרה אמר הכותב אין זה נכון דכיון דס"ל לר"נ כל היכא דלא משתלם מהאי משתלם מהאי אף זה חייב בנזק שלם [הרמב"ן ז"ל כתב זה ע"ד הבעה"מ שמפרש דהא דקאמר רבא שם הניח אבן עפ"י הבור ובא שור ונתקל בה ונפל בבור באנו למחלוקת ר"נ ורבנן והקשה הבעה"מ מהא דאמרינן לעיל בגמ' אלא ה"ד לאחריו מקול הכריה דפטור כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור אמאי פטור בעל הבור ניחייב כי היכי דמיחייב הכא, בעל האבן י"ל מאי פטור פטור מנזק שלם וחייב בח"נ וכלישנא בתרא דרבא אליבא דר"נ דאמר האי פלגא הזיקא עביד כו' עייש"ה וע"ז כתב הרמב"ן דלא מצינו לפרש כן לר"נ דס"ל כל היכא דלא משתלם מהאי משתלם מהאי ע"כ לא מצינו לפרש כאן דפטור מנ"ש וחייב בח"נ עיין היטב בהסוגיא וברמב"ן ז"ל אבל על פי' זה דהיכא דקתני פטור דליהוי הפי' פטור מנ"ש וחייב בח"נ ע"ז לא פליג הרמב"ן כלל רק דהתם א"א לפרש כן ועיין ב"ק (דף כ"ב ע"א) דמשני הש"ס פטורים מנ"ש וחייבים בח"נ אלמא אף דבברייתא קתני סתמא פטורים אפ"ה מפרש הש"ס כן ודוק בזה] כו' ולא תדקדק במה שאמרו בגמ' אנא תוראי בבירך אשכחתיה מאי דאית לי לאשתלומי מהאיך כו' אלא ה"ק לעולם פלנא הזיקא עביד וכיון דאיכא לאשתלומי מהאיך לא משתלם מהאי אלא רביע דהוא פ"נ דידיה אבל היכא דליכא לאשתלומי מהאי אע"ג דפלגא הזיקא עבד משתלם נזקו משלם ממי שאפשר להשתלם ממנו משום דא"ל את קא גרמת לי וליכא בין לשנא קמא לל"ב כלום אלא בפי' תשלומי שור תם נחלקו דלא קאמרינן מאי בינייהו כו' עייש"ה. והנה מפי' דברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל הבאתי ראי' לעיל למ"ש דבשנים שהזיקו הוה כל אחד על חציה דין מזיק ממש ועל חציה השניה צריך לשלם מדינא דגרמי שהרי בגרמתו אתעביד הנזק הואיל דעשאו בצירוף חבירו ומכ"ש בזה א"י וזה א"י דודאי הוה על חציה השניה כדין גורם להזיק וחייב מדד"ג הואיל דחבירו לבדו לא היה יכול להזיק ולעיל ביארתי היטב ענין זה. וכן מבואר בלשון הרמב"ן ז"ל שכתב משום דא"ל את גרמת לי הרי דנחית לסברא זו וז"ב לע"ד:

והנה לסברא זו י"ל דא"כ מאי טעמייהו דרבנן דחולקים על ר"נ וס"ל דאי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מאידך ודוחק לומר דחולקים על גוף הסברא הנ"ל דהא באמת היא סברא טובה ונלע"ד דרבנן סברי ג"כ להאי סברא רק דיש לומר דס"ל דגרמי פטור אלא דא"כ לא הוי שתקו הראשונים ז"ל לומר אי גרמי חייב או פטור תליא בפלוגתא דר"נ ורבנן:

לכן נלע"ד דפליגי רבנן על ר"נ וס"ל דזה לא מקרי גרמי אלא גרמא והטעם דהחילוק שבין גרמי לגרמא הוא דבגרמי עושה מעשה ובגרמא אינו עושה מעשה וא"כ הכא שבאנו לחייב לזה שהזיק עם חבירו רוצין אנו לחייבו על חלקו של חבירו מטעם גרמי הלא לא עשה מעשה בחלקו של חבירו ומה שעשה מעשה בחלקו הלא באמת חייב על זה ולא נוכל לחייבו על חלקו של חבירו ומש"ה סברי רבנן דלא מקרי רק גרמא ואינו מחויב לשלם עבור חלקו של חבירו ור"נ סובר דזה מקרי גרמי הואיל דאתעביד ההיזק ע"י מעשה דידיה ודוק היטב בזה כי הוא נכון לע"ד:

ב ומעתה עפ"י הצעות הנ"ל יתיישבו היטב דברי הרמב"ם ז"ל כמין חומר ומקודם נפרש הסוגיא דקתני בברייתא ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור כו'. והנה הכא היה ההיזק ע"י שניהם ע"י ליבויו דידיה וט"י ליבוי של הרוח והוי ממש כמו שנים שהזיקו ומן הרוח ליכא לאשתלומי וא"כ לר"נ היל"ל דהוא צריך לשלם הכל וא"כ אמאי אם אין בליבויו כדי ללבותה פטור ליהוי כשנים שהזיקו וזא"י וזא"י דסובר ר"נ דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ולכאורה י"ל בזה טובא:

והנה באמת ראיתי כי בחידושי אנשי שם על המרדכי פ' הפרה (אות ב) העיר בזה קצת שכתב שם על הא דשנים שליבו וז"ל ואין להקשות הרי בפרק הכונס כתב המרדכי ומכאן נראה שאם שנים הביאו עצים ואש ושניהם ליבו ואין בכל אחד כדי ללבות פטורין. ולפי תי' הנ"ל חייבין אפילו אחד בעד חבירו די"ל דהתם הטעם דלא הוה אלא גרמא ולכך פטורין כמו שאמר רב אשי הטעם בהדיא בגמ' כו' עיי"ש ודבריו דחוקים וצריכים ביאור ועיין מה שכתבתי לעיל בזה והבאתי דבריו הנ"ל ומה שהביא ראיה דקאמר רב אשי גרמא בעלמא הוא הוא גופיה אינו מובן דאמאי ליהוי רק גרמא ועיין לעיל:

אולם בירור הדברים נלע"ד לפרש דהאי ברייתא אזלא אליבא דרבנן וקתני אם יש בליבוי כדי ללבותה חייב והיינו שברוח אין בו כדי ללבות וכמ"ש התוס' והראשונים ואם לאו פטור והיינו שאין בליבוי לבד כדי ללבות ורק בצירוף הרוח ליבה אז פטור והיינו פטור מנ"ש אבל ח"נ משלם דהיינו על מה שהזיק הוא בליבויו כמו בכל שנים שהזיקו ואחד לית ליה לשלומי דסוברים רבנן דמשלם אידך רק החצי וה"נ ממש הוה הדין כן. וע"ז פריך הש"ס ליהוי כזורה ורוח מסייעתו והיינו דכמו דחזינן לענין שבת אע"ג דהרוח מסייעתו אפ"ה חייב הזורה א"כ ה"ה הכא נמי לחייב הוא לשלם נ"ש אע"ג שלא היה בליבויו כדי ללבותה רק בצירוף הרוח ומשני רב אשי דגבי זורה ורוח מסייעתו חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בניזקין פטור וה"נ דבשנים שהזיקו דסברי רבנן דאין אחד משלם עבור חבירו הוא משום דנהי דחבירו לבד לא היה יכול להזיק וא"כ הי"ל להיות חייב לשלם הכל כי לית ליה לחבריה לשלם מטעם דד"ג אשר באמת זה הוא טעמו של ר"נ וכבר כתבתי לעיל דרבנן לא חשבו ליה גרמי רק גרמא וגרמא בנזקין פטור וזה הוא הפי' בהסוגיא כאן אבל הכא גרמא בעלמא הוא שגרם שע"י ליבויו היה הרוח יכול ללבות ולא מיחשב רק גרמא וגרמא בניזקין פטור וא"כ מש"ה אינו מחויב לשלם הכל רק החצי וברייתא דקתני ואם אין בליבויו כדי ללבות פטור היינו פטור מנ"ש אבל ח"נ משלם שפיר והבן בזה:

מיהו אפי' אם נימא דדוחק לפרש מלת פטור דוקא פטור מנ"ש אבל ח"נ משלם ג"כ נוכל לפרש היטב הסוגיא עפ"י דרך הנ"ל ובהקדם מה שכתבתי לעיל דהיכא דלא היה רק ליבוי לבד דלא הוי מעשה ורק דהתורה חייבה דכתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה וא"כ אם ליכא תשלומי נזק שלם גם ח"נ לא משלם דלאו שם מבעיר עלה אבל אם חייב נ"ש שם מבעיר עלה אע"ג דחציה הוא מדין מבעיר וחציה מטעם גורם להבעיר וכמו שכתבתי הסברא לר"נ אבל לרבנן דס"ל דלא משלם עבור חלקו של חבירו א"כ במבעיר גם על חלקו לא משלם כלל הואיל דבאמת ליבה לא חשיב מעשה ורק דהתורה קראתי מבעיר וחייבו לשלם וכל זה הוא דוקא אם ישלם כולו אבל אם לא יצטרך לשלם רק חצי' אז אמרינן דפטור לגמרי ואינו משלם כלל. ולפי"ז יתפרש ג"כ הסוגיא על הדרך שכתבתי ואין מהצורך להאריך בזה. מיהו מ"ש בראשונה דנפרש מלת פטור רק מנ"ש אבל חצי נזק משלם א"ש יותר:

ואחר ההצעה הנ"ל עולין דברי הרמב"ם ז"ל כפתור ופרח והוא דהיה מפרש דהסוגיא דידן הוא רק לפרש הברייתא דאזלא אליבא דרבנן דס"ל דכי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי וא"כ כי ליבה ולא היה בליבויו כדי ללבותה רק בצירוף הרוח וא"כ הוה כמו שנים שהזיקו ואין לאחד לשלם וה"נ ליכא לאשתלומי מן הרוח והוה הדין דהמלבה א"צ לשלם כל הנזק או אפי' גם מח"נ ג"כ פטור וכמו שכתבתי לעיל אבל לר"נ דסובר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי א"כ פשיטא דהמלבה חייב לשלם הכל כדין שנים שהזיקו ממש ומה לי אם שני בני אדם הזיקו או אדם ורוח הזיקו ולא היה אחד יכול להזיק דודאי חייב לשלם הכל וא"כ הרמב"ם ז"ל לשיטתו דפוסק בפי"ב מהל' נ"מ (הי"ט) כר"נ ע"ש א"כ שפיר פסק סתם דליבה וליבתה הרוח חייב והיינו אפילו לא היה בליבויו כדי ללבותה ומש"ה כ' סתמא דחייב: וכשנדקדק היטב בלשון הרמב"ם נראה כי הדברים מכוונין שכתב וז"ל ליבה וליבתה הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נ"ש מן היפה שבנכסים כשאר כל המזיקין עכ"ל ובאמת יש לדקדק הרבה בלשון רבינו ז"ל א' במ"ש שהרי הוא גרם ואיך אתינן עלה מדין גורם והלא מדין מבעיר אתינן עלה וגם לשון זה וכל הגורם להזיק כתבה רבינו ז"ל בפ' ז' מהל' חובל (ה"ז) עיי"ש:

ולפי האמור יתפרש היטב דליבה וליבתה הרוח הרי הוא ממש כמו שנים שהזיקו דפוסק הרמב"ם ז"ל כר"נ דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וא"כ ה"נ הוה הדין כן דהא מן הרוח אינה משתלם ומשלם המלבה הכל והטעם הוא משום גורם דהיינו חציה שם מזיק עליו וחציה מדין גרמי. וזה שדקדק רבינו ז"ל וכתב ליבה וליבתה הרוח חייב שהרי הוא גרם כוונתו דחציה מדין מזיק וחציה מדין גרמי וזהו שכתב וכל הגורם להזיק משלם נ"ש מן היפה שבנכסים והיינו דמשלם נ"ש וא"ש יותר לפי מה שפירשתי דפטור היינו מנזק שלם אבל ח"נ משלם וכ' רבינו כאן דמשלם נ"ש ומדוקדק היטב לשון הרמב"ם ז"ל ודוק:

ומה שפסק (בפ' י"א מהל' שכנים) דפטור וכמו, שהקשה ה"ה ג"כ א"ש עפ"י מה שכתבתי לעיל בדברי התוס' והמרדכי שפטרו בשנים שהביאו עצים ואור וכתבתי שם בתי' הב' עפ"י דברי רש"י לקמן (בדף ס"ב) דמבעיר הוא פושע והא דחייב הוא משום דגזה"כ הוא וזה דוקא היכי דעביד בלחודיה וכתבתי שם דזה דוקא אם הדליק בשלו והלכה האש והבעירה בשל אחרים אבל כי הבעיר בשל אחרים חייב שעיר מדין מזיק עיי"ש וא"כ בהל' שכינים דהוא לא הזיק בשל אחרים רק שהמוץ הלך אח"כ לרשות אחר והזיק שפיר פטור בכה"ג וכמש"ל ורמזתי שם גם לתרץ זה ודוק כי קצרתי ועיין בפרקין [או"כ אוק"ה] מ"ש בזה:

שוב ראיתי בשמ"ק כאן בד"ה ליבה הביא דברי הרשב"א ז"ל ונראה שמפרש דברייתא זו אתיא כר"נ דוקא יעוש"ה ולעד"נ נוכל לפרש הסוגיא כמ"ש בדעת הרמב"ם ז"ל ודוק כי קצרתי בזה:

ג והנה כבר הבאתי לעיל דברי ה"ה שמתרץ דהרמב"ם ז"ל פוסק כתירוצא דרבא וכתב עליו הש"כ שם וז"ל ואני אומר אם כדבריהם ודאי יפה השיגו הראב"ד דהאיך יתכן שיפסוק כאינך אמוראי דהא קיי"ל בכל דוכתא הלכתא כרב אשי נגד הנך אמוראי כו' עכ"ל ולענ"ד נראה לתרץ זה ע"ד פלפול קצת דהנה ר"י ור"ל פליגי לעיל (בדף כ"ב) אי אשו משום חציו או משום ממונו דר"י סובר דהוא משום חציו ור"ל סובר משום ממונו ומסיק הש"ס דמ"ד משום חציו אית ליה נמי משום ממונו אבל מ"ד משום ממונו הוא רק משום ממונו ולא משום חציו. והנה כבר הבאתי לעיל דברי הרמב"ן ז"ל, דשנים שהזיקו דר"נ סובר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי היינו דחציו מדין מזיק גמור וחציו מדין גרמי שגרם להזיק לחבירו שהרי ע"י שסייע לחבירו להזיק גרם היזק להניזק:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה