אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף נא.

דף נ.

[כא] (א) דף נא ע"א בגמ' אמרי בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשווי שליח תרווייהו ואמרי ליה זיל כרי לן ואזיל כרה להו אשלד"ע כו'. ועיין בחידושי הרשב"א בד"ה אשלד"ע כלומר דדברי הרב ודברי התלמיד אין מניחין דברי הרב ועושין דברי התלמיד קשיא דלמא דהוי שליח עכו"ם וי"ל דאין שליחות לעכו"ם ואפי' אינהו לדידן כדאמרינן בפרק איזהו נשך (דף ע"א) עכ"ל ומובא ג"כ בשמ"ק כאן. והנה לכאורה י"ל בדברי הרשב"א ז"ל דהא אפילו אם נימא דיש שליחות לעכו"ם מ"מ היינו דוקא היכא דלא הוה לדבר עבירה אבל היכא דהוא לדבר עבירה דלא שייך שליחות אפי' בישראל לישראל מכ"ש בישראל העושה שליח לעכו"ם דלא מהני השליחות היכא דהוא לדבר עבירה וצריכינן לומר דסובר הרשב"א ז"ל דאם נימא דיש שליחות לעכו"ם מהני אפי' אם הוא לדבר עבירה וכמ"ש המלמ"ל בפ"ה מהל' מלוה ולוה. ועיין בשעה"מ שם בפ"ה מהל' מלוה שהביא מדברי הרשב"א הנ"ל ראיה לדברי המלמ"ל הנ"ל והאריך בזה:

והנה י"ל עוד לפמ"ש המח"א בהל' שלוחין (סי' י"א) דאף דאמרינן דאין שליחות לעכו"ם מ"מ אם הוא שליח בשכר דהוי פועל ואמרינן ידו כיד בעה"ב אמרינן יש שליחות לעכו"ם וכבר האריכו בדבריו וגם אנכי בעניי העירותי בדבריו בכמ"ד וא"כ י"ל הכא במ"ש הרשב"א לתרץ הקושיא כאן משום דאין שליחות לעכו"ם הלא אכתי משכחת לה בור של שני שותפין וכגון ששכרו לשלוח עכו"ם לחפור בור ברה"ר ובכה"ג אמרינן יש שליחות לעכו"ם וראיתי בשעה"מ פ"א מהל' תרומות הי"א שהקשה על המח"א מדברי הרשב"א הנ"ל. והנה לכאורה י"ל עוד לפ"ד המח"א הנ"ל דבשכר יש שליחות לעכו"ם אם נימא דגם בישראל היכא דהשליחות הוא לדבר עבירה ג"כ בשכר ישלד"ע וכבר הארכתי בזה בכמ"ד ועיין מ"ש בעזה"י על מסכת ב"מ (דף צ ע"א) הבאתי דברי הגאון מוהרש"ק ז"ל בספרו תיקון עולם שכ"כ ג"כ ובמק"א פלפלתי בזה בדברי הלח"מ בפ"ג מהל' עכו"ם ה"ט. והנה אם נימא כן תיקשי בפשיטות ע"ד הש"ס דקאמר אי דשוי שליח אשלד"ע והלא משכחת לה בכה"ג בשכר ומוכח מזה בפשיטות דגם להמח"א דוקא בפועל עכו"ם כן אבל לא בפועל ישראל. ולכאורה בעי טעמא לחלק בין עכו"ם לישראל ועי' לקמן בב"ק (נ"ג ע"א) ברש"י ד"ה נפל לפניו בסה"ד וז"ל וכשאין הכורה בעל הבור עסקינן אלא שהיא שכירו וכגון כו' דאי ההיא כריה הוי כורה חייב דאשלד"ע דאסור לקלקל ר"ה עכ"ל ועיין בשמ"ק שם בד"ה תני באה"ד וז"ל והה"נ אם היא שכירו של בעל הבור כיון דקיי"ל דאשלד"ע משלם השכיר מחצה כו' מבואר מכ"ז דגם בפועל ישראל אמרינן אשלד"ע. מיהו לפי מה שיבואר אי"ה לקמן אין ראיה מסוגיא זו ודוק:

והנה באמת הוקשו בכאן הרבה קושיות דהא משכחת לה בור של שני שותפין וכגון שהיה השליח שוגג לשיטת הראשונים ז"ל הסוברים דהיכא דהשליח שוגג אמרינן ישלד"ע ועי' בפ"י כאן ובטורי אבן על מסכת חגיגה (דף י') שהוקשו כן. עוד הקשה השעה"מ בפ"ה מהל' מלוה לשיטת מוהר"ם די בוטין דהיכא דהשליח הוא אנוס אמרינן ישלד"ע משום דהוי כמו חצר דבע"כ מותיב בה א"כ משכחת לה בור של שני שותפין וכגון שאנסו לשליח דבכה"ג אמרינן ישלד"ע. גם י"ל דמשכחת לה באם השליח הוחזק בכך וכדאיתא בחו"מ (ס"ס שפ"ח) ועי' בש"כ (ס"ק ס"ז) מ"ש בזה. ועוד קשיא דהא משכחת לה שהיה לשניהם עבד כנעני בשותפות וא"ל זיל כרה דגבי עבד אמרינן ידו כיד רבו:

ב והנלע"ד ליישב כל הנ"ל עפ"י מ"ש הסמ"ע בחו"מ (סי' רצ"ב סק"י) וז"ל אע"ג דכתיב על כל דבר פשע אינו חייב בדיבורו עד שישלח בו יד ומאי דכתיב עכד"פ דרשו בגמ' דאם אמר לשליח לשלוח יד בפקדון ועשה מאמרו דחייב המשלח ובפרישה כתבתי דנראה דהיינו דוקא כשלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בר חיובא או שאין לו מה לשלם וכמ"ש (ר"ס קפ"ב) דאל"כ הא קיי"ל דאשלד"ע עכ"ל. וכתב הש"כ הכל תפסו על הסמ"ע בזה דאשתמיט מיני' סוגיא דקידושין דאמרינן דהוה שליחות וטביחה שני כתובין הבאין כאחד כו'. ועוד הוקשו עליו כמה קושיות והגאון אמ"ו יישב דברי הסמ"ע ככהנא מסייע כהנא דודאי לא נעלם מהסמ"ע דבשליחות יד אמרינן יש שלד"ע אלא דקשיא ליה למה יתחייב המשלח ישלם לשליח אם יש לו לשלם ואין לו אלא טענה שהמשלח שלחו הרי קיי"ל דאין שלית לד"ע דדברי הרב כו' וא"כ כיון דעכ"פ חייב השליח לשלם למאי נ"מ אתא קרא לחייב המשלח גבי שליחות יד ומתרץ הסמ"ע משום דבעלמא יש מחלוקת בין הפוסקים די"א שאם לא ידע השליח אמרי' יש שלד"ע וכו'. ועוד יש מחלוקת אם השליח אינו בר חיובא כו' א"כ קאמר הסמ"ע דכל הפוסקים בעלמא היכא דלא ידע השליח ג"כ אמרינן אשלד"ע א"כ הכא גבי שליחות יד אתי קרא להיכא שלא ידע השליח שחייב המשלח ולהפוסקים דבעלמא נמי יש שלד"ע היכא דאינו בר חיובא קרא אתי להכי דאין לו לשלם דודאי התורה אתי לחייב המשלח ולא לפטור השליח הגע עצמך אם לא יהיה למשלח לשלם ויהא לשליח לשלם יגרע כח המפקיד משאר בני אדם כו' עכ"ל והמורם מדבריו הקדושים הוא דגם בשליחות יד דגלי קרא דישלד"ע אפ"ה עיקר חיובא הוא על השליח וכל זמן שיש למפקיד לגבות מן השליח לא יוכל לגבות מן הנפקד המשלח ולא אמרינן דשניהם המשלח והשליח יהיו חייבים רק עיקר החיוב הוא רק על השליח ורק כשלא יוכל לגבות מן השליח אזי גלי קרא דבשליחות יד אמרינן ישלד"ע וחייב הנפקד המשלח אבל כל זמן שהשליח משלם אין על המשלח שום חיוב כלל וזה דוקא הואיל דגלי קרא דבשליחות יד אמרינן ישלד"ע אבל אי לא היה מגלי קרא היינו אומרים דאפי' שאינו יכול לגבות מן השליח ג"כ פטור המשלח לגמרי ומשום דאשלד"ע וכבר האריכו בביאור דברי הסמ"ע והש"כ ובעניי הארכתי קצת בחידושי למסכת ב"מ (דף י' ע"ב) בסוגי' דאשלד"ע:

והנה עפ"י האמור נוכל ליישב סוגיא דידן דבאם שני בני אדם אמרו לשליח שיחפור בור ברה"ר הכי נימא דהשליח יהיה פטור בודאי דזה אינו דהלא השליח הוא עיקר החופר והוא עיקר המזיק וא"כ אפי' אם היינו אמרינן דיש שליח לדבר עבירה בודאי דלא היינו אומרים דהשליח פטור דהא גבי שליחות יד דגלי קרא בפירוש ואפ"ה אמרינן דעיקר הוא השליח לשלם ורק היכא דאינו יכול לגבות מן השליח משלם המשלח ומשום דגלי קרא וא"כ חזינן מינה דאפילו אם היינו אומרים בכל התורה כולה דיש שליח לד"ע ג"כ היה מתחייב השליח לשלם בחופר בור ברה"ר דהא הוא עושה עיקר הנזק. וא"כ י"ל דמאי קאמר הש"ס כאן אי דשווי שליח אשלד"ע הלא אפי' היינו אומרים דיש שליח לד"ע ג"כ היה השליח מתחייב לשלם ולא המשלח והטעם בזה דהואיל דכל דבר שהוא מחמת היזק ממון חבירו אמרינן דעיקר הוא העושה המעשה דהניזק אומר לו הרי אתה הזקת אותי או אתה גזלת אותי וכן גבי גנב בשוגג שא"ל חבירו שיקח דבר זה כי הוא שלו והוא נותן לו במתנה ואח"כ נמצא שאינו שלו רק של אחר בודאי דעל הקרן הגנב שנטל בשוגג דבר של חבירו מחויב לשלם לבעלים ועי' לקמן (דף ע"ט ע"א) ובמפרשים ועיי"ש בנ"י הביא ב' דעות בזה אם השליח שוגג אי אמרינן בזה אשלד"ע ותחלה הביא הך דעה דהגנב חייב משום דכהן הוא שליחו ואע"ג דאין שלד"ע היינו היכא דשליח ידע באיסורא כו' ולבסוף הביא ויש מי שפירשו דכמו שפטור הכהן מלשלם לבעלים ה"נ חייב דקתני ר"ל הכהן או השומר חייב לשלם על דרך מה שאמר במקום אחר תחזור פרה לבעלים הראשונים הרא"ה ז"ל עכ"ל. והנה לפי' ראשון שהוא שיטת רש"י ז"ל דאם השליח שוגג אמרינן יש שליח לד"ע וא"כ חייב הגנב כפל אבל אם אין לגנב לשלם י"ל דבודאי לא נפטור השליח מלשלם הקרן דהא סוף סוף הוא לקחו מרשות הבעלים ורק מה שכתב דהגנב חייב ומשום דאמרינן יש שליח לד"ע היינו שמשלם כפל ולדיעה שניה ליכא כפל כלל ורק השליח משלם קרן אבל אפי' לדיעה ראשונה דבכה"ג שהשליח שוגג דאמרינן ישלד"ע אבל מ"מ הקרן בודאי דיוכל לגבות מן השליח דהא סוף סוף הוא לקחו בידו. ולכאורה הוא דבר חדש ועי' בש"כ (בסי' שמ"ח סק"ו) הביא שם דברי הד"מ המובא בסמ"ע וכתב הש"כ שם וז"ל ומ"ש בשם הנ"י דחייב השליח ליתא דלא כתב נ"י רק דמשלח פטור אבל שיהיה חייב שליח ליתא עכ"ל ולא זכיתי להבין דהא המעיין בנ"י מ"ש בשם הרא"ה יראה מבואר שכ"כ דחייב קאי על הכהן יעוש"ה:

ורק שבגוף הסברא לפי מה שכתבתי הי"ל לומר דאם השליח הי' שוגג שיתחייב השליח לשלם הקרן דהא השליח לקחו לחפץ מביתו של הבעלים והוה הוא הגזלן ורק לענין כפל פטור השליח ועל המשלח הוא דפליגי אם חייב ותליא זה באם ישלד"ע או לא היכא דהשליח היה שוגג. רק דמלשון המוהר"ם בד"מ שמביא הש"כ שם שכתב וז"ל אם אמר קח לי שור שבבית פלוני שהוא שלי ונמצא אח"כ שלא היה שלו אלא לגנבו נתכוין חייב המשלח באחריות השור במשיכת השליח דהא השליח לא ידע שהיא גניבה והנ"י כתב בפרק מרובה דהשליח חייב דאשלד"ע אפי' במקום שאין השליח יודע אם עשה איסור עכ"ל משמע מדברי המרדכי הנ"ל דדן על הקרן ואפ"ה כתב דאין השליח חייב לשלם אפי' הקרן. ולכאורה צ"ע אצלי דהא סוף סוף השליח לקח החפץ מבית הבעלים ואפילו שהיה שוגג בדבר מ"מ בקרן ליחייב. ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דלעולם היכא דאין להמשלח לשלם גם המרדכי מודה דחייב השליח לשלם ורק המרדכי סובר דעיקר חיוב תשלומין הוא על המשלח ורק היכא דאין להמשלח לשלם מחויב השליח לשלם דהא הוא לקח החפץ מבית הבעלים והטעם בזה משום דסובר דבכה"ג שהשליח שוגג אמרינן ישלד"ע והנ"י דסובר דגם היכא דהשליח שוגג אמרינן אין שלד"ע וא"כ רק השליח חייב לשלם דהא הוא גנבו ונהי דהיה בשוגג מ"מ חייב בקרן אבל המשלח פטור לגמרי משום דאשלד"ע כנלע"ד בזה ולקמן יבואר אי"ה עוד. מיהו אפי' אם נימא דסובר המרדכי דאם אמרינן יש שליח לד"ע חייב רק המשלח אבל השליח פטור לגמרי אפי' אם אין להמשלח לשלם ג"כ פטור השליח מ"מ זה דוקא בגנב ומשום דבעי כוונה לקנות הגנבה ואף כי צ"ע דבר זה דהא אם השליח נתכוין לגנוב בעד המשלח דאמרינן אין שליח לד"ע וחייב השליח כפל עי' בשמ"ק ב"מ (ח' סוד"ה) תדע ובשמ"ק ב"ק (ע"ח ע"ב) ד"ה ולענין פסק ולקמן על (דף ע"ח ע"ב) הבאתים בארוכה יעוש"ה ואף שלא נתכוון השליח לגנוב לעצמו. מ"מ אף אם נימא כן אבל במזיק בודאי דחייב השליח לשלם הואיל דאפי' מזיק בשוגג חייב לשלם ולא עדיף זה משוגג וא"כ עיקר החיוב הוא על השליח לשלם ההיזק ורק היכא דאין לשליח לשלם אז אם אמרינן יש שליח לד"ע מחויב המשלח לשלם וז"פ לענ"ד. וא"כ הכא שזה השליח חפר בור ברה"ר בודאי דהוא חייב לשלם בהיזיקו ואפי' אם היה שוגג דלענין היזק אין חילוק בין אם היה שוגג או מזיד וכדאיתא במתני' לעיל (דף כ"ו) אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וא"כ אפילו אם היינו אומרים ישלד"ע או שלא היה עבירה כלל ג"כ השליח חייב לשלם כמו גבי שליחות יד דגלי קרא בפירוש דהמשלח חייב ואפ"ה אמרינן דעיקר החיוב הוא על השליח לשלם וא"כ אמאי הוצרך הש"ס לומר אי דשווי שליח אשלד"ע אפי' אי ישלד"ע ג"כ השליח חייב לשלם. אמנם א"ש דהא אכתי הוצרך הש"ס לומר הטעם דאשלד"ע להיכא דאין לו לשליח לשלם דאז אם היינו אומרים דיש שליח לד"ע אזי היה המשלח צריך לשלם וא"כ תו היה משכחת לה בור של שני שותפין ובכה"ג דעשו שליח לחפור בור והשליח אין לו לשלם אבל הואיל דאמרינן אשלד"ע פטור המשלח לגמרי ואפי' אין לו לשליח לשלם ומש"ה שפיר קאמר הש"ס ואי דשווי שליח אשלד"ע:

ג אולם אכתי י"ל לפ"ד הסמ"ע והש"כ (בסי' רצ"ב) הנ"ל הי"ל לומר דעל שניהם מוטל החיוב לשלם דהיינו על המשלח ועל השליח דנהי דגלי קרא דבשליחות יד אמרינן ישלד"ע מ"מ עיקר החיוב הוא על השליח לשלם וא"כ נימא דשניהם חייבין לישלם השליח פלגא והמשלח לישלם פלגא ונהי דאם אין לאחד לשלם דצריך השני לשלם כולו מ"מ כששילם השליח נימא דהמשלח צריך לשלם לשליח פלגא הואיל דהחיוב מוטל על המשלח ג"כ דהא גלי קרא. אולם באמת א"ש דנהי דאם אין לשליח לשלם דמשלם המשלח לאו מטעמא דחשיב כאילו המשלח בעצמו עשה דבר זה כמו כל שליחות דעלמא דאמרינן שלוחו של אדם כמותו כגון גבי תרומה וגירושין דהתם שאני דלית ביה עבירה כלל משא"כ בשליחות יד דאית ביה עבירה והשליח אסור לו ג"כ לעשות הדבר הזה ונהי דגלי קרא לחייבו להמשלח היכא דאין השליח משלם אבל מ"מ לא נחשב הדבר הזה כאילו עשאו בעצמו רק דהתורה חייבה אותו והוה כמו ערב אבל עיקר החיוב הוא רק על השליח דסוף סוף השליח בעצמו עשה הנזק שהזיק לחבירו וכעין סברא זו כתב הש"כ ג"כ בחו"מ (סי' ע"ז סק"א) יעוש"ה ודוק בזה. ועיין לקמן על דף ע"ט ע"א) [אוקמ"ד אק"ב] מ"ש בדברי הסמ"ע והש"כ הנ"ל:

ומעתה נוכל לומר דגבי בור דהתורה הקפידה דוקא אם הוא בעצמו כורהו דהא חזינן דאם שורו חפר בור פטורין הבעלים מקרא כי יכרה איש בור ולא שור בור אע"ג דחייב אדם על נזקי שורו דעלמא אבל בבור הקפידה תורה דוקא על כרייתו וא"כ אין סברא לחייבו על כרייתו של השליח ובשלמא אם הדבר בעצמו מה שכרה הבור לא היה עבירה כלל אז היינו אומרים שלוחו של אדם כמותו אבל הואיל דבאמת גוף הכרי' הוה עבירה ועיקר החיוב הוא על השליח הכורה ונהי דבכל שליחות לדבר עבירה דעלמא היכא דהשליח היה שוגג וכדומה שלא היה משלם השליח היה המשלח משלם כמו גבי שליחות יד מ"מ הא כבר ביארתי לעיל דלא היה החיוב כאילו הוא בעצמו עשה הדבר דאם נימא כן אמאי הוה הדין דאם השליח משלם הוה המשלח פטור לגמרי וע"כ צריכינן לומר דעיקר החיוב הוא רק על השליח ורק שאם אין השליח משלם אז חייב המשלח וא"כ חזינן דבכה"ג לא מיחשב כאילו המשלח עשה המעשה וא"כ גבי בור פטור לגמרי המשלח משום דהוא לא כרהו וזהו דקאמר ה"שס אי דשויא שליח אשלד"ע כלומר דהואיל דהוא דבר עבירה דהיינו שהמעשה בעצמו עבירה שמזיק לחבירו ועיקר חיובו הוא על השליח ואמרינן אשלד"ע א"כ אף בגוונא דאין השליח משלם כגון דאין לו וכדומה ג"כ פטור המשלח משום דסוף סוף לאו המשלח כרהו ובבור הקפידה תורה דוקא על מעשה בעל הבור. ולפי האמור א"ש כל הקושיות מה שהקשה הרשב"א ז"ל דלמא ע"י עכו"ם הא גם אם היה ע"י עכו"ם מ"מ עיקר החיוב הוא על העכו"ם לשלם: ומה שהקשה הפ"י והט"א דהשליח לא ידע ג"כ א"ש וי"ל עוד דקושית הפ"י וט"א הנ"ל א"ש בפשיטות הואיל דאפילו אם לא ידע השליח מ"מ בדבר שהוא היזק לחבירו חייב השליח לשלם אפי' אם היה שוגג דאדם מועד לעולם וכמו שביארתי לעיל והיכא דאין לו לשליח לשלם מ"מ עיקר החיוב הוא על השליח ולא נוכל תו לחייב להמשלח גבי חיובא דבור וכמו שכתבתי לעיל וא"ש גם קושית השעה"מ דנימא דהשליח היה אנוס דמ"מ חייב השליח לשלם מה שהזיק לחבירו דאסור להציל עצמו בממון חבירו ודוק. ובזה א"ש גם גבי עבד דהא באמת העבד כנעני חייב לשלם אם הזיק ורק שאין לו וכדאיתא בב"ק (דף ד' ע"א) וא"כ הא דהבעלים ישלמו הוא רק משום דהוה כמו ערב וכמש"ל וגבי בור פטור בכה"ג וכמש"ל:

ד והנה המלמ"ל בפ"ב מהל' רוצח וש"נ ה"ב וז"ל כ' המהרי"ט בתשובה ח"א (סי' קט"ז) דיש להסתפק אי אמרינן באיסורא דרבנן אשלד"ע כיון דמן התורה חשיב שליח או דלמא אפי' באיסורא דרבנן דבר עבירה מיקרי ושייך בי' דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכתב המלמ"ל עלה דהא בודאי דלא הוי רק עבירה דרבנן וא"כ מאי פריך הש"ס בב"ק (נ"א) בור של שני שותפין היכא משכחת לה אי דשויא שליח אשלד"ע אלמא דגם באיסור דרבנן אמרינן דאשלד"ע עכ"ד:

והנה באמת י"ל דמיקרי עבירה דאורייתא כמו כל מזיק דעלמא ומה לי מזיק ליחיד או מזיק לרבים ואדרבא י"ל מזיק לרבים גרע יותר ממזיק ליחיד ועיין בספר פתחי שערים על מסכת ב"מ (ח"ב) על (דף קי"ח ע"ב) הביא דברי המלמ"ל הנ"ל וכתב אמנם במרכבת המשנה שם כתב דאסור מדאורייתא לקלקל רה"ר מדכתיב ולא תשים דמים בביתך כו' והאריך שם בבקיאות עצום ודעתו נוטה דהוה דרבנן עייש"ה. והנה חפשתי במרכבת המשנה (ח"א) ולא מצאתיו ונאמן עלי הדיין חותני הגאון זצ"ל שכ"כ במרכבת. והנה לע"ד יש להביא קצת ראיה לדברי המרכבת מדכתב הרמב"ם בפי"א מהל' רוצח וש"נ דיני מעקה משמע דגם הבורות והבארות דמחיוב לכסותן הוא ג"כ הך דינא דמעקה ואם עבר ולא עשה כיסוי הרי הוא כאילו לא עשה מעקה ואם עשה הבור תיכף מתחלתו שלא ע"ד לכסותו עבר על ל"ת ועשה ועיין בספר מנחת חינוך על החינוך מצוה (תקמ"ז) האריך שם בביאור דין זה. וא"כ א"ש הכא דאם עשה השליח לחפור שלא ע"ד לכסותו א"כ הרי צוה לו לעבור על ל"ת ועשה ואם עשאו שליח ע"ד לכסותו א"כ הרי לא צוהו כלל לעשות עבירה וא"כ ל"ק כלל קושית המלמ"ל על המוהרי"ט והפתחי שערים ג"כ כוון לזה במ"ש בשם המרכבת דהוא דאורייתא וא"כ שפיר קאמר הש"ס אשלד"ע. ועי' בפ"ש מ"ש בד"ה ואין לה"ר מרמב"ם (פי"א) מהל' רוצח וש"נ ה"ג מ"ש בזה: אולם אף אם נימא דאיסור קלקול ר"ה הוא רק דרבנן א"ש ג"כ עפ"י מה שביארתי בעזה"י דנהי דנימא דהוא רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן ישלד"ע אפ"ה נוכל ליישב קצת דהא באמת אף אם נימא בזה דיש שליחות מ"מ בודאי דהשליח הוא עיקר החיוב לשלם דהא היא עשה ההיזק ורק דאם אין השליח משלם אז חייב המשלח לשלם אבל לא דנימא דהוי כאילו המשלח כרהו בעצמו דא"כ נימא דאפי' אם השליח משלם יהיה עכ"פ החיוב על המשלח ג"כ לשלם והיינו שיצטרך לשלם פלגא להשליח או שיהיה יכול הניזק לגבות חצי מזה וחצי מזה כמו שנים שהזיקו וע"כ צריכינן לומר דהשליח הוא עיקר החייב ורק דאם השליח אינו משלם אז חייב המשלח לשלם ודומה קצת כמו ערב וא"כ הואיל דלא נחשב כאילו עשאו בעצמו א"כ תו לא מצינן לחייבו דלא נחשב בעל הבור דלא עדיף מאילו שורו חפר בור דפטור כמו שביארתי לעיל. והא דקאמר הש"ס אי דשויא שליח אשלד"ע אין הכוונה מכח שליחות לדבר עבירה ממש רק הוא לשון מושאל כמו דלדבר עבירה אין שליחות ה"ה היכא דהוא הזיק לאחרים אפי' אם גוף הדבר לא הוה עבירה מדאורייתא אפ"ה הואיל דעל ההיזק הוא חייב מדאורייתא וא"כ הרי השליח מחויב לשלם מדאורייתא ולא נחשב כאילו המשלח בעצמו עשאו ולא אמרינן ביה שליחות בכה"ג דבבור הקפידה תורה דוקא אם הוא בעצמו כרהו ודוק בזה: והנה עפ"י האמור ניחא לי מה שי"ל דהא משכחת לה היכא שהוציא זבל לרה"ר בשעת הוצאת זבלים וכדומה שהיה ברשות וכדאיתא בסוף מסכת ב"מ וא"כ לא עשה איסור כלל ואפ"ה חייב בניזקין וכדאיתא שם ועיין בחו"מ (סי' תי"ד) וא"כ משכחת לה בור של שני שותפין בכה"ג והיה על ידי שליח הגם שלשון המשנה בור של שני שותפין נקיט לשון בור וגם סיפא דמתני' עבר עליו הראשון ולא כסהו כו' אינו מתיישב בכה"ג. מיהו לפי האמור א"ש בפשיטות דבודאי החיוב הוא עיקר על השליח וא"כ תו לא מחייב המשלח אפי' היכא דאין לו לשליח לשלם הואיל דמכח חיובא דבור קא אתינן עלה וכל דלא כרה לה הוא בעצמו פטור וכמש"ל:

[כב] שם בגמרא בור של שני שותפין היכי משכחת לה כו'. והנה י"ל בזה מקום עיון קצת במ"ש הצל"ח במסכת פסחים על (דף ו' ע"ב) בהא דאר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה כו', וכתב הצל"ח דלשיטת רש"י ז"ל דמשש שעות ולמעלה עובר בב"י וב"י וכ"ד הרמב"ם ז"ל וכתב נ"מ לדינא באם שכח למכור חמצו קודם שש ועבר ומכרו לעכו"ם והעכו"ם משכו לרשותו דאפי' אם מכירת הישראל לאו כלום הוא דהא אסור בהנאה מ"מ קנאו העכו"ם במשיכה שהרי הוא הפקר שאין לו בעלים שלענין דין אינו ברשות בעלים וקנאו העכו"ם מההפקר וכיון שקנאו העכו"ם לגמרי והוא שלו אפשר ששוב אין הישראל עובר עליו משום ב"י וב"י דאף שבלא"ה אינו ברשותו ואפ"ה עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו מ"מ זה דוקא כ"ז שלא נכנס ברשות אחר השאירו הכתוב לענין ב"י ברשות הראשון אבל אחר שנכנס לרשות אחר לחלוטין בקנין גמור שוב יצא מרשות הראשון לגמרי ושוב אינו עובר בב"י והביא דבר זה בשם הרב כו' מוהר"ח אלעסקער ז"ל וכתב שם וכמדומה לי שהוא הגאון מוהר"ח אלעסקער ז"ל אחי הגאון בעל חידושי הרז"ה ז"ל כי שאלם כזו מוזכרת שם בדיני מכירת חמץ והפקר אולם סברא זו אינו מוזכר שם יעוש"ה]. והוא העירני לדבר זה שאם זכה בו אחר אפשר שיצא מרשות הראשון לגמרי מדכללו ר"א יחד עם בור ברה"ר ואני עניתיו ערבך ערבא צריך ובור ברה"ר גופיה מנין לך ועוד איך תמצא שיזכה בו אחר כו' עכ"ל. מיהו הצל"ח שם מסכים לדינא כן ועי' בנוב"י מהדו"ת חאו"ח (סי' ס"ג) מסיק כן:

הנה מ"ש הצל"ח איך תמצא שיזכה בו אחר לע"ד משכחת לה כגון שהפקיר אחד רשותו ובורו לשיטת רש"י ז"ל דגם לר' ישמעאל בהפקיר רשותו ובורו חייב בעל הבור וכדאיתא לעיל (דף נ' ע"א) ואם זכה בו אחר בהבור לחוד דאז יש סברא זו לומר דהואיל דעתה הבור הוא של הבעלים השני' וא"כ אם יחייב בעל הבור השני דהיינו זה שזכה בו עתה יפטור הראשון ומשום דיצא עתה מרשותו של הראשון דנהי דאף שאינו ברשותו אפ"ה התורה העמידו ברשותו לענין חיוב היינו דוקא כי לית ליה עתה בעלים אחרים אבל כי אית ליה עתה בעלים אחרים י"ל דפטור הראשון לגמרי מיהו לשיטת התוס' בסוגיין בד"ה בור של שני שותפין דאף בהפקיר רשותו ובורו פטור אפי' לר"ע ומשום דהואיל דלא עשה איסור בהכרי' וגם עתה אין הבור שלו ועיין לעיל (דף כ"ח ע"ב) בתוד"ה הנ"מ מ"ש בזה ועיין בשמ"ק לעיל (דף נ') בד"ה טעמא בשם הרב המאירי וא"כ תו לא משכחת לה דיזכה אחר בהבור ויתחייב השני והראשון יפטור משום דבכה"נ דהפקיר רשותו ובורו הראשון פטור לגמרי. אבל אכתי גם לשיטת התוס' משכחת לה האי ספיקא עפ"י מ"ש הסמ"ע (בסי' ת"י סק"ה) וז"ל ואם הפקיר אח"כ הבור וחצירו שסביבו בפ"א נ"כ לא נתחייב על היזק הבור כיון דבשעת הכריה היה הכל שלו ושוב לא עשה מעשה בחפירה דיתחייב עליו משא"כ כשחפר תחלה בחצירו ואח"כ הפקיר מקום שסביב לבור ונותן רשות לכל לקרב נפשם סמוך לבור דהי"ל כפותח בור לרה"ר דמחויב לשמור בורו מהזיקתן וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בס"י ומשם נלמד ג"כ זה שכתבתי דמיירי שהפקיר רשותו לחוד ולא שניהם יחד ואחר שהפקיר רשותו לחוד אף שאח"כ ג"כ הפקיר בורו חייב על נזקיו דלאו כל כמיניה להפקיר נזקיו שכבר חל עליו החוב לסלק התקלה כו' עכ"ל הסמ"ע. והרי משכחת לה להאי איסתפקתא הנ"ל גם לשיטת התוס' וכגון שהפקיר רשותו ואחר זמן הפקיר בורו דבכה"ג חייב בעל הבור על נזקי בורו ואם אח"כ הלך אחר וזכה בהבור לחוד אם אמרינן דפקע לה החיובא מן הראשון הואיל דבאמת אינו ברשותו ורק דהתורה אוקמוה ברשותו לחיובא וכל זה הוא דוקא אם עדיין אין לו לבור בעלים אחרים אבל כשיש לו לבור בעלים אחרים שפיר אמרינן דנפטר הראשון לגמרי או לא. ועוד י"ל דשפיר משכחת לה להאי ספיקא שנסתפק הרה"ג מוהר"ח אלעסקער ז"ל בכה"ג כגון שהיה קרקע הפקר וחפר בו אחד בור ולא נתכוון לזכות בהקרקע וא"כ הרי היא בור של הפקר ויוכל כל אדם לזכות בו והחופר חייב בנזקיו ומשכחת לה להאי ספיקא שנסתפק הרב מוהר"ח ז"ל:

וראיתי בספר מנחת חינוך מצוה נ"נ הביא דברי הצל"ח הנ"ל וכתב ג"כ דמשכחת לה בחפר קרקע של הפקר ולא נתכוון לזכות בו דהחופר חייב בנזקיו ואם אח"כ זכה בו אחר בהבור דהשני חייב ולא הראשון:

והנה לכאורה י"ל בכאן דפריך הש"ס בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשויא שליח כו' אשלד"ע הא משכחת לה בכה"ג כגון שאחד חפר בור בקרקע של הפקר ולא נתכוון לזכות דבודאי נתחייב הוא בהיזקן ואח"כ אמרו שנים לאחד שיזכה בהבור עבורם דלא נעשה בזה עבירה כלל דדוקא הכרי' הוה עבירה אבל לזכות בהבור של הפקר לא נעשה בזה עבירה כלל ומהני ביה שליחות ונמצא שפיר משכחת לה בור של שני שותפין אם נימא בכה"ג דהיכא דזכה בו אחר פקע לה חיובא של הראשון ואפי' לר' ישמעאל דסובר לעיל (דף מ"ט ע"ב) דחופר בור ברה"י ופתחו לרה"ר זה הוא בור האמור בתורה אבל כל שחפר בתוך שלו אע"פ שהפקיר אח"כ רשותו ולא הפקיר בורו פטור הא עיקר הטעם דפטור הוא משום דאדעתיה שיתחייב בניזקין לא אפקריה וכמו שפירש"י שם בד"ה כ"ע וכל זה, הוא דוקא בחפר בתוך שלו אבל היכא דחפר בקרקע הפקר בודאי דגם ר"י מודה דחייב החופר וא"כ אם נימא דהיכא דאחר זכה בו פקע לה חיובא מבעלים הראשונים א"כ קשה הא משכחת לה בור של שני שותפין בכה"ג ששניהם אמרו לשליח שיזכה עבורם בהבור של הפקר ונעשו שניהם שותפין בו וחייבין שניהם בשותפות. שבתי וראיתי כי בפשיטות נוכל להקשות בזה דהא לר' ישמעאל דסובר בהפקיר רשותו ובורו לשיטת התוס' הנ"ל דפטור:

אבל עכ"פ הבור הרי היא הפקר ויכול כל אדם לזכות בו וא"כ קשה דמשכחת לה בור של שני שותפין דאמרו לא' לזכות עבורם בהבור דלית בזכיה ההיא עבירה כלל ונתחייבו שני השותפין בנזקי הבור או שהיה לו לגר בור בחצירו ומת הגר ואמרו לשנים לאחד לזכות עבורם בהבור בלחוד ונתחייבו שניהם בניזקין:

והנלע"ד בזה דלר' ישמעאל בעינן דוקא שיעשה איסור בהכרי' ואז הוא דחייבה תורה לשלם אבל כל שלא עשה איסור בהכריה לא חייבה תורה כלל וא"כ אם אחד זכה בהבור של הפקר לא נתחייב כלל בניזקין והכא קאי הש"ס דוקא אליבא דר' ישמעאל דהא לר"ע משכחת לה בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו וכדאמר הש"ס וא"כ לר' ישמעאל לא משכחת חיובא לבעל הבור רק היכי דכריה באיסור וא"כ בכה"ג דזכה בהבור של הפקר לא חייבה התורה כלל ושפיר קאמר הש"ס בור של שני שותפין היכי משכחת לה ועיין בשמ"ק כאן ד"ה אי סבירא לן מה שכתב בדברי רש"י דבהפקיר רשותו ובורו חייב גם לר"י הלא משכחת לה בור של שני שותפין שהפקירו רשותם ובורם עיי"ש. וי"ל בזה:

[כג] שם ע"א וממאי דלחיובא בתרא דלמא לחיובא קמא לא ס"ד דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקעביד מיתה כו' ולכאורה י"ל דמנ"ל להש"ס למילף מהאי קרא דגם אם לא היה רק ניזקין דהראשון פטור משום דאמרינן סילוק מעשה הראשון דלמא דוקא לענין מיתה הוא דאמרינן האחרון חייב משום דכתיב והמת יהיה לו אבל מנ"ל דלענין אם לא היה רק ניזקין דאמרינן ג"כ סילק מעשה הראשון דהא גם במעשה דהראשון היה בו כדי ניזקין ולכאורה י"ל בזה:

והנלע"ד בפי' הדבר דהנה לכאורה י"ל דנהי דהיה בו מיתה והראשון פטור משום דבמעשה דידיה לא היה בו כדי להמית מ"מ ליחייב עכ"פ כדי שיעור ניזקין דהא אף אם לא היה בו מעשה השני נ"כ היה בו כדי ניזקין והיה עכ"פ צריך לשלם כדי הנזק וא"כ גם עתה שמת ישלם עכ"פ כדי ניזקין: ולכאורה י"ל בזה עפ"י מ"ש השמ"ק לעיל (בדף נ' ע"ב) בד"ה היה בשם הרב המאירי ז"ל שאם היו פחותין מעשרה ומת דפטור גם מדמי שיעור היזקו וא"כ י"ל דמש"ה פטור גם הכא מלשלם אפי' כדי שיעור היזקו משים דכל שלא עביד שיעור מיתה אם מת פטור אלא שהרב המאירי בעצמו הביא שם שיש סוברים בכדי שיעור הזיקו עכ"פ מחויב לשלם וכן דעת הר"ר יונתן ז"ל עיי"ש וא"כ הכא נמי כשהשלים השני לעשרה ומת דהשני חייב לשלם הכל ואמאי אין הראשון חייב עכ"פ בכדי שיעור היזק וע"כ צריכינן לומר דגלי קרא דוהמת יהיה לו דההוא דעביד שיעור מיתה חייב ולא הראשון וע"כ צריכינן לומר דהטעם הוא הואיל דאמרינן סילק מעשה הראשון לגמרי וקמה ליה ברשות בתרא ומש"ה פטור הראשון לגמרי אפי' בבדי שיעור היזקו ג"כ א"צ לשלם וא"כ ממילא שמעינן דגם אם לא היה בו רק ניזקין בלבד ג"כ אמרינן דסילק מעשה הראשון לגמרי וקמה לה רק ברשות השני ומש"ה סברי רבנן דגם לענין ניזקין הוה הדין דאחרון חייב והראשון פטור לגמרי. וכתבו התוס' ע"ז בד"ה האחרון דדוקא היכא דהשני הוסיף בהשיעור החיוב מה שלא היה בראשון כגון הראשון חפר ט' דלא היה בו שיעור מיתה והשני הוסיף בו שיעור מיתה הוא דאמרינן דסילק מעשה הראשון לגמרי וקמה ליה ברשות השני אבל אם השני לא הוסיף בו שיעור בהחיוב כגון שהראשון חפר ח' והשני הוסיף עוד טפח כולם חייבין בניזקין כמו זה עשרה והשני עד עשרים והשמ"ק כאן בד"ה אחד כתב בשם הרא"ה ז"ל דה"ה אם הראשון חפר ח' והשני הוסיף עד ט' ג"כ אמרינן סילק מעשה הראשון עיי"ש ולכאורה בעי טעמא:

ולעד"נ להסביר הטעם דהואיל דבאמת בור אינו ברשותו של אדם והכתוב עשאו כאילו הוא ברשותו וכ"ז דוקא כשאין לו עוד בעלים אחרים אבל כשהוסיף בו אחר טפח אז אמרינן סילק לה המעשה הראשון וקמה לה ברשות השני ונוכל לומר עוד דהואיל דהוסיף זה עוד טפח דאילו לא היה חפור כלל היה זה חופר כולו אבל בחפר האחד עשרה והשני עד כ' והג' עד שלשים דהואיל דכ"א עשה בו שיעור מיתה א"כ הרי חזינן דכל א' נתכוון רק לחפור שיעור בור הכתוב בתורה ומש"ה כולם חייבין אבל בחפר הראשון עשרה ועביד שיעור מיתה והב' הוסיף בו עוד ב' או ג' טפחים רק הראשון חייב ולא השני כנלע"ד להסביר קצת דברי קדשו של הרא"ה ז"ל:

[כד] שם ע"ב עבר עליו הראשון כו' וראשון מאימת מיפטר רבה ור"י כו' ח"א משיניחו משתמש וח"א משימסור לו דליו כו' כל הסוגיא. ומבואר בגמ' דמ"ד משימסור לו דליו ס"ל כראב"י דיש ברירה והאי מדידיה קממלא ולא הוי שני שואל על חלקו של ראשון עד שימסור לו דליו ואז נעשה שומר ומ"ד משמניחו משתמש כרבנן דאין ברירה וא"כ הרי הוא משתמש בשל חבירו והרי הוא שואל וחייב בכולו. ועיין בהרא"ש כאן (סי' ח') וז"ל בור של שני שותפין עבר עליו הראשון ולא כסהו השני ולא כסהו השני חייב ה"ג רש"י והרי"ף גורס הראשון חייב ואין חילוק בין שני גירסות הללו דלפרש"י השני חייב כשהניחו הראשון משתמש הלא"ה שניהם חייבין ולגי' הרי"ף ה"פ אף הראשון חייב דלא תימא שני שעבר עליו באחרונה חייב דכיון שעבר עליו לבדו עליה דידיה רמיא לכסויי ועיין בפלפלא חריפתא וז"ל הג' כשהניחו הראשון משתמש ותימא לי דמפרש דלא כהלכתא אבל ודאי טעמיה משום גי' הרי"ף דאם נפרש משימסור לו דליו לא שייך לפרש אף הראשון חייב אבל לפי פסק ההלכה צריך לפרש לגי' רש"י דמיירי שמסר לו דליו כו' עכ"ל. והנה קושית הפלפלא חריפתא הוא מיוסד על הרא"ש ונדחק לתרץ והלא גם רש"י ז"ל כתב האי לישנא במתני' ולא שייך תירוצו של הפלפלא חריפתא וא"כ קושית התוי"ט היא קושיא גדולה דאמאי פי' רש"י דמשהניחו הראשון משתמש הלא זה הוא רק אליבא דרבנן אבל לדידן דפסקינן כראב"י א"כ בעינן דוקא שימסור לו דליו ואמאי מפרש רש"י דלא כהלכתא: ולולא דמסתפינא היה נלע"ד לומר בזה דנהי דלדידן דפסקינן כראב"י דבעינן דוקא משימסור לו דליו מ"מ זה דוקא לענין שיתחייב השני הכל כשהלך לו מן הבור ולא כסהו בזה אמרינן דכל שלא מסר לו דליו שניהם חייבין אבל על אותו זמן שהוא דולה מן הבור אם אירע אז נזק דבזה לא נוכל לחייב להראשון לשלם הואיל שלא כסהו דהא לא יכול לכסות אז דהא השני היה משתמש בזה בודאי אמרינן דהשני בלבד חייב לכ"ע גם לראב"י ולפי"ז שפיר פי' רש"י במתני' השני חייב ובגמ' מוקי לה בשהניחו ראשון לשני משתמש ודולה כשהלך לו והכוונה בזה דנהי דבגמ' איפליגו בפירושא אי חייב השני לבד כשהניחו משתמש או עד שימסור לו דליו מ"מ על אותה שעה שמשתמש בו אם אירע אז ההיזק דבזה בודאי לכ"ע חייב רק השני ומש"ה נקיט רש"י בסתמא כשהניחו ראשון לשני משתמש והיינו דלרבנן לעולם חייב השני בכה"ג ולראב"י דוקא אם אירע הנזק בשעה שמשתמש בו וע"ז סובב והולך דברי הרא"ש ז"ל:

ועיין בקיצור פסקי הרא"ש (ס"ח) כתב בור של שני שותפין ועבר עליו הראשון ולא כסהו וכן השני שניהם חייבין ואם מסר ראשון דליו לשני השני חייב עכ"ל והיינו דנקיט להלכה לדידן פסקינן כראב"י ועיין בטוש"ע חו"מ (סי' ת"י סכ"ה). אלא די"ל המה אינו מבואר הדין בשהניחו לשני משתמש ובשעת השימוש היה ההיזק דלפי האמור גם לראב"י חייב השני בלבד אף בלא מסר לו דליו וכמש"ל וי"ל בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה