אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף מז.
[ז] (א) דף מז ע"א טעמא דלא ידעינן אי הוה ולד בהדה כי נגחה אי לא הוה אבל אי פשיטא לן דהוה ולד בהדה כי נגחה משתלם כולי' ח"נ מולד רבא לטעמי' דאמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופי' הוא כו' ופירש"י בד"ה משתלם כולי' ח"נ מולד כי ליתא לפרה ובתוס' ד"ה ליתא וז"ל לדברי רבא לא אתיא מתני' כר"ע דכיון דשותפין נינהו הא אמרינן בהמניח (דף ל"ד) דאם כיחש המזיק או שבח ברשותן דתרווייהו אלא כר' ישמעאל אתיא עכ"ל והנה התוס' כתבו לדבריהם על הסיפא על ליתא לפרה ובאמת גם על הרישא דקאמר איתא לפרה משתלם ח"נ מן הפרה ומשמע לכאורה דאפילו כי ליתא לולד ג"כ יכול לגבות כל הח"נ מן הפרה וע"כ דאתיא רק כר' ישמעאל דלר"ע דשותפי נינהו כי מת הולד הוה הפסידא גם לניזק ג"כ וכ"כ השמ"ק בד"ה אבל באה"ד שם בשם הרא"ה ז"ל וז"ל אלא אמר רבא כו' כלומר דוקא ואליבא דר' ישמעאל דאמר בע"ח והלכך לר"י כיון דפרה וולד דחד נינהו וקיי"ל דב"ת נינהו ופרה וולד חד גופא הוא לא סגי דלא משתלם ח"נ כולי' מן הפרה ואפילו ליתא לולד כו' הרי מבואר בהדיא כן. ועיין בתוי"ט כאן בד"ה ורביע נזק הביא דברי התוס' הנ"ל ותמה בזה ממ"ש התוס' לעיל בריש פרקין בד"ה זו דברי סומכוס שכתבו והך דהכא איכא לאוקמי בעומדת באגם לר"ע דאמר יוחלט השור אבל לר' ישמעאל דמצי מסלק בזוזי לא תתיישב עכ"ל. הרי שהתוס' בעצמם כתבו לעיל דמתני' אתיא רק אליבא דר"ע ולא אליבא דר' ישמעאל ואיך כתבו כאן אליבא דרבא דמתני' אתיא רק כר' ישמעאל ולא אליבא דר"ע וא"כ קשי' רישא דמתני' לסיפא דמתני' ועיין בתוי"ט מ"ש בזה ויבואר אי"ה לקמן:
ולכאורה היה נוכל לומר ע"פ מ"ש הרשב"א ומובא נ"כ דבריו בשמ"ק על דברי התוס' בריש פרקין הנ"ל שכתב ליישב מתני' נם לר' ישמעאל דסובר בע"ח נינהו אפ"ה כי קאי באגם הוא דאמר סומכוס יחלוקו אבל לא היכא דקיימא ברשותא דבעלים הראשונים דאע"ג דאף אי קאי באגם מ"מ לית לי' לניזק קנין בגוף השור המזיק רק בעל חוב וא"כ הרי הוא אכתי ברשות ובחזקת בעלים הראשונים ומאי אהני לן שעומד באגם וכ' הרשב"א לתרץ זה נם אליבא דר' ישמעאל וז"ל וא"ת תינח לר"ע אבל לר' ישמעאל כי קאי באגם מאי הוי וי"ל כיון דבאפותיקי מפורש הוא ועד שיסלקנו הרי הוא נוטל גופו של שור לא חשבינן לבעלים כמוחזקים כל היכא דקאי באגם יעוש"ה ברשב"א ובשמ"ק בריש פרקין בד"ה זו דברי באה"ד שם:
ומעתה לפי האמור נוכל לומר דלרבא מתני' אתיא רק אליבא דר' ישמעאל ורישא נ"כ אתיא כר' ישמעאל וגם לר' ישמעאל דסובר בע"ח נינהו אפ"ה אי קיימא באגם סובר סומכוס דיחלוקו אמנם התוס' בעצמם הניחו בריש פרקין בקושיא אליבא דר' ישמעאל וא"כ דבריהם סותרים לכאורה וצרכינן לומר דמה שהתוס' כתבו בריש פרקין אבל לר' ישמעאל לא יתיישב שפיר ולא כתבו דלא יתיישב ונראה דכוונתם דידעו התוס' דיש לתרץ גם אליבא דר' ישמעאל וכתירוצו של הרשב"א הנ"ל רק דהי' קצת לדוחק בעיניהם ואח"כ כשכתבו אליבא דרבא דע"כ לא אתיא תירוצא דרבא רק אליבא דר' ישמעאל אבל לא אליבא דר"ע א"כ תו צרכינן בע"כ לתרץ הרישא דמתני' דאתיא גם לר' ישמעאל וכמו שתי' הרשב"א שהבאתי דאל"כ קשיא רישא לסיפא ודוק בזה כי קצרתי מעט:
והנה ראיתי בהתוי"ט שם שכ' לתרץ וז"ל ונראה לי שמה שדחו למתני' מדר' עקיבא משום דרביע נזק מוקמינן לי' באם לא נמצאת הפרה שזו אינה קושיא דאיכא למימר דלעולם ר"ע ואה"נ דאית לי' לניזק רביע דשבח הולד אפילו אי איתא לפרה קמן אלא דמשנתנו לא אריא בשבח אלא בדין הנזק בלחוד עכ"ל ולא זכיתי להבין כלל דבריו הקדושים חוץ דכמעט אין הלשון מובן לפרש כלל וגם דעיקר כוונת התוס' להקשות דלא מצי אתיא מתני' כר"ע משום דאי ליתא לפרה שנאבדה או מתה א"כ הרי מתה נם לניזק דהא לר"ע דשותפי נינהו א"כ כמו אם כחשה דהוה פסידא נם לניזק ה"ה אם מתה ונאבדה נ"כ שייך הניזק לההפסד וגם דקושית התוס' יוכל להיות נם על היכא דנאבדה הפרה דמשתלם רביע נזק מולד והלא הא דמשתלם רביע נזק מן הולד הוא מטעם ספק אם הולד נגח נ"כ או לא וא"כ כשמתה הפרה או נאבדה הרי גם לניזק שייך הפסידא וא"כ גם רביע ק נזק לא יטול דהא שייך הניזק נם לההפסד וצע"ג בזה:
שוב ראיתי להגאון מוהרע"א זצ"ל בגליון המשנה שעמד בזה והניח בצ"ע: והנה עיינתי היטב בזה למען לא נשווי' לרבינו התוי"ט כטועה ח"ו חפשתי ומצאתי בשמ"ק כאן בד"ה אבל הביא נ"כ כקושית התוס' וכתי' הנ"ל דמתני' איירי אליבא דר' ישמעאל וכ' עוד השמ"ק וז"ל והר"ם פי' דשפיר מיירי לר"ע וכגון דאשכח [צ"ל דאשבח] ולד וקם בדמי פרה ששוה עתה הולד ככל הפרה ולא מפסיד מזיק מידי במאי דליתא לפרה כמו שהולד היה בשעת נגיחה [הני ה' תיבות האחרונות אינם מובנים לכאורה ואולי טעות הדפוס יש בזה ונראה דהכוונה הוא אם הי' ידוע בבירור שהולד היה בשעת נגיחה לא הי' הניזק מפסיד כלל במה שמתה הפרה או נאבדה אח"כ כיון שנשבח הולד עתה ושוה כמו שהי' שוה הפרה עם, הולד בשעת נגיחה וז"ב לענ"ד] טעמא דלא ידעינן אם הי' ולד כו' פי' מדקאמר משתלם רביע מולד מספק אלמא דאי ידעינן דנגח ולד משלם כולי' פלגא דאל"כ לא הי' לו לשלם אלא אחד משמינית כפי חלקו תלמידי הר"פ ז"ל כו' עייש"ה. ומעתה נוכל לומר דקצת טעות הדפוס הוא בתוי"ט וכוונתו ליישב קושית התוס' הנ"ל ותירוצו הוא ממש כתירוצו של מוהר"ם ז"ל הנ"ל וכוון בדעתו הקדושה לדעת קדוש קדמון המוהר"ם ז"ל ולולא דמסתפינא להגיה הייתי אומר כי כצ"ל בתוי"ט שזו אינה קושיא דאיכא למימר דלעולם ר"ע ואה"נ דאית לי' לניזק רביע נזק מן הולד וכגון דשבח הולד ואפילו אי ליתא לפרה קמן וכוונתו דאפילו אי ליתא לפרה נ"כ יכול לגבות כל הח"נ מחלקו שיש בו בולד אלא דמשנתנו לא איירי בשבח אלא בדין הנזק לחוד ונחשב תי' זה להתוי"ט לדוחק אבל כבר מבואר דהר"ם ז"ל תי' באמת כן:
ב וז"ל הרי"ף ז"ל כאן על סוגיא דידן זו דברי סומכוס כדכתיבנן אבל חכ"א המע"ה הלכך אי פשיטא לן דהוה ולד בהדה כי נגחה והשתא ליתא לפרה משתלם ח"נ כולי' מולד ואי לא פשיטא לן וליתא לפרה דלשתלם מינה לית ליה ולא מידי עכ"ל. והנה תיקשי קושית התוס' לשיטת הרי"ף דהא פסקינן כר"ע דסובר שותפי נינהו וא"כ תיכף בשעת נגיחה יש לו לניזק חלק בהפרה וגם בהולד וא"כ אם מתה הפרה או נאבדה אח"כ הי"ל לומר דנם לניזק נאבדה ואמאי יגבה כל החצי נזק מן הולד ודוחק לפרש בדעת הרי"ף דהיינו נ"כ אי אשבח הולד אח"כ דהי"ל לפרש כן בהדיא. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה אבל אי פשיטא באה"ד וז"ל רבא לטעמי' פי' שמעתא דרבא לכ"ע הוא בין לר' ישמעאל בין לר"ע וה"ק פרה שהזיקה גובה מולדה כאחד מאביריה לגמרי לר' ישמעאל כדאית לי' ולר' עקיבא כדאית לי' מ"ע גופה הוא כיון שכל חיותו ממנה וצריך לה שא"א לו אלא עמה כו' עכ"ל ועיין עוד שם בשמ"ק בד"ה ולענין פסק כ' הרא"ה ז"ל לית הלכתא דמתני' לסומכוס אלא כרבנן דפליגי עלי' וקיי"ל נמי כי הא שמעתא דרבא דלכ"ע אמרה למילתי' כדפרישנא ע"כ עכ"ל ומפורש בהדי' כן דפסקינן להלכה כהאי דינא דרבא דהיכא דליתא לפרה גובה מולדה והא פסקינן להלכה כר"ע דשותפי נינהו וא"כ משעת נגיחה הרי יש לניזק חלק בהפרה וכי נאבדה נם לניזק נאבדה וכקושית התוס' הנ"ל:
ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' נזקי ממון ה"א וז"ל בהמה מעוברת שהזיקה גובה ח"נ ממנה ומולדה מפני שהיא מנופה אבל תרננולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מפני שהביצה אינה מנופה אבל מובדלת ומפורשת ממנה ועיין בה"ה ומקורו מן הסוגיא דידן עיי"ש ולכאורה י"ל מדוע לא הביא הרמב"ם ז"ל להאי דינא דאם ליתא לפרה גובה כל הח"נ מן הולד כי מלשון הרמב"ם שכ' גובה ח"נ ממנה ומולדה נוכל לומר דהיינו היכא שאין בהפרה לבד כדי תשלומי כל הח"נ אבל היכא דמתה הפרה או נאבדה לא שמעינן שיהי' גובה מן הולד כל הח"נ שלו וא"כ מדוע לא הביא הרמב"ם כלל לדין זה. ולכאורה היה נוכל לומר דהרמב"ם הי' מפרש כפי' התוס' הנ"ל דהא דרבא אזלא דוקא אליבא דר' ישמעאל דסובר דבע"ח נינהו אבל לא לר"ע דסובר שותפי נינהו דלמ"ד דשותפי נינהו א"כ מיד כשהזיק הרי הפרה ברשות הניזק ואם מתה או נאבדה אח"כ הוה הפסידא נם להניזק וא"כ אם מתה הפרה אח"כ אמאי יגבה הניזק כל הח"נ שלו מן הולד וע"כ דאתיא רק כר' ישמעאל דבע"ח נינהו וא"כ הרמב"ם לשיטתו דפוסק בפ"ז מהל' נ"מ הי"ב כר"ע דשותפי נינהו וא"כ אם ליתא לפרה שנאבדה או מתה הוה הפסידא גם לניזק ומש"ה לא הביא כלל לדין זה. אולם אכתי י"ל מדוע לא הלך כאן בשיטת רבו הרי"ף ז"ל שהרי נם הרי"ף פוסק כר"ע ואפ"ה פוסק כאן לדינא דרבא דאם ליתא לפרה גובה כל הח"נ מן הולד וגם דא"כ הי"ל להרמב"ם לאשמעינן בפירוש דהיכא דליתא לפרה לא גבה כל הח"נ מן הולד וצ"ע לכאורה:
ועיין בש"ע ח"מ (סי' שצ"ט ס"א) פרה מעוברת שהזיקה גובה ח"נ ממנה ומולדה מפני שהיא כגופה ואפילו ליתא לפרה משתלם כל הח"נ מהולד מפני שהיא מגופה ועיין בסמ"ע (סק"ב) מ"ש בזה והוסיף המחבר ע"ד הרמב"ם הא דליתא לפרה כו' ולכאורה יקשה כקושית התוס' הנ"ל. וראיתי בפ"י כאן על תוס' ד"ה ליתא לפרה וכיונתי בעזה"י לכל דבריו נם לתירוצו שמיירי כגון שנאבדה בפשיעת המזיק או ששחטה ואכל בשרה. אולם דוחק לומר כן וכאשר הפ"י בעצמו סיים שדוחק לפרש כן וגם י"ל עוד במ"ש או שאכל את בשרה הלא נהי דעל השחיטה פטור משום דמזיק שעבודו של חבירו אבל בעד הבשר בודאי דמשלם מביתו ועיין לעיל (ל"נ ע"ב) ועוד י"ל הרבה בדבריו דמה לי אם משלם מביתו או מגופו של ולד ודבריו צריכין תלמוד: (ג) והנה ראיתי למוהרש"ל ביש"ש בפרקין (סי' ב') שכ' ליישב קושית התוס' הנ"ל וגם דהא לפום סברת התוס' אתיא דלא כהלכתא ועוד הקשה בזה עיי"ש שהעלה לחלק דנהי דלר"ע דסובר שותפי נינהו תיכף משעת הנגיחה ואילך ואם כיחש ושיבת מזיק הוא ברשותא דתרווייהו ומשום דיש לניזק תיכף זכות בו וכן אם נאנס ומת המזיק הוא ג"כ ברשות הניזק מ"מ היינו דוקא בדבר דאתיא ממילא וה"ה שבורה ומתה אם הוא שלא בפשיעת המזיק אבל אם הוא בפשיעת הבעלים דהיינו שהמזיק פשע בו בזה יש חילוק בין קודם גמ"ד לבין אחר גמ"ד דאחר גמ"ד אפילו אם נאבד בפשיעת הבעלים הרי הפסידא לניזק ג"כ אבל אם פשעו בו הבעלים דהיינו המזיק פשע בשמירתו קודם גמ"ד דאז לא הי' מוטל עדיין על הניזק לשמרו הואיל דעדיין לא נגמר הדין ולא פסקו הב"ד עדיין שמגיע לו לניזק בעד ההיזק ומש"ה אם פשעו הבעלים ולא שמרו והוכחש או מת השור המזיק מחמת פשיעת הבעלים אז לא הוה הפסידא על הניזק ודוקא כי איכא עוד ממה לגבות כגון שהפרה מעוברת נגחה ואח"כ ילדה דאם מתה הפרה הרי איכא לגבות מהולד בכה"ג הוא דגבה מן הולד הואיל דגם הולד נגח אבל היכא דליתא גם לולד וליכא עוד ממה לגבות אז אפילו אם מתה הפרה בפשיעתו של הבעלים דהיינו המזיק פטור הואיל דתם אינו משתלם אלא מגופו וכ' עוד דאפילו אם לא מתה הפרה מחמת פשיעת הבעלים המזיק רק כל שלא נאבד באונס ג"כ גובה הניזק מולדה דדילמא אם היה אצל הניזק לא הי' נאבד וכל שהוא קודם גמ"ד לא הי' מוטל על הניזק לשמרו ומש"ה גובה מולדה ומתרץ בזה קושית התוס' וכל הקושיא הנ"ל יעוש"ה בדבריו:
ודבריו הקדושים נפלאו ממני להבין הסברא לחלק בין אם נאבד הפרה בפשיעת המזיק דגובה מולדה אע"ג דמכח מזיק שעבודו של חבירו לא נוכל לחייבו על פשיעתו בהפרה ואפ"ה גובה מולדה ואמאי אם נאבדה באונס אינו גובה מולד וגם אם לא נאבד מחמת פשיעת המזיק ולא נאבד באונס דג"כ גובה מולדה דדילמא אם הי' אצל הניזק לא הי' נאבד היאך נוכל לחייבו מכח ספק נימא איפכא דדילמא אף אם הי' אצל הניזק ג"כ הי' נאבד. וגם מה חילוק יש בין קודם גמ"ד לבין אחר גמ"ד הא לר"ע דסובר שותפי נינהו ואי אקדיש ניזק אפילו קודם גמ"ד ג"כ חל ההקדש א"כ הרי הוא שלו תיכף וא"כ נימא דאפילו אם כיחש בפשיעת הבעלים ג"כ יהי' הפסידא של הניזק דהא על הפשיעה לא נוכל לחייבו. ומיהו לפמ"ש לעיל על (דף ל"ג) בהא דסובר ר"ע דאם אקדיש ניזק דחל ההקדש וכתבתי שם מילתא בטעמא להסביר הדברים עיי"ש [אוי"ט וכ"ג] נוכל ליישב קצת זה:
וגם י"ל דהא סתמא דהש"ס הוא בדליתא לפרה אז גובה מולד ואין חילוק כלל בין אם נאבדה הפרה בפשיעת הבעלים או בנאבדה באונס והרי"ף שהביא לדין זה ג"כ סתם וכתב דבדליתא לפרה גובה מולדה ג"כ לא כתב כלל באיזה אופן נאבדה הפרה ומשמע דבכל אופן שנאבדה גובה מולדה ועוד י"ל הרבה בזה:
ד ולולא דמסתפינא הייתי אומר ליישב קושית התוס' הנ"ל ויהי' מיושב הכל והוא כי הנה בהא דפליגי ר"נ ורבנן לקמן (בדף נ"ג ובדף י"ג) גבי שור שדחף שור לבור יעוש"ה כל הסוגיא. והנה היכא דשני שוורים של אדם אחר שהזיקו לשור אם יכול הניזק לגבות הכל משור אחד כגון אם נאבד השור השני ועיין לעיל בסו"פ המניח היו שניהם של איש אחד שניהם חייבים א"ל רבא מפרזקיא לרב אשי ש"מ שוורים תמים שהזיקו רצה מזה גובה רצה מזה גובה כו' ופירש"י רצה מזה גובה ואם אבד האחד קם חבירו במקומו ומשתלם הימנו ועיין בתוס' ד"ה ש"מ מ"ש בזה וז"ל הראב"ד ז"ל מובא בשמ"ק א"ל רבא מפרזקיא כו' דאי מתרווייהו שקיל מאי שניהם היל"ל חייבין אלא ודאי מאי שניהם שכל אחד ואחד מהן משועבד לזה הנזק כלומר ולא מצי למימר לי' שקיל מתרווייהו והוא דאיכא שוה חצי נזקו בכל חד וחד ולאפוקי מרבא דאמר בפרק הפרה (דף מ"ז ע"א) פרה מעוברת שהזיקה גובה מולדה מ"ט צררי נינהו טעמא דחד גופי' הא לא"ה לא והא הכא דתרי גופי נינהו וספיקא נמי הוה ואפ"ה רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכו' ואפילו לר"ע וכ"ש לר' ישמעאל אי במועדים חייבין חייב גברא מבעי' לי' וחייבין משמע מגופן ותו מאי שניהם כל ממונו נמי משועבד לזה הנזק ואפילו יש לו כמה שוורים כו' עיי"ש ומתבאר מדברי הראב"ד ז"ל דלהלכה הוה הדין דבשני שוורים של אדם אחד שהזיקו לשור דגובה הניזק משניהם ואם מת אחד מהמזיקין הוי הפסידא לניזק ג"כ ורק בפרה וולדה הואיל דהוי כמו חד גופא בזה הוא דסובר רבא דהיכא דליתא לפרה גובה מולד. והנה אם הפרה הוא של אחד והולד של אדם אחר והזיקו שניהם כגון שהפרה מעוברת הזיקה וילדה אח"כ דהוה הדין דגובה מן הפרה ומן הולד ואם מתה הפרה אינו יכול לגבות הכל מן הולד הואיל דהם של שני בני אדם ורק אם הם של אדם אחד הוא דיכול לגבות הכל מן הולד וה"ה אם מתה הפרה גובה הכל מן הולד והטעם בזה הואיל דגופי' נינהו ולכאורה בעי' טעמא דהא אם המזיק כיחש דאמרינן דהוי הפסידא לניזק ג"כ אע"ג דהוא ג"כ גוף אחד ונימא דלא יהי' הפסידא שייך לניזק כלל ויגבה הזיקו מן השור המזיק כמה ששוה עכשיו ולכאורה צ"ע טובא בזה. וע"כ צרכינן לומר דהסברא הוא דבשלמא אם רק שור אחד הזיק דאמרינן דלר"ע דשותפי נינהו ומגיע חצי השור למזיק וחצי השור לניזק וא"כ איך שייך לומר דהכחשה הוא. רק מחלקו של מזיק בלבד ולא מחלקו של ניזק כלל בודאי דא"א לומר כן דהא בכל אבר ואבר שניהם שותפין בו ומש"ה אמרינן דאם כיחש הוא לשניהם למזיק ולניזק אבל גבי פרה מעוברת שהזיקה ואח"כ ילדה דעתה הם שני דברים נפרדים ויוכל להיות שהפחת הוא בדבר אחד ובדבר השני אין שום פחת והואיל דבשעת דנגיחה היו שניהם גוף אחד וא"כ החיוב תשלומין על שניהם כאחד דהיינו שיכול לגבות מן הפרה או מן הולד ומאיזה שירצה הניזק יכול לגבות הזיקו. ולא דמי לשני שוורים של אדם אחד שהזיקו דמסקינן לעיל בסו"פ המניח דאם מת אחד מן המזיקין דאינו יכול לגבות הכל מן השור המזיק השני ורק הוה הפסידא גם לניזק התם שאני הואיל דבשעת הנגיחה היו שניהם דברים נפרדים ותם אינו משתלם אלא מגופו וא"כ אמרינן דמכל שור מגיע לו רביע נזק ולא יוכל לגבות כל הח"נ משור אחד ומש"ה אם מת אחד מן המזיקין מפסיד גם הניזק רביע נזק משא"כ הכא דפרה מעוברת נגחה ובשעת נגיחה הי' הכל גוף אחד ורק אח"כ ילדה ונתפרדה ונעשה שני גופים וא"כ הרי תליא בדעת הניזק שמאיזה שירצה יוכל לגבות כל הח"נ הן מהפרה לבדה הן מהולד לבד וא"כ כי כיחשה הפרה או מתה ונאבדה יכול הניזק לומר רצוני לגבות הכל מן הולד כיון דבשעת הנגיחה היו שניהם גוף אחד. ונוכל להסביר עוד יותר להאי לישנא לקמן (בדף נ"ג ע"א) דס"ל לר"נ ורבנן דכל חד רק פלגא הזיקא עביד וח"כ בשלמא בשני שוורים של אדם אחד שהזיקו דצריך לשלם הח"נ ואמרינן דכל אחד מן השוורים עשה רק פלגא הזיקא וא"כ מן כל שור אינו יכול לגבות רק רביע נזק ומש"ה אם מת אחד מן השוורים מפסיד הניזק רביע נזק ולא גבה רק רביע נזק דתם אינו משתלם רק מגופו אבל גבי פרה מעוברת שנגחה היכי שייך לומר דהפרה עשה חצי נזק והולד ג"כ חצי נזק בודאי דא"א לומר כן רק בל הנזק נעשה ע"י הפרה עם הולד וכשהי' גובה מן הפרה מעוברת דהיינו בעודה מעוברת הי' גובה משניהם וא"כ אף כשנעשה אח"כ שני ענינים נפרדים ג"כ הוה הדין דמוטל על שניהם לשלם מהם הח"נ שמגיע לניזק והיינו שעל כל אחד מהם מוטל כל התשלומין הואיל דבשעת הנזק הי' הכל גוף אחד ויכול לגבות כל הח"נ מאיזה שירצה או מהפרה או מן הולד ומש"ה אף כי ליתא לפרה גובה כל הח"נ מן הולד וז"ב בסברא ובטעמא. וכן נראה מבואר מתוס' ד"ה מ"ט גופא היא וז"ל אך משמעתין יש להוכיח כי ליתא לפרה להשתלם משתלם מולד חלקו וחלק הפרה כו' אטו שני שוורים תמים שהזיקו אם נאבד אחד מהן מי הוה משלם חלקו וחלק חבירו עכ"ל הרי מבואר דכשהפרה מעוברת הזיקה הוא דגובה מאחד מהם הכל אבל לא באם שני שוורים של אדם אחד הזיקו ומת א' מהם אינו יכול לגבות כולו מזה שנשאר והוא כמ"ש ועיין לעיל בפירקין [או"ה אוק"א] מ"ש בשיטת התוס' והנ"י בזה:
והנה בפרה דחד וולד דחד והזיקה ואח"כ ילדה דאינו יכול לגבות הכל מאחד מהם רק גובה מכל אחד החלק המגיע לו לפי חשבון ועיין בתוס' לעיל (מ"ו ע"ב) ד"ה ורביע וכבר כתבתי כן לעיל דגם לרבא הדין כן דאף דסובר דאם הפרה וולד דחד דהיכא דליתא לפרה גובה הכל מולד אבל לא אם הם של שני בני אדם ולכאורה בעי' טעמא דהואיל דרבא סובר דאמרינן האי סברא הואיל דחד גופא הוא א"כ מה לי אם הם שניהם של איש אחד או של שני בני אדם. ונ"ל הטעם בזה הואיל דבאמת עכשיו הם שני דברים נפרדים ואף דבשעת הנזק הי' הכל דבר אחד מ"מ כשילדה הרי הוכר חלקו של כל אחד מהם למי שייך הפרה ולמי הולד ויש להם שני בעלים הי"ל תו כאילו גם בשעת הנזק הי' ג"כ נפרד כל אחד והי' החיוב על כל אחד מהם כפי המגיע לחלקו ואמרינן שפיר דאם מת אחד מהם או הפרה או הולד אינו יכול לגבות מן השני כל הח"נ וה"ה אם שניהם קיימים אין הניזק יכול לומר שרוצה לגבות כל הח"נ מאחד מהם רק מכל אחד מהם גובה חלקו כפי המניע לו ונהי אם בא לגבות מן הפרה בעודה מעוברת בזה אמרינן דגובה כל הח"נ מן הפרה מעוברת ואין חילוק כלל בין אם הוא של אדם אחד הכל או שהפרה לאחד והולד לשני מ"מ אם לאחר שהזיקה ילדה והם של שני בני אדם אינו יכול לגבות מכל אחד מהם כל הח"נ שלו רק גובה מכל אחד מהם כפי המגיע על חלקו ואם מת אחד מהם אינו יכול לגבות מן השני הכל וז"פ:
וכן מצאתי כתוב בשמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק באה"ד וז"ל וכתב הר"ם מסרקסטה ז"ל פרה מעוברת שהזיקה גובין ממנה ומולדה ונראה לומר דאע"ג דפרה דחד ועובר דחד כיון דהשתא חד גופא נינהו דעובר ירך אמו הוא משתלם הניזק ח"נ מגופה של פרה ומולדה אעפ"י שאין הולד מספיק לרביע נזק עכ"ל, הרי שדקדק הר"ם ז"ל וכתב כיון דהשתא חד גופא נינהו מבואר דדוקא אם בשעת גביה הכל הוא עדיין חד גופא אבל אם לאחר ההיזק ילדה אינו יכול לגבות מכל אחד מהם כל הח"נ וצריכינן לומר הסברא כמו שכתבתי ודוק בזה:
ומעתה מובן שפיר הא דנקיט רבא הלשון לעולם בפרה וולד דחד והכי קאמרינן איתא לפרה משתלם ח"נ מפרה ליתא לפרה משתלם רביע נזק כו'. ולכאורה י"ל מדוע הוצרך רבא לאוקמי דוקא בפרה וולד דחד לימא סתמא דה"ק איתא לפרה משתלם ח"נ מפרה ליתא לפרה משתלם רביע נזק מולד הואיל דהוי ספק אם היה הולד בשעת נגיחה דהא עיקר תירוצא דרבא הוא לתרץ קושית הש"ס חצי נזק ורביע נזק פלגא נזקא הוא דבעי שלומי כו', אבל לפי המבואר מובן שפיר דהוצרך רבא לומר דמיירי רק בפרה וולד דחד דאי בפרה דחד וולד דחד. הוה הדין דגובה מכל אחד כפי חלקו המגיע ממנו ואינו יכול לגבות מכל אחד כל הח"נ וא"כ אמאי לישלם בעל הפרה ח"נ כי איתא לפרה הא גם מבעל הולד מגיע כפי חלקו ומש"ה קאמר רבא לעולם בפרה וולד דחד. וכן הרי"ף ז"ל הביא רק אוקימתא דרבא בלבד ולא הביא כלל השקלא וטריא דאביי וכתב הלשון ואסקא רבא כגון דפרה וולד דחד וה"ק כל הסוגיא ומדוע הוצרך הרי"ף לנקוט הלשון לעולם בפרה וולד דחד לכתוב סתמא פרושא דרבא שמפרש להמשנה אבל לפי האמור מובן שפיר דאי בפרה דחד וולד דחד אמאי לישלם בעל הפרה כל הח"נ לא לישלם רק כפי חלקו ואי משום דלא ידעינן אי הוה הולד בשעת נגיחה או לא לימא על חלק המגיע מן הולד אייתי ראיה ולסומכוס דמתני' אתיא כוותיה נימא ממון המוטל בספק חולקין אבל לפי האמור א"ש:
ומעתה לפי המבואר מיושב היטב קושית התוס' הנ"ל דשפיר קאמר רבא טעמא דלא ידעינן אי הוי וולד בהדה כי נגחה אבל אי פשיטא לן דהוה וולד בהדה כי נגחה משתלם כוליה ח"נ מולד רבא לטעמיה כו' ואף לר"ע דסובר דשותפי נינהו מ"מ הואיל דפרה וולד דחד ובשעת נגיחה היה הכל גוף אחד תו יכול הניזק לגבות הח"נ כוליה מאיזה שירצה או מפרה או מהולד וא"כ אפי' כי ליתא לפרה יכול הניזק לומר שרוצה לגבות מן הולד וגובה כל הח"נ מהולד. ומעתה א"ש לפסק הלכה לדידן דפסקינן כר"ע דשותפי נינהו ופסקינן ג"כ לדינא דרבא דבפרה וולד דחד אפילו כי ליתא לפרה גובה כל הח"נ מולד ומשום דגופא נינהו ודוקא אי הוה פרה וולד דחד וכמו שביארתי ודוק היטב בזה:
[ח] שם ע"א רבא לטעמיה דאמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה היא תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא היא. ועיין בתוס' והראשונים ובשמ"ק שהאריכו בביאור הסוגיא ותורף דבריהם הוא דבכל דוכתי פסקינן דעובר ירך אמו הוא ושאני גבי ולד טריפה אמרינן עובר לאו ירך אמו הוא משום דיש לה חיות בפני עצמה ועי' היטב בתוד"ה מ"ט ובמס' חולין (נ"ח ע"א) בסוגיא ובתוס' והר"ן שם:
ועיין בתוס' כאן בד"ה מ"ט פירשא והא דקאמר באלו טריפות (נ"ח) הכל מודים בביצת טריפה שאסורה מ"ט כיון דאגידא בגופה כגופה דמיא היינו דוקא אותם שמעורות בגידין כו' ולכך אין גובה מביצתה דמי יימר שהיה מעוברת בשעה שהזיקה התרנגולת ואפי' לסומכוס לכל הפחות מאותה דמתיילדת האידנא אין גובה דמאתמול גמרה לה אבל לענין טריפה אסורה כו'. ונראה כוונת דבריהם דאף לסומכוס דסובר ממון המוטל בספק חולקין וא"כ היל"ל דהואיל דאי ידעינן בבירור שהיתה מחוברת בשעת הנזק היה יכול לגבות הביצה בנזקו וא"כ כשהיא ספק אם היתה מחוברת או לא דיגבה עכ"פ חצי הביצה לזה כתבו התוס' דלסומכוס ג"כ לא גבה מיניה דביצה כלל ואפי' חצי ביצה הואיל דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה וא"כ הוה כודאי גמרה לה ולא גבה כלל מיניה:
אולם כל זה הוא דוקא על יום א' כגון אם התרנגולת נגחה ביום א' ואח"כ באותו יום ילדה הוא דלא גבה מן הביצה כלל אבל אם נגחה ביום א' וביום ג' הטילה ביצה דא"כ בודאי דלא גמרה לה ביום א' ורק דמ"מ איכא ספק דילמא נהי דלא גמרה לה לגמרי דילמא לא היתה עוד מעורה בגידין דגם קודם שגמרה יוכל להיות שאינה מעורה וכן נמצא כ"פ בתרנגולת שחיטה שהביצים לא נגמרו ואפ"ה אינן מעורות ג"כ ואיכא ספק ולסומכוס יחלוקו דהיינו שיגבה חצי ביצה כנלע"ד בכוונת התוס'. ועיין בנמוקי יוסף כאן וז"ל בד"ה מ"ט בסה"ד אבל לענין תשלומין דלא קיי"ל כסומכוס בספק אין גובה כלל מביצתה דמי יימר שהיתה מעורה בגידין בשעה שהזיקה התרנגולת עכ"ל משמע דלסומכוס חולקין. ולכאורה נראה דחולק על שיטת התוס' אבל לפי מה שכתבתי בדברי התוס' אינו חולק כלל דנוכל לומר דגם תוס' מודה דלסומכוס היכא דשהה יותר מיום אחד לאחר הנגיחה והטילה ביצים דחולקין הביצים לסומכוס וכמש"ל:
והנה השמ"ק בד"ה דלענין פסק באה"ד וז"ל וכ' הר"ם מסרקסטה וז"ל פרה מעוברת שהזיקה גובין ממנה ומולדה ונראה לומר כו' תרננולת טעונה ביצים שהזיקה אין גובין מביצתה ודוקא ביצה שהיתה גמורה במעיה בשעה שהזיקה אבל אם טעונה אח"כ ביצים כיון דמגופה קא ינקי גובה הנזק אפי' מביצתה כשם שגובין מנוצתה אם רבתה כנפים אחר שהזיקה וטעמא דביצה משום שפרשא בעלמא היא ולא מסייע בנזקא כלל כו' עכ"ל:
ולא זכיתי להבין דברי קדשו במ"ש אבל אם טעונה אח"כ ביצים כיון דמגופה קא ינקי גובה הנזק אפי' מביצתה כו' דהא במה קמיירי אי שהתרנגולת שוה יותר מהח"נ וא"כ יש למזיק עוד חלק בו א"כ לא שייך לומר כלל שיגבה הניזק מן הביצים שטעונה אח"כ הלא כבר היה בהתרנגולת עצמה כדי פרעון הח"נ ובכה"ג הוי הביצים בשותפות למזיק ולניזק דהא הוי שותפי בהתרנגולת ואי דלא הוי בהתרנגולת כדי פרעון כל הח"נ א"כ הרי כל התרנגולת היא של הניזק דפסקינן כר"ע וא"כ בלא זה הוי הביצים שטעונה אח"כ לגמרי של הניזק ואי נימא דמיירי שמתחלה בשעת הנזק הי' התרנגולת שוה יותר מהח"נ ואח"כ כיחשה וליכא בו כדי לגבות הח"נ ואשמעינן דגובה מן הביצים שטעונה אח"כ הלא לר"ע דשותפי נינהו א"כ הרי כיחש לניזק ג"כ כדאיתא לעיל (ל"ד) וא"כ פשיטא דאינו יכול לגבות מהביצים שטעונה אח"כ רק שניהם המזיק והניזק שותפים בהם הואיל דבשעת הנזק היה התרנגולת שוה יותר מכדי ח"נ והרי שניהם שותפים בו וחולקים גם הביצים ולכאורה צע"ג בזה ולא מצאתי פתרון לדבריו ז"ל אלא אם הר"ם ז"ל יסבור דהאי דינא דרבא אתיא רק אליבא דר' ישמעאל דסובר בע"ח נינהו וכמ"ש התוס' בד"ה ליתא ע"ש, אבל לפי מה שביארתי לעיל בפירקין [או"ז] בשיטת הראשונים ז"ל דאתיא דינא דרבא גם אליבא דר"ע וכן פסקינן להלכה כרבא וא"כ לא משכחת לה להאי דינא דהר"מ מסרקסטה ז"ל. ועי' ביש"ש בפירקין (סי' ב') מ"ש בזה והבאתיו לעיל בסוגי' [או"ז אק"ג] ולפי דברי היש"ש יש לפלפל עוד בדברי הר"מ ז"ל ולא רציתי להאריך בזה כי מובן ממילא למעיין היטב בזה:
מיהו לפמש"ל בפ' המניח [אכ"ג אק"ג] בשיטת הרמב"ם ז"ל דפ"ז מהל' נ"מ הי"ב דסובר דאף לר"ע דשותפי נינהו היינו דוקא לאחר העמדה בדין אמרינן דלמפרע משעת הנגיחה הוה שותף ודוקא עד כדי שעור ח"נ המגיע לו ולא על יותר משעור הזה עי"ש א"כ י"ל דגם הר"ם מסרקסטה סובר כן ומיירי הכא דהתרנגולת לא היתה שוה כשיעור הח"נ ואח"כ נטענה ביצים ואמרינן דגובה הניזק מהביצים רק עד כדי הח"נ ולא יותר ומדוקדק שפיר לשון הר"מ מסרקסטה וגובה הנזק אפי' מביצתה דמשמע דוקא רק כדי שיעור הח"נ ולא יותר:
והנה בהא דאמרינן דאינה גובה מביצתה וכ"פ להלכה הרי"ף והרמב"ם בפ"ט מהל' נ"מ ה"א וכן בש"ע חו"מ (סי' שצ"ט) ומשמע דאינו גובה כלל מהביצים ומשום דהביצה עצמה לא סייעה כלל בנגיחה מדלא כתבו דעכ"פ גובה לפי ערך מה שהביצה סייעה בנגיחה. אולם בשמ"ק כאן נראה דאיפלגו בזה הראשונים עיי"ש בד"ה ולענין פסק הביא דעת המאירי ודעת הר"מ מסרקסטה ז"ל דהביצה אינה מסייעה בנזקה כלל ובד"ה אלא אמר רבא הביא בשם הראב"ד והרא"ה דסוברים דהביצה ג"כ סייע בהנזק ואפי' אם היא גמורה לגמרי ומשלם עכ"פ לפי חשבון מה שסייעה הביצה בנגיחה עייש"ה בשמ"ק וחידוש שלא הובאו בש"ע כלל דיעות אלו וי"ל בזה:
[ט] (א) שם ע"ב איבעי' להו היכא דקיבל עלי' נטירותא מהו דנפשיה הוא דקיבל עלי' או דילמא אפי' נטירותא דעלמא קביל עלי' כו' כל הסוגיא. וז"ל השמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל קיבל עליו שמירה חייב בין בשמירה שלו ר"ל אם הזיקו שלו בין שמירה של עולם לפיכך הכניס פירותיו לחצר חבירו ברשות ר"ל שקיבל שמירתם ובא שור ממקום אחר ואכלן בעה"ב פטור אבל יראה שבעל הפירות עושה דין עם בעל השור שהרי הואיל וברשות נכנס חצר הניזק הוא נקרא כו' עכ"ל. והנה לא זכיתי להבין דבריו הקדושים במ"ש בריש דבריו מבואר דס"ל דאיפשיט האיבעיא ואפי' נטירותא דעלמא נמי קבל עליו וכן מבואר בדבריו ז"ל במ"ש בסוף דבריו בשם גדולי הדורות מבואר דס"ל להרב המאירי ז"ל דגם נטירותא דעלמא קיבל עליו ואיך כתב לפיכך הכניס פירותיו לחצר חבירו ברשות ר"ל שקיבל שמירתם ובא שור ממקום אחר ואכלן בעה"ב פטור וכו' והלא קיבל עליו שמירת ניזקין וא"כ גם ניזקין דעלמא קיבל עליו וצ"ע אצלי אם לא שנימא שט"ס יש בדברים הללו:
והנה לכאורה י"ל בהא דקמבעיא להש"ס כאן היכא דקיבל עליו נטירותא אי קבל עליו נטירותא דעלמא נמי דהא לעיל (בדף מ"ה ע"ב) אמר ר"א מסר שורו לש"ח הזיק חייב הוזק פטור אמרי היכי דמי אי דקבל עליו שמירת נזקיו אפי' הוזק נמי לחייב ואי דלא קיבל עליו שמירת נזקיו אפילו הזיק נמי ליפטר אמר רבא לעולם שקיבל עליו שמירת נזקיו והב"ע כגון שהכיר בו שהוא נגחן וסתמא דמילתא דלא אזיל איהו ומזיק אחריני קבל עליו דאתי אחריני ומזקי ליה לדידיה לא אסיק אדעתיה ע"כ. ומבואר דאי לא הוה נגחן אמרינן דמסתמא קיבל עליו גם שמירתו דלא ליתזק מדעלמא נמי וא"כ אמאי לא הביא הש"ס כלל להאי דינא דר"א ומאי דמשני רבא שם: ולכאורה י"ל בזה דמש"ה א"ש פסקן של הראשונים דפוסקים דגם נטירותא דעלמא קיבל עליו משום דסוגיין דלעיל (דף מ"ה) קאמר דגם נטירותא דעלמא קיבל עליו ואף דהכא בסוגיין א איפשטא לה מהתם משום דקא בעי הש"ס למיפשט ממתני' או ברייתא ולא בעי למיפשט ממימרא דאמוראי אבל לעולם דאיפשט לה האיבעיא ואמרינן דגם נטירותא דעלמא קיבל עליו. וכיוצא בזה כתבו הראשונים ז"ל על האיבעיא אי הני כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא ועי' במסכת נדרים (דף ל"ה ע"ב) ובר"ן ד"ה איבעיא להו ועיין בקידושין (דף כ"ג) בתוס' ורשב"א וריטב"א שם מ"ש בזה ובאמת פסקינן דשלוחי דשמיא הן אלא שי"ל על גדולי הדורות שהביא הרב המאירי ז"ל דס"ל דהוה איבעיא דלא איפשטא ואמאי לא איפשטא לה מהא דלעיל (דף מ"ה ע"ב) מסוגיא הנ"ל. מיהו י"ל בזה לפמ"ש התוס' כאן בד"ה או דילמא וז"ל ועוי"ל נטירותא דעלמא כגון בבהמות של אחרים דלא מסיק אדעתיה שיכנסו בחצירו ויגחו את שורו של זה מיבעי' ליה אבל אם יצא השור חוץ מחצירו של בעה"ב ובאו שוורים ונגחוהו לא מיבעי' ליה דהא פשיטא דמקבל נטירותא אפי' מעלמא כיון שיצא חוץ לחצר עכ"ל וא"כ לדברי התוס' א"ש דלא מצינן למיפשט מההיא דלעיל (דף מ"ה) דעיקר האיבעי' הוא רק דוקא להיכא דבאו שוורים אחרים לחצירו של בעה"ב דהוא מלתא דלא שכיחא כלל אבל היכא דיצא השור לחוץ והזיקו שור אחר שפיר קיבל עליו גם נטירותא דעלמא וכדאמר ר"א ורבא לעיל (דף מ"ה ע"ב):
ב והנה הרמב"ם ז"ל השמיט להאי איבעיא אי קיבל עליו נטירותא דעלמא או לא ועי' בפ"ג מהל' נ"מ הי"ג הקדר שהכניס קדירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות כו' ואם הכניס ברשות פטור ואם קיבל עליו בעה"ב לשמור את הקדירות בעה"ב חייב כו' ועיין בראב"ד ז"ל מ"ש בזה ובה"ה שם דפוסק כרבי וכשמואל דסובר כרבי דהלכתא כוותיה בדיני ולא הביא כלל להאי דינא אי קביל עליו נטירותא דעלמא נמי היכא דקיבל עליו לשמור דהא האי איבעיא דש"ס דכאן הוה בין אליבא דרבנן דסוברים דבסתמא נמי קיבל עליו נטירותא ובין אליבא דרבי דסובר עד שיקבל עליו לשמור וכן פירש"י ז"ל כאן בד"ה היכא דקיבל עליו נטירותא כגון לרבנן סתמא ולרבי דאמר כנוס שורך ואני אשמרנו עכ"ל. וא"כ אף דפוסק הרמב"ם ז"ל כרבי אפ"ה הי"ל להביא האי דינא אי קיבל עליו נטורתא דעלמא או לא וגם הרי"ף ז"ל השמיט לאיבעי' זו וצריך טעם לזה:
אולם לפי האמור יהיה א"ש ויבואר ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נ"מ ה"י וז"ל שומר שקיבל עליו שמירת גוף הבהמה בלבד אבל לא שמירת נזקיה והזיקה פטור מלשלם והבעלים חייבין קיבל שמירת נזקי' והזיקה חייב השומר ואם הוזקה פטור והבעלים עושים דין עם המזיק עכ"ל. וכתב עלה הראב"ד ז"ל וז"ל דין עם המזיק א"א זה אינו מחוור דמתחזי מגמ' דמסתמא לא מקבל עליו שמירת נזקי' שהיא מזקת דאמרינן בפ"ק ואם קיבל עליו שמירה ביום חייב ואפשר דאיהו נמי הכי קאמר שלא פי' שמירת נזקי' כנ"ל ועי' בלח"מ שכתב בכוונת הראב"ד מדברי הש"ס דלעיל (דף י"ג ע"ב) יעוש"ה והרבה י"ל בזה ועי' בה"ה מ"ש וי"ל גם, בדבריו והלח"מ כתב על מקורו של ה"ה שאינו מקורו שם ורק מהא דלעיל י"ג. וגם בגוף דברי ה"ה יש ט"ס קצת בציון הדף וצ"ל (דף מ"ה ע"ב). אולם לפי האמור מובן שפיר דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש דאם קיבל עליו שמירת נזקי' והזיקה חייב השומר ואם הוזקה פטור כו' הוא משום דהרמב"ם סובר דהאי סוגיא דידן כאן פליגא על הא דר"א ורבא לעיל (דף מ"ה ע"ב) מדקא מיבעי' להש"ס כאן אי קיבל עליו נטורתא דעלמא נמי או לא ולא איפשטא האיבעיא ומהא דר"א ורבא לא קא פשיט לה ש"מ דלית להו להש"ס כן ולא ס"ל להרמב"ם סברת הר"ן בנדרים (ל"ה) דקא בעי הש"ס למיפשט מברייתא ולא ממימרא ובחידושי לסוגיא דהני כהני שלוחי כתבתי בחד אנפא דהרמב"ם ס"ל באמת דלא איפשטא איבעי' דהש"ס אי כהני שלוחי דרחמנא וכן כתבו הרבה מחברים בדברי הרמב"ם ז"ל וא"כ חזינן דלא ס"ל להרמב"ם סברת הר"ן והראשונים הנ"ל וא"כ ה"נ דחי לה הרמב"ם להאי דינא דר"א ורבא משום האי סוגיא דכאן דקמבעי' להו להש"ס אי נטירותא דעלמא קיבל עליו ולא ס"ל להרמב"ם האי חילוקא שכתבו התוס' כאן בד"ה או דלמא לחלק בין אם הבהמה ניזוקה בחצר לבין יוצאה לחוץ וניזוקה ורק דס"ל דאין חילוק כלל דאם נימא דלא קיבל עליו נטורתא דעלמא אפי' אם יוצאה לחוץ וניזוקה ג"כ לא מחייב הבעה"ב משום דלא קיבל עליו נטורתא דעלמא והסוגי' דלעיל (דף י"ג) נוכל לומר דאזלא אליבא דר"א ורבא לעיל (בדף מ"ה) דס"ל דכל שאינו נגחן קיבל עליו גם נטורתא דעלמא. ובזה יהיה מיושב שפיר השגות הראב"ד ז"ל הנ"ל ובהקדם יבואר דברי הרמב"ם מה שלכאורה י"ל בדבריו ראשון במה שלא הביא בתחלת דבריו הדין דאם הוזקה הבהמה אי חי"ב השומר או לא ורק בסוף דבריו שכ' ואם קיבל עליו שמירת נזקי' והזיקה חייב השומר ואם הוזקה פטור אבל ברישא לא הביא כלל היאך הדין אם הוזקה הבהמה. עוד י"ל על הא דכתב הרמב"ם ז"ל בסוף דבריו ואם הוזקה פטור והלא בגמ' ב"ק (דף מ"ה ע"ב) קאמר הש"ס דזה דוקא בשהכיר בו שהוא נגחן אז הוא דלא קיבל עליו שמירת נזקי' שלא יוזק אבל בלא הכיר בו שהוא נגחן אמרינן דמסתמא קיבל עליו גם שמירה זו שלא יוזק וא"כ למה לא הביא הרמב"ם כאן דמיירי שהכיר בו שהוא נגחן ועי' בלח"מ שם שהעיר בזה ועי"ש מ"ש בזה: ועוד י"ל דהא בב"ק (י"ג ע"ב) קאמר הש"ס אלא דנימא דאזקי' תורא דשואל לתורא דמשאיל לימא ליה אילו איתזק מעלמא בעית לשלומי כולי תורא כו'. הרי מבואר דגם אם הוזקה הבהמה ג"כ חייב. אבל לפי האמור ניחא דע"כ צ"ל דהסוגית הש"ס דלעיל (י"ג ע"ב) אזלא אליבא דר"א דסובר דנטורתא דעלמא קיבל עליו בלא הכיר בו שהוא נגחן דאל"ה מאי פריך הש"ס שם אלא דנימא דאזקי' תורא דשואל לתורא דמשאיל לימא ליה אילו איתזק מעלמא בעית לשלומי כולי תורא כו' דלמא נטורתא דעלמא לא קיבל עליו דהא זה הוי איבעי' דלא איפשטא כאן בסוגין אי נטורתא דעלמא קיבל עליו או לא אע"כ דסוגית הש"ס שם אזלא אליבא דר"א ורבא ומש"ה הוצרך הש"ס בב"ק (י"ג) לתרץ דמיירי דוקא דאזקי' תורא דמשאיל לתורא דשואל והב"ע כגון שקיבל עליו שמירת גופו ולא שמירת נזקיו והיינו דדוקא שלא תוזק הבהמה הוא דקיבל עליו אבל שלא תזיק לא קיבל עליו וע"ז פריך הש"ס אי הכי אימא סיפא נפרצה בלילה כו' ויצאה והזיקה פטור הא ביום חייב והלא לא קיבל עליו שמירה זו כלל שלא תזיק הבהמה וקמשני הש"ס בשקיבל עליו שמירת נזיקין והיינו שקיבל עליו בפירוש שמירה זו ג"כ שלא תזיק הבהמה לאחרים אבל בסתם לא מקבל עליו שמירה זו וכ"ז לר"א. אבל אם נימא דבסתם לא מקבל עליו נטורתא דעלמא והיינו שלא חוזק הבהמה א"כ ל"צ לאוקמה הברייתא דב"ק (י"ג) דאזקי' תורא דמשאיל לתורא דשואל ולא קיבל עליו שמירת נזקיו ורק דנוכל לאוקמה הברייתא דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל ול"ק לימא ליה המשאיל אילו איתזק מעלמא בעית לשלומי כולי תורא כו' דהא אמרינן דנטורתא דעלמא לא קיבל עליו והא דקתני בסיפא נפרצה בלילה כו' פטור הא ביום חייב נוכל לומר משום דבסתם מקבל עליו שמירת נזקי' והיינו שלא תזיק הבהמה לאחרים ומש"ה ביום חייב ומדיוק לשון הש"ס שם בב"ק (י"ג) אי הכי אימא סיפא כו' והיינו כיון דמוקמינן להברייתא דאזקי' תורא דמשאיל לתורא דשואל ורק דלא קיבל עליו שמירת נזקי' א"כ קשיא הסיפא וצריכינן לתרץ דמיירי בקיבל בפירוש שמירת נזיקין אבל אי מוקמינן באזקי' תורא דשואל לתורא דמשאיל ומשום דלא קיבל עליו נטורתא דעלמא לא היה קשה להש"ס כלל מסיפא דשפיר נוכל לומר דמש"ה ביום חייב משום דבסתם מקבל עליו שמירת נזיקין שלא תזיק. ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם ז"ל לפמש"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דכיון דלא איפשטא האיבעי' כאן אזלינן לקולא ולא קיבל עליו נטורתא דעלמא וא"כ שוב נוכל לאוקמי הברייתא דאזקי' תורא דשואל לתורא דמשאיל ומשום דלא קיבל עניו נטורתא דעלמא והסיפא דנפרצה בלילה כו' דפטור הא ביום חייב הוא משום דבסתם מקבל עליו שמירת נזיקין שלא תזיק הבהמה לאחרים ועולה שפיר דברי הרמב"ם ז"ל בתחלה כתב שומר שקיבל עליו שמירת הגוף בלבד אבל לא שמירת נזקיה והזיקה פטור והיינו דדוקא אם פירש בהדיא שאינו מקבל עליו שמירת ניזקין שלא תזיק לאחרים אבל בסתם מקבל עליו שמירת נזיקין שלא תזיק לאחרים והוציא כן מסיפא דנפרצה בלילה וכמש"ל ול"ק קושית הראב"ד הנ"ל דבגמ' מוכח דבסתם אינו מקבל שמירת נזיקין שלא תזיק משום דהש"ס אזלא אליבא דר"א ומש"ה הוצרכו הש"ס לומר כן אבל כיון דהרמב"ם פוסק דלא מקבל עליו נטורתא דעלמא א"כ אדרבא מוכח מסיפא דנפרצה בלילה דבסתם מקבל עליו שמירת נזיקין שלא תזיק הבהמה וכמו שביארתי. וכ' עוד הרמב"ם ז"ל ואם קיבל עליו שמירת נזקיו והיינו שלא פי' בהדי' שאינו מקבל שוב ממילא הוא מקבל בסתם השמירה שלא תזיק והזיקה חייב השומר ודוקא אם הזיקה לאחרים אבל אם הוזקה פטור משום דבסתם לא מקבל עליו נטורתא דעלמא. ומש"ה לא הוצרך הרמב"ם ז"ל להביא הדין דאם הוזקה בתחלת דבריו דהשתא היכא שקיבל עליו שמירת נזיקין אפ"ה אמרינן דדוקא שלא תזיק לאחרים הוא דקיבל עליו אבל אם הוזקה פטור מכ"ש בלא קיבל שום שמירת ניזקין כלל דבודאי פטור אם הוזקה. ומיושב ג"כ הא דלא הביא הרמב"ם בשהכיר בו שהוא נגחן משום דהרמב"ם ז"ל סובר דגם בלא הכיר בו שהוא נגחן ג"כ לא מקבל עליו נטורתא דעלמא וכמש"ל:
ומעתה מיושב שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דפ"ג מהל' נ"מ הי"ג הנ"ל שלא הביא האיבעי' דש"ס כאן אי קיבל עליו נטורתא דעלמא. משום דכבר נכלל פסק זה בפ"ד מהל' נ"מ ה"י הנ"ל וכמו שביארתי. אולם הרא"ש בפירקין (בסי' ד') הביא לאיבעי' זו אי קיבל עליו נטורתא דעלמא והקשה מהא דלעיל (דף מ"ה ע"ב) דס"ל לר"א ורבא דבסתמא קיבל עליו גם נטורתא דעלמא כו' וכתב דהאי איבעי' הוא דוקא אליבא דרבנן אבל לא אליבא דרבי ועוד כתב לקיים פירש"י דהאיבעי' הוא בין לרבי ובין לרבנן כי היכי דתיהוי בעי' זו אליבא דהלכתא לפסק דהרי"ף ז"ל ונחלק בין מסר לו שורו לשומרו בסתם דמסתמא כל נטירותא קיבל עליו אבל אם אמר לו כנוס שורך לחצר ואשמרנו אין לשון זה משמע כל מיני שמירות אלא שיהיה שומר בחצר בבהמות שבחצר שלא יזיקוהו עכ"ל. ועיין בש"ע חו"מ (סי' שצ"ח ס"ה) בהג"ה דפוסק כהרא"ש ועי' עוד שם (בסי' שמ"ז ס"א) דפסק המחבר כסוגית הגמ' בב"ק (דף י"ג) הנ"ל ועי' יש"ש בפירקין (סי' ו') ובפלפלא חריפתא על הרא"ש מ"ש בזה מיהו בשיטת הרי"ף והרמב"ם נוכל לומר כמ"ש ודוק בזה: