אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף נד.
[אות לח]:
או מיבעיא ליה לחלק ובתוס' ד"ה או האי סוגיא כרבי יאשיה ותימא א"כ סוגיא זו דלא כהלכתא דבפ' השואל (צ"ד) מוקי אביי כר' יאשיה ורבא כר' יונתן וקיי"ל כרבא לגבי דאביי כו'. והנה מבואר משיטת התוס' דהלכתא כרבא לגבי דאביי אפי' היכא דלא פליגי בסברא דנפשייהו רק פליגי כמאן הילכתא ג"כ הלכה כרבא ועי' בב"מ (צ"ד ע"ב) בדברי הנ"י בשם הרנב"ר והרשב"א שכתבו דפסקינן כר' יונתן דרבא קאי כוותיה וחידוש בעיני על התנא הגאון בעל יד מלאכי בכללי הה"א (סי' קנ"ז קנ"ט) שהביא בקיאות עצום דאיכא דיעות בזה והוא ז"ל הוכיח מכמ"ד דגם בכה"ג הלכה כרבא לגבי דאביי ולא הביא הראשונים הללו ז"ל דכתבו בהדיא כן דגם בכאן פסקינן הלכה כרבא לגבי דאביי אף דלא פליגי בסברא דנפשייהו רק אי הלכתא כר' יאשי' או כר"י:
ועיין בשמ"ק כאן בד"ה או הקשה קושית התוס' הנ"ל וכ' לתרץ בשם הר' ישעיה וי"ל דבמנחות פרק שתי מדות (דף צ"א ע"א) בהא דדריש מן הבקר הצאן ומן לחלק לענין נסכים ומסיק תלמודא דאפי' לר' יונתן איצטריך מן לחלק לכל אחד נסכים דאע"ג דמשמע כ"א בפ"ע סד"א היכא דעביד בקר וצאן יחד לא יבא לשניהם נסכים אלא כשיעור אחד להכי כתב מן לומר שיביא שני נסכים וכן י"ל כאן דאיצטריך קרא לחלק אף לר' יונתן אע"ג דמשמע כ"א בפ"ע היכא דנפלו שניהם אימא לא ליחייב אלא אחד מינייהו וכן במתנות כהונה הו"א היכא דשחט שנים לא ליחייב ליתן מתנות אלא חד מנייהו עכ"ל ולכאורה לא הבנתי דנהי דהסברא הוא דדוקא אם יפלו שניהם שור עם חמור הוא דלחייב אבל לא בנפל אחד מהם הוא משום דכן היה גזה"כ אבל כשאנו אומרים דהדין הוא דכשנפל אחד מהם ג"כ חייב א"כ איך שייך לומר דכשנפלו שניהם כאחד שור וגם חמור לא יחייב אלא על א' מהם ואם יהיו שניהם של שני בני אדם על מה ישלם ועל מה לא ישלם ואפי' אם שניהם של אדם אחד ג"כ אין שייך כלל לומר כן שלא ישלם אלא על אחד מהם דבשלמא גבי נסכים שפיר יש סברא לומר כן דנסכים דחדא יעלו לו לשניהם משא"כ היכא דהזיק לחבירו שני דברים כאחד ואם היה מזיק כ"א בלחודי' היה מחויב לשלם על כ"א מהם ועכשיו שהזיק שניהם כא' למה לא ישלם רק על א' מהם ולכאורה י"ל בזה. ובעיקר הענין יעויין מ"ש בעזה"י שם בב"מ על (דף צ"ד) הבאתי סוגית הש"ס דמנחות הנ"ל ופלפלתי הרבה ע"ד הט"ז ביו"ד (סי' רכ"ח ס"מ) בדברי הרשב"א ז"ל יעוש"ה:
[לט] (א) שם ע"א אימא ונפל כלל שור וחמור פרט כו' אלא אמר קרא כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים ועיין בתוס' ד"ה הו"א קרב לגבי מזבח. ועי' ברש"י חומש פ' משפטים (כ"א פסוק ל"ג) על פסוק ונפל שמה שור או חמור וז"ל שור או חמור ה"ה לכל בהמה וחיה שבכל מקום שנאמר שור וחמור אנו למדין אותו שור שור משבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך מה להלן כל בהמה וחיה כשור שהרי נאמר במקום אחר וכל בהמתך אף כאן כל בהמה וחיה כשור ולא נאמר שור וחמור אלא שור ולא אדם חמור ולא כלים עכ"ל ובאמת דברי רש"י ז"ל אינם מובנים כלל דהא הש"ס יליף לה מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים וכבר תמה בזה הרא"ם ז"ל והמהרש"א הביאו ג"כ כאן על תוס' ד"ה הו"א קרב והמהרש"א כתב לתרץ דברי רש"י ז"ל והוא דרש"י ז"ל פי' כן למ"ד שביתת כלים בשבת דאורייתא יעוש"ה בדבריו הנחמדים אבל קשה מאד לומר דרש"י ז"ל נקיט לפירושו בחומש אליבא דב"ש דסובר שביתת כלים דאורייתא:
ולענ"ד ליישב קצת דברי רש"י ז"ל ע"ד פלפול קצת ובהקדם יבואר קצת דברי התוס' כאן ג"כ והוא מ"ש בד"ה הו"א קרב תימא למה לא ילפינן הכא שור שור משבת ובמסקנא נמי דמרבינן עופות מדכתיב ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים למה לי נילוף משור שור או חמור חמור משבת כמו חסימה ופריקה לקמן וממילא אימעוט אדם כו' ומיהו להפרשת הר סיני ניחא דלא שייך למילף משבת דעדיין לא נאמרו עשרת הדברות כו' עיי"ש. ולכאורה י"ל במ"ש דהפרשת הר סיני לא נוכל למילף משבת הואיל דעדיין לא נאמרו עשרת הדברות הלא במרה נצטוו על השבת כדאר"י א"ר כאשר צוך במרה ועי' במסכת שבת (פ"ז ע"ב) ובסנהדרין (נ"ו ע"ב) וא"כ זה היה עוד קודם מתן תורה וא"כ הא היה נוכל למילף הפרשת הר סיני משבת ולמה ליה להש"ס למילף לקמן (בדף נ"ד ע"ב) מקרא דאם בהמה אם איש דחיה בכלל בהמה ואם בתרא למילף מיניה עופות הא נוכל למילף משבת וכמו שרצו התוס' להקשות כאן ולכאורה י"ל בזה:
ולכאורה היה נוכל לומר דנהי דבמרה נצטוו על השבת לא דכל דיני שבת נאמר להם אז רק מקצת דהיינו עיקר שמירת שבת מלאכות חמודות שחייבין עליהם מיתות ב"ד אבל שביתת בהמתו לא נאמר להו אז משום דהוי רק חייבי לאוין. ובאמת מצינו פלוגתא בזה דפליגי אמוראי במסכת שבת (דף פ"ז) דקאמר שם ת"ש ששי ששי בחודש ששי בשבת קשיא לרבנן הא נמי ר' יוסי היא ששי למאי רבא אמר לחנייתן רב אחא בר יעקב אמר למסען וקמיפלגי בשבת דמרה דכתיב כאשר צוך ה"א ואר"י א"ר כאשר צוך במרה מ"ס שבת איפקוד אתחומין לא איפקוד ומר סבר אתחומין נמי איפקוד ועיין ברש"י שם והמבואר שם דרבא דסובר ששי לחנייתן וא"כ היה התניה באחד לחודש שהוא אחד בשבת דהא ששי בשבת היה ששי בחודש וא"כ ע"כ היה הנסיעה בשבת והלא עוד מקודם נצטוו על שבת עוד במרה וצריכינן לומר דרבא ס"ל דלא איפקדו במרה אתחומין ורק על עיקר שבת שהוא כרת ומיתות ב"ד אבל על חייבי לאוין לא איפקדו וא"כ לא איפקדו על תחומין ורב אחא ב"י סובר דהיה ששי לנסיעתן וא"כ ביום א' לחודש שהוא יום א' בשבת היה הנסיעה אז אבל בשבת לא היו רשאין לנסוע דכשהופקדו במרה על שבת איפקדו על כל דיני שבת על הכללות ועל הפרטות וא"כ גם על חייבי לאוין איפקדו וא"כ איפקדו נמי אתחומין וא"כ לפי"ז אם איפקדו במרה על שביתת בהמתו ג"כ תליא בהאי פלוגתא דרבא וראב"י דלרבא דאמר לחנייתן סובר דלא איפקדו במרה כל דיני שבת רק על עיקר שבת ולא איפקדו, על שביתת בהמתו ג"כ כמו דלא איפקדו על תחומין ולראב"י איפקדו במרה על כל דיני שבת בכללות ובפרטות ואיפקדו אתחומין ואיפקדו נמי אשביתת בהמתו שוב: שוב ראיתי בחידושי הר"ן על מסכת שבת שם הנדפס מחדש וז"ל בד"ה אתחומין לא איפקוד פי' ואע"ג דאל יצא איש ממקומו דמיניה דרשינן תחומין כתיב במרה האי תנא מפיק תחומין ממגרשי הערים כדדריש ר"ע במסכת סוטה ודרש אל יצא אל יוציא וא"ת א"כ מאי קאמר אשבת איפקוד שהרי הוצרכו להוציא כליהם ולהוליכם עמהם והאי תנא הא דריש אל יוציא דמיניה אסרינן אפי' העברת ד' אמות ברה"ר וי"ל נתנום ע"ג בהמתם והיו מחמרין אחריהם שלא היו מצוין על שביתת בהמתם ולא אלאו דמחמר וכי אמרינן אשבת איפקוד דוקא באיסור שבת שיש בו כרת אבל באיסור לאוין גרידא כגון לאו דמחמר לא איפקדו עכ"ל הר"ן ז"ל ותה"ל שכוונתי לדעת קדשו:
ומעתה לפי האמור נוכל לומר בכוונת התוס' שכתבו דעל הפרשת הר סיני לא תקשה דנילוף שור שור משבת משום דהפרשת הר סיני היה קודם אמירת עשרת הדברות והכוונה דנהי דשבת נצטוו במרה היינו דוקא דינים שיש בהם חיוב מיתה אבל לא לאוי וא"כ איסור תחומין ואיסור שביתת בהמתו בסיני הוא דנאמר ושפיר כתבו התוס' דמפרשת הר סיני ל"ק דעדיין לא נאמרו אז עשרת הדברות וא"כ אכתי לא היו מצוים אז בשביתת בהמתו ולא נאמר אז עדיין קרא דשורך וחמורך וכל בהמתך האמורים בשמירת שבת וא"כ לא נוכל למילף הפרשת הר סיני משבת ודוק:
אולם לפי האמור י"ל ג"כ על קושית התוס' שהוקשו דלמה לי למילף מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים נילוף שור שור משבת הלא לפי האמור דשבת שנצטוו במרה לא איפקדו אתחומין וא"כ כשהופקדו במרה אדינין לא היו יכולין למילף שור שור משבת והיו צריכין לקרא דכסף ישיב לבעליו ופרשת נזיקין ג"כ נאמרה כולה במרה ומש"ה הוא דיליף הש"ס מהאי קרא היינו לפרושי הדין שהיה אז קודם שנאמרה הלכות שבת בהר סיני ואז היה ילפינן מקרא דכסף ישיב לבעליו ומאי הוקשו התוס' דנילוף נזיקין שור שור משבת ולכאורה י"ל בזה:
אולם יש ליישב זה בהקדם מה דאיתא במסכת סנהדרין (דף נ"ו ע"א) ת"ר שבע מצות נצטוו ב"נ דינין וברכת השם כו' ופריך הש"ס דינין בני נח איפקוד והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שקבלו עליהן ב"נ והוסיפו עליהן דינין ושבת וכבוד אב ואם דכתיב כאשר צוך ה"א ואר"י כאשר צוך במרה אר"נ ארב"א לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה א"ה מאי והוסיפו עליהן דינין אלא אמר רבא לא נצרכה אלא לדיני קנסות כו' עד אלא אמר רבא האי תנא תנא דבי מנשה הוא דמפיק ד"ך ועיי"ל (ס"ך) דתנא דבי מנשה שבע מצות נצטוו בני נח עכו"ם וג"ע וש"ד כו' וי"א אף על הדינין כו' כל הסוגיא והנה מבואר שם דפליגי תנאי בזה אי ב"נ נצטוו על הדינים דתנא דבי מנשה סובר דבני נח לא נצטוו על הדינים ורק במרה נצטוו על הדינין ותנא דברייתא קמייתא סובר דבני נח נצטוו על הדינין וא"כ לא ס"ל דבמרה נצטוו על הדינין ואף דהא פשיטא דב"נ שנצטוו על הדינין לא היו דיניהם שוים לגמרי לדיני ישראל דהא ב"נ סגי בדיין אחד ובע"א ובלא התראה אפ"ה לא מצינן לומר דבמרה הוסיפו עליהם הני דינין דבעינן ב"ד ובשני עדים והתראה דא"כ לא שייך לומר הוסיפו עליהן דינין וכן לא נוכל לומר דהוסיפו דיני קנסות דא"כ הי"ל לתנא דברייתא לומר והוסיפו בדינין וכדקאמר הש"ס שם וע"כ דהאי תנא דברייתא דקתני דבמרה הוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד ע"כ דס"ל דבני נח לא איפקדו על הדינין כלל וכתנא דבי מנשה דאפיק ד"ך ועיי"ל ס"ך יעוש"ה בסוגיא הנ"ל:
והנה לפום סברת תנא דברייתא קמייתא דב"נ נצטוו על הדינין הוה הפי' על כל הדינין שנוהגין בישראל בדיני ממונות נצטוו ב"נ ג"כ אז וגם בעניני נזיקין נצטוו אז וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהדיא בפ' וישלח (ל"ד פסוק י"ג) וז"ל ועל דעתי הדינין שמנו לב"נ בשבע המצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד אבל צוה אותם בדיני גניבה ואבידה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהם בענין הדינין שנצטוו ישראל כו' ודלא כמ"ש הרמב"ם בסופ"ט מהל' מלכים ע"ש ובאמת דברי הרמב"ם ז"ל הם תמוהים מסוגית הש"ס דסנהדרין (נ"ו) הנ"ל וכבר תמה בזה הלח"מ שם והניח בצ"ע וגם דעת רש"י ז"ל הוא כשיטת הרמב"ן ז"ל ועיין בלח"מ שם שכתב ג"כ כן:
והנה התוס' במסכת ע"ז (דף כ"ד ע"ב) ד"ה יתרו באה"ד וז"ל ולמ"ד קודם מתן תורה בא קשיא מה שאמר משה אל יתרו והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו דהא עדיין לא ניתנה תורה כו' עכ"ל ולא זכיתי להבין חדא דהא למ"ד במרה נצטוו על הדינין א"כ גם קודם מתן תורה כבר היו הדינין ואפי' אם נאמר דלא נצטוו על הדינין במרה מ"מ היה להם הדינין שבני נח היו מצווין עליהן וא"כ שפיר באו לשפוט לפני מרע"ה ואי דנימא דקושית התוס' הוא על הלשון חוקי האלהים ואת תורותיו הלא במרה נאמר להם חק ומשפט דכתיב שם שם לו תק ומשפט וא"כ קאי תורותיו על כל מה שנצטוו במרה ושייך שפיר הלשון והודעתי חוקי אלהים ותורותיו דהיינו התורות של החוקים וצ"ע אצלי להבין דברי התוס':
והנה עפ"י האמור נוכל ליישב דברי התוס' הנ"ל דסברי דהאי סוגיא דידן כאן בכ"ק אזלא אליבא דהאי ברייתא קמא דסנהדרין שם דב"נ איפקדו אדינין וא"כ לא הוסיפו לישראל במרה דינין ורק נשנה להם השבע מצות ובשבע מצות היו נאמרים דינין מקרא דויצו ה"א על האדם וכדאיתא בסנהדרין שם ורק אחר מתן תורה נאמר לישראל כל הפרשיות של כל הדינין דבשלמא למ"ד דב"נ לא איפקדו על הדינין ורק במרה נצטוו על הדינין וא"כ כשנאמרו מחדש הדינין לישראל בודאי נאמרו כל הפרשיות כאשר כתובים בתורתנו הקדושה ככתבם וכלשונם הקדוש. ויש להביא ראיה לזה מדברי הרשב"ם ז"ל במסכת ב"ב (דף קי"ט ע"א) בד"ה יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן כמו בן שהרי דינין נצטוו במרה כדאמרינן בסנהדרין (נ"ו) וכדכתיב שם שם לו חק ומשפט ומעשה דבנות צלפחד בערבות מואב בסוף המ' שנה כו' עיי"ש הרי מבואר בהדיא כן דלמ"ד דבמרה נצטוו על הדינין אזי נצטוו על כל הדינין בכללות ובפרטות ואח"כ נכתבו בתורה וכמו שמצינו במסכת גיטין (דף ס') בהא דפליגי אי תורה מגלה מגלה ניתנה או תורה חתומה ניתנה ומייתי הא דר' לוי דאמר ר"ל שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן כו' ועיין בתוס' ד"ה תורה חתומה ניתנה ונראה לפרש דלא קאמר חתומה ניתנה שלא נכתבה עד לבסוף אלא שעל הסדר נכתבה דיש פרשיות שנאמרו תחלה לפני אותם הכתובים לפניהם ולא נכתבה עד שנאמר לו אותה שכתובה לפניו וכותב זאת אחריה ועל זה מייתי מדר' לוי שאותם לא נאמרו על הסדר כו' עיי"ש וא"כ נוכל לומר דכ"ע דלמ"ד דדינין נצטוו במרה שנאמרו פרשיות של כל הדינין ככתבה וכלשונה ולמ"ד מגלה מגלה ניתנה נכתבה אז ג"כ תיכף וא"כ שפיר יש חילוק בין אם אמרינן דבמרה נצטוו על הדינין אז היו כתובים כל הפרשיות או נאמרו אז כל הפרשיות של הדינין ונכתב האי קרא דכסף ישיב לבעליו ודרשינן מיניה כל דאית ליה בעלים ואז לא היינו יכולין למילף עוד שור שור משבת דהא במרה לא איפקדו עוד על תחומין ועל שביתת בהמתו וא"כ לא נאמר עוד קרא דשורך גבי שבת וצריכינן למילף מקרא דכסף ישיב לבעליו. וזה ניחא אי אמרינן דבמרה איפקדו על הדינין אבל אם נימא דב"נ איפקדו על הדינין והוא מקרא דויצו ה"א על האדם ונאמר זה עוד הפעם לישראל במרה בלשון הזה עצמו אבל כל פרשיות של הדינין לא נאמרו במרה לישראל ורק אחר מתן תורה נאמרו לישראל כל הפרשיות של כל הדינין ונאמר אז קרא דכסף ישיב לבעליו ואז תו שפיר מקשי התוס' דנילוף שור שור משבת דהא שבת נאמרה עוד הפעם במעמד הר סיני ואז נצטוו ג"כ על שביתת בהמתו וא"כ תו לא צריכינן למילף מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים דהא נוכל למילף שור שור משבת כן נוכל ליישב דברי התוס' ודוק היטב בזה: אולם באמת נוכל ליישב קושית התוס' הנ"ל ולומר דהאי סוגיא אזלא אליבא דתנא דברייתא דבי מנשה דאפיק ד"ך ועייל ס"כ וא"כ דינים נאמרו במרה ונאמרו אז לישראל כל הפרשיות של דינין וא"כ נאמר אז קרא דכסף ישיב לבעליו ונהי דגבי שבת נאמרה במרה מ"מ הא ע"כ גם לסברת התוס' צרכינן לומר דהאי סוגיא אזלא אליבא דרבא דסובר ששי לחנייתן וא"כ לא איפקדו במרה על תחומין וגם לא איפקדו על שביתת בהמתו וא"כ לא היו אז יכולין למילף שור שור משבת וצרכינן למילף מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית לי' בעלים והש"ס אזלא כאן לפרש הקראי שנאמרו במרה קודם מתן תורה ואז היו למדין מקרא דכסף ישיב לבעליו ומש"ה נקיט הש"ס האי דרשא גם לדידן שנוכל למילף שור שור משבת והבן בזה:
והנה ע"פ האמור נוכל ליישב דברי רש"י ז"ל בחומש שפי' דונפל שור וחמור דה"ה לכל בהמה חיה ועוף משום דגמרינן שור שור משבת והקשה המזרחי ז"ל דהא הש"ס בכאן יליף מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית לי' בעלים אבל לפי האמור נוכל ליישב זה דהש"ס בכאן אזלא אליבא דרבא דאית לי' במס' שבת (פ"ז ע"ב) דהא דקתני בברייתא ששי לחודש ששי בשבת וכר' יוסי והוי נמי ששי לחנייתן וא"כ סובר דנהי דאיפקדו במרה על שבת אבל אתחומין לא איפקדו וא"כ גם על שביתת בהמתו לא איפקדו עוד במרה וא"כ לא נוכל למילף שור שור משבת וא"כ כשאיפקדו במרה על דינין הי' משרע"ה אומר להם מפי הגבורה כל הפרשיות של הדינין ככתבם וכלשונם. ולזה מפרש הש"ס כאן דמנא ידעינן דאיפקדו בדינין שהבור ישלם על כל בהמה חיה ועוף והוצרך הש"ס לומר דילפינן מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית לי' בעלים ומגז"ש דשור שור משבת לא מצינן למילף דהא במרה לא איפקדו על תחומין וגם על שביתת בהמתו לא איפקדו אז וכמו שכתבתי לעיל בשם חידושי הר"ן ז"ל על מס' שבת שם משא"כ לרב אחא ב"י דסובר התם בשבת ששי למסען וא"כ סובר דגם על תחומין איפקדו וא"כ גם על שביתת בהמה איפקדו וא"כ ע"כ צרכינן לומר דכל דיני שבת נאמר להם במרה וכל הפרשיות שבתורה בענין שבת נאמר להם במרה ככתבם וכלשונם וא"כ תו היו יכולין למילף בגז"ש דשור שור משבת ולא צרכינן תו למילף מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית לי' בעלים ונוכל לומר דרש"י ז"ל נקיט לדרשא אליבא דראב"י דסובר ששי למסען וא"כ איפקדו כל דיני שבת במרה ותו ילפינן בגז"ש דשור שור משבת ודוק בזה. ואם כי הוא דרך פלפול עכ"ז הלא ראיתי שהמהרש"א נדחק לתרץ דרש"י ז"ל נקיט לפירושו אליבא דב"ש דסובר שביתת כלים דאורייתא וע"כ רשות ניתן לתרץ גם באופן שכתבתי: (ב) ונוכל להוסיף עוד פלפלת כל שהוא בהא דמסיק הש"ס כאן לבתר דמשני אלא אמר קרא כסף ישיב לבעליו כל דאית לי' בעלים א"ה אפילו כלים ואדם נמי אמר קרא שור ולא אדם חמור ולא כלים ולר' יהודה דקא מרבי להו לכלים בשלמא שור ממעט בי' אדם אלא חמור מאי ממעט בי' אלא אמר רבא חמור דבור לר' יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא ע"כ. והנה לכאורה אינו מובן אמאי הוצרך הש"ס לאתויי הא דרבא כאן דקאמר חמור דבור לר' יהודה כו' בפשיטות הו"ל להש"ס לאסוקי בקושי' בהא דקאמר הש"ס ולר' יהודה דקא מרבי להו לכלים בשלמא שור ממעט בי' אדם אלא חמור מאי ממעט בי' קשיא ומאי קאמר הש"ס אלא אמר רבא וראיתי בפ"י כאן שעמד בזה וכ' לתרץ יעוש"ה:
אבל לפי האמור מיושב היטב דהנה לפי האמור לעיל כל הסוגיא דידן כאן אזלא אליבא דרבא דסובר במס' שבת דבמרה לא איפקדו אתחומין וא"כ גם אשביתת בהמתו לא איפקדו וליכא למילף שור שור משבת ומש"ה ילפינן לה מקרא דכסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית לי' בעלים אבל לרב אחא בר יעקב דסובר דבמרה איפקדו אתחומין ג"כ וא"כ איפקדו נמי אשביתת בהמתו ונאמרו במרה כל הפרשיות שבתורה של שבח ונאמר ג"כ קרא דלא תעשה מלאכה אתה כו' ושורך וחמורך וא"כ כשנאמרו דינים ג"כ במרה נוכל למילף שור שור משבת או חמור חמור משבת וא"כ נוכל לומר דלר' יהודה דקמרבי להו לכלים ואפ"ה לא קשיא למה לי חמור דבור דנוכל לומר כראב"י דבמרה איפקדו אתחומין ג"כ וא"כ איפקדו גם אשביתת בהמתו וא"כ נוכל לומר דשור דכתיב גבי בור אתיא למילף שור שור משבת וחמור אתא למעט אדם ואי לאו דכתיב חמור היינו אומרים דבנפל אדם לבור משלם בעל הבור ואע"ג דלקמן קאמר הש"ס להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר וא"כ גם בלא קרא דחמור ג"כ היינו אומרים דאדם פטור גבי נזקי בור ועיין בתוס' כאן בד"ה הוה אמינא שכ' וז"ל ובמסקנא נמי דמרבינן עופות מדכתיב ישיב לבעליו ל"ל נילף שור שור או חמור חמור משבת כמו חסימה ופריקה וממילא אימעט אדם דליכא למילף משבת כדאמרינן לקמן גבי כלאים להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר כו' עיי"ש. מיהא י"ל כמ"ש הפ"י כאן בד"ה אלא וז"ל ע"ד התוס' הנ"ל ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל דאי ילפינן משבת לא צריכנא למעט. אדם משום דלהנחה הקשתיו היינו בריש הסוגיא אבל למאי דאוקימנא כבר שיש לדרוש מוהמת יהי' לו כל דבר מיתה וא"כ סד"א דאדם נמי חייב דבר מיתה הוא קמ"ל קרא דשור ולא אדם כי היכא דנדרש קרא דוהמת יהי' לו למעט פסולי המוקדשין כו' עיי"ש בפ"י שהאריך בזה ונוכל להוסיף עוד ולומר בזה ע"פ מ"ש הרשב"א בתשובה (סי' רנ"ב) שדן דבאדם ג"כ שייך חיוב דפריקה וטעונה מן התורה והא דקאמר הש"ס כאן להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר ופריקה וטעונה הוא דילפינן שור שור וחמור חמור משבת וא"כ היל"ל דפריקה וטעונה ליכא באדם וכן דן שם הרב השואל ז"ל וע"ז השיב הרשב"א דכוונת הש"ס הוא דאי לית לן קרא אחריני או ק"ו או סברא לחייב להאדם ורק מכח ההיקש דילפינן שור שור משבת ועל זה קאמר הש"ס להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר כלומר דמהיקש הלז לא מצינן למילף לאדם דהיקש הזה לא נאמר רק להנחה בלבד אבל היכא דאיכא סברא אחריני לחייב לאדם מכח כל שכן וכדומה שפיר אמרינן דהשתא גבי שור וחמור שייך זה מכ"ש באדם וא"כ שפיר שייך פריקה וטעונה באדם מה"ת ומשום דהשתא גבי בהמה שייך חיובא דפריקה וטעונה מכ"ש באדם עיי"ש שהאריך להביא ראיות לזה. ועיין עוד שם (סי' רנ"ו ורנ"ז) ולקמן (בדף נ"ד ע"ב) [אומ"ב] יבואר אי"ה עוד מזה. וא"כ לסברת הרשב"א הנ"ל אם היינו למדין גבי בור שור שור משבת היינו אומרים ג"כ דאדם ג"כ חייב בבור מכת כל שכן דהשתא שאם נפל שור להבור מחויב בעל הבור לשלם מכל שכן אם נפל אדם להבור דבודאי חייב בעל הבור לשלם ולא שייך לומר להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר הואיל דאין אנו באין לדון לחייב על האדם מטעם הקישא וכמ"ש הרשב"א דבאדם ג"כ חייב בפריקה וטעונה מן התורה וא"כ אם נימא דנילף מנז"ש דשור שור משבת היה חייב גם על האדם וא"כ צרכינן חמור דבור לפטור בו על האדם ושור צרכינן לגזירה שוה דשור שור משבת. וכל זה הוא אם נימא כרב אחא ב"י בשבת (דף פ"ז) דהא דקתני בברייתא ששי בשבת ששי בחודש היינו למסען ומשום דבמרה איפקדו אכל הלכות שבת אתחומין ואשביתת בהמתו ג"כ ונוכל למילף שור שור משבת אבל לרבא שפיר קשיא חמור דבור לר' יהודה והיינו דלרבא לשיטתו דסובר שם בשבת ששי לחנייתן וסובר דבמרה לא איפקדו על תחומין ועל שביתת בהמתו ג"כ לא איפקדו ולדידי' ע"כ לא נוכל למילף שור שור משבת משום דאז במרה שנצטוו על הדינין ונאמרו כל הפרשיות שכתובים בהם הדינין אז לא היינו יכולין למילף משבת דאז במרה לא נאסרה עדיין שביתת בהמתו ולא נאמר עוד האי קרא דשבת דכתיב בי' לא תעשה מלאכה אתה ושורך וחמורך ולמדין רק מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית לי' בעלים ושור בעינן למידרש שור ולא אדם חמור ולא כלים וא"כ לרבי יהודה דסובר דחייב על נזקי כלים בבור למה אתי חמור למעוטי וקאמר חמור דבור לרבי יהודה קשיא והוא רק לשיטת רבא בשבת (דף פ"ז) ומש"ה שפיר קאמר הש"ס אלא אמר רבא חמור דבור לר' יהודה קשיא ודוק כי הוא חריף. ובזה מובן לשון הש"ס דנקיט לשון קשיא ולא נקיט תיובתא והוא משום דלשון קשיא אית לה תירוצא ותיובתא לית לה תירוצא ועיין במס' ב"ב (דף נ"ב ע"ב) ברשב"ם ד"ה קשיא ושם (קכ"ז ע"א) ד"ה קשיא ובמל"מ פי"ז מהל' איסורי ביאה הל' ט"ו מ"ש בשם הריטב"א וכבר האריכו הרבה בזה ובעניי העירותי ג"כ בכמ"ד בזה. ולפי האמור מובן היטב הלשון קשיא משום דתיובתא ליכא דבאמת נוכל לומר דר' יהודה סובר ג"כ כרב אחא ב"י דכשאיפקדו במרה על שבת איפקדו על כל דיני שבת גם אתחומין וגם אשביתת בהמתו ונוכל למילף שור שור משבת וא"כ חמור אתא למעוטי אדם וא"כ גם לר' יהודה לא מייתר כלל חמור דבור ודוק בזה. ועוד יש לתרץ דברי רש"י ז"ל הנ"ל באופן אחר קצת ורק הואיל דשורש התירוץ הכל הוא על קוטב הנ"ל לכן קצרתי:
ג מיהו בפשיטות היה נלע"ד לומר בזה דרש"י ז"ל נקיט לפירושו בחומש משום דילפינן שור שור משבת משום דלקמן (בדף נ"ד ע"ב) קאמר הש"ס וגבי שבת מנלן דתניא ר' יוסי אומר משום ר' ישמעאל בדברות הראשונות נאמר עבדך ואמתך ובהמתך ובדברות האחרונות נאמר ושורך וחמורך וכל בהמתך והלא שור וחמור בכלל כל בהמה היו ולמה יצאו לומר לך מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהן אף כל חיה ועוף כיוצא בהן כו' אלמא דר' ישמעאל כללא כייל לן דבכל התורה כולה ילפינן משבת דחיה ועיף כיוצא בהן ועיין בירושלמי כאן על מתני' דילן וז"ל לנפילת הבור ונפל שמה שור או חמור להפרשת הר סיני אם בהמה אם איש לא יחיה כו' ובמראה הפנים בד"ה לנפילת הבור וז"ל הש"ס מקצר כדרכו וסמך על התוספתא שהיו בקיאין בה וז"ל התוספתא פ"ו אחד שור וחמור ואחד שאר בהמה חיה ועוף לנזיקין מועד משלם נ"ש ותם משלם ח"נ אחד שור וחמור ואחד שאר בהמה כו' ר"י אומר משום ר' ישמעאל בדברות הראשונים הוא אומר כו' מה שור וחמור האמורים לענין שבת עשה שאר בהמה חיה ועוף כשור וחמור אף שור וחמור האמורים לענין כל דבר שאר בהמה חיה ועוף כשור וחמור ע"כ. ובמראה הפנים האריך בביאור יעוש"ה שהביא דהש"ס דילן יליף לה מקרא דכסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית לי' בעלים כו' והביא דברי המהרש"א יעוש"ה. וא"כ י"ל דרש"י ז"ל נקיט לפירושו כהתוספתא והירושלמי ועם מה שכתבתי בפלפול דלעיל דתליא בפלוגתא דאמוראי בשבת (דף פ"ז) הנ"ל א"ש כמין חומר וקצרתי מאד בזה כי מובן למעיין היטב:
[מ] שם אלא א"ר חמור דבור לר' יהודה כו' קשיא. בתוס' ד"ה חמור הקשה הר"ר משה מפונטייזא ואימא דחמור אתי למעט שטרות ואור"י דלמאן דלא דאין דינא דגרמי אפילו הוא עצמו פטור ולמאן דדאין דינא דגרמי נמי לא מחייב אלא מדרבנן כדמוכח בפרק הכונס (דף ס"ב) כו' עכ"ל. והנה לכאורה י"ל לשיטת הרמב"ן ז"ל דדינא דגרמי מחויב מדאורייתא א"כ אכתי תקשה קושיא הנ"ל. ועיין בש"כ (סי' שפ"ו סק"א) הביא דברי הרמב"ן ז"ל והביא הרבה ראיות לחלוק בזה והביא ג"כ דברי התוס' הנ"ל ועיי"ש מ"ש בשם המוהרש"ל לפרש בזה:
ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהרמב"ן ז"ל הי' מפרש פי' אחר בסוגיין והוא דהנה הש"ס כאן הי' רוצה לדון כאן מדין כלל ופרט וכלל דונפל כלל שור וחמור פרט ובעל הבור ישלם חזר וכלל והקשה הש"ס אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמא במגע ובמשא כו' וקאמר הש"ס אלא אמר קרא והמת יהי' לו ודחי הש"ס זה ומסיק אלא א"ק כסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית לי' בעלים והפי' הפשוט דתו לא דרשינן לי' בכלל ופרט וכלל ורק עיקר דרשא הוא מקרא הנ"ל וכן מבואר בפירש"י בד"ה אלא לא תימא חזר וכלל למדרשי' בכלל ופרט וכלל אלא אימא א"ק והמת יהי' לו עכ"ל. ומבואר דתו לא דרשינן כלל בכלל ובפרט וכלל וכן משמע לקמן בע"ב דקאמר הש"ס לנפילת הבור כסף ישיב לבעליו כתיב כל דאית לי' בעלים כדאמרן הרי מבואר בהדיא דרק מדרשא זו מרבינן כולהו. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דלהרמב"ן ז"ל נוכל לפרש ולומר דאכתי דרשינן בכלל ופרט וכלל דדרשא דכלו ופרט וכלל לא אידחי לי' לגמרי דהא באמת קשיא אמאי נדחי' לגמרי לדרשא דכלל ופרט וכלל ורק הואיל דמדרשא דכלל ופרט וכלל לא נוכל לרבויי עופות ומש"ה צרכינן קרא דכסף ישיב לבעליו לרבות עופות אבל דרשא דכלל ופרט וכלל לא אידחי לה ואכתי דרשינן לי' בכלל ופרט וכלל אם יהי' נ"מ לדינא דהיינו אם מדרשא דכסף ישיב לבעליו הוה מרבינן לחייב באותו דבר ומדרשא דכלל ופרט וכלל נוכל לפוטרו שפיר פטרינן לי' מדרשא דכלל ופרט וכלל והא דמרבינן עופות לחיובא אע"ג דמדרשא דכלל ופרט וכלל נוכל לפוטרו אמרינן דקרא דכסף ישיב לבעליו אתא לרבויי כל דאית לי' בעלים, אבל אי יהי' דבר אחד אשר לא יהי' נכלל בהקרא דכסף ישיב לבעליו לומר דקרא אתא לאשמעינן לחיובא אז הואיל דלא יהי' סתירה להדרשא דכסף ישיב לבעליו אכתי קם דרשא דכלל ופרט וכלל בתקפה. והא דנקיט הש"ס לקמן לנפילת הבור כסף ישיב לבעליו היינו דהוא עיקר דרשא דמיני' מרבינן לרבות הכל וסמיך הש"ס על הא דקאמר כאן ונוכל לומר שזה שדקדק הש"ס לקמן וקאמר לנפילת הבור כסף כו' כדאמרן והיינו כדאמרן כאן. ואם נימא כן תו נוכל ליישב קושית התוס' הנ"ל דהא כל היכא דדרשינן בכלל ובפרט וכלל ממעטינן שטרות כדאיתא לקמן בר"פ מרובה (דף ס"ב) ובכמ"ד בש"ס יצאו שטרות שאע"פ שמיטלטלין אין גופן ממון וא"כ מהאי דרשא דדרשינן בכלל ופרט וכלל אימעוטי נמי שטרות דהא לא נוכל לומר דמרבינן להו לחיובא מדרשא דכסף ישיב לבעליו כל דאית להו בעלים דהואיל דאין גופן ממון לא מיקרי דאית להו בעלים דהא באמת גוף הנייר בודאי דבעל הבור חייב לשלם לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור ורק על השעבוד הכתוב בי' וזה לא מיקרי יש לו בעלים דהא הוא רק לראי' בעלמא ואין גופן ממון ואפילו אם נימא דיש קצת סברא לומר דאכתי מיקרי יש לו בעלים תו נוכל לומר דנהי דמקרא דכסף ישיב לבעליו הי' נוכל לחייבו דהיינו אומרים דנכלל גם שטרות אבל מכח הכלל ופרט וכלל נוכל שפיר לומר דאתא הכלל ופרט וכלל למיפטרי' בכה"ג ודוק היטב בזה: ובפשיטות י"ל דאפילו אם נימא דתו לא דרשינן בכלל ופרט וכלל ורק מדרשא דקרא דכסף ישיב לבעליו לבד מ"מ נוכל לומר לסברא פשיטא דשטרות לא מיקרי אית להו בעלים דהשעבוד לבד הוא דבר שאינו ממש ולא מיקרי יש לו בעלים וכמו שכתבתי:
[מא] שם ע"ב תנ"ה נפל לתוכו שור חש"ו וסומא ומהלך בלילה חייב פקח ומהלך ביום פטור וכתב בשמ"ק בד"ה שור וז"ל וענין הקטן בזה כל שלא הגיע ללמוד חרישה כו' הא שור פקח וביום פטור ודוקא במיתה אבל בנזיקין חייב כדין אדם וב"כ גדולי המחברים הרב המאירי ז"ל עכ"ל. וכן מבואר באמת ברמב"ם בפי"ב מהל' נזקי ממון הט"ז אבל אם היתה פקחת ונפלה ביום ומתה פטור שזה כמו אונס מפני שדרך הבהמה לראות ולסור מן המכשולות וכן אם נפל לתוכו אדם ומת אפילו היה סומא או שנפל בלילה בין שהיה בן חורין או עבד ה"ז פטור ואם הוזק בו האדם או הבהמה הפקחת חייב נזק שלם כמו שביארנו עכ"ל והראב"ד ז"ל כ' וז"ל היתה פקחת א"א ובהמה הפקחת ביום למה ומה בין נזק למיתה לענין זה עכ"ל ועיין בה"ה מ"ש בטעם סברת מחלוקתן ז"ל:
והנה לכאורה י"ל דאם נימא דאם הוזקה הפקחת חייב לשלם א"כ גם אם פקחת נפלה לבור ומתה לישלם עכ"פ כפי הזיקו וכן באדם שנפל לבור ומת לישלם עכ"פ דמי הזיקו. ולכאורה י"ל דתליא זה בפלוגתא דהראשונים ז"ל בדין אם נפלה לבור פחות מעשרה טפחים ומתה דפטור לשלם אם מחויב עכ"פ לשלם שיעור הזיקו ודעת הרב המאירי ז"ל בשם י"א דחייב עכ"פ כדי שיעור הזיקו וסיים הרב המאירי ז"ל ולא נ"ל כן ודעת הר"ר יונתן ז"ל דמשלם עכ"פ כדי שיעור הזיקו עיין בשמ"ק לעיל על (דף נ' ע"ב) בד"ה היו פחותין הביא ב' דעות האלו וא"כ הכא נמי י"ל כן דתליא באלו הב' דעות. מיהו י"ל דהכא לכ"ע פטור מלשלם כלל דהואיל דנפילה כזו שתמות אינה ראוי' כלל לבהמה פקחת ורק אונס הוא ופטור לגמרי משא"כ לעיל וי"ל בזה. ועיין לעיל בפרקין [אוכ"ג] מ"ש שם בזה:
[מב] שם אמרי שור לאגמורי שור שור לחסימה כו' א"ק למען ינוח עבדך ואמתך כמוך להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר ע"כ והנה גם לענין פריקה הי"ל לומר כן דלהנחה הקשתיו ולא לדבר אחר וא"כ לא שייך כלל פריקה באדם וא"כ יגרע אדם מבהמה וראיתי בשמ"ק כאן בד"ה להנחה הקשתיו וא"ת א"כ פריקה נמי לא תנהוג באדם הטעון משוי ובפ' אלו מציאות משמע דנהגא גבי ההיא דדרי פתכא דאופי שם (דף ל' ע"ב) וי"ל דמדרבנן נהגא תלמיד הר"פ ז"ל עכ"ל ועיין בחינוך מצוה תק"מ וז"ל שהוזהרנו שאם נראה אחד מישראל שנפל לו חמורו או בהמה אחרת מכובד המשא או בסבה אחרת או שהוא בעצמו רובץ תחת משאו שלא להניחו בדרך ונלך אבל נעזרהו ונקים עמו בהמתו ונעמוד שם עד שיתקן משאו או על גבו או על בהמתו וע"ז נאמר לא תראה את חמור אחיך כו' מבואר דס"ל דמדאורייתא איכא מצות פריקה באדם וקשיא לכאורה מסוגי' הש"ס דידן וכמ"ש בשמ"ק כאן. ובהג"ה על החינוך מן הגאון בעל מלמ"ל על הא דכ' או שהוא בעצמו רובץ תחת משאו כ' וז"ל אמר המניה זה לא נמצא בשום פוסק כי אם ברלב"ג בפ' משפטים עכ"ל ואין הרלב"ג בידי לעיין:
והנה במצות פריקה כ' שם החינוך במצוה פ' וז"ל להסיר המשא מעל הבהמה שיגעה במשא בדרך שנאמר כי תראה חמור שונאך כו' כו' משרשי המצוה ללמד נפשנו במדת החמלה שהיא משובחת ואצ"ל שהוא חובה עלינו לחמול על האיש המצטער בגופו אלא אפילו על המצטער באבידת ממונו מצוה עלינו לחמול עליו ולהצילו כו' עכ"ל. והנה מבואר מזה ג"כ שהוא דאורייתא מצות פריקה באדם ג"כ והוא בעשה ול"ת מה"ת שבמצוה פ' כ' העשה ובמצוה תק"מ כ' הל"ת ואף כי יש להתעקש קצת שמ"ש החינוך במצוה פ' אינו כתוב מפורש שגם על האדם הוא מה"ת אבל המעיין היטב יראה שכן הוא דעת החינוך שהוא מה"ת גמור בעשה ול"ת וממ"ש במצוה תק"מ גבי הל"ת שם כתב מפורש שהוא ל"ת גמור מה"ת באדם וה"ה בעשה ג"כ דילמד סתום מן המפורש וז"פ: וראיתי בספר מנחת חינוך על החינוך במצוה פ' שהעיר מהא דר"י בר"י בב"מ (ל' ע"ב) שמשם הוציא החינוך לדינו שגם באדם הוה מה"ת עכ"ד. ולא זכר שר שכבר קדמו בראי' זו בשמ"ק בב"ק כאן וכ' שהוא מדרבנן וחידוש בעיני על הרב המחבר שלא הביא דברי השמ"ק הנ"ל ולא העיר כלל מסוגית הש"ס דב"ק הנ"ל:
אולם בשו"ת הרשב"א (סי' רנ"ב) הקשה השואל ז"ל דלפי סוגי' הש"ס דב"ק (נ"ד) מבואר דמצות פריקה לא שייכא באדם וא"כ קשה מהא דריבר"י בב"מ הנ"ל אם לא שנימא דר"י ב"ר יוסי רצה לעשות לפנים משורת הדין והרשב"א ז"ל השיב לו דהוא מצוה מה"ת והא דקאמר הש"ס בב"ק (נ"ד) להנחה הקשתים ולא לדבר אחר היינו בדבר שלא היינו יודעים זה רק מכח ההיקש על זה אמרינן דלא נוכל למילף מן ההיקש ומשום דלהנחה הקשתים ולא לדבר אחר אבל בדבר שאין אנו צריכים לבא ולילף מכח ההיקש רק מכח ק"ו או מצד הסברא שפיר מרבינן לה ולא אמרינן דמכח מה שאמרינן להנחה הקשתים ולא לדבר אחר מכח זה ימעט הכל בין מה שידעינן מכח ק"ו או מה שידעינן מצד הסברא והאריך בזה., ועיין עוד בשו"ת הרשב"א שם (בסי' רנ"ו ורנ"ז) שהרב השואל, השיב עוד הפעם והרשב"א השיב לחזק דבריו והאריך בזה וא"כ אמרינן שפיר דפריקה באדם הוא מה"ת הואיל דידעינן מכח סברא דהשתא על אבידת ממונו וצער בע"ח של בהמתו מחוייב לפרוק מכ"ש באבידת גופו וצעב"ח דגופו דודאי מחויב ועיי"ש. ועיין לעיל בפרקין [אול"ט אוק"ב] מ"ש בדברי הרשב"א הנ"ל. וראיתי בשמ"ק בב"ק כאן בגליון מחותני הגאון ז"ל ציין לעיין בשו"ת הרשב"א הנ"ל. והנה מצאנו כאן ברשב"א שהרב השואל ז"ל דעתו כדעת הר"פ ז"ל בשמ"ק ודעת הרשב"א כהחינוך וברמב"ם ובש"ע לא נזכר כלל מזה וחידוש שעכ"פ הי"ל להמחבר להביא דמדרבנן עכ"פ מחויב בפריקה דאדם ויש נ"מ גדולה ג"כ בין אם הוא מחויב מה"ת או רק מדרבנן כגון שאתרמי תרווייהו כאחד לפרוק מן האדם ומן הבהמה דאם נימא דפריקה דאדם דרבנן א"כ הי' מן הדין לפרוק קודם של בהמה דהוא דאורייתא וכן לכל שאר מצות לענין עוסק במצוה וצ"ע לדינא לכאורה: והנה בהא דקאמר הש"ס כאן א"ה אדם נמי ליתסר כן הוא הגירסא שלפנינו והמעיין בהרשב"א בתשובה (סי' רנ"ז) שם יראה שהי' ג"כ נוסחא אחת והי' כתוב בה א"ה אדם נמי וזה הי' הגירסא שהי' לפני הרב השואל ז"ל ועלי' סמך הרב השואל ז"ל וא"כ הוי קושית הש"ס דאדם נמי יהי' שייך בי' פריקה וגם בכלאים ועל זה משני הש"ס להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר וא"כ מסיק הש"ס דבאדם ליכא מצות פריקה וגם כלאים לא שייך בי' והרשב"א ז"ל השיב לו ע"ז דהגירסא הוא א"ה אדם נמי ליתסר וא"כ הוי הקושיא רק על כלאים וע"ז משני הש"ס להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר אבל מפריקה לא פריך כלל דבאמת שייך פריקה באדם מה"ת עייש"ה:
[מג] שם שאל ר"ח בן עגיל את ר' חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב א"ל עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהם טוב אם לאו שאינו יודע אם נאמר בהם טוב אם לאו כלך כו' הואיל וסופן להשתבר וכי סופן להשתבר מאי הוי אר"א ח"ו פסקה טובה מישראל. ועיין בתוס' ב"ב (קי"ג ע"א) ד"ה תרווייהו מ"ש בזה. והנה באמת כבר עמדו בזה המפרשים דהיאך שייך לומר שר' חייא בר אבא לא ידע הכתוב בתורה בעשרת הדברות האחרונות וגם עוד הרבה דקדוקים יש לדקדק בגמ' ועיין בפ"י כאן מ"ש לפרש בזה:
ולענ"ד לפרש בזה דהנה העובד מאהבה אינו מצפה כלל לתשלום גמול עבור קיום התורה והמצוה וגם לא מיראת העונש וכמ"ש החסיד בחוה"ל שאם היה יודע שבקיום התורה יירש גיהנם ובעברו יירש ג"ע היה רוצה בקיום התורה יען כי כן צוה הבוית"ש וזה הוא מדרגה גדולה ומדרגה שלמטה ממנה הוא העובד מיראה ומצפה לתשלום גמול וזה שאמר התנא באבות (פ"א מ"נ) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם. והנה צדיק גמור עובד מאהבה שלא ע"מ לקבל פרס או מחמת אהבה להבורא ית"ש. והנה בעבור זה לא נכתבו בפירוש כל היעודים טובים בתורה רק נמסרו בקבלה יען כי עיקר העבודה לה' הוא צריך להיות רק מאהבה גמורה ורק שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' ומשלם שכר על קיום התורה והמצוה אבל כוונת העובד מאהבה הוא רק לאהבת ה'. והנה בקרא כתיב למען ייטב לך לא נתבאר הפי' אם הפירוש הוא שיהי' העובד בכדי שייטיב לו או הוא רק יעוד טוב אבל כוונת העובד צריך להיות רק מאהבה גמורה בלי שום ציפוי לתשלום גמול:
והנה בשעת קבלת התורה אז היו ישראל במדרגה גדולה למאד והיו כולם עובדים מאהבה כי אז סר מהם יצה"ר והיו כולם מקבלים התורה רק מאהבה גמורה אבל בדברות האחרונות אז הי' אחר החטא והי' צריכים לייעוד הטוב:
והנה ר"ת בן עגיל שאל לר"ח ב"א מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב וכו' הכוונה למה בדברות הראשונות לא נאמר בהם היעוד הטוב בפירוש ובדברות האחרונות נאמר היעוד הטוב בפירוש. וע"כ דהפי' הוא שרשאי לעשות כן לקיים התורה ע"מ לקבל פרס ובדברות הראשונות היו במדרגה גדולה ולא הוצרכו לזה אבל בדברות האחרונות הוצרכו לזה ומותר לכתחלה לעבוד ע"מ לקבל פרס והוצרכו לזה נגד היצה"ר והשיב לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהם טוב דקדק לומר הלשון נאמר הי"ל לומר נכתב בהם טוב אבל הכוונה דשפיר היה יודע שכתוב בהם טוב רק שהשיב לו שאינו יודע הפירוש אם זה הכוונה שרשאי לעבוד ה' ע"מ לקבל פרס והא דכתיב למען ייטב לך היינו שתכבד אביך למען ייטב לך ורשאי לעשות כן או דבאמת לעובד מאהבה ראוי לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס רק כי הוא ייעוד הטוב לומר שאין הקב"ה מקפת שכרו ונקיט לשון אם נאמר בהם כי טוב היינו אם רשאים לקיים המצוה ע"מ כן ומסיק הש"ס הואיל וסופן להשתבר הכוונה דלעולם הוא רק ייעוד טוב ולא הוי הפי' שיקיים המצוה ע"מ כן כי הלא חייב אדם לעבוד מאהבה בלי שום ציפוי לתשלום גמול והא דלא נכתב בדברות הראשונות מפני שסופן להשתבר ומש"ה לא נכתב בהם כי טוב וי"ל עוד בזה: