אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף מט.

דף מח.

[אות יא]:

ארשב"ג א"כ משהאשה יולדת משבחת כו' כל הסוגיא וכ' הרא"ש במתני' וז"ל והרי"ף ז"ל הביא המשנה כצורתה ולא פי' במאי פליגי משום דסבר דהלכה כרבנן דלית ליה., כללא דר' יוחנן דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו עכ"ל וגם הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' חובל ומזיק ה"ב) פוסק כת"ק ועי' ביש"ש בפירקין (סי' י"ד) האריך בזה ועי' בספר יד מלאכי ח"א (סי' ש"ז) האריך מאד בבקיעות עצום והביא כמה מקומות אשר המפרשים כתבו בדברי הרמב"ם דפוסק כרשב"ג משום דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו עי"ש בדבריו:

ולכאורה הי' נ"ל לומר דעיקר פלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא בהאי סברא אם חיישינן שתסכן בשעת לידה וכמבואר בסוגיין ולכאורה פליגי בזה אמוראי במסכת כתובות (דף פ"ג ע"ב) דלאביי הוא דאית ליה האי סברא אבל רב אשי דמשני התם בנכסיך ולא בפירותיהן בנכסייך ולא לאחר מיתה נוכל לומר דלא ס"ל להאי סברא רק דאין חשש סכנת מיתה בלידה. והא דאיתא במסכת שבת (דף ל"ב ע"א) על הא דעל ג' עבירות נשים מתות בשעת לידתן וקאמר הש"ס נפל תורא חדד לסכינא כו' עיי"ש התם היינו דהעון גורם וכשהוא חולה מקטרג העון נ"כ וכמבואר למעיין שם וי"ל בזה:

ולכאורה י"ל בהא דריש מסכת יומא ר' יהודא אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו א"ל אין לדבר סוף ולכאורה י"ל דדלמא טעמיה דר"י הוא משום דזימנין דהיא מעוברת ותלד ביוה"כ דהיא מסוכנת למות ומש"ה חיישינן שמא תמות אשתו אבל כשמתקינין לו אשה אחרת בתולה ליכא למיחש להכי וא"כ יש לדבר סוף אלא שמעינן לכאורה דליכא סכנת מיתה מחמת הלידה וא"כ מש"ה פוסק הרמב"ם והרי"ף כאן כרבנן ולא כרשב"ג: [יב] שם ע"א היתה שפחה כו' אמר רבה ל"ש אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר אבל חבל בה אחר מות הגר זכיא לה איהו בגווייהן ומחייב לשלומי לה לדידה אר"ח מרי דיכי אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו אלא איתא לבעל זכה ליה רחמנא ליתא לבעל לא כו' כל הסוגיא ובפירש"י ותוס' ד"ה אטו מ"ש בזה. והרי"ף ז"ל לא הביא כלל סוגיא זו וצ"ע בזה מדוע השמיטה לגמרי:

א והנה הרמב"ם ז"ל פוסק כרבה וז"ל בפ"ד מהל' חובל ה"ב כיצד משערין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ונותנין לבעל אם מת הבעל נותנין ליורשים ואם נגפו אחר מיתת הבעל נותנין אף דמי ולדות לאשה ובה"ג כתב וז"ל היתה נשואה לגר וחבל בה בחיי הגר נותן דמי ולדות לבעל מת הגר פטור ואם חבל בה אחר מיתת הגר זכתה היא בדמי ולדות עכ"ל, והנה פוסק הרמב"ם כרבה ולא כר"ח אלא שהוסיף עוד בזה דלאו דוקא בגר הדין כן אלא גם בישראל הדין כן דאם חבל בה לאחר מיתת הבעל נוטלת האשה דמי ולדות ותמה עליו הראב"ד בהשנות וז"ל א"א אין דבר זה מחוור מן הגמ' וההלכה דאפי' לרבה דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר דזכיא לה איהו בגווייהן הנ"מ אשת הנר דאין לה יורשים דקיימא וקדמה איהו וזכיא בגווייהו אבל אשת ישראל שיש לו יורשים לעולם הם ליורשיו עכ"ל וה"ה כתב עלה וז"ל ובאמת לא מצאתי טענה ברורה לרבינו להסמך עליו והסוגיא שפדו"ה אינה מכרעת לא' מהצדדים ואפשר שהוא סובר כאשר ישית עליו בעל האשה בזמן שהוא בעולם בשעת נגיפה אבל אם מת לאשה דומיא דאשת הגר וצ"ע עכ"ל ועי' בכ"מ ובב"י (סי' תכ"ג) מ"ש לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל ובש"ע שם פוסק כהרמב"ם עי"ש. והנה עוד י"ל בדברי הרמב"ם במ"ש עוד בה"ג הדין דנר דכבר שמעינן זה מכ"ש מהא דכתב בהל' ב' באשת ישראל ומכ"ש באשת הגר ולכאורה י"ל בזה:

ולעד"נ ליישב קושית הראב"ד הנ"ל ובהקדם מ"ש התוס' ד"ה אטו וז"ל ביורשים לא פליג רב חסדא ומודה הוא דזכי דהא בכתובות (מ"ג) איצטריך קרא למעוטי שאין אדם מוריש זכות בתו לבניו והכא ליכא מיעוט כו' עכ"ל. ולכאורה לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהא המיעוט הוא מקרא דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה ודרשינן אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וא"כ מהאי מיעוטא גופיה דממעטינן ולא בנותיכם לבניכם מכ"ש דאימעוט ולא בניכם לבניכם דהיינו כל זכות שיש לאדם בבניו ובנותיו אינו יכול להוריש זכות זה לבניו וא"כ ממילא אימעוט ג"כ דאין היורשים יורשים דמי ולדות ודוקא היכא דחבל בה בחיי הבעל דאז בשעת חבלה כבר נתחייב החובל לשלם דמי ולדות לבעל האשה וא"כ הוי כאילו מגיע לו החוב דמים שהלוהו ושפיר יכול להורישו לבניו וליורשיו משא"כ היכא דחבל בה לאחר מיתת הבעל בין אם נימא דהתורה הקנתה הולדות לאביהם ותיכף בשעת יצירה הם של האב לענין שאם יחבול אדם בהם וישלם דמי ולדות שיהי' הדמים לאביהם בעל האשה בין אם נימא דאין לאביהם זכות בהולדות כלל ורק אז בשעת נגיפה חייבה התורם לשלם להנוגף דמי הולדות והקנתם לאביהם בעל האשה אבל כל זה דוקא אם הבעל קיים בשעת חבלה אבל אם חבל בהם לאחר מיתת אביהם בודאי דאין הבנים יורשים זכות זה דמגלי קרא והתנחלתם אותם לבניכם ודרשינן אותם לבניכם ולא בניכם ובנותיכם לבניכם וא"כ שמעינן דאין יכול להוריש הזכות של הולדות לבניו ובנותיו ולכאורה צ"ע אצלי דברי צ התוס' הנ"ל: ומעתה לפי האמור נוכל לומר בטעמו של הרמב"ם ז"ל דיצא לו דין זה דאם חבל אחר מיתת הבעלים דאין היורשים יורשים דמי ולדות אפי' אם הבעל יש לו יורשים משום דהואיל דגלי קרא דוהתנחלתם אותם לבניכם ודרשינן ולא בניכם לבניכם וא"כ פשיטא דלא יוכל להוריש דמי ולדות אם חבל בה לאחר מיתת הבעל וסובר הרמב"ם דלא פליגי כלל רבה ור"ח בזה ורק אם זכתה האשה בדמי ולדות היכא דחבל בה לאחר מיתת הבעל פליגי בזה רבה ור"ח ופוסק בזה כרבה:

ומעתה נוכל ליישב קצת לשון רבינו ז"ל במה שחזר וכתב האי דינא גבי גר דה"פ דתחלה כתב דאין יורשים יורשים זכות של דמי ולדות היכי דחבל בה לאחר מיתת הבעל ומשום האי טעמא דכתיבנא ורק האשה זכתה בדמי ולדות והדר כ' האי דינא דגר כלומר דמהאי דינא דגר נשמע דין זה נ"כ דהא הואיל דגבי גר זכתה האשה בדמי ולדות ה"ה גבי אם חבל לאחר מיתת הבעל אפילו בישראל זכתה היא בדמי ולדות וי"ל עוד בזה:

ב והנה הכ"מ כתב בטעמא של רבינו ז"ל וז"ל וטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בחיי הבעל זכה הבעל מיד בדמי ולדות אפי' שלא גבה וכשמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל בע"ל ז"ה [נלע"ד דט"ס יש וכצ"ל האיך זה מוריש] מוריש ליורשיו דבר שלא זכה בו הלכך של אשה היא דקרינהו רחמנא ילדיה כו' עכ"ל. והנה י"ל במ"ש הכ"מ הואיל דהכתוב קראה ילדיה דכתיב ויצאו ילדיה ולכאורה צ"ע אצלי דהא גם בשפחה כנענית כתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה אע"ג דלאו שום זכות אית לה לשפחה בהולדות אפ"ה כתיב ילדיה וא"כ ה"נ אע"ג דכתיב ילדיה ג"כ נוכל לומר דאין לה שום זכות בהם אע"ג דליתא לבעל כלל וצ"ע בזה. ועיין (בסי' תכ"ג) בסמ"ע (סק"ה) שכתב ג"כ האי סברא עייש"ה. והנה שמעינן מכאן דדשלב"ל אין יורש יורשה וברמ"א בחו"מ (ס"ס רע"ו) כתב בשם מוהרי"ק דאין יורש דבר שאין בו ממש או טובת הנאה בעלמא שאינה ממון ועי' בקצה"ח מ"ש בשם השל"ה ועיין בנתה"מ מ"ש שם בזה וי"ל הרבה בזה: ועיין בנתה"מ (סי' רפ"א אות ג') וז"ל נסתפקתי אי מועיל כשהנחיל לפשוט פי שנים אי זוכה ג"כ בנכסים הבאים לאחר מכאן אי נאמר כיון שעשה אותו ליורש ממילא יורש אף דשלב"ל ודוקא במקנה לדשלב"ל כו' אבל לענין דשלב"ל דינו כשאר יורש ומסיק שם דאינו יכול לעשותו יורש על דבר שאינו ברשותו או על דבר שלב"ל יעוש"ה. ומבואר מדבריו דדוקא להנחיל הוא דאינו יכול בכה"ג אבל ירושה דממילא יורש גם דשלב"ל. שוב ראיתי בשו"ת ח"ס חחו"מ (סי' ק"נ) הביא שהגאון מוהרע"א ז"ל נסתפק נ"כ בזה אי מצי להנחיל דשלב"ל והח"ס הביא דברי הנתה"מ הנ"ל והביא עוד דברי העבוה"נ בתשובה שסובר דיכול להנחיל דשלב"ל והביא ג"כ פלוגתא דקמאי הגאונים הקדמונים ז"ל בהגמי"י (פ"י מזכיה אות ו') והאריך בזה: והנה מכל הנ"ל מבואר רק להנחיל הוא דלא מהני דשלב"ל אבל אם הוא יורש דממילא פשיטא דיורש אפי' דשלב"ל ולכאורה מדברי הכ"מ והסמ"ע הנ"ל שהבאתי כאן מבואר דגם ירושה דממילא לא מהני בדשלב"ל וצ"ע לכאורה: אולם באמת גוף דברי הכ"מ והסמ"ע הנ"ל אינם מובנים לכאורה הכי נימא דיורש גמור לא יוכל לירש דבר שלב"ל והלא מלוה חשיב ג"כ דשב"ל הכי נימא דאין יורש יורשה והלא כל הש"ס מלא מזה דיורש יורש מלוה ורק דלא מיחשב ימצא לו רק ראוי ואין הבכור נוטל בה פ"ש אבל פשיטא דיורש יורשה. ונלע"ד בכוונת הכ"מ והסמ"ע דהכוונה הוא הואיל דאין הדבר ודאי ובשעת מיתה הוה ספק דלמא לא יבא כלל לידי חיוב דבשלמא מלוה בודאי הוא חייב ומש"ה יורש יורשה משא"כ הכא דהוי ספק בכה"ג אם יהיה חיוב כלל דדלמא לא יתחייב כלל ומש"ה בכה"ג היכא דעיקר החיוב הוא ספק אם יהיה חיוב כלל והוא דבר שלא בא לעולם בכהאי גוונא הוא דלא מצי להוריש אפילו ירושה דממילא כן נראה לע"ד בפירוש דברי הכ"מ והסמ"ע הנ"ל:

והנה לכאורה איני מבין הא דאמרינן דבמת הגר האם זכתה בהולדות הלא האם אינה יורשת את הבן גם כי לית ליה משפחת האב כגון שהוא גר ועי' ב"ב (דף קי"ד ע"ב) בתוס' סוד"ה ונראה לר"ת ולר"י דבגיורת קאמר דיורשת את בנה ונ"מ שלא יהיו נכסיו הפקר עכ"ל. והנה התוס' כתבו זה למ"ד דהאם יורשת בנה אבל להלכה פסקינן דאין האם יורשת את בנה וגם אם האב הוא גר ג"כ אין האם יורשת את בנה ועי' בחו"מ (סי' רע"ו ס"ד) וברמ"א שם וא"כ ה"ה הכא אמאי חזכה האם בדמי ולדות ולפי"ד הכ"מ הנ"ל הואיל דהכתוב קראה וילדיה גילה רחמנא דיורשת הזכות של דמי ולדות ונ"ד לירושה אחר שהיה בעולם כבר ואכתי י"ל בזה: אחז"ר עיינתי בתה"ד (סי' שנ"ב) שהביא הרמ"א (בסי' רע"ו) ודן שם בשתוקי שנתן ביתו לאמו במתנת ש"מ ואחר מיתתו זכה ראובן בהבית דכתב דלהרי"ף ועוד קדמונים שתוקי איתא במתנת ש"מ דהא דגר ליתא במתנת ש"מ הוא דוקא כשנותן למי שראוי ליורשו כו' וכתב וז"ל וא"ת דבנ"ד אפי' הרי"ף כו' מודים דלא מהני מתנת ש"מ דאקרי נמי ראוי ליורשו האם את בנה היכא דליכא יורש מן האב והכי ס"ל לר"י משום רשב"י כו' ואע"ג דאנן לא קיי"ל הכי כו' מ"מ מיקרי טפי ראוי היה ליורשו מהורתו שלא בקדושה דליכא מ"ד דירית ליה לאבא כו' ע"ש מ"ש בזה. ולע"ד לא זכיתי להבין הקושיא כלל דבשלמא אם אמו היתה ג"כ גיורת היה שייך להקשות כן, אבל התם דאמו ישראלית א"כ אם נימא דהלכה כרשב"י דהאם יורשת בנה א"כ הלא מיד כשמת השתוקי זכתה אמו בהנכסים מדין, יורש ופשיטא דלא מהני מה שזכה ראובן אח"כ וצ"ע אצלי להבין בזה דבריו הקדושים של התה"ד:

[יג] שם ע"א תוד"ה חמרתא מעברתא וא"ת הא גבי בור תנן בשלהי פרקין נפל לתוכו עבד או אמה פטור ולא אמרינן דהוי כחמרתא מעברתא ולא נמעטי' משור ולא אדם כו'. ולעד"נ בזה דהנה לכאורה י"ל לרבה דאית ליה יש דמים לבן חורין עיין לעיל (דף מ"ג) וכ"פ הראב"ד בהשגות בפ"י מהל' נזקי ממון וא"כ אמאי יהיה שור פטור מדמי ולדות והלא יש שוויא להולדות וא"ל דגלי קרא דכתיב כי ינצו אנשים ודרשינן ולא שוורים א"כ תיקשי דנילוף מיניה דאין דמים לבן חורין. מיהו י"ל בזה דהא חזינן דאם אדם הכה את האשה והפילה דחייב לשלם דמי ולדות וא"כ חזינן דיש דמים לבן חורין אלא די"ל דהוא גזה"כ וא"כ לא ידעינן אי יש דמים לב"ח והא דאדם משלם דמי ולדות הוא משום האי טעמא והא דשור פטור מדמי ולדות הוא מגזה"כ וזה הוא דפליגי אמוראי דרבה סובר דיש דמים ואמוראי דפליגי סוברים דאין דמים לבן חורין וי"ל בזה:

אולם י"ל עוד בזה דנהי דרבה סובר דיש דמים לבן חורין היינו דוקא היכא דהוא גדול כבר ויש לו זכות בנפשיה בכה"ג הוא דאמרינן דיש דמים לבן חורין ובר דמים וגובין היורשים מן המזיק אכל אם עדיין הוא עובר דלית ליה זכות בנפשיה ואביו ג"כ לית ליה זכות בו דהיכן מצינו דיהיה לאביו זכות בבניו שיהיה לו קנין הגוף בו דאין לו לאב קנין הגוף בבניו ודוקא בעבד כנעני יש לו לאדון קנין הגוף בהעבד אבל לא בבן חורין והא דקאמר הש"ס במסכת קידושין (דף ט"ז) זאת אומרת עבד עברי נופו קנוי לאו לכל מילי אמרינן דאית ליה לאדון קנין הגוף בו ורק לענין דלא מהני מחילה לגרעון אבל לא לכל מילי וכ"כ הרשב"א שם בקידושין יעוש"ה. וא"כ הואיל דאין להאב קנין הגוף בבניו א"כ גם בעובר פשיטא דלית ליה לאב קנין הגוף בעובר שלו. ומש"ה א"ש הא דשור שנגף אשה דפטור מדמי ולדות דהא עיקר מה דאדם משלם דמי ולדות הוא ג"כ רק מגזה"כ דמשלם לבעל הולדות אבל מצד הסברא לא היינו אומרים כלל דלישלם דמי ולדות דלמי ישלם דהא אין להאב זכות וקנין כלל בהעובר שלו כלל ורק דהתורה גלי דלישלם דמי ולדות להבעל והואיל דהתורה גילה כן תו היינו אומרים דגם שור ישלם דמי ולדות הואיל דגלי קרא והיינו אומרים. תו דהתורה גלי דיש להאב קנין בהעובר מדחזינן דמשלם דמי ולדות לבעל האשה וגלי קרא אנשים ודרשינן ולא שוורים וא"כ אמרינן דדוקא אדם שנגף אשה והפילה הוא דמשלם דמי ולדות ומטעם גזה"כ אבל שור פטור ונוכל לומר שפיר דהטעם הוא דשור פטור מדמי ולדות הוא משום דבאמת אין לאב קנין כלל בהעובר שלו וא"כ למי ישלם ואדם דמשלם דמי ולדות הוא רק מגזה"כ וא"כ לא תיקשי תו לרבה דסובר דיש דמים לבן חורין אמאי שור פטור מדמי ולדות דלישלם מדין מזיק דשאני הכא הואיל דאין לאב קנין הגוף בהעובר שלו וא"כ למי ישלם ואדם דמשלם דמי ולדות הוא משום גזה"כ דגלי קרא:

אולם לכאורה י"ל דפליגי בסברא זו רבה ורב חסדא בסוגיין דאמר רבה לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר כו' אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהו בגווייהו ומחייב לשלומי לה לדידה אר"ח מרי דיכי אטו ולדות צררי נינהו וזכי' בהו אלא איתא לבעל זכה ליה רחמנא ליתא לבעל לא ופירש"י בד"ה זכיא בהו איהי דהא ולדות נכסי בעליהן וכשמת הגר ועדיין היא מעוברת היא החזיקה בהן והיא קודם לכל אדם כו' עי"ש.. והרי זו הסברא שכתבתי היא באמת סברת ר"ח דפריך וכי ולדות צררי נינהו אבל רבה סובר דיש לבעל האשה זכות וקנין הגוף בהולדות וכמ"ש רש"י ז"ל דהא ולדות נכסי בעליהן כו' עיי"ש:

אמנם באמת א"ש דאחר דגלי לן קרא דמשלם דמי ולדות א"כ הרי זיכתה לו התורה דמי ולדות לבעל האשה וא"כ הרי היא כמו שיש לו קנין בעובר שלו וסובר רבה דבאשת גר אם חבל בה אחר מיתת הגר דזכי' איהי בגווייהו ורב חסדא פליג גם על זה וסובר דנהי דהתורה חייבה לשלם דמי ולדות לבעל הוא דוקא לבעל אבל האשה לית לה שום זכות בהעובר דהא גם להאב ליכא שום זכות בהעובר ורק הא דמשלם דמי ולדות לבעל האשה הוא משום דגלי קרא כו' וכמש"ל:

והנה ראיתי בספר פ"י על הא דאמר רבה ל"ש אלא שחבל בה בחיי הגר כו' וז"ל כיון שמת הנר זכתה איהי כדין כל הקודם בנכסי הגר אבל א"ל דהא דזכה רחמנא דמי ולדות לבעל היינו כי איתא משום שזוכה בעל בנכסי אשתו כגון במציאתה ומעשה ידיה אבל אי ליתא לבעל אית לה חלק בגווייהו דהא בהדיא מסקינן לעיל מ"ג גבי גרושה דהתורה זכתה לבעל אפילו בא עליה בזנות משמע דאיהי לית לה שום זכות בגווה והיינו דפריך ר"ח אטו ולדות צררי נינהו וכ"מ להדיא מלשון רש"י ז"ל עכ"ד ז"ל. ונפלאות נפלאתי בזה דהא מאי דמעשי ידיה ומציאתה הוא לבעל הוא רק מתקנתא דרבנן וכדאיתא בכתובות (דף נ"ח) ובכמ"ד וצ"ע בזה. אם לא שנדחוק ולומר דכוונתו הוא דכמו דתיקנו רבנן מעשה ידיה ומציאתה לבעל ה"ה הכא גבי דמי ולדות אמרה התורה כן אבל זה דוחק לפרש כן:

ועפ"י האמור נוכל ליישב היטב קושית התוס' הנ"ל דהא אם נגף שפחה והפילה דבכה"ג צריך לשלם דמי ולדות מדין מזיק דמשלם דמים דהא יש לו לאדון קנין הגוף בהשפחה ובהולדות וא"כ צריך לשלם מדין מזיק דאפי' להסוברים דאין דמים לבן חורין אבל בודאי דיש דמים לעבד ושפחה וא"כ שפיר קאמר ר"פ שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות מיט חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק דא"ק שבו לכם פה עם החמור וה"פ דעבד ושפחה יש לו להאדון קנין הנוף בהם וא"כ משלם דמי ולדות מדין מזיק ומשלם דמים אבל לא הוה הפי' דאין בכלל אדם רק דעבד ושפחה ג"כ הם בכלל אדם וא"כ ל"ק קושית התוס' דאמאי בבור פטור אם נפל לתוכו עבד ושפחה דהתם שאני דהואיל דממעטינן אדם מקרא דונפל לתוכו שור או חמור א"כ מימעט נמי עבד ודוק ועי' בתוס' מה שתי' בזה ועי' במהרש"א ושמ"ק ופ"י מ"ש בזה וי"ל בזה:

[יד] (א) שם ע"ב בעי מיני' רב ייבא סבא מר"נ המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתי' דארעא הוא דמחזיק ובארעא הא לא אחזוק ושטרי נמי לא קנה דלאו דעתי' אשטרא או דילמא דעתי' נמי אשטרא א"ל עגי מורי וכי לצור עפ"י צליחותו הוא צריך א"ל לצור ולצור ועיין כל הסוגיא שם ופירש"י בד"ה בשטרות של גר ששיעבד לו ישראל אחר קרקעותיו. ודברי רש"י ז"ל אינם מובנים כלל ועיין בשמ"ק כאן בד"ה בשטרותיו וז"ל פ"ה כו' והקשה מוהרא"ל א"כ מאי קאמר ובארעא הא לא אחזוק וכי אחזוק בה מהני הא פקע שעבודא ונראה דבשטר מכר איירי הר"א מגרמיזא ז"ל עכ"ל: והנלע"ד בזה ובהקדם יבואר במאי דקאמר הש"ס או דילמא דעתי' נמי אשטרא וכתב המוהרש"ל בד"ה דעתי' נמי אשטרא וז"ל נ"ב אין הפי' של נמי שכוון לזכות בשניהם שהרי שני הפכים הם אם דעתו לזכות בקרקע א"כ צריכא לי' שטרא וא"א לקלקלו ואי דעתו אנייר א"כ אין דעתו על הקרקע וק"ל אלא ה"ק נמי אשטרא כלומר תמצא נמי אדם שדעתו יהיה על השטר ודוק וכן יראה מפירש"י למבין במה שפי' על וכי לצור עפ"י צלוחיתו ודוק עכ"ל המוהרש"ל ז"ל. והנה דבריו הקדושים אינם מובנים כלל לכאורה וגם הלשון שכ' אם דעתו לזכות בקרקע א"כ צריכא ליה שטרא וא"א לקלקלו ג"כ אינו מובן כלל אפי' פי' המלות:

והנלע"ד בזה דהנה בהא דקאמר הש"ס מאן דמחזיק בשטרא אדעתי' כו' ושטרא נמי ל"ק דלאו דעתי' אשטרא כו' דמדוע נימא כן דכי רצה לזכות בקרקע לא היה דעתיה אשטרא דילמא היה דעתו לקנות תרווייהו השטר וגם הקרקע ונהי דלא קנה הקרקע אבל הנייר עכ"פ קנה ולכאורה י"ל בזה:

אולם הנכון בזה דזה דוקא בשטר מכר ומתנה אז הוא דיכול המחזיק לקנות השטר עם הקרקע דהיינו שיקנה שניהם דהיינו שיכול לקנות הקרקע ויקנה השטר עמו וכדכ' הרשב"א מובא ג"כ בשמ"ק כאן דאם עשה קנין חזקה בהקרקע דאז קנה גם השטר הואיל דשטר אפסרא דארעא הוא או אם עשה קנין חזקה בהקרקע וגם עשה קנין בהשטר דבודאי קנה שניהם אבל בשטר מלוה ששעבד לו קרקעותיו דאז אינו יכול לקנות שניהם דממנ"פ אם נימא דקנה הקרקע הואיל דהוה כמו אלו גבאו בחובו ונהי דהלוה יכול לשלם אח"כ החוב ומחויב הוא להחזיר הקרקע להלוה מ"מ הלא אם תרצה לומר שהמחזיק זכה בהקרקע ע"כ צריך אתה לומר דלא מיקרי הקרקע של הלוה הואיל דיכול לפרעו החוב דא"כ הרי הול"ל דנפקע החוב לגמרי דהא מת הגר וע"כ צריך אתה לומר דכ"ז שלא פרע לו החוב הרי מיקרי הקרקע של המלוה דהיינו של הגר וא"כ הרי השטר מלוה שכתוב בו השעבוד אינו של המלוה כלל רק צריך להחזיר לו להלוה וא"כ האיך יכול המחזיק לקנות גוף השטר הלא אין השטר כלל של הגר רק הוא של הלוה דהא הלוה נותן שכר הסופר והנייר ואם תאמר שיכול לזכות בהנייר האיך יכול לזכות גם בהקרקע וע"כ דבכה"ג בשטר מלוה ששעבד לו קרקעותיו אם מת הגר אין המחזיק יכול לזכות בשניהם רק או בשטר או בהקרקע וז"פ:

אמנם אכתי י"ל בזה דהא אם כוון לזכות בשטרא אמאי יכול לקנות השטר הלא אם יפרענו הלוה החוב א"כ הרי מחויב המלוה להחזיר לו השטר וא"כ נימא דהשטר הוא רק כמו משכון וא"כ נימא דגבי נידון דידן דפקע שעבודא דהא השטר לא הוי רק כמו משכון. אולם י"ל בזה עפ"י מ"ש בש"ע חו"מ (סי' ס"ו סכ"ג) המוכר שט"ח כדינו אם חזר ומחלו ללוה מחול מיהו אין הלוקח מחויב להחזיר ללוה שטרו והיא שיטת הרשב"א ועיי"ש בש"ך (ס"ק ע"ו) מ"ש בזה והקצה"ח (ס"ק כ"ז) האריך בזה ואסברה לה לשיטת הרשב"א והעלה דהמלוה זכה בגוף השטר ויש לו קנין בגוף השטר שנתן לו הלוה ורק אם הלוה פורע לו חובו אזי מחויב המלוה להחזיר לו אבל הברירה ביד המלוה אם ירצה להחזיק לעצמו השטר ולא לגבות החוב הרשות ביד המלוה ואין הלוה יכול לכופו שיקבל המעות ויחזיר לו את השטר והביא ראיה לזה מסוגיא דידן דא"ל אין לצור ולצור ואי נימא דהשטר הוא בתורת משכון ואם המלוה רוצה להחזיק בשטרו ולא לגבות החוב יכול הלוה לכופו שיקבל המעות ויחזיר לו השטר וא"כ לא הוי השטר אלא כמו משכון א"כ כשמת הגר הרי פקע לה השעבוד וא"כ אמאי יכול המחזיק לזכות בהנייר אלא ע"כ דלא הוה השטר כמו משכון רק שהוא קנוי לגמרי להמלוה עכ"ד. והנה על ראייתו יש להשיב לפי מה שאבאר לקמן בעזה"י אבל עכ"פ זאת היא העולה דהשטר הוא לגמרי של המלוה ויש לו בו קנין ממש ועיין בנתה"מ שם מ"ש בזה: ודברים הללו שכתבתי נוכל להעמיסם בדברי המוהרש"ל ז"ל על הא דקאמר הש"ס או דילמא דעתי' נמי אשטרא דאין הפי' של נמי שיהיה כוונתו של המחזיק לקנות שניהם כאחד דהיינו השטר וגם הקרקע שהרי שני הפכים הם אם דעתו לזכות בהקרקע א"כ ע"כ צ"ל דמיקרי זה כגבוי דהיינו כאלו הקרקע כבר יצאת מרשות הלוה הממשכן ומש"ה לא אמרינן בי' דפקע שעבודו כשמת הגר א"כ האיך יכול לזכות בהשטר דהא תו הוי השטר של הלוה וכמו שכתבתי לעיל וזה הוא כוונת המוהרש"ל במ"ש אין הפי' של נמי שכוון לזכות בשניהם שהרי שני הפכים הם אם דעתו לזכות בקרקע א"כ צריכא ליה הטרא וא"א לקלקלו. דברים הקדושים הללו צריכים תיקון הלשון קצת ורק כוונתו הוא כמ"ש דצריך לו השטר להחזירו להלוה וזה שכתב עוד ואי דעתו אנייר א"כ אין דעתו על הקרקע והכוונה ג"כ כמ"ש דאם כוונתו על הנייר וע"כ צרכינן לומר דהנייר מיקרי של המלוה לגמרי וא"כ האיך יכיל לזכות בהקרקע ג"כ דבשניהם כאחד א"א לו לקנות ורק באחד מהם הוא דיכול לזכות וז"ש אלא ה"ק נמי אשטרא כלומר תמצא נמי אדם שדעתו יהיה על השטר וכוונתו שירצה לקנות רק השטר בלחוד וזה יכול לקנות רק שהאיבעי' הוא אם דעתו של אדם כן לקנות רק הנייר בלבד כנלע"ד בכוונת המוהרש"ל: ועפ"י הצעה הנ"ל שפיר, נוכל לומר דזה שדחקו לרש"י ז"ל לפרש האיבעיא דהוא רק בשטר שעבוד משום דהיה קשה לרש"י ז"ל דאי נימא דמיירי בשטר מכר או מתנה א"כ מאי קאמר הש"ס מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא דמחזיק ובארעא הא לא אחזיק ושטרי נמי לא קנה דנימא דכוונתו היה לקנות שניהם השטר וגם הקרקע ונהי דלא קנה הקרקע אבל השטר מיהו קנה אבל אם נימא דמיירי בשטר שעבוד א"ש דהא בשטר שעבוד לא יוכל לקנות שניהם כאחד רק או השטר או הקרקע ומש"ה קא מיבעי' להש"ס ובארעא הא לא אחזיק ושטרי נמי לא קנה דלאו דעתי' אשטרא והפי' הוא דמי אמרינן דכוונתו היה רק אקרקע או דילמא דמתרמי אדם שרוצה לקנות רק השטר בלחוד וכמ"ש המוהרש"ל ודוק:

ב אולם אכתי תיקשי קושית השמ"ק בשם הר"א מגרמיזא ז"ל דהא אם מיירי בשטר שעבוד א"כ הלא הול"ל דפקע שעבודא כמו דסובר רבה גבי משכון וא"כ אמאי קאמר הש"ס ובארעא הא לא אחזיק דמשמע הא אחזיק בארעא קני לה לארעא והלא פקע שעבודא כיון דנכסי הגר הם הפקר וכדאמר רבה לקמן גבי משכונו של גר ביד ישראל:

והנלע"ד בזה דנוכל לומר דרש"י ז"ל היה סובר דר"נ ורב ייבא סבא לא היו סוברים להא דרבה דס"ל דפקע שעבודו גבי משכון רק דלא אמרינן דפקע שעבודו וכן נוכל להוכיח קצת מדברי הג"א בכאן שכתב וז"ל ובא"ז פסק כרבה המחזיק בשטרותיו של גר לא קנה הקרקע שנשתעבדה בזה השטר ואם זכה בנייר בעיא הוא ולא איפשטא עכ"ל. ולכאורה דבריו הקדושים אינם מובנים כלל דהא לשיטתו דמיירי בשטר מלוה שכן כתב לא קנה הקרקע שנשתעבדה בזה השטר א"כ תיקשי למה דקדק וכתב המחזיק בשטרותיו של גר אפילו אם החזיק בגוף הקרקע ג"כ לא קנה הקרקע המשועבדת דהא פקע שעבודו אלא ע"כ דס"ל להג"א דרבה הוא דסובר דפקע שעבודו ומש"ה פוסק כרבה והדר הביא לההוא איבעיא דרב ייבא סבא דלא קנה הקרקע והטעם הואיל דלא החזיק בהקרקע אלא בהשטר הא אם הי' מחזיק בהקרקע שפיר היה קונה להקרקע דלא אמרינן פקע שעבודו ורק אם קנה השטר זה הוא איבעיא דלא איפשטא אם כוונתו היה לקנות רק הקרקע ולא רצה לקנות כלל השטר או דרצה לקנות גם השטר וקמה לה באיבעיא דלא איפשטא והוא דלא כשיטת הרמב"ם ושאר הראשונים ז"ל דס"ל דאיפשטא האיבעיא דקנה לי' לשטר לצור ולצור. אבל עכ"פ חזינן דהג"א סובר כן דרב ייבא סבא ור"נ לא סבירא להו להא דרבה דפקע שעבודו וא"כ נוכל לומר דגם רש"י סובר כן וא"כ מש"ה פירש"י אליבא דאיבעיא דרב ייבא דמיירי בשטר שעבוד ולא בשטר קנין ומשום דלא מצינן לפרש דמיירי בשטר קנין וכמו שכתבתי לעיל ולא תיקשי ג"כ דהא פקע שיעבודא דהא רב ייבא סבא ור"נ לא סבירא להו להאי סברא דפקע שעבודא ודוק. ועיין בש"כ (סי' ער"ה סק"ג וסק"ד) מ"ש בזה וי"ל בדבריו:

והנה לפי מה שכתבתי בפי' דברי הג"א הנ"ל א"כ נוכל לומר דלעולם דשטר מלוה לא קנוי הוא לגמרי להמלוה רק דהוא כמשכון אצל המלוה והא דמספקא לי' להש"ס אי קנה הנייר או לא הוא משום אם היה כוונתו לקנות הנייר או לא והא דלא אמרינן פקע שעבודא דהא רב ייבא סבא ור"נ לא ס"ל להאי סברא דפקע שעבודא והקצה"ח הביא ראיה מכאן דהשטר קנוי לו לגמרי להמלוה ולא מתורת משכון הבאתיו לעיל ולפי האמור נוכל לומר דאין ראיה מכאן: (ג) עוד נוכל לומר בדעת רש"י ז"ל דכוונתו הוא במשכנתא באתרא דלא מסלקי וכדעת הש"ג מובא בחו"מ (סי' ע"ב) בש"כ (ס"ק קנ"א) דסובר דבכה"ג לא פקע שעבודו וי"ל בזה או נוכל לומר בזה עוד ע"פ מה שחקר בקצה"ח (בסי' ע"ב ס"ק ל"ז) באם קדם אחר והחזיק במשכון מחיים עד אחר מיתת הגר נראה דתליא במחלוקת רש"י ותוס' פ"ק דקדושין (כ"ג) זה פירש למיתה וזה פירש לחיים דלפירש"י גדול הי' העבד ונזהר בו שלא יזכה הוא עצמו מן ההפקר לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו כו' וה"נ דכוותי' כו' יעו"ש שמסופק בזה. והנה באמת האי ספיקא של הקצה"ח הנ"ל מבואר בשמ"ק כאן שמסופק הרב המאירי ז"ל בזה וז"ל בד"ה משכונו של ישראל באה"ד וז"ל וזו שבכאן נ"ל הטעם שמשימות הגר הי"ל כאלו חזרה לידו אחר שבאותה שעה לא היה שם זוכה וזכה זה בשלו וכל מקום שהוא ברשותו הוא ומ"מ אפשר שאם החזיק זה מעת שהגר בעולם שזכה בשעת המיתה בשעבודו או שמא אף בזו יש לפקפק שמאחר שלא היה הניף של גר ואין לו עליו אלא שעבוד נפקע שעבודו לגמרי ואינו אלא כמחזיק בנכסיו של זה הישראל וכן עיקר עכ"ל הרב המאירי ז"ל הרי מבואר ספיקו של הקצה"ח הנ"ל. מיהו אם נימא דס"ל לרש"י ז"ל דאם החזיק במשכון בחיי הגר שפיר מהני והיינו אם המשכון הוא ברשותו מן שעת המשיכה בחיי הגר עד לאחר מיתת הגר. והנה כאשר נדקדק בכאן בלשון הסוגיא דיש חילוק בלשון. דגבי איבעי' דרב ייבא סבא איתא הלשון המחזיק בשטרותיו של גר מהו ובדינא דרבה קאמר הלשון משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו כו' ולעיל לא נקיט הלשון ומת הגר ונוכל לומר דגבי איבעיא דרב ייבא הוה שפיר הפי' דהחזיק בו בחיי הגר וא"כ שפיר יש לו בו קנין אם הי' מחזיק בהקרקע ולא אמרינן בכה"ג פקע שעבודו אבל בדינא דרבה דמיירי שהחזיק בו אחר מיתת הגר ובכה"ג שפיר אמרינן דפקע שעבודו ודוק:

[טו] שם ע"ב בגמ' בעא מיני' רב ייבא סבא כו' ושטרא נמי לא קני דלאו דעתי' אשטרא כו' כל הסוגיא. והנה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' זכי' ה"ט דשטרא קני לצור ע"פ צלוחיתו וכ"פ בש"ע חו"מ (סי' ער"ה סי"א) ועיין בש"כ (סק"ג וד') מ"ש בזה, ועיין ביש"ש כאן (סי' י"ח) שהביא כל הסוגיא כ' וז"ל והנה רש"י מפרש המחזיק בשטרותיו כו' שישראל שיעבד לו אחת מקרקעותיו בשטר ע"כ ולאו דוקא שעבוד קאמר אלא שטר ממש שהי' לו בקנין הקרקע זכה המחזיק בה דהא כל שטר שבעולם א"א שיזכה המחזיק בקנין שיש בתוך השטר כו' ואיבעי' הזאת לא נפשטא ובספיקא עומדת הלכך הבא וחטף השטר מיד המחזיק אין מוציאין מידו ודוקא שהשני פירש שחטפה מידו כדי לזכות בנייר לצור ע"פ צלוחיתו או שהוא ת"ח דידע בודאי דין זה שלא יכול לזכות בי' מידי א"כ בודאי אנייר קא מכוון דאלא"ה מאי אולמא דבתראה מקמאי אי אמרינן דהשני דעתו אנייר א"כ הראשון נמי נימא דלהכי איכוון ונוקמא בחזקת הראשון אלא כדפי' וא"כ שמעינן היכא דהראשון הי' ת"ח או פי' להדיא דדעתו אנייר דפשיטא זכה ואם בא אחר ותקפה ממנו מוציאין מידו ומה שלא הביא הרי"ף והרא"ש דין זה וכן הרמב"ם לא הזכירו אפשר משום דאינו מצוי שיזכה אדם בשטר דעתו אנייר וגם רוב פעמים אינה שוה פרוטה אבל הדין אמת כמ"ש וכ"פ הא"ז ז"ל עכ"ל:

וראיתי בספר מעשה חושב כאן שתמה ע"ד המוהרש"ל מהא דאיתא במס' ב"מ (דף י"ב ע"א) איבעיא דלא איפשטא בזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר אי אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי וכ' הרא"ש וכן הוא בש"ע (סי' רמ"ג סכ"ד) דאם הי' הארנקי הפקר שהפקירו הזורק אם תפס בה אחד כי יצא מהפתח אחר מוציאין מידו דמספיקא אוקי ממונא בחזקת מרי' קמא והקמא הי' זוכה מספק עיי"ש א"כ ה"ה הכא דקמא זוכה מספק ולא מהני תפיסת ת"ח והניח בצ"ע:

והנלע"ד ליישב זה דהנה כבר הבאתי לעיל שי"ל בהא דקאמר הש"ס מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא דמחזיק וארעא לא קני ושטרא נמי לא קני כו' נימא דכוון לקנות שניהם הקרקע וגם השטר ולעיל ביארתי זה לשיטת רש"י ז"ל וכעת נ"ל דהכוונה הוא דזה הוא באמת האיבעיא ומשום די"ל דאין דעתו של אדם כלל לקנות הנייר דלמה לי' הנייר וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך ורק עיקר כוונתו לקנות הקרקע אבל הנייר אין כוונתו כלל לקנות וא"כ לא קנה הנייר ואע"ג דנקיט לי' בידו לא קניא לי' ידו הואיל דהוי כאילו מתכוון בפירוש שלא לקנותו וכמ"ש התוס' בב"ב (נ"ד) ד"ה אדעתא או אינו אלא דבאמת גם דעתו לקנות הנייר וגם הקרקע ונהי דל"ק הקרקע כיון דלא החזיק בה אבל הנייר מיהו תנה ומשום דכוונתו הי' לקנות גם הנייר לצור ע"פ צלוחיתו. וי"ל עוד בזה דהכוונה הוא דהואיל דהוא מתכוון לקנות הקרקע וא"כ נהי דאתכוון גם לקנות הנייר הוא משום דצריך השטר להקרקע דהא אם קונה הקרקע צריך ג"כ השטר להראות שהקרקע היתה של הגר שלא יבא אחר לערער על הקרקע אבל כל זה אם הי' קונה הקרקע אבל כיון שלא קנה הקרקע א"כ ממילא אדעתא דהכי לא הי' כוונתו כלל לקנות הנייר בלחודו לצור ע"פ צלוחיתו וא"כ אם כוונתו הי' לקנות הנייר בשביל שצריך להשטר להקרקע שלא יוכל אחר לערער אח"כ אבל כיון שלא קנה הקרקע אמרינן דגם הנייר לא קנה או דילמא דאמרינן דכוונתו הי' תיכף שאם יקנה הקרקע בודאי רצונו לקנות גם הנייר עמו ואם לא יהי' חל הקנין על הקרקע ג"כ רוצה עכ"פ לקנות הנייר לחודי' והיינו שגם זה הספק שלא יקנה הקרקע ג"כ עלה על דעתו ויודע שיוכל להתרמות שלא יקנה הקרקע ורוצה עכ"פ הנייר ומשני אין לצור ולצור וה"פ ששפיר עולה זה בדעתי שאם יתרמי שלא יהי חל הקנין על הקרקע כוונתו לקנות עכ"פ הנייר לבד אבל אם יהי' חל הקנין על הקרקע בודאי דחל הקנין על הנייר ג"כ דאז הרי הוא צריך להשטר בשביל שלא יערער אדם על הקרקע כנלע"ד בפי' הסוגי' אולם היש"ש וגם הנ"א סוברים דלא איפשטא האיבעיא אם כוונתו היה לקנות הנייר והיינו דאמרינן דלא עלה זה על דעת המחזיק דיוכל להיות שלא יקנה הקרקע ומתכוון עכ"פ לקנות הנייר בלבד דלא נפשוט האיבעיא בזה. והנה עכ"פ שמעינן דעיקר האיבעי' הוא אם המחזיק יודע שיוכל להיות שלא יהי' חל הקנין על הקרקע ועולה בדעתו לקנות עכ"פ השטר בלבד:

והנה לכאורה י"ל אם המחזיק אומר שכוונתו היה לקנות הנייר בלבד דהיינו שהיה כוונתו שאף אם יתרמו שלא יהי' חל הקנין על הקרקע שיהי' קונה עכ"פ הנייר בלבד אמאי לא נימא דמהימן דהא המחזיק הראשון טוען ברי והמחזיק השני טוען שמא ואף דהוי ברי גרוע ושמא טוב מ"מ הלא איך יכול המחזיק השני להחזיק בו דילמא היה כוונת המחזיק הראשון לקנות הנייר בלבד ג"כ [ויש לפלפל עוד במ"ש הר"י באסאן בהא דספק גזל דמותר דהא בספק איסורא אזלינן לחומרא ותי' המוהרי"ב ז"ל משום דיהי' אצל השני ג"כ ספק גזל והוקשו דגבי ברי ושמא הא גבי זה שטוען ברי ליכא ספק איסורא ועיין באו"ת בקיצור תקפו כהן הביאו ופלפל בזה ואין ספר האו"ת לפני לעיין בו כעת וע"כ קצרתי] אולם הנ"ל בטעמו של דבר הואיל דאיכא חזקת הפקר המסייע להמחזיק השני דהא קודם שזכה בו המחזיק הראשון הי' הפקר וא"כ עתה דאיכא ספק איך הי' כוונתו של המחזיק הראשון אם היה כוונתו לקנות הנייר לבד ג"כ ואמרינן דרשאי המחזיק השני לזכות בו דהא חזקת הפקר מסייע לו. אולם כ"ז בספק איך היה המעשה אז הוא דאיכא למימר דמוקמינן על חזקתו הראשונה חזקת הפקר משא"כ בספק איבעיא דלא איפשטא דהוי הספק בדינא אבל בעיקר המעשה ליכא ספק כלל בכה"ג לא שייך לומר דמוקמינן על חזקתו הראשונה וכמ"ש המלמ"ל בפ"ו מהל' עדות ה"ז ופ"ב מהל' טומ"צ ה"א דבכה"ג לא שייך לומר אוקי אחזקתו דוכי בשביל החזקה נשתנה הדין. ונלע"ד להביא קצת ראי' לסברת המלמ"ל הנ"ל מתוס' במס' ב"ב (דף ל"ב ע"ב) בד"ה והלכתא וז"ל ר"ש פי' דמספקא לי' כמאן הלכתא וצריך לדחוק לפ' ולחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא דהא דלא אוקמא בחזקת מרא קמא כמו בנכסי דבר שטיא דאמרינן כתובות (כ') אוקי תרי בהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת בר שטיא התם הוי תרי ותרי כמאן דליתנהו דמי ואוקמי' ארעא בחזקת מרא קמא אבל הכא דמספקא לן דינא כמאן התם לא שייך כולי האי למימר אוקמה אחזקת מרה קמא ונוציא מיד המוחזק ודוחק הוא עכ"ל. הרי מבואר סברת המלמ"ל דהיכא דהוא ספיקא דדינא לא שייך לומר אוקמה אחזקה והוא משום האי סברא הנ"ל קצרתי כאן:

ומעתה מיושב שפיר קושית המעשה חושב הנ"ל דהכא בנידון דידן דהוי הספק איך הי' כוונת המחזיק הראשון אמרינן דמוקמינן אחזקת הפקר ורשאי השני להחזיק בו ולזכות בו אבל גבי אויר שאין סופו לנוח דהוי הספק דק בדינא בכה"ג לא שייך לומר דמוקמינן על חזקת הפקר דוכי בשביל החזקה ישתנה הדין ומש"ה אמרינן דאין האחר יכול לזכות בו דהא דילמא הוי הדין דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי וא"כ זכה בו הראשון ודוק: [טז] שם אמר רבה משכונו של ישראל ביד גר כו' משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר כו' כל הסוגיא עיין בשמ"ק בד"ה משכונו של גר וז"ל וה"ה אם אין לו משכון אלא שיש לו מלוה על גר זה גובה מנכסיו כנגד חובו דאע"ג כשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שעבודו של זה נפקע דלא עדיף הפקר מהקדש ובהקדש קיי"ל בערכין כו' והא דקאמר משכונו של גר ביד ישראל וכו' משום דקא בעי למימר ובא ישראל אחר והחזיק וכו' ואע"פ שהמשכון ביד ישראל חבירו וכדמפרש ואזיל תדע לך כו' יעו"ש מ"ש בזה. וכ"כ בהדיא בחידושי הרשב"א כאן על מס' ב"ק בד"ה משכונו מ"ש בזה. וכ"כ גם השמ"ק לעיל על ע"א בד"ה ליתי' לבעל וז"ל והרב המאירי ז"ל כ' וז"ל הא דאמרינן בגיורת שהוא פטור דוקא שחבל בה בחיי הגר ועת הגר שמאחר שחבל בה בחיי הגר זכה הגר בהם וכשמת זכה בהם המחזיק הואיל ויש לגבות כתובתה מצד אחר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכה היא בהם כו' ע"כ מבואר דדוקא כשיש לה לגבות כתובתה ממקום אחר אבל כשאין לה לגבות כתובתה ממק"א אז אפילו חבל בה בחיי הגר ואח"כ מת הגר ג"כ מחויב לשלם לה כתובתה. והנה גבי כתובתה נוכל לומר דהוי כמלוה בשטר אבל במלוה ע"פ לא שמעינן ורק בכאן כתב השמ"ק בפירוש דגם במע"פ הדין כן. וכן מבואר בפירוש הדין כן בש"ע חו"מ (סי' ער"ה סכ"ח) בהג"ה וז"ל הי' הגר חייב לישראל בשטר או בעדים אין שום אדם יכול להחזיק בשיעור החוב והמחזיק בנכסיו יש לו דין יורש והבא ליפרע ממנו כבא ליפרע מן היורשים והביא זה בשם ה"ה (פ"ב מהל' זכיה) וב"י בשם בעל העיטור ועיין בסמ"ע (ס"ק ל"ו) וז"ל היינו שמת בתוך זמנו ובש"כ (סק"י) וז"ל וה"ה בכת"י באופן שגובה מיורשים וכן משמע מלשון בעה"ת כו' עכ"ל והשמ"ק כאן לא חילק כלל בזה וכ' סתמא דגובה הבע"ח מנכסי המפקיר. ועיי"ש ברשב"א בסוף דבריו ז"ל דאין זה דומה למטלטלי דיתמי דמיד כשמת זכו בהם היורשים אבל הכא מיד שמת חל שעבודו ותו לא יכול אחר לזכות מן ההפקר עייש"ה. ועיין בשמ"ק כתובות (דף פ"ד ע"א) בסוגיא על מתני' שם בד"ה לכושל שבראי' וז"ל וכ' הריב"ש ז"ל הריא"ף פסק כמ"ד לכושל שבראי' דהיינו בע"ח וקשה דהא לא קיי"ל כחד מינייהו אלא כר"ע דאמר ינתנו ליורשיו יש מי שאומר שכתבה הריא"ף משום דנ"מ לגר דלית לי' יורשים ויש מי שאומר דהא לא אפשר דגר כיון דלית לי' יורשים ולא נשתעבדו מטלטלי לאחר מיתה זכה הלה במה שבידו כו' יעו"ש מ"ש בזה. הרי מבואר בריב"ש דגבי מטלטלי לא גבה מינייהו בע"ח אם מת הגר ולכאורה הוא כמ"ש בש"ע ובש"כ דלא עדיף הבע"ח של הגר כשבא לגבות מן המחזיק בנכסי הגר מאילו הי' בא לגבות מן היורשים וכל דלא יוכל לגבות מן היורשים לא יוכל לגבות מן המחזיק ג"כ והשמ"ק בכאן בשם הרשב"א לא חילק כלל בזה וחידוש שלא הובא כלל דעת הרשב"א הנ"ל בש"ע וצ"ע:

[יז] שם אמר רבה משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו מ"ט כיון דמית לי' גר פקע לי' שעבודו ופירש"י בד"ה פקע לי' שעבודו וקם לי' ברשותי' דמרי' עכ"ל. ועיין במח"א הל' זכי' מהפקר ס"ט וז"ל וראיתי בתשו' למוהר"ם ז"ל (סי' ע"ד) שכ' משם הר"ת ז"ל דשמעתין דפ' הפרה איירי במשכנו בשעת הלואתו דל"ק לי' לגר ומש"ה מוציאין מיד המחזיק בו אבל משכונו שלא בשעת הלואתו דקני' לי' לגר אין מוציאין מיד המחזיק עכ"ל וזה סיוע למ"ש דב"ח קונה במשכון קנין גמור ומטעם זה כתב הר"ן בחידושיו לפרק השולח דמלוה שיש עליו משכון לא מהני מחילה דמחילה לא מהני בדבר שגופו קנוי מדאמרינן בפ"ק דקדושין גבי ע"ע שטר ל"ל לימא לי' באפי תרי זיל ומהדרינן ע"ע גופו קנוי עכ"ל וכ"כ הריטב"א ז"ל בקדושין בסוגיא הנזכר ובעל העיטור אבל ראיתי תשו' אחרת למוהר"ם ז"ל (סי' ר"ך) הביאה המרדכי בפ"ק דסנהדרין שכ' וז"ל ונהי דב"ח קונה משכון היינו להתחייב בה כש"ש אבל אין גופו קנוי למלוה ומהני בה מחילה אע"ג דהמלוה מחזיק המשכון כדאמרינן בפ"ק דקדושין דאי לאו דע"ע גופו קנוי הוי מהני כי א"ל באפי תרי זיל וה"ה הכא עכ"ל. ולכאורה מסתימת דבריו נראה דזה סותר למ"ש הוא בעצמו בסי' ע"ד משמי' דר"ת כו' הן אמת דלפ"ז קשה לסברת הרי"ף והרמב"ם ודעמי' ז"ל דס"ל דב"ח קונה משכון בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו א"כ מה יענו לההוא דהמחזיק במשכון של ישראל שהי' ביד הגר דמוציאין מידו ואי קנאו הגר למשכון קנין גמור אמאי מוציאין מידו של זה והרי אין זה מחזיק אלא בנכסיו של גר דכל זמן שלא נפדה נכסי הגר נינהו וקני לי' קנין גמור ומש"ה האשה מתקדשת בו וכמ"ש התוס' בפרק האומנין ומתוך פירש"י ז"ל בפ' כל שעה למדתי ישוב לזה שכתב ב"ח קונה משכון כל ימי הלואה קנוי לו וכו' עכ"ל. ולפ"ז א"ש האי דמוציאין מיד המחזיק דנהי דגר קנוי לו מ"מ כיון שמת הגר ופקע ההלואה פקע נמי קנין המשכון שאינו קנוי לו אלא בזמן דאיכא הלואה אזלא לה מלוה אזלא לי' משכון ועייש"ה במח"א שהאריך עוד בזה. והנה אכתי אין התירוץ הזה עולה להסוברים דלא מהני מחילה בחוב שיש עליו משכון דהא אף שמוחל לו החוב מ"מ לא פקע השעבוד שהי' לו על המשכון וא"כ גם כי מת הגר ופקע השעבוד מ"מ לא פקע הזכות שהי' להגר בהמשכון ואדרבה חזינן דמוהר"ם בתשובה הקודמת שם (בסי' ע"ד) שכ' בשם הר"ת דהא בב"ק בסוגיין מיירי דוקא במשכנו בשעת הלואתו דלא קני לי' לגר כו' וע"כ דכוונת המח"א הוא רק לתרץ לשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דבין משכנו בשעת הלואתו ובין משכנו שלא בשעת הלואתו קונה למשכון וא"כ תיקשי הא דב"ק ולזה הוא דמתרץ לה דכל שפקע הלואה פקע השעבוד דהיינו הזכות שהי' לו להגר בהמשכון ומשום דאין הקנין במשכון אלא כל זמן שחייב לשלם לו החוב אבל כשמת הגר ואינו מחויב לשלם לו עוד תו נפקע הזכות מהמשכון אבל על קושייתו דדברי מוהר"ם ז"ל סותרים זל"ז לא תי' זה התי' כלל. ובאמת גוף הסברא שכ' המח"א ע"פ דברי רש"י דפ' כל שעה הנ"ל לכאורה מרומז זה בלשון הגמ' כאן כיון דמית לי' גר פקע לי' שעבודו והיינו הואיל דאינו מחויב עוד לשלם לו שהרי אין לו יורשין א"כ נפקע השעבוד שהי' לו על המשכון אולם המוהר"ם ז"ל בתשובה הקודמת (בסי' ע"ד) לא נחית לזה ורק דכ' בשם הר"ת דסוגיא דב"ק כאן מיירי במשכנו בשעת. הלואתו וי"ל בזה. והנה עיינתי בריטב"א קדושין שציין המח"א ראיתי שם בקדושין על (דף י"ט ע"א) וז"ל והשתא דאתינן להכי דקדושין דאמה העבריה לריבר"י דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו אינם בשוה פרוטה דמלוה אלא בחזרת המשכון אם אתה אומר כן דקטן אין לו זכי' לזכות בממון האיך היא מקודשת שהרי אין לה יד לזכות במשכון שהרי ב"ח קונה משכון אפילו בשעת הלואתו כדבעינן למימר ואלו יש ביד ראובן משכון של שמעון ומת שמעון אינו יכול למוחלו לבניו כשהם קטנים ואע"פ שהחזירו להם לא זכו דכיון דקני לי' כשותף הוא בו וצריך בר זכי' לזכות בהקנאתו וכיון דחזינן דאמה העבריה הקטנה זוכה במשכון שמחזירין לה שמעינן דקטן אית לי' זכי' לזכות בממון לעצמו או לאחרים וכי תימא כיון דמדר"י בר"י שמעינן דקטן אית לי' זכי' מדאורייתא היכי לא מייתינן מיני' ראי' במס' גיטין (דף ס"ד ע"ב) דשקלינן וטרינן התם אי אית לי' זכי' או לא ומייתינן התם מתניתא אחריתי ולא מייתינן הא והא לא קשיא כו' עייש"ה בריטב"א ז"ל. והנה מבואר בריטב"א דאם לא החזיר המשכון לבנים הקטנים בודאי דלא פקע השעבוד מן המשכון במחילה לבדה וא"כ קשה האי סוגיא דידן והרי הריטב"א כ' בפירוש דגם במשכנו בשעת הלואתו ג"כ הדין דקונה משכון ולא נוכל לתרץ כדברי המוהר"ם בתשו' (ע"ד) הנ"ל. וראיתי בספר אמרי בינה דיני יו"ט (סי"ג) האריך בזה ונדחק ליישב דמ"מ כיון דיש ברשות הישראל תמיד לסלק החוב ולהפקיע הקנין ממילא כשמת ואין מי שירשנו נפקע ממילא קנין של הגר עייש"ה בדבריו שהאריך שם בענין ספיקו של השעה"מ בפ"ה מאישות אם יוצא באתרוג שהיא משכון בידיו. ולענ"ד ליישב הקושיא הנ"ל לשיטת הריטב"א וסייעתו דלא מהני מחילה בחוב שיש עליו משכון דהטעם דלא מהני מחילה הוא משום שיש לו קנין בגוף המשכון ומיהו אם הלוה רוצה לשלה לו חובו בודאי דהמלוה מחויב להחזיר לו המשכון ותו אין לו שום צד זכי' כלל בגוף המשכון וא"כ גבי משכון של גר אם הלוה אומר שרוצה לשלם החוב מחויב הוא להחזיר המשכון ופקע קנינו שקנה להמשכון הזה לאחר מיתת הגר ובדמי החוב הרי לא עשה בו המחזיק שום קנין והיאך שייך לומר שיתן לו הלוה להמלוה דמי החוב שחייב הוא להגר הלא לא עשה שום קנין בהמעות ואדרבה אמרינן דהלוה הוא מוחזק בהמעות והוא קודם לזכות בו משא"כ במוחל החוב שיש לו על המשכון אמרינן דלא מהני המחילה ומשום דהוא יש לו קנין בגוף המשכון ובאמת אם זה בא לשלם לו דמי החוב והוא אינו רוצה לקבל מ"מ מחויב הוא להחזיר לו המשכון וכופין אותו להחזיר המשכון ואם אח"כ אינה רוצה לקבל המעות בודאי דמהני המחילה דכיון שהחזיר המשכון לבעליו פקע זכותו שהי' לו בו והרי הוא מעתה כשאר חוב דעלמא בנא משכון דבודאי מהני מחילה על חוב הזה ודוק. ועיין בש"ע ח"מ (סי' רמ"א ס"ב) כ' הרמ"א ז"ל וי"א אפילו הי' לו שטר או משכון עליו אפ"ה הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא. מרדכי פ"ק דסנהדרין. ועיין בש"כ שם ועיין בח"מ (סי' י"ב ס"ח) ובסמ"ע (ס"ק כ"א) ובש"כ (ס"ק י"ז) מ"ש בזה. ועיין לעיל בסוגיין [אוי"ד אוק"א] מ"ש שם בשם הקצה"ח ויש לפלפל בזה:

ובעת סידור הדברים הי' נלע"ד ליישב סתירת המוהר"ם ז"ל שהקשה המח"א ז"ל והוא די"ל דהנה אף דאם נימא דב"ח קונה משכון שלא בשעת הלואתו מ"מ לא אלים הקנין הזה כמו שיש להאדון קנין בגוף העבד עברי דבע"ע יש לו ממש קה"ג לזמן דהיינו על שש שנים ואין ביד העבד להוציא א"ע מן רשות האדון והא דיוצא בגרעון כסף הוה כמי שמוכרו לו בחזרה וגזה"כ הוא דהאדון מחויב לקבל דמי פדיונו אבל במשכון שלא בשע"ה נהי דיש לו קנין בו מ"מ אין הקנין הזה אלים כ"כ דנימא דעד אותו הזמן יש להמלוה קנין בהמשכון דהא כל אימת שישלם לו הלוה בע"כ פקע זכותו וזה שדן המוהר"ם ז"ל דאף דב"ח קונה משכון אבל אין גופו קנוי להמלוה והיינו משום דביד הלום לשלם לו ויופקע הקנין הזה ודן המוהר"ם ז"ל עלה דשוב מהני ג"כ מחילה דהי"ל כאילו אמר לו התקבלתי אבל זה דוקא היכא דשילם לו או דמחל לו אבל אי ליכא חדא מהני שפיר יש לו להמלוה קנין בהמשכון ורק דלא אלים כ"כ כמו ע"ע אבל מ"מ יש למלוה קנין בגוף המשכון כ"ז שלא שילם לו או שמחל לו דהוי כא"ל התקבלתי וא"כ כשמת הגר ולא מחל החוב עדיין נשאר הקנין כמו שהיה וא"כ אם הוא משכון שלא בשעת הלואתו דיש להמלוה קנין בהמשכון הרי נשאר עדיין הזכות והקנין הזה ומש"ה אין מוציאין מיד המחזיק וזה שכ' המוהר"ם ז"ל דסוגיא דפ' הפרה איירי דוקא במשכון בשעת הלואתו כנלע"ד ליישב הסתירה הנ"ל ודוק:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה