אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף נג.
[ל] (א) דף נג ע"א נפל לפניו אמר רב לפניו פניו ממש לאחריו אחריו ממש וזה וזה בבור כו' עד תני רב חנני' לסיועי' לרב ונפל עד שיפול דרך נפילה מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכרי' חייב לאחריו מקול הכרי' פטור וזה וזה בבור כו' כל הסוגיא. והנה הרמב"ם ז"ל יש לו שיטה חדשה בכאן וז"ל בפי"ב מהל' נזקי ממון הי"ח היה חופר בבור ונפלה הבהמה בתוך הבור מקול החפירה ומתה אם נפלה מלפני' חייב מאחריה כגון שנבעתה וחזרה על עקבה לאחור ונפלה פטור שנאמר ונפל עד שיפול דרך נפילה נפלה לפניה מקול החפירה חוץ לבור ומתה אין ב"ד מחייבין אותו ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו ואם נפלה לאחרים חוץ לבור ומתה או הוזקה בעל הבור פטור עכ"ל וכ' עליו הראב"ד ז"ל בהשגות וז"ל חוץ לבור כו' א"א נ"ל כל הסוגיא אינה ניצלת מן השיבוש ואולי חזרה היתה שנסתפק לו הלכה כרב או כשמואל וכ' למעלה כשמואל ועכשיו בא לפסוק כרב מ"מ שיבושים יש כאן שאם נתקל בבור מקול החפירה ונפל חוץ לבור לרשות הרבים פעור ואם נפל לאחורי' בבור זה הוא הספק שאמר שאין ב"ד מחייבין אותו עכ"ל. ועיין בה"ה שם וז"ל והר"א ז"ל תיקן דבריו בהשגות ולא הגיע בידי הנוסחא המתוקנת בהשגות ועיקר הדברים מחלוקת רב ושמואל בפ' הפרה (דף נ"ג) ונחלקו המפרשים ז"ל בפסק הדין ואין הדברים הללו מצויים כדי להאריך בהם עכ"ל ועיין בב"י א ת"י) בחו"מ שכתב שנוסחא משובבת היא בהרמב"ם ואין לידע מקורה. ועיין בלח"מ נדחק מאד בישובו וסיים זה נראה לי להעמיד דברי רבינו אמת שהוא רחוק בעיני אבל מה אעשה שלא מצאתי מרווח וישוב בסוגיא ע"פ הנראה לפום ריהטא מדבריו עכ"ל. והנה למען להבין קצת דברי קדשו של רבינו הרמב"ם ז"ל עיינתי היטב בהסוגיא וסלותי לי קצת דרך ליישב דברי רבינו ז"ל והוא דבהקדם י"ל במה דקאמר הש"ס תני דב חנניה לסיועי לרב כו' אמאי לא קאמר הש"ס איתבי' לשמואל כדקאמר הש"ס לעיל איתבי' בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב ותיובתא דרב לימא הש"ס כ"כ הכא איתבי' ותיובתא דשמואל. ועוד י"ל בלשון הברייתא דתני ר"ח ונפל עד שיפול דרך נפילה מכאן אמרו כו' דלמה הוצרך לילף זה מהפסוק דבעינן שיפול דרך נפילה הלא הא דלאחריו פטור הוא משום דס"ל דקרקע עולם הזיקתו ובור שחייבה עניו תורה הוא להבלו ולא לחבטו ואין הטעם כלל משום דבעינן שיפול דרך נפילה. והנה לעיל (בדף נ' ע"ב) אמר רב בור שחייבה עליו סורה להבלו ולא לחבטו אלמא קסבר חבטה קרקע עולם הוא דמזקא לי' ושמואל אמר להבלו וכ"ש לחבטו כו' מאי בינייהו דעבד גובה ברה"ר לרב אגובה לא מיחייב לשמואל אגובה נמי מחייב מ"ט דרב דאמר קרא ונפל עד שיפול דרך נפילה ולשמואל ונפל כל דהו משמע והנה מבואר שם דהא דדרשינן מקרא דויפול דבעינן דוקא דרך נפילה הוא רק על עבד גובה דלא מחייב עלה אע"ג שהוא עשה הגובה והו"א דמחייב וצרכינן קרא לזה דבעינן דוקא עד שיפול דרך נפילה אבל הא דלרב בור שחייבה תורה להבלו ולא לתבעו לא ילפינן לה מקרא דויפול דרך נפילה דוקא. ועיין ברש"י שם ד"ה דרך נפילה בעומק משמע ועל פניו עכ"ל מבואר מרש"י דגם לאחריו דפטור משום דזה לא הוי תו דרך נפילה וא"כ לחבטו דפטור הוא ג"כ משום דלא הוי דרך נפילה ועיין בפ"י שם וי"ל בזה. ועיין שם בשמ"ק (דף נ' ע"א) בד"ה איכא באה"ד שם וז"ל הרא"ה ז"ל אמר רב בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו אלמא קסבר חבטו קרקע עולם הוא דמזקא לי' פי' דבור בין בהבל בין בחבטא גרמא בעלמא הוא ומן הדין ראוי שיפטור בגרמא דבנזיקין דעלמא פטור אלא דרחמנא הוא דחייבי' בהכשר נזיקין וחייב אבורו ואהבלי' וכיון דלא חזינן דחייבי' אלא אהבלא חבטא כדקאי קאי ומן הדין פטור הוא דהא ליכא אלא גרמא בעלמא כו' עכ"ל. הרי מבואר מדברי הרא"ה ז"ל דהא דסובר רב דעל חבטא פטור הוא משום דגרמא בעלמא הוא ולא גלי בי' קרא לחיוב אכל לא דממעטינן לי' משום דלא הוי דרך נפילה וא"כ לרב דסובר דלאחריו פטור הוא משום דעל חבטי' לא חייבה קרא ולא משום דלא הוי דרך נפילה וא"כ קשה הכא בברייתא דתני רב חנני' ונפל עד שיפול דרך נפילה מכאן אמרו כו' לאחריו מקול הכרי' פטור כו' והא מה דלאחריה פטור הוא, משום דהוא רק חבטי' וליכא הבלא ולא חייבה עליו תורה כלל ולמה הוצרך התנא דברייתא להביא מקודם קרא דונפל עד שיפול דרך נפילה ולכאורה י"ל בזה: (ב) אשר על כן מכח אילו הדקדוקים היה מפרש הרמב"ם ז"ל דהך ברייתא דתני רב חנני' ונפל עד שיפול דרך נפילה מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכרי' חייב לאחריו מקול הכרי' פטור וזה וזה בבור היינו לאחוריו מקול הכרי' שנבעתה הבהמה מקול הכרי' וחזרה על עקבה לאחור ונפלה ומתה והיינו אפילו אם נפלה על פניה ומתה ואפ"ה פטור בכה"ג הואיל דלא הוה דרך נפילה ואע"ג דנפלה על פניה ואיכא הבלא ומתה מחמת הבלא דגם לרב חייב אפ"ה פטור הואיל דלא הוי דרך נפילה ומש"ה הביאה הברייתא מקודם האי קרא דונפל עד שיפול דרך נפילה וכל שנבעתה מקול הכרי' וחזרה על עקבה לאחורי' ונפלה ומתה פעור דזה לא הוי דרך נפילה וקתני עלה וזה וזה בבור ומייתי סייעתא דכמו דברייתא איירי ששניהם נפלו לבור ה"ה מתני' נמי איירי בכה"ג דמה דקתני לאחריו מקול הכרי' פטור מיירי ג"כ שנפל לבור וא"כ איכא ראי' לרב אבל תיובתא לשמואל לא הוי משום דברייתא מיירי שנפל לבור והא דקתני לאחריו מקול הכרי' מיירי שנפל על פניו והא דפטור הוא משום דמיירי שנבעתה מקול הכרי' וחזרה על עקבה לאחור ונפלה לבור ולא הוי דרך נפילה וגם שמואל מודה לזה דאע"ג דלעיל (דף נ' ע"ב) קאמר הש"ס ולשמואל ונפל כל דהו משמע היינו דוקא אם נפל מהגובה שעבד ברה"ר דעכ"פ היה הנפילה כדרכה דהיינו על פניו אבל אם נבעתה מקול הכרי' וחזרה על עקבה לאחוריה ונפלה לתוך הבור דלא היה הנפילה כדרכה כלל גם שמואל מודה לזה דפטור דבעינן ג"כ שיהי' עכ"פ קצת כדרך נפילה דהיינו שבדרך הילוכה נפלה ועיין בלח"מ הנ"ל שכ' ג"כ כעין סברא זו בש"ס דלעיל (דף נ') הנ"ל ורק מתני' דקתני לאחריו מקול הכרי' מיירי שנתקל בבור ונפלה אחורי הבור וכמו דמתרץ שמואל וא"כ א"ש הא דקאמר הש"ס תני רב חנני' לסיועי לרב אבל תיובתא לשמואל לא הוי ומש"ה לא קאמר איחבי' וא"ש ג"כ הא דהוצרכה הברייתא להביא מקודם הדרש מקרא דונפל עד שיפול דרך נפילה ומשום דמיירי שנפלה על פניה לתוך הבור דבזה הי"ל לומר דלכ"ע חייב אפילו לרב דהא איכא הבלא ורק הא דפטר הוא משום דמיירי דנבעתה מקול הכריה וחזרה לאחור ואח"כ נפלה לבור ופטור משום דלא הוה דרך נפילה וגם שמואל מודה בזה דפטור דשמואל דרש ג"כ מקרא דונפל עד שיפול דרך נפילה כנלע"ד לפרש הסוגיא לשיטת הרמב"ם ז"ל:
ומעתה לפ"ז מובן שפיר פסקו של הרמב"ם ז"ל בשני בבות הראשונות שכ' הי' חופר בבור ונפלה בהמה בתוך הבור מקול החפירה ומתה אם נפלה מלפניה חייב ומאחריה כגון שנבעתה וחזרה על עקיבה לאחור ונפלה ומתה פטור שנאמר ונפל עד שיפול דרך נפילה עכ"ל. הנה דקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו הטהור וכ' הטעם דפטור בנפלה מאחרי' כגון שנבעתה מקול הכרי' וחזרה על עקיבה לאחריה ונפלה ומתה דפטור משום שנא ונפל עד שיפול כדרך נפילה וסתם ג"כ בפי' לאחרי' ולא חילק בין נפלה על פניה ובין נפלה על אחוריה והוא משום דהרמב"ם פוסק שם באותו הפרק בהל' י"ד כשמואל דבין מלפניו בין מלאחריו חייב אם נפלה לבור משום דסובר דלהבלו וכ"ש לחבטו וא"כ אין חילוק כלל בין מלפניו בין מלאחריו כל שנפלה לבור חייב ורק הכא הוה הטעם משום דחזרה לאחוריה על עקיבה מקול הכרי' ואח"כ חזרה ונפלה לבור דפטור הוא משום דלא הוי כדרך נפילה וגם שמואל מודה לזה ומש"ה סתם ולא חילק כלל בין נפלה על פניה ובין נפלה על אחוריה דבכל גווני פטור בכה"ג והוא כהאי ברייתא דתני רב חנני' לסיועי לרב. והדר כ' הרמב"ם ז"ל עוד וז"ל נפלה לפני' מקול החפירה חוץ לבור ומתה אין ב"ד מחייבין אותו ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו ואם נפלה לאחורי' חוץ לבור ומתה או הוזקה בעל הבור פעור עכ"ל. ונלע"ד פי' דבריו ז"ל דהרמב"ם היה, מסופק בהא דקאמר שמואל דהא דקתני במתני' לאחריו מקול הכרי' דפטור דמיירי שנפלה חוץ לבור אם הוא דוקא בנפלה על אחורי' אז פטור הואיל דלא הוי דרך נפילה אבל אם נפלה על פני' חוץ לבור חייב הואיל דזה הוי דרך נפילה או דילמא דכל שנפלה חוץ לבור לעולם פטור בין נפלה על פניה או על אחוריה:
ונוכל להסביר עוד יותר דהנה דעת התוס' לעיל (בדף כ"ח ע"ב) בד"ה ונשוף דהיכא דנישוף באבן ונתקל בקרקע לכ"ע פטור גם לשמואל עייש"ה. אולם הראשונים ז"ל חלקו בזה וס"ל דבכה"ג חייב ועיין ברמב"ן במלחמות כאן ובשמ"ק שם על (דף כ"ח) ועיין מ"ש בעזה"י לעיל שם. והנה הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' נזקי ממון ה"ג וז"ל נתקל בקרקע ונחבט בתקלה זו והוזק בה חייב על התקלה כו' ודקדק הרמב"ם ז"ל לכתוב רק בכה"ג אבל בנתקל בתקלה ונחבט בקרקע לא הביא הרמב"ם ז"ל כלל ועיין בלח"מ שם מ"ש בדברי רבינו ז"ל. ולעד"נ דנוכל לומר דהרמב"ם ז"ל ספוקי מספקא לי' בדין זה בנתקל בתקלה ונחבט בקרקע ומש"ה מספקא לי' הכא בנידון דידן בפי"ב הי"ח בהא דקאמר שמואל דהא דקתני במתני' לאחריו מקול הכרייה פעור היינו כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור ומספקא לי' לרבינו ז"ל אם דוקא כשנפל על אחוריו חוץ לבור פטור הואיל דלא הוי דרך נפילה אבל בנפל על פניו לאחורי הבור חוץ לבור חייב דזה הוי דרך נפילה ודומה זה ממש לנתקל באבן ונישוף בקרקע וחייב או דילמא דנתקל באבן ונישוף בקרקע פטור וא"כ ה"ה הכא כשנפלה על פניו אחורי הבור חוץ לבור ג"כ פטור דזה דומה ממש לזה וא"כ פסק הרמב"ם ש הכא דבאם נפלה על פני' אחורי הבור חוץ לבור דאין הב"ד מחייבין אותו אבל אם תפס אין מוציאין מידו כמו כל ספיקא דדינא ומש"ה א"ש הא דלא הביא הרמב"ם ז"ל בפי"ג ה"ג להאי דינא דנתקל באבן ונישוף בקרקע משום דסמיך לי' על האי דינא שכבר כתב בפי"ב הח"י דאם נפלה על פני' לאחורי הבור לבור דהיינו ממש נתקל באבן ונישוף בקרקע ופוסק דהוי ספיקא דדינא ומהני תפיסה וממילא שמעינן דין זה ולא הוצרך לכפלו שנית. והדר כ' ואם נפלה לאחורי' חוץ לבור ומתה או הוזקה בעל הבור פטור דבכה"ג בודאי פעור משום דלא הוי דרך נפילה וא"כ מיושבים כל הקושי' דשפיר פוסק כשמואל ודברי הרמב"ם ז"ל עולים כפתור ופרח:
ומצאתי און לדברי בדברי השמ"ק בד"ה תני הביא דברי המאירי ז"ל בשם גדולי המחברים והן הן דברי הרמב"ם ז"ל ואח"כ הביא דברי הר"מ מסרקסטה ז"ל ובסה"ד וז"ל לר"מ ז"ל נפל לאחרי' מקול הכרי' שנבעתה ונפלה על עקבה לאחור ומתה פטור שנאמר ונפל כו' נפל מקול הכרי' חוץ לבור לפניו ומתה או הוזקה אין ב"ד מחייבין אותו ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו אלמא מספקא לי' אי פטר שמואל חוץ לבור כי נפל על פניו שהוא דרך נפילה ואם נפל לאחריו חוץ לבור ומתה או הוזקה בעל הבור פטור בין אליבא דרב בין אליבא דשמואל עכ"ל הנה מפורש כאן דהרמב"ם ספוקי מספקא לי' אם כשנפל על פניו חוץ לבור אי מיקרי זה דרך נפילה והוא כמ"ש בראשונה ונוכל לדייק ג"כ כהפי' שכתבתי לעיל דלשמואל ג"כ בעינן קצת דרך נפילה עכ"פ. ולפי מה שהסברתי דתליא באם נתקל באבן ונשוף בקרקע א"ש יותר ודוק. ועיין מ"ש לעיל על (דף כ"ח ע"ב) בתוס' ד"ה נשוף [או"ד]:
ג ועיין בפירוש משניות להרמב"ם ז"ל שכ' וז"ל לפניו מקול הכרי' הוא שיכשל בשפת הבור מקול התפירה שיחפור החופר בקרקע הבור ויפול בתוך הבור ואז יהי' בעל הבור חייב אבל כשיפול לאחריו והוא שכבר עבר מן הבור וכשל וחזר לאחריו ונפל לאחר הבור הוא פטור אלא א"כ נפל לבור ואז הוא חייב על איזה בשני הפנים שיהי' כו' עכ"ל. והנה לכאורה י"ל בע"ש הפי' על לאחריו מקול הכרי' דהיינו שכבר עבר מן הבור וכשל וחזר לאחריו ונפל לאחר הבור הוא פטור דלמה הוצרך לומר כל זה הלא אפילו לא עבר מן הבור עדיין רק כל שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור פטור דהא בגמ' קאמר אליבא דשמואל דסובר דלחבטו חייב וא"כ כל שנפל בבור אפילו נפל על אחוריו ג"כ חייב וקאמר הש"ס אלא ה"ד לאחריו מקול הכרי' דפטור כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור והרמב"ם בהלכותיו פי"ב מהל' נזקי ממון הי"ח שכתב להאי לישנא הוא להיכא דנפל בבור וקאמר דאם נבעתה מקול הכרי' וחזרה לאחור ונפלה דפטור משום דלא הוי דרך נפילה ומשמע מדבריו דאפילו אם נפלה לבור ג"כ פטור בכה"ג ובאופן אחר א"א לפרש דברי הרמב"ם בהלכותיו וכאן בפה"מ כתב דבכה"ג אם נפלה לבור חייב וצ"ע כעת:
ד איתא בירושלמי בפרקין על מתני' דילן ה"ז וז"ל א"ר ינאי לתוכו בין שלפניו בין שלאחריו פעור חוצה לו לפניו פטור לאחריו חייב עכ"ל. ועיין בפ"מ נדחק מאוד בפירושו והחזיק דבריו במראה הפנים שם וכ' וא"צ לשבש הגירסא כלל ע"ש ודבריו דחוקים מאוד בפירושו כאשר יראה המעיין וגם דלדבריו סובר ר' ינאי דכל דאין בעל הבור חייב אז חייב הכורה וקשה מאד דהא באמת קול הכרי' לא הוי אלא גרמא בעלמא כדאמרינן כאן בסוגיין דפריך הש"ס לפניו מקול הכרי' חייב ואמאי נימא כורה גרם ליה ופירש"י וכורה ג"כ פטור דגרמא בעלמא הוא אם לא שנאמר דר' ינאי סובר דגרמא חייב ודוחק. והנה מדברי המראה פנים שכ' דא"צ לשבש הגירסא ומשמע מדבריו דאיכא דמפכי לה להגירסא. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהגירסא בירושלמי הוא א"ר ינאי לתוכו בין שלפניו בין שלאחריו חייב חוצה לו לפניו חייב לאחריו פטור והוא כמו שבש"ס דילן קאמר אליבא דשמואל דסובר להבלו וכ"ש לחבטו אלא ה"ד לאחריו מקול הכרי' דפטור כגון שנפל לאחורי הבור חוץ לבור. אולם לשון שלפניו ושלאחריו אינו מובן כ"כ דהיל"ל לפניו ולאחריו ואולי יש להמתיק דברי הרמב"ם בפירוש המשנה בזה אולם הוא דחוק וקצרתי בזה:
[לא] שם בגמרא אמר מר נפל לפניו מקול הכרי' חייב ואמאי נימא כורה גרם לי' כו'. ופירש"י בד"ה נפל וז"ל וכורה פטור הוא דגרמא בעלמא הוא ואפילו הכורה בעל הבור איכא למפטרי' מהאי טעמא דכיון דמשום גרמא נפל אסתלק חיובא דבור מיניה ורמיא פשיעותא דקול הכורה וההוא גרמא בעלמא דפטור ענין אחר וכשאין הכורה בעל הבור עסקינן אלא שהוא שכיר' וכגון שהיתה בור כרויה כו'. והנה נרשם בגליון הש"ס כי המוהרש"ל מחק פי' הראשון של רש"י ובמוהרש"ל לא מצאתי כלל ורק ביש"ש כאן (סי' ל"ט) הביא רק הפי' השני ע"ש והנה לכאורה נראה ממה שמחקו פי' הראשון [ונכתב בין שני חצאי עגולים] הוא משום דאם בעל הבור בעצמו הכורה בודאי דחייב ולא נוכל למפטרי' מכח זה דהוא עשה מעשה ההיזק שחפר את הבור וגם עתה הוא הגורם בחפירתו ורק הפי' השני שאחר הוא החופר ובזה שפיר פריך הש"ס דשניהם ליפטרי הכורה וגם בעל הבור דבעל הבור יכול לפטור א"ע משום דכורה גרם והכורה יכול לפטור א"ע משום דהוא רק גרמא בעלמא. ולכאורה י"ל בזה דהא לעיל (דף כ"ו ע"ב) וא"ר זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות בא אחר וסילקן או קדם וסילקן פטור מ"ט בעידניה דשדי' פסוקי מיפסקי גירי' ופירש"י וזה שנטל ואפילו הזורק עצמו נטלן פטור דגרמא בנזקין הוי עכ"ל והרי דין זה דומה ממש להתם שהרי אם הזורק עצמו נטל הכרים ג"כ פטור משום דעל מעשה הזריקה לא נוכל לחייבו הואיל דאז היו תחתיו כרים ולא היו עתידין להשבר ועל נטילת הכרים לא נוכל לחייבו הואיל דהוא רק גרמא בעלמא וה"נ דכוותיה על עיקר חפירת הבור לא נוכל לחייבו אם היה נופל לתוכו שור פקח ועתה ע"י הכריה נ"כ לא נוכל לחייבו הואל דלא הוי אלא גרמא בעלמא ולכאורה דומה ממש זה לזה וע"כ לעד"נ דשפיר נוכל לקיים הלשון ראשון של רש"י ז"ל ואין מהצורך למוחקו מהספרים:
[לב] שם ע"א דתניא שור שדחף את חבירו לבור כו' עולם קסבר האי כוליה הזיקא עביד כו' כל הסוגיא. ועיין בטוח"מ (סי' ת"י) הביא ב' הדעות דהרמ"ה סובר דהה"נ שנים שמזיקין ושניהם בני חיובא אלא שהאחד ברח או שהוא כאן ואין לו לשלם משתלם מן האחר ודוקא עד שיעור מה דהוה חייב בי' אהאי נזקא היכא דהוה עביד ליה איהו לחודיה אבל טפי לא וכתב הטור וז"ל ואין נראה דלא מחייב ר"נ היכא דליכא לאשתלומי מאידך אלא היכא שפטור מדינא דכיון שהתורה פטרה אותו שעמו והוא עשה כל הנזק צריך לשלם אבל אם שותפו בר תשלומין אלא שאין לו לשלם למה יפרע הוא בשבילו וכ"כ הר"ר חזקיה עכ"ל ובש"ע שם הובאו ב' הדעות הללו עיי"ש: והנה דברי המוהר"ם בר"ב בתשובותיו נראין כסותרין לכאורה כאשר יבואר עיין בהגמי"י (פי"ב מהל' נזקי ממון אות ג') וז"ל דאי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כר"נ דדיינא הוא וכתב מוהר"מ בתשובה דה"ה לשנים שמסרו [בשקר] ממון חבירם או פטרו בעלי חובין וערבים שמשלמין לו היזקם ואי ליכא לאשתלומי כו' דליכא למימר דר"נ לא אמר אלא גבי בור משום טעמא דתוראי בבירך אשכחיתיה מאי דלית לי לאשתלומי מבעל השור משתלימנא מינך כדאיתא פ"ק דב"ק כדפיר"י דע"כ הך חילוק דיחוי הוא שהרי בפ' הפרה אומר אפילו בשור ושור כל היכא דלית לאשתלומי כו' א"נ להכי קאמר האי טעמא בפ"ג [לע"ד ט"ס וצ"ל בפ"ה או בפ"ק] דאע"ג דבור פלגא הזיקא עבד א"ה [צ"ל אפ"ה] משום טעמא תוראי בבירך אשכחיתי' משלם הכל היכא דלית ליה לאשתלומי בבעל [צ"ל מבעל] השור אבל היכא דכוליה הזיקא עבד בלא ההיא טעמא אמר כל היכא דלית לאשתלומי וכו' כמו בשור ושור וה"נ בנדון זה כל חד וחד כוליה הזיקא עביד דאיזהו מהם שהיה פוטר את הערבים היה מקלקל החוב כדי הזיקא כתוא מכמר כדפריש בסי' י"ב מוהר"ם עכ"ל. והנה מבואר מתשובה זו שסובר דאפילו שעל שניהם מוטל לשלם ההיזק שהזיקו מ"מ אם אחד אין לו לשלם או שברח, גובה כל ההיזק מן השני והוא כשיטת הרמ"ה הנ"ל כנראה למעיין. אולם ההגמי"י שם מביא תיכף עוד תשובה למוהר"ם ז"ל אשר נראה שסובר כשיטת הר"ר חזקיה והטור וז"ל הגמי"י שם ובתשובה אחרת משלו מצאתי דאפילו ר"נ לא אמר היכא דלית לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אלא היכא דהאי לאו בר תשלומין הוא כלל כגון שור תם שדחף חבירו לבור או שור ושור פסוהמ"ק שנגחו כו' אבל אם שניהם בני תשלומין אלא שאחד עני ואין לו מה לשלם לא ישלם חבירו יותר מדינו בשביל עניותו של זה עיין (בסי' ס"ג) מס' משפטים ע"כ עכ"ל ותשובה זו הובאה במרדכי ב"ק בפרקין (סי' נ"ה) עיי"ש והב"י (בסי' ת"י) שם בד"ה וכתב הרמ"ה כו' כ"כ בהגמי"י פי"ב מהל' נזקי ממון בשם תשו' מוהר"ם ואח"כ כתבו תשו' מוהר"ם עצמו בהיפוך עכ"ל. ועיין בתשו' מיימוני בהל' משפטים (סי' ס"ג) הביא ג"כ תשו' מוהר"ם על ערבים שנתערבו יחד והמלוה תובע מקצתן עבור הכל אע"ג דגרס בירושלמי דשבועות הדה אמרה שנים שלוו מן האחד אחראין וערבאין זל"ז הנ"מ כשאין לאחד מהן לשלם חלקו חייב השני לשלם עבורו דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אבל כשיש לכל אחד לשלם חלקו יש לתבוע לכל אחד חלקו דע"כ לא פליגי רבנן ור"נ בפ' הפרה בשור שדחף חבירו לבור אלא דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אבל היכא דמצי לאשתלומי מכל חד וחד משתלם מכל חד וחד מנתא דיליה כו' עכ"ל בשם מוהר"ם בר"ב ז"ל הרי מבואר ג"כ דסובר מוהר"מ ז"ל דכשאין לאחד לשלם חלקו משלם חבירו והוא כמ"ש בהתשובה הראשונה של המוהר"ם ז"ל שהביא ההגמי"י והגמי"י ציין לעיין בתשו' מיימוני הנ"ל ולכאורה י"ל בזה טובא:
והנלע"ד ליישב כל הנ"ל והוא דיש חילוק בין אם עשו ההיזק בגוף הממון או שהוא רק גרמא שלא עשו הנזק בגוף הממון רק שמכח מעשיהם נולד ההיזק בדבר אחר והוא דאם עשו שניהם הנזק בגוף הממון כגון בנידון דהתשובה הראשונה של המוהר"ם הנ"ל ששנים מסרו ממון חבירם שהרי הוא כתוא מכמר וכן אם פטרו בע"ח וערבים הזיקו גוף הממון ומש"ה אם שנים הזיקו הרי מוטל על כל אחד לשלם כולו שהרי הוא עשה כל הנזק דהא אמרינן האי כוליה הזיקא עביד כו' ומש"ה כי ברח אחד מהם או שאין לו לשלם מחויב השני לשלם כולו הואיל דבאמת הוא עביד כולי' הזיקא וכן בהתשובה של מוהר"ם המובא בתשו' מיימוני שם דן מוהר"מ ז"ל על ערבים שנתערבו יחד והמלוה תובע מקצתן עבור הכל דהרי התם מיירי שהיו ערבים בשעת מתן מעות וא"כ הרי כולם נתחייבו לשלם וחל החיוב על כל אחד מהן על כל מה שערב בעד חבירו ובאמת פסקינן כן בש"ע חו"מ (סי' ע"ז ס"ג) והוא דעת הרמב"ם ז"ל בפכ"ה מה' מלוה (ה"י) והה"מ הביא ראיה לזה ממס' ב"ב (דף ק"ז) ג' אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם וכן הוא דעת העור בשם הרא"ש ודעת הרמב"ם ז"ל הוא דאפילו בשנים שלוו כאחד הדין כן דיוכל לגבות מכל אחד כולו ומקורו מן הירושלמי הנ"ל ועיי"ש בטוש"ע ובש"כ (סק"ב). והמוהר"ם ז"ל דן כאן דדוקא כשאין להשני לשלם אז גובה מן האחד הכל ומשום דר"נ דסובר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אבל כי יש לאחד לשלם לא מצי לגבות מן השני הכל וסובר המוהר"מ ז"ל דכי ברח השני או שאין לו מה לשלם משלם האי כוליה וחידוש שלא הביא הב"י דברי התשו' מוהר"ם הנ"ל בס' ע"ז וגם בסי' ת"י לא הביאו. והנה מש"ה סובר כאן המוהר"ם כן משום דהחיוב הוא על כל אחד מהם תיכף בשעה שנעשה ערב ועל כולו חל עליו החיוב הואיל דהוה כאלו הוא לקח ממנו המעות בעין. אבל בהתשובה האחרונה שהביא ההגמ"י בפי"ב מהל' נ"מ אשר המעיין היטב בהמרדכי הנ"ל שהביא התשובה בארוכה יראה ששם דן המוהר"מ ז"ל על אחד שעשה סעודה וזימן את ראובן ונפתלי משרתו לסעודה ונפלה מריבה ביניהם ועמדו בני ביתו של ראובן והכו לבעל הסעודה ובעל הסעודה רץ לפני השופט וקיבל על ראובן ומשרתו שהכו אותו וגם שמעון קרובו של בעל הסעודה אמר ג"כ אל השופט דברים שלא כדת על ראובן ומתוך זה גרם היזק לראובן שהיה מגיע לו מן השופט ששה ליטרא ומכח מה שהם דברו דברים שלא כהוגן לפני השופט מופסד החוב הזה שירא ראובן לתובעו כו' אבל הם לא באו על עסקי ממון להפסידו הממון רק שממילא נעשה ההפסד ואף שדן המוהר"מ ז"ל שהם חייבין לשלם לראובן מה שגרמו לו הפסד בדברם לפני השופט דברים שלא כהוגן וקאמר דפסקינן כר"נ דהאי כוליה הזיקא עביד כו' הואיל דבדיבורו של אחד מהם לבד ג"כ הי' נעשה ההיזק וא"כ כשכל אחד מהם היה יכול לעשות ההיזק לבדו אמרינן האי כוליה הזיקא עביד כו' מ"מ לא נוכל לחייב לאחד מהם לבדו לשלם כל הנזק אפילו כשאין לאחד מהם לשלם ודוקא אם האחד לאו בר חיובא הוא כלל אז חל החיוב תשלומין בכולו על השני לבדו אבל כשהחיוב תשלומין הוא על שניהם רק שאין לאחד מהם לשלם אז אין השני צריך לשלם הכל הואיל דהחיוב הוא רק מטעם דגרמו היזק לחבירם. ונוכל להסביר הדברים עוד יותר עפ"י מה שיבואר לקמן בסוגיין [אול"ג] דשנים שהזיקו אמרינן דכל אחד חל עליו החיוב לשלם הכל והיינו חציה מחויב לשלם מדינא דהרי הוא מזיק גמור ועל החציה השני הוא חייב מדד"ג שהרי היה שותף להשני והגם שכתבתי סברא זו על היכא דזה א"י וזה א"י אבל באמת נוכל לומר סברא זו גם כשזה יכול וזה יכול דחציה הוא מזיק גמור וחציה השני חייב מדד"ג ולקמן שם הבאתי ראיה לדברי מדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות שנתית ג"כ לסברא זו יעו"ש. וכתבתי דהיכא דשנים גרמו היזק לאחד ולא עשו גוף הנזק דבכה"ג אין האחד מתחייב לשלם בעד חבירו הואיל דהוה גורם דגורם וישבתי בזה קושית הקצה"ח (בסי' כ"ה ס"ג) וא"כ ה"נ דכוותיה נוכל לומר בסברת המוהר"מ ז"ל דבתשובה האחרונה אשר הביאם המרדכי שהיה רק גרם היזק שלא הזיקו גוף הממון מש"ה דן המוהר"מ דהיכא דהחיוב הוא על שניהם לשלם אז אפילו כי אין לאחד לשלם או שברח אין השני מתחייב עבורו לשלם וצדקו דברי המוהר"מ ז"ל שלא יסתרו דבריו הקדושים אהדדי ודוק:
וראיתי בחידושי אנשי שם במרדכי שם אות ב' שהקשה מדוע לא הביא הטור (בסי' ח"י) דברי המוהר"ם הנ"ל שחולק על הרמ"ה וכתב לתרץ דהמוהר"ם אינו חולק על הרמ"ה דהמוהר"ם מיירי שכל אחד בלבדו יכול לעשות בלא חבירו והשני חייב החצי א"כ למה ישלם הוא והרמ"ה מיירי בענין היזק שאחד לא היה יכול בלא השני וא"כ נעשו חברים ושותפים לכן יש לשלם בשביל שותפו וא"כ מתורץ ג"כ שאין הטור מביא דברי המוהר"ם שחולק על הרמ"ה ורק הטור חולק מסברא דנפשיה עכ"ד ותידוש בעיני על דבריו הקדושים דא"כ תיקשי דהא בתשובה הראשונה של המוהר"מ שהביא ההגמי"י שמה מבואר ההיפוך דהיה ג"כ יכול אחד לבדו לעשות ההיזק או לפטור הערב ואפ"ה פסק דאחד מתחייב בשביל השני כשאין להשני לשלם וגם חידוש שלא הביא כלל דברי התשובה שבהגמי"י אשר הב"י הביאה במקומו בקצרה שם (בסי' ת"י):
[לג] (א) שם ע"א בגמרא לעולם קסבר האי כוליה הזיקא עביד והאי כוליה היזקא עביד כו' ואב"א לעולם קסבר האי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא עביד כו' כל הסוגיא:
והנה בדין זה אי פליגי הני תרי לישני אי אמרינן כל חד פלגא הזיקא עביד או כולה הזיקא עביד וכמאן נקטינן כבר האריכו בזה הראשונים קצת מהראשונים סברי דלא פליגי כלל ורק בפי' הסוגיא לר"נ ורבנן וקצת הראשונים סברי דפליגי ועי' בשמ"ק כאן ואם נימא דפליגי ג"כ איפליגו הראשונים כמאן נקטינן להלכה ועיין ג"כ בשמ"ק כאן ולעיל על (דף יו"ד ע"א) [אל"ה אק"ד] הבאתי דברי הראשונים ז"ל. והנה לכאורה תליא זה בענין שנים שעשאוה. והנה גבי שבת מצינו דשנים שעשאוה פטורין והיינו היכא שעשאוה שניהם כאחד וזה יכול וזה יכול פלוגתא דר"מ ור"י ור"ש במסכת שבת (צ"ב ע"ב) כל הסוגיא שם נקטינן להלכה דבזה יכול וזה יכול פטורין ובזה אינו יכול וזה אינו יכול שניהם חייבין ושיעור אחד לכולן עיי"ש בסוגיא וכן הוא פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שבת (הט"ו וט"ז) ובכ"מ שם מ"ש בזה. והטעם דילפינן לפטור מקרא דאם נפש אחת תחטא בעשותה עייש"ה:
והנה מצינו ג"כ גבי שנים שהעלו בחוץ שחייבין ושנים ששחטו פטורין ואית לן קראי לזה עיין במסכת זבחים (דף ק"ח) ובמסכת קידושין (מ"ג) ובריטב"א שם מ"ש בזה. ובחידושי בעזה"י ביארתי קצת ענין זה אם הסברא החיצונה. היתה לחייב רק דגלי קרא לפטור או להיפוך והארכתי קצת בביאור הענין. והנה האי קרא דבעשותה הוא לכל התורה כולה כן נראה לכאורה ועיין במק"ח בהגהות על (סי' רס"ב) כתב שם דדוקא לענין כרת הוא דממעטינן שנים שעשאוה מהאי קרא אבל לענין לאוין לא ממעטינן מהאי קרא כגון שנים שבישלו בב"ח או חרשו בשביעית חייבין עי"ש בדבריו ואם בעינן שיעור לכל אחד אי שיעור אחד לכולם כגון אם שני בני אדם בישלו חצי זית בשר וחצי זית חלב אם חייבין שניהם או דבעינן דוקא שיהיה כזית לכל אחד מהם. והנה לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' שבת דבזה אינו יכול וזה א"י שניהם חייבין אף על שיעור אחד ה"ה הכא בבב"ח ג"כ הדין כן:
ב והנה לכאורה י"ל בהאי ענינא דהנה לכאורה הא דאמרינן להאי לישנא האי כולה הזיקא עביד והאי כולה הזיקא עביד כו' וכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ודומה לשנים שעשאוה בשבת דחייבים בזה א"י וזה א"י וכן לשנים שהעלו בחוץ דחייבים וכדאיתא במסכת זבחים (ק"ת). והנה לכאורה כד מעיינין בדבר הא דידן גבי פלוגתא דר"נ ורבנן הוה להיפוך מהא דגבי שבת. דהנה הסמ"ע (בסי' ת"י בס"ק נ"ז) עד שיעור מה שהיה הוא חייב בטור מבואר יותר וז"ל ודוקא עד שיעור מה שהיה חייב ביה אהאי נזקא היכי דהוי עביד ליה איהו לבדו אבל טפי לא עכ"ל: ולכאורה היה נראה לפרש דר"ל משום דלפעמים נחבט וניזק יותר מדחיפה שניה מבדחיפה ראשונה ובא לומר דבכה"ג אין האחד צריך לשלם כל הנזק הנעשה ע"י שניהם כיון דאין האחד יכול להזיקו כ"כ אבל קשה דה"ט שייך גם בדחפו כלים לבור ונשברו דאי לאו בור לא היו נשברים הכלים מדחיפת האדם ואפ"ה קאמר לפני זה דצריך האדם לשלם כל נזקי הכלים לכן נראה דלא אתי לאפוקי אלא כגון אדם ושור שדחפו אדם והזיקוהו שנתבאר לפני זה שבדמי הזיקו המה משותפים ובשאר ד' דברים האדם צריך לשלמן לבדו כו' יעוש"ה. והרי רצה הסמ"ע לפרש דברי הטור דדוקא בשכל אחד יכול להזיק הוא דאמרינן דכל חד כולה הזיקא עביד והיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אבל היכא דאין האחד לבדו יכול לעשות הנזק אין האחד צריך לשלם בעד חבירו והסמ"ע הדר ביה מזה וכתב דגם בכה"ג היכא דאין האחד יכול לעשות הנזק לבדו רק בהצטרף שניהם ג"כ אמרינן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וכדברי הסמ"ע באחרונה מורים דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות כאן ועיין ביש"ש כאן (סי' מ') שס"ל כמו שפי' הסמ"ע דברי הטור בראשונה ועיין בקצה"ח (סי' ת"י סק"ג) האריך בביאור הדבר ע"ש. ועיין לקמן בפירקין [אול"ו אוק"כ] כתבתי שם לחזק הפי' הראשון של הסמ"ע הנ"ל. אבל עכ"פ היכא דזה יכול להזיק וזה יכול להזיק לכ"ע סובר ר"נ וכ"פ להלכה דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ואילו גבי מלאכת שבת בשנים שעשאוה בכה"ג היכא דזה יכול וזה יכול פסקינן להלכה דפטור וגרע זה יכול וזה יכול מזה אינו יכול וזה אינו יכול ואילו כאן גבי שנים שהזיקו אמרינן דהיכא דכל חד יכול לעשות הנזק כולו בודאי חייב לכ"ע והיכא דכל אחד בלחודיה לא היה יכול לעשות הנזק ס"ל להטור לפי פי' הראשון של הסמ"ע וכן מסיק המוהרש"ל וגם הקצה"ח שם דפטורין בכה"ג וגבי שנים שהעלו בחוץ דחייבין לא נתבאר אי מיירי שכל א' בלחודיה לא היה יכול להעלות או שכל אחד יכול להעלות: והנלע"ד לומר דיש סברא לחלק בין הא דידן דשנים שהזיקו שנים שעשו מלאכה בשבת והוא דהכא גבי שנים שהזיקו עיקר תליא בדבר שנעשו בו הנזק וזה מביא החיוב ומש"ה אמרינן דאם ע"י מעשה שלו היה יכול לעשות כל הנזק אז הוא דמיחשב כאילו הוא עשה כל הנזק ורק שקצת שיטות סוברים דגם אפי' אם לא היה יכול זה לעשות בלחודיה כל הנזק ורק בהצטרף מעשה השני ג"כ חייב דסוף סוף נעשה הנזק ע"י מעשה שלו ג"כ ולקמן יבואר אי"ה עוד להסביר שיטות הרמב"ן ז"ל ופי' הסמ"ע במסקנא אבל גבי מלאכת שבת דעיקר הקפידא הוא על העושה המלאכה ובעינן דוקא שכל אחד בלחודיה לא היה יכול לעשות אז מיקרי עשיית המלאכה כדרך העושה מלאכה אבל אם כל אחד יכול לעשות המלאכה אז כשעשאוהו שניהם לא מיקרי כדרך מלאכה ופטרה התורה אבל כשכל אחד א"י ורק בהצטרף שניהם אז יכולין זה מיקרי תו שעושין כדרך מלאכתן וחייבין כנלע"ד להסביר החילוק שבין שנים שעשו מלאכה ובין שנים שהזיקו. ולפי האמור מיושב שפיר מה שהקשה התבו"ש (בסי' ב' ס"ק נ"ב) דהעיר מהא דגבי שנים שעשו מלאכה בשבת צריכינן קרא לפטור אלמא דמצד הסברא החיצונה היינו אומרים דמיקרי האי כולה עביד והאי כולה עביד ואילו גבי שנים שהעלו צריכינן קרא לחייבו אלמא דמצד הסברא החיצונה היינו אומרים דלא אמרינן האי כולה עביד וגבי נזיקין אמרינן האי כולה עביד עיי"ש. ולפי האמור נוכל ליישב קצת לשיטת הטור הנ"ל דגבי נזיקין דחייב הוא דוקא כשזה יכול וזה יכול אז אמרינן דכל אחד כולה הזיקא עביד אבל לא היכא דזה א"י וזה א"י וגבי שבת דפטרינן הוא דוקא כשזה יכול וזה יכול ומשום דלא הוי דרך מלאכה ומש"ה פטרה התורה וכמש"ל וגבי שנים שהעלו דצריכינן קרא לחיובא הוא משום דלא הוה ידעינן לחייבו כשזה יכול וזה יכול דהו"א דנילוף משבת וצריכינן קרא לחייב שנים שהעלו אפילו היכא דזה יכול וזה יכול ודלא נילוף משבת דשאני גבי שבת דפטרה תורה הואיל דלא הוי כדרך מלאכה אבל גבי העלאה חייב בכה"ג כנלע"ד ליישב קצת ובחידושי לשנים שעשאוה ביארתי בעזה"י ענין זה:
ג והנה כבר הבאתי לעיל השיטות הסוברים דגם בזה א"י וזה א"י ג"כ סובר ר"נ דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ולכאורה טעמא בעי הא כל אחד בלחודיה לא היה יכול לעשות הנזק וא"כ אמאי נחייביה לא' לשלם הכל היכא דליכא לאשתלומי מאידך והיה נלע"ד לומר בזה דלעולם דלא נחשב מזיק רק על חצי הנזק ורק על אידך החצי נזק הוא חייב מדינא דגרמי דהא אם לא היה הוא מסייע ג"כ להזיק לא היה השני יכול להזיק וא"כ על חצי הנזק חייב מדין מזיק גמור ועל חצי' השני הוא חייב מדד"ג וז"נ לע"ד:
ומצאתי און לדברי מדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות שכתב וז"ל ולא תדקדק במה שאמרו בגמ' אנא תוראי בבירך אשכחת כו' אלא ה"ק לעולם פלגא הזיקא עביד וכיון דאיכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי אלא רביע דהוא פלגא ניזקא דידיה אבל היכא דליכא לאשתלומי מהאי אע"ג דפלגא נזקא עביד משתלם נזקו משלם ממי שאפשר לשלם ממנו משום שאמר את גרמת לי עכ"ל. הרי שהרמב"ן ז"ל נחית לסברא זו דעל החציה חייב מדין מזיק ועל חצי השני חייב מדינא דגרמי. והנה באמת דעת הנ"י דאין גרמי בבהמה וא"כ היכא דשור ובור הזיקו דאנו רוצים לחייבו לבעל השור על חציה מדין מזיק גמור ועל חציה השניה מדינא דגרמי והלא אין גרמי בבהמה ועיין בח"מ (סי' שפ"ו ס"א) שכ' הרמ"א ודוקא באדם חייב דינא דגרמי אבל בבהמה לכ"ע פטור נ"י פרק הפרה. ועיין בש"כ (סק"ה) וז"ל כ"כ הנ"י פרק הפרה שכתב הרא"ה בשם רבו וצ"ע דרבו של הרא"ה הוא הרמב"ן והרמב"ן מפלפל בזה בדינא דגרמי שלו ומסיק דחייב וז"ל שם ולפום הך סברא שורו שהדליק את האש ושרף שטרותיו של חבירו או אפי' קרען או מחקן פטור דגרמת שורו הוא ומסברא דחייב ושאני גרמא דרוחא דממילא אתיא מהך דהכא מעשה שורו הוא עכ"ל ומ"מ לפי מה שהעליתי לעיל (סק"א) דדינא דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן ובדבר דלא שכיח לא קנסו א"כ בבהמה פטור ועיין בש"ג פרק הפרה עכ"ל הש"כ. והנה הרמב"ן לשיטתו דסובר דגרמי בבהמה חייב א"ש אבל לדידן דפסקינן דגרמי בבהמה פטור א"כ לא נוכל לומר האי סברא אליבא דידן ועיי"ל בפ' המניח [אוכ"ו] מ"ש שם בזה. אולם אחר העיון נלע"ד די"ל אפי' להסוברי' דגרמי בבהמה פטור הוא דוקא היכי שכל הנזק הוא רק מכח גרמי משא"כ הכא דבאמת הוא מזיק כל השור ורק הואיל דאינו יכול להזיק בלחודיה אם לא בהצטרף המזיק השני וא"כ אמרינן דעל חציה הוא מזיק גמור ועל חציה השני הוא מזיק מדינא דגרמי אבל סוף סוף הוא מזיק גמור בכל הנזק בכה"ג חייב שפיר גם בבהמתו על חציה השני מטעם גרמי כנלע"ד בזה:
ומעתה א"ש הא דסברי הראשונים ז"ל דגם בזה א"י וזה א"י ג"כ אמרינן כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ומשום דעל חציה חייב מדין מזיק גמור ועל חצים השניה הוא חייב מדינא דגרמי. ונוכל לומר עוד דפליגי בזה תרי לישני אי אמרינן דכל חד כולה הזיקא עביד או פלגא הזיקא עביד דהאי לישנא דסובר כולה הזיקא עביד היינו דנחשב כאלו הוא מזיק כל הדבר דאי נימא דפלגא הזיקא עביד ועל חציה השני הוא מדינא דגרמי הא גבי בהמה גרמי פטור ואפי' בכה"ג ג"כ פטור בבהמה והאי לישנא דסובר פלגא הזיקא עביד ס"ל דבכה"ג גם בבהמה חייב מדד"ג ומן הטעם שכתבתי לעיל וא"כ על חציה חייב מדין מזיק גמור ועל חציה השני הוא חייב מדינא דגרמי אבל לדינא ליכא נ"מ כלל בין שני הלשונות שבגמ' וכמ"ש הרבה ראשונים ז"ל הבאתים לעיל. וי"ל עוד באופן אחר דפליגי הני תרי לישני במה דאיפלגו הראשונים אי בבהמה חייב מדינא דגרמי דלישנא דסובר דכולה הזיקא עביד הוא משום דלא נוכל לומר דפלגא הזיקא עביד דא"כ לא נוכל לחייב רק על חציה ולישנא דסובר פלגא הזיקא עביד היינו דפלגא הוא מזיק גמור ועל אידך פלגא חייב מדינא דגרמי דנם בבהמה חייב מדינא דגרמי אבל לדינא כאן לא פליגי כלל והראשון נלע"ד יותר נכון. ולפי האמור נוכל לומר דאין דין זה דכאן שייך כלל לדין שנים שעשאוה גבי שבת וי"ל בזה אולם כבר הארכתי בזה הענין:
ד ועפ"י האמור עלה בידי ליישב קושית הקצה"ח על הא דכתב הרמ"א בח"מ (סי' כ"ה ס"נ) וי"א דאפי' לא נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואין הדין חוזר כו' וכשטעו ומשלמים אם מסכימים כל הדיינין ביחד כולם משלמין ואם היו הדיינין רק ג' והלכו אחר שנים שבהם הם משלמים ב' חלקים והחלק השלישי מפסיד הבע"ד כו' והקשה הקצה"ח שם (ס"ק י"ב) וז"ל ויש בזה מקום עיון לפי מה דקיי"ל כר"נ דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וכמבואר (בסי' ת"י) גבי שור שדחף חבירו לבור כו' וא"כ ה"נ השנים ראוי שישלמו בעד השלישי כיון דליכא לאשתלומי מהשלישי והאריך שם בזה. ועיין בקצה"ח (סי' ת"י סק"ג) מ"ש בהקושיא הנ"ל ועיין בנתה"מ (סי' כ"ה ס"ק י"ח) מ"ש לדחות קושית הקצה"ח ויש לדחות דבריו והקצה"ח הניח בקושיא עיי"ש. ולפי מ"ש נוכל ליישב דהנה הא דאמרינן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי הוא חצי' מדין מזיק גמור וחצי מדינא דגרמי והנה זה דוקא היכא דההיזק הוא מזיק ממש בידים אבל היכא דגוף ההיזק הוא רק גרמי וא"כ אם שנים הזיקו לאחד רק שלא היה ההיזק גמור בידים ורק שגרמו היזק לחבירו באופן שחייבים לשלם מדינא דגרמי בכה"ג לא אמרינן כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אפי' לר"נ והטעם הואיל דבאמת רק פלגא הזיקא עביד ואמרינן דעל פלגא הוא מזיק גמור ועל חציה השניה הוא חייב מדד"ג היכא דזה אינו יכול לעשות בעצמו כל ההיזק וזה אינו יכול וזה דוקא היכא דהוא הזיק ממש בידים אבל היכא דכל ההיזק הוא רק גרמי וא"כ על חציה הוא מזיק מדד"ג ועל חציה השני הוא גורם דגורם ובגורם דגורם ס"ל בעה"ת מביאו הש"כ (בסי' שפ"ו סק"ג) דפטור לכ"ע והש"כ מסיק כן להלכה ע"ש. וא"כ הכא גבי שלשה דיינים שפסקו שנים והא' לא הסכים ורק שפסקו אחרי רבים לפי מ"ש הרמ"א שם (בסי' כ"ה ס"ג) דאפי' לא נשא ונתן ביד חייב וא"כ הוא רק גרמי ולא אמרינן בזה כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי דהא התם הוי ג"כ זה א"י וזה א"י ואי מיירי שנשא ונתן ביד אי מיירי שזה השלישי שלא הסכים עמהם בדין הוא נשא ונתן ביד א"כ הוא חייב בודאי ואי מיירי שהשנים נשאו ונתנו בידן א"כ הרי על שעת הפסק לא נוכל לחייבם בשביל חלק השלישי מהטעם שכתבתי ובודאי בכה"ג היכא שנשאו ונתנו בידן הם צריכין לשלם הכל ומיושב שפיר קושית הקצה"ח הנ"ל ודוק היטב בזה:
שוב ראיתי בספר ישועת ישראל להגאון מוהר"י שליט"א (בסי' כ"ה ס"ק י"א) העיר בכעין מ"ש ליישב קושית הקצה"ח הנ"ל על דרך הנ"ל והנאני: [לד] (א) שם ע"ב איתמר שור ושור פסוהמ"ק שנגחו מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה אביי אמר משלם ח"ג רבינא אמר משלם רביע נזק כו' וברש"י ה"ג מאי ניהו כו' בכור בע"מ שאין בר פדיון דכיון דלאו בר פדיון הוא לא נפיק מקדושה קמייתא הלכך שור הקדש קרינא ביה ואע"פ שהכהן אכלו לא קרינא ביה שור רעהו דמשלחן גבוה קזכי והאי דנקיט פסולי המוקדשין ולא נקיט שור ושור הקדש שנגחו רבותא אשמעינן דאף לבכור בע"מ פטור הואיל ולא נפדה כו' עיי"ש ובגליון הש"ס כתבו דאין זה מלשון הגמ' הא דקאמר ומאי ניהו בכור שור דלא פריך ליה רק הוא מרבינו יהו יהודאי גאון ז"ל וגם דברי רש"י ז"ל אינו מרש"י ז"ל רק הוא גליון תלמוד דהא לעיל (בדף נ"א ע"א) כתב רש"י ז"ל בד"ה שור פסולי המוקדשין כגון בכור בע"מ שהוא של כהן דקרינא ביה שור רעהו או שור קרבן שנפל בו מום ונפדה דקרינא ביה שור רעהו אפ"ה לענין בור פטור כו' ע"ש. הרי מבואר דסובר רש"י ז"ל דבכור בע"מ קרינן ביה שור רעהו ועיין בתוס' כאן בד"ה שור כתבו בפי' כן בשם רבינו יהודאי גאון ז"ל וכתבו אע"פ שדינו להיות נשחט במדינה ונאכל לכהנים במומו כצבי וכאיל דאפילו להאכילו לנכרים מתיר ר"ע בבכורות (ל"א) כו' אפ"ה לא חשיב בחייו ממון הדיוט ושור רעהו כו' עייש"ה. והנה לשון התוס' ז"ל הוא משונה קצת ממ"ש ברש"י שהתוס' כתבו אפ"ה לא חשיב בחייו ממון הדיוט ושור רעהו משמע הא לאחר שחיטה חשיב שפיר ממון הדיוט ורעהו קרינן ביה ומלשון הכתוב ברש"י ואע"פ שהכהן אכלו לא קרינא ביה שור רעהו דמשלחן גבוה קזכי משמע דגם לאחר שחיטה כשאכלו הכהן במומו ג"כ לא מיקרי רעהו ורק דמשלחן גבוה קזכו: והנה לולא דמסתפינא הייתי אומר להשוות לשון הכתוב ברש"י עם הלשון התוס' דגם כוונת רש"י הוא דדוקא בחייו הוא דאמרינן דלא הוי ממון הדיוט ולא קרינא בים רעהו ומשום דמשלחן גבוה קזכי אבל לאחר שחיטה שפיר הוי ממון שלו וכמ"ש התוס' הלשון אפ"ה לא חשיב בחייו ממון הדיוט ושור רעהו והא שכתב רש"י הלשון ואעפ"י שהכהן אכלו לא קרינא ביה רעהו הכוונה דאעפ"י שלאחר שחיטה יהיה מותר להכהן לאכול וא"כ איכא סברא לומר דגם בחייו מיקרי שלו הואיל דיכול לשחטו ולאכול אפ"ה לא אמרינן כן רק דכ"ז שהוא בחייו לא הוי של הכהן ולא קרינא ביה שור רעהו אבל לעולם דגם רש"י ס"ל ג"כ דלאחר שחיטה מיקרי ממונו לגמרי לכל דבר ורעהו קרינא ביה וכמו שמשמע מלשון התוס':
והנה לפי האמור היה נוכל לכאורה ליישב שלא יספור רש"י א"ע במ"ש לעיל (דף נ"א ע"א) הבאתיו לעיל והוא דבבכור בע"מ יש חילוק בין אי כבר נתנוהו הבעלים לכהן לבין אם עדיין לא נתנוהו לכהן דכ"ז שלא נתנוהו לכהן א"כ אין לבכור הזה בעלים כלל דאע"ג דסוף סוף יבא ליד כהן מ"מ עדיין לא בא ליד כהן וגם אינו מבורר עוד לאיזה. כהן יתנוהו ואפי' למכירי כהונה מ"מ עדיין לא בא לידו של כהן ולית ליה בעלים כלל דהא הבעלים לית להו זכיה בגוויה דהא אין לו לבעלים בו רק טובת הנאה והכהן ג"כ לא זכה בו עדיין ולא מיקרי תו רעהו ודומה לשור של הפקר שנגח דפטור וכדאיתא לעיל (דף י"ג ע"ב) וה"נ דכוותיה אבל היכא דכבר נתנוהו הבעלים לכהן תו קרינא ביה רעהו ורש"י שכתב לעיל (בדף נ"א) כגון בכור בע"מ שהוא של כהן דקרינא ביה רעהו היינו היכא שכבר נתנוהו הבעלים להכהן והכא מיירי הש"ס שעדיין לא נתנוהו הבעלים להכהן ומש"ה לא קרינא ביה רעהו והא שכתבו התוס' ואע"פ שדינו להיות נשחט במדינה ונאכל לכהנים במומו כצבי וכאיל דאפי' להאכילו לעכו"ם מתיר ר"ע כו' אפ"ה לא חשיב בחייו ממון הדיוט ושור רעהו כו' ה"פ דהואיל דהוא חולין גמור וא"כ היל"ל דחשוב רעהו ג"כ אפי' אם עדיין לא נתנוהו הבעלים להכהן וע"ז כתבו דמ"מ לא חשב בחייו ממון הדיוט כלומר כ"ז שלא נתנוהו לכהן וכן נפרש בלשון רש"י ז"ל כן היה נראה לכאורה אבל באמת אין לשון התוס' סובל לפרש כן ובפרט בלשון רש"י בודאי דלא נוכל לפרש כן מיהו החילוק שחלקתי מצד עצמו נכון לחלק כן אבל לא לפרש כן כוונת רש"י ותוס' ז"ל:
ובהיותי בזה ראיתי שיש לעיין דאמאי לא נקיט הש"ס על שור של בעלים ושור של הפקר שגגתו לשור דהא שור של הפקר פטור ושפיר שייך ג"כ האי פלוגתא דאביי ורבינא וצ"ע כעת:
ב ועיין לעיל בב"ק (י"ב ע"ב) בהא דקאמר הש"ס בי אמר ריה"ג מחיים אבל לאח"ש אפילו ריה"ג מודה דמשלחן גבוה קא זכו ופריך הש"ס ומחיים מי אמר והתנן בכור מוכרין אותו תם חי כו' ובע"מ חי ושחוט ומקדשין בו את האשה ואר"נ ארב"א נ"ש אלא בכור בזה"ז כו' אבל בזמן שביהמ"ק קיים כו' לא כל הסוגיא וכתב התוס' בד"ה ואם דסוגיא דפרק הפרה נ"ג וכנוסחת רב יהודאי גאון דמסתמא מיירי אביי ורבא בזה"ז ג"כ פליגי עם הסוגיא דידן ומלתא דר"נ ארב"א אזלא אליבא דריה"ג ואביי ורבא (בדף נ"ג) כרבנן וגם לרבנן דוקא מחיים אבל לאח"ש לא הוי ממון גבוה ועיין ברא"ש פ"ק שם (סי' ט"ו) שכתב ג"כ דסוגיא דב"ק (דף נ"ג) הוא אליבא דרבנן דוקא והלכתא כן וכהן שקידש אשה בבכור חי אינה מקודשת ועיין ביש"ש שם (סי' ל"ד) דמסיק להלכה כהאי סתמא דמסכת מע"ש ופסקינן בריה"ג ואביי ורבא לעולם ס"ל כריה"ג ורק דנקטי לדינייהו אליבא דר"נ ומסיק להלכה דהמקדש בבכור בזה"ז בתם חי ובע"מ חי ושחוט מקודשת מדאורייתא ועיין בש"ע יו"ד (סי' ש"ו ס"ו) דפסקינן דמוכרין ומקדשין בו את האשה ועיין בש"ע אהע"ז (סי' כ"ח סכ"ג) דפסקינן דהוי ספק מקודשת והוא שיטת הרא"ש הנ"ל ועיין בח"מ וב"ש (שם) שכתב לחלק בין חי ובין שחוט דבשחוט בודאי יכול לקדש בו ובכה"ג מיירי ביו"ד (שם) ובאהע"ז מיירי בחי והאריכו בזה ועיין בחמ"ח הביא דברי המוהרש"ל הנ"ל יעוש"ה והאריכו בזה גדולי אחרונים ועיין בקצה"ח (סי' ת"י) מ"ש בזה:
והנה לפי מה שכתבתי לעיל לחלק בין אם עדיין הבכור ברשות הבעלים ולא נתנו עוד הבכור לכהן בבה"ג הוא דלא מיקרי עדיין ממונו של הכהן ולא מיקרי שור רעהו אבל היכא דכבר נתנוהו לכהן אז שפיר מיקרי שור רעהו אפילו כשהוא בחיים א"כ נוכל ליישב שפיר דהא דקאמר הש"ס כאן בפרק הפרה שור ושור פסולי המוקדשין מאי ניהו שור בכור דלא מיקרי רעהו היינו כשהוא עדיין ביד הבעלים ולא מיקרי שור רעהו אבל הא דקתני בכור מוכרין אותו כו' ומקדשין בו את האשה היינו שכבר נתנוהו הבעלים להכהן ומקרי אז שפיר ממונו:
שוב ראיתי בשמ"ק על לעיל (דף י"ב) בד"ה ומחיים באה"ד שם וז"ל הר' ישעיה ז"ל ומחיים מי אמר כו' ואי קשיא מדריה"ג מאי קא מותיב הא פליגי רבנן עליה י"ל דלא מיתוקמא מתני' דמוכרין ומקדישין דמוקמינן בזה"ז כרבנן דפליגי עליה דריה"ג כדמוכח בפרק הפרה דמסיק תלמודא איתמר שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו כו' ופי' רב יהודאי גאון ז"ל בבכור דלא פריק ליה ואף בבע"מ דאע"ג דאכיל ליה משלחן גבוה קזכי כו' וכן תי' תלמיד הר"פ ז"ל בשם ריב"א ז"ל דהתם מיירי בבכור דלא מטי לידי כהן שעודו בבית ישראל דהשתא לא הוי לא לכהן שעדיין לא זכה בו ולא דבעלים שהרי סופו לינתן לכהן ולכך לא חשיב שור של רעהו אבל הכא מיירי לאחר שבא ליד כהן מדקתני מוכרין אותו ולכך חשיב ליה ממונו דלא חזי להקרבה לרבנן כדפירשתי ורבא ורבינא דהוה משמע להו מלתא דרב כריה"ג דוקא ולא כרבנן לא ס"ל האי חילוק אלא הוה ס"ל דלרבנן לא חשיב כלל ממונו אף כי לא חזי להקרבה ולכך לדידהו לא מתוקמא מלתא דר"נ רק כריה"ג כדפירשתי עכ"ל והנאני שמצאתי סברתי שכתבתי בהראשונים ז"ל. ורק במ"ש השמ"ק דרבא ורבינא לא ס"ל האי חילוקא לע"ד י"ל בו טובא ויש להאריך בזה:
ג ובעיקר הקושיא הנ"ל לולא שאיני כדאי היה נלע"ד ליישב שלא יקשה עפ"י נוסחות הגאון ז"ל ממתני' דמעשר הנ"ל דקתני בה בפירוש בכור מוכרין כו' ומקדשין בו את האשה ולא נצטרך לומר דסוגיא דידן אזלא אליבא דרבנן דפליגי על ריה"ג ובהקדם יבואר קצת הא דאיתא במסכת קידושין (דף נ"ב ע"ב) המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת כו' ובתוס' שם ד"ה המקדש בחלקו וא"ת מי גרע מהמקדש ע"מ שאדבר עליך לשלטון דמקודשת אעפ"י שלא נתן לה כלום אלא שעשה לה הנאה וי"ל דלא דמי דהתם יכול ליטול שכר מדיבורו והוי כאלו נתן לה פרוטה אבל הכא הטובת הנאה אינה משלו דהא ממון גבוה הוא ואינו יכול ליקח ממון מהנאה שעשה לה ובתו"י וז"ל אע"ג דאית ביה ש"פ שיכול למוכרה לכהן מ"מ כיון שהוא ממון גבוה אינה מקודשת ולא דמי לע"מ שאדבר עליך לשלטון עכ"ל. והנה דבריהם הקדושים אינם מובנים כלל גם התוס' וגם התו"י וכוונתי בעזה"י לקצת דברי הפ"י והאור חדש על מסכת קידושין שם מ"ש בזה יעויין היטב שהניח בתימא דברי התו"י וגם בדברי התוס' עצמם התחיל הפ"י לפרש וקיצר מאד במקום הראוי האריך:
ולעד"נ לפרש כוונת התוס' ז"ל דהוקשו דהא בע"מ שאדבר עליך לשלטון מקודשת ומשום דזה חשיב הנאה אעפ"י שלא נתן לה כלום וה"נ לא גרע מזה דהא אית לה ג"כ הנאה שנותן לה בשר קודש ותי' דלא דמי דהתם יכול ליטול שכר מדיבורו והוה כאילו נתן לה פרוטה דהא היה יכול ליקח ממנה פרוטה בשכרו מה שדיבר עליה לשלטון אבל הכא הטובת הנאה אינה משלו דהא ממון גבוה הוא ואינו יכול ליקח ממון מהנאה שעשה לה הכוונה דנהי דהבשר קודש הוא שלו מה שמגיע לחלקו ויכול הוא לאוכלו אבל רק לאכול יש לו רשות דזה התירה לו, התורה אבל הנאה אחרת דהיינו למכרו לא התירה לו התורה ואם מכר להבשר קודש הרי הוא נהנה מהמעות שלקח בשכרו והנאה הזאת שייכא ג"כ להקדש ואין לו בעצם קנין בבשר קודש רק הנאת אכילה בלבד:
וע"ז הוקשו בתו"י אע"ג דאית ביה ש"פ שיכול למוכרה לכהן והכוונה בזה דהא עכ"פ היה יכול ליקח פרוטה מכהן עבור זה שנותן לו חלקו קודש והכוונה דאפי' אם נימא דלא יהיה רשאי להנות זה מן הפרוטה שלקח עבור בשר הקודש מ"מ הרי מהנה הוא להאשה שאינה צריכה ליתן פרוטה עבור זה [ובזה מיושב קושית הפ"י והאור חדש שהוקשו דלא מהני מכירה כלל כדתניא להדיא בריש מעשר שני דאינו יכול למכור ומבואר שם בירושלמי דכל מקום שאינו יכול לקדש את האשה אינו יכול למכור כו' והאריכו בזה עיי"ש בדבריהם. אבל לפי האמור א"ש דכוונתם הוא דנהי דאסור לו למכור מ"מ מיקרי הנאה שמהנה להאשה שיש לה בשר, קודש ואינה צריכה ליתן פרוטה עבור זה וי"ל בזה] וע"ז תירצו מ"מ כיון שהוא ממון גבוה אינה מקודשת ולא דמי לע"מ שאדבר עליך לשלטון. והכוונה בזה דסוף סוף איהו לית ביה שום זכות כלל דכל הזכות שיש לו להכהן בו הוא רק של גבוה הואיל דהוא קודש ואין לו בו זכות רק לאכילה בלבד ומשלחן גבוה הוא דקזני ומש"ה אינה מקודשת דאיהו לא נתן לה כלל משלו ויש להוסיף בה תבלין עפ"י מ"ש המלמ"ל בשם הרדב"ז באם מקדש לאשה חולנית בדבר האסור בהנאה דאם בעינן שיהיה משל הנותן לא חלין הקידושין כלל דהא לא יהיב לה מידי עיי"ש בפ"ה מהל' אישות ה"א וה"נ דכוותיה ודוק היטב בזה:
והנה כ"ז הוא דוקא בבשר קודש הוא דאמרינן דאין לו בו שום זכות רק היתר אכילה בלבד הואיל דהוא קודש גמור אבל בבכור בע"מ דבאמת מותר לו לכהן ליהנות ממנו כל מה שירצה ורק בגיזה ועבודה אסור וגם להאכילו לכלבים אסור ונהי דאמרינן דכ"ז שהוא ביד כהן אמרינן ביה דלא מיקרי שלו וכל הזכות שיש לו לכהן בו אז בשעת הנאתן משלחן גבוה קא זכי ולא מיקרי רעהו ומש"ה כי הזיק הבכור בע"מ לשל אחרים או אחרים הזיקו בו פטורין משום דלא מיקרי רעהו אבל מ"מ הואיל דהוא מותר לכהן ליהנות בו כל הנאה שירצה מלבד גיזה ועבודה ולהאכילו לכלבים א"כ הרי יכול למוכרו ג"כ והתורה נתנה לו היתר זה ג"כ למוכרו לאחרים והרי מהני המכירה וה"ה אם מקדש בו את האשה מקודשת אע"ג דלענין נזיקין לא מיקרי רעהו הואיל דמשלחן גבוה קא זכי מ"מ כשמוכרו או נותנו לאחרים הרי המכירה והנתינה בא מכחו והרי הוא מוכר זכות זה ומקדש בזכות זה ומש"ה אע"ג דלענין נזיקין לא מיקרי רעהו מ"מ כשמוכרו או מקדש בו חלין המכירה והקידושין ודוק היטב בזה כי הוא סברא דקה ונכונה אחר העיון: [לה] שם ע"ב אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין נזיקין כולן חייבין כו' כל הסוגיא ועיין במהרש"א בד"ה בגמ' שור ואדם שדחפו לבור לענין נזיקין כולן חייבין מכאן תשובה לדברי הרא"ם אמתניתין דנפלו לתוכו שור וכליו כו' דנקיט בכה"ג דבעינן אחר ליכא לחיובא אכלים דאי הפילם אדם לא איצטריך קרא דחמור נמי דומיא דהכי אם הפילו אדם בבור בעל הבור פטור והאדם הדוחפו חייב עכ"ל עיי"ש באורך דבהדיא קאמרינן הכא היפוך זה דגם בעל הבור חייב וכמו שפי' רש"י ותוס' כו' עכ"ל המהרש"א ז"ל ועיין במזרחי עה"ת פרשת משפטים (פ' כ"א פסוק ל"ג) שכתב שם בהדיא כמ"ש המהרש"א בשמו ז"ל יעוש"ה בדבריו ולמען דלא נשוויה לרבינו המזרחי ז"ל כטועה ח"ו אשר נעלם ממנו סוגיא ערוכה בעידנא דעסיק בה עיינתי בזה וראיתי כי דברי המזרחי צודקים מאד דהא התוס' בד"ה שור ואדם כתבו בהדיא וז"ל לא שדחף אדם בכוונה דא"כ בעל הבור אמאי מחייב דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש של חבירו וכי יתחייב בעל האש כו' ע"ש וכוונת המזרחי הוא היכא דהאדם דחף בכוונה אז הוא דכתב דבעל הבור פטור כמו שכתבו התוס' ורק דמיירי שהאדם דחף שלא בכוונה והן הן דברי התוס' ממש כמ"ש המזרחי ותידוש בעיני על המהרש"א ז"ל במה שתמה על המזרחי ועיין בשמ"ק כאן בד"ה שור ואדם מ"ש בזה:
והנה לכאורה י"ל ע"ד התוס' שכתב דמיירי שהאדם דחף שלא בכוונה הא אם היה בכוונה היה באמת בעל הבור פטור ורק האדם חייב א"כ נימא דגם כשדחף שלא בכוונה יהיה רק האדם חייב דהא לענין נזקי אדם אין חילוק בין בשוגג בין במזיד בין בכוונה לשלא בכוונה כדאיתא לעיל (דף כ"ו) אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן כו' וי"ל בזה דדוקא אם הנזק שהזיק האדם הוא רק ע"י האדם בלחוד הוא דאמרינן כן אבל היכא דהנזק הוא רק ע"י דבר אחר ג"כ בזה שפיר אמרינן דיש חילוק בין אם האדם עשה המעשה בכוונה אז הוא לבדו חייב בכל אבל אם הוא שלא בכוונה אז שניהם גרמו לזה האדם והבור ומש"ה כולן חייבין ויש לעשות סמוכין לזה מדברי הירושלמי מובא בתוס' לעיל (דף ד' ע"א) בד"ה כיון דכייף וז"ל ובירושלמי יש דישן לא מחייב אלא כשהשכיב עצמו אצל הכלים אבל אם ישן והביאו כלים אצלו ושברן פטור דהם גרמו לו כו' אלמא דכל שדבר אחר גרם לו לא נוכל לחייב האדם וה"נ גם בעל הבור חייב בנזקין הואיל דהאדם הוא שלא בכוונה כולם גרמו להזיק ודוק:
ועוד נ"ל לומר בישוב דברי המזרחי ז"ל עפ"י מ"ש בשמ"ק כאן בד"ה שור ואדם בסה"ד וז"ל הרא"ה ז"ל לענין נזיקין כולן חייבין ואע"ג דפרישנא לעיל דאדם וכו' שאני הכא דמסייע ליה שור ודאי בעל הבור ראוי להתחייב עמהם דהא פושע לגבי דחיפת שור כו' עכ"ל וא"כ י"ל דנהי דאם אדם דחף שור לבור דרק האדם לבד חייב ובעל הבור פטור מ"מ כי מסייע ליה שור נם בעל הבור חייב וא"כ הא דכתב המזרחי דאדם שדחף שור לבור דרק האדם חייב ובעל הבור פטור היינו אם האדם לבד דחפו לבור אבל כי איכא ג"כ שור המסייע אז תו חייב גם בעל הבור דפשע לגבי שור ודוק:
והנה ראיתי בשמ"ק בד"ה שור ואדם בסה"ד וז"ל וריב"א פ"י דמיירי בכוונה ואומרים שישלם אדם יותר מן השור לפי מה שהוא דוחקו בחוזק ובכוונה עכ"ל ולא זכיתי להבין פי' דברי קדשו ז"ל בזה וצ"ע כעת. ואולי י"ל בכוונת הריב"א ז"ל דמיירי שהאדם לבדו לא היה יכול לדחפו להבור רק בהצטרפות השור המסייע ומ"מ צריך האדם לשלם יותר כיון שדוחקו בחוזק ובכוונה והיינו הואיל דהוא בר דעת הוא עושה יותר פעולות הדחיפה מן השור ומשלם האדם יותר ואומדים זה הב"ד [ואולי תיבת ואומרים הוא טעות הדפוס וצ"ל ואומדים] אבל אם האדם לבדו היה יכול בודאי די"ל דהאדם לבדו חייב לשלם ואכתי צ"ע קצת דאף שהאדם לבדו לא היה יכול מ"מ אמאי יתחייב בעל השור אטו הי"ל לבעל השור למיסק אדעתיה לשמור שורו מזה שלא יצטרף עם אדם לדחוף לבור וי"ל בזה:
[לו] (א) שם ע"ב אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור כו' לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב אדם ובור פטורים כו' ופירש"י בד"ה אדם ובור פטורין אדם דהא בר קטלא הוא וא"נ לא אתרו ביה פטור מדתנא דבי חזקיה בב"ק (ל"ה) ובור דכתיב שור ולא אדם עכ"ל. ועיין במהרש"א שתמה ע"ד רש"י ז"ל וז"ל דבריו תמוהין דמה"ט ודאי לא פטרינן אדם מכופר אלא מדכתיב עליו עליו ולא על האדם כדאיתא בהדיא סו"פ כיצד הרגל עכ"ל. ועיין בקצה"ח (סי' ת"י) שהקשה קושית המהרש"א מדעתיה דנפשיה ונדחק לתרץ יעוש"ה:
ולעד"נ לתרץ קושית המוהרש"א דהנה באמת קשה דהא גם השור פטור ממיתה דהא גבי שנים שהרגו פטורין וא"כ גם השור פעור ממיתה דהא השור והאדם דחפוהו להבור וא"כ אין הבעלים משלמין כופר ועיין בתוס' ד"ה לענין כופר ובשמ"ק כאן שהוקשו כן ועיין בתוס' מה שתירצו בזה ובמוהרש"ל ומהרש"א ובשמ"ק בשם הרשב"א ושאר גדולי הראשונים ז"ל מ"ש בזה: ולעד"נ לתרץ קושית התוס' והראשונים הנ"ל די"ל דיש חילוק בין אם שני בני אדם הרגו לאחד דכל אחד עושה אדעתיה דנפשיה ופטרה התורה להם ממיתה וכן אם שני שוורים הרגו לאחד ג"כ י"ל כן אבל באדם ושור שהרגו לאחד בזה י"ל דעיקר העושה הוא האדם והשור שעושה ג"כ מעשה ההריגה הוי כאילו עושה על דעת האדם והאדם הוא עיקר העושה ויש להביא ראיה לסברא זו שכתבתי מהא דכתבו התוס' לקמן (דף נ"ו ע"ב) בד"ה המעמיד ואעפ"י שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל דאע"ג דכתיב בעירה כדידיה חשיבא הואיל והוא עשה כו'. ועיין ברשב"א שם ובה"ה פ"ד מנזקי ממון ה"ג ובב"י בח"מ (סי' שצ"ד) מ"ש בזה אלמא מבואר סברא זו שכתבתי וא"כ יש סברא לומר דהאדם חייב ג"כ בכופר דאע"ג דבכ"ד היכא דהאדם בלבדו הורג פטור מכופר מקרא דעליו ולא על האדם אבל הכא יש סברא לומר דהואיל דהשור שהורג הוא על דעת האדם לחייב אדם ג"כ בכופר וזה לא מצינו למעט מקרא דעליו ולא על האדם ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לומר הטעם דפטור דאם אתה חושב האדם לעיקר העושה א"כ הרי הוא בר קטלא ופטור מטעם קלב"ם או מתנא דבי חזקיה כו' כנלע"ד לכאורה ליישב קצת דברי רש"י. ויש להסביר עוד יותר עפמ"ש הרשב"א בחידושיו כאן ומובא ג"כ בשמ"ק כאן ליישב קושית התוס' הנ"ל וכתב דהא דאמרינן הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות כולן פטורין הוא דוקא אם הכוהו בעשר מקלות אבל אם שנים אוחזין במקל אחד והכוהו ומת חייבין וה"נ האדם והשור שדחפוהו לבור הוי כאלו עשו שניהם מעשה אחד כמו אם אחזו שנים מקל אחד והרגוהו דחייב השור מיתה ומש"ה משלם כופר יעוש"ה. וא"כ י"ל דבכה"ג לא מצינן למעט דהאדם יהיה פטור מכופר מקרא דעליו ולא על האדם הואיל דאיכא ג"כ מעשה שור אשר בעל השור חייב עליו והו"א דיהיה חייב לשלם כופר ולזה כתב רש"י דפטור האדם לשלם כופר הואיל דבר קטלא הוא ואי נמא לא אתרו ביה ג"כ פטור מדתנא דבי חזקיה ודוק. ועי' לעיל בפ' ארבעה אבות על (דף י' ע"ב) [אול"ו] מ"ש בדברי הרשב"א הנ"ל:
ב ועוד בדרך אחר נלע"ד ליישב קושית המהרש"א הנ"ל עפ"י מ"ש בש"ע (סי' ת"י סל"ז) וז"ל ויש מי שאומר ה"ה לשנים שהזיקו ושניהם בני חיובא אלא שהאחד ברח או שאין לו במה לשלם משתלם מאחר עד שיעור מה שהיה הוא חייב על נזק זה אילו עשאו לבדו [והוא שיטת הרמ"ה] ויש חולקין דכיון דחבירו מדינא בר תשלומין אלא שאין לו מה לשלם למה יפרע זה בשבילו [והוא שיטת הר"ר חזקיה] ובסמ"ע (ס"ק נ"ז) עד שיעור שהיה הוא חייב וז"ל בטור מבואר זה יותר וז"ל ודוקא עד שיעור מה שהיה חייב ביה אהאי נזקו היכא דהוה עביד ליה איהו לבדו אבל טפי לא עכ"ל. ולכאורה היה נראה לפרש דר"ל משום דלפעמים נמצא שניזק יותר מדחיפת שנים מבדחיפת אחד ובא לומר דבכה"ג אין א' צריך לשלם כל הנזק הנעשה ע"י שניהם כיון דאין האחד יכול להזיקו כל כך אבל קשה דהאי טעמא שייך גם בדחפו כלים לבור ונשברו דאי לאו בור לא היו נשברים הכלים מדחיפת אדם ואפ"ה קאמר לפני זה דצריך האדם לשלם כל נזקי הכלים ועיי"ש בסמ"ע שכתב פי' אחר בזה יעוש"ה:
והנה הקצה"ח האריך שם להוכיח מסוגית הש"ס דהפי' הראשון הנ"ל שכתב הסמ"ע בדברי הטור הוא הנכון יעו"ש שהאריך בזה אולם לא כתב כלל ליישב קושית הסמ"ע בזה שהקשה דהא לפי טעם זה היל"ל דגם בדחפו כלים לבור ונשברו דאין האדם צריך לשלם כל נזקי הכלים דהא בלא הבור לא היו הכלים נשברים בדחיפה. ונלע"ד לתרץ קושית הסמ"ע הנ"ל דשאני גבי דחיפת כלים לבור הואיל דהתורה פטרה לבעל הבור משבירת כלים א"כ הוה כמו שאין להבור בעלים דבכה"ג אם הוא בור של הפקר שאין לו בעלים אם אחד דחף כלים של חבירו להבור דבודאי חייב האדם הדוחף לשלם כל הנזק ובכה"ג מיחשב האדם כל המזיק וה"ה היכא דיש לבור בעליה ג"כ הדין כן דהואיל דהתורה פטרתו בפירוש לבעל הבור על נזקי כלים ח"נ לע"ד. ועיין לעיל בפרקין [אול"ג אוק"ב] מ"ש שם בדברי הסמ"ע הנ"ל:
ומעתה נוכל ליישב קושית המהרש"א הנ"ל די"ל דרש"י ס"ל כשיטת הרמ"ה הנ"ל וא"כ כשהאדם והשור דחפוהו להאדם לבור וא"כ איכא חיובא על בעל השור לשלם והיכא דאין לו לבעל השור לשלם או שברח היה מחויב האדם לשלם ומיירי שכל אחד מהם או השור לבדו או האדם לבדו היו יכולין להזיק להאדם ולהשליכו להאדם לבור וא"כ איכא חיובא על האדם לשלם עבור מה שהשור הזיק וא"כ גם על מה שהבעל השור צריך לשלם כופר איכא חיובא על האדם לשלם כופר אם אין בעל השור כאן או שאין לו לשלם ואע"ג דאדם אינו משלם כופר על מעשה דידיה מה שהוא השליכו להבור אפ"ה היינו אומרים דצריך האדם לשלם כופר עבור השור ולא סבירא ליה חילוקו השני שכתב הסמ"ע לחלק דהא דצריך השני לשלם הוא דוקא אם השני לבדו היה עושה זה לבדו היה צריך לשלם אבל אם זה היה עושה מעשה זאת לבדו לא היה צריך לשלם אז אין צריך לשלם זה גם בעד חבירו עיין בסמ"ע שם ולא ס"ל לרמ"ה ורש"י זה דלפום פי' הראשון של הסמ"ע בדברי הטור הוה הפי' דכשההיזק הוא יותר ע"י שנים מעל ידי אחד אין האחד צריך לשלם עבור מה שהזיק גם השני וא"כ אמרינן דכל שהוא בעצמו היה יכול לבדו לעשות זה ההיזק חייב לשלם בעד השני אם אין לו להשני לשלם או שברח אע"ג דתשלומין הללו לא שייכין גביה כלל אפ"ה משלם בעד השני וכן נראה למעיין היטב דזה תליא בשני הפירושים שפי' הסמ"ע דברי הטור ודוק: ומעתה שפיר מיושב קושית המהרש"א הנ"ל דאי מקרא דעליו ולא על האדם היינו אומרים דבכה"ג שאדם ושור השליכו לאדם להבור וכל אחד לבדו היה יכול לעשות ההיזק הזה אז אם אין לו להבעל השור לשלם אז היה מחויב האדם לשלם דהא אינו משלם עבור עצמו רק עבור השור והתורה לא פטרתו לאדם מכופר רק בשביל עצמו אבל לא כשמשלם עבור השור וכ"ז הוא כשאנו באין לפטור האדם מכופר מקרא דעליו ולא על האדם אז היינו אומרים דבכה"ג חייב אבל אם באנו לפטור האדם מכח קם ליה בדרבה מיניה א"כ לא נוכל לחייבו לשלם על מעשה זה הואיל דאיכא חיוב מיתה א"כ גם כשמשלם עבור השור ג"כ פטור דהא במעשה זו איכא חיוב מיתה ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל, לומר הטעם דפטור כאן האדם מכופר הואיל דהוא בר קטלא וא"נ לא אתרו ביה מ"מ הא גם בלא התראה ג"כ פטור מכופר מדתנא דבי חזקיה דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין וה"ה בלא אתרו ביה ודוק היטב בזה:
[לז] שם ע"ב אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור כו' לענין כלים ושור פסוהמ"ק אדם ושור חייבין ובור פטור כו' כל הסוגיא. הנה הפ"י כתב ולכאורה נראה דהא דפטרינן בור מפסולי המוקדשין היינו ממיתה אבל לא מנזיקין כמו באדם שנפל לבור והטעם משום דקרא איירי במיתה כו' ובסוף מסיק הפ"י בצ"ע די"ל דגם מנזיקין ממעטינן פסולי המוקדשין ומשום דמדמי ליה לכלים וכמו דגבי כלים אין שייך לחלק בין מיתה לנזיקין ולגמרי פטורין ה"ה בשור פסולי המוקדשין וכתב דכ"נ מל' הטוח"מ (סי' ת"י) עכ"ל. והנה בהטור אינו מפרש כלל ורק שכתב סתם דבור אינו חייב על פסולי המוקדשין משמע דגם בנזקין פטור:
ולכאורה נראה דהתוס' ס"ל דגם בנזיקין ממעטינן פסולי המוקדשין שכתבו כאן בד"ה איפוך וז"ל וא"ת א"כ רעהו דכתב רחמנא למה לי לאפוקי הקדש כו' ע"ש ואם נימא דבור חייב בנזיקין בפסולי המוקדשין א"כ צריכינן קרא דרעהו למעוטי הקדש מנזיקין דבפסולי המוקדשין חייב בנזקין אלא ע"כ דס"ל להתוס' דנם בפסולי המוקדשין פטור מנזיקין ושפיר הוקשו התוס' ל"ל רעהו גבי הקדש:
אמנם ראיתי בשמ"ק שכתב דבשור פסולי המוקדשין חייב בנזיקין וז"ל שם בד"ה מי שהמתה באה"ד וז"ל אבל אין נראה לומר דאי משום פטור דאדם כיון דחייב בנזקי אדם לא הוי מוקמינן בשור פסולי המוקדשין דהא בשור פסולי המוקדשין גופייהו נראה דחייב בנזיקין כמו שאדם חייב אע"ג שאין המתה שלו עכ"ל הרי מבואר דחייב בנזיקין: