אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף נו.

דף נה:

[ב] (א) דף נו ע"א אמר מר השוכר עדי שקר ה"ד אילימא לנפשיה ממונא בעי שלומי ובדיני אדם נמי מחייב אלא לחבריה. ובתוס' ד"ה אלא לחבריה כגון שאין לחבריה מה לשלם כו' ודוקא שוכר אבל אמר פטור מדיני שמים דסבר שלא ישמע לו ועוד דבפרקין תנן השולח את הבערה ביד חש"ו פעור מד"א וחייב בד"ש שלח ביד פקח הפיקח חייב משמע דשולח פטור אף מדיני שמים עכ"ל. ועיין בש"כ חו"מ (סי' ל"ב סק"ג) הקשה ע"ד התוס' הנ"ל מהא דקידושין (מ"ג) דמבואר שם דבאמר חייב בד"ש דמתמה הש"ס שם בפשיטות מכלל דת"ק סבר אפילו בד"ש נמי פטור ומשני בי דינא רבה ובי דינא זוטא איכא בינייהו ופירש"י עונש גדול ועונש קטן אלמא דאפילו אמר ג"כ חייב בדיני שמים והעלה הש"ך שם דבאמת אפילו אמר נמי חייב בדיני שמים והא דקתני שלח ביד פקח הפקח חייב ומשמע דהמשלח פטור אפילו מדיני שמים היינו הואיל דהפקח משלם תו ליכא חיובא כלל על המשלח אפילו בדיני שמים הואיל שכבר שילם הפיקח ע"ש:

והנה כבר האריכו בזה המפרשים. ולענ"ד נראה ליישב קושית הש"כ מהא דמס' קידושין והוא דלכאורה אינו מובן הא דקאמר הש"ס שם בי דינא רבה ובי דינא זוטא א"ב דהואיל דעיקר חיוב הוי בדיני שמים במאי איפלגו באיזה עונש מענישין אותו וכי שייך בזה פלוגתא. והיה נלע"ד לומר בזה דלמ"ד בי דינא רבה מענישין אותו הוה הפי' דאף דאמרינן דגם לשמאי הזקן דסובר יש שליח לד"ע אפ"ה אין ב"ד של מטה מענישין אותו בב"ד אם שלח שליח להרוג את הנפש אבל מ"מ הואיל דאמרינן ישלד"ע א"כ מיחשב כאלו המשלח עשאו בעצמו לאותו מעשה וא"כ לענין כל הדברים מיחשב כאלו עשאו בעצמו לבד ממיתות ב"ד דפטור והנה כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו אפשר דגם המשלח ג"כ כן. ולמ"ד יש דמים לבן חורין מחייב המשלח לשלם דמים כאלו הרגו בידים ולת"ק לא מיחשב כאלו הרגו בידים ממש ורק דיש לו קצת חלק גרם במיתתו של זה ומש"ה סובר שמאי הזקן דמחויב בי דינא רבה ות"ק סבר בי דינא זוטא והפי' הוא כמו שכתבתי. אולם כל זה הוא באמר אבל בשוכר בודאי דגם לת"ק מחויב בבי דינא רבה בכה"ג ומשום דלענין זה מיחשב כאלו עשאו בידים ממש ולענין דמים בודאי החוב עליו לשלם אף שלא הרגו בידים מ"מ כששכר לאחר להרוג לענין זה מיחשב כאלו הרגו בעצמו:

ומצאתי סעד לדברי מדברי הרב המאירי ז"ל המובא באספ"ז כאן בד"ה אלא לחבריה בסה"ד וז"ל כל שכתבנו עליו כאן שהוא חייב בד"ש פירושו שהוא חייב בהשבון הא לענין איסור אף מה שהוא פטור בו מד"ש איסור מיהו קעביד אלא שלענין השבה נאמרה ומכאן כתבו גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חיוב בד"ש פסול הוא לעדות עד שישיב ודברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזילה חלה עליו עד שישיב עכ"ל הטהור. וא"כ נוכל לומר שזה כוונת התוס' לחלק בין שוכר לאמר דבשוכר הוי כאלו עשאו ממש בידים לענין זה שחובה עליו לשלם מד"ש ורק שאין ב"ד של מטה מחייבין אותו ובאמר דנהי דאיסורא עביד מ"מ לא מיקרי כאלו עשה מעשה בידים שיהיה תל עליו חיוב ממון ממש ודומה ממש לדינא רבה ודינא זוטא דבשוכר איכא דינא רבה ובאמר הוי רק דינא זוטא וזה נכון לע"ד:

ומעתה לפי"ז ל"ק כלל קושית הש"כ מהא דקידושין (מ"ג) דגם לת"ק הוי דינא שמים באמר רק דהוי דינא זוטא ולפי האמור א"ש דגם התוס' ס"ל כן דבאמר איכא דינא זוטא וא"כ לא מיחשב כאלו עשאו בידים שיהיה נאמר עליו דאיכא עליו חיובא לשלם בד"ש אבל בשוכר איכא דינא רבה ומיחשב כאלו עשאו בידים לענין זה ואיכא באמת חיובא עליו לשלם ורק שאין ב"ד של מטה מחייבין אותו לשלם אבל בד"ש חייב. ומעתה לענין תשובה איכא נ"מ גדולה בין שוכר לאמר:

שוב ראיתי בשו"ת חכ"צ (סי' קל"ה) הביא דברי הש"כ הנ"ל וכ' לדחות ראייתו של הש"כ וז"ל דאטו מי לא מודה התוס' דאף שאינו מחויב לשלם לצי"ש עבירה היא בידו שהרי החזיק ידי עוברי עבירה ומשום לפ"ע נמי איכא ובודאי יש עליו עון אשר חטא ועונש מחטיאי אדם בדבר אלא שאין צריך לשלם אף לצי"ש כיון שלא שכרן ובתשובה בעלמא סגי וה"נ ס"ל לרבנן דשמאי התם בקידושין (מ"ג) דהיינו דינא זוטא דלא מיענש כהורג עצמו אלא כגורם ה"נ לא מיענש פי' ביד"ש כמעיד עצמו או כגוזל עצמו אלא כגורם לגזול וכל כי האי בתשובה בעלמא סני כו' עכ"ל. והנה מ"ש דאיכא לפ"ע לא הבנתי דהא דוקא היכא דקאי בתרי עברי דנהרא והכא הרי יכול זה לבדו לעשות האיסור ורק מחזיק ידי עוברי עבירה מיקרי. אלא בעיקר הדבר שכ' לדחות דברי הש"כ הוא על הדרך שכתבתי ועיין בפ"י כאן הביא דברי החוות יאיר ג"כ על הדרך הנ"ל ועיין בקצוה"ח (סי' ל"ב סק"א) מ"ש בזה:

ב והנה בש"כ שם כ' בהג"ה להביא ראיה לשיטת התוס' דדוקא שוכר אבל אמר אינו מחויב אפילו לצי"ש מהא דמס' סנהדרין (ל"א) א"ר שמלאי אין טוענין למסית דהרבה טענות היה לו לנחש לטעון כו' ומאי הי"ל לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והלא אם נימא דבאמר מחויב לצי"ש א"כ הא החם היה בד"ש וא"כ לא היה מועיל הטענה דדברי הרב נגד הש"י משום דדינא שמים הוי ואע"ג דאיתא במדרש שדנו אותו בסנהדרין של ע"א מ"מ דין שמים הוא א"ו דאשלד"ע אפילו בד"ש עכ"ד:

וכבר האריכו בזה המפרשים. ולעד"נ בזה דנהי דבשוכר חייב בד"ש מ"מ אם כבר שילם האחר בעצמו כגון שוכר עדי שקר להעיד שחייב ראובן לשמעון ואח"כ החזיר שמעון לראובן מה שלקח ממנו שלא כדין בכה"ג בודאי דאין השוכר חייב כלל אפילו מד"ש דעיקר הטעם מה שהשוכר חייב בד"ש הוא משום דגרם היזק לחבירו וכל ששילם האחר ההיזק והחזירו לבעלים בודאי דגם השוכר פטור אפילו מד"ש דנהי דעביד איסורא מ"מ חיוב ליכא תו עליו כלל אפילו מד"ש דאל"כ הכי נימא דאם שכר עדי שקר וכשהעידו העדים הוכחשו או הוזמו מן העדים אחרים ולא אהני מעשיו כלל הכי נימא דיהיה השוכר צריך לשלם בד"ש בודאי דפטור אפילו מד"ש וה"ה ג"כ היכא שהעדים העידו והוציאו ממון בעדותן ואח"כ עשה זה תשובה והחזיר הממון שלקח שלא כדין ג"כ פשיטא מילתא דהשוכר פטור גם מד"ש וזה ברור לע"ד. והמעיין בש"ך יראה שסברא זו מרומז בדבריו:

ומעתה נוכל לומר גם בעונש ביד"ש דחייב המשלח אם שלח שליח לד"ע מ"מ אם נענש העושה בדיני אדם ואפילו אם נענש בד"ש ג"כ הי"ל לומר דאין המשלח נענש בד"ש בעונש חמור הואיל דכבר נענש העושה המעשה וא"כ י"ל דלענין ד"ש הי"ל לומר תמיד דהואיל דבד"ש יכולין לענוש העושה העבירה וא"כ מדוע יענש המשלח בדינא רבה. והנה גבי עונש הנחש מצינו דהש"י שאל תחלה לאדם המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת ואח"כ שאל לחוה ולא הענישם מיד ורק כשאמרה חוה הנחש השיאני ואכל מיד אמר הש"י לנחש כי עשית זאת ארור אתה כו' ואח"כ העניש להאשה ואח"כ להאדם ולמה לא העניש תיכף לאדם ואח"כ לחוה ואח"כ לנחש. אולם אם היה הש"י מעניש תחלה לאדם וחוה תו לא היה מעניש להנחש בעונש רבה רק בעונש זוטא והש"י רצה להעניש להנחש בעונש רבה יען כי הוא היה המסית וכשענש להנחש בדינא רבה תו לא היו חייבין אדם וחוה בעונש רבה רק בעונש זוטא וזה היה מחסדי הבוית"ש. וזה דקאמר הש"ס הרבה טענות היה לו לנחש לטעון כו' דברי הרב כו' והכוונה בזה דאם היה הקב"ה דן לאדם וחוה תחלה בעונש רבה היה לנחש רק עונש זוטא והקב"ה היה יכול לעשות כן והנחש לא טען זה ומפני מה לא טען הקב"ה עבורו משום דאין טוענין למסית. ומעתה שפיר נוכל לומר כשיטת הש"כ דבאמר ג"כ חייב בד"ש ורק דאיכא חילוק בין אם כבר החזיר זה שלקח המעות שלא כדין דאז איכא רק עונש זוטא וכן אם נענש העושה בידי שמים ליכא תו על המשלח רק עונש זוטא והפי' בש"ס דסנהדרין שם הוא כמו שכתבתי:

ג והנה הש"כ הביא ראיה לדבריו הנ"ל דכל ששילם הפיקח ליכא חיובא כלל על המשלח אפילו לצי"ש מדברי הריטב"א דמס' קדושין (מ"ג) ועיינתי בריטב"א שם בד"ה שילת ביד פיקח כו' פי' והשולח פטור לגמרי ואפילו מד"ש כיון שכבר נשתלם הניזק מן הפיקח משא"כ בשוכר עדי שקר שפטור מדיני אדם וחייב בד"ש דלא אישתלם ניזק מנזקיה וכן אתה אומר בכל אותם שבריש פ' הכונס עכ"ל ומבואר בפי' כן כדברי הש"כ הנ"ל דכל שכבר אישתלם ניזק מן הפיקח תו ליכא כלל חיובא על המשלח:

ועיין בתורי"ד שם בקידושין בד"ה שילח כו' ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו וניחייב המשלח פי' ואע"ג דשליח לא מצי לאפטורי כיון דהוא פיקח נפ"מ דאי ליכא לאשתלומי מניה מפרע מן המשלח עכ"ל מבואר ג"כ דלפי המסקנא דשאני התם דאשלד"ע ועכ"פ לצי"ש חייב המשלח היינו דוקא היכא דלא שילם הפיקח אבל כל ששילם הפיקח ליכא שום חיובא כלל על המשלח ואפילו לצי"ש ג"כ פטור וכסברת הריטב"א הנ"ל:

והנה ראיתי להמל"מ (פ"ב מהל' רוצח וש"נ ה"ב) וז"ל הריטב"א ז"ל בפ' האיש מקדש כתב דדוקא שוכר דעביד מעשה חייב בד"ש אבל בדיבורא לא מחייב ואפשר שלזה כוון רבינו במ"ש או ששלח עבדיו והרגוהו דדוקא עבדיו שהם שכורים ובזה ניחא האי דאמרינן בסנהדרין (כ"ט) דאין טוענין למסית וילפינן מנחש דאי טען לו הש"י הו"מ לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולפי פשטן של דברים קשה דמה היה מועיל לו טענה זו הא בד"ש דנו אותו א"ו דאף בד"ש היה פטור משום דלא הוי התם כי אם דיבורא בעלמא כו' עייש"ה:

והנה המל"מ דייק לה מדברי הריטב"א במ"ש משא"כ בשוכר עדי שקר שפטור מד"א וחייב בד"ש משמע דוקא היכא דעביד מעשה ששכר אותם אבל בדיבורא לא מחייב. והנה לכאורה י"ל בזה דהא באמת בשוכר לא קא עביד מעשה בגוף ההיזק ורק שע"י שעושה מעשה ששוכר אותם נתהוה המעשה ואף דגם בשוכר משכחת לה שעדיין לא עשה המעשה כגון שהבטיח להם שכר ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מ"מ מיחשב זה מעשה וא"כ גבי שולח הבערה בודאי הי"ל לומר דמיחשב מעשה ואפ"ה כתב הריטב"א דכל ששילם הפיקח ליכא חיובא כלל על המשלח אפילו בד"ש וא"כ מנ"ל להמל"מ להוציא מדברי הריטב"א דדוקא שוכר חייב בד"ש אבל אמר לא דילמא ה"ה אמר ג"כ הדין כן. והא דנקיט הריטב"א הלשון שוכר הוא משום דברייתא כאן קתני שוכר והלא הש"כ הביא ראיה מן הריטב"א לשיטתו דאפילו אמר ג"כ חייב בד"ש ונהי דהמל"מ יסבור דאין ראיה מהריטב"א אבל מ"מ אינו מבואר מהריטב"א דדוקא שוכר אבל אמר לא:

ולכאורה י"ל לפי מה דאיתא במדרש כי הנחש דחפה לחוה עד שנגעה בעץ הדעת והיא הוסיפה לומר לא תגעו בו ואמר לה כשם שלא מתה בנגיעה כך לא תמות באכילה ע"ש וא"כ נחשב זה ג"כ כמו מעשה דאע"ג דלא הוה מעשה בגוף הדבר הלא שוכר עדי שקר ג"כ לא עשה מעשה בגוף הדבר ואפ"ה מיחשב ליה כמעשה וה"ה דחיפה שתגע בעץ הדעת ג"כ דומה להתם שעי"ז חטאה באכילה וא"כ י"ל דתו אין ראיה כ"כ מש"ס דסנהדרין (כ"ע) לשיטת התוס' דוקא שוכר אבל אמר לא ודוק כי קצרתי:

והנה לכאורה י"ל בזה לפי מה שהבאתי לעיל על (דף נ"א ע"א) [אוב"א] דברי המח"א דבפועל אמרינן יש שליחות לעכו"ם והבאתי שם דגם בשליח לד"ע ג"כ אמרינן להאי סברא וא"כ הי"ל לומר דבשוכר יהיה חייב גם בד"א:

מיהו לפי האמת קשה לומר סברא זו גם לענין שלד"ע ובמק"א הארכתי קצת בזה אבל כל זה לענין חיוב בדיני אדם אבל לענין חיוב בד"ש שפיר יש לומר סברא זו וא"כ יש להסביר סברת התוס' שכתבו דדוקא בשוכר דחייב בד"ש אבל לא באמר והוא משום האי טעמא דבשוכר אמרינן ישלד"ע עכ"פ לענין חיוב בד"ש משום דהוי כמו פועל אבל אמר ליכא חיובא כלל אפילו בד"ש וי"ל עוד בזה וקצרתי:

[ג] (א) שם ע"ב הוציאה לסטים לסטים חייבין פשיטא כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי ל"צ דקמו לה באפה כו' ובתוס' ד"ה פשיטא וא"ת ומנ"ל דקיימא ברשותייהו אפילו להתחייב על מה שהיא מזקת כו' דדילמא שומר הוא דמחייב אבל גזלן לא דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור שהרי בכחשה הבהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצת מוכח בהגוזל קמא (דף צ"ח) דגזלן אומר לו הש"ל משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו ופטור אפילו בפשיעה דלא קיבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשא דלא הדרא ובהרקיבו כולן אם נעשה פשיעה כמו כן יתחייב בכחשא דהדרא כו' דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קינה בשינוי כו' עיי"ש: והנה מכאן י"ל לכאורה בהא דאיפלגו המוהרש"ל והש"כ דאיתא בש"ע חו"מ (סי' שס"ג ס"א) בגזל פירות והרקיבו מקצתן או תרומה ונטמאת או שגזל חמץ ועבר עליו הפסח כו' דאמר לו הש"ל ובש"כ (ס"ק ז') הביא בשם המוהרש"ל פרק הנוזל (סי' כ') דאין אומרים באיסורי הנאה הש"ל רק גבי גזלן ולא גבי שומר והש"כ הקשה עליו ע"ש בסוף דבריו שכתב ומלבד מה שאין השכל נותן דשומר ומזיק יגרע מגזלן לענין זה כו' יעוש"ה ועי' במ"א (סי' תמ"ג סק"ה) ובח"י שם שפסקו ג"כ כהש"כ דגם בשומר יכול לומר הש"ל. אולם מ"ש הש"כ כאן דאין סברא לומר דשומר ומזיק יגרע מגזלן והלא מתוס' הנ"ל מבואר בהדיא דשומר גרע מגזלן לענין הרקיבו מקצתן ובכחשה בהמה הכחשה דהדרא דשומר אינו יכול לומר הש"ל וגזלן יכול לומר הש"ל הרי דגרע שומר מגזלן ולכאורה י"ל בזה וראיתי בנתה"מ שם (בסי' שס"ג) שעמד בזה והניח בצ"ע. ועיין לקמן על (דף צ"ח ע"ב) [אומ"ז אק"א] מ"ש שם בזה:

והנלע"ד בזה דהנה גבי שומר בשעת קבלת השמירה הרי חייב את עצמו להחזיר הדבר הזה שמסרו לו לשמור ובאם לא יחזירנו חייב א"ע לשלם וכדאיתא בתוס' ר"פ אעפ"י והנה אם החיוב חל תיכף משעת השמירה או משעת פשיעה ואיפלגו תרי לישני בגמ' במסכת כתובות פ"ג (דף ל"ד ע"ב) אבל לפי העולה מדברי המפרשים הוא דהחיוב מתחיל תיכף משעת קבלת השמירה ורק שלא נגמר החיוב רק עד שעת פשיעה או גנבה ואבדה ואז נגמר החיוב למפרע וכבר האריכו בזה. וגבי גזלן לא התחייב א"ע כלל ורק שהתורה חייבו להחזיר הגזלה בעיניה וכדכתיב והשיב את הגזלה כו'. והנה בהכחישה בהמה הכחשה דהדרא ובהרקיבו מקצתן דשומר אינו יכול לומר הש"ל וגזלן יכול לומר הש"ל שכתבו התוס' הטעם משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו ופטור אפי' בפשיעה דלא קיבל עליו שמירה אבל שומר חייב בזה ולכאורה אינו מובן סברת התוס' הנ"ל דמה בכך שלא קיבל עליו הגזלן שמירה סוף סוף הרי הפירות אינם שוים עתה כמו שהיו שוים בשעת גזילה שהרי הרקיבו מקצתן וכן בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ג"כ אינו שוה עתה כ"כ כמו בשעת גזילה. אולם לפי הסברא שכתבתי מובן שפיר דבשומר איכא עליו חיובא להחזיר כמו שהיה בשעת קבלת השמירה דהא עתה שרוצה המפקיד שיחזיר לו הנפקד בפקדון הרי מחויב השומר להחזיר לו הפקדון כמו שהיה בשעת קבלת השמירה ובאם אינו מחזיר לו הפקדון כמו שהיה מקודם א"כ בודאי דהחיוב הוא למפרע עוד משעת קבלת השמירה וא"כ הרי צריך לשלם לו הפחת ממה שהיה מקודם משום דאיכא על השומר שעבוד הגוף ושעבוד נכסי תיכף משעת קבלת השמירה אבל בגזלן דלא קיבל על עצמו להחזיר לו ורק דהתורה רמי חיובא עליו דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל ודרשינן כעין שגזל יחזיר ואמרינן דבכחשה כחשא דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתן דלא מיקרי שינוי ואכתי מיקרי כעין שגזל א"כ ליכא שום חיוב יותר על הגזלן לשלם לו להנגזל דהרי התורה לא חייבה לשלם לו רק להחזיר הגזלה והרי מחזירה דבשלמא אם אינו מחזיר הגזילה כלל כגון שנאבדה ממנו או אם הכחישה כחשא דלא הדרא ובפירות שהרקיבו כולן דמיקרי שינוי ואינו מקיים כלל כאשר גזל אז איכא עליו חיוב תשלומין דהא התורה רמי עליו חיוב להחזיר הגזילה בעיני' וכשאינו מחזירה בעיני' ממונא בעי לשלומי אבל כל שמחזיר הגזילה עצמה בעיני' רק שעתה אין הגזילה שוה כמו שהיתה שוה בשעת הנזילה ולא נתהוה בהגזילה שינוי דהיינו שלא הרקיבו כולן א"כ הרי מקיים מצות השבה והשיב את הגזילה וליכא עליו תו שום חיוב תשלומין כנלע"ד להסביר סברת התוס' הנ"ל וזה נלע"ד בסברתם:

והנה כל זה הוא בהרקיבו מקצתן ועדיין הפירות הם בעין ומותר להנות בהם וכן בהכחישה בהמה כחשא דהדרא דלא מיקרי שינוי והרי מותר ויכול להנות בהבהמה אבל אם נאסרה בהנאה אם נימא דהיזק שא"נ שמיה היזק א"כ מיקרי שינוי ממש ולא מקיים בזה והשיב את הגזלה ועיין בתוס' גיטין (דף נ"ג ע"ב) בד"ה גזלן מ"ש בזה:

אולם אנן פסקינן להלכה דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ומש"ה פסקינן דגזלן יכיל לומר הש"ל ומוהרש"ל כתב לחלק בין שומר לגזלן דבגזלן יכול לומר הש"ל אבל לא בשומר וע"ז שפיר השיג הש"כ דאין סברא כלל לומר דשומר ומזיק יגרע מגזלן כוונתו דהא אם נימא דבשומר לא יוכל לומר הש"ל וא"כ ע"כ הטעם הואיל דנתחייב בשעבודו ששיעבד עצמו להחזיר לו וכל שנאסר בהנאה לא מיקרי חזרה אעפ"י שהחפץ הוא בעין מ"מ אמרינן הואיל דאסור בהנאה לא מיקרי חזרה ומש"ה דעת המוהרש"ל דבשומר לא יכול לומר הש"ל א"כ לפ"ז גם בגזלן לא יהיה יכול לומר הש"ל הואיל דאסור בהנאה ולא מיקרי חזרה כלל ותו לא מקיים כלל והשיב את הגזילה. ולא דמי לפירות שהרקיבו מקצתן וכחשא הכחשה דהדרא דיכול הגזלן לומר הש"ל וכמ"ש התוס' כאן דשומר לא יכול לומר הש"ל בפירות שהרקיבו מקצתן הוא משום דשומר התחייב א"ע משעת קבלת השמירה ובעי לשלם הכל אבל גזלן לא התחייב א"ע לשלם ורק דצריך לקיים והשיב את הגזלה וכל דאיכא קצת השבה תו מקיים והשיב דהיינו כל זמן שלא נשתנה הדבר מכמו שהיה ומש"ה בהרקיבו מקצתן לא מיקרי שינוי ומקיים שפיר והשיב כאשר גזל אבל אם נאסר בהנאה ואם נימא דלא מיקרי השבה גבי שומר א"כ פשיטא דגם גבי גזלן לא מיקרי השבה הואיל דאינו שוה כלום ואם נימא דגבי גזלן מיקרי השבה אע"ג שאסור בהנאה הואיל דגוף הדבר לא נשתנה כלל אם כן גם גבי שומר מיקרי השבה מעליא ואדרבה גבי שומר פשיטא יותר דהוי השבה דהא עיקר החיוב הוא במה שהתחייב א"ע להחזיר הדבר ואם לא יחזיר ישלם וא"כ אף שנאסר בהנאה הי"ל לומר דיכול השומר לומר הש"ל דהא גבי גזלן יכול לומר הש"ל מכ"ש גבי שומר דיכול לומר הש"ל כנלע"ד בכוונת הש"כ ז"ל: (ב) ועפ"י האמור נוכל להבין דברי הסמ"ע (בסי' שנ"ד) וליישב קושית הקצה"ח שם דהנה (בסי' שנ"ד ס"נ) כ' המחבר היה שוה בשעת גניבה שנים ובשעת העמדה בדין ארבעה אם שחט או מכר או שבר הכלי או אבדו משלם כשעת העמדה בדין ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו משלם כשעת הגניבה וכ' הסמ"ע בסק"ז או שבר הכלי או אבדו סתם משום דקיי"ל סתם אבידה הו"ל כפשיעה אם לא שכתב בצדו שנשברה מאליו דהי"ל כאלו כתב דידוע דנאבד שלא בפשיעה עכ"ל ותמה הקצה"ח שם (בס"ק ב) ע"ד הסמ"ע הנ"ל שכתב דמיירי שאבדו בפשיעה דהא גזלן לא מתחייב בפשיעה דדוקא שומר שקיבל שמירה נתחייב בפשיעה אבל לא גזלן וכמ"ש התוס' בב"ק (נ"ו ע"ב) ד"ה פשיטא וז"ל דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור ע"ש וא"כ כיון דלא הוי שומר אינו מתחייב אלא על שעת הגזילה ואינו חייב כשעת איבודו מן העולם אלא בתברא או שתי' דמחייב מטעם מזיק ממש אבל על שעת הפשיעה אין הגזלן חייב כיון דאינו שומר והאריך עוד בזה עפ"י דברי הרא"ש דפרק מרובה וע"ש שמסיק להלכה דהא דכתב המחבר שברו או אבדו היינו אבדו בידים ממש ומש"ה משלם ארבעה אבל בנאבד ע"י פשיעה לא משלם רק שנים כשעת הגזילה ע"ש בקצה"ח:

אבל לפמ"ש צדקו דברי הסמ"ע דשפיר הוה הדין דאם אבדו בפשיעה ג"כ משלם ארבעה כדהשתא והא דכתבו התוס' בב"ק כאן דגזלן אינו מתחייב בפשיעה היינו דוקא היכי דאכתי יכול לקיים והשיב את הגזלה כגון שהרקיבו מקצתן או בהכחישה כחשא דהדרא אבל בהרקיבו כולן שפיר חייב וא"כ הכא מיירי הסמ"ע שאבדו לגמרי בפשיעתו ובכה"ג דאינו מקיים כלל והשיב פשיטא דחייב לשלם בפשיעה וא"כ שפיר משלם ארבעה כדהשתא אע"ג שבשעת גזילה היה שוה שנים משום דאבדו בפשיעה ובכה"ג תו אמרינן דלא עדיף גזלן משומר ודוק היטב בזה:

ג וראיתי בספר שער המשפט על (סי' שנ"ד סק"א) הביא דברי הסמ"ע הנ"ל וכתב וז"ל ויש מי שהשיגו עליו מדברי הרא"ש בפרק מרובה כו' וכ"כ התוס' בפרק הכונס (דף נ"ו) ד"ה פשיטא כו' ע"ש שהביא קושית הקצה"ח הנ"ל וכנראה כוונתו על הקצה"ח הנ"ל כי לא ראיתי מי שישיג על הסמ"ע עוד בזה:

וכתב השער המשפט ליישב הקושיא בדרך מושכל וקצת מדבריו קיימתי מסברא דנפשאי עפ"י דברי הרמ"א (בסי' שמ"ח ס"ז) בהג"ה בראובן שראה ששמעון גנב חפץ מבית לוי ובא החפץ ליד ראובן וידע שאין לשמעון טענה עליו והחזירו ליד שמעון הגנב חייב ראובן לשלם ללוי משום דהי"ל להשיב אבידה לבעלים ע"ש ועיין ביו"ד (סי' שמ"ט ס"ג) בהג"ה היו אביו ואמו מזרקין עליו כלים מצוה לאחרים להצילן אם לא נגעו במטה כו' ואם הצילן חייב בשמירתן ואם החזירן לאביו ולאמו וחזרו וזרקם ונאסרו חייב המחזיר לשלם דהוי כזרקן למקום גדודי חיות וליסטים עכ"ל בשם המרדכי והוא ג"כ משום האי טעמא הנ"ל דהואיל דמוטל עליו להצילן משום השבת אבידה לבעלים ולשמרן יפה ועתה שהחזירן לאביו ולאמו הרי פשע בשמירה ומש"ה חייב לשלם וי"ל בזה ועיין בשער המשפט (סי' ס"ו ס"ק ל"ד) הביא דברי הרמ"א ביו"ד (סי' שמ"ט) הנ"ל ע"ש מ"ש בזה] והאריך בזה ומיישב שפיר קושיא הנ"ל על הסמ"ע מדברי התוס' דכאן דהא ה"נ אי מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה אמרינן דכשפשע לבסוף ונאבד מחמת הפשיעה משלם ארבעה דכל החיוב שנתחייב מעיקרא בשעת גניבה וגזילה דהא אז לא היה שוה אלא זוזא מ"מ הרי מוטל עליו לשומרו כמו שומר אבידה דעלמא ודומה ממש לראובן שידע שהחפץ שלקח משמעון הוא גנוב מלוי דאמרינן דאם החזירו לשמעון חייב לשלם ללוי משום דהי"ל להשיב אבדה לבעלים וה"נ הגזלן בעצמו יודע שהחפץ הוא של הנגזל ומיקרי ג"כ שומר אבדה והא שכתבו התוס' דגזלן לא מתחייב בפשיעה היינו דוקא בהיזק שאינו ניכר דשומר אבידה לא מתחייב בהיזק שאינו ניכר דדוקא שומר גמור חייב בהיזק שאינו ניכר הואיל דקיבל שמירה על עצמו אבל שומר אבדה דלא קיבל שמירה על עצמו לא מתחייב בהיזק שא"נ ומש"ה שפיר כתבו התוס' דגזלן לא מתחייב בפשיעה אבל שומר מתחייב בפשיעה וכ"ז בהיזק שא"נ אבל בהיזק ניכר שפיר מתחייב הגזלן בפשיעה כמו שומר אבידה דעלמא וצדקו דברי הסמ"ע ומיושב בזה קושיא הנ"ל מהרא"ש עיי"ש ודפח"ח:

אולם לאחר העיון יש לעיין טובא בזה והוא דהנה הא דשומר אבידה דהוה ש"ח או ש"ש הוא דוקא היכא דעשה משיכה דהא לא עדיף משומר גמור שקיבל על עצמו לשמור ואפ"ה בעינן דוקא שיעשה משיכה בהחפץ ועיין בחו"מ (סי' רצ"א ס"ה) הביא המחבר שני דעות בזה ופסקינן דצריך לעשות משיכה דוקא וא"כ ה"נ גבי שומר אבידה בעינן דוקא שימשכנה לרשותו אבל אי לא"ה לא נעשה שומר כלל והכא הרי לא מכך הגלן עתה שיהיה נחשב שומר אבידה דמשיכה ראשונה היה על דעת לגוזלה ולא לשומרה. והא דפסקינן בח"מ (שמ"ח ס"ז) דראובן נעשה שומר אבידה משום דהי' שם משיכה ואף שלא התכוין להציל ג"כ נעשה שומר אבידה ומכ"ש בהא דיו"ד (סי' שמ"ט ס"ג) דבודאי נעשה שומר אבידה דהא היה מתכוין להציל ע"ש וע"כ צריכינן לומר כן דשומר אבידה ג"כ צריך לעשות קנין משיכה דאל"כ הכי נימא דאם יראה אבידה ולא יגביהנו כלל דיהיה נחשב שומר אבידה דא"כ בספק הניח דלא יטול הלא תיכף בשעת ראיה נעשה שומר אבידה והאיך רשאי לעזבה אלא ע"כ דלא נעשה שומר אבידה עד שימשכנה כמו שאר שומרים דעלמא ואפי' אם נימא בשאר שומרים דעלמא דלא בעינן דוקא משיכה רק כשקיבל שמירה נעשה שומר מ"מ היה עכ"פ קבלת שמירה אבל בשומר אבידה דלא היה כלל קבלת השמירה א"כ במה נעשה שומר אבידה הכי נימא דבראיה בלבד נעשה שומר בודאי דז"א. וכן מצאתי לי חבר, רב תנא דמסייע הגאון בעל קצוה"ח ז"ל (בסי' רצ"א סק"ד) וז"ל ומשום האי טעמא נמי בשומר אבידה כיון דכל השומרים צריכין משיכה לדעת הרמב"ם כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו בשומרים א"כ כל כי האי גוונא דלא ידע מזהב לא הוי משיכה ובלא משיכה אפי' שומר אבידה לא נתחייב ואפי' לדעת התוס' והרא"ש דשומרין לא בעי משיכה אלא מכי נסתלקו הבעלים משמירתן נתחייב השומר נראה דהיינו דוקא בשארי שומרין אבל גבי שומר אבידה ודאי בעי משיכה אליבא דכ"ע דכתיב ואספתו אל תוך ביתך והיינו דהתורה רמי עליה ליקח אותו תוך ביתו אבל כ"ז שלא משך אע"ג דראה אותו לא נתחייב בשמירה וכה"ג דלא ידע ליה בזהב לא הוי משיכה וכמו האי (דסי' רל"ב) ע"ש עכ"ל הרי מבואר כן בהדיא בקצה"ח והנאני שכוונתי לדעתו הגדולה וכן הוא האמת לענ"ד:

ואף אם יש לדחוק ולומר דהואיל דמונח בחצירו של הגזלן הוי כאלו משכו עתה ונעשה שומר אבידה עליה רגע קודם השבירה מ"מ זה דוקא באם היה רוצה להיות שומר אבידה דהיינו שהיה בדעתו להחזיר אז היה מקום לסברא זו לומר דנעשה עתה שומר אבידה אבל היכא דאין בדעתו כלל להחזיר א"כ הרי עומד במרדו במחשבתו הראשונה שנזלו וא"כ לא מיחשב שומר אבידה כלל וז"פ בסברא ובטעמא וחידוש בעיני על הגאון בעל שער המשפט בזה ועוד י"ל בזה וקצרתי:

ושוב אח"ז ראיתי בספר נתה"מ (סי' שנ"ג ס"ד) שכ' שם בפירוש דברי הרמ"א (בסי' שמ"ח ס"ז) ג"כ כדברי השער המשפט ולפי האמור כפי שפירשתי לא נוכל לפרש כן ועיין מ"ש לקמן על (דף ס"ח ע"ב) על תוס' ד"ה הוא דאמר כצנועין [אומ"ב אק"ב] ועל (דף ע"ט ע"א) במתני' מ"ש בזה [אוקמ"ד אק"ז] ועל (דף צ"ז ע"א) [אוכ"ט אק"ב] ועל (דף ק"ח ע"ב) [אוקע"א] ועל (דף קי"ד ע"א) אוי"ח אק"א] מ"ש בזה ועיין לקמן בפירקין [או"ה אוק"א] מ"ש שם אי שומר אבידה צריך משיכה עייש"ה:

[ד] (א) שם בגמ' מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו. אמרי תחתיו דמאן אילימא תחתיו דבעל בהמה תנינא חדא זימנא מסרה לש"ח ולשואל לנושא שכר והשוכר כולן נכנסו תחת הבעלים אלא תחתיו דשומר ושומר קמא איפטר ליה לגמרי לימא תהוי תיובתא דרבא כו' מאי מסרה לרועה לברזילי כו' ופירש"י אלא תחתיו דשומר והכי משמע מסרה שומר לרועה נכנס הרועה תחתיו ואזלי בעלים ומשתעו דינא בהדי שני והראשון מסתלק עכ"ל ונראה מפירש"י ז"ל דש"ס קאי לענין אם הוזקה הבהמה ולא קאי להיכא דהזיקה הבהמה לאחרים. אולם הרמב"ם בפי' המשנה כתב וז"ל דרך הרועים שיש להם משמשים תחת ידם ימסרו להם עדרי צאן לשומרן ואמר ג"כ כי הרועה הגדול כאשר מסר לרועים אחרים אשר תחת ידו הוא נכנס תחתיו וכשהזיקה יתחייב בנזקה הרועה השני אשר תחת הרועה הגדול ולא רועה הראשון וכו' ולא נאמר בכגון זה שומר שמסר לשומר חייב לפי שמנהג הרועים כך עכ"ל הרי שמפורש דקאי לענין נזיקין דהיינו שאם הבהמה הזיקה לאחרים ולכאורה אינו מובן דלענין אם הזיקה לאחרים מאי נ"מ להניזק בין אם השומר הראשון היה מותר למסור להשומר השני או לא בשלמא לפי' רש"י דקאי לענין אם הוזקה הבהמה א"ש דיש חילוק בין אם היה מותר להשומר למסור להשומר השני אז פטור הראשון על ההיזק אבל אם לא היה מותר למסור לשני חייב הראשון על ההיזק אבל לענין אם הזיקה לאחרים מאי נ"מ בזה: והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נזקי ממון הי"א כתב וז"ל מסר השומר לשומר אחר השומר הראשון חייב לשלם לניזק שהשומר שמסר לשומר חייב והרי הניזק אומר לו למה לא שמרת אתה בעצמך ומסרת לאחר שלם לי אתה ולך ועשה דין עם השומר שמסרת לו אתה מסרה השומר לבנו או לבן ביתו או למסעדו נכנסו תחת השומר וחייבין עכ"ל ובהשגת הראב"ד ז"ל וז"ל א"א כל זה איני מחוור אלא הניזק גובה מן הב' או מן איזה שירצה ועד שאומר לשומר יאמר לבעלים למה לא שמרת אתה את שורך וחיי ראשי כל מה שכתב בזה שלא לצורך הוא דליכא למימר הכא אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר שהרי הבעלים אינן מפסידין כלום עכ"ל ועיין בה"ה וז"ל ומ"ש נכנסו תחת השומר פירושו שאפי' אין להם לשלם הוא פטור ואין כאן מקום להשגה כלל ולא ידעתי מה היא שהרי הדברים מבוארים שם בגמ' ולזה לא כתבתי' עכ"ל ה"ה:

והנה הטור בחו"מ (סי' שצ"ו) וז"ל מסרו השומר לשומר והוזק חייב ששומר שמסר לשומר חייב אא"כ שמסר לבנו או לתלמידו ואם הזיק כתב הרמב"ם הראשון חייב לשלם לניזק שיאמר לו הניזק למה לא שמרת אתה ומסרת לאחר שלם לי אתה ותעשה אתה דין עם השני והראב"ד השיג עליו וכתב שהניזק גובה מן השני או מאיזה שירצה ועיין בב"י שכתב שגם הרמב"ם כוונתו דיוכל לגבות משומר הראשון או משומר השני ומאיזה שירצה יגבה ועיין בש"ע (סי' שצ"ו ס"ט) מ"ש בזה. ועיין בלח"מ שכתב ע"ד הרב"י דאכתי קשה השגתו של הראב"ד דא"כ ה"ה מהבעלים יהיה יכול לגבות ג"כ אם ירצה הניזק דהבעלים הם חייבין לניזק והם ילכו אחרי השומרים וכ"כ לעיל בהשגה המתחלת הא לא מתוקמא כו' וכי תימא דגם כוונת הרמב"ם כאן הוא שיגבה מהבעלים אם לא יוכל לגבות מהשומר לא הוא דאין נראה לשונו כן אלא שילך לגבות מהשומר הא' ולא מהבעלים כו' שהאריך בזה:

ב ולהבין כל הנ"ל צריך אנכי לבאר קצת דברי הרמב"ם ז"ל והראב"ד שהביא הלח"מ כאן ויתבאר ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל בכאן:

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נזקי ממון שם בה"ד ז"ל המוסר בהמתו לש"ח או לנושא שכר כו' נכנסו תחת הבעלים ואם הזיקה חייב השומר במד"א בזמן שלא שמרוה כלל אבל אם שמרה שמירה מעולה כראוי ויצאת והזיקה השומרין פטורין והבעלים חייבין אפי' המיתה את האדם. שמרוה שמירה פחותה אם ש"ח הוא פטור ואם ש"ש או שוכר או שואל הוא חייבין עכ"ל והראב"ד בהשנות שמירה פחותה א"א לא מתוקמא הא אלא בכדי שידע כענין שאמרו בבור של ב' שותפין ואפ"ה לא מחוור דלא דמיא שמירת שומר דאית ליה זמן קצוב כו' אלא שיש לומר לעולם אין הבעלים ניצולים מיד הניזק והם ידונו עם השומר ואם יש זמן לשמירתו יחזרו הבעלים על השומר ואם כלתה שמירתו פטור והבעלים חייבין עכ"ל והנה מבואר שיטת הראב"ד דלעולם הבעלים חייבין אפי' אם גם השומר חייב מ"מ יכול הניזק לגבות מהבעלים ורק שהבעלים יכולין לגבות מהשומר כ"נ מבואר בדברי הראב"ד ואף שבתחלת דבריו נראה שאין סובר כן הוא כתב כן רק לסברת הרמב"ם אבל הוא ז"ל לעצמו כשמסיק וכתב אלא שי"ל לעולם אין הבעלים ניצולים כו' מבואר בהדיא כן:

והנה ה"ה כתב וז"ל ומ"ש והבעלים חייבין כששומרו שמירה מעולה הוא בנזק קרן בלבד ר"ל בדברים שהוא תמה לכם שבהם הבעלים חייבין אפי' בשמירה מעולה כמו שיתבאר בפ"ז אבל בנזק שן ורגל אפי' הבעלים פטורין וזה דין הכונה שבראש הפרק וחילוק זה מבואר בגמ' כו' עיי"ש ועיין בלח"מ שם שהאריך לתמוה ע"ד ה"ה דאמאי בנזקי קרן יהיו הבעלים חייבין אם שמרוה השומר כראוי דהא בין ר"מ ובין ר"י סני להו בשמירה מעולה דהיינו שיכולה לעמוד בפני כל רוח דלהאי קרו ליה שמירה מעולה ופלוגתייהו לא הוי אלא גבי מועד דלר"י סני ליה בשמירה פחותה ולר"מ בעי שמירה מעולה כתם ורבינו ז"ל פסק ברפ"ז כר"י דבמועד סגי ליה בשמירה פחותה ובתם מעולה א"כ אפי' גבי קרן שמירה מעולה מהני. והאריך לתמוה שם על ה"ה בזה. והביא הלח"מ תשובת הרמב"ם ז"ל שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל כי ט"ס יש ברמב"ם וז"ל ששאלו חכמי לוניל לרבינו ז"ל ע"ז דהאיך כתב דשמירה מעולה הבעלים חייבין אפי' המית את האדם ותי' שהוא טעית בספרים וצריך לומר הך דינא דהבעלים חייבין אחר שמירה פחותה וכך הוא הנוסחא אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאה והזיקה השומרים פטורים שמרוה שמירה פחותה אם ש"ח הוא פטור והבעלים חייבין אפילו המית את האדם ואם ש"ש הוא כו' עכ"ל התשובה והגיעני בשאלה ספר שו"ת הרמב"ם ז"ל ראיתי (בסי' מ"ז) שכ' תשובה הנ"ל. וכ' הלח"מ עלה דאפילו להך נוסחא איכא למידק דאמאי בשמירה פחותה הבעלים חייבין הא רבינו ז"ל פסק בפ"ז דמועד סגי ליה בשמירה פחותה ולכך נראה דרבינו ז"ל איירי בקרן תמה דאפילו רבי יהודה מודה דבעי שמירה מעולה כמ"ש ה"ה לפי נוסחא דידן כו' עייש"ה. ועיין בטוח"מ (סי' שצ"ו) ובב"י ובש"ע (ס"ח) מסרה לאחד מארבעה שומרים כו' ואם לא שמרוה כלל ויצאה והזיקה נכנסו תחת הבעלים וחייבין לשלם תם ח"נ ומועד נ"ש והבעלים פטורין כו' ואם שמרוה כראוי שמירה מעולה השומרים פטורים והבעלים חייבין בנזק קרן בלבד שהיא תמה אבל בנזק שן ורגל גם הבעלים פטורים כו' עיי"ש ובסמ"ע (ס"ק ח"י) תמה על המחבר דנקיט דינא כפי הנכתב בגירסא שלפנינו ברמב"ם והלא הרמב"ם עצמו בתשובה כ' שט"ס יש ואם שמרוה השומר שמירה מעולה דפטור השומר גם הבעלים פטורין ורק אם ש"ח שמר שמירה פחותה דפטור השומר אז הוא דהבעלים חייבין והב"י עצמו הביא דברי הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל ועיין בסמ"ע שמסיק להלכה כמו שהשיב הרמב"ם ז"ל לחכמי לוניל והניח דברי המחבר בצ"ע עייש"ה:

והנלע"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בשני ההלכות הנ"ל ומקודם אפרש מ"ש (בהל' י"א) דבשומר שמסר לשומר דיכול הניזק לגבות משומר הראשון משום דא"ל למה לא שמרת בעצמך ה"ה דיכול לגבות מן השומר השני ורק הרבותא הוא דיכול לגבות מן השומר הראשון אם ירצה וכמ"ש הראב"ד ז"ל בעצמו ומה שהקשה הראב"ד דא"כ גם מהבעלים יהיה יכול לגבות נלע"ד די"ל דמהבעלים לא יכול לגבות והטעם בזה דהואיל דהבעלים רשאים למסור בהמתם לשומר א"כ הרי אין על הבעלים שום סברא לחייבם דהא מסרם לבן דעת והתורה התירה שיוכלו הבעלים ליתן בהמתם לשומר לשומרם ומש"ה בכה"ג שמסרם לבן דעת הרי הבעלים פטורים ורק השומר הראשון שלא היה רשאי למסור לשומר וא"כ הרי היה עליו מקודם חיוב שמירה לשמור הבהמה שלא תזיק לאחרים ולא פקע ממנו החיוב הזה במה שמסרה לשומר אחר כיון שהיה שלא כדין דהא לא היה רשאי למסור לשומר אחר וזה שדקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו הטהור וכתב מסר השומר לשומר אחר השומר ראשון חייב לשלם לניזק שהשומר שמסר לשומר חייב ולכאורה אינו מובן הלשון שכ' שהשומר שמסר לשומר חייב דהאי לישנא שייך על הוזקה גוף הבהמה ולענין לשלם לבעלים עבור הבהמה אבל לא לענין אם הזיקה לאחרים:

אבל לפי האמור א"ש דכוונת הרמב"ם ז"ל בזה הוא דהואיל דשומר שמסר לשומר חייב משום שאינו רשאי למסרו לשומר אחר דהא שומר שמסר לשומר חייב א"כ גם לענין אם הזיקה לאחרים חייב השומר הראשון לשלם שהרי הניזק אומר לו למה לא שמרת אתה בעצמך ומסרת לאחר שלם לי אתה ולך ועשה דין עם השומר שמסרת לו אתה וכוונתו דהואיל שאתה שומר וקבלת על עצמך לשמור הרי חובה עליך לשמור בעצמך ואם הבהמה תזיק קבלת עליך לשלם וא"כ לא נפקע ממך חוב זה במה שמסרת לשומר אחר ומש"ה אתה מחויב לשלם לי אבל אם מסרו לברזיליה שהרי מותר למסריה לברזיליה דהוה כאלו התנה בפירוש שיהיה יכול למסור לברזיליה א"כ הרי לא קיבל על עצמו חיוב כלל אם ימסרנו לברזיליה ואז פטור השומר ומדויק היטב דברי הרמב"ם ז"ל בזה בסידורו ובלשונו הטהור:

וראיתי ביש"ש בפרקין (סי' ח') שכתב ג"כ להאי סברא בדברי הרמב"ם ז"ל עייש"ה בדבריו:

ומ"ש הרמב"ם שם בה"ד דהשומר פטור והבעלים חייבין התם מיירי בששמרו השומר שמירה פחותה ופטור השומר משום דהוא ש"ח וע"ז כתב הרמב"ם דהבעלים חייבין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בתשובה לחכמי לוניל והיינו הואיל דהבעלים מוטל עליהם לשמור שמירה מעולה וכשהשומר פטור אם לא שמרו שמירה מעולה משום שהוא ש"ח אז הוא דחייבין הבעלים לשלם ומיירי שם בנזקי קרן דבעינן שמירה מעולה דוקא וכמ"ש ה"ה אבל כאן בהי"א מיירי שהשומר הראשון הוא ש"ש דצריך לשמור שמירה מעולה דהבעלים לעולם פטורים הואיל דמסרוה לבן דעת לשמור ומותר לו לבעלים למסור השור לאחרים לשמור ופטורים הבעלים וכמ"ש ג"כ הלח"מ דסברת ה"ה בה"ד דמיירי בנזקי קרן צרכינן לומר גם לפי הגירסא השניה ברמב"ם וכמ"ש בתשובה וצדקו דברי הרמב"ם ז"ל בשני ההלכות הנ"ל ול"ק קושית הראב"ד: (ג) והנה זה התירוץ הוא דוקא לפי נוסחא השניה ברבינו הרמב"ם ז"ל וכמ"ש בתשובה דדוקא כי מסרו לש"ח דסגי ליה בשמירה פחותה אז הוא דהבעלים חייבין בנזקי בהמתן אבל אם מסרוה לש"ש דבעי שמירה מעולה אז לעולם הבעלים פטורין דאם שמר השומר שמירה מעולה אז גם השומר פטור וגם הבעלים פטורין דמאי הי"ל למעבד הרי מסרו לבן דעת לשמור ומותר לו לבעלים למסור בהמתם לשומר לשמור ואם הש"ש פשע ולא שמר שמירה מעולה אז השומר חייב לשלם אבל אין לניזק על הבעלים שום דין כלל אפילו אין לשומר לשלם. אולם לפי הנוסחא הראשונה כמו שכתוב לפנינו ברמב"ם אכתי תקשי כל הקושיא הנ"ל וע"ל בסופ"ד (דף מ"ה ע"ב) בשיטה מקובצת שם בד"ה ולענין פסק כתב שם הרב המאירי בשם גדולי הדורות סוברים דכששמרוה השומר שמירה מעולה דהשומרים פטורים והבעלים חייבין. וע"ש עוד שכתב בשם הר"מ מסרקסטה ז"ל הביא דברי הרמב"ם ז"ל והוא כנוסחא הראשונה דהיינו כמ"ש לפנינו ובש"מ הביא דברי התשובה שכתב הרמב"ם לחכמי לוניל עייש"ה אבל הרבה גדולי הפוסקים כתבו בדברי הרמב"ם כנוסחא שלפנינו. וגם המחבר (בסי' שצ"ו ס"ח) פוסק כן כנוסחא קמא ונהי דהב"י ובכ"מ הביא דברי הרמב"ם בתשובה וכנוסחא שניה מ"מ להלכה סתם כנוסחא הראשונה וכדברי ה"ה והוא דלעולם איכא חיוב על הבעלים אפילו כי מסרה לש"ש והשומר שמרה שמירה מעולה דאז השומר פטור והבעלים חייבין הגם כי חידוש גדול יש בזה על רבינו המחבר ז"ל במ"ש כנוסחא הראשונה וכמו שתמה בזה הסמ"ע אבל מ"מ המחבר כ"כ להלכה וצרכינן למשכונו נפשין לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל בנוסחא הראשונה כמו שכתוב לפנינו:

והנה עתה זיכני ה' לקנות ספר סמ"ג [דפוס וויניציאה] ועיינתי בסמ"ג עשין (ס"ו ס"ז) וראיתי שכתוב שם וז"ל בפ"ד אומר שהמוסר בהמתו לש"ח או לנושא שכר והשוכר או לשואל נכנסו תחת הבעלים ואם הזיק השומר חייב בד"א בזמן שלא שמרוה כלל אבל אם שמרוה שמירה פחותה אם ש"ח הוא פטור ושאר השומרין חייבין אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאה והזיקה השומרין פטורים והבעלים חייבין עכ"ל הזהב והרי חזינן דנם רבינו הסמ"ג פוסק כן דאף דהשומרים פטורין משום ששומרו שמירה מעולה אפ"ה הבעלים חייבין והוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בנוסחא שלפנינו וכמ"ש המחבר כאן בש"ע (סי' שצ"ו ס"ח) שהבאתי:

והנה לכאורה י"ל כי הסמ"ג לא הביא כלל לדין הזה היכא שהשומר מסרה לשומר והזיק אם יכולין הניזקין לגבות מן השומר הראשון וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בכאן בפ"ד הי"א ולכאורה י"ל בזה:

והנלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל וכפי הנוסחא הראשונה ויהיה מיושב ג"כ דברי הסמ"ג ז"ל והוא כי לעד"נ דנהי דהבעלים יכולין למסור שורן לשומר לשמור מ"מ בודאי דלא מיחשב זה לשמירה מעולה דהא בודאי הבעלים בעצמן כששומרים שורם הם משמרים יותר ממה ששומר השומר וא"כ בודאי דלא מיקרי תו שמירה מעולה רק שמירה פחותה והנה בנזקי שן ורגל דמועדין הם סגי להו בשמירה פחותה וא"כ הבעלים פטורים לגמרי אבל בנזקי קרן תמה דבעינן דוקא שמירה מעולה לא נפטרו הבעלים בזה שמסרוה לשומר לשמור וחייבין הבעלים לשלם. ומעתה נוכל לומר דגם אם פשעו ולא שמרוה ויצאה הבהמה והזיקה בנזקי קרן דבודאי השומרים חייבין לשלם מ"מ בודאי דלא נפקע החיוב תשלומין מן הבעלים וגם הבעלים מוטל עליהם החיוב תשלומין ורצה מזה גובה ורצה מזה גובה ומכ"ש כי לית להו להשומרים לשלם דבודאי חייבין הבעלים לשלם ועפ"י סברא זו מיושב הכל והוא דמ"ש הרמב"ם כאן בפ"ד הי"א דשומר שמסר לשומר ויצאה הבהמה והזיקה דהניזק גובה מן השומר הראשון הוא כמש"ל בטעם הדבר דהואיל דלא היה רשאי למסור לשומר אחר א"כ אכתי מוטל עליו החיוב הראשון שנתחייב בשעת קבלת השמירה שאם הבהמה תזיק לאחרים יהיה חייב לשלם ולא נפקע ממנו החיוב הזה במה שמסרו לשומר אחר הואיל דהיה המסירה שלא כדין דהא אין רשאי למסור לשומר אחר אבל במסרו לברזיליה הרי בשעת קבלת השמירה לא נתחייב כלל בזה אם ימסרנה לברזיליה והבעלים לעולם פטורין ומיירי בנזקי שן ורגל דסגי להו בשמירה פחותה וא"כ הרי הבעלים פטורים דהא מסרוה לשומר לשמור ואע"ג דמסירה לשומר לשמור לא מיחשב שמירה מעולה אבל עכ"פ שמירה פחותה מיחשב ובמועד כגון נזקי שן ורגל סגי להו בשמירה פחותה: והא דכתב הרמב"ם שם בה"ד דאם השומרים שמרו שמירה מעולה דפטורים השומרים מיירי בנזקי קרן וכמ"ש ה"ה וז"ל ומ"ש והבעלים חייבין כששמרוה שמירה מעולה הוא בנזק קרן בלבד רוצה לומר בדברים שהוא תמה להם שבהן הבעלים חייבין אפילו בשמירה מעולה כמו שיתבאר פ"ז אבל בנזק שן ורגל אפילו הבעלים פטורין כו' עיי"ש ולכאורה דברי ה"ה אין להם. ביאור כלל וכלל דהא גם בנזקי קרן תמה מהני שמירה מעולה וכאשר חמה עליו הלח"מ עיי"ש אבל לפי סברא הנ"ל דבריו הקדושים מתבארים כמין חומר דה"פ דמה שמוסרים הבעלים בהמתן לשומר לשמור זה הוא רק שמירה פחותה אף שהשומר שמרה שמירה מעולה מ"מ מיקרי לגבי חיובא דהבעלים מה שחייבין הבעלים לשמור בהמתן מיקרי זה שמירה פחותה לגבייהו. וז"ש ה"ה וז"ל ומ"ש והבעלים חייבים כששמרוה שמירה מעולה הוא בנזקי קרן בלבד כו' עכ"ל ה"פ דהבעלים חייבין לשלם אף כששמרוה השומר שמירה מעולה הוא בנזקי קרן והטעם הואיל דנהי דשמר השומר שמירה מעולה מ"מ לגבי שמירת הבעלים דהיינו מה שחייבין הבעלים בעצמן לשמור שורן מיקרי זה רק שמירה פחותה ולא שמירה מעולה וז"ש ה"ה בסוף דבריו רוצה לומר בדברים שהוא תמה להם שבהם הבעלים חייבין אפילו בשמירה מעולה כמו שיתבאר בפ"ז ה"פ שבהן חייבין הבעלים אפילו כששמר השומר שמירה מעולה ג"כ ומן הטעם שכתבתי דשמירת השומר שמירה מעולה לא נחשב לגבי חיובא דהבעלים רק שמירה פחותה ובנזקי קרן לא סגי בשמירה פחותה וכמו שיתבאר פ"ז ששם פסק הרמב"ם ז"ל כר"י דתם בעי שמירה מעולה ומועד סגי ליה בשמירה פחותה וא"כ בנזקי קרן בעינן שמירה מעולה. ומ"ש ה"ה עוד אבל בנזקי שן ורגל אפילו הבעלים פטורין וזהו דין הכונס שבראש הפרק וחילוק זה מבואר בגמ' עכ"ל וכתב עליו הלח"מ משמע דרצה לחלק בין קרן לשן ורגל וכמו שחלקו בריש הכונס אפילו תימא ר"מ שאני שן ורגל דהתורה מעוטה בשמירתן כלומר דאע"ג דר"מ אית ליה גבי מועד דלא סגי בשמירה פחותה אלא מעולה היינו גבי קרן מועד אבל שן ורגל דמועדין מתחלתן סגי בשעירה פחותה ומדכתב ה"ה ז"ל אבל בנזקי שן ורגל וגם כתב שחילוק זה מבואר בגמ' ר"פ הכונס משמע שר"ל חילוק זה והוא תימא דהא נתבאר דלא קיי"ל כר"מ ורבינו פסק כר"י בפ"ז ואפילו מועד דקרן סגי ליה בשמירה פחותה וא"כ איך כתב דברים כאלה לדעת רבינו ז"ל עכ"ל הלח"מ. ולע"ד דלפי מה שכתבתי בכוונת ה"ה במה שחילק בין נזקי קרן לנזקי ורגל דהיכא דסגי ליה בשמירה פחותה אם מסרוה בעלים לשומר נכנס הרועה תחתיו דבעלים לגמרי והבעלים פטורים לגמרי א"כ גם בכאן כוונת ה"ה ז"ל הוא על הא דקתני במתני' דריש פרקין מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ובגמ' פריך אמרי תחתיו דמאן אילימא תחתיו דבעל בהמה תנינא חדא זימנא כו' ומשמע דהבעלים פטורים לגמרי והיינו הואיל דהתם מיירי בנזקי שן ורגל דמועדין מתחלתן וסגי להו בשמירה פחותה ומיפטרי בעלים לגמרי כנלע"ד בכוונת דברי הרמב"ם בנוסחא הראשונה ובפי' ה"ה ומיושבים כל הקושיות שהקשה הלח"מ על ה"ה ודוק:

וא"כ הוה הפי' בדברי הרמב"ם בפ"ד ה"ד במ"ש אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאה והזיקה השומרים פטורים והבעלים חייבין דמכ"ש אם שמרוה השומר שמירה פחותה דפשיטא דהבעלים חייבין אם הוא בנזקי קרן וקאי והבעלים חייבין גם על הרישא כשלא שמרוה כלל אם אין להשומר לשלם ג"כ החיוב מוטל על הבעלים ורק החילוק בין אם שמרוה השומר שמירה פחותה לבין אם שמר שמירה מעולה דכששמר שמירה פחותה אז החיוב על השומר וגם על הבעלים ונוכל לומר דעיקר צריך לגבות מן השומר ורק כשלא יוכל לגבות מן השומר אז גובה מן הבעלים ואכתי צ"ע בזה דאפשר דבחיוב שניהם שוה וכששמר השומר שמירה מעולה דאז השומר פטור ורק הבעלים לבדן חייבין וכ"ז הוא בנזקי קרן דבעי שמירה מעולה אבל בנזקי שן ורגל דסגי בשמירה פחותה אז ליכא שום חיוב עוד על הבעלים כשמסרו לשומר וכמ"ש רבינו הרמב"ם ז"ל שם (בפ"ד הי"א) שהבאתי לעיל וכמו שפירשתי דבריו: ומעתה צדקו דברי הסמ"ג ג"כ שפסק ג"כ דהשומרין פטורין והבעלים חייבין והיינו ג"כ בנזקי קרן וכסברת ה"ה בדברי הרמב"ם הנ"ל ולפי"ז מובן שפיר פסקו של המחבר (בסי' שצ"ו ס"ח) דפוסק דבנזקי קרן כששמרוה שומרים שמירה מעולה דהשומר פטור והבעלים חייבין ודוק:

והנה ראיתי להמרש"ל ז"ל ביש"ש בפרקין (סי' ח') שהאריך בביאור ענין זה והביאותיו קצת לעיל ובסוף דבריו הביא דברי ה"ה בפ"ד מנזקי ממון הי"א על מ"ש הרמב"ם שם שיכול הניזק לגבות הזיקו מן השומר הראשון והראב"ד השיג עליו וכתב ה"ה וז"ל אין כאן מקום להשגה כלל כי הדברים מבוארים בגמ' שם עכ"ל. וכתב היש"ש ותימא לי כי אחר זה חפשנו ולא מצאנוהו בסוגיא דהכונס כלל אם משתלם מן הראשון או מן השני וכן הביא הטור השגת הראב"ד כו' עכ"ל ולא זכיתי להבין דברי קדשו של המוהרש"ל ז"ל דבהדיא מבואר כן בסוגיין בהא דפריך הש"ס אמרי תחתיו דמאן אילימא תחתיו דבעל הבהמה תנינא חדא זימנא מסרו לש"ח כו' כולן נכנסו תחת הבעלים אלא תחתיו דשומר ושומר קמא איפטר ליה לגמרי כו' א"ל רבא מאי מסרו לרועה לברזיליה כו' וא"כ מבואר דדוקא לברזיליה הוא דאיפטר שומר קמא לגמרי אבל כשמסרה לרועה אחר שאינו ברזיליה לא איפטר ליה שומר קמא לגמרי ורק חיובא רמי על השומר קמא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהדיא וא"כ כמו שביארתי לעיל דברי הרמב"ם צדקו מאד דברי ה"ה כי כן מפורש בהדיא בפרקין והבן בזה:

ד עוד באופן אחר נלע"ד לומר בדברי הסמ"ג ז"ל כי הסמ"ג ז"ל סובר דהבעלים לעולם חייבין והיינו דנהי דאמרינן דמסרו לשומר נכנסו תחת הבעלים היינו דאיכא חיובא על השומר ג"כ אבל גם מהבעלים לא פקע החיוב מינייהו לעולם וסתם וכתב והבעלים חייבין והיינו אע"ג דהשומרים שמרוה שמירה מעולה ופטורין השומרים אבל הבעלים חייבין ומכ"ש היכא דהשומרים לא שמרוה שמירה מעולה ואין חילוק כלל בין נזקי קרן לנזקי שן ורגל ומש"ה א"ש הא דלא הביא דין זה היכא דהשומר מסר לשומר אחר והזיק דיכול הניזק לגבות נזקו מהשומר הראשון כי הוא מילתא דפשיטא דהשתא מהבעלים יכול לגבות מכ"ש מן השומר הראשון שעשה שלא כדין שמסרו לשומר אחר שיכול הניזק לגבות נזקו מן השומר הראשון וי"ל בזה:

[ה] (א) בגמ' איתמר שומר אבידה רבה אמר כש"ח דמי כו' מאי הנאה קא מטי ליה ר"י אמר כש"ש דמי בהאי הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא הוי כש"ש איכא דמפרש הכי ר"י אמר כש"ש דעי כיון דרחמנא שעבדי' בע"כ הלכך כש"ש דמי. והנה הרי"ף והרמב"ם ור"ח וה"ג פסקו כר"י דש"ש הוה ותוס' ורא"ש וסמ"ג עשין ע"ד פסקו כרבה וכבר האריכו בזה הראשונים ועיין בתוס' כאן ד"ה בההיא ובש"ע (סי' רס"ז) פוסק המחבר כשיטת הרי"ף והרמב"ם כר"י והרמ"א פוסק כרבה ומסיים להלכה דהוי ספיקא דדינא והאריכו בזה גדולי הראשונים ז"ל בכמ"ד בש"ס:

והנה לכאורה י"ל דהנה הרי"ף והרמב"ם בפי"ג מהל' אבידה ה"י דפסקו כרב יוסף נקטו הטעם דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י והעוסק במצוה פטור ממצוה וכן הרא"ש וסמ"ג אף דפסקו להלכה כרבה מ"מ כשכתבו הטעם דר"י סבר דהוא ש"ש נקטו הטעם משום פרוטה דר"י דלא קא בעי למיתביה ריפתא לעניא ועוסק במצוה פטור ממצוה והוא כלישנא קמא דהש"ס אליבא דר"י ורק הבה"ג בסוגיא בב"ק כשהביא פלוגתא דרבה ור"י כתב וז"ל ר"י אמר כש"ש ע"כ שעבדיה רחמנא והלכתא כר"י עכ"ל ונקיט כלישנא בתרא אליבא דר"י דבכל דוכתא נקטינן כלישנא בתרא ולכאורה י"ל על כל הראשונים ז"ל הנ"ל דנקטו הטעם אליבא דר"י משום דלא בעי למיתביה ריפתא לעניא והוי ש"ש ולמה שבקו להאי כללא דבכל דוכתא נקטינן כלישנא בתרא:

ועיין ביש"ש כאן (סי' ט') כשהביאו ראיה מפרק אין בין המודר כר"י כתב עלה וז"ל ואני תמה על ראיית הגאונים דהא בכל התלמוד רגילין אנו לפסוק כאיכא דאמרי דהוא לישנא בתרא ואיכא דאמרי דהכא סבר דאף ר"י לא חש להך פרוטה כי בעבור הפרוטה לא נעשה כש"ש והך סוגיא דאין בין המודר דמסיק כ"ע אית ליה פרוטה דר"י אזלא אליבא דלישנא קמא וא"כ לפי האמת דהיינו לישנא בתרא דאף ר"י לא חש להך פרוטה בע"כ מוכרחין אנו לחלק כמו שחילק הר"י כו' ע"ש מ"ש בזה הנה המהרש"ל ז"ל העיר קצת בזה מדוע לא נקטינן כלישנא בתרא אולם כל הראשונים לבד הבה"ג ז"ל נקטו רק לישנא קמא ולכאורה י"ל בזה:

ועוד י"ל דמאי איכא בין לישנא קמא דרב יוסף משום פרוטה דר"י ללישנא בתרא דר"י משום דרחמנא שעבדיה בע"כ ולכאורה י"ל לסברת המוהרש"ל הנ"ל איכא נ"מ לענין מודר הנאה אלא דא"כ הו"ל למיפסק כלישנא בתרא וא"כ היל"ל דשרי במודר הנאה להחזיר לו אבידה ולכאורה י"ל הואיל דסתמא דש"ס דנדרים שם נקיט ללישנא דפרוטה דר"י אלמא דהאי טעמא עיקר וכן בכמ"ד בש"ס נקיט הש"ס להאי לישנא דפרוטה דר"י. אלא דאכתי י"ל דהא בנדרים פסקינן דמותר להחזיר לו אבידה וכבר כתבו הטעם הואיל דלא היה דעתו של המודר לאסור זה ועיין בר"ן שם בנדרים (דף ל"ג ע"ב) וא"כ אין נ"מ כלל בין לישנא קמא דר"י ובין לישנא בתרא דר"י ולכאורה י"ל בזה:

והנלע"ד בזה עפ"י מ"ש לעיל בפירקין [או"ג אוק"ג] דאף לשיטת התוס' והרא"ש דבשומרים לא בעינן משיכה ורק משעה שנסתלקו הבעלים הרי הוא ברשות השומר ואם פשע או שנגנב ונאבד חייב השומר לשלם אפ"ה בשומר אבידה בודאי לא נתחייב השומר אבידה בפשיעה לרבה או בגניבה ואבידה לר"י עד שיעשה בו משיכה או הגבהה דבראיה לבד לא קמו לה ברשותיה להתחייב דבמאי נתחייב הואיל דלא שייך לומר דנסתלקו הבעלים ממנו וכן מצאתי בקצוה"ח (סי' רצ"א סק"ד) שכתב שם כן. וכעת נלע"ד דנוכל לומר דזה תליא בהני ב' לישני אליבא דר"י והוא דללישנא קמא דסובר ר"י דשומר אבידה הוי ש"ש משום פרוטה דר"י א"כ הרי הוא כמו כל שומר דעלמא שקיבל שמירה דאמרינן דבעינן שיעשה בו משיכה גמורה ולשיטת התוס' והרא"ש דסוברים דבשומרים לא בעינן משיכה ורק משקיבלו שמירה הרי הם נעשים שומרים מ"מ זה דוקא בשומרים שקיבלו שמירה אבל בשומר אבידה בודאי בעינן שיעשה משיכה גמורה או שאר קנין המועיל וכ"ז הוא ללישנא קמא דר"י דשומר אבידה הוי ש"ש משום דלא קא בעי למיתב ריפתא לעניא והוי ש"ש גמור אבל ללישנא בתרא דר"י דהוי ש"ש משום דרחמנא שעבדיה בע"כ א"כ לא דמי לשאר שומרים דעלמא ולא בעינן כלל שיעשה השומר משיכה כלל ורק הואיל דרחמנא שעבדיה בע"כ א"כ אפי' כי לא עשה שום קנין כלל ג"כ נעשה שומר אבידה ולא בעינן כלל שיעשה בו משיכה:

וכן נמי איכא נ"מ בין הני תרי לישני דהש"ס כאן בהאי דינא שכתב הקצה"ח עוד שם דאם היה זהב מחופה בכסף ולא ידע שזהב בתוכו דגבי שומרים דעלמא לא מחייב השומר כי פשע בה ורק אם אזקתיה חייב משום מאי הוי לך גביה דאזקתיה וכתב הקצה"ח שם דיש לספק אם שומר אבידה מחייב בכה"ג על כל שווי החפץ היכי דפשע משום די"ל דדוקא גבי שומר דעלמא דתליא בקבלת השמירה וזה לא קיבל שמירה על עצמו רק על של כסף ולא על של זהב אבל שומר אבידה דהתורה רמי עליו לשומרו א"כ י"ל דאפי' בכה"ג ג"כ מחייב שומר אבידה אם פשע לשלם כל שווי האבידה אפי' כי לא ידע ומסיק הקצה"ח דלא מחייב יותר משאר שומרים הואיל דשומר אבידה בעי שיעשה משיכה לכ"ע ואפי' לתוס' ורא"ש דסברי דשאר שומר לא בעינן משיכה רק בנסתלקו הבעלים משמירתן סגי אבל הכא בשומר אבידה בודאי בעינן שיעשה משיכה והכא בזהב מחופה בכסף א"כ לא מהני ביה משיכה בכה"ג הואיל דלא ידע ולא כוון במשיכתו זאת לשמור של זהב עיי"ש בקצה"ח: אולם לפי האמור תליא זה ג"כ בהני ב' לישני דללישנא קמא דר"י דהוי ש"ש משום דלא קא בעי למיתב ריפתא לעניא א"כ הרי הוא כמו שאר שומרים דעלמא ובעינן משיכה גמורה לשיטת הרמב"ם ואפי' לשיטת התוס' והרא"ש דשאר שומרים דעלמא לא בעינן משיכה גמורה אבל שומר אבידה בודאי בעי משיכה וא"כ בכה"ג דלא ידע בו שהוא של זהב לכ"ע לא נעשה שומר על של זהב ומשום דשומר אבידה לא עדיף משאר ש"ש ורק דשאר ש"ש מקבל שכרו שקצוב לו ושומר אבידה מקבל שכרו דלא בעי למיתב ליה ריפתא לעניא אבל ללישנא בתרא דר"י דהוי ש"ש משום דרחמנא שעבדיה בע"כ וא"כ לא תליא כלל בדעתו ובכוונתו ולעולם נעשה ש"ש על כל דמי שיווי האבידה ואפי' כי לא ידע דמי שיווי ותיכף משעת ראיה נעשה ש"ש עליה ולא בעינן כלל שיעשה משיכה. והא דבספק הינוח לא יטול והלא ללישנא בתרא דר"י אמרינן דתיכף משעת ראיה נעשה שומר עליה י"ל דהתם היינו טעמא הואיל דהוי ספק הינוח וא"כ יוכל בעל האבידה לבוא לידי הפסד ומש"ה אמרו רבנן דלא יטול וא"כ לא נתחייב כלל בשמירתה דאינו מחויב להיות שם אצל האבידה ולהיות יושב ומשמר דהתורה אמרה ואספתו אל תוך ביתך ולא שיהיה מחויב להיות יושב שם ומשמר כנלע"ד לפרש הנ"מ בין הני תרי לישני אליבא דר"י:

ב אולם אכתי י"ל לפי"ז מהא דקאמר הש"ס בב"מ (דף כ"ו ע"ב) ואמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול כו' המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטל אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד ועיין ברש"י ד"ה המתין ואם נימא כלישנא בתרא אליבא דר"י דשומר אבידה הוי ש"ש משום דרחמנא שעבדיה בע"כ א"כ הלא אף כי לא. נטלה ג"כ נעשה עליה שומר אבידה ומחייב כמו שומר אבידה גמור דהא תיכף כשראה האבדה נעשה עליה שומר אבידה אפי' כי לא משכה וליחייב בכולן ולכאורה י"ל בזה:

[אח"ז הראיתי זה לאאמו"ר הרב הג' שיחיה ואמר ליישב קושיא זו עפ"י דברי הרמב"ן במלחמות שם בב"מ שכתב ליישב קושית התוס' והבעה"מ שם במאי דקאמר הש"ס ואע"ג דאהדרי' לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה דאמאי יהיה עובר על לא תגזול הא הו"ל נל"ע ותירצו בזה והרמב"ן מתרץ בשם הגאון ז"ל דגזילה ואבידה היא זו ואבידה היא נקנית ביאוש היכא שלא נטלה וגזילה אינה נקנית ביאוש מדאורייתא כו' וזו כיון שנטלה ע"מ לגוזלה ולא ע"מ להושיבה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבידה ולא ע"מ לגוזלה קודם יאוש אי אפשר לקנותו ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים אבל בזו שע"מ לגוזלה נוטלה הרי הוא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מוצא מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזילה שהרי נקנית לגמרי ביאוש מטעם אבידה הלכך אע"פ שהחזירה עובר בכולן עכ"ל הרמב"ן ז"ל וא"כ חזינן שכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא בנטלה להחזירה הוא דנעשה שומר וידו כיד הבעלים אז דלא מהני יאוש אבל היכי דנטלה. ע"מ לגוזלה הרי הוא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש עכ"ד. ולע"ד מלבד אשר בעה"מ והתוס' הנ"ל לא סברי כסברת הרמב"ן הנ"ל שהרי לא תירצו כן ועוד שהרי הקצה"ח (בסי' רנ"ט סק"א) הביא דברי הרמב"ן הנ"ל והקשה כמה קושיות וכתב שם וז"ל ולכן נראה דהרמב"ן לא אתי לאפוקי רשות בעלים אלא ברשותו נמי מהני יאוש כל היכא דלא אתי חצירו וזכתה לו כו' אלא דכתבו להא שידו כיד הבעלים ושומר שלהם הוא הלכך אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים היינו כיון דהשומר אינו מיאש שהרי הוא תחת ידו וידו כיד בעלים א"כ יאוש דהבעלים לא מהני אבל היכא שמונת בחצירו בענין דחצירו לא קנו לו וכמ"ש הרמ"א (בסי' רס"ח) מהני יאוש שפיר. ועיין עוד שם בקצה"ח מ"ש עוד שם בזה גם בנתה"מ שם אסבר לדברי הרמב"ן דכמו דגזילה מיקרי אינה ברשותו כמו כן אבידה אמנם דוקא אם מונחת במקום שאינה משתמר דהוי כהפקר אבל אם האבידה מונח במקום המשתמר לאו שם אבידה עלה ולא מהני בה יאוש ומש"ה כתב הרמב"ן באבידה כשנטלה ע"מ להחזירה כיון דהוא שומר של הבעלים לא מהני יאוש והוא מה"ט דכיון שמונח במקום המשתמר של הבעלים הרי לא יצא מרשותו עייש"ה. וא"כ לפ"ז שפיר קשה לפי סברתי הנ"ל דללישנא בתרא דר"י גם כי לא עשה משיכה בהאבידה ורק מיד כשראה אותה רחמנא שעבדיה בע"כ ונעשה שומר עליה וא"כ תו לא מהני יאוש בה הואיל דע"כ של הרואה אותה הוא משתמרת על ידו וא"כ שפיר קשה. ועוד אף אם נימא בפשיטות סברת הרמב"ן הנ"ל הלא לפע"ד לפמ"ש כאן ע"כ לישנא בתרא דר"י דאמר דרחמנא שעבדיה בע"כ משמע כדברי דמיד כשראה אותה נעשה שומר עליה וא"כ קשה מהא דב"מ הנ"ל. וביותר יקשה לפי פי' הרמב"ן הנ"ל אלא שאאמו"ר הרב שיחיה פקפק על עיקר דברי דלל"ב דר"י לא יהיה צריך לעשות משיכה כלל ורק דגם ללשון זה צריך לעשות משיכה וחילי' מדברי הרמב"ן הנ"ל ולע"ד הבן והתלמיד נראה לכאורה מוכח כמו שכתבתי דלל"ב דר"י מיד כשראה אותה נעשה שומר עליה ומכ"ש אם הוא בתוך ד"א דיש סברא לומר דהוא כחצירו ויש להאריך בזה וקשה מסוגיא דב"מ הנ"ל ולפמ"ש דסוגית הש"ס דב"מ אזלא ללישנא קמא דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י א"כ א"ש והרמב"ן שכתב לסברתו הוא אליבא דהאי סוגיא דס"ל כל"ק דר"י ומשום פרוטה דר"י ודוק כי קצרתי]. וע"כ צריכינן לומר דסוגית הש"ס בב"מ שם (דף כ"ו) דאמר רבא דאם המתין לה עד שנתייאשו הבעלים דאינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם אזלא כלישנא קמא דר"י דסובר דשומר אבידה הוי ש"ש משום פרוטה דר"י וא"כ הרי הוא כמו שאר שומר דעלמא ובעי משיכה דוקא דהיינו שיעשה בה משיכה והה"נ בשומר אבידה ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם דסובר דכל שומר דעלמא ג"כ בעינן משיכה דוקא ומכ"ש שומר אבידה אלא אפי' לשיטת התוס' והרא"ש דשומר דעלמא לא בעי משיכה אבל שומר אבידה בעינן דוקא שיעשה בו משיכה וא"כ כל כמה דלא משכה לא נעשה שומר עליה וכן נמי אם היה זהב מחופה מבחוץ בכסף והוא לא ידע שבתוכו זהב לא נעשה שומר עליה רק בשל כסף וכמו שכתבתי לעיל:

ומעתה לפי האמור א"ש הא דנקטו הראשונים ז"ל דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י משום דרבא סובר ג"כ כלישנא קמא ודוק:

אלא דלפי"ז תיקשי לשיטת הבה"ג ז"ל דאמאי נקיט כלישנא בתרא דהוי ש"ש משום דרחמנא שעבדיה בע"כ והא בב"מ (כ"ו) מוכח דרבא סובר דשומר אבידה בעינן דוקא שיעשה בו משיכה וכמש"ל וע"כ צריכינן לומר דבה"ג ז"ל סובר דרבא לא פליג על לישנא בתרא דר"י כאן ולעולם דשומר אבידה לא בעי משיכה כלל ומשום דרחמנא שעבדיה בע"כ רק דזה דוקא אם בדעתו ליטלה ולהיות שומר אבידה אבל אם אין בדעתו ליטלה כלל ואינה רוצה להיות שומר אבידה לא נעשה שומר עליה אע"ג דרחמנא שעבדי' בע"כ היינו אם בדעתו ליטלה משא"כ אם אין רצונו ליטלה ומכ"ש כי מתכוין בפירוש ליטלה לעצמו דלא נעשה שומר אבידה וחילוק זה כתבתי לעיל ג"כ ע"ד השער המשפט ע"ש ומש"ה נקיט הבה"ג ז"ל כלישנא בתרא אליבא דר"י משום דבכל דוכתא נקטינן כלישנא בתרא כנלע"ד ליישב קצת שיטות הבה"ג ז"ל. או י"ל בסברת הבה"ג ז"ל דסובר כסברת הרנב"ר בנ"י ב"מ (ל') בסוגיא דוהתעלמת דהרואה אבידה והולך לו ואינו רוצה ליטלה עובר מיד בעשה דהשב תשיבם אבל בהמתין עד שנתייאשו הבעלים לא עבר עדיין על העשה וא"כ שפיר נוכל לומר דרבא סובר ג"כ כל"ב דר"י דהטעם הוא משום דרחמנא שעבדיה בע"כ ואפ"ה בהמתין לה עד שנתיאשו הבעלים לא עבר על העשה וא"כ לא נעשה שומר עליה רק דוקא כשנטלה להאבידה או אם ילך משם ויניח האבידה אז הוא דעובר על העשה וא"כ שפיר נוכל לומר דרבא סובר ג"כ כל"ב דר"י וא"כ תו פוסק כל"ב דר"י משום דבכ"ד נקטינן כל"ב:

[ו] (א) שם ע"ב בתוד"ה בההוא הנאה וז"ל משום דעוסק במצוה ודוקא בשעה דמתעסק בה כגון שוטח לצורכה או משום עסק שצריך לה לאבידה אבל בשביל שהאבידה בביתו לא יפטור מלמיתב ריפתא לעניא כיון שיכול לקיים שתיהם כו' ע"ש:

ועיין בפ"י כאן שתמה ע"ד התוס' וז"ל ולא ידענא אמאי לא מפרשי בפשיטות דפטור מן המצוה בשעה שמתעסק בה למוצאה ולקחתה תחת ידו ועוד דנראה לכאורה דבשעה ששוטחה לצורכה לאו מתעסק במצוה מיקרי כיון שכבר נתחייב בשמירתה וח"כ אם לא שטחה לצורכה בעת הצורך הוי פשיעה ויתחייב לשלם דאלת"ה המפקיד אצל חבירו והלך לו דמחויב הנפקד נמי לשוטחה לעת הצורך כמבואר בגמ' ובפוסקים וא"כ אמאי לא אשתמט שום פוסק לכתוב דהוי ש"ש ע"י כך ויתחייב בגניבה ואבידה מטעם פרוטה דר"י אע"כ דבכה"ג לא מקרי מתעסק במצוה דלא מתכוין אלא לפטור עצמו מתשלומין אם לא ישמור כראוי אבל עיקר המצוה בשומר אבידה משמע שהוא משעה שמתעסק למוצאה דלשם מצוה דלא תוכל להתעלם הוא דקעביד כו' עיי"ש:

ולע"ד נראה ליישב כל הנ"ל דהנה לכאורה י"ל במצות צדקה כמה הוא החיוב מדאורייתא ובודאי דלא הוי בפחות מפרוטה דפרוטה מיקרי נתינה ובמצות צדקה כתיב נתינה דכתיב נתון תתן לו וא"כ בודאי דלא הוי פחות מפרוטה ועיין פסחים (דף ל"ב ע"ב) ואבא שאול מ"ט אמר קרא ונתן ואין נתינה פחות משוה פרוטה ועי' תוס' ד"ה ואין ובגיטין (דף כ' ע"א) בתוס' ד"ה דילמא מ"ש שם. ועיין בש"ע יו"ד (סי' ר"נ ס"א) בהג"ה אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו אלא מודיע צערו לרבים ע"ש בש"כ: והנה לכאורה י"ל עוד דהא אי אמרינן דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י דלא קבעי למיתביה ריפתא לעניא והלא אם עיקר החיוב הוא על פרוטה הכי נימא דהנאה זו דמרווח דלא קא בעי למיתביה פרוטה לעני דהנאה זו שוה ג"כ פרוטה בודאי דזו אינו דהנאה זו לא שויה פרוטה רק חצי פרוטה וכדומה דהא אם מקדש אשה בהנאת מחילת מלוה דמקודשת בההיא הנאה שהיתה צריכה ליתן פרוטה לאדם לבקשו שימחול לה המלוה והכי נימא דאם כל המלוה הוא רק פרוטה דאם יקדשנה בהנאת מחילת מלוה דתהיה מקודשת בודאי דז"א הואיל דכל המלוה הוא רק פרוטה בודאי דהנאת מחילת מלוה זו אינה שוה פרוטה רק חצי פרוטה וכדומה וה"נ דכוותיה דמה שמרווח פרוטה דר"י דלא קא בעי למיתביה פרוטה לעני בודאי דזה אינו שוה פרוטה וא"כ אמאי יהיה ש"ש בשביל זה הואיל דכל הנאה לא הוה פרוטה וא"כ לא מיקרי ש"ש כלל וכמ"ש הש"כ בחו"מ (סי' ש"ג סק"א) בשם הרא"ש והטור דלא הוי ש"ש אא"כ שכרו ש"פ ע"ש וא"כ י"ל הכא דאמאי הוה ש"ש בשביל פרוטה דר"י. ואין לומר דאכתי הוה ש"ש הואיל דאי מתרמי ליה כמה עניים ויהיה פטור מכולם ז"א דהא כשמתרמי ליה הרבה עניים א"כ א"צ ליתן לכולם דהא כי יהיב לאחד מהם מיפטר מליתן לאחרים וא"כ אין החיוב עליו רק ליתן לעני אחד וא"כ כשיתן לעני אחד הרי הוא פטור מליתן להאחרים אז וא"כ הנאה זו שמרויח אינה ש"פ ולכאורה י"ל בזה. וע"כ צריכינן לומר הואיל דכל ימי משך הזמן שהאבידה אצלו הוא מחויב בשיטוח וניעור ובכל עת שיתעסק בהאבידה לצורכה הרי פטור מלמיתב ריפתא לעניא א"כ מש"ה כשנצטרף כל ההנאות הללו שפיר הוי ש"פ ונעשה ש"ש בזה ואפי' אם הוי אבידה שא"צ עוד לעסוק בה לצורכה וא"כ אינו עושה המצוה רק בשעה שמוצאה תו לא פלוג רבנן ולעולם הוי ש"ש אבל עיקר התקנה דהוי ש"ש הוא בשביל מה שיעסוק אח"כ בהאבידה ג"כ ובהצטרף כל ההנאות הללו יהיה ש"פ ומש"ה מיחשב ש"ש לר"י וא"כ זה שכתבו התוס' דהא דפטור מלמיתב ריפתא לעניא משום דהוי עוסק במצוה ופטור ממצוה הוא דוקא בשעה שמתעסק בה לצורכה וא"כ ל"ק קושית הפנ"י דאמאי לא מפרשי בפשיטות דפטור מן המצוה בשעה שמתעסק בה למוצאה ולקחתה תחת ידו הוא משום דההיא הנאה לבדה אינו ש"פ משום דכל החיוב הוא רק פרוטה וא"כ ההנאה לפטור מחיוב זה בודאי דאינו ש"פ וא"כ לא נוכל לומר דהוי ש"ש בשביל האי הנאה לבדה במה שעוסק בה בשעה שמוצאה לקחתה לביתו וצרכינן לצרף ג"כ מה שיעשה מצוה עוד בשעת שיטוח וניעור דבהצטרף כל הנ"ל אז הוא דהוה הנאה ש"פ:

[ואאמו"ר הרב הג' שיחי' פקפק על עיקר סברתי הנ"ל שכתבתי הואיל דבפרוטה אחת יוצא ידי מצות צדקה א"כ לא הוי הנאה זו פרוטה שלמה וכמש"ל ואאמו"ר הרב שיחי' אמר דמיקרי שפיר דנהנה פרוטה שלמה הואיל דמשתרשי ליה פרוטה שלמה דא"צ ליתן לעני והוי כאלו נותן לו פרוטה בשכרו דמה לי אם בעל האבידה נותן להמוצא פרוטה בשכרו או דנותן להעני פרוטה עבורו או דמיפטר עי"ז מלמיתן פרוטה עכת"ד. ובאמת יש לי לצדד בסברא לכאן ולכאן ולהביא כעין דוגמא ראיה לכאן ולכאן ואולם לעד"נ דנוכל לומר סברתי בשטת התוס' דלא יקשה עליהם כקושיות הפנ"י הנ"ל והפנ"י דלא ניחא ליה לתרץ כן אולי ס"ל כסברת אאמו"ר הרב שיחי' וי"ל בזה וקצרתי]:

ובזה מיושב ג"כ קושיא השניה של הפנ"י שהקשה דהא הואיל דהוא מחויב בשיטוח וניעור ואי לא עביד כן הרי הוא פושע וא"כ תו לא עביד מצוה כלל אבל לפי האמור א"ש דהא ע"כ צרכינן לומר דגם שיטוח וניעור הוא ג"כ מצוה דאל"כ לא נעשה ש"ש כלל הואיל דעל שעת המציאה לחודיה דנימא דמה שמרויח אז פרוטה דר"י לא מיחשב ש"ש הואיל דיוכל לקיים המצוה בפרוטה אחת וא"כ ההנאה זו דלא קא בעי למיתב פרוטה לא שויא פרוטה וא"כ לא נחשב ש"ש בזה. וע"כ צריכינן לומר דמצרפינן ההנאה שיהיה לו בשעת שיטוח וניעור דלא יצטרך אז ליתן פרוטה לעניא ואף דמשכחת לה שיצטרך הרבה פעמים לשוטחה ולנערה ויהיה ההנאות הללו שוה יותר מפרוטה וא"כ היל"ל דשעת המציאה ושעת שיטוח וניעור פעם אחד או שני פעמים שויא האי הנאה פרוטה ואם יצטרך לשוטחה ולנערה עוד איזה פעמים זה לא צריכינן לצרף לפרוטה וא"כ נימא דאז תו לא מיקרי שמקיים מצוה הואיל דהוא עושה מחמת חיוב השמירה על זה י"ל דלא פלוג רבנן בזה ואמרו דבשעת המציאה ובשעת שיטוח וניעור אפי' הרבה פעמים ג"כ הוה מקיים מצוה ופטור מן המצוה אבל עכ"פ צריכינן לצרף שיטוח וניעור לשעת המציאה שיהיו ההנאות כולן שוים פרוטה וא"כ אם נימא דלא מקיים מצוה כלל בשעת שיטוח וניעור ורק בשעת המציאה אז הוא דמקיים להמצוה א"כ לא נעשה ש"ש כלל הואיל דהנאה זו לבד אינו ש"פ ודוק. ועיין לקמן על (דף צ"ג ע"א) [אומ"ה] מ"ש עוד בזה:

ועוד י"ל בזה דבאמת מה שכתבו התוס' דבשעת שיטוח וניעור מיקרי ג"כ עוסק במצוה היינו דוקא עד כדי שיעור שיהיה ההנאה ש"פ אבל יותר משיעור זה אם שטחה אח"כ תו לא מיקרי כלל עוסק במצוה שיהיה פטור מן המצוה ורק אז סו חייב לשוטחה כדין שומר גמור ואם לא שטחה חייב מכח פשיעה וי"ל בזה:

ולפי האמור נוכל לומר דזה תליא בשתי לשונות של הש"ס בכאן דלישנא קמא דטעמא דר"י דהוה ש"ש משום פרוטה דר"י א"כ צריכינן לומר דגם בשעת שיטוח וניעור מקרי עוסק במצוה הואיל דע"כ צריכינן לצרף האי הנאה דאית ליה בשעת שיטוח ניעור דלא קא בעי למיתביה ליה פרוטה לעניא וא"כ גם אז מיקרי עוסק במצוה אבל לאידך לישנא דסובר משום דרחמנא שעבדיה בע"כ א"כ לא מקרי כלל עוסק במצוה בשעת שיטוח וניעור ונוכל לומר בפשיטות יותר דאם נימא דנעשה ש"ש מטעם דרחמנא שעבדיה בע"כ א"כ לא מיקרי כלל עוסק במצוה שיהיה פטור מן המצוה ואפי' אם נימא דבשעת מציאה מיקרי עוסק במצוה כן מסתברא דסוף סוף מקיים מצוה מ"מ בשעת שיטוח וניעור בודאי דלא מקרי מקיים המצוה אז הואיל דהא דנעשה ש"ש לא הוי מטעם דלא בעי למיתב פרוטה לעניא ורק מכח דרחמנא שעבדיה א"כ תו אמרינן דבשעה שצריך לשוטחה ולנערה הוא מחויב מטעם שומר דאל"כ הרי הוא פושע וי"ל בזה. ועיין לעיל מ"ש הנ"מ בין שתי לשונות הנ"ל: והנה הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' גזילה ואבידה ה"י) כ' הלשון הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהיה המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו ובכל זמן שהאבידה אצלו אם נגנב או אבדה חייב באחריותה ואם נאנסה פטור ששומר אבידה כש"ש הוא מפני שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצות עשה כ"ז שהוא עוסק בשמירתה ובהי"א וצריך לבקר את האבדה ולבודקה כדי שלא תפסיד ותאבד מאליה שנאמר והשבות לו ראה האיך תשיבנו לו עכ"ל דקדק רבינו ז"ל וכתב בה"י ונפטר מכמה מ"ע כ"ז שהוא עוסק בשמירתה אלמא מבואר בהדיא דכ"ז שהוא עוסק בשמירתה הוא מקיים בכל פעם המצוה וא"כ בשעת שטוח וניעור ג"כ מיקרי עוסק במצוה ופטור מן המצוה ולא אתינן עלה מטעם דחייב לשוטחה הואיל דאל"כ הוי פושע רק דשיטוח וניעור מיקרי ג"כ מצוה ופטור מן המצוה והוא דלא כמ"ש הפ"י ורק כמו שכתבתי ודפוסק כלישנא קמא אליבא דר"י והבן:

והנה הרמב"ם ז"ל כתב שם בהי"א וצריך לבקר את האבידה כו' משמע שזה שצריך לבודקה ולשוטחה הוא ג"כ מדיני ההשבה והוא בכלל עשיית המצוה והוא כמ"ש אלא שיש להקשות דמנ"ל לרבינו ז"ל להוציא זה מהאי קרא ובב"מ (כ"ח ע"ב) במתני' איתא ודבר שאינו עושה ואוכל ימכור שנאמר והשבותו לו כו' אבל על שיטוח וניעור אינו מפורש כלל לא במשנה ולא בגמ' שם ואולי סובר רבינו דגם זה נשמע מהאי דרשא ולכאורה משמע זה כלישנא קמא אליבא דר"י ואולי משום זה פסק רבינו כל"ק אליבא דר"י ודוק היטב:

ב והנה הש"כ בחו"מ (סי' ע"ב ס"ק ל"ד) בסוף הס"ק אחר שהאריך שם בדין נאמן הקהל כתב וז"ל עוד נלע"ד דאם שנים השלישו שום דבר ביד שליש לזמן פלוני ונגנב או נאבד תוך אותו זמן הו"ל השליש ש"ש לר"י וסיעתו מה"ט שהיה צריך השליש לשוטחה ולנערה כיון שלא היה יכול שום אחד מהם ליקחנו תוך אותו הזמן וא"כ אם תפס אחד מהם מהשליש לא מפקינן מניה עכ"ל וכתב עלה הנתה"מ (בסק"כ) וז"ל ולפמ"ש לעיל דכל שלא נתחייב בשיטוח וניעור משום מצוה וגזירת רחמנא לא שייך פרוטה דר"י [עיין בנתה"מ שם (בסקי"ז) מ"ש שם ליישב דברי התשובות הר"ן ז"ל] ליתא לכל דבריו ומכ"ש בשליש שהחליט הש"כ בפשיטות דהוי ש"ש ולפי ענד"נ דודאי לא הוי ש"ש דלא עדיף מאומן שאמר גמרתיו בב"מ (דף פ"א ע"א) דלא הוי ש"ש אף שתפסו אאגריה וא"ר ליתנו כו' עיי"ש והנה דעת הנתה"מ בסברתו דכל שלא נתחייב בשיטוח וניעור משום מצוה לא שייך פרוטה דר"י הוא כסברת הפנ"י הנ"ל ורק דהנתה"מ כתב לסברתו דוקא היכא דלא היה כלל מצוה גם בהתחלת הדבר אבל היכא דהיה בהתחלת הדבר מצוה תו מחייב גם בשיטוח וניעור מכח המצוה ועי' בנתה"מ (ס"ק י"ז) מ"ש בזה:

ולפי מה שכתבתי בישוב קושית הפנ"י הנ"ל דגבי שומר אבידה שפיר מיקרי שיטוח וניעור ג"כ מצוה דאל"כ לא יהיה ש"ש כלל א"כ כל שאינו שומר אבידה בודאי דלא מיחשב שיטוח וניעור למצוה דנימא גביה עוסק במצוה פטור מן המצוה ורק אם מחויב בשיטוח וניעור הוא מחויב מדינא כדין שומר גמור ולקמן יבואר עוד בזה אי"ה:

אולם בגוף הדין י"ל ולבאר קצת החילוק שבין שומר אבידה לנפקד דעלמא האיך הוי החיוב גביה בשיטות וניעור:

והנה בב"מ (דף ל' ע"א) ת"ר המוצא כלי עץ משתמש בהם בשביל שלא ירקבו כו' עד כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון פקדון מאי עבידתיה גביה אמר ר"א ב"ח א"ר ששת בפקדון שהלכו בעליהם למד"ה ע"כ ובש"ע חו"מ (סי' רס"ז סי"ז) וז"ל כל זמן שהיה אצלו חייב לטפל בה שלא תפסד כו' ובסי"ח וצריך לבקרה ולבודקה כדי שלא תפסד כיצד מצא כסות של צמר מנערה אחת לשלשים יום כו' ע"ש (ובסי' רצ"ב סכ"א) הפקיד אצלו כסות מנערה בענין שנתבאר (בסי' רס"ז) (ובסכ"ב) במד"א בפקדון שהלכו בעליו למדה"י אבל אם היה עמו באותו הארץ ה"ז לא יגע בו אעפ"י שיאבד ועיין בסמ"ע ובש"כ שם והנה לכאורה י"ל הכי נימא דאם הפקיד דבר אצל חבירו ואח"כ ילך לו המפקיד למדה"י ויהיה הנפקד חייב לשומרו לעולם ואפי' אם נימא דמיירי שהוא בתוך הזמן קבלת השמירה מ"מ הואיל דאם המפקיד עמו במדינה א"צ הנפקד לנערה ולשומרה וכי בשביל זה שהלך לו המפקיד למדה"י הוטל החיוב על הנפקד לשוטחה ולנערה ולכאורה י"ל בזה:

והנלע"ד בזה דיש חילוק בין שיטוח וניעור שמחיוב ש"ש לעשות לבין שיטוח וניעור שש"ח מחויב לעשות והיינו שיש דברים אשר יתקלקלו במה שלא ישטחנה ויהיה הפסד וקלקול גדול ויהיה נחשב זה שלא שטחה לפשיעה אשר בזה גם הש"ח מחויב לעשות ויש ענין אחר שיתקלקל באופן שלא יהיה נחשב לפשיעה וש"ת פטור בזה דהא ש"ח אינו חייב אלא בפשיעה וזה לא מיקרי פשיעה אבל ש"ש דחייב בגניבה ואבידה חובה עליו לשוטחה ולנערה ולשומרה גם מהיזק זה. וכעין זה איתא לקמן (בדף נ"ז ע"א) איתיביה רבה לרב יוסף השב אין לי אלא בביתו לגינתו ולחורבתו מנין ת"ל תשיבם מ"מ מאי לגינתו ולחורבתו אילימא לגינתו המשתמרת היינו ביתו אלא פשיטא לגינתו שאינה משתמרת ש"מ כש"ח דמי כו' וכתבו התוס' בד"ה אלא כו' פי' אלא ברוח מצויה וש"מ כש"ח דמי דכלתה שמירתה עכ"ל ובשמ"ק שם בד"ה אלא תימא דאכתי מחייב משום פשיעה כיון דאינה משתמרת וי"ל דאינה משתמרת ברוח שאינה מצויה אבל משתמרת ברוח מצויה דהשתא לאו פשיעותא הוא תלמיד הר"פ ז"ל:

ולכאורה דבריו הקדושים אינם מובנים ונלע"ד דכוונתו הוא דיש שני עניני פשיעה דיש פשיעה גמורה אשר גם ש"ח חייב בה ויש עוד פשיעה שאינה גמורה והיינו דלא נחשב פשיעה כ"כ וש"ח פטור עליה וש"ש חייב עליה והוא כעין גניבה ואבדה אשר הש"ש חייב עליה והה"נ על פשיעה כזו ג"כ ש"ש חייב עליה וש"ח פטור עליה וכ"כ התוס' כאן בד"ה בההיא הנאה באה"ד וז"ל ולא פליגי רבה, ור"י אלא בסברא בעלמא וה"פ דההיא דאלו מציאות (דף ל"א) אי דמינטרא לרבה כדאית ליה מפשיעה ולר"י כדאית ליה מגניבה ואבידה פשיטא דלהאי לא צריך קרא עכ"ל. הרי שכתבו ג"כ סברא זו דלרבה דסובר ש"ח הוי אם משמרה שמירה זו המשומרת מפשיעה הוי שמירה מעליא ולא בעינן שמירה יתירה כ"כ ולר"י דאית ליה ש"ש הוה בעינן שישמר שמירה מעולה כ"כ שיהא משומר גם מגניבה ואבידה ואי לא עביד לה שמירה מעולה כ"כ מיקרי פשיעה וחייב הש"ש לשלם אבל לגבי ש"ח לא מיקרי זה פשיעה במה שלא שמר לה שמירה מעולה כ"כ רק אי שמר לה שמירה המוציאה משם פשיעה פטור. וזו היא כוונת התוס' והשמ"ק הנ"ל וז"ש השמ"ק וי"ל דאינה משתמרת ברוח שאינה מצויה אבל משתמרת ברוח מצויה דהשתא לאו פשיעותא הוא וכוונתם דאי אמרינן כש"ח דמי א"כ כי משמר לה שמירה מועטת המוציאה מידי פשיעה והיינו כי משתמרת ברוח מצויה תו לאו פשיעותא הוא ואם הוה כש"ח סגי לה בשמירה כזו ופטור אבל אם נימא כש"ש דמי א"כ בעינן שמירה מעולה ובעינן דוקא שיהיה משתמרת גם ברוח ש"מ וז"פ בכוונתם ז"ל:

ומעתה נבא לנידון דידן דיש חילוק בין שיטוח וניעור אשר הש"ש צריך לעשות דהואיל דהוא חייב גם בגניבה ואבידה וא"כ בעינן שמירה מעולה לגמרי וצריך לעשות שיטוח וניעור לשמור לגמרי אפי' מהפסד דלא שכיח דהא גניבה ואבידה ג"כ לא שכיחא וקרובה לאונס ואפ"ה ש"ש חייב עליה וה"ה אם יבא ההפסד ע"י שלא שטחה ונערה אפי' אם ההפסד הזה לא שכיח כ"כ אפ"ה ש"ש חייב עלה ומחויב בשיטוח וניעור לשומרה מהפסד רחוק ג"כ אבל ש"ח לא צריך למעבד שיטוח וניעור אלא לשומרה מהפסד דשכיח אבל לשומרה מהפסד דלא שכיח כ"כ לא צריך לשמור ולא בעי למעבד שיטוח וניעור כ"כ כמו ש"ש והיינו דש"ש צריך לעשות הרבה פעמים יותר שיטוח וניעור מש"ח וז"ב לענ"ד בסברא ובטעמא:

ומעתה לפי"ז נלע"ד דהא דקאמר הש"ס בב"מ (דף ל') כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון כו' לאו דלגמרי דמי פקדון לאבידה לכל מילי לענין שיטוח וניעור ויהיה הדין כן בין הפקיד אצלו בשכר ובין הפקיד אצלו בחנם דודאי זה אינו רק דבפקדון יש חילוק בין אם ש"ש או ש"ח דבש"ש בעי שיטוח וניעור יתירתא לשמור מכל הפסד אפי' אם ההפסד לא שכיח כ"כ והוא הפסד קטן ג"כ צריך להקדים ולשוטחה ולנערה שלא יבא לידי הפסד כלל ואם עבר ולא עשה לה שיטוח וניעור ובא ההפסד מיקרי תו פשיעותא להש"ש אבל אם הוא רק ש"ח לא בעי לעשות שיטוח וניעור רק אם ההפסד שכיח שיבא ע"י שלא ישטחנה וינערה אז הוא דמיקרי פשיעה וחייב בש"ח אבל אם לא שכיח ההפסד לבא ע"י שלא יעשה לה שיטוח וניעור כ"כ אז ש"ת פטור דלא צריך לעשות כ"כ הרבה שיטוח וניעור כמו ש"ש וכמש"ל. ובשומר אבידה אם נימא דהוה ש"ש בעי לעשות לה הרבה פעמים שיטוח וניעור ולשמרה מהפסד דלא שכיח לבא כ"כ ג"כ ואם נימא דהוה רק ש"ת א"כ גם שומר אבידה א"צ לשוטחה ולנערה כ"כ הרבה רק כמו ש"ת וא"כ לרבה דסובר דשומר אבידה הוה ש"ח א"כ הא דקתני בברייתא כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון היינו בפקדון שהוא ש"ח וצריך לעשות שיטוח וניעור בשומר אבידה ובפקדון שהפקיד אצלו בחנם והיינו לשומרה מפשיעה וא"צ להרבות כ"כ בשיטוח וניעור רק לשומרה מהיזק שהוא פשיעה ולרב יוסף דסובר דשומר אבידה הוי ש"ש א"כ מחויב בשיטוח וניעור יתירתא לשומרה מכל הפסד אפי' דלא שכיח א"כ הא דקתני בברייתא כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון היינו בפקדון ששומרו בשכר דמחויב ג"כ בשיטוח וניעור יתירתא אבל בפקדון שהוא שומרו בחנם והלכו בעליהם למדה"י לא צריך למעבד שיטוח וניעור רק להצילו מהפסד דשכיח שאם לא ישטחנה שכיח שיבא לידי הפסד גדול אבל אם לא שכיח שיבא לידי הפסד גדול אם לא ישטחנה אינו מחויב לשוטחה ולנערה. והמחבר דפסק (בסי' רס"ז) דשומר אבידה צריך לשוטחה ולנערה היינו שמחויב בשיטוח וניעור יתירתא ולהצילו מכל הפסד אפי' מן הפסד דלא שכיח כ"כ משום דהמחבר פוסק כר"י דשומר אבידה הוה ש"ש ובפקדון פוסק (בסי' רצ"ב) הפקיד אצלו כסות מנערה בענין שנתבאר (בסי' רס"ז) כוונתו ג"כ כן דאם הוא ש"ש דינו ממש כמו שומר אבידה דמחויב בשיטוח וניעור יתירתא וכתב עוד המחבר בד"א בפקדון שהלכו בעליו למדה"י אבל אם היה עמו באותו הארץ ה"ז לא יגע בו אעפ"י שיאבד והיינו דאף כשהוא ש"ש ג"כ הדין כן דאם המפקיד הוא באותה מדינה אמרינן דלא קיבל עליו השומר נטירותא יתירתא ורק דאם אין המפקיד כאן מחויב הנפקד בנטירותא יתירתא אבל בש"ח י"ל דלא מחויב הש"ח בשיטוח יתירתא. ועי' במלמ"ל פ"י מהל' שכירות ה"א דחולק על המוהרש"ך וס"ל דגם במלוה על המשכון דהוי ש"ש מחויב בנטירותא יתירתא כמו כל ש"ש דעלמא ועיין שו"ת ח"ס חחו"מ (סי' ט"ז) מ"ש בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה