אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף מח.
[אות י]:
בתוד"ה אע"ג דאמר מר וז"ל וא"ת כ"ש דאי לא ממעטינן שור שהיה ראוי לפטור בעל החצר דהוה ליה למירמי חיובא אבעל השור וי"ל כו'. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהא אפי' אי לא ממעטינן מקרא דולא שור בור והיינו אומרים דאם שורו חפר בור דחייב בעל השור היינו דוקא אם חפר בור ברה"ר אבל היכא דחפר בחצר חבירו ואח"כ הפקיר בעל החצר את חצירו מנ"ל לחייבו לבעל השור דהא עיקר החיוב בא במה שאח"כ הפקיר בעל החצר את חצירו ואמאי ליחייב בעל השור ועי' ברש"י בד"ה ובעל החצר אם הפקיר רשותו ואע"ג דכתיב כי יכרה כו'. ועיין בשמ"ק כאן ולכאורה י"ל בזה. ויש ליישב קצת בדוחק וקצרתי:
עוד כתבו התוס' שם בסה"ד ונראה דאפי' אם חפרו אדם דבר חיובא הוא חייב בעל החצר בנזק בור ועלה דידיה למלויה והחופר משלם בנזקי החצר וצ"ע עכ"ל. והנה התוס' הניחו בצ"ע ולכאורה י"ל מאי הוא הספק בזה דהא אם לא היה האחר מפקיר הרשות אח"כ לא היה החיוב כלל וא"כ איזה סברא יש לחייבו להחופר ועי' לקמן (בדף מ"ט ע"ב) בתוס' ד"ה ברה"י ופתחו לרה"י אחר ור"י מפרש ברה"י ופתחו לרה"י אחר דהיינו שחפר בור ברשות עצמו ופתחו לרשות חבירו ואיצטריך דלא תימא פתחו לרה"ר הוא דחייב דשכיחי רבים ומזקי אבל ברה"י דליכא למיחש אלא לנזק יחידי פטור כו' ולפי פיר"י קשה למה הוא חייב בנזקי בעל החצר אם נפל שורו לבור כיון שהחופר משלם נזקי החצר על בעל החצר למלויי' עכ"ל. והנה לפי הנראה סברת הר"י הוא דוקא לחייבו על נזקי בעל החצר אבל לא על נזקי דעלמא הואיל דלא היה לו רשות להלך ברשותו של אחר ורק אם הפקיר בעל החצר אח"כ את החצר אז אין סברא לחייבו, ובזה מובן שפיר שלא יהיו נראין דברי התוס' כסותרין אהדדי: