אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף נח.

דף נו.

[ח] (א) דף נז ע"א בגמרא איתיביה רבה לר"י השב אין לי אלא בביתו לגינתו ולחורבתו מנין ת"ל תשיבם מ"מ כו' כל הסוגיא:

ולכאורה יש לעיין בשומר אבדה שבא בעל האבדה ואמר סימנים אלא שעדיין לא לקחה לביתו ועדיין הוא ביד המוצא והמוצא כבר אמר לו שיוכל ליקח אם עדיין הוא ש"ש או ש"ח או דגם ש"ח לא הוה תו עלה:

והנה ש"ש לאחר שכלתה זמנו ששכרו לשמור אם הוה עכ"פ ש"ח עד שיחזיר החפץ המופקד עיין במס' ב"מ (מ"ט ע"א) ההוא גברא דיהיב זוזא אשומשמי לסוף אייקר שומשמי הדרי בהו ואמרי לית לן שומשמי שקול זוזך לא שקול זוזי איגנוב אתא לקמיה דרבא א"ל כיון דאמרי לך שקול זוזך ולא שקלת לא מיבעיא ש"ש דלא הוי אלא אפילו ש"ח נמי לא הוי כו' וכתבו בתוס' ד"ה אלא והא דאמר בפרק האומנין (דף פ' ע"ב) טול שלך והבא מעות ש"ח היינו משום דמעיקרא היה ש"ש וכשאמר ליה טול שלך לא לסלק עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה ש"ש עכ"ל משמע מדברי התוס' דכשהיה מעיקרא ש"ש אמרינן דאף שסילק עצמו מהשמירה היינו משמירה שהיה מקודם עלה הוא דסילק עצמו ולא הוי תו ש"ש אבל ש"ח מיהו הוי אבל אם מעיקרא לא היה רק ש"ח אמרינן דכשסילק עצמו משמירה לגמרי סילק נפשיה מדין שמירה ואפילו ש"ח ג"כ לא הוי ומש"ה בההוא עובדא דשומשמי דלא הי' מעיקרא רק ש"ח וכשסילק עצמו מהשמירה וא"ל שקול זוזך אמרינן דלא הוי אפילו ש"ח כלל:

אולם י"ל דהא היה יכול להשתמש בהמעות שלקח מן הלוקח על השומשמי וא"כ הו"ל לוה עלייהו וראיתי במח"א בהל' שומרים (סי' כ') שהביא דברי התוס' הנ"ל וכתב עלה וז"ל ולכאורה נראה דזה אתי שפיר לפמ"ש התוס' בפ' המפקיד (דף מ"ג ע"א) דאסור ללוקח להשתמש במעות ואינו אלא ש"ח אבל לפי לשון האחר שפי' דמותר הלוקח להשתמש במעות דהא ודאי בההוא עובדא דשומשמי מעיקרא הלוקח ש"ש היה או חייב אפילו באונסין הדרא קושיא לדוכתה, כו' עיי"ש בדבריו שהאריך בזה וכתב ליישב דברי התוס' דבההוא עובדא דשומשמי מכי הדרי בהו ואמרו דלית לן שומשמי נפטרו מדין ש"ש ואינם אלא ש"ח וכי חזרו ואמרו ליה טול את שלך לסלוקי עצמם משמירה לגמרי קא"ל משא"כ באומנין דהוי ש"ש כי א"ל טול את שלך לא לסלוקי עצמם משמירה אלא לאפטורי נפשייהו מגנבה ואבידה כדין ש"ש. וכן נראה מדברי הבעה"ת (שער נו"ן) עכ"ל וכתב שם בהג"ה וז"ל לפי האמור נראה דש"ש אפילו שאמר טול את שלך ש"ח מיהו הוי אמנם אם הקדים לו שכרו ואחר שעבר זמן מה א"ל טול את שלך אף שמדברי התוס' נראה דאף בכה"ג ש"ת הוי מדברי רש"י ז"ל בסוגיא דהאומנין (דף פ"א) גבי מאי דקאמר תלמודא טול את שלך איצטריכא ליה סד"א ש"ח נמי לא הוי קמ"ל ופירש"י ש"ח לא הוי דאינו שומרו לו עוד קא"ל קמ"ל דאינו תופסו על שכרו הוא קא"ל עכ"ל. נראה דכה"ג שכבר נתן לו שכרו אם א"ל אחר זמן טול את שלך אפילו ש"ח לא הוי כו' עיי"ש בהג"ה מ"ש עוד בזה. וא"כ הכא בשומר אבדה לאחר שאמר בעל האבדה הסימנים והמוצא א"ל טול שלך אם הוי ש"ח עכ"פ או דגם ש"ח לא הוי תליא בשיטת רש"י ותוס' דלשיטת רש"י כל שהקדים לו שכר שמירה וא"ל הש"ש להמפקיד טול שלך דלא הוי אפילו ש"ח ג"כ וא"כ ה"ה גם גבי שומר אבדה לא הוי אפילו ש"ח ג"כ אבל לשיטת התוס' דגם כשהקדים לו שכרו וא"ל טול שלך הוי עכ"פ ש"ח א"כ ה"ה הכא בשומר אבדה ג"כ הוי ש"ח עכ"פ:

אולם יש לומר עוד דאפילו לשיטת התוס' דסברי דבכה"ג הוי ש"ח עכ"פ מ"מ זה דוקא ללישנא קמא אליבא דר"י דטעמא דהוה ש"ש משום פרוטה דר"י וא"כ הוי ממש כמו ש"ש דעלמא שמקבל שכר שמירה וא"כ אף שכבר אמר בעל אבדה סימנים וא"ל המוצא טול שלך הוי אכתי ש"ח עכ"פ אבל ללישנא בתרא אליבא דר"י דהוה ש"ש משום דרחמנא שעבדיה בע"כ א"כ י"ל דכשנודע של מי הוא האבדה וא"ל המוצא טול שלך דאז תו כלתה שמירתה לגמרי ואפילו ש"ח לא הוי תו משום דלא שעבדיה רחמנא בע"כ אלא כ"ז ששם אבדה עליה אבל לא לאח"כ ופקע שעבודיה לגמרי ודוק בזה:

והנה י"ל עוד היכא דלא א"ל טול שלך רק שבעל האבדה אמר סימנים אם הוי ש"ש עדיין או דלא הוי אלא ש"ח או דאפילו ש"ח ג"כ לא הוה. והנה בש"ש שכלתה זמנו שקיבל עליו לשמור בשכר אם הוי עדיין ש"ח עכ"פ זה למד הב"י (בסי' שמ"ג) דהוי ש"ח מדחזינן דשואל שכלתה זמן השאלה דהוי ש"ש עכ"פ וה"ה בש"ש שכלתה זמנו ג"כ נחית חד דרגא והוי ש"ח עכ"פ וכ"פ בש"ע חו"מ (סי' שמ"ג ס"ב) ועיין במח"א הל' שומרים (סי' י"ט) האריך לפלפל בזה ומסיק ג"כ להלכה כן וא"כ ה"נ בשומר אבדה דהוה ש"ש מטעם פרוטה דר"י א"כ אפילו כשאמר בעל האבדה הסימנין אם לא א"ל המוצא טול שלך לכ"ע הוי ש"ח עכ"פ אפילו לשיטת רש"י דס"ל דאפילו ש"ח לא הוי תו היכא דא"ל טול שלך אבל היכא דלא אמר לי' טול שלך שפיר הוה ש"ח עכ"פ וכל זה ללישנא קמא אליבא דר"י דשומר אבדה הוי ש"ש משום פרוטה דר"י אבל ללישנא בתרא דהוי ש"ש משום דרחמנא שעבדיה בע"כ א"כ זה דוקא כשעדיין מחויב לשמור דהיינו כשעדיין הוא אבדה שאין ידוע של מי הוא אבל כשנודע של מי הוא שבעל אבדה יודע מי הוא המוצא אפילו ש"ח ג"כ לא הוי תו ואמרינן דלגמרי כלתה לה שמירתו דהי"ל לבעל האבדה לילך להמוציא וליקח אבדתו:

ב והנה לכאורה י"ל גם לרבה דס"ל דשומר אבדה הוי ש"ח אם לאחר שאמר בעל האבדה סימנים ולא לקחה עדיין מיד המוצא אם המוצא הוי עדיין ש"ח או דאמרינן לרבה דסובר דלא הוי אלא ש"ח וכשאמר בעל אבדה סימנים ויודע מי הוא המוציא ויכול ליטלה ולא נטלה דאפילו ש"ח לא הוי תו כלל:

והנה המח"א שם בהל' שומרים (סי' י"ט) נסתפק בזה בש"ח שכלתה זמן שמירתו ואח"כ נאבד אצלו בפשיעה אם חייב הש"ח בפשיעה או לא והביא דברי הב"י (בסי' שמ"ג) ובש"ע שם שהבאתי לעיל ומפלפל המח"א לסתור ראייתו משואל וכתב שם וז"ל ואף את"ל דש"ש לזמן ועבר הזמן ש"ח הוי כמש"פ מרן בשלחנו הטהור מ"ט דזמן לא היה אלא שבעבור הזמן אינו עוד ש"ש אבל ש"ח מיהו הוי מ"מ בנ"ד שהוא ש"ח וא"ל שמור זה עד זמן פלוני כשעבר הזמן אף ש"ח לא הוי דהא עד אותו זמן קיבל להיות ש"ח ולא יותר. איברא דראיתי לריטב"א ז"ל בפ' האומנין וז"ל ומסתברא דפקדון בעלמא שיש בו זמן והגיע זמנו ש"ח הוי עליו עד שיאמר לבעלים טול את שלך שאיני רוצה לשומרו וכדאמרינן גבי אומן שאומר גמרתיו עכ"ל. וכבר כתבתי שאין מכאן ראיה והאריך בזה עיי"ש והנה אין ספר הריטב"א בידי לעיין בו אולם ראיתי בשמ"ק שם בב"מ (דף פ"א ע"א) בד"ה או דילמא ש"ש נמי לא הוי פי' אבל ש"ח פשיטא דהוי דהא לא סגי בלא"ה כיון שחייב להחזירה לרשות הבעלים מדעתם ואסיקנא דש"ש הוי דהואיל ונהנה מהנה ומסתברא דפקדון בעלמא שיש בו זמן והגיע זמנו ש"ש הוה עליו עד שיאמר לבעלים כו' הריטב"א. וכן הביא הקצוה"ח (בסי' שמ"ג סק"א) דברי הריטב"א וכתב בו ג"כ והגיע זמנו ש"ש הוה עליו כו' והמח"א העתיק הגירסא והגיע זמנו ש"ח הוה עליו ולפי הנראה גירסת המח"א נכונה יותר כנראה למעיין בזה וא"כ הוה הדין דש"ח אפילו לאחר שכלתה זמנו ג"כ הוה ש"ח עדיין עד שיאמר לו טול את שלך: והנה להסוברים דש"ח הוי לעולם עד שיאמר לו טול את שלך וא"כ י"ל בשומר אבדה לאחר שאמר בעל אבדה סימנים ויכול ליטלה י"ל אם הוי עדיין ש"ח או לא. ולכאורה יש לומר דשומר אבדה דמי ג"כ לשומר שקיבל שמירה בפירוש ואפילו לאחר שאמר זה סימנים הוי עדיין ש"ח:

אולם י"ל דהא באמת רבה דסובר דהוי ש"ח לכאורה י"ל דאמאי יהיה ש"ח הא לא קיבל שמירה כלל דבשלמא לרב יוסף דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י א"ש דהוי כאלו קבל שכר אבל לרבה דלית ליה האי סברא א"כ אמאי סובר דהוי ש"ח הא לא נעשה כלל שומר. וע"כ צרכינן לומר דרבה אית ליה האי סברא דרחמנא שעבדיה בע"כ ורק בזה פליג עם ר"י ללישנא בתרא דר"י סובר דהואיל דרחמנא שעבדיה בע"כ הוי ש"ש דרחמנא שעבדיה להיות כשומר והיינו כש"ש ורבה סובר דדי אם נאמר דרחמנא שעבדיה להיות לשומר אבדה כש"ח אבל מנ"ל עוד לומר דרחמנא שעבדיה להיות כש"ש. וע"כ צרכינן לומר דרבה סובר להאי טעמא דרחמנא שעבדיה כש"ח דאל"כ אמאי יהיה באמת ש"ח הא לא קיבל שמירה כלל. וא"כ אפילו כשאמר בעל האבדה סימנים ולא נטלה עדיין לביתו הואיל דבידו ליטלה תו פסקה השמירה לגמרי ואפילו ש"ת לא הוי תו עלה וז"נ לכאורה:

ומעתה לפי המבואר הוה הדין דהיכא דבעל האבדה אמר סימנים ויודע האיך הוא אבדתו אז לרבה דסובר דש"ח הוי וע"כ משום דרחמנא שעבדיה בע"כ א"כ כשיודע בעל האבדה האיך הוא אבדתו וכבר אמר סימנים אז אפילו ש"ח לא הוי תו עלה כלל ולר"י דסובר דהוי ש"ש תליא בהני ב' לישני דללישנא בתרא דהוי ש"ש משום דרחמנא שעבדיה בע"כ וא"כ בכה"ג אז פסקה לה השעבוד ואפילו ש"ח לא הוי תו עלה אולם ללישנא קמא דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י א"כ דינו כדין ש"ש דעלמא שכלתה זמנו דהוה עכ"פ ש"ח וכמש"ל בביאור הדברים וא"כ הרי"ף והרמב"ם וכמעט כל הראשונים ז"ל דנקטו אליבא דר"י הטעם דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י א"כ נקטינן להלכה דכשאמר בעל אבדה הסימנין ויוכל ליקח אבדתו הוה ש"ח עדיין כנלע"ד לכאורה:

ג אולם אחר העיון נלע"ד לומר בזה עפ"י מ"ש הקצוה"ח (סי' קצ"ח סק"ה ובסי' ש"מ סק"ד) דשומר אין עליו חיוב השבה כלל כל זמן שהוא בעין ודוקא גזלן מחויב בהשבה ליד בעלים הואיל דכתיב והשיב אבל בשומרים דלא כתיב בהו והשיב אין הנפקד מחויב בהשבה ליד בעלים רק כל היכא דאיתיה ביד בעלים הוא והמפקיד הוא שהולך לבית שומר לקבל פקדונו ויכול לומר לו בא וטול את שלך עייש"ה בדבריו:

ומעתה אני אומר דבשומר אבדה הואיל דכתיב ביה ג"כ השב תשיבם א"כ בעינן ג"כ השבה מעליא ליד בעלים ועל המוצא מוטל החיוב להשיב המציאה ליד בעלים או לרשות המשתמרת להבעלים הואיל דכתיבי ביה השבות הרבה וכדקאמר הש"ס כאן אבל מ"מ בעינן השבה דוקא. ועיין לקמן (דף ק"ה ע"ב) תועה בדרך מצאתיו לימא איבעי לך לאהדורי לי אמר אבוה דשמואל באומר שבועה אבדה מצאתי ולא הייתי יודע שהיא שלך שאחזירנו לך ע"ש. והרי מבואר בהדיא דשומר אבדה בעי למעבד השבה וליתנה ליד בעלים או לרשות המשתמר לבעלים וכן מורה לשון הרמב"ם (בפי"א מהל' גזלה ואבדה הי"ד וטוש"ע סי' רס"ז ס"א) חייב לטפל באבדה עד שיחזירנה לרשות בעליו במקום המשתמר כו' עיי"ש. והטעם הואיל דכתיב השב תשיבם ובעי למעבד השבה. ועיין בשמ"ק לקמן (בדף ק"ה) בד"ה לימא איבעי לך לאהדורי כלומר וכיון דלא אהדרתיה אין לך גנבה גדולם מזו ולאו למימרא שהמוצא מציאה צריך לחזור אחר הבעלים ולהוליכו אחריו למדי דהא כתיב ואם לא קרוב אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך כו' אלא שראה שהבעלים מחזרים אחר השור ושואלים אותו והוא שותק פי' הראב"ד ז"ל עכ"ל. ולכאורה נראה מדברי הראב"ד דאינו מוטל עליו להחזירו לידו דוקא אלא אם שואלים הבעלים אחר אבדתו צריך לומר להם שהוא מוצאם מיהו פשטות הסוגיא דקאמר שאחזירנה לך מורה דבעי למעבד השבה וכוונת הראב"ד הוא ג"כ כן דכשהבעלים מחזרים אחר אבדתן צריך המוצא לומר להם שהוא מצאה וה"ה דצריך למעבד השבה, ואז מקיים המצוה דהשב תשיבם וי"ל בזה וא"כ כשאמר בעל האבדה הסימנין אכתי הוי המוציא שומר אבדה עלי' עד שיחזירנה ליד הבעלים וא"כ לעולם הוה ש"ש לר"י ולרבה ש"ח עד שיחזירנה ליד הבעלים או לרשותם וז"ב לענ"ד:

[ט] (א) שם בגמרא א"ל אביי לרב יוסף ואת לא תסברא דשומר אבדה כש"ח דמי והא ארחב"א אר"י הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל ואי ס"ד ש"ש הוי אמאי משלם תשלומי כפל קרנא בעי שלומי א"ל הב"ע כגון שטוען טענת לסטים מזויין כו' כיון דמטמר מאינש גנב הוא:

וראיתי בספר פ"י וז"ל ק"ק אמאי לא מוקי לה כגון שטוען שלא נטלה מתחלה ע"מ להשיבה לבעלים וא"כ כ"ע מודו דלא הוי ש"ש כיון דלא הוי מתעסק במצוה ולא שייך פרוטה דר"י ואין זה דוחק לאוקמי בהכי כיון דבלא"ה הכא איירי בע"כ מאינש דלא מעלי שהרי רוצה לגוזלה עכשיו בטענת שנגנבה ממנו עכ"ל. ולכאורה י"ל בקושייתו דהא אם לא נטלה ע"ד להשיבה לבעלים א"כ הרי זה גזלן א"כ חייב עצמו בקרן דהא הו"ל גזלן וצרכינן לומר דכוונת הפ"י בקושייתו הוא דהיינו שלא נטלה ע"ד לגוזלה ג"כ וגם לא נטלה ע"ד להשיבה רק נטלה סתם בלא שום כוונה וא"כ לא נעשה ג"כ שומר אבדה להיות נחשב כעוסק במצוה ויהיה פטור מן המצוה ולא הוי כש"ש כנלע"ד בכוונתו ז"ל:

אלא דלפי"ז י"ל דא"כ נימא דלא הוי שום שומר כלל בכה"ג ואפילו ש"ח לא יהיה כלל בכה"ג וא"כ האיך שייך למחייבו כפל בטוען טענת גנב ואי משום דאז בשעה שטען נגנבה הוה כאלו גנבו אז ומיחשב כגנב ממש א"כ ליחייב כפל אפילו בלא שבועה כלל ובאמת בטוען טענת גנב באבדה אינו משלם כפל עד שישבע כדאיתא לקמן (דף ק"ו ע"ב) ואם נימא דבכה"ג מיחשב אז כגנב גמור א"כ למה בעינן דוקא שישתבע ואז הוא דחייב בכפל:

והנה באמת הא דטוען טענת גנב בפקדון דאינו משלם כפל עד שישבע נימא דתיכף דטען כן יתחייב משום דהוה כאלו גנבו אז דהא פקדון כל היכא דאיתא ברשות בעליו קיימא וכשכפרי' הוה כאלו גנבו אז ואמאי בעינן דוקא אם נשבע כבר וצרכינן לומר דהוא משום דכל זמן שלא נשבע לא נפטר עדיין וצריך לישבע ומש"ה הוה הדין דאינו משלם כפל בטוען טענת גנב עד שישבע וזה דוקא בשומר משא"כ היכא דלא קיבל שמירה דאז תיכף כשטען נגנבה הרי הוא כאלו גנבה אז וליחייב כפל בטוען טענת גנב ולא יצטרך לישבע ולכאורה י"ל בזה:

וצרכינן לדחוק בכוונת הפ"י הנ"ל ולומר דנהי דאם טוען סלא לקחה ע"ד להשיבה וגם לא ע"ד לגוזלה נהי דלא הוי ש"ש אבל ש"ח הוי עכ"פ וא"כ חייב בפשיעה ופטור מגנבה ואבדה וא"כ דין שומר עליו וכן מורה קצת לשון הפ"י שכתב וא"כ כ"ע מודו דלא הוי ש"ש כו' משמע הא ש"ח הוי עכ"פ ומש"ה חייב בטוען טענת גנב ובעינן דוקא כשנשבע מיהו יש לעיין דמנ"ל להפ"י כן דדילמא אם טוען בכה"ג שלא לקחה ע"מ להשיבה וגם לא ע"מ לגוזלה דלא הוי כלל שומר ואפילו ש"ח לא הוי כלל וגם מצד הסברא יש לומר דלא הוי אפילו ש"ח ג"כ דבמאי נעשה שומר כלל דהא גם בשומר דעלמא שקיבל שמירה דעת הרמב"ם דבעינן דוקא שימשוך ודעת התוס' והרא"ש דלא בעינן שימשוך רק בקבלת השמירה ג"כ סגי וכ"ז הוא בשומר דאיכא קבלת השמירה עכ"פ אבל בשומר אבדה לכ"ע בעינן שימשוך הואיל דליכא קבלת השמירה כלל ועיין לעיל מ"ש בזה והבאתי דברי הקצוה"ח (בסי' רצ"א סק"ד) כתב ג"כ כן והעלה שם עוד יותר בשומר אבדה שסבור שהוא כסף כגון שהיה מחופה כסף ובתוכו זהב לא הוי שומר רק על של כסף לבד והטעם הואיל דבעינן משיכה הראוי לקנין וידו אינו קונה בכה"ג דלא ידע שהוא של זהב ות"כ לא מיקרי כלל משיכה עיי"ש בקצה"ח וא"כ יש לומר דה"ה הכא הואיל דבשעה שלקחה לביתו האבדה היה בדעתו בפירוש שלא לקחה ע"ד להשיבה וגם לא היה דעתו ע"ד לגוזלה א"כ לא מיקרי כלל משיכה הראויה לקנין ולא נעשה שומר כלל בכה"ג ואפילו ש"ח לא הוי כלל בכה"ג וז"ב לע"ד וא"כ לא ירדתי כלל לדעת קדשו של הפ"י ז"ל:

ב והנה י"ל עוד בזה דאם ננקוט כסברת הפ"י הנ"ל דאם נטלה שלא ע"ד לגוזלה וגם שלא ע"ד להחזירה רק נטלה סתם דהוה עכ"פ ש"ח אבל ש"ש לא הוי יש לומר דזה תליא בהני ב' לישני בש"ס כאן דללישנא קמא אליבא דר"י דהוה ש"ש משום פרוטה דר"י וא"כ הוה דינו כשאר שומר דעלמא שנוטל שכר והכא הרי נהנה ג"כ מן האבדה זו והוה כנוטל שכר עליה וא"כ בעינן דוקא משיכה ע"ד להחזירה הא אם נטלה להאבדה סתם שלא ע"ד להחזירה וגם שלא ע"ד לגוזלה לא הוי ש"ש משום דבעינן דוקא שיעשה משיכה בה וכמו שביארתי לעיל אבל לאידך לישנא דסובר אליבא דר"י דהוה ש"ש משום דרחמנא שעבדיה בע"כ וא"כ אפילו כי לא משיך כלל ג"כ נעשה ש"ש עליה אפילו אם אין דעתו לשמרה מ"מ הא רחמנא חייביה וא"כ נעשה ש"ש עליה וא"כ גם בכה"ג הוה ש"ש וא"כ י"ל דאביי דמקשה לר"י מהא דארחב"א אר"י הטוען טענת גנב באבדה חייב בכפל קאי ללישנא בתרא אליבא דר"י דהוה ש"ש משום דרחמנא שעבדיה בע"כ:

[והנה לפי האמור עלה בדעתי לכאורה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק (בפ"ד מהל' גנבה ה"ד) דטוען טענת גנב באבדה משלם כפל וכרחב"א אר"י ובפ"א מהל' גנבה ה"ג פוסק שלסטים מזויין שגנב אינו גנב אלא גזלן והשיגו הראב"ד ז"ל דלדידיה דפוסק כר"י תיקשי קושית אביי שהקשה לרב יוסף דהאיך משכחת לה כפל בטוען טענת גנב באבדה דהא חייב עצמו בקרן דשומר אבדה הוי ש"ש ומשני הש"ס דלסטים מזויין גנב הוא וא"כ אם הרמב"ם סובר דלסטים מזויין גזלן א"כ נשאר קושית הש"ס:

ועיין במגדל עוז ובלח"מ שהביאו שנוסחא מוטעת נזדמן לפני הראב"ד ז"ל ואיפכא צ"ל דליסטים מזויין גנב הוא ועיין בה"ה מ"ש לפרש זה ע"ש. אולם לפי האמור נוכל ליישב גם לפי הנוסחא הראשונה כמו שהיה כתוב לפני הראב"ד והוא דעיקר קושית אביי הוא לרב יוסף אליבא דלישנא בתרא דר"י דשומר אבידה הוי ש"ש משום דרחמנא שעבדיה בע"כ וא"כ גם בכה"ג שנטלה ע"ד שלא להחזירה וגם שלא ע"ד לגוזלה ג"כ הוי שיש וא"כ שפיר הקשה אביי לר"י דא"כ לא משכחת לה כפל בשומר אבידה הואיל דחייב עצמו בקרן והוצרך הש"ס לתרץ דליסטים מזויין גנב הוא אבל ללישנא קמא דר"י דשומר אבידה הוי ש"ש משום פרוטה דר"י א"כ פשיטא דמצינן לתרץ דהא דמשלם כפל בטוען טענת גנב באבידה הוא בכה"ג שטוען שלא לקחה ע"ד להשיבה וא"כ הרמב"ם ז"ל דפוסק כל"ק דר"י דהוה ש"ש משום פרוטה דר"י א"כ לדידיה משכחת לה כפל בטוען טענת גנב באבידה בכה"ג וכן יש ליישב עוד באופן אחר עפ"י מ"ש התוס' כאן בד"ה כגון שהקשה דלישני הש"ס כגון שטוען שנגנבה באונס, גדול כו' ותי' דבאמת הוי מצי הש"ס לתרץ כן וא"כ תו לא צרכינן לתרץ דסובר דליסטים מזויין גנב הוא ודוק אולם אחרי עיוני עוד הפעם בלשון הרמב"ם ז"ל ראיתי כי שגיתי בזה כי בפירוש כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' גניבה (ה"ד) וז"ל הטוען טע"ג באבידה ונשבע ואח"כ באו עדים שהאבידה ברשותו ושקר טען משלם תשלומי כפל שנאמר על כל אבדה והוא שיטעון שנגנבה בליסטים מזויין שהוא אנוס ופטור כו' עכ"ל הרי שכתב בפירוש כאוקימתא דהש"ס כאן. שוב ראיתי בספר מעשה חושב כאן שכתב לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל בשני אופנים בפלפולים עמוקים וראיתי כי גם הוא הגאון בעל מעשה חושב ז"ל במחכת"ה לא דקדק לעיין היטב בלשון הרמב"ם בפ"ד מהל' גניבה (ה"ד) שהבאתי שכתב בפירוש דטוען טע"ג באבידה דמשלם כפל הוא בטוען טענת ליסטים מזויין וא"כ אין התחלה כלל לתירוציו כאשר יראה המעיין ומי שיתרץ דברי המעשה חושב אזי יהיה מתורץ גם דבכי שכתבתי לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל ודוק]:

ג והנה ראיתי להפ"י כאן שכתב ליישב קושיא זו עי"ש שהקשה דלמ"ד ש"ח הוי נמי קשה אמאי איצטריך קרא לרבויי שומר אבידה ותשלומי כפל ומ"ש מדין שמירה גופא בשומר אבידה דלא מצרכינן קרא אלא מסברא אמרינן דהוי ש"ח א"כ ה"ה לכפל כו' ועי"ל דלמאן דס"ל שומר אבידה כש"ח דמי היינו מהאי קרא גופא מדמרבי ליה קרא לענין כפל וס"ל דבש"ש לא שייך כפל דליסטים מזויין גזלן הוא ובזה נתיישב נמי מה שהקשיתי בסמוך דלמא קרא איירי כשלא נטלה ע"מ להחזירה דא"כ תיקשי ל"ל קרא כו' עכ"ל ודבריו צריכין ביאור מ"ש ליישב הקושיא הנ"ל דהא במ"ש דילפינן דשומר אבידה הוי ש"ח הוא מהאי קרא דמשלם כפל בטוען טענת גנב באבידה קאי רק אליבא דרבה דס"ל שומר אבידה הוי ש"ח וכתב בסברא זו ליישב עה שהקשה על אביי במה שהקשה על ר"י מהא דטוען טענת גנב באבידה כו' והקשה הפ"י דהא לר"י ג"כ לא קשה דנוכל לאוקמא בכה"ג שלא נטלה ע"ד להשיבה כו' וא"כ איך רצה ליישב זה ולומר דשפיר הקשה אביי לרב יוסף מכח סברתו שכתב אליבא דרבה דהא ר"י לית ליה האי סברא כלל ואיהו איפכא סובר דשומר אבידה הוי ש"ש ולכאורה י"ל בזה וצריכינן לדחוק דכוונת הפ"י רק להשתמש סברא זו ליישב האי קושיא ולומר דגם אליבא דר"י א"ש האי סברא וע"כ צריכינן לומר סברא זו לרב יוסף ג"כ אבל לא אדע להבין כלל איך מיושב הקושיא הנ"ל כאשר יראה המעיין היטב בזה:

ולהבין עכ"פ קצת תירוצו של הפנ"י על הקושיא הנ"ל שהקשה דלמא איירי בכה"ג שטוען שלא נטלה ע"מ להחזירה יגעתי הרבה בזה ורציתי לפרש קצת דכוונתו הוא דאם נימא דקרא איירי בכה"ג, א"כ מסברא ידעינן זה דנהי דלא הוי שומר אבידה כלל מ"מ כשטען שנגנבה הרי עתה הוא ממש כמו שגנבה עכשיו ופשיטא דמשלם כפל ולמה לי קרא לזה וכבר כתבתי לעיל סברא זו אלא שדחיתיה דא"כ למה צריך לישבע דוקא דאם נימא דהוה כגנב ממש א"כ גם בלא שבועה ישלם כפל וכמו שכתבתי לעיל. וכעס נלע"ד לומר דשאני זה מגנב דעלמא עפ"י מה דאיתא לקמן בב"ק (דף ס"ד ע"ב) אמר אביי לא לכתוב רחמנא שנים ישלם בגנב וליתי בק"ו מטוען טענת גנב מה טוען טענת גנב דבהיתירא אתא לידיה אמר קרא לשלם תרי גנב עצמו דבאיסורא אתי לידיה לא כ"ש אלא שנים ישלם דכתב רחמנא בגנב עצמו ל"ל דאפי' שלא בשבועה ע"כ וא"כ הכא בכה"ג שלא נטלה ע"מ להחזירה א"כ בודאי דלא מיקרי באיסורא אתא לידיה דהא לא נטלה ע"מ לגוזלה ג"כ וא"כ פשיטא דאין דינו כגנב ממש רק כטוען טענת גנב ובעינן דוקא שישבע אבל לעולם שהוא רק מדין גנב ממש ומשום דאז בשעה שטען שנגנבה הוי כאלו גנבה אז כ"נ לפע"ד ליישב קצת כוונת הפ"י ודוק:

אלא דאכתי י"ל דאם נימא דהוה כאלו גנבה אז בשעה שכפרה וטען טענת גנב א"כ אפילו אם טוען שנאבדה באונס רכ ליחייב בכפל בשלמא בשומר גמור הוה גזה"כ דדוקא בטוען טענת גנב אבל לא בטוען שנאנסה אבל בכה"ג שלא נעשה שומר א"כ לחייב גם בטוען שנאנסה מיהו לפמ"ש הפ"י דבכה"ג שטוען שלא לקחה ע"מ להחזירה דלא הוי שומר שכר אבל שומר חנם מיהא הוי א"כ א"ש דבעינן דוקא שיטעון טענת גנב:

ד והנה לכאורה י"ל עוד ולומר דבכה"ג לא הוה גנב כשכפר וטען טענת גנב אם בשעה שנטל האבידה לא היה בדעתו להחזירה וגם לא לגוזלה לא נוכל לומר דהוי כאלו גנבה אז מן הבעלים וכסברת הפ"י הנ"ל שכתב לתרץ הקושיא דלא נוכל לומר דמיירי שנטל האבידה שלא ע"מ להחזירה וגם שלא ע"מ לגוזלה משום דא"כ ל"ל קרא והוה הכוונה הואיל דהוה כאלו עתה גנבה וכמש"ל וי"ל בזה עפי"ד הירושלמי בפרק ארבעה שומרים מובא בקצה"ח (שמ"ט סק"א) דכל שלא גנבה מרשות בעלים ממש לא הוי גנב להתחייב כפל משום דבעינן דוקא שיוציאו מרשות הבעלים ממש ואם ראה אבידה וגנבה מן השדה דהיינו שלקחה לעצמו בודאי דא"צ לשלם כפל משום דלאו שם גנב עליו וקצת ראיה לזה מהא דאיתא במסכת ב"מ (דף כ"ו ע"ב) וא"ר ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם כו' ואמאי לא אמרינן דהוה גנב ומשלם כפל אע"כ דבכה"ג לאו שם גנב עליו הואיל דלא היה האבידה בבית הבעלים וא"כ הכא ג"כ לאו שם גנב עלה וא"כ בכה"ג שלא נטלה ע"ד להשיבה ולא נעשה שומר כלל א"כ לא שייך לומר דלשלם כפל דבשלמא כשנטלה ע"ד להשיבה הרי נעשה שומר עלה אבל לא בכה"ג ועיין לקמן בפרק מרובה על (דף ס"ט ע"ב) [אומ"ט] ועל (דף פ"ט ע"ב) [אוקמ"ג] מ"ש בזה:

מיהו הפ"י לשיטתו דסובר דבכה"ג שלא נטלה ע"מ להחזירה דלא הוי ש"ש אבל מ"מ ש"ח הוי א"כ שפיר מחויב בכפל אם טען אח"כ טענת גנב אולם לא אדע מניין יצא לו להפ"י כן וכמש"ל:

עוד כתב הפ"י וז"ל דשפיר מצי לאוקמי כגון שלא הכיר בה אם הוא של מי שמחויב להשיבה לו וא"כ רצה לזכות בה לעצמו ולא שייך פרוטה דר"י עכ"ל:

ולעד"נ דג"כ נוכל לומר דזה תליא ג"כ בהני ב' לישני אליבא דר"י דדוקא לל"ק דסובר ר"י דהוה ש"ש משום פרוטה דר"י וא"כ הכא בכה"ג דלא ידע שמחויב להחזירם ולא היה סבור כלל שהוא עושה מצוה וא"כ לא היה לו ריוח כלל בדבר וא"כ בכה"ג לא הוי ש"ש משא"כ לל"ב דר"י דהוה ש"ש משום דרחמנא שעבדיה בע"כ וא"כ סוף סוף הרי הוא שיש וא"כ כשנודע לו שהוא מחויב להשיב לבעליו והוא עסה ש"ש וכשטוען נגנבה ונשבע לשקר חייב בכפל וז"ב והרבה י"ל עוד בדברי הפ"י בזה וקצרתי:

ועפ"י האמור נוכל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א ופ"ד מהל' גנבה שהבאתי ועל הדרך שכתבתי לעיל אולם הרמב"ם נקיט בפירוש דהא דשומר אבידה משלם כפל הוא בטוען ליסטים מזויין וא"כ אי אפשר לפרש כן וכמש"ל: [י] שם בגמ' ואי ס"ד ש"ש הוה אמאי משלם תשלומי כפל קרנא בעי שלומי כו'. והקשה הפ"י דלמ"ד ש"ח הוי נמי קשה אמאי איצטריך קרא לרבויי שומר אבידה לתשלומי כפל ומ"ש מדין שמירה גופיה בשומר אבידה דלא מצרכינן קרא אלא מסברא אמרינן דהוי ש"ח א"כ ה"ה לכפל יכתב שם ליישב ב' תירוצים עיי"ש בדבריו וכבר הבאתי דבריו לעיל:

ולע"ד נראה בזה דרבה דסובר דש"ח הוה הוא משום דרחמנא שעבדיה בע"כ והוה שומר ורק לא ש"ש הואיל דאינו מקבל שכר ודי שנאמר דמה שהתורה שעבדיה בע"כ ומכח זה נעשה שומר הוא רק ש"ח אבל לא ש"ש ופרוטה דר"י ל"ל ורב יוסף סובר דהוה ש"ש משום דהוה כאלו מקבל שכר בהדיה דהא לא קא בעי למיתביה ריפתא לעניא בשעה שעוסק במצוה אבל האי סברא דרחמנא שעבדיה בע"כ לית ליה לר"י כלל לל"ק אליבא דר"י ולל"ב סובר דטעמא דר"י דהוי ש"ש משום דרחמנא שעבדיה בע"כ ומהני האי סברא דרחמנא שעבדיה בע"כ למשוויה כש"ש גמור אבל רבה אית ליה ג"כ האי סברא דרחמנא שעבדי' בע"כ אבל לא להיות ש"ש רק ש"ח הוא דהוה מכח זה. ומיושב קושית הפ"י הנ"ל דגם לרבה דסובר דהוה ש"ח לא הוה מצד הסברא רק משום דרחמנא שעבדיה בע"כ ומש"ה צריכינן ג"כ קרא לרבויי כפל בטוען טע"ג באבידה: והנה לפי מה שכתבתי לעיל בכמ"ד דהא דשומר אבידה צריך למשוך דוקא תליא בהני ב' לישני דלל"ק דר"י דהוה ש"ש משום פרוטה דר"י א"כ הוי כמו ש"ש דעלמא שמקבל שכר וא"כ צריך השומר אבידה למשוך אבל ללישנא בתרא דר"י דהוה שיש משום דרחמנא שעבדיה בע"כ לא צריך כלל למשוך דהא הוי שיש משום דרחמנא שעבדיה בע"כ וכאשר ביארתי לעיל. וא"כ לפמ"ש דלרבה ע"כ צריכינן לומר דאית לים דהוה ש"ח משום דרחמנא שעבדיה בע"כ וא"כ לא בעינן כלל משיכה בשומר אבידה לרבה וא"כ אשכחנא פתרי דלרבה יהיה חייב השומר אבידה לשלם ולרב יוסף יפטור השומר מלשלם כגון שלא משכה ולרבה הוה ש"ח משום דרחמנא שעבדיה בע"כ ולא בעינן כלל משיכה וא"כ אם פשע השומר אבדה חייב לשלם אבל לרב יוסף דלית ליה האי סברא דרחמנא שעבדיה בע"כ כלל וא"כ לא נעשה ש"ש כלל כשלא משך להאבדה ופטור גם מפשיעה וא"כ הרמב"ם והראשונים והמחבר דפסקו כר"י וכלישנא קמא דהוה ש"ש משום פרוטה דר"י ולא ס"ל האי סברא משום דרחמנא שעבדיה בע"כ א"כ בעינן דוקא שימשוך השומר אבידה הא כי לא משך לא הוי אפי' ש"ח ג"כ ופטור אפי' מפשיעה והרמ"א פוסק כרבה ומסיים דהוה ספיקא דדינא וא"כ י"ל דאם לא משך המוציא ופשע בה ג"כ יהיה ספיקא דדינא והיל"ל ג"כ דמהני תפיסה וצ"ע לדינא בזה:

[יא] שם ע"ב בגמ' איתיביה לא אם אמרת בש"ח שכן משלם תשלומי כפל תאמר בש"ש שאינו משלם תשלומי כפל ואי ס"ד ליסטים מזויין גנב הוא נמצא בש"ש משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין א"ל ה"ק לא אם אמרת בש"ח שכן משלם תשלומי כפל בכל טענותיו כו' ועיין בפירש"י ועיין בתוס' ד"ה לא אם אמרת וז"ל נראה דקאי. אהא דבעי למילף בשילהי המפקיד (דף מ"א) שליחות יד בש"ש מש"ח אע"ג דש"ש מתחייב קרנא בלא שבועה קסבר האי תנא כפילא בשבועה עדיפא מקרנא בלא שבועה כו' ע"ש, והנה הפ"י הקשה דמשמע דהש"ס אתי לאוקמא הך ברייתא דשליחות יד צריכה חסרון כרב יוסף דשומר אבידה כש"ש דמי וקשיא לי היאך אפשר לומר כן דא"כ לא לכתוב שליחות יד בש"ש ותיתי משומר אבידה גופא דהוה נמי ש"ש וכתיב בה להדיא שליחות יד דמחייב כפל ע"י שבועה דכתיב בהך פרשה ונקרב בעה"ב אם לא שלח ידו אע"כ לומר לך דשליחות יד אינה צריכה חסרון וצ"ע ליישב עכ"ל הפ"י ז"ל:

והנלע"ד ליישב קושית הפ"י הנ"ל בהקדם מה שאיני מבין פשטות הש"ס בב"מ שם (דף מ"א) מ"ט דלוי אר"י משום ר"י בן נהוראי משונה שליחות יד האמורה בש"ש משליחות יד האמורה בש"ח ואני אומר אינה משונה ומאי משונה לא תאמר שליחות יד בש"ש ותיתי מש"ח ומה ש"ח שפטור בגניבה ואבידה שלח בה יד חייב ש"ש שחייב בגניבה ואבידה לא כל שכן למאי הלכתא כתבינהו רחמנא לומר לך שליחות יד א"צ חסרון ואני אומר אינה משונה כר"א כו' משום דאיכא למיפרך מה לש"ח שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב כו' כל הסוגיא ובתוס' שם. ולכאורה לא זכיתי להבין דאטו ש"ש גרע מש"ח הלא ש"ש אית ביה ג"כ חיובא מה שמחויב הש"ח דש"ח חייב רק בפשיעה וגם ש"ש חייב בפשיעה אלא שש"ש חמור מש"ח ונוסף בו עוד חיובא שחייב ג"כ בגניבה ואבידה וא"כ בודאי דש"ש חייב בכל החיובין שמתחייב בהו ש"ח ולא גרע מש"ח וא"כ גם בשליחות יד דחייב ש"ח בודאי דגם ש"ש חייב דהא אית בהו ג"כ צד חיובא מה שש"ח חייב וא"כ דל חיובא דש"ש מ"מ מתחייב בשליחות יד מכח צד חיובא דש"ח וא"כ קשיא במה שרצה הש"ס למילף דש"ש חייב בשליחות יד מק"ו דש"ח ל"ל למילף מק"ו הלא ש"ש אית ביה ג"כ צד חיובא דש"ח וכי יגרע ש"ש מש"ח וגם אליבא דמסקנא דלא נוכל למילף מק"ו זה משום דאיכא למיפרך מה לש"ח שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב הלא בלא שום ילפותא הוה ידעינן זה דש"ש חייב בשליחות יד מכח צד חיובא דש"ח דאית בי' בש"ש דהא ש"ש פשיטא דחייב בפשיעה כדין ש"ח ונתוסף עליו עוד חיובא דגניבה ואבידה ולכאורה י"ל בזה. וחפשתי בראשונים ובאחרונים ולא מצאתי מי שיעורר בזה:

ולחומר הנושא היה נלע"ד לומר בזה דסברת הש"ס דש"ח יהיה חייב בשליחות יד ושיש יהיה פטור משליחות יד הוא דבשלמא ש"ח חייב בשליחות יד הואיל דקיבל על עצמו לשמור בחנם בלי שום קבלת שכר וא"כ כי שלח בה יד חייביה רחמנא אבל ש"ש לא נוכל לחייבו מכח זה משום דיש סברא לפוטרו דהא חזינן שאינו רוצה לשמור בחנם ורק בקבלת שכר וא"כ גם מה שמשתמש בהפקדון הוא ג"כ בשכרו ואעפ"י שכבר קצב לו שכרו שכר שמירה מ"מ לא מיבעי אם עדיין לא קיבל שכרו משלם א"כ נוכל לחשוב זה שנהנה והשתמש בהפקדון שיהיה בשכרו אלא אפי' אם כבר קיבל שכרו מ"מ הלא די שנחייבו להש"ש לשלם מה שהשתמש בהפקדון אבל לא שיהיה גזלן על כל הפקדון כדין שולח יד ומש"ה יש סברא לומר דש"ש יהיה פטור משליחות יד וקא בעי הש"ס למילף מק"ו דש"ש יהיה חייב בשליחות יד ויהיה מיותר הקרא דגבי ש"ש דכתיב ביה אם לא שלח ידו וע"כ דאתיא לאשמעינן דשליחות יד א"צ חסרון והדר קא דחי הש"ס למיפרך האי ק"ו וצריכינן קרא דכתיב בש"ש אם לא שלח לגופיה דחייב על שליחות יד אבל אי לאו קרא לא הוה יכולין לחייבו לש"ש בשליחות יד מכח דחייב בפשיעה כמו ש"ח מכח הסברא הנ"ל שכתבתי ודוק:

ועפ"י האמור נוכל ליישב תו קושית הפ"י הנ"ל דהנה כשגילה הכתוב דש"ח חייב בשליחות יד ולא מצינן למילף ש"ש מיניה ומן הסברא שכתבתי לעיל וא"כ בשומר אבידה דהוא נעשה שומר בע"כ לא מיבעיא ללישנא בתרא דר"י משום דרחמנא שעבדיה בע"כ וא"כ בודאי דחייב אם שלח בה יד כדין ש"ח אלא אפי' לל"קדר"י משום פרוטה דר"י מ"מ הלא בע"כ הוא נעשה שומר אבידה וא"כ בודאי דחייב ג"כ בשליחות יד להיות לגמרי ברשותו אלא דאכתי יש סברא לומר דדוקא ש"ח הוא דחייב בשליחות יד אבל שומר אבידה לא יחייב בשליחות יד וגלי קרא דחייב בשליחות יד דכתיב על כל אבידה אבל עכ"פ לא מצינן למילף ש"ש משומר אבידה די"ל דוקא שומר אבידה הואיל דבע"כ נעשה שומר וא"כ הוא דחייב אם שלח בו יד אבל ש"ש גמור לא יתחייב בשליחות יד ומש"ה איצטריך קרא לאשמועינן דש"ש חייב בשליחות יד ולמ"ד דקרא אתא לאשמעינן דשליחות יד א"צ חסרון וילפינן דש"ש חייב בשליחות יד מק"ו מש"ח אבל בלאו הק"ו לא הוה ידעינן זה. וכמ"ש לעיל ויש עוד להאריך בזה וקצרתי:

[יב] שם בתוד"ה נפלה לגינה וז"ל והוא שאינה יכולה לירד דא"כ [נלע"ד דצ"ל דאל"כ] אפי' נפלה משלמת מה שהזיקה דתחלתה בפשיעה וסופה באונס הוא כו' עכ"ל. ולכאורה לא זכיתי להבין דהלא לא הוי האונס בא מכח הפשיעה ולא ליחייב. והנלע"ד דצרכינן לומר דג"כ הוי האונס בא מכח הפשיעה דאם אינה יכולה לירד והמקום שהולכת בו הבהמה ברה"ר הוא גבוה הרבה מהגינה הסמוכה אז הבהמה יראה והולכת למרחוק ואינה הולכת כלל בסמוך בהקצה הסמוך לגינה ואינו בא שתפול להגינה אבל כשאינה גבוה הרבה הרה"ר מהגינה והבהמה יכולה לירד אז אינה יראה כ"כ והולכת בסמוך ועי"ז אירע שנפלה להגינה ומקרי שפיר האונס בא מכח הפשיעה כנלע"ד בזה. ועי' בשמ"ק כאן בד"ה נפלה מ"ש בשם תלמיד הר"פ ומ"ש הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל:

ולכאורה נראה דסברת הרשב"א בשם הראב"ד הוא משום האי טעמא לא מקרי תחלתו בפשיעה וסופו באונס הואיל דאין האונס בא מכח הפשיעה והתוס' ס"ל הסברא שכתבתי דשפיר מקרי אונס בא מכח הפשיעה. ועיין בש"ע (סי' שצ"ד ס"א) הביא הרמ"א שתי דעות הללו בש"ע ופוסק כדעת הרשב"א בשם, הראב"ד דפטור בכה"ג אם נפלה באונס והוא משום האי טעמא דאין האונס בא מכח הפשיעה. ועיין בשמ"ק כאן מ"ש בשם הראב"ד בחידושיו לפי' התוס' נראה דסובר דגם בכה"ג מקרי, אונס בא מכח הפשיעה היינו שכתב כן לשיטת התוס' אבל איהו לדידיה סובר דלא מחייב בכה"ג דאין האונס בא מכח הפשיעה וי"ל בזה:

אמרי צבי על ב"ק דף נח/א:

[יג] (א) דף נח ע"א בגמ' ואימא ה"נ מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו הוא האי לאו מדעתו אי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא ע"כ. ובתוס' ד"ה א"נ וא"ת והרי פורע חובו דחשבינן ליה מבריח ארי בנדרים (דף ל"ג) אע"ג דאית ליה פסידא. ועיי"ש מ"ש דשני התירוצים שמתרץ הש"ס הם רק תי' א' עייש"ה ולכאורה דחוק קצת: ולולא דמסתפינא היה נ"ל לומר לתרץ קושית התוס' הנ"ל ולפרש סוגית הש"ס בכאן ובהקדם צריך אנכי להאריך קצת:

הנה במסכת כתובות (דף ק"ז ע"ב) במתני' מי שהלך למדה"י ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול כו' ובגמ' תנן התם המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע את חובו כו' אלא פורע לו את חובו הא קמשתרשי ליה אמר רב אושעיא הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו ורבא אמר אפי' תימא רבנן הב"ע שלוה ע"מ שלא לפרוע בשלמא רבא לא אמר כר' אושעיא דמוקי לה כרבנן אלא ר"א מ"ט לא אמר כרבא כו' ועיין ברש"י ותוס' ובראשונים שם. ועי' ברא"ש כתובות הביא ב' התירוצים של ר' אושעיא ורבא וברא"ש על נדרים פ"ד (ס"ב) לא הביא רק תירוצא דמתרץ רבא והשמיט לדר"א ועיין בב"י ביו"ד (סי' רכ"א) תמה בזה דמדוע השמיט הרא"ש בנדרים לתירוצא דרב אושעיא ולא הביא רק התי' של רבא והי"ל להביא תירוץ של רב אושעיא דמוקי כחנן דהלכתא כוותיה וכתב הב"י דסובר הרא"ש דנהי דהלכה כחנן דפורע חובו של חבירו איבד מעותיו מ"מ גבי מודר הנאה חשיב ליה רבא כמהנהו ואסור ולהכי לא בעי לאוקמי מתני' כחנן, אע"ג דהלכתא כוותיה ואוקמה בדיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע והלכה כרבא דבתרא הוא ומפני כך השמיט אוקימתא דרב, אושעיא ומזה הטעם איצטריך לאוקמי מתני' דזן את אשתו ואת בניו אפי' כרבנן כי היכי דתיקום לה אליבא דהלכתא דאי לא הוה מתוקמא אלא כחנן לא הוה מתוקמא מתני' דגבי מודר הנאה אליבא דהלכתא וכדפרישית אליבא דרבא ואפשר דלישנא דרבא דייק הכי כו' אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהל' נדרים דמותר לו לפרוע שהרי לא הגיע לידו כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הני' כו' עי"ש. המורם מדברי הב"י דרבא סובר דלענין מודר הנאה גם חנן מודה דאסור לו לפרוע חובו של המודר אע"ג דפורע חובו של חבירו פטור אפ"ה מקרי הנאה לענין מודר הנאה ורב אושעיא סובר דלא מקרי הנאה כלל אלא שסובר הב"י דהרמב"ם חולק בזה על הרא"ש וסובר דאם נימא דפורע חובו של חבירו פטור ממילא לא מקרי תו הנאה. ולכאורה י"ל בזה דהא באמת סברתו של הב"י אליבא דרבא היא נכונה דנהי דאם פרע כבר חובו של חבירו דפטור מ"מ לכתחלה האיך מותר לו לפרוע חובו של המודר וגם דהב"י דייק לה לסברתו מדנקיט רבא הלשון אפי' תימא ד"ה גבי מודר הנאה דיהיב ליה וכו' כלומר אע"ג דהלכה כחנן צריכינן לאוקמא מתני' בגוונא אחרינא משום דבמתני' דבמודר הנאה מתניא מודה חנן דהויא הנאה ואסור ולפיכך צריך לאוקמי דיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע כו' עייש"ה וא"כ מדוע לא מפרש הרמב"ם ז"ל ג"כ הכי דפליגי בזה הסברא ר' אושעיא ורבא וא"כ לדידן דפסקינן כחנן היל"ל דפסקינן כרבא ואף ע"ג דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו פטור אבל במודר הנאה אסור וכרבא וגם דהש"ס נקיט לתירוצא דרבא לבסוף הי"ל למיפסק כן ומדוע פוסק הרמב"ם באמת דלא כרבא וסובר דמותר לו לפרוע חובו של המודר ולכאורה י"ל בזה: והנה הרמב"ם ז"ל בפכ"ו מהל' מלוה (הל' ו') וכן הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו אפי' היה החוב על המשכון אין הלוה חייב כלום ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו עכ"ל ועיין בה"ה שם מפורש בגמ' נדרים (ל"ג) וכתובות (ק"ח) ובהלכות ומ"ש אפי' היה חוב על המשכון ירושלמי בהלכות שם עכ"ל ה"ה והנה לא הביא הרמב"ם להא דקאמר בירושלמי אפי' בבע"ח דוחק ג"כ יכול לומר מפייס הוינא ליה ומחל משמע דבבע"ח דוחק ס"ל להרמב"ם דחייב ועיין בש"ע חו"מ (קכ"ח ס"א) פוסק המחבר כהרמב"ם והוסיף דאפי' בע"ח דוחק ג"כ פטור ועיין בש"כ (סק"ג) תמה על המחבר שכתב דגם בבע"ח דוחק הוה הדין כן דהא הרמב"ם לא הביאו כלל להלכה ואי משום דהירושלמי כ' כן הלא הש"ס דילן חולק בזה וגם דהירושלמי בעצמו במסקנא לא מסיק כן רק דבבע"ח דוחק חייב עיי"ש ועיין באו"ת דחה דבריו יעוש"ה:

ב ולעד"נ לומר בזה בדברי הרמב"ם ז"ל בהקדם מה שיש להסביר הא דאמר רב הושעיא הא מני חנן היא ומשום דהוה כמבריח ארי והלא אמאי הוי פורע חובו של חבירו רק מבריח ארי הא חזינן דהמקדש אשה בהנאת מחילת מלוה מקודשת וא"כ היכי הוי מבריח ארי הלא מיחשב הנאה מעליא מדחזינן דמהני לענין קידושין:

והיה נ"ל להסביר הדבר עפ"י מ"ש הש"ך (בסי' רל"ב סק"ב) בשם הש"ג סו"פ הגוזל בתרא על הא דאר"נ בב"מ (דף ס"ד) האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה ואשכח ביה טפייתא אי בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה והרי"ף הביאו בסו"פ הגוזל בתרא וכתב הש"ג עלה וז"ל וכן נראה בעיני שהמלוה את חבירו ואינו תובע הלואתו אין הלוה חייב לשלם לו מאליו הואיל ואינו תובעו במתנה ביקש ליתן לו עכ"ל ובש"כ הניח בצ"ע עיי"ש והמעיין היטב בהאי דינא דהש"ג יראה מבואר דנפקא ליה להאי דינא מדינא דר"נ וא"כ לדידן דפסקינן הלכתא כר"נ בדינא הוי באמת הדין כן כמ"ש בש"ג הנ"ל. וא"כ לפי"ז שפיר נוכל להבין הא דפורע חובו של חבירו חשיב מבריח ארי בעלמא הואיל דכ"ז שלא תובעו ליכא עליו חיוב לשלם ורק היכא דתובעו אז איכא עליו חוב לשלם וא"כ בכה"ג מקרי הנאה ומש"ה כי אמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מחילת מלוה דאז אי לאו הקידושין היה תובעה וא"כ היה עליה חוב גמור לשלם ומש"ה מקרי שפיר הנאה וא"כ חזינן דיש חילוק בין בע"ח דוחק או לא וכן מוכח מסוגיא דב"מ שם בהא דאר"נ לפי שיטת הש"ג הנ"ל וכמו שכתבתי:

ונוכל לומר דבזה פליגי רב אושעיא ורבא דרב אושעי' דמשני הא מני חנן היא ס"ל כרב נחמן וכדינא דהש"ג הנ"ל דאין על הלוה חיוב לפורעו כ"ז שלא תבעו וא"כ עדיין אין החיוב עליו ומקרי שפיר מבריח ארי ואפי' בלוה סתם ג"כ אין החיוב עליו לפרוע עד שיתבענו המלוה וא"כ לרב אושעי' הוי הדין דפורע חוב של חבירו פטור הואיל דמיקרי מבריח ארי וכ"ז בשלא תבעו אבל כשתבעו דזה מקרי בע"ח דוחק ומש"ה חייב בכה"ג דבכה"ג לא מיקרי מבריח ארי. ורבא לא ס"ל כר"נ וא"כ סובר דעל הלוה מוטל לפרוע אפי' אם לא תובעו המלוה וא"כ לא מיקרי כלל מבריח ארי דהא חזינן דזה מקרי הנאה גמורה דהא אם מקדש האשה בהנאת מחילת מלוה מקודשת ומש"ה הוצרך רבא לאוקמי דמיירי בשלוה ע"מ שלא לפרוע ואז הוה רק מבריח ארי אבל בשלוה סתם מקרי שפיר הנאה גמורה וחייב ולפי"ז לא תליא לרבא כלל בין בע"ח דוחק או לא דהא אפי' בשלוה סתם לא מקרי מבריח ארי ולרב אושעי' הוה החילוק בין אם תובעו דזה מקרי בע"ח דוחק חייב ובשלא תובעו פטור והירושלמי דסובר דאפי' בבע"ח דוחק ג"כ הדין כן דמקרי מבריח ארי ולכאורה הא לענין קידושין חזינן דמקרי הנאה גמורה וגם הכי נימא דמותר לו למודר הנאה למחול החוב שמגיע לו מחבירו שאסרו עליו מליהנות ממנו וע"כ צריכינן לומר דס"ל להירושלמי דיש חילוק בין אם כבר הכריח ארי שפרע לו כבר דאז שפיר מקרי מבריח ארי אבל בקידושין דמקרי הנאה היינו קודם שמחל לה אז מקרי שפיר הנאה ואם ההנאה שוה פרוטה יכול לקדשה בההיא הנאה וכן לענין מודר הנאה אסור לו למחול והה"נ דאם כבר מחל לו אפשר דמה שעשה עשוי כנלע"ד בסברת הירושלמי ומאי דפליגי בש"ס דילן רב אושעי' ורבא שניהם ס"ל דבבע"ח דוחק לא מקרי מבריח ארי:

ומעתה לפי"ז א"ש הא דלא הביא הרמב"ם ז"ל לדינא אפי' בבע"ח דוחק משום דהש"ס דילן בין רבא ובין רב אושעי' ס"ל דבבע"ח דוחק חייב דרבא סובר דדוקא בלוה ע"מ שלא לפרוע הוא דפטור ורב אושעי' פליג וסובר דפטור רק בבע"ח דוחק והיינו כשתובעו וכמש"ל ומש"ה פסק כש"ס דילן והא דלא פסק כרבא דהוא בתרא משום דבבע"ח שאינו דוחק ס"ל להירושלמי וגם רב הושעי' ס"ל כן דפטור והו"ל רבא יחיד כללו של דבר לעולם פוסק כרבים. וגם י"ל הואיל דרב נחמן בב"מ (ס"ד) משמע דסובר דכ"ז שלא תבעו ליכא עליו חיוב לשלם וא"כ הלכתא כר"נ בדינא ורב הושעי' אזיל ג"כ בשיטת ר"נ ומשום האי סברא הוא דאמרינן דכל שאין בע"ח דוחקו ואינו תובעו הוה רק מבריח ארי ומש"ה פוסק הרמב"ם כרב אושעיא לגמרי ופוסק כחנן דפורע חובו הוה רק מבריח ארי ודוק בזה:

ג ומעתה נבא לסוגיין דלפי האמור נוכל ליישב קושית התוס' הנ"ל דמ"ש מפורע חובו דמקרי מבריח ארי אע"ג דאית ליה פסידא ומכח זה נדחקו לומר דשני תירוצי הש"ס הם תי' אחד עיין היטב בדבריהם הקדושים אבל לפי האמור נוכל ליישב קושית התוס' הנ"ל ולומר דשפיר הם שני תירוצים בש"ס ויש נ"מ לדינא בין השני תירוצים והוא דתירוצא קמא הוא מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו האי שלא מדעתו וא"כ כל שהוא מדעתו חשיב מבריח ארי ולעולם פטור ול"ק מהא דפורע חובו משום דהוא מדעתו חשוב מבריח ארי ואין חילוק כלל בין בע"ח דוחק או לא ולעולם פטור. והדר מתרץ הש"ס א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא נלע"ד דה"פ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא היינו דלחבירו לית ליה פסידא עדיין והיינו אם ראובן מבריח ארי מנכסי שמעון לית ליה פסידא לשמעון היינו שאין ההיזק ברור לפנינו עדיין אבל האי אית ליה פסידא כלומר דבנפלה לגינה הרי ההיזק לפנינו ושפיר חייב והתוס' בעצמם לקמן כתבו קצת כעין סברא זו עיין היטב בדבריהם וא"כ ל"ק מהא דפורע חובו דהא גם בפורע חוב עדיין אין ההיזק לפנינו דכ"ז שלא תובעו עדיין אינו מחויב לשלם לו וא"כ פטור וכ"ז שלא תובעו אבל כשתובעו המלוה ומקרי זה בע"ח דוחק דאז אית ליה פסידא דהיינו שהפסידא של הלוה מוכן אז לא מקרי מבריח ארי וחייב ודוק היטב בפי' זה כי בזה יהיו מיושבים קושיות התוס' שהקשו כאן מהא דב"מ (צ"ג) ומב"ק (קט"ז) וכו':

ומעתה שפיר יש נ"מ לדינא בין תי' קמא לתי' בתרא דלתי' קמא פורע חוב של חבירו פטור אפי' בבע"ח דוחקו הואיל דהוא מדעתו לעולם חשיב מבריח ארי ולתי' בתרא כל שהפסידא מוכן לפנינו דהיינו שבע"ח דוחקו חייב לשלם לו ולא מקרי מבריח ארי אלא בשאין בע"ח דוחקו וכמש"ל והבן: ומעתה לפי פי' זה נוכל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דלא הביא לדינא דאפי' בע"ח דוחקו ג"כ הדין כן אבל לפי האמור נוכל לומר דגם הרמב"ם ז"ל היה מפרש לסוגיין כן וא"כ לתי' בתרא כשבע"ח דוחקו חייב וזהו הנ"מ בין תירוצא קמא לתי' בתרא ופוסק הרמב"ם כתירוצא, בתרא כדרכו בקודש וא"ש ג"כ הא דלא הביא לתירוצא דרבא בכתובות (ק"ח) דמיירי בשלוה ע"מ שלא לפרוע משום דסתמא דש"ס כאן חולק ע"ז ודוק:

[יד] (א) שם ע"ב בגמ' כיצד משלמת כו' מנה"מ א"ר מתנה דא"ק ובער בשדה אחר מלמד ששמין ע"ג שדה אחר כו' היכי שיימינן אריב"ח סאה בששים סאין כו' חזקיה אמר קלח בששים קלחים כו' עד לבסוף הסוגיא דמסיק הש"ס כחש גופנא איכא בינייהו אמר אביי הני תנאי ורשב"י אמרו דבר אחד כו' דתניא ר' יוסי אומר נכי חיה בן עזאי אומר נכי מזונות כו' כל הסוגיא והנה הרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו כחזקי' דמשערינן בס' שיעורין כמותן ופסקו כחכמים דרואין אותו כמה היתה יפה וכמה הוא יפה והאי פלוגתא אי חיישינן לכחש גופנא או לא חיישינן לא הביאו כלל וגם בש"ע בחו"מ (סי' שצ"ד) לא הובא כלל דין זה להלכה אי חיישינן לכחש גופנא ורק הרא"ש פסק דחיישינן לכחש גופנא והטור (בסי' שצ"ד) הביא שתי הדעות הללו ויתבאר אי"ה לקמן:

ונראה פשוט מה דלא הביאו כלל להאי פלוגתא דכחש גופנא משום דזה דכחש גופנא שייך דוקא אי אמרינן דרואין אותן כאלו הן ענבים עומדת ליבצר וכר' יהושע וכרשב"י או לריה"ג דסובר נידון במשוייר דאז משלם לו כמו אילו הזיק פירות גמורין וא"כ שפיר שייך לומר דמנכין ליה כחש גופנא דהא אילו היו הפירות גדילין עד גמרן היה מכחש בהגפן אבל אם נימא דרואין אותו כמה היתה יפה וכמה היא יפה וא"כ אינו משלם לו רק כפי מה שהיו הפירות שוין בשעת, ההיזק וא"כ האיך שייך לומר דינכה לו כחש גופנא דהא באמת, לא משלם לו מה שהיה נכחש הגפן ושישלם לו מה שעבר הא באמת כבר הוכחש הגפן מעט ומה ינכה לו בזה והרי"ף והרמב"ם והמחבר שפסקו כחכמים דרואין אותו כמה היתה יפה וכמה היא יפה וא"כ אינו משלם לו רק כפי שהיו שוין הפירות בשעת ההיזק וא"כ לא שייך כלל האי סברא דכחש גופנא כלל ומש"ה לא הביאו כלל להאי דינא דכחש גופנא כן נלע"ד פשוט:

אבל לא זכיתי להבין דברי הרא"ש ז"ל בסוגיין כאן (סי' ח') דפוסק ג"כ כחזקיה דמשערינן בס' קלחים וכתב עוד ובפירות שאינם גמורין שמין כמו שהוא עתה ודלא כריה"ג דאמר בחזיז נידון כמשוייר שבו ולא כר' יהושע דאמר בסמדר רואין אותו כאילו הן ענבים עומדת ליבצר אלא שמין כמו שהוא עתה בס' ובפירות גמורים דלא צריכי לארעא משלם פירות גמורים אם סאה סאה אם סאתים סאתים כר"ש והא דפליגי רשב"י ור' יהושע בכחש גופנא פסק מוהר"מ הלוי ז"ל דלא מנכין כחש גופנא דאמרו לו לר"ש אינו דומה מפוייסת לאנוסה ויחיד ורבים הלכה כרבים כו' ונראה לי דמנכין כחש גופנא כר' יוסי וכבן עזאי דאמר נכי חי' נכה מזונות כו' עכ"ל והטור בחו"מ (סי' שצ"ד) כתב וז"ל בהמה שאכלה או הפסידה פירות מחוברין כיצד משערינן הנזק רואין מה שהפסידה ושמין מי שבא לקנות ס' חלקים כדי מה שאכלה כמה היה נותן בהם עתה קודם אכילתה וכמה היה פוחת בשביל אכילתה וכן נותן לניזק וכן הדין אם אכלה מעט או הרבה שמין כך וא"א הרא"ש ז"ל כתב שעדיין פוחתין מזה ששמין כמה הרויח הניזק שלא הוכחש שדהו במה שלא נשארו בה הפירות עד שנגמרו וכן מנכין למזיק והרמ"ה כתב שאין מנכין אותו כו' עכ"ל ועי' בדרישה שכתב שהטור סתם כהרמ"ה הואיל דהביאו באחרונה ועיי"ש מ"ש לתרץ דברי הטור ומהב"י משמע דהטור פוסק כהרא"ש ז"ל עיי"ש וא"כ צ"ע אצלי דעת הרא"ש ז"ל דהואיל דפוסק כחכמים דרואין אותו כמה היתה יפה וכמה היא יפה וא"כ הואיל דאינו משלם רק מה שהיה שוה בשעת שהיתה ההיזק וא"כ לא שייך לומר תו דמנכין כחש גופנא ולכאורה י"ל טובא בזה:

ב והנה נזדמן לי בשאלה ספר רבינו ירוחם ז"ל וראיתי לו שם במישרים נתיב (ל"א) שכתב ג"כ כמו רבו הרא"ש ז"ל ואעתיק לשונו הטהור כי יש בדברים הקדושים הללו הרבה סברות מהראשונים ז"ל כאשר יבואר קצת: וז"ל הרבינו ירוחם ז"ל כל בהמה או אדם שהזיקו משערין מה שהזיקו בששים כלומר כמה הזיקו סאה משערינן ששים סאה כמה יהיה שוין בלא חסרון סאה וכמה הם שוים עתה כשחסרה מזה סאה ונפסדה הסאה וכן הן רב הן מעט משערינן לעולם בסאה [צ"ל בסמ"ך] ממה שהזיקה כמה יהיה נפחתים מערכם ס' כיוצא בזה אם היו נפסדין מהן אחת וכן קלח אם הזיק שמין ס' קלחים כאלו וכמה הם שוים אחר שנפחת אחת מהן ואותו הפחת ישלם ולעולם שמין בס' כמ"ש וכמו שהן עתה וכל זה כשלא אכלה פירות גמורים אבל אכלה או הפסיד האדם פירות גמורים שאינם צריכים לקרקע משלם כל שויים אם סאה סאה אם סאתים סאתים ויש מחלוקת בגמ' כשאכלה פירות שאינם גמורים שמשערין בס' אם מנכה מזה התשלומין כחש גופנא כלומר שהיו עומדין הפירות בגפנים עד הבציר היו הגפנים מכחישים יוסר ועתה שאכלתן הבהמה קודם הבציר לא יכחיש כ"כ הגפן והרמ"ה פסק דלא מנכינן כחש גופנא בעבור כי כשלוקחים באונס קודם זמנן ובישול הפירות עושה היזק לגפן וע"כ לא מנכינן וכן נראה מהרי"ף והרמב"ם ז"ל אבל הרא"ש כתב דמנכינן וראשון עיקר עכ"ל הטהור:

והנה נראה מדברי הרי"ו ז"ל דלא פסק בזה כרבו הרא"ש מדכתב בסיף והראשון עיקר וזה קצת סיוע לדברי הדרישה שכתב שגם הטור לא פסק בזה כאביו הרא"ש ז"ל:

והנה מ"ש הרי"ו בסברת הרמ"ה דמש"ה לא מנכינן כחש גופנא בעבור כי כשלוקחים באונס קודם זמנן ובישול הפירות עושה היזק לגפן וע"כ לא מנכינן. הנה סברא זו כבר כתבוהו הגאונים ז"ל, מובא כאן בש"מ בד"ה כחש גופנא באה"ד וז"ל אך מתשובת הגאונים ז"ל נראה להיפוך דכחש גופנא ר"ל שמיד כשקטף זה אותו כשהוא סמדר הוכחש הגפן כי נסתמו משקין המגיעין לחלוחית לענפיו וחולקין אם יש לו עוד לבעל השדה על המזיק זה הכחש חוץ מדמי הסמדר שרואין כאילו הם ענבים עומדות ליבצר מר אית ליה כחש גופנא כלומר וישלם לו אותו הכחש ג"כ ומר לית ליה כחש גופנא ולא ישלם ולפי"ז צ"ל בגמ' מאן תנא דאית ליה כחש גופנא שישלם עוד אותו הכחש האי תנא הוא דתניא כו' ר"ל מאן תנא דאית ליה כחש גופנא שישלם עוד אותו הכחש האי תנא הוא כלומר דפליג על ר"ש בר יהודה ואומר דאונס משלם את הצער וממילא ר"ש דקאמר אינו משלם את הצער למה ליה [צ"ל לית ליה] כחש גופנא ולא ישלם כלום וכך כתובה הנוסחא בדברי הגאונים ז"ל וכן מצאתי במקצת ספרים מאן תנא דאית ליה כחש גופנא האי תנא הוא דתניא כו' כנ"ל שיטה עכ"ל. והנה לפי"ד הגאונים ז"ל צריכינן לפרש האי דקאמר אביי הני תנאי ורשב"י אמרו דבר אחד ה"פ דלית להו כחש גופנא והיינו דסברא זו שייכא גם בהפילה מחמת הכאה דהזיק להאשה וכן אם נבעלה באונס ורשב"י ור' יוסי ובן עזאי כולהו סבירא להו דלא משלם זה והוה הפירוש דלא סבירא ליה האי סברא דכחש גופנא ויש להאריך ולהסביר עוד פירוש הסוגיא לפי גירסת וסברת הגאונים ז"ל:

אבל עכ"פ מצינו לסברא זו שכתב הרי"ו בדברי הרמ"ה דכתיבא ג"כ בדברי הגאונים ז"ל הנ"ל. אבל בגוף הסברא שכתב הרי"ו בדברי הרמ"ה ז"ל לא זכיתי להבין כי נראה לכאורה דנקיט שני הסברות והיינו אף כי יש סברא לזכות להמזיק ולנכות לו מן החיוב תשלומין שלו כחש גופנא מה שהיה נכחש הגפן וכנגד זה איכא תו סברא להיפך לחייבו יותר בתשלומין דהיינו מה שנתקלקל הגפן ע"י מה שתלש הפירות קודם זמנן וחשבינן זה כנגד זה ומשלם רק שיווי הפירות דהיינו דמי הזיקו והלא בש"ס פליגי תנאי אי מנכינן כחש גופנא או לא והנה האי תנא דסובר דמנכינן כחש גופנא ע"כ לא ס"ל האי סברא דנתקלקל הגפן ע"י שתלשן קודם זמנן וכפירש"י וכהגירסא שלפנינו וא"כ לית לי' להאי תנא האי סברא כלל דנתקלקל הגפן ע"י מה שתלשן קודם זמנן והאי תנא דסובר דלא מנכינן כחש גופנא לית לי' האי סברא דכחש גופנא ואיך כתב הרי"ו בדברי הרמ"ה לשתי הסברות הנ"ל אשר הם מהיפוך להיפוך בהגירסות דהיינו גירסת רש"י וכמו שהיא לפנינו וגירסת הגאונים אשר הוא בהיפוך ממש מהגירסא שלפנינו. אם לא שנפרש שהרי"ו מפרש בדברי הרמ"ה דסובר דהטעם דמ"ד דלא חייש לכחש גופנא משום הואיל דאיכא כנגד זה סברא לחייבו יותר בתשלומין משום דנתקלקל הגפן ע"י מה שתלש הפירות קודם זמנן ומוקמינן זה החיוב כנגד זה הפטור ומש"ה סובר דלא מנכינן לי' כחש גופנא. ולפי"ז נצטרך לומר דגם בדמי ולדות איכא האי סברא דמזיק לאשה ע"י מה שהפילה ורש"י ז"ל נשמר מזה וכתב דהוא בכלל נזק וצרכינן לדחוק לפי"ז הפירוש בדברי הרי"ו לפרש סוגית הש"ס וקצרתי:

אבל עכ"פ חזינן דהרי"ו כתב טעמו בדברי הרמ"ה ז"ל מה שפסק דלא מנכינן כחש גופנא והלא לדידן דפסקינן כחכמים דרואין אותו כמה היתה יפה וכמה היא יפה א"כ לא שייך כלל לנכות כחש גופנא וכמו שביארתי לעיל: (ג) והנה לכאורה יש לדקדק דקשה ג"כ בהא דקאמר הש"ס לקמן ר' יוסי אומר נכי חיה ובן עזאי אומר נכי מזונות דהא עיקר שימת דמי ולדות הוא דשמין את האשה כמה היתה שוה קודם שילדה דהיינו קודם שהפילה דהיתה האשה עדיין עם הולדות במעיה דהיתה שוה יותר מאשה ריקנית כי גם הולד שוה דבר מה ושמין אותה כמה היתה שוה למכור האשה עם הולד במעיה וכמה היא שוה עכשיו אחר הולד וזה ישלם וא"כ איך שייך לנכות עוד דמי חיה ודמי מזונות דהא כבר נוכה זה דהא למשל אם השפחה בלא ולד היא שוה מאה זהובים והולד כשנולד ג"כ שוה חמשים ואם ימכור אדם שפחה עם ולדה שכבר נולד יתנו לו מאה וחמשים זהובים וכשירצה למכור שפחה מעוברת עם הולד שבמעיה לא יתנו לו רק ק"ך כי הלוקח יחשוב שיצטרך להוציא עוד עשרה זהובים בדמי חיה ודמי מזונות ועשרים זהובים ינכה עבור הספק דדילמא תפיל הולד ולא יתן עבור השפחה מעוברת עם הולד רק מאה ועשרים וא"כ כששמין גבי תשלומי דמי הולדות כמה היתה האשה שוה עם הולד וכמה הוא שוה עכשיו וא"כ נישום אותה שבעודה מעוברת עם הולד היתה שוה מאה ועשרים ועכשיו כשהפילה מחמת ההכאה היא שוה רק מאה וישלם זה עשרים מה שנפחתה עתה מדמיה ממה שהיתה שוה קודם שהפילה וא"כ איך שייך לנכות עוד דמי חיה ודמי מזונות דהא כבר נחשב זה הנכיון בהחשבון דהא כששמין אותה כמה היתה שוה קודם שהפילה ושמוה מאה ועשרים כבר נחשב הפחת הזה דהא כשנולד הולד שוה חמשים וחשב הלוקח כמה יצטרך להוציא בדמי חיה ובדמי מזונות ואח"כ כמה שוה הספק הזה דשמא תפיל וא"כ האיך שייך לנכות עוד מתשלומי דמי ולדות דמי חיה ודמי מזונות ולכאורה י"ל בזה טובא:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דהא דאמרינן דשומת דמי ולדות הוא ששמין כמה היתה שוה האשה למכור כשהיתה שוה עם הולד וכמה היא שוה לאחר שהפילה וכדרך שכתבתי לעיל וכמבואר לעיל (בדף מ"ט) נלע"ד דזה תליא בפלוגתא דתנאי דהכא דכמו דפליגי כאן רבנן ור' יהושע באכלה או הזיקה פירות דרבנן דסברי הכא דרואין אותה כמה היתה יפה וכמה היא יפה אלמא דסברי דעיקר שיימינן כמה היה ההיזק בשעת מעשה ההיזק ולא משגחינן במה שהיה יוכל הדבר לבא לידי שבח ועילוי רק משלם כמו שהיה שוה בשעת הזיקו וא"כ ה"ה בדמי ולדות ג"כ שיימינן רק מה שהיה שוה האשה כשהיתה מעוברת בשעה שהכה אותה וכמו שאמרו רבנן במתני' לעיל (בדף מ"ת ע"ב) וגם רשב"ג ס"ל הכי רק דפליגי בענין אחר וכמבואר שם אבל בזה דשיימינן רק כמה היתה שוה בשעת הנזק ולא שיימינן כמה שהיתה ראויה להיות שוה בשעת הלידה בזה לא פליגי כלל רשב"ג ורבנן ושניהם ס"ל כן אבל ר' יהושע דסובר הכא גבי אכלה או הזיקה פירות דרואין אותן כאלו הן ענבים העומדות ליבצר אע"ג דבשעת ההיזק לא היה רק סמדר אפ"ה סובר דרואין כפי מה שעתיד להשביח וזה מה שעתיד להשביח ג"כ משלם וא"כ ה"ה נמי גבי דמי ולדות ג"כ אמרינן דצריך לשלם כפי מה שיהיה שוה הולד בשעת הלידה דהיינו תיכף אחר הלידה דמאי חילוק יש בין הא דאכלה סמדר לבין שבח ולדות:

אלא דאכתי י"ל דא"כ דנימא דלר' יהושע שמין בדמי ולדות ג"כ מה שראוי להשביח אח"כ ושיימינן כמה שהיה שוה הולד בשעת הלידה דהיינו תיכף אחר הלידה א"כ נימא דנישום ג"כ כפי מה שהיה שוה הולד כשיגדל. אולם באמת ז"א והטעם בזה דדוקא בדבר שעתיד להשביח ממילא בזה אמרינן דשמין ההיזק כפי מה שעתיד להשביח אבל במידי דעתיד להשביח ע"י הוצאות וטורח זה א"צ לשלם הואיל דהא אכתי לא טרח ולא הוציא ולא נוכל לחייבו לזה לשלם במה שעתיד להשביח ע"י מה שיטרח זה ויוציא הוצאות, דשמא לא יוציא הוצאות וכדומה ורק במה שעתיד להשביח ממילא בזה אמרינן דהוה כאלו כבר נשבח ומש"ה סובר ר' יהושע דרואין אותן כאלו הן ענבים עומדות ליבצר ולא שיימינן כאלו היה בצורות כבר רק כמו שעומדות ליבצר והטעם הואיל דממילא יהיה השבח דהא הענבים יגדלו ממילא ולא יצטרך לעשות בהן שום פעולה עוד שיגדלו וה"ה גבי שבת ולדות ג"כ אמרינן כן דשיימינן כאלו כבר ילדה ותיכף אחר הלידה משערינן:

והנה ר' יהושע דסובר באכלה סמדר דרואין אותן כאלו הן ענבים עומדות לבצור וגם בדמי ולדות משלם כפי מה ששוה הולד בשעת הלידה ע"כ כמו ששוה אחר הלידה תיכף וכמש"ל דהא ר' יהושע ס"ל דלא חיישינן לכחש גופנא ור' יוסי ובן עזאי ס"ל דחיישינן לכחש גופנא כדקאמר הש"ס וא"כ ר' יוסי ובן עזאי דס"ל נכי חיה ונכי מזונות משום דס"ל דחיישינן לכחש גופנא וא"כ ע"כ דר' יהושע לית ליה נכי חיה ומזוני דהא לא חייש לכחש גופנא דאל"כ גם ר' יהושע חייש לכחש גופנא ואביי סובר דר' יהושע לא חייש לכחש גופנא וע"כ דסובר דא"צ להוציא הוצאות על חיה ועל מזונות דהא רש"י פי' נכי מזונות שבימי קושיי' צריכה למזונות יתירי וסובר ר' יהושע דא"צ לחיה ולמזונות יתירי בימי קושיי' ולא דמי לאכלה סמדר דרואין כאלו ענבים עומדת לבצור ולא שיימינן כאלו היו בצורות משום דהא גבי ענבים ע"כ צריך לבצור אותם בידי אדם משא"כ חיה לא צריך לחיה דע"כ תלד וכן מזונות יתירות גם אם לא יוסיף לה מזונות יתירי ג"כ תלד ואע"ג דאם יקח חיה וגם יוסיף לה מזונות יתירי עדיף יותר לאשה ולולד אפ"ה לא מנכינן זה הואיל דגם בלעדם תלד ור' יוסי ובן עזאי פליגי בזה וסברי דמנכינן דמי חיה ודמי מזונות הואיל דעדיף יותר ע"י חיה ומזונות יתירים בימי קושיי' וגם דדרכן בכך וזה הוא פלוגתתן דר' יהושע ור' יוסי ובן עזאי וקאמר הש"ס דתליא פלוגתא זו אי חיישינן לכחש גופנא או לא חיישינן:

ולפי האמור מיושב שפיר מה שהקשיתי לעיל דהאיך שייך לומר נכי חיה נכי מזונות דהא לא שיימינן ליה רק כפי מה שהיתה שוה האשה למכור בשוק בשעת ההכאה. וא"כ כבר נחשב הנכיון הזה בהשומא וכמש"ל אבל לפי האמור א"ש דנוכל לומר דר' יוסי ובן עזאי אזלי אליבא דר' יהושע דס"ל לר' יהושע דאכלה סמדר רואין אותן כאלו הן ענבים עומדות לבצור והטעם דשמין הניזק כפי מה שהיה עתיד, להשביח ואולי גם ר' יוסי ובן עזאי הכי ס"ל כר' יהושע בזה. וא"כ גבי דמי ולדות הוה ג"כ הדין דשמין הולדות ג"כ כפי מה שהיה שוה תיכף אחר הלידה וכמש"ל אליבא דר' יהושע ועל זה אמרו ר' יוסי ובן עזאי דנכי חיה ומזונות דהואיל דשיימינן כפי מה שהיה ראוי להשביח א"כ מנכינן ג"כ דמי חיה ומזונות ומשום דסברי דחיישינן לכחש גופנא דהא חזינן דגם ר"ש בן יהודה משום ר"ש סובר דשמין החק כפי מה שהיה עתיד להשביח וסובר ג"כ דמנכינן כחש גופנא וא"כ ר' יוסי ובן עזאי דסברי ג"כ דרואין הנזק כפי מה שהיה עתיד להשביח ס"ל ג"כ דמנכינן כחש גופנא אבל למאן דסובר דאין שמין הנזק רק כמו ששוה בשטת ההיזק ולא משגחינן כלל במה שהיה עתיד להשביח לא שייך כלל לומר דמנכינן כחש גופנא דהא כבר נכה זה בהשומא וכמו שכתבתי לעיל:

ומעתה שלש מחלוקת בדבר דרבנן סברי דאין שמין הנזק רק כפי מה ששוה בשעת הנזק ולא משגחינן במה שעתיד להשביח וכן גבי דמי ולדות ג"כ הדין כן דשיימינן רק כפי מה שהיו שוין הולדות בשעת ההכאה וכן ס"ל לרבנן ורשב"ג במשנתנו לעיל בפרק הפרה (דף מ"ח ע"ב) עיי"ש כל הסוגיא ור' יהושע ור"ש בן יהודה משום ר"ש ור' יוסי ובן עזאי ס"ל דרואין הנזק כפי מה שעתיד להשביח וגם בדמי ולדות הוה הדין כן דשיימינן כפי מה שהיה שוה הולד אחר הלידה ורק דאיכא עוד פלוגתא בינייהו דר' יהושע סובר דלא מנכינן כחש גופנא ור"ש בן יהודה ור' יוסי ובן עזאי ס"ל דמנכינן כחש גופנא ומנכינן דמי חיה ודמי מזונות וכמ"ש לעיל: (ד) ומעתה נוכל לומר הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג וגם ראיתי להבה"ג ז"ל שלא הביאו כלל האי דינא אי חיישינן לכחש גופנא משום דלפי האמור האי דינא אי שמין הנזק כפי מה שהיה שוה בשעת הנזק דוקא או דשמין גם מה שהיה עתיד להשביח ופליגי תנאי בזה האי פלוגתא עצמה תליא ג"כ בענין תשלומי דמי ולדות דלמ"ד דשיימינן הנזק כפי מה שעתיד להשביח א"כ גם שומת דמי ולדות ג"כ שיימינן כפי מה שהיה שוה הולד בשעת לידה דהיינו תיכף אחר שנולד וכמש"ל ואם נימא דשיימינן החק רק כפי מה שהיה שוה בשעת ההיזק ולא משגחינן במה שהיה עתיד להשביח אפי' אם היה נשבח ממילא א"כ גם בשומת דמי ולדות ג"כ שיימינן רק כפי מה שהיה שוה הולד אז בשעת ההכאה וכמש"ל. והנה לעיל (דף מ"ח ע"ב) במתני' גבי שועת דמי ולדות מבואר דבין רבנן ובין רשב"ג ס"ל דשיימינן רק כפי מה שהיה שוה הולד בשעת ההכאה והטעם דלא שיימינן הנזק רק כפי ששוה אז בשעת ההיזק וא"כ ס"ל לרבנן ורשב"ג במשנתנו שם כרבנן דברייתא דהכא דרואין אותן כמה היתה יפה וכמה היא יפה וממילא אם נימא דשיימינן להנזק רק כפי מה שהיה אז בשעת ההיזק ולא משגחינן כלל במה שהיה יכול להשביח אח"כ א"כ ממילא דלא שייך תו לנכות כחש גופנא ופסקו הראשונים ז"ל כמשנתנו דדמי ולדות כרבנן וכרשב"ג וכרבנן דהכא דלא שיימינן רק במה שעשה ההיזק באותה שעה ולא משגחינן כלל במה שהיה יכול להשביח אח"כ וא"כ ממילא דלא הוצרכו כלל להביא האי פלוגתא דכחש גופנא ונוכל להסביר עוד ולומר הואיל דבמשנה דלעיל (דף מ"ח ע"ב) גבי דמי ולדות דגם רשב"ג סובר שם כן דלא שיימינן במה שהיה יכול להשביח וקיי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ואע"ג דהרא"ש כתב שם דלא קיי"ל כהאי כללא וכבר האריכו בזה גדולי המפרשים ז"ל ועיין בספר יד מלאכי ח"ר (סי' ש"ז) האריך בבקיאות עצום ונפלא כדרכו הטוב ועלה ברעיוני סברא נכונה קצת בזה הענין דהנה בודאי אף למאן דלית לי' להאי כללא מ"מ כשליכא מחלוקת במשנתנו שיחלקו על רשב"ג בודאי דהלכה כמותו וא"כ י"ל דאף היכא דאיכא, פלוגתא במשנתנו ופליגי רבנן על רשב"ג דלא אמרינן להאי כללא מ"מ אם פליגי עליו רק בדבר אחד אבל בדבר השני לא פליגי עליו א"כ בודאי דבאותו דבר דלא פליגי עליו בודאי דהלכה כמותו ומכ"ש אם רבנן מסכימים עמו בזה אע"ג דאיכא בברייתא רבנן דפליגי עליו גם בדין השני ולע"ד נכון חילוק זה ואולי נוכל להשוות איזה סתירות בזה וכעת לא אוכל לעיין בענין זה:

ולפי האמור שפיר פסקינן הכא כהאי מתני' ושמעינן מינה דלא שיימינן במה שעתיד להשביח וממילא דלא שייך כלל לשום כחש גופנא וכמש"ל ודוק. ואחר כל האמור נתחזק הקושיא על הרא"ש דפוסק כרבנן ופוסק להאי דינא דשיימינן כחש גופנא דהוא כתרתי דסתרי ולכאורה צ"ע רב בזה:

ה ואחר העיון היטב בזה היה נלע"ד ליישב קצת הקושיא הנ"ל על הרא"ש ז"ל דהרא"ש היה מפרש דהא דקאמרי רבנן שמין אותן כמה היה יפה וכמה היא יפה דהוה הפי' כמה היה שוה עכשיו בשעה שהזיקה מ"מ לא הוה הפי' כמה אדם היה נותן בהם לעקרן עכשיו תיכף כשהיא שחת או כשהפירות עדיין הם סמדר לעקרן תיכף רק כמה היה נותן בהם שיהיה הפירות מחוברין עדיין בקרקע ובאילן עד שיגמרו ויש לומר עוד יותר דהא כששמין בס' הוה עם הקרקע כמה היה נותן בהם הלוקח בעד הקרקע והפירות אם לא היו נתלשין וכמה הם שוין עכשיו כשתלש ממקצת הקרקע הפירות וכן פירש"י בד"ה כמה היתה יפה הקרקע למכור כשהיא עם השחת עכ"ל וא"כ הרי יוכל לקיימן הפירות על הקרקע ועל האילן עד שיגמרו ואפילו אם נימא דהפי' היא שמוכר לו הפירות בלבד ששים פעמים כמו שהזיק ובלא הקרקע מ"מ נוכל לומר דהפי' היא כמה יתן בעד כל הפירות הנ"ל שיניחם המוכר להשאר מחוברין עד שיגמרו והוה הפלוגתא בין רבנן לר' יהושע דרבנן סברי דשמין כמה היה נותן בעד הפירות הללו שיהיו מחוברין לקרקע עד שיגמרו. מיהו הואיל דהשתא עדיין לא נגמרו הרי הם נישומים בזול משום דלמה לו ליתן מעות מקודם זמן מה קודם הגמרן ובודאי אינם נישומים רק בזול וגם דאיכא עוד ספק דילמא יתקלקלו הפירות אבל כשהפירות נגמרו כבר לגמרי בודאי דהם נמכרים ביוקר יותר ובזה פליגי רבנן ור' יהושע דרבנן סברי דשמין רק כמה היו שוין אז בשעת ההיזק אם יהיו נשארים בהקרקע עד שיגמרו אבל לא שיימינן כמה היו שוין פירות גמורים דא"כ הפסיד המזיק ור' יהושע סובר דשמין כמו אלו היו פירות מחוברין וכמש"ל:

וא"כ לפי האמור דגם לרבנן דסברי רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה הוה הפי' כמה היו הפירות יפין אז למכור על מנת שיהיו נשארים בהקרקע עד שיגמרו לגמרי א"כ הרי יכחישו הפירות בהקרקע שיהיו יונקים מהקרקע עד גמר גידולן וא"כ שפיר שייכא האי פלוגתא דאי חיישינן לכחש גופנא אי לא חיישינן גם לרבנן דסברי רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה עכשיו ג"כ שייכא האי פלוגתא. ולפי"ז מיושב הקושיא הנ"ל על הרא"ש שפוסק כרבין דרואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה ואפ"ה פסק דחיישינן לכחש גופנא ולפי האמור א"ש. וא"ש גם מה שהוצרך הרבינו ירוחם להסביר הטעם דס"ל להרמ"ה להלכה דלא חיישינן לכחש גופנא וכמ"ש לעיל ולפי האמור א"ש הכל כנלע"ד לכאורה:

שוב ראיתי ביש"ש בפרקין (סי' ח"י) שפי' כן בפשיטות וז"ל שם חזקיה אומר קלח בס' קלחים כו' ואעפ"י שאמר חזקיה סתם קלח בס' קלחים מ"מ אין פירושו ששמין סתם בלא שדה וכמה ששים חלקים כמו זה שוה וכמה עכשיו חסר מדמיו בעבור חלק ס' הנאכל כו' זה אינו חדא דלישנא דמתני' כמה היתה שוה וכמה היא שוה משמע להדיא דעיקר השומא על השדה קאי דאי הוה קאי על פירות היל"ל כמה היו שוין וכמה הן שוין כו' ואף שהרא"ש לא הזכיר כלל שומת שדה כו' מ"מ נ"ל דע"כ כדפי' כו' ותדע מדכתב הרא"ש דמנכין כחש גופנא כו' עיי"ש והרי שגם כוונתו ז"ל להקשות כן ומכח קושיא זו פי' כן הסוגיא עיי"ש היטב ונהניתי כי זכיתי לכוון לדעתו הגדולה אולם מה שהיש"ש פי' כפשוטו כן. ולפי האמור לפי כל הראשונים ז"ל הוה הפי' כפשוטו כמש"ל ורק לפי שיטת הרא"ש ע"כ צרכינן לפרש כן: (ו) ואחר כל ההצעה הנ"ל נוכל ליישב קושית הדרישה בשם הש"ג (בסי' שצ"ד) שהבאתי לעיל דהטור פוסק כהרא"ש דמנכינן כחש גופנא ומדוע גבי דמי ולדות לא כתב כלל דנכי חיה ונכי מזונות ומשום זה כתב הדרישה דהטור לא ס"ל באמת כהרא"ש בזה רק דלא מנכינן כחש גופנא ודייק לה ג"כ מדהביא דעת הרמ"ה לבסוף עיי"ש. והנה באמת גם הטור בקיצור פסקי הרא"ש הביא ב' הדעות הנ"ל והביא ג"כ דעת הרמ"ה לבסוף ומשמע דהכי ס"ל וכן יש לדייק דגם הרמ"א ז"ל היה מפרש דעת הטור כהדרישה דהא דרכו של רבינו הרמ"א ז"ל להביא תמיד דעת הטור והרא"ש ז"ל ובכאן לא הביאם כלל וע"כ דגם הרמ"א ז"ל היה מפורש דהטור פוסק באמת כהרמ"ה דלא חיישינן לכחש גופנא מדהביא דעת הרמ"ה לבסוף ועיין ג"כ בספר יד מלאכי ח"ב כללי הטור (סי' ו') מ"ש בזה אלא דתירוץ זה הוא רק לתרץ הקושיא על הטור אבל מה יהיה התירוץ על הרא"ש ז"ל כי קושית הש"ג הנ"ל קשה ג"כ על הרא"ש שפוסק כאן דמנכינן כחש גופנא ומדוע לא הביא כלל לעיל בפרק הפרה כשהביא הדין דתשלומי דמי ולדות הי"ל להביא הא דר' יוסי ובן עזאי דנכי חיה ונכי מזונות וחידוש על הש"ג שהקשה רק על הטור והלא על הרא"ש קשה ג"כ ולא שייך תירוצו של הדרישה:

אולם לפי מה שביארתי לעיל מיושב שפיר קושית הש"ג הנ"ל דדוקא לר' יהושע דסובר דבאכלה סמדר רואין אותו כאלו ענבים עומדות לקצור והטעם דצריך לשלם לו כל השבח שהיה ראוי להשביח וא"כ גם בתשלומי דמי ולדות הוה הדין דצריך לשלם לו כל מה שהיה עתיד הולד להיות שוה תיכף לאחר הלידה ועל זה קאמר בן עזאי דנכי מזונות ור' יוסי סובר דנכי חיה אבל לדידן דפסקינן דא"צ לשלם בדמי ולדות רק כפי ששוה אז למכור בשעת ההכאה ואפילו שיהיה במעי האשם עד שתלד מ"מ הלא הלוקח כבר חשב לנכות מה שיצטרך להוציא בדמי חיה ודמי מזונות כגון שהאשה שוה מאה והולד לאחר הלידה הוא שוה חמשים וכשמוכר האשה מעוברת עם הולד אינו נותן רק מאה ועשרים כי יחשב כי יצטרך להוציא עשרה זהובים בדמי חיה ומזונות ועשרים ינכה בעבור כי עוד יש ספק דילמא תפיל וא"כ איך שייך לנכות עוד דמי חיה ומזונות הלא תיכף בשעת השומא נכי זה משא"כ באכלה פירות דשמין בששים והיינו כמה היה אדם נותן עבור כל הפירות ע"מ שיניהם המוכר עוד בשדהו עד שיגדלו ויגמרו ואח"כ חושבין כמה הוא נותן פחות בעבור חסרון הערוגה הזאת וא"כ צריך הניזק לנכות לו כחש גופנא דהיינו דאם לא היה חסר הערוגה הזאת היה מכחש השדה והגפן מה שהיה גדילין הפירות באותו מקום וכמש"ל ומעתה מיושב שפיר דברי הרא"ש והטור ושפיר נוכל לומר דגם הטור פוסק בכחש גופנא כהרא"ש וגבי דמי ולדות לא שייך כלל לנכות דמי חיה ודמי מזונות וכמ"ש ודוק:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה